נ.ב הוא פרויקט צומח, בו אני משתפת בכל שבוע שיר שקשור לאותה השנה בחיי. 52 שירים על פני 52 שבועות ושנים. אלו לא בהכרח השירים שאני הכי אוהבת, אבל יחד הם מרכיבים את "פסקול חיי". כשאסיים, אהיה בת 53. האזנה נעימה!
פרויקט נ.ב. הוא אלבום זכרונות מוסיקלי (תודה לרוני שרייבר, תלמידה ואחות וירטואלית, על ההברקה בגימטריה). בכל שבוע אני "נזכרת בדבר", בוחרת שיר שמתאים לשנה בחיי וכותבת עליה, או על השיר. הפוסט הזה נולד עם הסיכומים לקראת יום הולדת 50, נגנז וחזר קצת לפני יום הולדתי ה – 52, כשהייתי בקורס ויפסנה. אז גם הבנתי ש-52 הוא מניין השבועות בשנה. כשאסיים – אהיה בת 53. זה קצת כמו להגיש לכם שיר ברדיו.
הרעיון התאים לשני צרכים שלי: של תיעוד (אני קוראת לזה הנצחה) ושל יצירה. אני אוהבת מסגרות, מסורות וגבולות, ותמיד רציתי לפבלש בה משהו קטן מדי שבוע. רציתי גם לספר קצת על חיי כדי "להשאיר משהו אחרי". אמא שלי נפטרה לפני גיל 53 והשנה הזו משמעותית לי מאוד. התיעוד הזה מאפשר לי לכתוב "אלבום תמונות מוסיקלי", שיהיה. עבודת המחקר הזאת, להיזכר בסיפורים ובשירים, תהיה מעניינת ומרגשת עבורי – אני מקווה שגם לך!
נ.ב: אני מזמינה אותך להוסיף את ה-נ.ב שלך בתגובות לפוסט הזה.
נ.ב.ב. – אם הפורמט הזה עשה לך גם חשק – אני אשמח לראות אותו משוכפל בכל וריאציה! בקשתי היא להפנות לפוסט הזה עם לינק, וזהו. ברכתי שלוחה.
רוצה לקבל את השיר השבועי בכל יום רביעי למייל?
ואלה שנות:
נולדתי ב 4.11 בבית חולים ביפו, בת לזיוה ולישראל כפיר. היא אז מורה בתיכון קלעי בגבעתיים (היסטוריה ותנ"ך), ילידת קריית-חיים והוא איש מחשבים (IBM), ירושלמי במקור. אחות קטנה ליובל, בן ארבע. את השם הוא בחר לי – על שם ילדה שאהב בגן. כשאתם פוגשים רונית, סביר שהיא נולדה בשנות הששים או השבעים.
שנות הילדות החד-ספרתית חלפו, ואני מתחילה את הטינז שלי, בעצם היום קוראים לזה "טווינז" – כולה בת 10. אני חוטאת הפעם באנכרוניזם – לא עם השיר (שיצא בשנת 1980) אלא עם הסיפור.
ובכלל – לפני הסיפור – שנות ההתבגרות הן השנים בהן אנחנו נחשפים למוסיקה. במקרה שלי לאמנות בכלל (עוד כמה שנים נגיע לתיכון) – ואין שום סיכוי שאצליח להכניס לפה את כל הרשימה של השירים שאהבתי או השפיעו עלי. ככל שאני כותבת את הפוסט הזה אני מצטערת שאני לא איזו מבינה גדולה במוזיקה כמו חלק מהחברים שמקיפים אותי. ואז אני מזכירה לעצמי שהשירים הם רק פורמט.
אז התחלנו את שנות העשרים שלי.
אם אסכם אותן? שנים קשות עם המון תנודות. ואולי אלו שנות העשרים אצל כולם? מצד אחד נסקתי בקריירה ובלימודים, הייתי מוקפת חברים, הרווחתי מעולה, למדתי המון ומצד שני מותה של אמא שלי (בשנת 91, היכונו לשבוע הבא?) ריסק אותי והשאיר אותי מדוכאת מאד למשך הרבה שנים, היו לי הרבה בני זוג ולא מצאתי אהבה יציבה בחיים שלי. לא מעט פסיכולוגים ליוו אותי בשנים האלו, ורק לקראת גיל שלושים נרגעתי קצת והתחלתי קצת יותר לאהוב את עצמי.
בערך באמצע שנת אלפיים הבנתי שאם אני מחפשת זוגיות ברצינות – אני צריכה לעשות את זה ברצינות, ואם אני רוצה זוגיות שונה – החיפוש צריך להיות שונה (ממה שעשיתי עד היום). בעקבות חברה של חברה שמצאה זוגיות נכנסתי לקופידון, אז אפליקציית היכרות חדשנית בימיה הראשונים, ובימיו הראשונים של האינטרנט. לרוב הגדול של המשתמשים אפילו לא היו תמונות.
2010 - נכנסת לעשור של הגדולים
והנה התחלף לו עשור. את משבר גיל ה-40, אם בכלל היה כזה, קיבלתי בגיל 37. לגיל 40 הגעתי מאושרת למדי.
בשנה הזו, בדיוק כשהתחיל להתעורר אצלי געגוע קל לשידור ברדיו, אלדד קובלנץ המנהל שלי לשעבר בגלגלצ, התקשר והזמין אותי לשדר בתחנה חדשה שנפתחת – אקו 99 FM. חשבתי שזה יתאים לי מבחינת הזמנים – והסכמתי לשדר תכנית בצהריים. זה חתך לי את הימים באמצע – הייתי עובדת בעיצוב פנים עד 12 ואז נוסעת להרצליה. מאד נהניתי לשדר בתחנה ואהבתי את התכנית שלי, אבל אחרי שלושה חודשים בלבד היה לי ברור שהתיזוז גדול עלי. המתנתי עוד 3 חודשים והודעתי למנהלת שלי שבעוד חצי שנה, אחרי שנה של שידור, אני עוזבת. אפילו כשאני כותבת את זה עכשיו זה נשמע לי אחד המהלכים השקולים שעשיתי בחיי. גם ההחלטה וגם ההודעה עליה.
באותה שנה החלפתי קידומת וחגגתי 40, עם כל החברים מהרדיו החדש וגם כמה מהרדיו הישן. ידעתי במשך הרבה זמן שאת ארבעים אני חוגגת במסיבה, ואכן היתה מסיבת יום הולדת פגזית במועדון קטן בתל אביב. היא היתה כל כך מוצלחת, שגם שנה אחר כך חגגתי שם. השיר הזה בדיוק יצא אז וכיכב על הרחבה. חבל שבסוף אסטל היתה זמרת של להיט אחד.
2011 - לא סתם גבוהה
הלוואי שהייתי זוכרת איך ומדוע הגעתי לזה, כנראה דרך זוהר, חברה מהגן של הילדים, אבל קצת לפני גיל 40, בשנת 2011, התחלתי לשחק כדורסל.
עד אז סתם הייתי גבוהה, ששואלים אותה כל הזמן אם היא משחקת כדורסל.
הצטרפתי לקבוצה של נשים בגילי פחות או יותר, חלקן חברות שלי וחלקן הפכו חברות ושיחקנו במגרש הכדורסל בגינה באוסישקין. לתקופה קצרה קראנו לעצמנו "דה סישקינז".
