נ.ב – 52 שנים, שבועות, שירים

נ.ב הוא פרויקט צומח, בו שיתפתי בכל שבוע שיר שקשור לאותה השנה בחיי. 52 שירים על פני 52 שבועות ושנים. אלו לא בהכרח השירים שאני הכי אוהבת, אבל יחד הם מרכיבים את "פסקול חיי". התחלתי בגיל 52, סיימתי בגיל 53. האזנה נעימה!

פרויקט נ.ב. הוא אלבום זכרונות מוסיקלי (תודה לרוני שרייבר, תלמידה ואחות וירטואלית, על ההברקה בגימטריה). בכל שבוע אני "נזכרת בדבר", בוחרת שיר שמתאים לשנה בחיי וכותבת עליה, או על השיר. הפוסט הזה נולד עם הסיכומים לקראת יום הולדת 50, נגנז וחזר קצת לפני יום הולדתי ה – 52, כשהייתי בקורס ויפסנה. אז גם הבנתי ש-52 הוא מניין השבועות בשנה. כשאסיים – אהיה בת 53. זה קצת כמו להגיש לכם שיר ברדיו.

הרעיון התאים לשני צרכים שלי: של תיעוד (אני קוראת לזה הנצחה) ושל יצירה. אני אוהבת מסגרות, מסורות וגבולות, ותמיד רציתי לפבלש בה משהו קטן מדי שבוע. רציתי גם לספר קצת על חיי כדי "להשאיר משהו אחרי". אמא שלי נפטרה לפני גיל 53 והשנה הזו משמעותית לי מאוד. התיעוד הזה מאפשר לי לכתוב "אלבום תמונות מוסיקלי", שיהיה. עבודת המחקר הזאת, להיזכר בסיפורים ובשירים, תהיה מעניינת ומרגשת עבורי – אני מקווה שגם לך!

נ.ב:  אני מזמינה אותך להוסיף את ה-נ.ב שלך בתגובות לפוסט הזה.

נ.ב.ב. – אם הפורמט הזה עשה לך גם חשק – אני אשמח לראות אותו משוכפל בכל וריאציה! בקשתי היא להפנות לפוסט הזה עם לינק, וזהו. ברכתי שלוחה.

ואלה שנות:

נולדתי ב 4.11 בבית חולים ביפו, בת לזיוה ולישראל כפיר. היא אז מורה בתיכון קלעי בגבעתיים (היסטוריה ותנ"ך), ילידת קריית-חיים והוא איש מחשבים (IBM), ירושלמי במקור. אחות קטנה ליובל, בן ארבע. את השם הוא בחר לי – על שם ילדה שאהב בגן. כשאתם פוגשים רונית, סביר שהיא נולדה בשנות הששים או השבעים. 

שנות הילדות החד-ספרתית חלפו, ואני מתחילה את הטינז שלי, בעצם היום קוראים לזה "טווינז" – כולה בת 10. אני חוטאת הפעם באנכרוניזם – לא עם השיר (שיצא בשנת 1980) אלא עם הסיפור.
ובכלל – לפני הסיפור – שנות ההתבגרות הן השנים בהן אנחנו נחשפים למוסיקה. במקרה שלי לאמנות בכלל (עוד כמה שנים נגיע לתיכון) – ואין שום סיכוי שאצליח להכניס לפה את כל הרשימה של השירים שאהבתי או השפיעו עלי. ככל שאני כותבת את הפוסט הזה אני מצטערת שאני לא איזו מבינה גדולה במוזיקה כמו חלק מהחברים שמקיפים אותי. ואז אני מזכירה לעצמי שהשירים הם רק פורמט.

אז התחלנו את שנות העשרים שלי.
אם אסכם אותן? שנים קשות עם המון תנודות. ואולי אלו שנות העשרים אצל כולם? מצד אחד נסקתי בקריירה ובלימודים, הייתי מוקפת חברים, הרווחתי מעולה, למדתי המון ומצד שני מותה של אמא שלי (בשנת 91, היכונו לשבוע הבא?) ריסק אותי והשאיר אותי מדוכאת מאד למשך הרבה שנים, היו לי הרבה בני זוג ולא מצאתי אהבה יציבה בחיים שלי. לא מעט פסיכולוגים ליוו אותי בשנים האלו, ורק לקראת גיל שלושים נרגעתי קצת והתחלתי קצת יותר לאהוב את עצמי.

בערך באמצע שנת אלפיים הבנתי שאם אני מחפשת זוגיות ברצינות – אני צריכה לעשות את זה ברצינות, ואם אני רוצה זוגיות שונה – החיפוש צריך להיות שונה (ממה שעשיתי עד היום). בעקבות חברה של חברה שמצאה זוגיות נכנסתי לקופידון, אז אפליקציית היכרות חדשנית בימיה הראשונים, ובימיו הראשונים של האינטרנט. לרוב הגדול של המשתמשים אפילו לא היו תמונות.

פרויקט נ.ב שנות 40 רונית כפיר

2010 - נכנסת לעשור של הגדולים

והנה התחלף לו עשור. את משבר גיל ה-40, אם בכלל היה כזה, קיבלתי בגיל 37. לגיל 40 הגעתי מאושרת למדי.
בשנה הזו, בדיוק כשהתחיל להתעורר אצלי געגוע קל לשידור ברדיו, אלדד קובלנץ המנהל שלי לשעבר בגלגלצ, התקשר והזמין אותי לשדר בתחנה חדשה שנפתחת – אקו 99 FM. חשבתי שזה יתאים לי מבחינת הזמנים – והסכמתי לשדר תכנית בצהריים. זה חתך לי את הימים באמצע – הייתי עובדת בעיצוב פנים עד 12 ואז נוסעת להרצליה. מאד נהניתי לשדר בתחנה ואהבתי את התכנית שלי, אבל אחרי שלושה חודשים בלבד היה לי ברור שהתיזוז גדול עלי. המתנתי עוד 3 חודשים והודעתי למנהלת שלי שבעוד חצי שנה, אחרי שנה של שידור, אני עוזבת. אפילו כשאני כותבת את זה עכשיו זה נשמע לי אחד המהלכים השקולים שעשיתי בחיי. גם ההחלטה וגם ההודעה עליה.
באותה שנה החלפתי קידומת וחגגתי 40, עם כל החברים מהרדיו החדש וגם כמה מהרדיו הישן. ידעתי במשך הרבה זמן שאת ארבעים אני חוגגת במסיבה, ואכן היתה מסיבת יום הולדת פגזית במועדון קטן בתל אביב. היא היתה כל כך מוצלחת, שגם שנה אחר כך חגגתי שם. השיר הזה בדיוק יצא אז וכיכב על הרחבה. חבל שבסוף אסטל היתה זמרת של להיט אחד.

2011 - לא סתם גבוהה

הלוואי שהייתי זוכרת איך ומדוע הגעתי לזה, כנראה דרך זוהר, חברה מהגן של הילדים, אבל קצת לפני גיל 40, בשנת 2011, התחלתי לשחק כדורסל.
עד אז סתם הייתי גבוהה, ששואלים אותה כל הזמן אם היא משחקת כדורסל.
הצטרפתי לקבוצה של נשים בגילי פחות או יותר, חלקן חברות שלי וחלקן הפכו חברות ושיחקנו במגרש הכדורסל בגינה באוסישקין. לתקופה קצרה קראנו לעצמנו "דה סישקינז".
זו היתה חוויה מופלאה, שגם כתבתי עליה בבלוג באחד הפוסטים האהובים עלי, על 
חשיבות ספורט לנערות. 
עד אז בעיקר עשיתי יוגה. עבדתי על הגמישות שלי ועל נשימות, אבל לא רצתי. לא התפרצתי, צעקתי, הזעתי, דחפתי. רוב הדברים האלו היו חדשים עבורי, ובעיקר – להביט למעלה!
בתור אישה גבוהה אני רגילה לפגוש את רוב החוויות שלי עם צוואר מעט נוטה מטה. לפתע, בשביל לקלוע לסל הייתי צריכה לא רק להרים את המבט אלא גם את הידיים, ובכלל לעשות פעולות מעל לגובה הכתפיים של עצמי. לא הייתי קלעית טובה בדיוק בגלל זה, אבל השתפרתי עם הזמן. זכיתי לשחק עם שרלוט, חברתי מגיל 5, עם זוהר, שכנראה הביאה אותי לקבוצה (ויש מצב שמשחקת עד היום) ואפילו צירפתי לקבוצה את דנה, אשתו של בנדוד שלי, שגרה מולי ברחוב.

אני גם ממש זוכרת את הפעם הראשונה שהחלטתי לנסות לקלוע לסל במהלך אימון. אז הבנתי לראשונה את כל מה שנדרש לזה: מוסרים לך את הכדור. את מזהה הזדמנות. הכי פשוט זה פשוט למסור את הכדור למישהי אחרת, טובה ממך. והיו הרבה כאלו. אבל עכשיו את צריכה לסמוך על עצמך; הקבוצה שלך סומכת עליך: אבל מה אם תפספסי. לא תקלעי. תאבדי את הכדור. כל כך הרבה מחשבות רצות בראש בשבריר שניה, ונדרשות כאן תעוזה, אמונה, אומץ, יוזמה. המון דברים שמתגבשים לשניה אחת של – לקלוע לסל. 
אחרי כמה חודשים יעל המאמנת שלנו רשמה אותנו לליגה. היינו אמנם במקום האחרון בליגה הכי נמוכה, אבל שיחקנו! נגד קבוצות אחרות. בהמשך השנה הזאת התחלנו לחשוב (דני התחיל לחשוב ואני זרמתי איתו באופן מפתיע) על לעזוב את תל אביב. אני זוכרת ששיחקנו נגד הנשים מהמועצה האזורית גזר. הן הפחידו אותי. לא הייתי בטוחה שאשחק איתן כשאעבור.

ואני באמת כבר לא משחקת. קצת אחרי המעבר (חכו לשבוע הבא) הגשמתי עוד חלום ישן שלי, וחששתי לאצבעות שלי.

אני ממליצה לנשים להשתתף בספורט קבוצתי. זו אחווה וחיבור שרוב הנשים לא מכירות. בעיקר אהבתי להרשות לעצמי להתנהג בצורה שברוב הזמן זרה לי. להיות קולנית, תוקפנית, חזקה, להיכנס באנשים! לדחוף, לצעוק, לקלל. היה בזה שחרור אדיר שיצר כיף וחיבורים נהדרים. אני מקווה שהחברות מהכדורסל קוראות את זה.

בין השירים הנהדרים שיצאו בשנה הזאת, גם הלהיט המקסים (והנדבק!) של פוסטר דה פיפל, להקת אינדי קטנה מקליפורניה, שהתפרסמה עם הלהיט הזה. לתקופה מסוימת הוא גם היה הרינגטון (בעצם צליל ההמתנה) של השותפה שלי למשרד ששכרתי כמה שנים קודם לכן ליד הבית, ברחוב עמוס, אתי דנטס, שהפכה לחברה קרובה.

2012 - בית בכפר

בשנת 2012 אמרתי את אחד ה'כן' המשמעותיים של חיי. דני ואני יצאנו להרפתקה ועזבנו את תל אביב אחרי כמעט 20 שנה. בשיחות שהיו לנו במרפסת היינו מדברים על לעזוב את העיר. טיילנו עם הילדים בטבע מחוץ לעיר כמעט בכל שבת, נחרדנו מהציפיה שלהם (בעיקר של עינב) "לקנות משהו" בכל פעם שירדנו למטה (גרנו כמעט מעל פיצוציה) וגם, עינב שמה עין על כלב ברניז יפהפה מרחוב בזל, ג'קסון, ובכל פעם שהיתה מבקשת כלב דני היה אומר לה "כשנגור בכפר יהיה לך כלב".

אני לא התייחסתי יותר מדי ברצינות לנושא, אבל ציינתי שאעדיף לגור באפס שמונה מאשר באפס תשע. העדפתי את הדרום והמרכז, שגם קרוב יותר למשפחות שלנו וגם פחות צפוף. דני התחיל לחפש ישובים, ויום אחד הודיע לי שמצא יישוב יפהפה בשפלה: כרמי יוסף. תגובתי היתה "דא".

אני הכרתי את כרמי יוסף מסיקור של פרשה לא מחמיאה במיוחד, בה התושבים שבתו עד שיקימו בית ספר תיכון נוסף לילדים שלהם, אבל ידעתי שמדובר ביישוב מבוסס (שלא לומר "הסביון של השפלה") ואמרתי, בוא נראה מה יש שם. דני לקח אותי לראות בית אחד שנפסל מיד. הבית השני היה גם הוא מפגע אייטיז מזעזע. אמרתי לעצמי שכך אמשיך לסרב, עד שהוא יירד מהרעיון.

ואז הגיע הבית השלישי. קבענו עם בעל הבית ביום שישי בצהריים, ואיך שפתחתי את השער לא האמנתי שהבית הזה יכול להיות שלנו. החצר הענקית מלאת עצי האורן הזכירה לי את הבית של סבא וסבתא שלי בקרית חיים. "אין גבול לכמות האנשים שאפשר לארח פה!" אמרתי לדני. וקיוויתי שבפנים יהיה משהו נייטרלי יחסית, ש"אפשר לעבוד איתו". וכך היה.
תוך שעות ספורות האפשרות לעזוב את תל אביב הפכה למציאות, וחתמנו חוזה תוך ימים ספורים. באחד באוגוסט עברנו עם שני הילדים לכרמי יוסף. זה היה בית מספיק גדול לארח בו את כל המשפחה של דני לשבת, וגם – בית מספיק גדול לפסנתר.

השנה הראשונה לא היתה קלה – בעיקר היה לי קר. אבל עכשיו, כשהיה לי המון ספייס, יכולתי להגשים את החלום הישן שלי לחזור לנגן בפסנתר. במקרה, יומיים לפני שחברים שלנו נסעו לרילוקיישן בסן פרנסיסקו, נזכרתי שיש להם פסנתר. ביררתי אם מצאו לו פתרון, וכשהבנתי שלא, שלחתי מיד מובילים והצבנו בסלון את הפסנתר הצ'כי היפה שלהם. בהמלצת ישי שטקלר חברי, מצאתי מורה מרחובות, בוגרת טריה של תלמה ילין, והתחלתי ללמוד אצלה פעם בשבועיים. גילי היה בדיוק כפול מגילה.

אחד השירים הראשונים שלמדתי לנגן היה "יש לי סיכוי" של אביתר בנאי. השיר מורכב מ 4 אקורדים פשוטים, וסתיו ואני ניגנו יחד ושרנו עוד המון שירים ויצירות קלאסיות פשוטות. בעיקר את הפרלודים של באך.
דני ואני אוהבים מאד את אביתר בנאי, היינו באינספור הופעות שלו, וכמעט נכנס לכאן שיר מתוך "לילה כיום יאיר", שיצא בשנת 2019. אחרי כמה שנים סתיו עברה לתל אביב ואני חדלתי לנגן. השנה החלטתי שאני רוצה לחזור לזה.

2013 - מראה מראה שעל הקיר

בטח כבר שמתם לב שאני אוהבת פופ מזוקק, מלוקק, מלוטש. ושוב אני קצת מערבבת זמנים, כי השיר הנהדר הזה יצא בשנת 2013, אבל מבחינתי האירוע האמיתי היה להגיע להופעה של ג'סטין טימברלייק בפארק הירקון שנה אחר כך. 

קודם כל החוויה של לראות אמן בשיא ההצלחה שלו, בסיבוב הופעות של אלבום מעולה, היא עדיין נדירה יחסית בארץ. נסעתי להופעה עם השותפה שלי למשרד דאז, חברתי אתי דנטס. ואין מה לומר – זו היתה ועדיין ה-הופעה הטובה ביותר שהייתי בה.

קסם אישי, כשרון וכריזמה לא מתחילים לתאר את מה שהוא הביא לבמה, אבל היו מהם בתועפות. יש מצב שהשיר הזה היה השיא של הערב, מרוב שיאים אני לא בטוחה. אחד מהם היה ללא ספק הביצוע שלו לשיר Human Nature של מייקל ג'קסון, שטימברלייק הוא סוג של הגרסה הלבנה שלו. 

יצא לי לראות כמה הופעות בפארק הירקון, אף אחד לא הצליח להפעיל את הקהל ולתת לנו הרגשה של מסיבה אמיתית כמו האיש המוכשר הזה, שהביא לנו פופ במיטבו.

2014 - מעצבת וכותבת

בשנת 2011 התחלתי לכתוב ב XNET, מגזין הלייפסטייל של YNET, שמאז עלה, שגשג ונסגר אחרי עשור.
על החיבור עם איתי כ"ץ, העורך, אחראית חברתי כנרת רוזנבלום. 
כמו חיבורים חשובים אחרים בחיי, היא זיהתה מצב של ווין-ווין וחיברה ביננו. למדתי המון מהכתיבה ומהעבודה עם איתי וענת (ציגלמן) במגזין. בשנים הראשונות כתבתי לא מעט, תמיד לא מספיק לטעמם של העורכים שלי, אבל הכתיבה והחשיפה של XNET הפכו את שמי למוכר הרבה יותר כמעצבת פנים. בשנת 2014 עבדתי על לא מעט פרויקטים שווים, איתי במשרד עבדה נעם (לפניה היו עובדות אחרות שכבר לקחתי כדי להתגבר על כמות העבודה), התחלתי כבר להרוויח יותר, ונהיתי מאד מהעבודה שלי. בין הפרויקטים הגדולים נסעתי מדי פעם לפגישות ייעוץ עיצוב פנים והמשכתי לכתוב. 

סצינה שזכורה לי מהשנה הזאת היא יום צילומים בדירה של בני כבודי ביפו, כשבגלגלצ (שנמצאת בול מעבר לכביש) מתנגן שיר שמח וקליט של אחד, פארל וויליאמס. נעם ואני יושבות על השטיח וצובעות בצבעי עפרון תכניות לפרזנטציה של לקוח אחר, ומיד מתחילות לזמזם. השיר Happy עשה לי הרבה שמח בשנה הזאת.

אבל היה לי פה כל כך הרבה פופ (כמעט תמיד, כשהיתה לי ברירה, הלכתי על השיר הפופולרי) שאפשר לעשות עצירה מעט יותר אליטיסית לאלבום הסולו של דיימון אלברן, שיצא 20 שנה אחרי "פארקלייף" המעולה של בלר (גם הוא התנגן לא מעט באזני). אני לא יודעת מתי הפסקתי להאזין לאלבומים מקצה לקצה, כמו תקליט, אבל את זה חרשתי לתקופה. כל כך יפה. כתמיד, התלבטתי בין Everyday Robots (שמו של האלבום הזה, שגם על העטיפה העדינה שלו אני מתה) לבין Heavy Seas of Love  עם הכנורות היפהפיים האלו, אבל הכי מתוק והכי מתאים לפוסט הזה הוא: אם את בודדה – לחצי PLAY. הוא גם מתאים לשיר של השנה הבאה…

2015 - מרשה לזה לקרות

אחרי הצעות חוזרות ונשנות להרצות (למעצבות ואדריכליות) על עיצוב, מה שבשום פנים ואופן לא רציתי לעשות, הגיעה הצעה מהאסם להרצות, לצד מרצים שנשמעו לי רציניים, בגדול? "על מה שבא לך". בשנה הזאת כבר הייתי בתחילתו של אימון עסקי, שמטרתו היתה להתפקס על הצלחת העסק של עיצוב הפנים. במהלך האימון הזה הצלחתי להגיד לראשונה 'כן' להזמנה להרצות.
ידעתי מיד שאני לא רוצה לספר על עיצוב פנים או לתת כלים לסטיילינג או צבעים. היה לי ברור שהגיע הזמן לדבר על האופן בו כל החברות שלי המעצבות וגם אני – עובדות ממש קשה ומקבלות ממש מעט כסף; בעיקר כי מבקשות מעט, ואומרות כן לכל דבר ומתנצלות כל הזמן. כתבתי הרצאה תוך 48 שעות וקראתי לה "מלא נעים לי.. לנעים מאוד!". חברתי שרלוט הציעה לי לספר את המסקנות שלי דרך סיפורים אישיים שקרו לי. בחרתי 7 מקרים של הצלחות וכשלונות שהיו לי עם לקוחות והצגתי אותם באפליקציית PREZI שאז עוד היתה חדשה וחדשנית.