זו היתה חוויה מופלאה, שגם כתבתי עליה בבלוג באחד הפוסטים האהובים עלי, על חשיבות ספורט לנערות.
עד אז בעיקר עשיתי יוגה. עבדתי על הגמישות שלי ועל נשימות, אבל לא רצתי. לא התפרצתי, צעקתי, הזעתי, דחפתי. רוב הדברים האלו היו חדשים עבורי, ובעיקר – להביט למעלה!
בתור אישה גבוהה אני רגילה לפגוש את רוב החוויות שלי עם צוואר מעט נוטה מטה. לפתע, בשביל לקלוע לסל הייתי צריכה לא רק להרים את המבט אלא גם את הידיים, ובכלל לעשות פעולות מעל לגובה הכתפיים של עצמי. לא הייתי קלעית טובה בדיוק בגלל זה, אבל השתפרתי עם הזמן. זכיתי לשחק עם שרלוט, חברתי מגיל 5, עם זוהר, שכנראה הביאה אותי לקבוצה (ויש מצב שמשחקת עד היום) ואפילו צירפתי לקבוצה את דנה, אשתו של בנדוד שלי, שגרה מולי ברחוב.
אני גם ממש זוכרת את הפעם הראשונה שהחלטתי לנסות לקלוע לסל במהלך אימון. אז הבנתי לראשונה את כל מה שנדרש לזה: מוסרים לך את הכדור. את מזהה הזדמנות. הכי פשוט זה פשוט למסור את הכדור למישהי אחרת, טובה ממך. והיו הרבה כאלו. אבל עכשיו את צריכה לסמוך על עצמך; הקבוצה שלך סומכת עליך: אבל מה אם תפספסי. לא תקלעי. תאבדי את הכדור. כל כך הרבה מחשבות רצות בראש בשבריר שניה, ונדרשות כאן תעוזה, אמונה, אומץ, יוזמה. המון דברים שמתגבשים לשניה אחת של – לקלוע לסל.
אחרי כמה חודשים יעל המאמנת שלנו רשמה אותנו לליגה. היינו אמנם במקום האחרון בליגה הכי נמוכה, אבל שיחקנו! נגד קבוצות אחרות. בהמשך השנה הזאת התחלנו לחשוב (דני התחיל לחשוב ואני זרמתי איתו באופן מפתיע) על לעזוב את תל אביב. אני זוכרת ששיחקנו נגד הנשים מהמועצה האזורית גזר. הן הפחידו אותי. לא הייתי בטוחה שאשחק איתן כשאעבור.
ואני באמת כבר לא משחקת. קצת אחרי המעבר (חכו לשבוע הבא) הגשמתי עוד חלום ישן שלי, וחששתי לאצבעות שלי.
אני ממליצה לנשים להשתתף בספורט קבוצתי. זו אחווה וחיבור שרוב הנשים לא מכירות. בעיקר אהבתי להרשות לעצמי להתנהג בצורה שברוב הזמן זרה לי. להיות קולנית, תוקפנית, חזקה, להיכנס באנשים! לדחוף, לצעוק, לקלל. היה בזה שחרור אדיר שיצר כיף וחיבורים נהדרים. אני מקווה שהחברות מהכדורסל קוראות את זה.
בין השירים הנהדרים שיצאו בשנה הזאת, גם הלהיט המקסים (והנדבק!) של פוסטר דה פיפל, להקת אינדי קטנה מקליפורניה, שהתפרסמה עם הלהיט הזה. לתקופה מסוימת הוא גם היה הרינגטון (בעצם צליל ההמתנה) של השותפה שלי למשרד ששכרתי כמה שנים קודם לכן ליד הבית, ברחוב עמוס, אתי דנטס, שהפכה לחברה קרובה.
2012 - בית בכפר
בשנת 2012 אמרתי את אחד ה'כן' המשמעותיים של חיי. דני ואני יצאנו להרפתקה ועזבנו את תל אביב אחרי כמעט 20 שנה. בשיחות שהיו לנו במרפסת היינו מדברים על לעזוב את העיר. טיילנו עם הילדים בטבע מחוץ לעיר כמעט בכל שבת, נחרדנו מהציפיה שלהם (בעיקר של עינב) "לקנות משהו" בכל פעם שירדנו למטה (גרנו כמעט מעל פיצוציה) וגם, עינב שמה עין על כלב ברניז יפהפה מרחוב בזל, ג'קסון, ובכל פעם שהיתה מבקשת כלב דני היה אומר לה "כשנגור בכפר יהיה לך כלב".
אני לא התייחסתי יותר מדי ברצינות לנושא, אבל ציינתי שאעדיף לגור באפס שמונה מאשר באפס תשע. העדפתי את הדרום והמרכז, שגם קרוב יותר למשפחות שלנו וגם פחות צפוף. דני התחיל לחפש ישובים, ויום אחד הודיע לי שמצא יישוב יפהפה בשפלה: כרמי יוסף. תגובתי היתה "דא".
אני הכרתי את כרמי יוסף מסיקור של פרשה לא מחמיאה במיוחד, בה התושבים שבתו עד שיקימו בית ספר תיכון נוסף לילדים שלהם, אבל ידעתי שמדובר ביישוב מבוסס (שלא לומר "הסביון של השפלה") ואמרתי, בוא נראה מה יש שם. דני לקח אותי לראות בית אחד שנפסל מיד. הבית השני היה גם הוא מפגע אייטיז מזעזע. אמרתי לעצמי שכך אמשיך לסרב, עד שהוא יירד מהרעיון.
ואז הגיע הבית השלישי. קבענו עם בעל הבית ביום שישי בצהריים, ואיך שפתחתי את השער לא האמנתי שהבית הזה יכול להיות שלנו. החצר הענקית מלאת עצי האורן הזכירה לי את הבית של סבא וסבתא שלי בקרית חיים. "אין גבול לכמות האנשים שאפשר לארח פה!" אמרתי לדני. וקיוויתי שבפנים יהיה משהו נייטרלי יחסית, ש"אפשר לעבוד איתו". וכך היה.
תוך שעות ספורות האפשרות לעזוב את תל אביב הפכה למציאות, וחתמנו חוזה תוך ימים ספורים. באחד באוגוסט עברנו עם שני הילדים לכרמי יוסף. זה היה בית מספיק גדול לארח בו את כל המשפחה של דני לשבת, וגם – בית מספיק גדול לפסנתר.
השנה הראשונה לא היתה קלה – בעיקר היה לי קר. אבל עכשיו, כשהיה לי המון ספייס, יכולתי להגשים את החלום הישן שלי לחזור לנגן בפסנתר. במקרה, יומיים לפני שחברים שלנו נסעו לרילוקיישן בסן פרנסיסקו, נזכרתי שיש להם פסנתר. ביררתי אם מצאו לו פתרון, וכשהבנתי שלא, שלחתי מיד מובילים והצבנו בסלון את הפסנתר הצ'כי היפה שלהם. בהמלצת ישי שטקלר חברי, מצאתי מורה מרחובות, בוגרת טריה של תלמה ילין, והתחלתי ללמוד אצלה פעם בשבועיים. גילי היה בדיוק כפול מגילה.
אחד השירים הראשונים שלמדתי לנגן היה "יש לי סיכוי" של אביתר בנאי. השיר מורכב מ 4 אקורדים פשוטים, וסתיו ואני ניגנו יחד ושרנו עוד המון שירים ויצירות קלאסיות פשוטות. בעיקר את הפרלודים של באך.