מבחינתי זה אחד מרגעי השיא של החיים שלי. הדימוי עליו חזרתי באינספור שיחות הוא ש"פתחו לי את כל הפיידרים על פול ווליום" וגם שפתאום הבנתי שעד עכשיו נסעתי עם הנדברקס משוך. נתתי את כל מה שיש לי לתת בהרצאה הזאת, והתחושה היתה של פיצוץ אטומי, לא פחות מייעוד. כל מי שהייתי בא לידי ביטוי באירוע הזה באסם, וכל מי שהיו שם הבינו את זה. משהו חדש התחיל. כשדנה ביקשה לסגור איתי הרצאה נוספת, ביקשתי מיד כפול. אי שם ביוני 2015 נולד #נעיםמאוד.

בשנה הזו יצא גם השיר המעולה הזה של להקת טיים אימפאלה האוסטרלית מהאלבום שלהם Currents. הכרתי אותם דרך הקליפ המעולה של The less I know the better, שכולו חרמנות נעורים ו"מה היא בכלל מוצאת בו". אבל שיר השנה הוא Let it Happen. אני לא מכירה עוד קליפ שמעביר כזו תחושת לחץ, ויותר משאני אוהבת את הקליפ שלו אני אוהבת את ה"קפיצות" שקורות בשיר (ולא בקליפ) בערך באמצע שלו. אז עדיף שתאזינו לו כאן. שנה אחר כך היינו בהופעה המעולה שלהם בפארק ראשון. 

2016 - אמא משופרת

השנה ובשנה הבאה אני קצת מערבבת שני שירים. כי הסרט שבו השיר הזה יצא בשנת 2016 אבל צפינו בו וכתבתי עליו רק בשנת 2017 את אחד הפוסטים הפופולריים ביותר בבלוג. לשם הדיוק ההיסטורי אני שמה את השיר הזה עכשיו.

בשנת 2016 מה שהתחיל בשנה הקודמת תפס תאוצה. אחרי ההרצאות המוצלחות באסם הבנתי שיש כאן רצון אדיר וביקוש אדיר, ודי מהר יזמתי הרצאות פרטיות שלי. הקמתי מערכת גביה באתר שלי ובית טמבור הציעו לי בנדיבות את חדר הסדנאות שלהם, שמכיל 30 איש, מה שהספיק לי בדיוק. לשמחתי מעצבות פנים נרשמו מיד (בתקופה הזו התכנים שלי עדיין יועדו למעצבות בלבד, ומדי פעם היו מגיעות עצמאיות מתחומים אחרים). בעצתה הנהדרת של ליאת עברון הקמתי את הקהילה שלי בפייסבוק, ואפילו יזמתי יום עיון למעצבות עם מרצות ומרצים אחרים, יוזמה שמאז לא חזרתי עליה. טיילתי לא מעט בשנה הזו (וכתבתי על זה) כולל ביקור מהמם בתערוכת רהיטים בשטוקהולם (בחורף!) וקיץ עם הילדים באגם גארדה. המעגלים הלכו והתרחבו, וגם הבלוג שלי פרח: כתבתי בשנה הזו פוסטים שאני מאוד אוהבת, ובראשם סדרה שקראתי לה "המלצות הורות". 

כתוצאה מהאימון שהייתי בו והעבודה שעשיתי על עצמי גם היחסים שלי עם הילדים השתפרו. למדתי להבדיל בין טריגרים שמפעילים אותי שאינם קשורים אליהם ליחסים שלי איתם; הפכתי יותר קשובה וסבלנית. דווקא  עם תחילת גיל ההתבגרות שלהם, היחסים שלנו הפכו שקטים יותר וקרובים יותר. בין היתר צפינו בלא מעט סרטים ביחד, רובם הרפתקאות, פנטזיה ופעולה (לילדים). חיפשתי סרטי דרמה וגם מיוזיקלס ומצאתי אצל שלי גרוס המלצה על הסרט המושלם.
 "סינג סטריט" מספר על נער מדבלין שמקים להקה כדי להרשים נערה שהתאהב בה. מתברר שבעברית הסרט תורגם ל "מועדון שנות ה-80". כן זה הוא מתרחש בשנת 1980 וזה סרט מענג עם אחלה רפרנסים לקליפים של שנות השמונים. השיר המסכם הוא אחד השירים המשמחים שקיימים. הקליפ הוא טיפה ספוילר, אז אם יש לך כוונה לצפות בזה, אני מציעה לחכות לאחרי.

2017 - אמריקה!

בין שלל הדברים שקרו בשנה הזאת יש שני ציוני דרך – אחד פיזי והשני דיגיטלי. בקיץ של 2017 הגשתי חלום ישן ממש, וטסתי עם המשפחה לטיול קמפינג בפארקים הלאומיים של מערב ארצות הברית. ההורים שלי עשו את הטיול הזה (יחד עם הרוקיז הקנדיים, אליהם עוד אגיע אינשאללה), בשנת 86, בלעדי..

אחרי תכנון מדוקדק שכמותו לא היה ואולי לא יהיה לי בחיים, שהתחיל בינואר, נסענו לחודש פלוס יפהפיים. כתבתי על הטיול הזה סדרה של לא פחות מ-4 פוסטים בבלוג שלי: אחד תכלסי (הראשון, על הקמפינג והציוד והמבנה), השני היסטורי (אני מתה עליו ,על הרעיון וההקמה של הפארקים הלאומיים), השלישי על הורות (גם עליו אני מתה! על טיולים עם ילדים) ורביעי על עיצוב, כי עיצוב המפות שם היה פשוט מופת. את כולם אפשר למצוא כאן.

בשנה הזו גם חגגנו בת מצוה לעינב בבית שלנו, וגם על זה כתבתי כמה פוסטים (אחד על החגיגות ושניים על הסקי אליו נסענו היא ואני יחד!) וכתבתי את הפוסט (מהשיר הקודם כאן), על סרטים מומלצים למתבגרים. נהננו מאוד בשנה הזאת לצפות יחד בסרטי דרמה, וחשוב לציין שבאותה שנה עדיין לא היה לנו חיבור כלשהו לכבלים. כלומר בשנים הראשונות שלנו בכרמי יוסף היה פה בטח רק ערוץ 1 ואולי 12. אבל לא הזבל של נטפליקס ודומיו. וגם הרשתות החברתיות ממש לא השתלטו על חייהם של הילדים. אני כותבת את זה כששניהם כבר מחוץ לבית (שחר בצבא ועינב בשנת שירות בקיבוץ סמר) וכולי תקווה שייצא לנו לנסוע יחד למקומות רחוקים, ארבעתנו, או בהרכבים מורחבים יותר.

השיר של השנה הזאת הוא יותר קליפ משיר, וכן, זה הזמר היחיד שמבקר פה פעמיים (בשנה שעברה גם היינו בהופעה שלו במדריד, אבל אוותר לו על איזכור שלישי) – בק. בשנת 2017 הוא הוציא את האלבום Colors ובו כמה להיטים קצביים כמו Wowו Dreams, שהפעם גם שחר ממש אהב, לא רק אני. הקליפ הזה הוא פשוט אחד היפים המשמחים שנוצרו אי פעם, וגם פמיניזם במיטבו. אני כל כך אוהבת את הזמר הזה.

2018 - סך הכל שנה אש

בשנת 2018 המשכתי לבסס את עיצוב הפנים: הגיעו אלי כמה פרויקטים גדולים יותר ומתגמלים, כולל שני לקוחות חוזרים, שהיה תענוג לעבוד איתם. אני חושבת שאלו היו הבתים שהכי נהניתי לעצב. בשנה הזו גם צילמתי עוד כמה פרויקטים והאתר שלי "השמין", במקביל לכך שאני ממשיכה להרצות בכל הארץ, במעגל שהולך וגדל לאט לאט. 
זו היתה שנה של המון! נסיעות מעולות לחו"ל, בינהן טיול זוגי לסנט פטרסבורג היפהפיה וסופש קצר בפריז, טיול משפחתי מושלם לזגוריה בצפון יוון (כתבתי עליו אחלה פוסט בבלוג), טיסה לניו יורק עם חברתי נעמה, קורס צלילה באילת ובאוקטובר – חגגנו יום הולדת 80 לאבא שלי בנסיעה ללונדון עם האחים שלי, לראשונה בהרכב הזה, ששיאה בביקור בבית הילדות שלנו באשפורד (קפצו לשנת 75). 
את השיר שרציתי לשים בשנה הזאת אני מצנזרת (בגלל המלחמה שעכשיו בחוץ והקליפ שלו – This is America) ובמקום זה בוחרת בשיר נוסף של השנה שעברה – מתוך קליפ בת המצווה של עינב, שחגגנו שנה קודם.

2019 - נעיםמאוד

בשנת 2019 היו כמה התחלות וכמה סיומים. סיימתי ללמוד תואר שני במשפטים (ללא משפטנים) במכללה למנהל; בדיעבד – מאד נהניתי מהתואר אבל עשיתי אותו כדי להשקיט איזה צורך פולני בהוכחה שגם אני יכולה. לצערי איני זוכרת ממנו דבר, אבל הייתי עושה את זה שוב. בהדרגה בשנה הזו לקחתי פחות ופחות פרויקטים בעיצוב פנים. ממש רק את אלו שמאוד רציתי, והם היו מעט. מהצד השני הרציתי ביותר מקומות בארץ ולאט לאט גם בפני שכירות ולא רק עצמאיות.

ב 2019 גם קיבלתי החלטה, שבהתחלה נראתה לא משמעותית, אבל בדיעבד היא מסמנת את המעבר שלי מקריירה של עיצוב פנים לקריירה של #נעיםמאוד – להקדיש את האינסטגרם שלי לעסק של ההרצאות. עשיתי כמה חזרות, חשבתי על כמה פינות (רובן ממשיכות עד היום) והפניתי את הפוקוס של החשבון שלי, שהיו לו אז בערך 3500 עוקבים, לתקשורת עם לקוחות ותכנים שקשורים לעיסוק החדש שלי.

טיילנו בשנה הזו (פעמיים סיני, פעם סנט פטרסבורג ולונדון עם החברות הגבוהות שלי) והרבה בשדות עם גריזלי.
בשנה הזאת גם התוודעתי לליזו, שתפסה אותי מהלהיט הראשון שלה ברדיו, ג'וס.

נ.ב אלבום מוסיקלי רונית כפיר שנות ה 50

2020 - על גגות תל אביב

זו היתה שנת הקורונה, והיא תפסה אותי בטיימינג מושלם. שני ילדים לא קטנים שיכולים להעסיק את עצמם, בית גדול ומרווח עטוף בטבע יפהפה ורחב ידיים (טיילנו המון בשדות בשבועות שאחרי ההיסטריה הראשונית של הסגרים), ועסק בצמיחה.