דני ואני אוהבים מאד את אביתר בנאי, היינו באינספור הופעות שלו, וכמעט נכנס לכאן שיר מתוך "לילה כיום יאיר", שיצא בשנת 2019. אחרי כמה שנים סתיו עברה לתל אביב ואני חדלתי לנגן. השנה החלטתי שאני רוצה לחזור לזה.
2013 - מראה מראה שעל הקיר
בטח כבר שמתם לב שאני אוהבת פופ מזוקק, מלוקק, מלוטש. ושוב אני קצת מערבבת זמנים, כי השיר הנהדר הזה יצא בשנת 2013, אבל מבחינתי האירוע האמיתי היה להגיע להופעה של ג'סטין טימברלייק בפארק הירקון שנה אחר כך.
קודם כל החוויה של לראות אמן בשיא ההצלחה שלו, בסיבוב הופעות של אלבום מעולה, היא עדיין נדירה יחסית בארץ. נסעתי להופעה עם השותפה שלי למשרד דאז, חברתי אתי דנטס. ואין מה לומר – זו היתה ועדיין ה-הופעה הטובה ביותר שהייתי בה.
קסם אישי, כשרון וכריזמה לא מתחילים לתאר את מה שהוא הביא לבמה, אבל היו מהם בתועפות. יש מצב שהשיר הזה היה השיא של הערב, מרוב שיאים אני לא בטוחה. אחד מהם היה ללא ספק הביצוע שלו לשיר Human Nature של מייקל ג'קסון, שטימברלייק הוא סוג של הגרסה הלבנה שלו.
יצא לי לראות כמה הופעות בפארק הירקון, אף אחד לא הצליח להפעיל את הקהל ולתת לנו הרגשה של מסיבה אמיתית כמו האיש המוכשר הזה, שהביא לנו פופ במיטבו.
2014 - מעצבת וכותבת
בשנת 2011 התחלתי לכתוב ב XNET, מגזין הלייפסטייל של YNET, שמאז עלה, שגשג ונסגר אחרי עשור.
על החיבור עם איתי כ"ץ, העורך, אחראית חברתי כנרת רוזנבלום. כמו חיבורים חשובים אחרים בחיי, היא זיהתה מצב של ווין-ווין וחיברה ביננו. למדתי המון מהכתיבה ומהעבודה עם איתי וענת (ציגלמן) במגזין. בשנים הראשונות כתבתי לא מעט, תמיד לא מספיק לטעמם של העורכים שלי, אבל הכתיבה והחשיפה של XNET הפכו את שמי למוכר הרבה יותר כמעצבת פנים. בשנת 2014 עבדתי על לא מעט פרויקטים שווים, איתי במשרד עבדה נעם (לפניה היו עובדות אחרות שכבר לקחתי כדי להתגבר על כמות העבודה), התחלתי כבר להרוויח יותר, ונהיתי מאד מהעבודה שלי. בין הפרויקטים הגדולים נסעתי מדי פעם לפגישות ייעוץ עיצוב פנים והמשכתי לכתוב.
סצינה שזכורה לי מהשנה הזאת היא יום צילומים בדירה של בני כבודי ביפו, כשבגלגלצ (שנמצאת בול מעבר לכביש) מתנגן שיר שמח וקליט של אחד, פארל וויליאמס. נעם ואני יושבות על השטיח וצובעות בצבעי עפרון תכניות לפרזנטציה של לקוח אחר, ומיד מתחילות לזמזם. השיר Happy עשה לי הרבה שמח בשנה הזאת.
אבל היה לי פה כל כך הרבה פופ (כמעט תמיד, כשהיתה לי ברירה, הלכתי על השיר הפופולרי) שאפשר לעשות עצירה מעט יותר אליטיסית לאלבום הסולו של דיימון אלברן, שיצא 20 שנה אחרי "פארקלייף" המעולה של בלר (גם הוא התנגן לא מעט באזני). אני לא יודעת מתי הפסקתי להאזין לאלבומים מקצה לקצה, כמו תקליט, אבל את זה חרשתי לתקופה. כל כך יפה. כתמיד, התלבטתי בין Everyday Robots (שמו של האלבום הזה, שגם על העטיפה העדינה שלו אני מתה) לבין Heavy Seas of Love עם הכנורות היפהפיים האלו, אבל הכי מתוק והכי מתאים לפוסט הזה הוא: אם את בודדה – לחצי PLAY. הוא גם מתאים לשיר של השנה הבאה…
2015 - מרשה לזה לקרות
אחרי הצעות חוזרות ונשנות להרצות (למעצבות ואדריכליות) על עיצוב, מה שבשום פנים ואופן לא רציתי לעשות, הגיעה הצעה מהאסם להרצות, לצד מרצים שנשמעו לי רציניים, בגדול? "על מה שבא לך". בשנה הזאת כבר הייתי בתחילתו של אימון עסקי, שמטרתו היתה להתפקס על הצלחת העסק של עיצוב הפנים. במהלך האימון הזה הצלחתי להגיד לראשונה 'כן' להזמנה להרצות.
ידעתי מיד שאני לא רוצה לספר על עיצוב פנים או לתת כלים לסטיילינג או צבעים. היה לי ברור שהגיע הזמן לדבר על האופן בו כל החברות שלי המעצבות וגם אני – עובדות ממש קשה ומקבלות ממש מעט כסף; בעיקר כי מבקשות מעט, ואומרות כן לכל דבר ומתנצלות כל הזמן. כתבתי הרצאה תוך 48 שעות וקראתי לה "מלא נעים לי.. לנעים מאוד!". חברתי שרלוט הציעה לי לספר את המסקנות שלי דרך סיפורים אישיים שקרו לי. בחרתי 7 מקרים של הצלחות וכשלונות שהיו לי עם לקוחות והצגתי אותם באפליקציית PREZI שאז עוד היתה חדשה וחדשנית.
מבחינתי זה אחד מרגעי השיא של החיים שלי. הדימוי עליו חזרתי באינספור שיחות הוא ש"פתחו לי את כל הפיידרים על פול ווליום" וגם שפתאום הבנתי שעד עכשיו נסעתי עם הנדברקס משוך. נתתי את כל מה שיש לי לתת בהרצאה הזאת, והתחושה היתה של פיצוץ אטומי, לא פחות מייעוד. כל מי שהייתי בא לידי ביטוי באירוע הזה באסם, וכל מי שהיו שם הבינו את זה. משהו חדש התחיל. כשדנה ביקשה לסגור איתי הרצאה נוספת, ביקשתי מיד כפול. אי שם ביוני 2015 נולד #נעיםמאוד.
בשנה הזו יצא גם השיר המעולה הזה של להקת טיים אימפאלה האוסטרלית מהאלבום שלהם Currents. הכרתי אותם דרך הקליפ המעולה של The less I know the better, שכולו חרמנות נעורים ו"מה היא בכלל מוצאת בו". אבל שיר השנה הוא Let it Happen. אני לא מכירה עוד קליפ שמעביר כזו תחושת לחץ, ויותר משאני אוהבת את הקליפ שלו אני אוהבת את ה"קפיצות" שקורות בשיר (ולא בקליפ) בערך באמצע שלו. אז עדיף שתאזינו לו כאן. שנה אחר כך היינו בהופעה המעולה שלהם בפארק ראשון.