מה זה צמיחה? את ההרצאות הראשונות שלי ("איך להתחיל עם לקוח" ו"והלקוח הזה הוא אני") הקלטתי ביום הראשון של הסגר עם ליאורה, שלמזלי גרה ממש קרוב אלי. שמנו מסיכות והחלטנו לא לבטל את הצילומים (השנה היה לנו שידור חוזר של זה בתנאים קשים יותר).
במרץ אותה השנה צילמתי את ההרצאות ובאוקטובר – את כל הקורס הדיגיטלי שלי. הפכתי דיגיטלית בתזמון מושלם (חד משמעית יותר מזל משכל) ושנת הקורונה היתה דווקא טובה לעסק, ולא קשה. באותה השנה, אם אינני טועה, גם הגעתי להרצות בעמק המעיינות, וניצלנו את ההזדמנות ללון בניר דוד כל המשפחה. בבוקר היום השני הילדים הציעו להצטרף אלי להרצאה, והתמלאתי גאווה. בערב גילינו שלהרכב ג'יין בורדו יש הופעה בחמדיה הסמוך. הגענו והתיישבנו בשורה השלישית, וכשהנגנים התחילו לעלות על הבמה גילינו שסתיו אחאי (זוכרים את המורה שלי לפסנתר??) היא הקלידנית שלהם!

בזמנים הארוכים שלנו בבית בקורונה שמענו לא מעט מוסיקה עם הילדים, והשיר שכיכב מהיוטיוב על מסך הטלויזיה שלנו היה "תל אביב זה אני ואת" של אמיר ובן מארחים את ג'יין בורדו. אני חושבת שהוא צולם בשיא הקורונה, כשגגות פתוחים היו תחליף טוב לחדרים סגורים. אנחנו מאד אוהבים את השיר הזה כולנו.

2021 - פארטי גירל

בשנה הזו התחלתי לשלם לספוטיפיי. חזרתי להאזין יותר למוסיקה, ובעיקר לרקוד יותר במסיבות אליהן יצאתי עם החברים שלי, בהנהגתו של חברי נדב רביד, (שלימים נהיה מנהל גלגלצ אבל המשיך תמיד להיות דיג'יי ענק). גם לשדרנית ולדיג'יי נועה ארגוב התחלנו להיצמד, והמון טרקים שווים נוספו לפלייליסטים שלי בזכותה. 
החל מהשנה הזאת הקפדנו להכניס מוסיקה, מסיבות וריקודים לחיים שלנו בצורה מסודרת יותר; להיות מחויבים לזה ממש, כי זה עושה לנו כל כך טוב.

את השיר הזה זיהיתי בכלל במסיבת פורים בכפר אוריה, ליד הבית שלנו. התברר שגם הדיג'יי היתה במסיבה של נדב, שם שמעה אותו ומאז הקפידה להשמיע אותו במסיבות שלה. הכרתי רק את  ביצוע האייטיז של יאזז ולא הכרתי את המקור הגרובי המעולה הזה של אוטיס קליי.

2022 - ירחב בך השקט

קצת יותר מעשרים שנה אחרי שהבטחתי לדני, כשהחלטנו להתחתן, שאני אלך לויפסנה – זה קרה. נרשמתי באמצע השנה בצורה לא מחייבת, שלאט לאט התיישבה לי בלב. השארתי לי 12 ימים פנויים ביומן ונערכתי לאפשרות שאשכרה אלך על זה.  בשנה הזו שחר יצא מהבית (לשנת שירות בחוגי סיירות בחיפה) ועינב היתה פחות ופחות בבית, ובצל "הקן המתרוקן" לדני ולי היה זמן לעצמנו לשיחות על הדשא. כנראה ששם הבנתי שהבשלתי. שזה כבר לא מפחיד אותי כמו פעם, מה עלול לקרות לי אם אישאר לבד רק אני והמחשבות בראש שלי.

הצטרפתי לקורס בדאהמה פמודה בדגניה, ועברתי שם את אחת החוויות העוצמתיות של חיי. משיחות רבות עם דני ידעתי כבר שהקושי אינו השתיקה (וגם הייתי מוכנה לספוג כל בדיחה אפשרית על האופי הפטפטני שלי וויפסנה) – ידעתי שהקושי יהיה הכאבים שבישיבה ממושכת. לא תיארתי לעצמי לאילו רמות כאב אגיע. יותר מכך, לא תיארתי לעצמי את תחושת ההתעלות כשמצליחים להתרכז מעבר לכאבים הללו. אלו היו ימי תחילת הסתיו ומזג האויר ליווה את הסערות שהתחוללו לנו במיינד במדויק. ביום הרביעי פרצה סערה והיורה ירד בעוצמה, ראינו שם קשת בענן וביליתי שעות על הספסל בוהה בעננים. 

כשטיילתי בגשם, השיר שהתנגן בראשי ועל שפתי (בשקט) היה "האמנם": המילים הנהדרות של לאה גולדברג והביצוע המופתי של שלומי סרנגה, שמוסיף לו קצב סקסי של תאוות חיים התאימו בדיוק למצבי. "או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת / על כתפייך, חזך, צווארך וראשך רענן / ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט / כאור בשולי הענן". השקט רחב בי מאוד, ונשמתי את ריחו של התלם נשום ורגוע, והתרחקתי מאימה ומדם.

בסיום הקורס, כשאני מנקה את החדר, השמעתי את השיר בפול ווליום בנייד שלי, עד שמתנדבת רצה אלי והסבירה שאי אפשר להשמיע מוסיקה במתחם כלל, לא רק במהלך הקורס. אופס.

באחד הימים, במחשבות בחדרי, הבנתי שעוד מעט יום ההולדת ה-52 שלי. הבנתי שזו השנה בה אני עומדת בפני עצמי, נפרדת מהצל המאיים של המוות של אמא שלי. נזכרתי ברעיון שהיה לי ביום הולדת חמישים: לבחור חמישים שירים, אחד לכל שנה, ולבנות לעצמי מעין "אלבום זכרונות מוסיקלי" שיתעד את חיי דרך השירים ששמעתי. שירים מסוימים עלו בדעתי מיד (הופתעתי לגלות כמה זכרתי מהטיוטה הראשונה שכתבתי שנתיים קודם) והתחלתי את הפרויקט ביום ההולדת שלי, קצת פחות מחודש אחרי שחזרתי.

2023 - ואם פרידה

והשנה הזאת. 

כל מה שאירע בראשיתה נמחק תחת מה שקרה בסופה.
אבל השנה היתה משמעותית בחיי, אולי המשמעותית בחיי, גם בלי המלחמה.
אני מקלידה בידיים רועדות, כי אני עדיין לא יודעת כיצד היא תסתיים ואיזה מחירים עוד תגבה.
בשמנה בחודש יוני השנה עברתי את הגיל של אמא שלי כשנפטרה. ידעתי וחיכיתי לתאריך הזה (שבין היתר הוליד את הרעיון לפרויקט "ההנצחה" הזה) אבל לא תיארתי לעצמי איזה שינוי הוא יביא. כאילו הרגשתי אחריו, שעד עכשיו הייתי עסוקה בלא למות. ורק אחרי שחייתי יותר ממנה, אני יכולה להיות עסוקה בלחיות את החיים שלי. הכי קלישאה, אבל זה הורגש.

בבת אחת התחלתי ליזום פרויקטים שחשבתי עליהם שנים, לעתים עשרות שנים. מיישור שיניים עד לחזור לצייר וללמוד ערבית. פתאום נהיה בסדר לרצות דברים שקודם נראה שוליים או שטותיים. ירדה איזו מעמסה מהלב.

ואז בפברואר גילינו שלאבא שלי יש סרטן. הכי ציפיתי שהאיש היקר הזה, שנראה בגיל 85 כמו בן 70, ללא קמט או כתם על פניו, האיש שהדגים גם במשרד של האונקולוגית שלו תנוחת "עורב" ביוגה, יחיה עד אחרי גיל מאה. אבל גם אותו תקף הסרטן והוא עבר ניתוח, ממנו החלים נהדר, אבל לא הצליח לרפא אותו. במרץ אבא שלי חיתן את נכדתו הבכורה (בהתחלה דאגנו האם יספיק להגיע בריא לחתונה), וביומה הראשון של המלחמה עידו, החתן של מעין, נהרג. השבועיים שנותרו לו היו כאובים ועצובים כל כך.  אבא נכנס להוספיס בשבת בבוקר והלך לעולם אחר בראשון בלילה. בניגוד למותה של אמי, לפרידה הזו הגענו שלמים, אוהבים, מוכנים, מאוחדים. גם השבעה, בתוך טירוף המלחמה, היתה בועה של שגרה מהודקת ומגוננת.

את השיר הזה שמעתי בשיעור פילטיס עוד לפני המלחמה. הקול הבוכה והחזק של דקלה הפתיע אותי באיזה בוקר ופשוט התפרקתי. בכיתי לראשונה ואולי לאחרונה את העצב הגדול שבהבנה שאני נפרדת מאבא שלי לתמיד.
את השורות האחרונות של הפרויקט המרגש הזה אני כותבת בחרדה והודיה. קשה להאמין שעברה שנה מאז שהתחלתי. לא מאמינה שהצלחתי להתמיד ולפרסם כל שבוע. תודה לך שליוית אותי עד לכאן.
אני נפרדת, במילות התקווה של דקלה:
 

ואם פרידה
אז שיהיה שלום בינינו
אם כבר שלום
אז שיהיה מי שישמור עלינו
ואם עוזבים נשאיר את הכול מאחורינו
עד היום שמישהו יפגיש בינינו.

רוצה לקבל בכל יום רביעי תזכורת על שיר חדש למייל?

לפוסט הזה יש 157 תגובות

  1. ניצן

    תודה. ❤

  2. גלית אביים

    רוניתוש משתתפת בצערך.
    תודה על פרוייקט מקסים, מרגש, מצחיק ומעשיר. דרכך נזכרתי בשירים מפעם שזכו מיידית להיכנס לי לפלייליסט.
    תקופה לא פשוטה שאין לדעת איך ומתי תיגמר. מאחלת לנו לשנחזור פשוט לשמוח. אולי תמשיכי? אחרי שכל זה ייגמר? משהו עם מוזיקה, לא משנה מה. משהו עם חיוך 🙂

    1. רונית כפיר

      תודה גליתה, גם על הליווי האדוק כאן. באמת חשבתי כמה מוזר יהיה לא לפבלש משהו חדש כל שבוע. אצטרך לחשוב על פרויקט אחר.