2016 - אמא משופרת
השנה ובשנה הבאה אני קצת מערבבת שני שירים. כי הסרט שבו השיר הזה יצא בשנת 2016 אבל צפינו בו וכתבתי עליו רק בשנת 2017 את אחד הפוסטים הפופולריים ביותר בבלוג. לשם הדיוק ההיסטורי אני שמה את השיר הזה עכשיו.
בשנת 2016 מה שהתחיל בשנה הקודמת תפס תאוצה. אחרי ההרצאות המוצלחות באסם הבנתי שיש כאן רצון אדיר וביקוש אדיר, ודי מהר יזמתי הרצאות פרטיות שלי. הקמתי מערכת גביה באתר שלי ובית טמבור הציעו לי בנדיבות את חדר הסדנאות שלהם, שמכיל 30 איש, מה שהספיק לי בדיוק. לשמחתי מעצבות פנים נרשמו מיד (בתקופה הזו התכנים שלי עדיין יועדו למעצבות בלבד, ומדי פעם היו מגיעות עצמאיות מתחומים אחרים). בעצתה הנהדרת של ליאת עברון הקמתי את הקהילה שלי בפייסבוק, ואפילו יזמתי יום עיון למעצבות עם מרצות ומרצים אחרים, יוזמה שמאז לא חזרתי עליה. טיילתי לא מעט בשנה הזו (וכתבתי על זה) כולל ביקור מהמם בתערוכת רהיטים בשטוקהולם (בחורף!) וקיץ עם הילדים באגם גארדה. המעגלים הלכו והתרחבו, וגם הבלוג שלי פרח: כתבתי בשנה הזו פוסטים שאני מאוד אוהבת, ובראשם סדרה שקראתי לה "המלצות הורות".
כתוצאה מהאימון שהייתי בו והעבודה שעשיתי על עצמי גם היחסים שלי עם הילדים השתפרו. למדתי להבדיל בין טריגרים שמפעילים אותי שאינם קשורים אליהם ליחסים שלי איתם; הפכתי יותר קשובה וסבלנית. דווקא עם תחילת גיל ההתבגרות שלהם, היחסים שלנו הפכו שקטים יותר וקרובים יותר. בין היתר צפינו בלא מעט סרטים ביחד, רובם הרפתקאות, פנטזיה ופעולה (לילדים). חיפשתי סרטי דרמה וגם מיוזיקלס ומצאתי אצל שלי גרוס המלצה על הסרט המושלם.
"סינג סטריט" מספר על נער מדבלין שמקים להקה כדי להרשים נערה שהתאהב בה. מתברר שבעברית הסרט תורגם ל "מועדון שנות ה-80". כן זה הוא מתרחש בשנת 1980 וזה סרט מענג עם אחלה רפרנסים לקליפים של שנות השמונים. השיר המסכם הוא אחד השירים המשמחים שקיימים. הקליפ הוא טיפה ספוילר, אז אם יש לך כוונה לצפות בזה, אני מציעה לחכות לאחרי.
2017 - אמריקה!
כתבתי תא הפוסט על שירים למתבגרים
והטיול לאמריקה וכל הפוסטים שעליו. ברדיו מתנגנים להיטים של אותה השנה (אחד האהובים והפופולריים הוא FEELS)
2015- הרצאה ראשונה
הרצאה ראשונה באסם מתחילה את נעיםמאוד
2017
לומדת משפטים במכללה למנהל. אסון נחל צפית
לפוסט הזה יש 146 תגובות
רוניתה, אני ממשיכה לעקוב באדיקות ובהערצה על הדבקות שלך במשימה.
נהנית מאד לחוות כל שנה ושנה יחד איתך, ומרגישה שכמה שאנחנו מכירות טוב והרבה שנים, כל פעם אני מגלה אספקט נוסף, וזה כיף.
השבוע למדתי שהההצלחה הענקית של 'נעים לי מאד' התחילה כבר ב2015, לא זכרתי, מרשים- כבר לא מעט שנים. תמשיכי לפרוח ולהנות, ובהזדמנות זו שנה טובה 🙂
גולה
תודה גולה, גם אני גאה בי על הפרויקט הזה, שמאפשר לי להיזכר בדברים ומלמד אותי להתמיד. שנה טובה מותק
רונית! סחטיין על התיעוד המיוחד, הפוסט מרתק. אני נהנית כל שבוע לקבל עדכון ולקרוא עוד שנה.
תודה קטה, כל כך שמחה שאת כאן ומודה על כל העזרה שאין לך מושג (מקווה שיש לך)
נ פ ל א ה !
באמת תהיתי אי אז, כשסיפרת על ׳ספורט קבוצתי לנערות׳, אם יש לזה שרשים יותר עמוקים. תמיד תוהה, כשמפתיעים אותי, איך זה נולד. מרגישה, למשל, שאנשים מיוחדים, יש להם הורים מיוחדים. גם אצלך ההכללה תופסת.
אני מתחילה להצטער, שבקרוב יסתיימו 52 השבועות, אבל המוח הקודח בודאי ימציא משהו.
תודה עפרה. האמת שלי יש הקלה שאנחנו מתקרבים לסוף הבלוג הזה כי זה מאתגר
אבל כבר יכולה להגיד לך שבסוף הפרויקט יהיה פוסט סיכום פרויקט. כבר מסכמת לי בראש דברים שלמדתי במהלך השבועות האלו..
רונית- וואו, יופי של פרוייקט. תודה על השנים של לילה טוב , שנים שעזרו לעצב את הטעם המוזיקלי. יחד עם החספוס של קטנר, אורלי יניב, ומיכל ניב, היתה גם את הזוית שלך ושל תמר מרום ( חייב לך כמה, Sea of Time ביניהם…..:) ). אחת מהתוכניות הכי טובות שהיו אי פעם ברדיו הישראלי. מה הסיכוי למצוא הקלטות של תכנית שלמות מאותה תקופה?
תודה יניב! מרגש לדעת שיש מי שעוקב גם עכשיו. גם אני מאד אהבתי את התכנית, אני לא יודעת איפה יש הקלטות אלא אם בארגזי הקסטות הפרטיים שלי. לצורך הפוסט הזה אני מחטטת בהן לפעמים – אם אמצא משהו אכתוב (אבל איך מאזינים אם אין טייפ קסטות?). תודה
רונית יקרה, תענוג לקרוא את הכתיבה שלך ובחירת השירים המותאמת, להזדהות ולזהות את הפסקול העצמי שלי, תודה רבה!
הכי משמח לדעת שאת מרכיבה לעצמך את הפסקול שלך. תודה עידן שאת כאן
אני עדיין איתך ועם הפרוייקט. נהנית מאד, גם כשהזכרונות מאתגרים. את עושה חיבורים נהדרים, כותבת נפלא. תמיד נשארים עם טעם של תובנה, וידיעה שהקדשת (הא ושין פתוחות) הקשב שלי אל תכנייך, לא היתה לחינם. אני שואלת את עצמי אם אזרוק שנה – נניח 1998 – האם אזכור איזה שיר אהבתי אז. אתמהההה
תודה עפרה. גם אני לא זורקת שנה ומיד עולה לי שיר.. לפעמים אני שומרת שיר ואז מבררת לאיזה שנה הוא קשור. לפעמים מחפשת שיר על פי אותה השנה זה ממש לא תמיד בא בקלות. ושמחה שאת נהנית מהפרויקט ותודה שכתבת!
לא אהיה מקורית. לפני כשעה גיליתי את הפרויקט הזה וגמעתי אותו בבת אחת, בשלב מסוים ועד עתה לצלילי הרקוויאם של מוצרט, מהיצירות האהובות עלי. אני קצת יותר מבוגרת. ילידת 66 והכל ככ מוכר. בשל ה"מוכרות" כל הזמן הייתי בטוחה שאת רחובותית, עיר הולדתי והתבגרותי, עד ששאלתי עצמי על סמך מה אני מבססת את המחשבה הזו ואז הזכרת את גבעתיים:). אני מאוד אוהבת מוסיקה אבל הכתיבה שלך מעניינת אותי הרבה יותר מהשירים…
בהיותי חנונית על הייתי מאזינה בילדותי המאוחרת, אולי נעוריי, לא ממש זוכרת מתי, ל"ציוניוני הדרך" עם גלעד בן שך בצהרי השבתות עת הורי נמו את השנ"צ. ולכן מכירה המון שירים "עבריים" שלדעתי אפילו רוב בני דורי לא מכירים. וכנראה שם התבסס טעמי המוסיקלי, יחד עם מוסיקה קלאסית מהפטיפון של שבת בבוקר
מעריצה את דרכך וחריצותך.
Breaking the waves!?!. What a 'too much' movie. Just too much. Glad you found something to enjoy from it. I just can't with that movie. Just in my nightmares
נכון, זה סרט קשה מאוד להכלה, אבל הוא הותיר בי רושם ונשאר איתי עד היום. אני חושבת שהיכולת לספר סיפור באופן כזה היא נדירה.
לגמרי סרט ששרט אותי. בעצם כל סרט של לארס פון טרייר. חולקת איתך את האהבה לפסקול הזה וגם לזה של החברים של אלכס ❤️
יש סרטים אחרים שרק שרטו וזעזעו. בסרט הזה הוא גם פתח דברים למחשבה.
לא נכנסתי מלא זמן…"שמרתי" לזמן פנוי אמיתי. כמובן שמייד העתקתי אליי את שני הפלייליסטים ששיחררת. מדהים כמה המוזיקה שלנו דומה. אומרים שמה שאתה הכי מקשיב לו בשנות ה20 שלך, נשאר איתך לכל החיים. כרגיל הצחקת וריגשת. לא הצלחתי למקם את ההגשה ב"גוונים" בטח תוך כדי הטרוף בין ירושלים ותל אביב. מה יקרה כשתגיעי לזמנינו אנו? צריך למצוא סיבה למסיבה אחרת ❤
רונית מרגש לקרוא אני מוצאת עצמי סקרנית כל שבוע מחדש נשאבת לנוסטלגיה מוכרת ומחבקת. מעלה מחשבות כעת כשילדיי בגיל שאנו היינו אז.
תודה עידן, שמחה שאת כאן
הייתי בן 15 והאזנתי לך ככל שיכולתי.
זוכר, אגב, איזו נסיעה עם אח שלי, הגדול, בערך 10 שנים מעליי בשעה הזאת, עשר בערב(?), הוא נתן לי לבחור את המוזיקה, ואמרתי לו שישים את התוכנית שלך. שמענו את זה בשתיקה ובסוף הנסיעה הוא החמיא לי על הבחירה.
וואו, 15 זה צעיר יחסית לקהל שלנו, גם אני מחמיאה לך על הטעם הטוב 😉 ועל הזכרון והמוטיבציה לכתוב כאן. תודה ♥
❤️
אחלה פרוייקט! כיף לקרוא
הערה קטנונית במיוחד לגבי מידל איסט טיווי – הם שידרו מדרום לבנון ופעלו בחסות הנוצרים שם ובהגנת צד"ל. הם עברו לקפריסין לאחר יציאת צהל מלבנון, בשנת 2000.
ולשאלתך – גם אני למדתי חלילית בבית הספר, אבל הכי רחוק שהגעתי היה לזייף את "חנוכה, חנוכה"
תודה ליאור! מוזר, הייתי בטוחה שהם שידרו מניקוסיה גם כשהייתי בתיכון. מידע מעניין ולא קטנוני בכלל
אחחחח, הקליפ הזה… שימי ווליום מלא וצפי בגירסה הזו! https://www.youtube.com/watch?v=faRDvZAeVJg
אלוהים, זה מעולה ומביך באותה המידה.
חמש בבוקר…האחזות משכיות ליד צומת מחולה…הציפורים עדיין ישנות.
אבל בחדר של מיכל (להלן: "הבדודה") נדלק אור, נפתח חלון, והנה מבצבץ לו החוצה רמקול אימתני.
לא עוברת דקה והקול של רונית מרחף מעל כל שבילי משכיות עם הבוקר טוב הצהלי!
מוסיקה משובחת שנתנה לי ולכל הגרעין חשק ומוטיבציה לפתוח את היום במרעה/תורנות חדר אוכל/מפעל תקעים:) ואפילו היה ד"ש אחד או שניים לגרעין! שיו איזו גאווה….!
תודה לך על התקופה היפה הזו שנחקקה עמוק כזכרון כייפי מהשירות. לא רק לי, גם לכל גרעין "מיתר" לחוקוק! אוהבתתתתת!! ושולחת חיבוק…עד שנפגש.
אכן נחלאווים היו קהל אדוק של בוקר טוב צהל, והגיוני שמסרתי כמה דשים! נשיקות בדודה
אצלי שנת 87' היתה שנה קשוחה מאוד (רק כסימן כנראה לשנים קשוחות יותר שעוד יבואו). וככזו, רוב רובה נדחק ונמחק מהזכרון. אבל יש רגעים שנשארו צלולים וברורים. ואחד מהם הוא ללא ספק אותו לילה על חוף הכנרת שבו הוקלטה הקלטת הזו שמטרתה הראשונה היתה תיעוד הטיול שלנו לאחר שגילינו שאף אחד לא הביא מצלמה…..
והו… כמה שהקול שלך היה רדיופוני שם!
אני לגמרי זוכרת את זה אורי. כמה מרגש להתכתב איתך כאן. איזו שנה זו היתה. אגב, גם אצלי אמא שלי חלתה בשנה הזאת ורובה נמחק גם לי מהזכרון. מצאתי כעבור שנים מכתבים שכתבתי לקרן חברתי (שניגנה איתי כינור) ופשוט לא זכרתי את מה שתיארתי שם. אוף. והנה אנחנו בגיל של (חלק מ) ההורים שלנו.
כשאני קוראת אצלך, או שאני נשאבת לנוסטלגיה מוכרת ומתפעמת, או שאני לומדת דבר או שניים על הדור שלך ומתוודעת ללא מוכר. מרגש החיבור המשפחתי שלכם, ונכסי התרבות. הפרוייקט שלך חכם בעיניי, והולך ומשתבח. אני גם מבינה ׳איך צומח פרח׳ כמוך מהאוטוביוגרפיה שמבצבצת מהפוסטים שלך.
תודה עפרה! אלו השנים שקל לי לכתוב עליהן ולבחור שירים. בקרוב יהיה מאתגר יותר
אני לוקח אחריות על אהבתך לפיטר גבריאל + קייט בוש, אבל אני די בטוח שאת האהבה לסמיתס אני קיבלתי ממך. ❤️ ונדמה לי שגם את האלבום היפהפה Hearts and Bones של פול סיימון הכרתי דרכך.