  3. תודה לך רונית על פרוייקט נפלא ועל זה שהכנסת אותנו אל חייך. אני עוקבת אחרייך בכל המדיות (למרות שאני ״עוקבת שקטה״) ומאחלת לך שתמשיכי ללוות אותנו, העצמאיות, בעצותייך ותובנותייך. ולך אני מאחלת הרבה טוב ושקט ושתעברי את התקופה הלא פשוטה הזאת במהרה ושכולנו נחזור לשגרה טובה.

    1. רונית כפיר

      תודה רבה סיגל, על הליווי והתגובה, ולגבי האיחולים אמן ואמן

  4. גלית

    רונית. היה מרגש לכל אורך הדרך, ובעיקר כמובן, בסוף. כל הכבוד על ההתמדה. אני חושבת שאצטרך לחזור ולקרוא קטעים נבחרים. תודה על השיתוף הגלוי לב, אני אוהבת אותך אפילו יותר עכשיו.

  5. תמרה

    רונית,
    הפרויקט הזה הוא אחד הטקסטים המעניינים שפגשתי ברשת.
    כל כך אישי, אבל עם הרבה נקודות השקה לכל מי שגדל בארץ.
    וזה מדהים שגם כשהגיל שלנו שונה, המוזיקה והטקסטים רלוונטים ומעוררים זיכרונות ותחושות.
    תודה על השערים שפתחת פה. על היכולת שלך להסתכל על העבר בעין חומלת אוהבת. על תהליכים משמעותיים שתיארת.
    מאמינה שאחזור לקרוא ולהאזין שוב.
    תודה!
    ושיגיע הרבה טוב. הרבה התפתחות בשמחה, לצד ההתבוננות המיוחדת שלך.

    1. רונית כפיר

      תודה רבה תמרה. אני אוספת עכשיו את כל השירים לפלייליסט של ספוטיפיי ואולי אוסיף כמה שלא נכנסו לבלוג.

  6. פנינה

    רונית יקרה,
    קראתי אותך בכל שבוע.
    היתה לך שנה לא פשוטה, בלשן המעטה
    תודה על הפרויקט המיוחד, השיתוף ו הזכות להציץ קצת.
    משתתפת בצערך על מותו של אביך ועל עידו ז"ל.
    בתקווה לשנה שבה תזכי להגשים את חלומותייך ושתמיד יהיו לך חלומות להגשים

    1. רונית כפיר

      תודה רבה פנינה. גם על הליווי וגם על האיחולים

  7. גלית

    רוניתה, אני ממשיכה לעקוב באדיקות ובהערצה על הדבקות שלך במשימה.
    נהנית מאד לחוות כל שנה ושנה יחד איתך, ומרגישה שכמה שאנחנו מכירות טוב והרבה שנים, כל פעם אני מגלה אספקט נוסף, וזה כיף.
    השבוע למדתי שהההצלחה הענקית של 'נעים לי מאד' התחילה כבר ב2015, לא זכרתי, מרשים- כבר לא מעט שנים. תמשיכי לפרוח ולהנות, ובהזדמנות זו שנה טובה 🙂
    גולה

    1. רונית כפיר

      תודה גולה, גם אני גאה בי על הפרויקט הזה, שמאפשר לי להיזכר בדברים ומלמד אותי להתמיד. שנה טובה מותק

  8. קטה

    רונית! סחטיין על התיעוד המיוחד, הפוסט מרתק. אני נהנית כל שבוע לקבל עדכון ולקרוא עוד שנה.

    1. רונית כפיר

      תודה קטה, כל כך שמחה שאת כאן ומודה על כל העזרה שאין לך מושג (מקווה שיש לך)

  9. עפרה

    נ פ ל א ה !
    באמת תהיתי אי אז, כשסיפרת על ׳ספורט קבוצתי לנערות׳, אם יש לזה שרשים יותר עמוקים. תמיד תוהה, כשמפתיעים אותי, איך זה נולד. מרגישה, למשל, שאנשים מיוחדים, יש להם הורים מיוחדים. גם אצלך ההכללה תופסת.
    אני מתחילה להצטער, שבקרוב יסתיימו 52 השבועות, אבל המוח הקודח בודאי ימציא משהו.

    1. רונית כפיר

      תודה עפרה. האמת שלי יש הקלה שאנחנו מתקרבים לסוף הבלוג הזה כי זה מאתגר
      אבל כבר יכולה להגיד לך שבסוף הפרויקט יהיה פוסט סיכום פרויקט. כבר מסכמת לי בראש דברים שלמדתי במהלך השבועות האלו..

  10. יניב

    רונית- וואו, יופי של פרוייקט. תודה על השנים של לילה טוב , שנים שעזרו לעצב את הטעם המוזיקלי. יחד עם החספוס של קטנר, אורלי יניב, ומיכל ניב, היתה גם את הזוית שלך ושל תמר מרום ( חייב לך כמה, Sea of Time ביניהם…..:) ). אחת מהתוכניות הכי טובות שהיו אי פעם ברדיו הישראלי. מה הסיכוי למצוא הקלטות של תכנית שלמות מאותה תקופה?

    1. רונית כפיר

      תודה יניב! מרגש לדעת שיש מי שעוקב גם עכשיו. גם אני מאד אהבתי את התכנית, אני לא יודעת איפה יש הקלטות אלא אם בארגזי הקסטות הפרטיים שלי. לצורך הפוסט הזה אני מחטטת בהן לפעמים – אם אמצא משהו אכתוב (אבל איך מאזינים אם אין טייפ קסטות?). תודה

    2. נאורה

      תודה. קירבת אותי לישראל מהמרחקים בצורה שנעמה לי ועזרה לי. שנדע ימים טובים

  11. עידן סמרי יהלום

    רונית יקרה, תענוג לקרוא את הכתיבה שלך ובחירת השירים המותאמת, להזדהות ולזהות את הפסקול העצמי שלי, תודה רבה!

    1. רונית כפיר

      הכי משמח לדעת שאת מרכיבה לעצמך את הפסקול שלך. תודה עידן שאת כאן

  12. עפרה

    אני עדיין איתך ועם הפרוייקט. נהנית מאד, גם כשהזכרונות מאתגרים. את עושה חיבורים נהדרים, כותבת נפלא. תמיד נשארים עם טעם של תובנה, וידיעה שהקדשת (הא ושין פתוחות) הקשב שלי אל תכנייך, לא היתה לחינם. אני שואלת את עצמי אם אזרוק שנה – נניח 1998 – האם אזכור איזה שיר אהבתי אז. אתמהההה

    1. רונית כפיר

      תודה עפרה. גם אני לא זורקת שנה ומיד עולה לי שיר.. לפעמים אני שומרת שיר ואז מבררת לאיזה שנה הוא קשור. לפעמים מחפשת שיר על פי אותה השנה זה ממש לא תמיד בא בקלות. ושמחה שאת נהנית מהפרויקט ותודה שכתבת!

  13. תמי

    לא אהיה מקורית. לפני כשעה גיליתי את הפרויקט הזה וגמעתי אותו בבת אחת, בשלב מסוים ועד עתה לצלילי הרקוויאם של מוצרט, מהיצירות האהובות עלי. אני קצת יותר מבוגרת. ילידת 66 והכל ככ מוכר. בשל ה"מוכרות" כל הזמן הייתי בטוחה שאת רחובותית, עיר הולדתי והתבגרותי, עד ששאלתי עצמי על סמך מה אני מבססת את המחשבה הזו ואז הזכרת את גבעתיים:). אני מאוד אוהבת מוסיקה אבל הכתיבה שלך מעניינת אותי הרבה יותר מהשירים…
    בהיותי חנונית על הייתי מאזינה בילדותי המאוחרת, אולי נעוריי, לא ממש זוכרת מתי, ל"ציוניוני הדרך" עם גלעד בן שך בצהרי השבתות עת הורי נמו את השנ"צ. ולכן מכירה המון שירים "עבריים" שלדעתי אפילו רוב בני דורי לא מכירים. וכנראה שם התבסס טעמי המוסיקלי, יחד עם מוסיקה קלאסית מהפטיפון של שבת בבוקר
    מעריצה את דרכך וחריצותך.

  14. Neora

    Breaking the waves!?!. What a 'too much' movie. Just too much. Glad you found something to enjoy from it. I just can't with that movie. Just in my nightmares

    1. רונית כפיר

      נכון, זה סרט קשה מאוד להכלה, אבל הוא הותיר בי רושם ונשאר איתי עד היום. אני חושבת שהיכולת לספר סיפור באופן כזה היא נדירה.

  15. רתם

    לגמרי סרט ששרט אותי. בעצם כל סרט של לארס פון טרייר. חולקת איתך את האהבה לפסקול הזה וגם לזה של החברים של אלכס ❤️

    1. רונית כפיר

      יש סרטים אחרים שרק שרטו וזעזעו. בסרט הזה הוא גם פתח דברים למחשבה.

  16. גלית אביים

    לא נכנסתי מלא זמן…"שמרתי" לזמן פנוי אמיתי. כמובן שמייד העתקתי אליי את שני הפלייליסטים ששיחררת. מדהים כמה המוזיקה שלנו דומה. אומרים שמה שאתה הכי מקשיב לו בשנות ה20 שלך, נשאר איתך לכל החיים. כרגיל הצחקת וריגשת. לא הצלחתי למקם את ההגשה ב"גוונים" בטח תוך כדי הטרוף בין ירושלים ותל אביב. מה יקרה כשתגיעי לזמנינו אנו? צריך למצוא סיבה למסיבה אחרת ❤

  17. עידן סמרי יהלום

    רונית מרגש לקרוא אני מוצאת עצמי סקרנית כל שבוע מחדש נשאבת לנוסטלגיה מוכרת ומחבקת. מעלה מחשבות כעת כשילדיי בגיל שאנו היינו אז.

    1. רונית כפיר

      תודה עידן, שמחה שאת כאן

  18. עמית

    הייתי בן 15 והאזנתי לך ככל שיכולתי.
    זוכר, אגב, איזו נסיעה עם אח שלי, הגדול, בערך 10 שנים מעליי בשעה הזאת, עשר בערב(?), הוא נתן לי לבחור את המוזיקה, ואמרתי לו שישים את התוכנית שלך. שמענו את זה בשתיקה ובסוף הנסיעה הוא החמיא לי על הבחירה.