רונה יקירה, רק עכשיו אני מתחילה לקרוא את הפרויקט המגניב שלך, ונהנית לקרוא ולהזכר בשנים ההן. אחלה רעיון. אין סיכוי שאצליח לזכור מה היה בכל שנה ועוד להתאים לזה שיר. מה שכן, אני מצליחה למצוא את עצמי כמעט בכל שנה שאת מתארת 🙂
אז ככה-
(1973)- המכולת השכונתית אמנם שינתה בעלות, אבל היא עדיין שם, שוקקת…
(1976)- איפי טומבי- קטעים, ההורים שלי לקחו אותנו להופעה שלהם! אני לא אשכח את זה, הרקדניות עלו לבמה בלבוש מינימלי ואני הייתי מרותקת ולא האמנתי למה שאני רואה. חחח
(1979)- גם שרת במסיבות כיתה, עם יעל סהר ומיכל נוסבאום. כמה שזה היה יפה וקסום בעיניי.
(1981)- אז לענין החולצה של מאדנס- לא זוכרת אחת כזו, כמו שאת מכירה אותי, אם היתה לי אחת- מן הסתם היא עדיין היתה שמורה איתי …
וכמובן- דוראן דוראן לנצח!
(1983)- שושנה זליבנסקי, זה מעלה זכרונות ונשכחות
(1984)- זוכרת את התרגיל שלך, בהחלט היה מוצלח!
הזכרון שלי מהתרגילים בהתעמלות, זה שאני מתעמלת ואת מציירת אותי לטובת עבודת ההגשה. עשית עבודה מעולה, ואת זה דווקא כן שמרתי 🙂
מצפה לשיר של שנה הבאה
יא אללה גולה, איזה כיף שהגעת לכאן. ותודה שקראת הכל!! לא מאינה לך שאת לא זוכרת את החולצות, לדעתי יש לך דווקא צילומים של חלק, שציירנו אצלך בחדר!! וכן, שקלתי בשלב מסוים לכתוב על השיר שהלחנתי להופעה עם מיכל ויעל, בשלושה קולות! יש מצב שזה היה בכיתה ה או וו, אבל בסוף שכחתי. השנים הבאות יהיו דווקא מאתגרות יותר לזיכרון, אבל ניפגש שם
בדיוק בסדר הזה. כן כן, עדיין לא יודעת מתי להכניס את הרטס אנד בונז, אבל הוא ייכנס. ♥ אוהבת אותך אחשלי.
בדיוק בסדר הזה. ללא ספק גבריאל ממך למרות שהיה להיט גם בתלמה. ופול סיימון ייכנס לפוסט הזה לא משנה איך ומתי. אוהבת אותך אחשלי ♥ ותודה על 16 שנה של הגהה ועריכה גם. עד 120
וויי, אני ממש יכולה לראות תרגיל עם מטריה לצלילי השיר הזה. הזכרת לי את תרגילי הפונפונים למיניהם 😄
לגמרי. חחחח תודה ורד!
שיאללה, איזה קליפ מטורף ופורץ דרך!! זוכרת. בשנה הזו כבר בצבא. בשנים שקדמו, אחי,מוסיקאי מוכשר היה מנגן על פסנתר,אורגן,גיטרה…מאזינים לתקליטם, מקליטים שירים ותפקידי היה "להוציא" המילים. כמוך, עם מילון… ולפעמים טעויות הזויות..
כיף לקרוא אותך רוניתה
כמה עבדנו קשה בשביל ללמוד, הדור שלנו הא? תודה יעל שאת כאן
נוגה ומקסים. מתאים למזג אויר היום
כותבת, מספרת, מתאימה שיר. מרגש
תודה עידן
משונה שאת כותבת את השם של ספתא רפקה עם ב'.
נכון. התפלק לי
לא מצאתי איך להוסיף תגובה עצמונית אז התלבשתי על יובל…
היה ממש מרגש לקרוא; יכולתי לראות אותנו יושבות על הרצפה עם ערימת ספרי שירי ארץ ישראל עם דייזי הבובה והאחוזה התואמת שסבא בנה לה, עם הריהוט הויקטוריאני והעיצוב הבאוהאוסי:)
באמת יצא שביקרתם אצלנו יותר מאשר אנחנו אצלכם- אבל בכל ביקור שכן אירע ברחוב ז'בוטינסקי הנוסטלגי-
היו הרבה שירים, הרבה מרחב (במחנה מתחת לבית), ו…הרבה תמונות של איברי מין בספרי ההדרכה של אמא זיוה ז"ל. בכל ביקור טרחתי לפתוח לפחות ספר אחד כדי לגלות איך נראה פין או שחלה.
הפסנתר האייקוני בסלון והקניות שוק של דוד ישראל.
זכרונות ילדות מתוקים מדבש, יקרים מפז, אהובים ומרגשים.
מתה על הפרוייקט הזה בדודה יקרה שלי, כל הכבוד, כה לחי, קודוס ובראוו.
אוהבת!
בדודה-מיכל
מיכלי! מיקי! בדודה! אני כל כך מתרגשת שבאת, ושהצלחתי לתפוס קצת מהזכרונות ותודה על הריפרוש שלך! נשמע כמו פוסט אורח האמת.
אולי יום אחד אחזיר לחיים פוסט ישן שכתבתי על הבית של סבא וסבתא (ספתה) בקרית חיים. יש עוד כל מיני תכניות מעניינות. בואי נתחיל בלהיפגש עם או בלי לשיר ♥
אני זוכרת את זה. את השיר. את התרגיל. את המטריה. כיף להיזכר….
חחחחח אין לתאר. יש מצב שגם אני זוכרת את צעדי הפתיחה. נשיקות מיכלי
ואו.. גם אני למדתי כינור בגיל הזה עם מורה מהממת 3 שנים ואז היא עזבה והגיע מורה גבר.. שיעור אחד ופרשתי. לא הייתי מסוגלת התביישתי ממנו ממש.
ובקשר להטרדה גם סיפורון:
הלכתי עם אמא שלי לבקר חברים. הייתי כנראה בת 8 או 9 והילד של החברים נראה לי ענק בטח היה בן 12, בעידוד ההורים נשלחנו לשחק בחדר והוא הציע לי לשחק ברופא וחולה ושהוא יבדוק אותי.
אני זוכרת שאמרתי מיד לא. ויצאתי לסלון. בשוק.
כמה כנריות איבדנו בגלל זה הא? מוזר שההורים שלי לא חשבו על זה אז. ואני בטוחה שלכל אחת כאן יש איזו חוויה כזו של משהו מיני שחצה איזה גבול. מקווה שגם חוויות חיוביות. תודה נורית
תענוג אמיתי לעקוב כל שבוע. מסכימה מאוד עם לימודי המוסיקה, בנזוגי ואני מנגנים בחלילית בכל חגי ישראל וסופסוף גם ילדינו הגיעו לגילאים שהם קוראים תווים, מנגנים בתזמורות בית הספר ובחנוכה האחרון גם הצטרפו אלינו בחלק מהשירים. שפה נפלאה והכרחית. אנא המשיכי להעשיר את עולמנו
תודה רבה נגה, נתראה בשנים הבאות 😉
איזה כיף רונית. את נותנת שם ומגדירה במילים ומעלה בי זכרונות מילדות רחוקה. אפריק סימון. בכלל לא ידעתי שזה הוא. והנה מייד הוספתי שני שירים שלו לפלייליסט ריצה שלי. והמחשבות על הנגינה ככ נכונות. כל הילדים אצלי למדו, לומדים והופיעו ומופיעים. חשוב ככ. תודה ענקית ❤️
תודה גלית שאת כל הזמן כאן! זה משמח אותי מאד שאנחנו "בקשר" דרך הבלוג שלי. השירים שהוספת זה בטח האפננה וראמאיה נכון?