    1. רונית כפיר

      וואו, 15 זה צעיר יחסית לקהל שלנו, גם אני מחמיאה לך על הטעם הטוב 😉 ועל הזכרון והמוטיבציה לכתוב כאן. תודה ♥

  19. מיכאל

    ❤️

  20. ליאור

    אחלה פרוייקט! כיף לקרוא
    הערה קטנונית במיוחד לגבי מידל איסט טיווי – הם שידרו מדרום לבנון ופעלו בחסות הנוצרים שם ובהגנת צד"ל. הם עברו לקפריסין לאחר יציאת צהל מלבנון, בשנת 2000.
    ולשאלתך – גם אני למדתי חלילית בבית הספר, אבל הכי רחוק שהגעתי היה לזייף את "חנוכה, חנוכה"

    1. רונית כפיר

      תודה ליאור! מוזר, הייתי בטוחה שהם שידרו מניקוסיה גם כשהייתי בתיכון. מידע מעניין ולא קטנוני בכלל

    1. רונית כפיר

      אלוהים, זה מעולה ומביך באותה המידה.

      1. מיכל בדודה

        חמש בבוקר…האחזות משכיות ליד צומת מחולה…הציפורים עדיין ישנות.
        אבל בחדר של מיכל (להלן: "הבדודה") נדלק אור, נפתח חלון, והנה מבצבץ לו החוצה רמקול אימתני.
        לא עוברת דקה והקול של רונית מרחף מעל כל שבילי משכיות עם הבוקר טוב הצהלי!
        מוסיקה משובחת שנתנה לי ולכל הגרעין חשק ומוטיבציה לפתוח את היום במרעה/תורנות חדר אוכל/מפעל תקעים:) ואפילו היה ד"ש אחד או שניים לגרעין! שיו איזו גאווה….!
        תודה לך על התקופה היפה הזו שנחקקה עמוק כזכרון כייפי מהשירות. לא רק לי, גם לכל גרעין "מיתר" לחוקוק! אוהבתתתתת!! ושולחת חיבוק…עד שנפגש.

        1. רונית כפיר

          אכן נחלאווים היו קהל אדוק של בוקר טוב צהל, והגיוני שמסרתי כמה דשים! נשיקות בדודה

  21. אורי

    אצלי שנת 87' היתה שנה קשוחה מאוד (רק כסימן כנראה לשנים קשוחות יותר שעוד יבואו). וככזו, רוב רובה נדחק ונמחק מהזכרון. אבל יש רגעים שנשארו צלולים וברורים. ואחד מהם הוא ללא ספק אותו לילה על חוף הכנרת שבו הוקלטה הקלטת הזו שמטרתה הראשונה היתה תיעוד הטיול שלנו לאחר שגילינו שאף אחד לא הביא מצלמה…..
    והו… כמה שהקול שלך היה רדיופוני שם!

    1. רונית כפיר

      אני לגמרי זוכרת את זה אורי. כמה מרגש להתכתב איתך כאן. איזו שנה זו היתה. אגב, גם אצלי אמא שלי חלתה בשנה הזאת ורובה נמחק גם לי מהזכרון. מצאתי כעבור שנים מכתבים שכתבתי לקרן חברתי (שניגנה איתי כינור) ופשוט לא זכרתי את מה שתיארתי שם. אוף. והנה אנחנו בגיל של (חלק מ) ההורים שלנו.

  22. עפרה

    כשאני קוראת אצלך, או שאני נשאבת לנוסטלגיה מוכרת ומתפעמת, או שאני לומדת דבר או שניים על הדור שלך ומתוודעת ללא מוכר. מרגש החיבור המשפחתי שלכם, ונכסי התרבות. הפרוייקט שלך חכם בעיניי, והולך ומשתבח. אני גם מבינה ׳איך צומח פרח׳ כמוך מהאוטוביוגרפיה שמבצבצת מהפוסטים שלך.

    1. רונית כפיר

      תודה עפרה! אלו השנים שקל לי לכתוב עליהן ולבחור שירים. בקרוב יהיה מאתגר יותר

  23. יובל+(אחגדול)

    אני לוקח אחריות על אהבתך לפיטר גבריאל + קייט בוש, אבל אני די בטוח שאת האהבה לסמיתס אני קיבלתי ממך. ❤️ ונדמה לי שגם את האלבום היפהפה Hearts and Bones של פול סיימון הכרתי דרכך.

  24. גולה

    רונה יקירה, רק עכשיו אני מתחילה לקרוא את הפרויקט המגניב שלך, ונהנית לקרוא ולהזכר בשנים ההן. אחלה רעיון. אין סיכוי שאצליח לזכור מה היה בכל שנה ועוד להתאים לזה שיר. מה שכן, אני מצליחה למצוא את עצמי כמעט בכל שנה שאת מתארת 🙂
    אז ככה-
    (1973)- המכולת השכונתית אמנם שינתה בעלות, אבל היא עדיין שם, שוקקת…
    (1976)- איפי טומבי- קטעים, ההורים שלי לקחו אותנו להופעה שלהם! אני לא אשכח את זה, הרקדניות עלו לבמה בלבוש מינימלי ואני הייתי מרותקת ולא האמנתי למה שאני רואה. חחח
    (1979)- גם שרת במסיבות כיתה, עם יעל סהר ומיכל נוסבאום. כמה שזה היה יפה וקסום בעיניי.
    (1981)- אז לענין החולצה של מאדנס- לא זוכרת אחת כזו, כמו שאת מכירה אותי, אם היתה לי אחת- מן הסתם היא עדיין היתה שמורה איתי …
    וכמובן- דוראן דוראן לנצח!
    (1983)- שושנה זליבנסקי, זה מעלה זכרונות ונשכחות
    (1984)- זוכרת את התרגיל שלך, בהחלט היה מוצלח!
    הזכרון שלי מהתרגילים בהתעמלות, זה שאני מתעמלת ואת מציירת אותי לטובת עבודת ההגשה. עשית עבודה מעולה, ואת זה דווקא כן שמרתי 🙂
    מצפה לשיר של שנה הבאה

    1. רונית כפיר

      יא אללה גולה, איזה כיף שהגעת לכאן. ותודה שקראת הכל!! לא מאינה לך שאת לא זוכרת את החולצות, לדעתי יש לך דווקא צילומים של חלק, שציירנו אצלך בחדר!! וכן, שקלתי בשלב מסוים לכתוב על השיר שהלחנתי להופעה עם מיכל ויעל, בשלושה קולות! יש מצב שזה היה בכיתה ה או וו, אבל בסוף שכחתי. השנים הבאות יהיו דווקא מאתגרות יותר לזיכרון, אבל ניפגש שם

    2. רונית כפיר

      בדיוק בסדר הזה. כן כן, עדיין לא יודעת מתי להכניס את הרטס אנד בונז, אבל הוא ייכנס. ♥ אוהבת אותך אחשלי.

    3. רונית כפיר

      בדיוק בסדר הזה. ללא ספק גבריאל ממך למרות שהיה להיט גם בתלמה. ופול סיימון ייכנס לפוסט הזה לא משנה איך ומתי. אוהבת אותך אחשלי ♥ ותודה על 16 שנה של הגהה ועריכה גם. עד 120

  25. ורד לב

    וויי, אני ממש יכולה לראות תרגיל עם מטריה לצלילי השיר הזה. הזכרת לי את תרגילי הפונפונים למיניהם 😄

    1. רונית כפיר

      לגמרי. חחחח תודה ורד!

  26. יעל מלל

    שיאללה, איזה קליפ מטורף ופורץ דרך!! זוכרת. בשנה הזו כבר בצבא. בשנים שקדמו, אחי,מוסיקאי מוכשר היה מנגן על פסנתר,אורגן,גיטרה…מאזינים לתקליטם, מקליטים שירים ותפקידי היה "להוציא" המילים. כמוך, עם מילון… ולפעמים טעויות הזויות..
    כיף לקרוא אותך רוניתה

    1. רונית כפיר

      כמה עבדנו קשה בשביל ללמוד, הדור שלנו הא? תודה יעל שאת כאן

    1. רונית כפיר

      תודה עידן

  27. יובל+(אחגדול)

    משונה שאת כותבת את השם של ספתא רפקה עם ב'.

    1. רונית כפיר

      נכון. התפלק לי

    2. מיכל

      לא מצאתי איך להוסיף תגובה עצמונית אז התלבשתי על יובל…
      היה ממש מרגש לקרוא; יכולתי לראות אותנו יושבות על הרצפה עם ערימת ספרי שירי ארץ ישראל עם דייזי הבובה והאחוזה התואמת שסבא בנה לה, עם הריהוט הויקטוריאני והעיצוב הבאוהאוסי:)

      באמת יצא שביקרתם אצלנו יותר מאשר אנחנו אצלכם- אבל בכל ביקור שכן אירע ברחוב ז'בוטינסקי הנוסטלגי-
      היו הרבה שירים, הרבה מרחב (במחנה מתחת לבית), ו…הרבה תמונות של איברי מין בספרי ההדרכה של אמא זיוה ז"ל. בכל ביקור טרחתי לפתוח לפחות ספר אחד כדי לגלות איך נראה פין או שחלה.
      הפסנתר האייקוני בסלון והקניות שוק של דוד ישראל.
      זכרונות ילדות מתוקים מדבש, יקרים מפז, אהובים ומרגשים.
      מתה על הפרוייקט הזה בדודה יקרה שלי, כל הכבוד, כה לחי, קודוס ובראוו.
      אוהבת!
      בדודה-מיכל

      1. רונית כפיר

        מיכלי! מיקי! בדודה! אני כל כך מתרגשת שבאת, ושהצלחתי לתפוס קצת מהזכרונות ותודה על הריפרוש שלך! נשמע כמו פוסט אורח האמת.
        אולי יום אחד אחזיר לחיים פוסט ישן שכתבתי על הבית של סבא וסבתא (ספתה) בקרית חיים. יש עוד כל מיני תכניות מעניינות. בואי נתחיל בלהיפגש עם או בלי לשיר ♥

      2. מיכל בדודה

        אני זוכרת את זה. את השיר. את התרגיל. את המטריה. כיף להיזכר….

        1. רונית כפיר

          חחחחח אין לתאר. יש מצב שגם אני זוכרת את צעדי הפתיחה. נשיקות מיכלי

    3. ואו.. גם אני למדתי כינור בגיל הזה עם מורה מהממת 3 שנים ואז היא עזבה והגיע מורה גבר.. שיעור אחד ופרשתי. לא הייתי מסוגלת התביישתי ממנו ממש.
      ובקשר להטרדה גם סיפורון:
      הלכתי עם אמא שלי לבקר חברים. הייתי כנראה בת 8 או 9 והילד של החברים נראה לי ענק בטח היה בן 12, בעידוד ההורים נשלחנו לשחק בחדר והוא הציע לי לשחק ברופא וחולה ושהוא יבדוק אותי.
      אני זוכרת שאמרתי מיד לא. ויצאתי לסלון. בשוק.

      1. רונית כפיר

        כמה כנריות איבדנו בגלל זה הא? מוזר שההורים שלי לא חשבו על זה אז. ואני בטוחה שלכל אחת כאן יש איזו חוויה כזו של משהו מיני שחצה איזה גבול. מקווה שגם חוויות חיוביות. תודה נורית

  28. נגה

    תענוג אמיתי לעקוב כל שבוע. מסכימה מאוד עם לימודי המוסיקה, בנזוגי ואני מנגנים בחלילית בכל חגי ישראל וסופסוף גם ילדינו הגיעו לגילאים שהם קוראים תווים, מנגנים בתזמורות בית הספר ובחנוכה האחרון גם הצטרפו אלינו בחלק מהשירים. שפה נפלאה והכרחית. אנא המשיכי להעשיר את עולמנו

    1. רונית כפיר

      תודה רבה נגה, נתראה בשנים הבאות 😉

    2. גלית אביים

      איזה כיף רונית. את נותנת שם ומגדירה במילים ומעלה בי זכרונות מילדות רחוקה. אפריק סימון. בכלל לא ידעתי שזה הוא. והנה מייד הוספתי שני שירים שלו לפלייליסט ריצה שלי. והמחשבות על הנגינה ככ נכונות. כל הילדים אצלי למדו, לומדים והופיעו ומופיעים. חשוב ככ. תודה ענקית ❤️

      1. רונית כפיר

        תודה גלית שאת כל הזמן כאן! זה משמח אותי מאד שאנחנו "בקשר" דרך הבלוג שלי. השירים שהוספת זה בטח האפננה וראמאיה נכון?

        1. גלית אביים

          נכון!
          תמשיכי. את מצחיקה, מרגשת ו איכשהוא דגה לי אותם זכרונות. כיף ❤️

          1. רונית כפיר

            תדוה גליתה שאת חוזרת לפה כל שנה 😉

  29. הפרוייקט שלך מקסים רונית ואני נהנית ממנו כמו מכל התכנים האחרים שלך (שאני עוקבת אחריהם לאורך השנים). הקטע המוזיקלי החזיר גם אותי לשיעורי החלילית שלמדנו בכיתות הנמוכות ושכל כך אהבתי. ובכלל, מוזיקה ולשיר זאת אהבה מאד גדולה שלי. תודה על כך.

    1. רונית כפיר

      תודה סיגל שמחה שאת כאן ותודה שאת משתפת. חשבתי בדיוק להציע פינה למגיבים בה כל אחת תבחר את שיר השנה שלה גם. שיהיה אוסף בסוף.

  30. עפרה

    כמה כיפיים הביקורים ב'פרוייקט' הזה שלך.
    כל פוסט עם נקודות מעניינות להפנמה. הפעם זה ההסבר שלך על המוזיקה ולימודי התיאוריה.
    בדיוק עכשו הסברתי לבעלי על הברקס באוטו שלו, שהוא לא זורם מוזיקלית כמו שצריך.

    1. רונית כפיר

      חחחחח שווה לבדוק את הברקס במוסך עם שמיעה אבסולוטית. תודה עפרה!

  31. רעות

    פרוייקט מקסים, נכנסת כל שבוע לקרוא. אני ילידת 1978, מזדהה עם חלק מזיכרונות ילדות של פעם.
    שיר חמוד השבוע, פעם היו יותר שירים כאלה, עם מילים לא ברורות בכל מיני שפות. היום הרבה פחות.
    בדיוק שמעתי השבוע בפודקסט "התשובה" על השיר למבדה משנות ה-80.
    תודה על הסיפורים. להתראות בשבוע הבא 🙂

    1. רונית כפיר

      אולי גם היום יש אבל המילים ברורות יותר… שמחה שאת כאן! תודה רעות

  32. עפרה

    איזה שנה מרתקת!! 1975. אצלנו זה היה עדיין טראומת מלחמת יום כיפור.
    כל זכרון שהעלית מעורר מסקרן ומעשיר.
    גם אנגליה וגם ההטמעות שלכם שם בתור אורחים/שוהים איך-שלא-נקרא-לזה.
    הפרוייקט שלך מהמם, אני איתך

    1. רונית כפיר

      תודה עפרה אני שמחה שאת כאן

  33. שיר

    שמעתי עכשיו את השיר של 1975 ואיזה כיף חדשת לי 🙂 שיר מקסים:)

    1. רונית כפיר

      תודה! זה באמת שיר מקסים

  34. Neora

    Why not Harry and Megan? Do you think they should have stayed royal? Love the song. I dont know it but it still feels familiar. funny that. After my uncle died from cancer, way too young at 33 years old, my family and I also went to a year away, in Toronto Canada. I did my drivers license that year, in the Canadian snow. Oh memories.

    1. רונית כפיר

      I simply don't like her. can't explain. Anyway I'm happy to spark memories in others too. Thank you for being here and commenting.

  35. ויקי

    בדיוק חזרתי מטיול בת מצווש בלונדון וראיתי שם את ההופעה של אבבא עם הבת שלי, אפילו הראו חלק מ האירוויזיון.
    איזה להקה נפלאה שעד היים המוסיקה שלה רלוונטית ( גם אם לא מילות השיר)

    1. רונית כפיר

      איזה חלום טיול ללונדון. תודה שהצטרפת!

  36. רק גיליתי את הפרוייקט שלך ומיד נרשמתי וגמעתי את כל הימים בשקיקה! מקסים ומרתק

    1. רונית כפיר

      איזה כיף גליתה. ברור שאת פה. אני מקווה גם להקליט את זה בעתיד, שיהיה כמו תכנית רדיו קטנה. תודה

      1. כייף של פרוייקט, פסקול ילדותנו (בינתיים). אני גם קצת מבוגרת ממך ובת קיבוץ, ובמלחמות לא יצאנו מהמקלטים, אך אלו חוויות של דור בארץ ובעולם

        1. רונית כפיר

          שמחה מאוד שזה נגע בך עידן

  37. לילך

    פרויקט מקסים רונית, מחכה להמשיך ולקרוא/ לשמוע. נולדתי לא רחוק ממך בזמן(1971), לבת דודי קראו רונית כי אח שלה חיבב ילדה בגן בשם זה ( הפכה לרוני) ובעיקר מרגישה קשורה כי אמא שלך זיוה ז״ל הייתה חברה טובה של אימי ( דבירה) בתקופת הלימודים באוניברסיטה, גם היא גדלה בקרית חיים, ולמיטב ידיעתי גרו יחד עם חברה נוספת במהלך התואר הראשון . אז בכלל מסקרן. יש לנו עוד מכרה משותפת אבל לא אגזים פה;)
    תודה על הדף הזה, רעיון נהדר

    1. רונית כפיר

      וואו לילך. זוכרת את השם של אמא שלך, אבא שלי בטח יספר לי עוד המון סיפורים.. שמחה שהגעת לכאן ותודה על הסיפור ועל המחמאות. אני מאד נהנית מהפורמט הזה, מההתחייבות שהוא יוצר, מהמחשבה שהוא מחייב אותי להשקיע בכל שבוע. ממליצה!

      1. ישראל כפיר

        תגובה מאוחרת אבל אני זוכר את דבירה לונד(?) מגרעין צבר בעין גב.

  38. ישראל כפיר

    א-פרופו מרים ילן שטקליס, אני חושב שגרמתי לה רגע של נחת.
    הלכתי בירושלים קטע שליד בית כנסת ישורון. חוץ ממני, ילד בן 11 או 12 ואישה לבושה בשחור לא הייתה נפש חיה במרחק 100 מטרים, קשה להאמין למי שמכיר היום את האזור.
    ניגשתי לגברת ואמרתי שאני רוצה חתימה שלה. היא התכופפה אלי ושאלה למה. השבתי שאני אוסף חתימות. "אז למה אני?", היא שאלה.
    "כי את מרים ילן שטקליס", עניתי.
    "ומאיפה אתה מכיר אותי?" שאלה הגברת המופתעת.
    "כי הופעת לא מזמן בקולנוע תל-אור באירוע דבר-לילדים בעל פה..". (היא קראה שם בהטעמה יפה שזכרתי היטב את השיר 'ברוגז').
    החתימה, בדיו סגול, הועלתה למרשתת לפני כמה שנים על ידי בני יובל, אחיה של רונית.

    1. רונית כפיר

      איזה סיפור יפה אבא, שמחה שאתה פה ותודה גם ליובל.

  39. n

    Every week I am here, ready for the nostalgic moment that makes my heart ache and sing at the same time. I am a nostalgic person and my 13 year old couldn't care less so thanks for creating this little corner for me and for all the rest of us.

    1. רונית כפיר

      How heart warming. Thank you for being here!
      And actually, my kids didn't see this project either. I don't really mind. Perhaps one day. It's here for them, whenever they're ready or curious.

  40. רבקי

    מרגש ומקסים..מזל טוב:)
    והיי, אני ילידת 74, אז גיליתי את הפרוייקט בול בזמן:)

    1. רונית כפיר

      ממש! ברוכה המצטרפת.

  41. הדס+קלנר-גולני

    הזכרון שלך מהמם כמה פרטים את זוכרת ושמות. לצערי הרב הזכרון שלי הפך לגבינה עם חורים.

    1. רונית כפיר

      זה חצי שלי וחצי של אח שלי!! תדוה הדס

  42. שלומקה

    אני כל כך נהנית מהפוסט הזה.
    הביסים הקטנים והמושלמים האלה, עם השירים.
    ועכשיו הולכת לשמוע גם לו יהי (בביצוע חוה אלברשטיין כמובן).