נכון!
תמשיכי. את מצחיקה, מרגשת ו איכשהוא דגה לי אותם זכרונות. כיף ❤️
תדוה גליתה שאת חוזרת לפה כל שנה 😉
הפרוייקט שלך מקסים רונית ואני נהנית ממנו כמו מכל התכנים האחרים שלך (שאני עוקבת אחריהם לאורך השנים). הקטע המוזיקלי החזיר גם אותי לשיעורי החלילית שלמדנו בכיתות הנמוכות ושכל כך אהבתי. ובכלל, מוזיקה ולשיר זאת אהבה מאד גדולה שלי. תודה על כך.
תודה סיגל שמחה שאת כאן ותודה שאת משתפת. חשבתי בדיוק להציע פינה למגיבים בה כל אחת תבחר את שיר השנה שלה גם. שיהיה אוסף בסוף.
כמה כיפיים הביקורים ב'פרוייקט' הזה שלך.
כל פוסט עם נקודות מעניינות להפנמה. הפעם זה ההסבר שלך על המוזיקה ולימודי התיאוריה.
בדיוק עכשו הסברתי לבעלי על הברקס באוטו שלו, שהוא לא זורם מוזיקלית כמו שצריך.
חחחחח שווה לבדוק את הברקס במוסך עם שמיעה אבסולוטית. תודה עפרה!
פרוייקט מקסים, נכנסת כל שבוע לקרוא. אני ילידת 1978, מזדהה עם חלק מזיכרונות ילדות של פעם.
שיר חמוד השבוע, פעם היו יותר שירים כאלה, עם מילים לא ברורות בכל מיני שפות. היום הרבה פחות.
בדיוק שמעתי השבוע בפודקסט "התשובה" על השיר למבדה משנות ה-80.
תודה על הסיפורים. להתראות בשבוע הבא 🙂
אולי גם היום יש אבל המילים ברורות יותר… שמחה שאת כאן! תודה רעות
איזה שנה מרתקת!! 1975. אצלנו זה היה עדיין טראומת מלחמת יום כיפור.
כל זכרון שהעלית מעורר מסקרן ומעשיר.
גם אנגליה וגם ההטמעות שלכם שם בתור אורחים/שוהים איך-שלא-נקרא-לזה.
הפרוייקט שלך מהמם, אני איתך
תודה עפרה אני שמחה שאת כאן
עד היום tomato toronto אני הוגה כמו קנדית מטורנטו. נהדר הפרוייקט הזה!
שמעתי עכשיו את השיר של 1975 ואיזה כיף חדשת לי 🙂 שיר מקסים:)
תודה! זה באמת שיר מקסים
Why not Harry and Megan? Do you think they should have stayed royal? Love the song. I dont know it but it still feels familiar. funny that. After my uncle died from cancer, way too young at 33 years old, my family and I also went to a year away, in Toronto Canada. I did my drivers license that year, in the Canadian snow. Oh memories.
I simply don't like her. can't explain. Anyway I'm happy to spark memories in others too. Thank you for being here and commenting.
בדיוק חזרתי מטיול בת מצווש בלונדון וראיתי שם את ההופעה של אבבא עם הבת שלי, אפילו הראו חלק מ האירוויזיון.
איזה להקה נפלאה שעד היים המוסיקה שלה רלוונטית ( גם אם לא מילות השיר)
איזה חלום טיול ללונדון. תודה שהצטרפת!
רק גיליתי את הפרוייקט שלך ומיד נרשמתי וגמעתי את כל הימים בשקיקה! מקסים ומרתק
איזה כיף גליתה. ברור שאת פה. אני מקווה גם להקליט את זה בעתיד, שיהיה כמו תכנית רדיו קטנה. תודה
כייף של פרוייקט, פסקול ילדותנו (בינתיים). אני גם קצת מבוגרת ממך ובת קיבוץ, ובמלחמות לא יצאנו מהמקלטים, אך אלו חוויות של דור בארץ ובעולם
שמחה מאוד שזה נגע בך עידן
פרויקט מקסים רונית, מחכה להמשיך ולקרוא/ לשמוע. נולדתי לא רחוק ממך בזמן(1971), לבת דודי קראו רונית כי אח שלה חיבב ילדה בגן בשם זה ( הפכה לרוני) ובעיקר מרגישה קשורה כי אמא שלך זיוה ז״ל הייתה חברה טובה של אימי ( דבירה) בתקופת הלימודים באוניברסיטה, גם היא גדלה בקרית חיים, ולמיטב ידיעתי גרו יחד עם חברה נוספת במהלך התואר הראשון . אז בכלל מסקרן. יש לנו עוד מכרה משותפת אבל לא אגזים פה;)
תודה על הדף הזה, רעיון נהדר
וואו לילך. זוכרת את השם של אמא שלך, אבא שלי בטח יספר לי עוד המון סיפורים.. שמחה שהגעת לכאן ותודה על הסיפור ועל המחמאות. אני מאד נהנית מהפורמט הזה, מההתחייבות שהוא יוצר, מהמחשבה שהוא מחייב אותי להשקיע בכל שבוע. ממליצה!
תגובה מאוחרת אבל אני זוכר את דבירה לונד(?) מגרעין צבר בעין גב.
א-פרופו מרים ילן שטקליס, אני חושב שגרמתי לה רגע של נחת.
הלכתי בירושלים קטע שליד בית כנסת ישורון. חוץ ממני, ילד בן 11 או 12 ואישה לבושה בשחור לא הייתה נפש חיה במרחק 100 מטרים, קשה להאמין למי שמכיר היום את האזור.
ניגשתי לגברת ואמרתי שאני רוצה חתימה שלה. היא התכופפה אלי ושאלה למה. השבתי שאני אוסף חתימות. "אז למה אני?", היא שאלה.
"כי את מרים ילן שטקליס", עניתי.
"ומאיפה אתה מכיר אותי?" שאלה הגברת המופתעת.
"כי הופעת לא מזמן בקולנוע תל-אור באירוע דבר-לילדים בעל פה..". (היא קראה שם בהטעמה יפה שזכרתי היטב את השיר 'ברוגז').
החתימה, בדיו סגול, הועלתה למרשתת לפני כמה שנים על ידי בני יובל, אחיה של רונית.
איזה סיפור יפה אבא, שמחה שאתה פה ותודה גם ליובל.
Every week I am here, ready for the nostalgic moment that makes my heart ache and sing at the same time. I am a nostalgic person and my 13 year old couldn't care less so thanks for creating this little corner for me and for all the rest of us.
How heart warming. Thank you for being here!
And actually, my kids didn't see this project either. I don't really mind. Perhaps one day. It's here for them, whenever they're ready or curious.
מרגש ומקסים..מזל טוב:)
והיי, אני ילידת 74, אז גיליתי את הפרוייקט בול בזמן:)
ממש! ברוכה המצטרפת.
הזכרון שלך מהמם כמה פרטים את זוכרת ושמות. לצערי הרב הזכרון שלי הפך לגבינה עם חורים.
זה חצי שלי וחצי של אח שלי!! תדוה הדס
אני כל כך נהנית מהפוסט הזה.
הביסים הקטנים והמושלמים האלה, עם השירים.
ועכשיו הולכת לשמוע גם לו יהי (בביצוע חוה אלברשטיין כמובן).
תודה שלומית, שאת ממשיכה לבוא ולעודד! גם אני נהנית מהבסיים האלו.
מחכה לראות מה תכתבי בשנת 1974 ולשמוע את השיר שתכתבי, בנתיים משלימה פערים על מה שהיה כאן לפני שנולדתי 🙂
נהנת לעקוב!
האמת שגם אני מחכה למצוא את השיר של שנת 74.. אז אנחנו ביחד בזה. תודה נעמי
תהפכי את זה למיני פודקאסט. זה יהיה כיפי מאוד
חשבתי על זה בהתחלה – להקליט כל סיפור קצר כזה. אבל זה דורש יותר זמן והשקעה, ואפילו שזה "קצת", כל קצת כזה הופך לעוד סיבה לא לעשות את זה. בנתיים אני ממש שמחה עם הזמן שהפרויקט הזה מצריך וזה ממש כיף. אם אמצא את הזמן אולי אקליט את כל הסיפורים עד עכשיו. חלק כתובים קדימה וחלק נכתבים תוך כדי. בקיצור – התפרצת לדלת פתוחה, אני אשקול את זה בחיוב 🙂
מקסים רונית. התרגשתי לקרוא. ממתינה לדברים הבאים שתזכרי בהם.
תודה יקרה שלי, שמחה שאת פה.
1973 – שיר מעולה. זה מדהים שלהקת כוורת הוציאה כאלה שירים מופתיים והייתה קיימת בסה"כ 3 שנים.
נכון, ואחר כך גזוז ודודה המשיכו לעוד קצת, במשקל קצת יותר קל.
קוראת ושומעת את הקול שלך…איזה הפסד של הרדיו. פרוייקט מקסים ומסקרן. מזל טוב ❤️
איזו מקסימה את גליתה. תודה 💕
נהדרת את ופרוייקט מקסים. שנה של מוסיקה ושירים לך
תודה עידן❤️ גם אני מתרגשת לקראתו
איזה כיף של פרוייקט, אהבתי אותך בתור מעצבת פנים מאוהבת בך ב״לא נעים״ אבל הכרתי אותך כרונית כפיר מהרדיו. קוראת את הטקסטים ושומעת אותך מדבררת אותם. יאללה בלאגן
בדיוק המטרה. איזה כיף שאהבת. הכי שווה. ושאת שומעת באזני רוחך…
לגבי 1971: את יודעת כמה שנים לקח לי להבין את _כל_ המלים של My Brother? זה שאין כתוביות בטייפריקורדר (כן, 🦕) ממש הקשה עליי. רק בפרוץ האינטרנט, אני חושב, השלמתי את הפערים האחרונים.
חחחח כן, המבטא הזה קשוח לאללה. תוהה אם גם אני מבינה
נהנתי ממש לקרוא, רעיון כייפי. שתהיה לך שנה נהדרת ומלאה ברגעים טובים ושמחים.
תודה רבה אודיה!
רעיון נהדר. אשמח לעקוב.
השיר הזה של אילנית מאוד מרגש אותי. אולי בגלל הזיכרון לתקופה. (אני גדולה ממך בעשור).
מזל טוב ובהצלחה
תודה פנינה! אפשר להירשם לעדכונים ממש פה בתוך הפוסט. שמחה שריגשתי אותך עם אילנית. מעניין אילו עוד שירים יהיו תואמים
גם אימא שלי היתה מורה בתיכון (אנגלית) ואבא שלי איש מחשבים (התעשיה האוירית) וגם אני רונית! זכיתי לשם רונית כי החליטו שהוא הגרסה הישראלית הכי קרובה לשם של סבתי ראשה ועל שמה אני קרויה. כל חיי רוניות מקיפות אותי בכל אשר אלך והמסקנה שלי היא שהן אחלה. אגב המקבילה היוונית לשם רונית הוא חארה 🙂
אכן הכרנו כשלוש רונית. כל אחת והחארה שלה!! בריאה עליך רוניתה
גאוני
תודה ירון!
מזל טוב ! אחלה פרויקט
ושיר מקסים ♡ .
תודה שריתה
הנני כאן. כיף להיות פה, ומעניין לקרוא עלייך ולעקוב. חובבת גדולה שלך עוד מימי גלגלצ העליזים.
תודה 🥰
תודה רבה ♥
פרוייקט נהדר! סקרנית להמשך ( בתור מישהי שיוצרת ביוגרפיות קוליות לאנשים 🙂
מגניב! מה זה ביוגרפיות קוליות?
מקסים,מזל טוב,מחכה ומצפה להמשך,
ילידת 73 ושירי ה-70 אהובים עלי,בהצלחה
תודה. בהחלט יהיו עוד
רונית, רעיון מקסים, פוסט מרגש! מחכה לשמוע מה השיר שנבחר לשבוע הבא ( העשור בו נולדתי)! 🫶🏽
תודה שהם. השיר הבא שייך לשנה הבאה, לא לעשור הבא, 1971
מקסים 🙂
תודה שרי שרון
איזה כיף יהיה לעבור איתך את השנה הזו… בטוחה שיהיה לנו מעניין ומרתק
תודה חני, כיף שאת כאן
רונית איזה רעיון מהמם:)
תודה לאה! ❤️
בחירה מצויינת של שם העמוד והשיר. מחכה לשיר הבא
תודה! גם אני
איזה פרויקט מרגש. בעיקר בגלל התזמון שלו. כל כך מזדהה עם הצורך הזה להשאיר משהו, וה"שתהיה" שלך פגעה כמו חץ בלב. מחכה לפוסטים הבאים.
תודה מיה יקרה
גם אני נולדתי בבית חולים ביפו (צהלון?). גם אצלי – אחותי בת הארבע בחרה לי את השם בגלל חברה מהגן. אנחנו עד היום בקשר עם המיכל ״המקורית״.
קטעים. אני לא יודעת מה שם בית החולים, בטח אבא שלי זוכר..
פרויקט מקסים רונית!
כתבתי כבר ואכתוב לך שוב, איזה כיף שנולדת!
תענוג לקרוא אותך ולגלות כל פעם עוד קצת עלייך.
מחכה כבר להמשך 🙂
תודה יקירתי
איזו שמלה מצוינת. וואוו
פרוייקט מקסים!
לפני אי אילו שנים, חברה יצרה דף שבזמנו היא קראה לו מורנינג קנדי, ממתק בוקר. ובכל בוקר עדכנה שיר יומי להאזנה (זה היה דרך פייסבוק). דרכה גם הכרנו מוזיקה חדשה, וגם התרפקנו על ישנה. מוזיקה מאוד מאוד חשובה בחיים שלי.
לא יכולה להבטיח שיהיו פה חידושים, אבל מקווה שיהיה נחמד
מקסים! אני אוהבת את הפוסט הזה!
נ.ב.
תגידי תודה על רונית
האלטרנטיבה בימים ההם היתה סיגל.
#אחתשיודעת
מזל טוב 🥂
חחחח תודה. וסיגל זה מהמם! כל אחת והדשא של השכנה שלה
נהדרת! אחלה פרויקט ואחלה שיר ראשון
תודה מיכל 🙂