    1. רונית כפיר

      תודה שלומית, שאת ממשיכה לבוא ולעודד! גם אני נהנית מהבסיים האלו.

  43. נעמי

    מחכה לראות מה תכתבי בשנת 1974 ולשמוע את השיר שתכתבי, בנתיים משלימה פערים על מה שהיה כאן לפני שנולדתי 🙂
    נהנת לעקוב!

    1. רונית כפיר

      האמת שגם אני מחכה למצוא את השיר של שנת 74.. אז אנחנו ביחד בזה. תודה נעמי

  44. מיכל+שרייבר

    תהפכי את זה למיני פודקאסט. זה יהיה כיפי מאוד

    1. רונית כפיר

      חשבתי על זה בהתחלה – להקליט כל סיפור קצר כזה. אבל זה דורש יותר זמן והשקעה, ואפילו שזה "קצת", כל קצת כזה הופך לעוד סיבה לא לעשות את זה. בנתיים אני ממש שמחה עם הזמן שהפרויקט הזה מצריך וזה ממש כיף. אם אמצא את הזמן אולי אקליט את כל הסיפורים עד עכשיו. חלק כתובים קדימה וחלק נכתבים תוך כדי. בקיצור – התפרצת לדלת פתוחה, אני אשקול את זה בחיוב 🙂

  45. ורד

    מקסים רונית. התרגשתי לקרוא. ממתינה לדברים הבאים שתזכרי בהם.

    1. רונית כפיר

      תודה יקרה שלי, שמחה שאת פה.

  46. ניצן

    1973 – שיר מעולה. זה מדהים שלהקת כוורת הוציאה כאלה שירים מופתיים והייתה קיימת בסה"כ 3 שנים.

    1. רונית כפיר

      נכון, ואחר כך גזוז ודודה המשיכו לעוד קצת, במשקל קצת יותר קל.

  47. גלית

    קוראת ושומעת את הקול שלך…איזה הפסד של הרדיו. פרוייקט מקסים ומסקרן. מזל טוב ❤️

    1. רונית כפיר

      איזו מקסימה את גליתה. תודה 💕

    1. רונית כפיר

      תודה עידן❤️ גם אני מתרגשת לקראתו

  48. הדס קלנר-גולני

    איזה כיף של פרוייקט, אהבתי אותך בתור מעצבת פנים מאוהבת בך ב״לא נעים״ אבל הכרתי אותך כרונית כפיר מהרדיו. קוראת את הטקסטים ושומעת אותך מדבררת אותם. יאללה בלאגן

    1. רונית כפיר

      בדיוק המטרה. איזה כיף שאהבת. הכי שווה. ושאת שומעת באזני רוחך…

  49. יובל (אחגדול)

    לגבי 1971: את יודעת כמה שנים לקח לי להבין את _כל_ המלים של My Brother? זה שאין כתוביות בטייפריקורדר (כן, 🦕) ממש הקשה עליי. רק בפרוץ האינטרנט, אני חושב, השלמתי את הפערים האחרונים.

    1. רונית כפיר

      חחחח כן, המבטא הזה קשוח לאללה. תוהה אם גם אני מבינה

  50. אודיה

    נהנתי ממש לקרוא, רעיון כייפי. שתהיה לך שנה נהדרת ומלאה ברגעים טובים ושמחים.

    1. רונית כפיר

      תודה רבה אודיה!

  51. פנינה

    רעיון נהדר. אשמח לעקוב.
    השיר הזה של אילנית מאוד מרגש אותי. אולי בגלל הזיכרון לתקופה. (אני גדולה ממך בעשור).
    מזל טוב ובהצלחה

    1. רונית כפיר

      תודה פנינה! אפשר להירשם לעדכונים ממש פה בתוך הפוסט. שמחה שריגשתי אותך עם אילנית. מעניין אילו עוד שירים יהיו תואמים

  52. רונית

    גם אימא שלי היתה מורה בתיכון (אנגלית) ואבא שלי איש מחשבים (התעשיה האוירית) וגם אני רונית! זכיתי לשם רונית כי החליטו שהוא הגרסה הישראלית הכי קרובה לשם של סבתי ראשה ועל שמה אני קרויה. כל חיי רוניות מקיפות אותי בכל אשר אלך והמסקנה שלי היא שהן אחלה. אגב המקבילה היוונית לשם רונית הוא חארה 🙂

    1. רונית כפיר

      אכן הכרנו כשלוש רונית. כל אחת והחארה שלה!! בריאה עליך רוניתה

    1. רונית כפיר

      תודה ירון!

  53. שרית

    מזל טוב ! אחלה פרויקט
    ושיר מקסים ♡ .

    1. רונית כפיר

      תודה שריתה

  54. ליאת מנדלוביץ קורנפיין

    הנני כאן. כיף להיות פה, ומעניין לקרוא עלייך ולעקוב. חובבת גדולה שלך עוד מימי גלגלצ העליזים.
    תודה 🥰

    1. רונית כפיר

      תודה רבה ♥

  55. מורן אביב דביר

    פרוייקט נהדר! סקרנית להמשך ( בתור מישהי שיוצרת ביוגרפיות קוליות לאנשים 🙂

    1. רונית כפיר

      מגניב! מה זה ביוגרפיות קוליות?

    2. שרית יפהר

      מקסים,מזל טוב,מחכה ומצפה להמשך,
      ילידת 73 ושירי ה-70 אהובים עלי,בהצלחה

      1. רונית כפיר

        תודה. בהחלט יהיו עוד

  56. שׂהם

    רונית, רעיון מקסים, פוסט מרגש! מחכה לשמוע מה השיר שנבחר לשבוע הבא ( העשור בו נולדתי)! 🫶🏽

    1. רונית כפיר

      תודה שהם. השיר הבא שייך לשנה הבאה, לא לעשור הבא, 1971

    1. רונית כפיר

      תודה שרי שרון

  57. חני מרזל

    איזה כיף יהיה לעבור איתך את השנה הזו… בטוחה שיהיה לנו מעניין ומרתק

    1. רונית כפיר

      תודה חני, כיף שאת כאן

  58. לאה הוצלר

    רונית איזה רעיון מהמם:)

    1. רונית כפיר

      תודה לאה! ❤️

  59. שלי מלחי

    בחירה מצויינת של שם העמוד והשיר. מחכה לשיר הבא

    1. רונית כפיר

      תודה! גם אני

  60. מיה הירש

    איזה פרויקט מרגש. בעיקר בגלל התזמון שלו. כל כך מזדהה עם הצורך הזה להשאיר משהו, וה"שתהיה" שלך פגעה כמו חץ בלב. מחכה לפוסטים הבאים.

    1. רונית כפיר

      תודה מיה יקרה

  61. מיכל

    גם אני נולדתי בבית חולים ביפו (צהלון?). גם אצלי – אחותי בת הארבע בחרה לי את השם בגלל חברה מהגן. אנחנו עד היום בקשר עם המיכל ״המקורית״.

    1. רונית כפיר

      קטעים. אני לא יודעת מה שם בית החולים, בטח אבא שלי זוכר..

  62. רעות דפנא

    פרויקט מקסים רונית!
    כתבתי כבר ואכתוב לך שוב, איזה כיף שנולדת!
    תענוג לקרוא אותך ולגלות כל פעם עוד קצת עלייך.
    מחכה כבר להמשך 🙂

    1. רונית כפיר

      תודה יקירתי

  63. נילי

    איזו שמלה מצוינת. וואוו

  64. לירז

    פרוייקט מקסים!
    לפני אי אילו שנים, חברה יצרה דף שבזמנו היא קראה לו מורנינג קנדי, ממתק בוקר. ובכל בוקר עדכנה שיר יומי להאזנה (זה היה דרך פייסבוק). דרכה גם הכרנו מוזיקה חדשה, וגם התרפקנו על ישנה. מוזיקה מאוד מאוד חשובה בחיים שלי.

    1. רונית כפיר

      לא יכולה להבטיח שיהיו פה חידושים, אבל מקווה שיהיה נחמד

  65. סיגל לוי-גורי

    מקסים! אני אוהבת את הפוסט הזה!
    נ.ב.
    תגידי תודה על רונית
    האלטרנטיבה בימים ההם היתה סיגל.
    #אחתשיודעת

    מזל טוב 🥂

    1. רונית כפיר

      חחחח תודה. וסיגל זה מהמם! כל אחת והדשא של השכנה שלה

  66. מיכל שרייבר

    נהדרת! אחלה פרויקט ואחלה שיר ראשון

    1. רונית כפיר

      תודה מיכל 🙂

כתיבת תגובה

רוצה לרכוש את ההרצאות שלי?

הירשמו לעדכונים
על פוסטים חדשים בבלוג

פוסטים לוהטים

חיפה משפיעה רונית כפיר בלוג

חשיפה לחיפה

נסעתי לחמשוש בחיפה עם בלוגריות ומשפיענים – הם, העוקבים שלנו והניידים השלופים – וגיליתי חיפה משגעת ואיך נראית חשיפה. פוסט שופע צילומים והמלצות לחופשה אורבנית

לפוסט המלא »
תמונה של קיר ורוד מאחורי מיטה אפורה עם חלון ווילון לבן עם איור ורוד

Think Pink

כל מי שמכיר אותי, אפילו "רק" דרך האינטרנט, יודע שאני אוהבת צבעים. אני לא יודעת בדיוק מתי התחלתי לאהוב ורוד. בתור ילדה אהבתי דווקא סגול.

לפוסט המלא »

פוסטים אחרונים

הנושאים הכי חמים לפי

בינתיים, באינסטגרם שלי:

אני רוצה עדכון
על פוסטים חדשים בבלוג

פוסטים לוהטים

תמונה של שמים כחולים מעל השדות והיערות של כרמי יוסף

ירוקה

בהתחלה לא האמנתי שזה יקרה. ואחר כך לא ממש האמנתי שזה יתפוס. החברות נתנו לי שלושה חודשים: או שאתאבד או שאתגרש. תל אביבית כמוני עוברת

לפוסט המלא »
דירה במרכז תל אביב רונית כפיר

דירה במרכז תל אביב

לקוח חוזר, התחתן ועבר לדירה גדולה יותר במרכז תל אביב, שהצריכה שיפוץ כללי. מבנה הדירה המוארך אילץ פתרונות חלוקה חכמים של החלל, בדגש על חלוקה

לפוסט המלא »

פוסטים אחרונים

הנושאים הכי חמים

בינתיים, באינסטגרם שלי: