נ.ב הוא פרויקט צומח, בו אני משתפת בכל שבוע שיר שקשור לאותה השנה בחיי. 52 שירים על פני 52 שבועות ושנים. אלו לא בהכרח השירים שאני הכי אוהבת, אבל יחד הם מרכיבים את "פסקול חיי". כשאסיים, אהיה בת 53. האזנה נעימה!
פרויקט נ.ב. הוא אלבום זכרונות מוסיקלי (תודה לרוני שרייבר, תלמידה ואחות וירטואלית, על ההברקה בגימטריה). בכל שבוע אני "נזכרת בדבר", בוחרת שיר שמתאים לשנה בחיי וכותבת עליה, או על השיר. הפוסט הזה נולד עם הסיכומים לקראת יום הולדת 50, נגנז וחזר קצת לפני יום הולדתי ה – 52, כשהייתי בקורס ויפסנה. אז גם הבנתי ש-52 הוא מניין השבועות בשנה. כשאסיים – אהיה בת 53. זה קצת כמו להגיש לכם שיר ברדיו.
הרעיון התאים לשני צרכים שלי: של תיעוד (אני קוראת לזה הנצחה) ושל יצירה. אני אוהבת מסגרות, מסורות וגבולות, ותמיד רציתי לפבלש בה משהו קטן מדי שבוע. רציתי גם לספר קצת על חיי כדי "להשאיר משהו אחרי". אמא שלי נפטרה לפני גיל 53 והשנה הזו משמעותית לי מאוד. התיעוד הזה מאפשר לי לכתוב "אלבום תמונות מוסיקלי", שיהיה. עבודת המחקר הזאת, להיזכר בסיפורים ובשירים, תהיה מעניינת ומרגשת עבורי – אני מקווה שגם לך!
נ.ב: אני מזמינה אותך להוסיף את ה-נ.ב שלך בתגובות לפוסט הזה.
נ.ב.ב. – אם הפורמט הזה עשה לך גם חשק – אני אשמח לראות אותו משוכפל בכל וריאציה! בקשתי היא להפנות לפוסט הזה עם לינק, וזהו. ברכתי שלוחה.
רוצה לקבל את השיר השבועי בכל יום רביעי למייל?
ואלה שנות:
4.11.1970 - נולדתי! בשנה הבאה
נולדתי ב 4.11 בבית חולים ביפו, בת לזיוה ולישראל כפיר. היא אז מורה בתיכון קלעי בגבעתיים (היסטוריה ותנ"ך), ילידת קריית-חיים והוא איש מחשבים (IBM), ירושלמי במקור. אחות קטנה ליובל, בן ארבע. את השם הוא בחר לי – על שם ילדה שאהב בגן. כשאתם פוגשים רונית, סביר שהיא נולדה בשנות הששים או השבעים.
כשאני נתקעת עם החלטה אני מקבלת החלטה מהירה ואינטואיטיבית ולרוב מגלה בדיעבד שבחרתי נכון.
בחרתי לפתוח עם "בשנה הבאה". זה גם מתאים כשיר פתיחה לפרויקט הזה, שייקח שנה, וגם מתאים לזכרון הכללי שלי את שנות השבעים: בילדותי אילנית היתה אחת הזמרות האהובות עלי, אידאל של יופי עם בלונד חלק ואלגנט. המילים של אהוד מנור והלחן והעיבוד של נורית הירש הם שיא של אופטימיות או תמימות שמתקשרת לי לשנות ילדותי. מתברר שבמקור מנור כתב שיר געגועים לאחיו, ולא התכוון ללחן קצבי או שמח שכזה (נורית הירש מספרת על זה כאן). כשאני חושבת על זה, זה באמת לא מי יודע כמה אופטימי: אם אני אומרת, מבטיחה או מקווה שבשנה הבאה יהיה טוב, מה זה אומר על ההווה שלי? אבל עזבו אסקפיזם – תקשיבו לעיבוד החצוצרות האירוויזיוני הזה ושירו בקול גדול, עם פלשבקים של סבנטיז:
1971 - נולד לי אח קטן. אני סנדוויץ'
בשנת 71, שנה וחודשיים אחרי שנולדתי, נולד שי, אחי הקטן, ואני הפכתי לילדת סנדוויץ'.
לא היה לי קל להיות בת בין שני בנים, שהיו בילדותם מחוברים מאד. שי ויובל גרו בחדר משותף ואני בחדר משלי, ושם הם פיתחו שפה משותפת ונכסי צאן ברזל של תרבות וספרות משותפת. הייתי ילדת סנדויץ' ביי דה בוק: חשה מקופחת, כעוסה ומותירה על ידיהם של אחי סימני ציפורניים אכזריים. אולי בגלל זה יש לי שני ילדים ולא שלושה – כשאנחנו מנסים לא "לחזור על הטעויות של ההורים שלנו" – לא רציתי שעינב תהיה ילדת סנדוויץ'.
שעות רבות שי ואני העברנו בשיגועים – לעבוד על אנשים בטלפון, תחביב נכחד של שנות השבעים (החל מהקלאסיקה "תבדקו אם יש לכם מים בברז.. מה חשבתם שיצא משם, קולה?" ועד להתקשר למשפחת סופרמן ולשאול אם ספיידרמן בבית. כן, הקדמנו את בארט סימפסון), להכין "משקאות פלאים" ולאתגר אחת את השני לשתות אותם ולעשות דברים דביליים (תחרויות גרעפצים שמהר מאד הבנתי שאין לי בהן סיכוי) אבל לא ממש מסוכנים. כשהוא גדל הוא שכלל את היכולת הזאת (נגיע לזה בהמשך).
את השיר הזה הוא בחר, ועד היום מצחיק אותי, בעיקר בשל האפקטים הקוליים המוגזמים, והמבטא הבריטי המשובח. התיאורים בשיר לא רחוקים מהדברים ששי עשה. My Brother של טרי סקוט.
נ.ב – בגלל שיובל כבר נולד כשנולדתי, הוא יבחר שיר בשנות ההתבגרות שלי, בהן השפיע (כמו אח גדול מוצלח!) על הטעם המוסיקלי שלי.
1972 - שברון לב של ילדות - ומי לא בא? מיכאל
אולי כמוך, גם האחים שלי ואני גדלנו על שירי ילדים של משוררים ומשוררות, רובם פולנים או רוסים עם שמות גלותיים משהו – ע. הלל (מה עושים העצים? צומחים), קדיה מולודובסקי (פתחו את השער), אנדה עמיר פינקרפלד (כוכבים בדלי) פניה ברגשטיין (רצתי רצתי ונפלתי) וכמובן מרים ילן-שטקליס.
מעניין אם גם היום, כשנדמה שאנחנו מגוננים יותר ויותר על ילדינו, מה שהם זוכרים הם דווקא הרגעים בהם מישהו שיתף איתם רגש קשה, לא נעים אבל אמיתי, כמו שהוא. אחד משוברי הלב הגדולים בעברית הוא השיר "מיכאל". השיר הזה גרם לי לבכות מאז שהייתי קטנה ועד היום. הוא לא ממותק, לא מרופד, כמו ילדים – שרוצים בכל מאודם, בלי לשחק "הארד טו גט" ומרגישים רגשות גדולים וחזקים.
כל כך קל להזדהות עם הציפיה הזו של "חיכיתי חיכיתי בכיתי בכיתי" (ששקולות לפעמיים שהוא הבטיח!), להכנות שהיא עושה, ואין נחמה. אין מבוגר שמבטיח שהכל יהיה בסדר. רק ילדה קטנה/אכזבה גדולה ושברון לב. מחר אלך בבוקר אל הגן ואשב ואבכה לי כל הזמן.
בגן פילו, אליו הלכו הילדים שלנו, ילדים לקחו על עצמם אחריות גדולה ורצינית מגיל צעיר מאוד. אני זוכרת כמה הקפדתי עם הילדים שלי על קיום ההבטחות שלהם לפגישות אחר הצהריים עם חברות וחברים מהגן. לא לקבוע בקלות ראש ובטח שלא להבריז. הם הבינו את זה לגמרי גם לפני גיל שלוש (עכשיו שאני כותבת את זה, אני לא בטוחה שהם מכירים את השיר הזה בכלל!). בשנות העשרים שלי פיתחתי חולשה קשה לשם מיכאל, שהיה שמו של החבר הראשון שלי ושל עוד אחד אחריו. לכו תדעו.
מאחורי השיר הזה יש סיפור מעניין על סכסוך שהתגלע בין מרים ילן-שטקליס, שכתבה את המילים הנהדרות, לבין נעמי שמר, שהרשתה לעצמה לשנות כמה מהן בשביל הלחן. כדאי לקרוא על זה כאן.
1973 - הולכת למכולת וקונה שם (חצי לחם שחור)
מגיל שלוש כבר יש זכרונות. לא הרבה אבל כשיש מלחמה, יגידו לנו ילדינו, אלו דברים שזוכרים.
אני זוכרת ממלחמת יום כיפור את אורית, הבת של השכנה ממול שגדולה ממני בכמה שנים, אוספת אותי עם שמיכת הפוך שלי מהקומה השלישית של הדירה שלנו בז'בוטינסקי (סטיי טיונד, עוד כמה שנים נעבור לקומה הראשונה באותו הבניין!) ורצה איתי למקלט. זהו. לימים בגלי צהל הכרתי לא מעט ילדים שהאבאים שלהם נהרגו באותה המלחמה.
ובשנת 73 יצא אחד האלבומים המשמעותיים בארץ והאהובים אצלנו בבית. הבלוג הזה לא יהיה סיקור מוסיקלי או תרבותי ולכן תוסיפו מה שתרצו על סיפורי פוגי. אני זוכרת את עטיפת התקליט (שעיצב איתמר נוימן, שהיה עם חברי כוורת בצבא) שהיתה הזויה כמעט כמו התוכן שלו. כוורת ונגזרותיה לעתיד היו אהובות על כל בני הבית, ואפשר לומר שבערבוב הגשש החוור ואפרים קישון יש לנו 75% לפחות מההומור המשפחתי.
דוד שלי, אחיו הצעיר של אבא שלי, נפצע קשה בסואץ, ואחרי שהחלים כונה במשך שנים לסירוגין לצד "הדוד היפה" גם "הדוד הצולע". כשההורים שלי ביקרו אותו בבית החולים הושמע ברדיו שיר חדש (שאולי יהיה בבלוג של אבא שלי), והם היו מספרים לנו שוב ושוב איך התפרקו למשמע המילים: "עוד יש מפרש לבן באופק, מול ענן שחור כבד. כל שנבקש לו יהי". ובכן, באמת לו יהי כי יא אללה כמה מלחמות וכמה פצועים והרוגים עוד היו לנו מאז.
למכולת לא הייתי הולכת בגיל שלוש, אבל בגיל מעט מבוגר יותר הלכנו אחי ואני למכולת בבוקר, קצת לפני הישיבה המשותפת לארוחת הבוקר המשפחתית (עליה כתבתי פוסט שאני מאד אוהבת) וקונים חצי לחם שחור. זו היתה המכולת של משה אשכנזי, בה עבדו שלושה מארבעת הבנים שלו: ג'קי, פוני ומוטי. את החלק הזה זכר דווקא שי, אחי הקטן (אולי כי חזר לגור שם בבגרותו ואולי כי יש לו זכרון טוב לשמות).
מעניין מה היה אותו "לחם שחור" מלבד לא להיות "לחם לבן". מעניין כמה ילדים עדיין רצים למכולת בבוקר, אם יש בכלל מכולת ולא רק פיצוציות ורשתות. מה שבטוח, השיר נשאר, קולט גלי צהל וקולט עליה מרוסיה.
1974 - קצת פופ לא יזיק
להקת 'אבבא' היא חלק בלתי נפרד מפסקול הילדות של ילידי שנות השבעים. וגם שלי.
הפריצה הגדולה של הרביעיה היתה באירוויזיון של שנת '74, ובשנים האלו כולנו היינו עדיין צופים בתחרות הזאת, בערוץ היחיד שהיה בטלויזיה.
ההורים שלנו מיעטו להאזין למוסיקת פופ. הפסקול שזכור לי מילדות בבית כלל בעיקר מוסיקה קלאסית ולא מעט רדיו: אבא שלי מתגלח לצלילי הרדיו, עושה התעמלות בוקר בסלון עם מוסיקה איטית וקריינית סבלנית ברדיו, ובשבתות הגשש החוור, שרוב השאלות בבית היו נענות בציטוטים שלהם, שייקה אופיר ורבקה מיכאלי. בשידה השחורה בסלון היתה מגירה רחבה מלאה במאות קסטות, ממוספרות ומקוטלגות – רובן היו של מוסיקה קלאסית, חלקה עוד יופיע בשנים הבאות של הבלוג הזה. אבל פופ? רק בודדות. היתה לנו קופסה כזו של כרטיסיות לבנות (האינדקס הזה היה רווח בעיקר כשזה הגיע למתכונים! גם אצלך?) וכך היינו מחפשים תוכן. ועדיין, אולי בגלל שזה יותר קליט ואולי בגלל שמחת החיים, השירים שזכורים לי משנות הילדות המוקדמת שלי הם שירי פופ.
שתי להקות שחלחלו לחיים שלנו, כנראה גם מהרדיו – אבבא ובוני M. אמנם בוני אם הוקמה רק בשנת 75, אבל היות שאני לא בטוחה שהשירים שלה ייכנסו לפוסט הזה (קרו דברים חשובים יותר בשנת 75!) אני נותנת להם עכשיו את הכבוד.
אחרי האזנה מחודשת למילים של השיר הזה אני מבינה שוב עד כמה גדלנו כולנו על יחסי כוחות בין נשים לגברים שמכוננים את "תרבות האונס". אולי זו שוב פרשנות מרחיקת לכת, אבל מה שמתואר פה היא מערכת יחסים שמקבילה לתבוסת נפוליאון בקרב ווטרלו (1815) – האישה ש"נכנעת" לחיזוריו כי מבינה שאין לה מה להתנגד, כולל השורה "ניסיתי להתגונן אבל היית חזק יותר". ווה ווה ווה, ווטרלו.
בשנת 74 אבבא זכו באירוויזיון עם ווטרלו, ולמרות הפרשנות המאוחרת שלי למילים, יש לשיר הזה אחלה וייב.
1975 - בלונדון טלויזיה מצויינת
שנת 75 היתה שנה משמעותית מאד בחיים שלי ושל יתר המשפחה.
אבא שלי עבד ב IBM, שהיתה חברת הייטק עוד הרבה לפני שידעו שהיא כזאת (כשנגיע לשנות השמונים עוד תשמעו על חויית ילדי עובדי IBM) והוא נשלח לאנגליה כדי ללמד את הבריטים משהו במחשבים. אז זה עדיין לא נקרא "רילוקיישן"; זה היה פשוט "לגור שנה באנגליה". בהחלטה משנת חיים, אבא שלי בחר לא להשתקע ליד היהודים והישראלים בצפון לונדון, ומצא בית בפרבר קטן ועלום ממערב לעיר, לא רחוק מוינדזור והית'רו, בשם אשפורד (מאז למדנו לומר לכל בריטי: לא אשפורד, קנט. אשפורד, מידלסקס).
בעוד ששנות ילדותי המוקדמות מעורפלות למדי, מהשנה הזו אני זוכרת המון דברים: את אחי הקטן ואותי רצים במטוס ושואלים את אמא שלי איך אומרים באנגלית ילד, ילדה, כלב. איך הגענו בלי לדעת מילה באנגלית וחזרנו בלי לזכור עברית, ולא ברור מאיפה אבל נדבק לי מבטא קוקני: גם ההורים שלי לא הבינו אותי כשבכיתי באנגלית. זוכרת את הבית המתפרק שההורים שלי שכרו – עם מדרגות תלולות וחצר אחורית וקדמית, את המשחקים ואת סדרות הטלויזיה שאהבנו. למדתי שם במעין כיתת טרום-א', גן חובה בו גם לומדים קרוא וכתוב בסיסי, מה שעזר לי מאד עם האנגלית. לא זכורות לי כלל חוויות של בדידות או זרות, רק הרפתקאה אחת גדולה.
באשפורד גרה רק עוד משפחה יהודית אחת. המשפחות הפכו חברות טובות, והבת שלהם, שרלוט, הפכה לחברה הכי טובה שלי עד היום. בשנות השמונים התכתבנו במרץ (היש מי שנולדה בשנות השבעים ולא היתה לה "חברת-עט" למכתבים?), המשפחה שלה היתה באה לביקורים בארץ ומתארחת אצלינו, ובשנות העשרים שלה היא עלתה לארץ. לפני כמה שנים, לכבוד יום הולדתו ה-80 של אבא שלי, נסענו כולנו ללונדון, ביקרנו באשפורד ואף שחזרנו צילום ילדות בחצר שלפני הבית שלנו.
בעקבות השנה הזאת, מלבד ההיכרות עם שרלוט ואנגלופיליה כללית (אליה תתוסף פרנקופיליה בגיל 19, עוד נגיע לשם) פיתחתי חיבה עזה לשעועית לבנה ברוטב עגבניות, חולשה למבטאים בריטיים ולבית המלוכה (עוקבת אחרי כולם באינסטה! למעט מגן והארי). האנגלית נשארה איתי כשפת אם; בתיכון עשיתי 6 יחידות בגרות, 5+ יחידה שישית של ספרות אנגלית, ומשם המשכתי לתואר ראשון בספרות אנגלית באוניברסיטה, למרות שמעולם לא הייתי תולעת ספרים, בשום שפה.
לא סתם אמר חנוך לוין ש"בלונדון טלויזיה מצוינת": בשנה הזו גם הכרנו המון תכניות טלויזיה, שהפסקולים שלהן חזרו איתנו לארץ. היו לנו קלטות של סיפורי אגדה שהיינו שומעים לפני השינה, תקליטים של התכניות Play Away, שהיתה סוג של "קרוסלה", וכמובן The Magic Roundabout, שהיתה קרוסלה באמת (לימים שמענו טענות שכל דמות שם מבוססת על סוג אחר של סמים. בכל זאת, סבנטיז).
אבל יותר מכל אהבנו, האחים שלי ואני, את הווׁמבלז מווימבלדון (The Wombles). היה לנו את כל המרצ' – אהילים לחדר, בובות, מחזיקי מפתחות. שיר הפתיחה הנהדר הוא ממתק סבנטיז אמיתי ומשמח (שר אותו בחור בשם מייק בט, שאני לא יודעת עליו כלום).
וקצת טריוויה בחסות אחי הגדול, יובל: הקריין בתכנית היה אחד השחקנים הבריטים האיקוניים (במיוחד בתכניות ילדים ונוער) ברנארד קריבינס, שנפטר השנה. הוא היה זה ששר את השיר "Right Said Fred" שנתן את שמו ללהקה באותו השם. הוא גם הופיע ב-Doctor Who כוילפרד מוט, סבא של דונה. סביר שמעולם לא שמעת על הוומבלז, אבל אני מזמינה אותך ללחוץ PLAY וליהנות מכל רגע:,
1976- אפריקה!
בשנת 76 חזרנו לארץ ועברנו דירה: לצד השני של הבניין, שתי קומות מתחת, לדירה מעט יותר גדולה שם גרתי עד בגרותי, והתחלתי ללכת לבית הספר היסודי א.ד. גורדון, שבקצה הרחוב שלנו. ירידה תלולה שהפכה עליה תלולה בדרך חזרה הביתה. אני תוהה כמה ילדים צועדים את העליה הזאת היום בלי שהורים מקפיצים אותם את הדרך "הקשה". אנחנו עשינו אותה לאט לאט, לעתים בייאוש, עם עצירות ולפעמים הרמות ידיים לטרמפים. לא זוכרת שמעולם מישהו עצר לנו.
פחות נהגו לאבחן בשנות השבעים, ולכן לא זכיתי לטייטל ADHD אלא פשוט "פטפטנית".
גם לגבי זה אני תוהה: האם העובדה שלא אובחנתי כהפרעת קשב עזרה או חיבלה לי בשנות הלימודים. העברתי ימים ארוכים מחוץ לכיתה כי הייתי מדברת כל הזמן (נו, מה חדש), אבל אני לא ממש זוכרת שהיה לי משעמם. היו לי חברות, היינו כותבות פתקים וסיפורים וחבורות, הלכתי להמון חוגים ובטוח היה לי משעמם, אבל אולי פחות ציפינו אז מבית הספר להיות מעניין? יחסית לילדים רבים זכיתי במורות ומורים לא רעים במהלך 12 שנות הלימוד בחיי. כמובן שלא כולם, אבל אחוז לא מבוטל מהם. על חלק מהם אני אסירת תודה (ואולי אכתוב עליהם מאוחר יותר).
מה שכן, ובזה אני בטוחה שאני לא לבד, אסיפות ההורים היו טקס ידוע מראש ובלתי נגמר של: "מה נעשה איתה שהיא מדברת כל כך הרבה" וכמובן אי אפשר בלי שורת המחץ "יש לה כל כך הרבה פוטנציאל". הייתי בסופו של דבר תלמידה טובה, הציונים שלי תמיד היו מצוינים, אבל אני לא זוכרת שום דבר ממה שלמדתי בבית הספר. מלבד כמה סיפורים שלמדתי בעל-פה בערבית, וכמה שירים וסיפורים מהתיכון – אני פשוט לא זוכרת שום דבר ממה שלמדתי בבית הספר כל השנים.
ובחזרה לשנות 76: השיר הזה בטח ידבר אל ילדי שנות השבעים שבכם: איך שאני שומעת את המילים האלו זה מחזיר אותי לילדות ומשמח כל כך. "אבל אבוקרלה, הא-פה-ננה!".
הלהיטים של אפריק סימון הושמעו אצלינו בבית, אין לי מושג כמה, אבל מתקשרים לי לשנים האלו. בבית של דודה דליה, אחות של אמא שלי, בנדוד שלי, דוד, אהב לרקוד את איפי טומבי או את "ראמאיה", להיט נוסף של אפריק סימון.
1977 - ממאזינה, ליוצרת
בזכות ההתחלה הזאת מוסיקה הפכה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי: כמו רבים מבני דורי, למדתי בכיתות א' ו ב' חלילית. מאז השנים האלו, מוסיקה הפכה לעוד שפה שאני יכולה גם לדבר וגם לכתוב בה. אני אסירת תודה על הלימוד הזה וכל כך צר לי שהשפה הזאת לא נלמדת בכל בית ספר בכל כיתה א'. כשאני מדברת היום בהרצאות שלי על אינטונציה, ומסבירה את ה"ניגון" השונה של משפטים בעלי משמעות שונה אני תמיד שואלת מי מהקהל מנגן על כלי מוסיקלי או קורא תווים. וכן, לצערי מחודש לחודש פחות ופחות ידיים מורמות. זה מפתיע ומעציב כמה מעט אנשים מכירים את השפה הזאת, הבינלאומית.
המינואט בסול מאז'ור של באך הוא תחנת חובה בלימודי מוסיקה. ניגנתי אותו בליווי פסנתר באחד הקונצרטים הראשונים שלי (עוד מיומנות חשובה להקנות לילדים: היכולת לעמוד על במה ולהופיע מול קהל!).
בכיתה ג' עברתי לנגן בכינור; בגלל שהיו לי אצבעות ארוכות אמרו לי שאהיה כנרית טובה ויאללה, ההחלטה התקבלה. לא זכור לי שהתנגדתי (למרות שיש לשער שבני הבית והשכנים סבלו לא מעט). במקביל לשיעורים שהייתי לומדת פעמיים בשבוע בקונסרבטוריון ברחוב הל"ה, הייתי גם הולכת לשיעורי תיאוריה ושיעורי האזנה. כמה אהבתי אותם, כשמם הם היו: בשיעורי תיאוריה למדנו מה זה קרשנדו ודימינואנדו, מה זה טרצה וקווינטה, הרמוניה ומלודיה ובהאזנה האזנו ליצירות מוסיקליות ומצאנו בהן את כל האלמנטים האלו. נהניתי מכל רגע, העמקתי את הלימוד וההיכרות עם השפה הזאת, וחזרתי אליה בהמשך חיי עם כלים ותפקידים שונים. בשלבים אחרים בחיים שלי העמקתי עוד קצת בלימוד הזה ולמדתי לנגן על כלים חדשים – מעולם לא לעומקים שהייתי רוצה או יכולה, אבל תמיד שאבתי הנאה מנגינה, ואני מקווה שגם בעתיד.
אם נולדת בשנות השבעים ולמדת לנגן חלילית כבסיס ללימודי מוסיקה – אשמח לשמוע על זה בתגובות!
1978 - דור המסך
כל דיון על "דור המסכים" נענה אצלי בגלגול עיניים. כי אני הייתי דור המסך. זה שהיה רק ערוץ אחד לא הפריע לנו להיות שתולים שעות מול הטלויזיה. נכון, לנו לא היו טלפונים ניידים (למעשה, לא לכולם אפילו היה קו טלפון בבית! חברות שלי המתינו שנים לקו טלפון של בזק!) והיתה טלויזיה רק עם ערוץ אחד, אבל אלוהים ודליה מזור עדיי, כמה שעות ביליתי מול הערוץ הזה.
ברוב הימים (שלא היו לי בהם חוגים) הייתי מגיעה מבית ספר ופשוט חונה מול הטלויזיה מהצהריים עד הערב. זה התחיל עם "בית קטן בערבה", עם משפחת אינגלז המושלמת מידי וקורותיה (לגדול על זה ולצאת פמיניסטית זה וואחד חתרנות, תודו), המשיך עם סדרות הקיץ הממוחזרות ובתחילת שנות השמונים (אני מקדימה את המאוחר, יודעת) פרץ לחיינו ערוץ נוסף! המידל איסט טלוויז'ן, ערוץ נוצרי ששידר מקפריסין, ולצד תחרויות היאבקות WWF, שידר בעיקר תכניות דת והתעמלות ירודות. גם אליהן נצמדתי. לפי החישוב שלי הייתי לפעמים רואה בין שש לשמונה שעות טלויזיה ביום, ולשמחתי זה לא פגע בלימודים שלי. רואה ולא צופה – חלק מהזמן היה בהיה ותו לא.
אבל הנה משהו טוב שיצא מזה: פרוקופייב.
לא באמת הצלחתי לשחזר באילו שנים הוקרנה הסדרה "נערי פלקסטון" (אני ממש אודה למידע בתגובות!). הסדרה עקבה אחרי שני נערים במשך 4 דורות בטירה רדופת רוחות (האמנם?) ביורקשייר. היתה שם תמונה כזו עם עיניים שזזות, זוכרים? לא זוכרת הרבה יותר מזה, מלבד הפתיח. זה כנראה היה בתחילת שנות השמונים.
הפתיח של "נערי פלקסטון" היה ונשאר אחד הקטעים האהובים עלי במוזיקה הקלאסית. הקטע הזה מתוך הסימפוניה הראשונה (הקלאסית) של פרוקופייב כל כך התאים לפתיח, שתמיד חשבתי שככה נשמעת רוח בדשא. השילוב היפהפה הזה בין כלי הנשיפה לכלי המיתר הוא אחד הקטעים האהובים עלי (הנה לינק בליווי פרטיטורה!). עם השנים האזנתי לה בביצועים שונים אבל דווקא הביצוע המהיר יחסית שפתח את הסדרה תמיד נשמע לי המדויק ביותר. כמובן ש"פטר והזאב" של פרוקופייב בגרסאות קריינות שונות, באנגלית ועברית, ליווה את ילדותנו שנים. אני מקווה שגם היום היצירה הזו פותחת את הדמיון של ילדים ושהסיפור מעביר בהם פחד, דאגה והקלה.
איזה שיר של סדרת טלויזיה ליווה את ילדותך?
1979 - בנות דודות שרות
לאמא שלי יש אחות קטנה, דודה דליה (יכולת לראות צילום שלהן יחד בפוסט שלי על הטבעת).
הן היו בהריון בערך באותו הזמן, וגדלנו שני זוגות של 3 בני-דודים, בן-בת-בן כמעט באותם הגילאים. את עמוס-מיכל-דוד פגשנו בכל יום שישי: היינו קופצים לארוחת ערב אצל הדודים שלי (כשאני חושבת על זה היום אני בקושי זוכרת אותם קופצים אלינו ותוהה איזה הסכם היה שם עם חוסר הסימטריה הזאת).
מלבד חופשות קיץ משותפות אצל סבא יצחק וסבתא רבקה (יש להגות במלעיל כמובן) בקרית חיים, הייתי מבלה שעות בחדר של בת-דודתי מיכל, והיינו משחקות ושרות ביחד. היא היתה הדבר הכי קרוב לאחות שהיה לי, ואני לה. שלאגר גדול של שנות השבעים והשמונים היו הספרים "אלף זמר ועוד זמר" ואנחנו היינו יושבות וחורשות את הספר עמוד אחר עמוד, שרות בשני קולות שירים שנכתבו שנים לפני שנולדנו.
בין השירים ששרנו היו שירי ארץ ישראל (האשכנזית, לא ידענו את זה אז), שירי העמק והמון שירי גבעטרון שמבוססים תכלס על לחנים רוסיים כמו "העגורים", "ערב מול הגלעד", "אלעד ירד אל הירדן" ו"אור הירח על ההר". אפשר היה לחשוב שמדובר בשתי חלוצות מהעמק, אבל היינו שתי ילדות מגבעתיים, חננות גאות. באותן שנים גם למדנו חלק מהשירים האלו בשיעורי מוסיקה בבית הספר, שזה באמת מנהג שנראה פרה-היסטורי והיסטרי – להקדיש שעה בשבוע ללמוד שירים ולשיר אותם ביחד. את רוב מה שלמדנו בעל פה בבית הספר אני כמובן זוכרת עד היום. כולל קול ב'.
![1000 [אלף] זמר ועוד זמר: שירים ששרים בצוותא / שירי חגים [סט בארבעה כרכים] / אליגון, תלמה ; פסחזון, רפי [ער`] - הגלריה לספרות - ספרים משומשים, נדירים ועתיקים](https://www.bookgallery.co.il/content/bookpics/121292/frontcover.jpg)
"
1980 - מתחילה להתבגר
שנות הילדות החד-ספרתית חלפו, ואני מתחילה את הטינז שלי, בעצם היום קוראים לזה "טווינז" – כולה בת 10. אני חוטאת הפעם באנכרוניזם – לא עם השיר (שיצא בשנת 1980) אלא עם הסיפור.
ובכלל – לפני הסיפור – שנות ההתבגרות הן השנים בהן אנחנו נחשפים למוסיקה. במקרה שלי לאמנות בכלל (עוד כמה שנים נגיע לתיכון) – ואין שום סיכוי שאצליח להכניס לפה את כל הרשימה של השירים שאהבתי או השפיעו עלי. ככל שאני כותבת את הפוסט הזה אני מצטערת שאני לא איזו מבינה גדולה במוזיקה כמו חלק מהחברים שמקיפים אותי. ואז אני מזכירה לעצמי שהשירים הם רק פורמט.
לפעמים אני בוחרת לפי שיר מסוים ולפעמים לפי סיפור. הפעם שניים: אחד מביך ואחד מפחיד.
כמו שקראת קודם – בכיתה ג' עברתי לנגן על כינור.
הייתי צועדת עם הכינור בקופסא השחורה הקשיחה שלו במורד רחוב ז'בוטינסקי, חוצה את רחוב הכנסת ומגיעה עד תחתית הירידה בויצמן, ומשם ממשיכה לקונסרבטוריון ברחוב הל"ה.
למדתי סך הכל ארבע שנים, עד כיתה ו' (ולכן אני מקדימה את המאוחר) – בהתחלה עם שתי מורות – רודיקה וורה – ואז – עם פיטר. מורה. צעיר.
היו לו עיניים גדולות וגבות עבותות, וגם אם הוא לא היה ממש חתיך הוא היה גבר.
אני לא זוכרת אם ההורים שלי שאלו אותי אם יפריע לי ללמוד עם מורה גבר, אני מתארת לעצמי שכן, ואולי אני לא חשבתי על זה עד שזה קרה. שלא כמו בשיר (שנכתב על תלמידה מנקודת מבטו של המורה) לא הייתי מאוהבת בפיטר, אבל היה לי פשוט מביך ברמות ללמוד אצלו.
זה היה מפגש אינטימי מאוד, בגיל של התחלת ההתבגרות, וכשהוא התחיל להסביר לי על "ויברטו" (כשמרעידים את הצליל למטה ולמעלה (בצלילים ארוכים, עושים את זה עם רעידה של האצבעות – בטח ראיתם כנריות וכנרים עושים את זה) זה פשוט היה יותר מדי.
אני חושבת שבין היתר, בגלל זה הפסקתי ללמוד כינור.
אל תעמוד כל כך קרוב אלי.
עוד סיבה שבגללה כנראה הפסקתי ללכת לבד ברחוב היא (צריך לשים טריגר?) תקיפה מינית שעברתי.
והסיפור אמנם "פעוט" ובספרים של תחילת המאה שעברה אפשר ודאי היו מי שכינו אותו "נשיקה גנובה", אבל כשסיפרתי על זה לאמא שלי אחרי שנים לא רבות, אמרתי לה: אנסו אותי.
שאלוהים יעזור לי מה אמא עושה כשהבת שלה אומרת לה את המילים האלו. אמא שלי בטח חטפה התקף לב.
אבל היא היתה קולית לגמרי.
אחר צהריים אחד עברתי בדרכי לשיעור הכינור ובחצר של אחד הבניינים – בניין רכבת על עמודים ממש כמו שלנו – מישהו קרא לי: "הי, ילדה!".
זה היה ילד שמבוגר ממני בכמה שנים (בטח בן 13 או משהו כזה).
הוא רצה לדבר איתי שניה. שאל לאן אני הולכת וסיפרתי לו שאני הולכת לבקר את סבתא.
סתם, סיפרתי לו שאני בדרך לשיעור כינור. לא חשדתי אז בזאבים (למרות ההשכלה המוסיקלית והספרותית היחסית רחבה שלי באותן השנים, הייתי מאד תמימה).
באתי. הוא ביקש לראות מה יש לי בקופסא. אני זוכרת שלא ממש שמחתי לתת לו לגעת בכינור העדין, השביר והיקר שלי, אבל פתחתי את הקופסא והראיתי לו. הוא לקח אותה מהיד שלי.
אוז הוא ביקש ממני נשיקה.
לא רציתי. אמרתי לו שאני לא רוצה.
הוא אמר שיחזיר לי את הכינור רק אם אתן לו נשיקה. לא זוכרת כמה זמן עבר אבל התחלתי לבכות.
אני גם לא זוכרת אם נתתי לו נשיקה על הלחי או לא. מהמעט שזכור לי – לא.
אבל אני זוכרת את המצוקה כשהוא איים עלי שלא יחזיר לי את הכינור, ואת ההלם ששיחה עם ילד שנראתה נחמדה ולא מזיקה הפכה למשהו כוחני ומאיים.
ואני חושבת על "אחת מתוך אחת" – על טקס החניכה המסריח הזה, שאין נערה או אישה, פשוט אין, שלא קרה לה משהו דומה. כמובן שעוד היו מקרים חמורים מזה עם גברים מתחככים באוטובוסים, חושפים אברי מין ברחוב. אבל את הראשון שלך את תמיד זוכרת. 🙁
אני אפילו לא זוכרת אם המשכתי משם לשיעור או רצתי הביתה, אבל די מהר אחר כך הפסקתי ללמוד כינור.
אל תעמוד כל כך קרוב אלי.
1981 - שגעון שנות העשרה. אני בת 11
טוב, בעשור הזה יהיה לי מאוד קשה לבחור שירים. אלו השנים בהן הרדיו התחיל להיכנס לחיי (ולחיי כולנו אני מתארת לעצמי) – בעיקר האזנתי ל"חדש חדיש ומחודש" ברשת ג' – עם טוני פיין ו -שוש עטאאאארי! וכמו כל מתבגרת צעירה אהבתי את כל מה שרץ שם. נשבעת שאני לא טיפוס נוסטלגי (ואם כבר מסיבות עשור אז רק התשעים) אבל תראו את 25 הראשונים במצעד הפזמונים של שנת שמונים ואחת. מה זו הרשימה הזאת?!?!
המצעד הלועזי השנתי של רשת ג':
|
|
(ויקיפדיה) לא מפתיע שסטארז און 45 מקום ראשון. האמת? תראו בלינק המצעד של שנת שמונים היה טוב יותר. ומדהים שג'ון לנון עוד היה חי. הצלילים של סטיבי וונדר ודיאנה רוס משנת שמונים הם עדיין האהובים עלי למסיבות ריקודים (זה סבנטיז! לא באמת אייטיז!).
בשנים האלו עדיין לא הסתובבתי עם ווקמן ואזניות לכל מקום, אבל האזנתי לרדיו, כתבתי מילים ובעיקר התחלתי לצייר על חולצות – את הצילומים שעל עטיפות התקליטים של מאדנס ציירתי לעצמי ולכמה חברות (גלית, יש מצב שעדיין יש לך את זה?!). להקת החנונים הבריטים, עם המילים החכמות והציניות התאימה בדיוק לד.נ.א המשפחתי שלי ואהבתי כל שיר שיצא להם.
ביליתי אחרי צהריים שלמים עם חברותי שירלי וגלית (איתן אני בקשר עד היום) שגרו ממש לידי, והיינו חורשות מגזיני פופ (No. 1, Bravo) קוראות וגוזרות כל פיסת מידע על הזמרים שהערצנו (זה טיפה לקראת גיל 12 אבל בגדול דוראן דוראן, ניק קרשו, פול יאנג, כל אלה).
הלהיט הענק ש מאדנס, My Girl יצא כמה ימים לפני כריסמס 79, אבל היות שאני אוהבת מאוד גם את Our House הפעם בחרתי בו.
1982 - תקליט ראשון - מתי כספי סוף היום
כבר כתבתי שי.ב.מ, שם עבד אבא שלי, ידעו להיות חברת הייטק הרבה לפני שהתרבות הזו הגיעה לארץ. אז החלק הכי כייפי עבורנו, מלבד לעלות ולרדת במעלית המטורפת (אז המהירה בארץ!) החלק הכי שווה היה המתנות לחנוכה.
אני לא בטוחה שאפילו הפנמנו שאלו מתנות שבמקום אחר בעולם חוגגים את חג המולד. כל שנה, קצת לפני חנוכה – ההתרגשות התחילה. כנראה שלא היינו בית שמרעיף מתנות, כי לא זכורות לי מתנות יום הולדת מיוחדות שקיבלתי (מלבד סט מניקור שווה במיוחד שדודה שלי קנתה לי לבת המצווה באותה השנה) אבל את המתנות של י.ב.מ לא רק שאני זוכרת – גם הבחירה שלהן היתה קרנבל.
כנראה שבשנים הראשונות קיבלנו מה שאבא שלנו בחר. אבל עם הזמן הם השתכללו לכדי קטלוג ממנו אפשר היה לבחור, ואפילו בשנה אחת יריד! כל המתנות – המוצרים הכי שווים מחו"ל, ובאותן שנים חוץ לארץ היה ממש מחוץ לארץ – אני אטוס לראשונה לבד בגיל 21 – עם שמות של מותגים שחשקנו בהם כל השנה. בין היתר הזמנתי לעצמי ראש בובה עם איפור ושיער ששיחקנו בו שעות, חבילת עפרונות צבעוניים פסיכית של פאבר קסטל, שנמצאת אצלי עד היום (ושימשה גם את הבן שלי בתלמה ילין!). אבל בשנת 1982 בחרתי דווקא במתנה פשוטה יותר: תלושים לרכישת תקליטים. אלו היו התקליטים הראשונים שלי.
ידעתי בדיוק מה אני רוצה לקנות: כמובן. סטארז און 45. אותו לקט של כל להיטי הפופ של התקופה (ראו 1981). אז קניתי אותו ונשאר לי עודף, וקניתי את האלבום של FAME והרגשתי קצת עדרית, אבל לא תאמינו! נשאר לי כסף לתקליט שלישי. נתקלתי בתקליט החדש של מתי כספי.
לקח לי זמן להחליט.אני זוכרת את הרגע הזה שהחלטתי שכן, אני קונה אותו כי אני ממש אוהבת את המוזיקה שלו. זוכרת כמה הרגשתי "בוגרת", מילה שנהננו לגלגל על הלשון בגיל בת המצווה (אחרי עשרות קריאות במדריך התקופתי מ-12 עד 16). לא עוד הערצה ילדותית או נערית מטופשת אלא טעם מוזיקלי של ממש. אגב, לפרופורציה: את הבת מצווה חגגו לי במקלט של בית הספר (היו שם חוגים וספורט וכאלו) במשחקים של דינמיקה קבוצתית שאמא שלי העבירה, והיה די מעפן. אין לי בוק, ברוך השם. למען הסר ספק – אני לא זוכרת אף חגיגת בת מצווה של אף אחת מחברותי (סליחה, תזכירו לי) – למזלם של הורי, המפעל שנקרא "בת מצווש" התחיל כמה עשורים מאוחר יותר.
לא היה לי פשוט לבחור שיר מהאלבום הנהדר הזה. זה היה בעיקר אלבום פרידה ולב שבור, וזה כנראה התאים לי למרות שלא ידעתי מה זה בכלל. השתגעתי על "עוד תראי את הדרך" הפותח והקצב שלו. התענגתי על הקוליות של "שיר" – קלאס באפס מאמץ. מתתי על המקצב של ימי בצורת, ואהבתי אפילו את "סוף היום" השקט והמלנכולי מאוד, השיר הכי עצוב שנכתב אי פעם על פרידה מכלב. אבל אני הכי סאקרית לתזמור והעיבוד (גם של כספי כמובן) של מי ששר:
"מי ששר, ואפילו אם יזייף,
אלוהים את ראשו לוטף,
ואז לרגע מי ששר – מאושר".
בתור אחת שאהבה מאד לשיר, ושרה המון עם האלבום הזה, המלודיה המחזמרית הזאת (בטח יש לזה שם מקצועי – ספרו לי) ממיסה אותי תמיד. בואו לשיר איתי.
1983 - גבוהה והיפראקטיבית
יש לי אחלה סיפור לשנת 84 ובחרתי אליו כבר שיר, מה שמנטרל את השירים המעולים שיצאו בשנה הזו ולכן, למרות השירים המעולים שיצאו בשנת 83 (עשו לעצמכם טובה הקליקו על הלינק לרשימה של המצעדים), אני בוחרת השנה שיר מהשנה הבאה.
שמונים ושלוש היא השנה של Every breath you take, Billie Jean, Down Under, וגם של להיטי החתונות הנצחיות של האייטיז – Come on Eileen , והגדול מכולם Africa של טוטו כן כן. בארץ הלהיטים "בראש המצעד הלועזי היו פחות איכותיים, אבל עדיין אחד אחד. מדהים לראות איך באמת בגילאים האלו אנחנו זוכרים פשוט את כל להיטי הפופ שהושמעו ברדיו.
במצעד העברי אלו היו ירדנה נגד עופרה, בנזין מול תיסלם (לא סבלתי את ירדנה אבל לא הערצתי את עופרה, ואת בנזין ותיסלם אפשר היה לאהוב במקביל). כי אני הייתי יותר בקטע של… ניק קרשו.
בשנים האלו אני בעיקר זוכרת את עצמי לומדת מילים חדשות באנגלית. וככה עשינו את זה לפני שהיה אינטרנט: בחלק מהתקליטים המילים היו מודפסות מאחורה, או שהיה מצורף להם דף מילים. אבל לא בכולם! ואז הייתי שומעת את התקליט או הקסטה, עוצרת כל שניה, מנסה להבין מה המילה שהוא שר, רצה למילון ומחפשת. אני זוכרת שלמדתי מהשיר The Riddle את המילים "אבוקה" ו"רעלה" מהמשפט And his miud is a beacon in the veil of the night. הייתי משוגעת על Wouldn't it be good ושקלתי לשים אותו כשיר השנה הזאת. בספר הזכרונות של סוף כיתה ח' כתבו לי כל החברות שלי בפינה המקופלת של "סוד כמוס" שאני אדע שהוא מטר שישים ואחת. או שתיים. בכל מקרה – לא מהגבוהים. את הסיפור על הגובה שלי אשמור לשנה הבאה, כי בכיתה ז' עדיין לא דפקתי את הקפיצה שלי, אבל היפראקטיבית לגמרי הייתי.
הייתי מפריעה בכיתה כל הזמן. מדברת בלי הפסקה ומבלה שעות במסדרון. אז המורה שלי להיסטוריה איבדה את זה יום אחד ונתנה לי עונש: לכתוב ולהציג עבודה על מצדה. מה שהיא לא ידעה זה שאמא שלי היתה מורה להיסטוריה. היו לנו בבית המון ספרים ואחד מהם של יגאל ידין על מצדה. לקחתי את הספר, למדתי והכנתי ודפקתי בכתה הרצאה על מצדה. שושנה זליבנסקי נשתלה במקום. עד אז היתה בטוחה שאני סתם איזו סתומה פטפטנית, והנה גילתה: הילדה אינטליגנטית! היא יודעת לדבר ויודעת על מה היא מדברת. כשהיינו מבקרות אותה, שנים אחרי סיום בית ספר, היתה מתפוצצת מצחוק כשהיא מספרת את הסיפור הזה. מתוך 12 שנות לימוד אני באמת זוכרת מעט מאוד, אבל את העבודה על מצדה זוכרת היטב.
לשנה הזו בחרתי את הקליפ פורץ הדרך (!) של תומס דולבי, שדי התאים לשנים האלו של חיי: היפראקטיבית.
1984 - תרגיל בהתעמלות (עם מטריה!)
מעולם לא הייתי טיפוס ספורטיבי. במשפחה שלנו העריכו וטיפחו ביצועים אינטלקטואלים – כך שגם אם היה לי פוטנציאל כזה – לא ידעתי עליו. בזכות רגלי הארוכות הייתי טובה בריצות למרחקים קצרים, אבל שיעורי ספורט מעולם לא היו משהו שציפיתי לו. וכן, בכיתה ח' גבהתי. עד כדי כך, שבחזרות למופע הסיום (בו חברתי שירלי ואני גילמנו מכונת כתיבה?!) אמרו לכל הגבוהים לעלות לשורה האחרונה בבמה.
ניגשתי לענת ישראל, חברה שהיתה בין הגבוהות בשכבה, הבטתי אליה מלמעלה ושאלתי: "את חושבת שאני צריכה לעלות?". עדיין לא הגעתי למטר שמונים שאני היום (לא נמדדתי עשר שנים אבל אני אוחזת בטייטל בהכחשה), אבל בהחלט הייתי כבר ראש מעל כולן. ובעיקר כולם.
אז איך בכל זאת קיבלתי 9 וחצי בהתעמלות בסיום כיתה ח'?
או! מתברר שעריכה מוזיקלית טובה יכולה לפתוח לבבות.
בסיום כיתה ח' הבנים עשו מבחן והבנות… תרגיל אמנותי בליווי מוזיקה. יכולנו לבחור שלל עזרים ואני בחרתי – מטריה. חיבתי למחזות זמר כנראה השפיעה (הייתכן שלא כתבתי על מחזות זמר עדיין?! זה יקרה בעתיד).
מילא האביזר שליווה את התרגיל שלי – בתור השיר בחרתי שיר שמאד אהבתי מהילדות שלי באנגליה – אחד שכיכב על הקסטות שהיו אצל ההורים שלי, הקלטה של תכנית שאהבו בביביסי – Tie a Yellow Ribbon. בתור מי שלא יודעת עד היום לעשות גלגלון או אפילו גלגול פשוט, התאמנתי על צעדי ריקוד בסיסיים. לא היה בתרגיל הזה שום אלמנט נועז. בתור מי שגם לא למדה ריקוד מעולם – התאמנתי המון.
הבאתי את הקסטה מהבית, הכנסתי אותה לטייפ ונעמדתי בעמידת המוצא: מחזיקה מטריה לפני על הרצפה. מישהו לחץ פליי ופניו של אבינועם אורו. שירלי סיפרה לי אחר כך שכל התרגיל חיוך ענק היה מרוח על פניו והוא תופף ברגליו. בין כל הפלאשדאנס והמייקל ג'קסון הוא כנראה הופתע לשמור את אחד השירים האהובים עליו. השיר, שיצא בשנת 1973, היה כנראה פופולרי גם בהקשר של מלחמת יום הכיפורים בה נלחם בחווה הסינית. קיבלתי על התרגיל עשר, ובספורט תשע וחצי. או על התרגיל תשע וחצי? מה זה משנה. הייתי בעננים.
כך יצא שהשיר הזה היה אהוב עלי פעמיים – פעם אחת בזכות הזכרונות מאנגליה, ופעם שניה בזכות הציון המעולה שקיבלתי בזכותו בחינוך גופני.
זה שירו של אסיר משוחרר, שמבקש מהאהובה שלו לתת לו סימן – אם היא אוהבת אותו שתקשור סרט צהוב סביב עץ האלון בשכונה. הסיפור מתקשר גם לחיילים שחזרו ממלחמת האזרחים.. בקיצור – תקשיבו למילים ותראו איך זה נגמר…
1985- מודעות פמיניסטית
כמו רבות מאיתנו, אני פמיניסטית בזכות אמא שלי. למדתי ממנה דברים בעיקר מהאופן בו חיה – החל מהבחירה שלה לעבוד ולא להישאר בבית, ודרך האופן בו הביעה את הדעות שלה ללא פחד. הרבה שירים שמעתי בגיל 15, אבל שיחה אחת זכורה לי עם אמא שלי, שהפכה אותי למאזינה ביקורתית יותר לשירים ולצופה ביקורתית יותר בכל התרבות שסביבי:
ישבנו ליד השולחן במטבח, שאמנם היה מעין חדר נפרד בבית אבל הרבה דברים קרו סביבו (כמו שכתבתי בפוסט על ארוחות משפחתיות), וברדיו נשמע השיר החדש של דפנה ארמוני "אלה". המילים (שכתב שלום חנוך) עצבנו את אמא שלי. "אלה אלה, שמישהו יגלה לה, זה לא כמו שזה נדמה לה, אלה המסכנה".
כנראה בעיקר ה"מסכנה" הדליק אותה, והיא פצחה בנאום על כמה אפשר להציג נערות בתור ילדות, ולמה הן תמיד המסכנות, ולמה היא מחכה למלך של השכונה (ולא הוא לה) ובגדול משהו כזה. מכל השירים הסקסיסטיים או השוביניסטים שהיו סביבנו (ועוד יבואו) זה באמת לא אחד הגרועים – מתאר נערה צעירה שמתאהבת בפעם הראשונה באיזה דוש וליבה עומד להישבר, אבל מהשיחה הזו והלאה כבר לא הקשבתי באותו האופן לשירים. שמתי לב תמיד מיהי הדמות הנשית בהם, איך מציגים את היחסים שלה עם גברים, מי כותב את השיר.
אני זוכרת את השיחה הזו שלי עם אמא שלי בתור תחילת הפמיניזם המודע שלי.
1986 - ווקמן בתיכון
את השיר של השנה הזאת בוחר יובל, אחי הגדול.
אז לפני שנה, בשנת 1985 התקבלתי לתלמה ילין (מגמת אמנות פלסטית) וביליתי שם (די ביליתי, האמת!) עד 88.
כילדה מאד אהבתי לצייר ולעשות המון עבודות יד באינספור חוגים; היה לי ברור שאני מנסה להתקבל לתלמה ילין והגעתי לשם עם חברתי הטובה מהיסודי, זיוית.
עפתי שם. יותר מבכל תקופה בחיי (עד כה וכנראה עד בכלל) הייתי מוקפת באמנות: דרמה, קולנוע, אמנות פלסטית, ספרות, מוסיקה. גם חומר הלימודים, גם תחומי העניין של החברים שלי. היינו הולכים המון לסרטים בקולנוע פריז והסינמטק, קראתי המון ספרים באנגלית (בזכות האנגלית שלי הייתי במגמת אנגלית מוגברת, קראנו שם מכיתה ט' ספרים מסילבוס של אוניברסיטה ועשינו יחידה שישית של ספרות בכיתה יב').
מבחינת הכשרון שלי בציור הפכתי ללא ספק מראש לשועלים לזנב מאושר לאריות. מעולם לא שאפתי להיות אמנית, אבל ידעתי שאני רוצה להעביר את התיכון שלי בכיף, וכך לגמרי היה. מבחינה חברתית היו לי שם חברות טובות אבל כולם גרו רחוק (כשישנתי אצל חברתי נעמי בכפר סבא לא האמנתי כשקמנו בחושך כדי לתפוס אוטובוס לבית הספר), ולכן החבר'ה שלי נשארו אלו מהתיכון של שירלי וגלית – שמעון בן-צבי בגבעתיים (שבץ בשמו הפופולרי).
בתלמה למדתי לעבוד קשה – עוד ועוד ורסיות לאותו התרגיל, לקבל ולתת ביקורת, יכולת שרק שנים אחר כך הבנתי כמה היא נדרשת ונדירה, והסתובבתי בהפסקות כשבאזני מתנגנות קסטות אהובות שהקלטנו אחד לשני או מהרדיו, ופה ושם הייתי מקשיבה לרדיו – גלי צה"ל כמובן.
בין הקסטות ששמענו אז היו פיטר גבריאל וקייט בוש, "שיער" שכל כך אהבתי וכמובן – האלבום המעולה The Queen is Dead של הסמית'ס (מי ידע שיחלפו עוד 36 שנים עד שהיא תמות). זה בהחלט אחד השירים האהובים עלי בכל הזמנים, עם החליל והכינורות המופלאים, והמילים הרומנטיות-מורבידיות שלו. כמה מתאים לגיל שש עשרה.
בשנת 1966 עדיין לא נולדתי, ולכן לא בחרתי את השיר של שנת הלידה שלו, אבל בחרתי שיר של יום הלידה שלו! בשנות ההתבגרות שלי יובל, אחי הגדול, היה אחראי להרבה מהטעם המוזיקלי שלי, והוא בחר מעולה.
השיר שבחרתי במקור לשנה הזאת הוא האהוב עלי מהמחזמר HAIR: פרנק מילס (כמובן בגרסת הסרט). הוא מקסים בתמימות שלו וקורע במילים. ולמה מקרה? כי הנערה בשיר פגשה את פרנק ב- 12 בספטמבר, יום ההולדת של אחי הגדול.
אז אני מקדישה לו בחזרה את השיר הזה ושולחת אתכם להאזין בלופ, תוך שירה רועמת:
And if a double-decker bus | Crashes into us | To die by your side | Is such a heavenly way to die
1987 - הרקוויאם של מוצארט - חיים חדשים מתחילים
אני לא טיפוס נוסטלגי במיוחר (אמירה שעשויה להיות מוטלת בספק נוכח הפרויקט הזה), אבל מפתיע אותי לגלות כיצד חלקים מהעבר נשמרים אצלנו בפילטר מחמיא לעומת איך שהם היו במציאות. אחד כזה הוא התחרותיות שהיתה מנוע חזק מאד בתלמה ילין, כפי שסיפרו חברי לכיתה בכמה מפגשים שקיימנו בשנים האחרונות, בעקבות טרגדיות שאירעו בבית הספר. אולי פחות הושפעתי מהתחרות כי מראש ידעתי שאני זנב לאריות, ולא ציפיתי להתעלות על הכשרונות שהקיפו אותי.
אבל חלק מתחושת האליטיזם ששרתה על תלמה ילין (וכנראה שורה שם עד היום) – הבחינות לגלי צה"ל נחשבו שם כמעט כטקס מעבר. חצי מהמחזור שלי הלך, ובינהם גם אני ואיריס, שהיתה חברתי הטובה בתיכון. למבחני הידע הכללי, שנערכו בבית החייל בתל אביב, הגיעו כאלף איש. לא ידעתי המון מהתשובות, במקום פרסטרויקה כתבתי "פרספקטיבה" ובקטע פסיכי שאלו מי כתב את הספר "שושן לבן, שושן אדום", כשערב קודם תפסתי חצי דקה בה דוד שיץ התארח בתכנית תרבות בערוץ אחד. בקיצור – חשבתי שזה פוקס, אבל עברתי את הבחינות וזומנתי לבחינות קול.
ידעתי שהיה לי קול רדיופוני. אני לא חושבת שעדיין יש לי את הקסטה הזאת (בשנות השמונים עוד לא קראו לזה קלטת), אבל על הדקות הפנויות שהיו בסוף הקסטה של "שיער" הוקלטה שיחה עם אורי, בה אנחנו מדברים על "איזה כיף יהיה להיות שדרנית בגלי צהל" ו"אתה חושב שיש לי קול רדיופוני?". הקטע ההיסטרי היה, שהשיחה הוקלטה בדיוק שנה לפני תאריך הגיוס שלי, ב 23.8.87. עברתי את בחינות הקול הראשונות שערך דן כנר, וזומנתי לבחינות באולפן אגרון בירושלים, שם שמעו אותי ארז טל ואולי לצידו אברי גלעד, לא בטוחה.
עוד מקרה שלא אשכח לעולם היה שאחרי הבחינה בה התרגשתי בטירוף, יצאתי בהתרוממות רוח וטסתי לתפוס אוטובוס הביתה, כשקלטתי ששכחתי את הסוודר שבאתי איתו (בגווני פסטל אייטיז שאתם לא מאמינים). בשניה בה התכופפתי לאסוף את הסוודר, שהיה זרוק על כורסה ליד דלת האולפן – זו נפתחה וארז טל, שיצא ממנה אמר לי: "רונית, נכון? טוב שאת כאן, בדיוק רצינו לשמוע אותך שוב".
מה הסיכוי.
וכך, ייתכן שבזכות פיזור הדעת שלי, התקבלתי לגלי צה"ל, מה שללא ספק שינה את חיי.
אל הקורס הקדם צבאי, שנמשך חודש, הגענו שלושים נערים ונערות בלבד, ואחריו נותרנו, ובכן, רק 15. אני לא חושבת שמעולם קפצתי כה גבוה וצרחתי כה חזק כשהתקשר ירון אשבל, כפרה על הראש שלו, ובישר לי שהתקבלתי.
כמתנה לכבוד האירוע ההורים שלי קנו לי את הפרטיטורה של הרקוויאם של מוצרט, שמאד אהבתי. זו היתה הפרטיטורה הראשונה וכמעט האחרונה שלי, ונהגתי לשבת איתה שעות ולעקוב אחרי המלודיות של הכלים השונים, לשיר עם הזמרים ולהתענג על הגאוניות של מוצרט. קצת לפני השנה הזאת אמא שלי חלתה בסרטן והחלה טיפולים. יש לנו עוד כמה שנים לפני הרקוויאם הבא.
1988 - מתחילה את הבוקר בטוב!
כמובן שמהשנים האלו יש לי קצת יותר סיפורים. אבל אני נשארת נאמנה לפורמט ובוחרת אחד או שניים.
אז התקבלתי לגלי צה"ל (במחלקת קריינים יחד עם אמיר אשר ורון לווינטל) ובמשך 8 חודשים הייתי צמודה לקריינית בכירה ממני, רוני יובל. אחרי כמה חודשים זה התחיל לשעמם (היום התקופה הזו קצרה יותר) אבל אחרי 8 חודשים התחלתי להגיש מוסיקה בלילות. "בימים ההם" עדיין היינו מדברים עם ריש מתגלגלת. נשמעתי כרומניה מושבעת כשניסיתי לומר בשבת בחמש בבוקר – הזמן בו איש אינו מאזין לרדיו ולכן שם פותחים הקריינים הטריים את המקרופון לראשונה בלייב – "בוקR טוב, כאן Rונית כפיR". אין לכם מושג כמה קשה להגיד רייש מתגלגלת בתחילת ובסוף מילה. מצד שני, גם אמיר אשר נדפק מזה ;).
אחרי כמעט שנה קיבלתי תוכנית משלי – "בוקר טוב צה"ל" בין חמש לשש בבוקר.
מצד אחד, הסיוטים שהיו לי שאני לא אתעורר (זה קרה בערך פעמיים) היו מעירים אותי באחת, שתיים ושלוש בלילה. הייתי חולמת שאני לא מתעוררת. הימים שלי התהפכו והייתי מתעוררת בזיעה קרה, שומעת את אמא שלי אומרת בטלפון "כן, היא כאן, אבל היא ישנה" ומזנקת מהמיטה, רק לגלות שהשעה אינה אחת בלילה, אלא אחת בצהריים.
אבל מצד שני קמתי כל בוקר ברבע לארבע, ההסעה היתה מגיעה לאסוף אותי (לפחות פעם בשבוע מהז'בוטינסקי הלא נכון בעיר אחרת בגוש דן), וכל כך אהבתי את התכנית הזאת – אולי מפני שהיתה הראשונה שלי, אבל גם בגלל השעה.
הייתי מגיעה לקומת היומן, פוגשת מילואימניקים מנומנמים שסיימו משמרת חדשות לילה (על המפגש עם אודי אשרי ז"ל סיפרתי בפודקסט של קורין קיציס), ומעירה את כולם עם האנרגיות שלי.
עד היום, מכל השעות ביממה בהן הגשתי (ואני חושבת שכיסיתי כל שעה ביום) – היה משהו כל כך מיוחד בשעה הזאת: לשדר למי שקם מוקדם – חקלאים, נהגים, חיילים בעיקר. האינטימיות שאני כל כך אוהבת ברדיו – כלי תקשורת המונים שמשדר תמיד אחד על אחד – הועצמה בשעות האלו. אני הייתי הקול הראשון שהמוני אנשים שמעו מיד כשהם קמו. הרגשתי את האחריות על העירנות והתפקוד שלהם בידיים שלי. שיש לי את כל הקשב שלהם – כי בשעות האלו לא היה להם שום דבר אחר לעשות חוץ מלהקשיב לרדיו תוך עבודה מונוטונית זו או אחרת. האוירה שיצרתי הכתיבה להם את האנרגיה של שארית היום; היו לנו חיילים קבועים שהיו מתקשרים ומוסרים דרישות שלום (ד"ש לנחל אדורה!) וכל כך אהבתי לא רק את הפינה האינטימית שלי, אלא גם את היותה קבועה.
בעוד חברי למחלקה פירפרו בין משמרות בשעות שונות ביום, ולא היה להם יום או לילה – אני זכיתי מהר מאד, תחת אלכס אנסקי, אז ראש מחלקת קריינים, לעבוד חמישה ימים בשבוע במשמרת קבועה. את אחרי הצהריים שלי השקעתי בלימוד צרפתית במכון הצרפתי (אנחנו קצת גולשים לגיל 19 פה) – חלום שתמיד היה לי.
אמנם השיר הזה של הסטונז יצא בשנת 81, אבל היו בקרים חסרי פחד שפתחנו איתו בחמש בבוקר.
מיד אחרי מנגינת החליל האיטית של "פרקי אבות" ואחרי מארש צהל הקלאסי, הייתי שמה את המחט על התקליט (אז עדיין שידרנו מתקליטים – תוך כמה שנים הדיסקים ייכנסו לחיינו!) – וידענו שזה הולך להיות יום מוצלח.
1989 - הקלטת הלוהטת
האמת? נראה שמרוב התלהבות קצת בלבלתי את השנים. ל"בטצ" ("בוקר טוב צהל". ל"בוקר טוב ישראל" ו"ערב טוב ישראל" קוראים בהתאמה בטי ועטי) הגעתי קרוב יותר לגיל 19, ואת החודשים הראשונים שלי בגלי צהל בגיל 18 העברתי בהרכבת אוספי שירים על קלטות, שהועתקו בין חברותי ומשפחתי. בכל מקרה השנתיים האלו מחוברות ביחד, ולכן נוותר על הדיוק ההיסטורי.
למרות שמאז ועד היום הטעם שלי מאד מיינסטרימי (לא ברור אם גלגלצ יצר את זה או שהגעתי בדיוק ככה) – הנגישות בתקליטיה לאלפי תקליטים ריגשה אותי והסתובבתי שם, אוספת שירים שאני אוהבת בימים שאי אפשר היה לסמן עליהם לייק בספוטיפיי. הייתי אשכרה מעבירה אותם מתקליט לקסטה באיזה אולפן בשעות המתות שהיו לי במשמרות. מלבד עותק אחד לאח שלי, אני יודעת שחברתי רותי לקחה עותק לבסיס בגלילות, ומשם הוא נפוץ לעוד כמה אנשים...
לקלטת האמורה היה צד אחד קצבי וצד שקט. אני לא בטוחה מה פתח אותה, אבל בריאן פרי היה אחד השירים הראשונים. מאד אהבתי את השירים של רוקסי מיוזיק, את הרומנטיות והסטייל שלהם.
משנת 89 הפכתי גם אני עבד לאהבה: בגיל 18, אחרי שנים של התעלמות של בנים ממני, התחילו איתי שני בחורים שונים ביותר באותו היום. את החבר הרציני הראשון שלי פגשתי בגלי צהל בגיל 19, ונפרדנו אחרי כמה חודשים – דפוס שימשיך, בואו נאמר, במשך שנות העשרים שלי…
אחי הקטן ניסה לשחזר את הקלטת בפלייליסט הזה בספוטיפיי. ממש לא הכל שם – אם יש בקהל מי שזוכר מה עוד היה שם – אני מחכה לשמוע!
לפוסט הזה יש 124 תגובות
❤️
אחלה פרוייקט! כיף לקרוא
הערה קטנונית במיוחד לגבי מידל איסט טיווי – הם שידרו מדרום לבנון ופעלו בחסות הנוצרים שם ובהגנת צד"ל. הם עברו לקפריסין לאחר יציאת צהל מלבנון, בשנת 2000.
ולשאלתך – גם אני למדתי חלילית בבית הספר, אבל הכי רחוק שהגעתי היה לזייף את "חנוכה, חנוכה"
תודה ליאור! מוזר, הייתי בטוחה שהם שידרו מניקוסיה גם כשהייתי בתיכון. מידע מעניין ולא קטנוני בכלל
אחחחח, הקליפ הזה… שימי ווליום מלא וצפי בגירסה הזו! https://www.youtube.com/watch?v=faRDvZAeVJg
אלוהים, זה מעולה ומביך באותה המידה.
חמש בבוקר…האחזות משכיות ליד צומת מחולה…הציפורים עדיין ישנות.
אבל בחדר של מיכל (להלן: "הבדודה") נדלק אור, נפתח חלון, והנה מבצבץ לו החוצה רמקול אימתני.
לא עוברת דקה והקול של רונית מרחף מעל כל שבילי משכיות עם הבוקר טוב הצהלי!
מוסיקה משובחת שנתנה לי ולכל הגרעין חשק ומוטיבציה לפתוח את היום במרעה/תורנות חדר אוכל/מפעל תקעים:) ואפילו היה ד"ש אחד או שניים לגרעין! שיו איזו גאווה….!
תודה לך על התקופה היפה הזו שנחקקה עמוק כזכרון כייפי מהשירות. לא רק לי, גם לכל גרעין "מיתר" לחוקוק! אוהבתתתתת!! ושולחת חיבוק…עד שנפגש.
אכן נחלאווים היו קהל אדוק של בוקר טוב צהל, והגיוני שמסרתי כמה דשים! נשיקות בדודה
אצלי שנת 87' היתה שנה קשוחה מאוד (רק כסימן כנראה לשנים קשוחות יותר שעוד יבואו). וככזו, רוב רובה נדחק ונמחק מהזכרון. אבל יש רגעים שנשארו צלולים וברורים. ואחד מהם הוא ללא ספק אותו לילה על חוף הכנרת שבו הוקלטה הקלטת הזו שמטרתה הראשונה היתה תיעוד הטיול שלנו לאחר שגילינו שאף אחד לא הביא מצלמה…..
והו… כמה שהקול שלך היה רדיופוני שם!
אני לגמרי זוכרת את זה אורי. כמה מרגש להתכתב איתך כאן. איזו שנה זו היתה. אגב, גם אצלי אמא שלי חלתה בשנה הזאת ורובה נמחק גם לי מהזכרון. מצאתי כעבור שנים מכתבים שכתבתי לקרן חברתי (שניגנה איתי כינור) ופשוט לא זכרתי את מה שתיארתי שם. אוף. והנה אנחנו בגיל של (חלק מ) ההורים שלנו.
כשאני קוראת אצלך, או שאני נשאבת לנוסטלגיה מוכרת ומתפעמת, או שאני לומדת דבר או שניים על הדור שלך ומתוודעת ללא מוכר. מרגש החיבור המשפחתי שלכם, ונכסי התרבות. הפרוייקט שלך חכם בעיניי, והולך ומשתבח. אני גם מבינה ׳איך צומח פרח׳ כמוך מהאוטוביוגרפיה שמבצבצת מהפוסטים שלך.
תודה עפרה! אלו השנים שקל לי לכתוב עליהן ולבחור שירים. בקרוב יהיה מאתגר יותר
אני לוקח אחריות על אהבתך לפיטר גבריאל + קייט בוש, אבל אני די בטוח שאת האהבה לסמיתס אני קיבלתי ממך. ❤️ ונדמה לי שגם את האלבום היפהפה Hearts and Bones של פול סיימון הכרתי דרכך.
רונה יקירה, רק עכשיו אני מתחילה לקרוא את הפרויקט המגניב שלך, ונהנית לקרוא ולהזכר בשנים ההן. אחלה רעיון. אין סיכוי שאצליח לזכור מה היה בכל שנה ועוד להתאים לזה שיר. מה שכן, אני מצליחה למצוא את עצמי כמעט בכל שנה שאת מתארת 🙂
אז ככה-
(1973)- המכולת השכונתית אמנם שינתה בעלות, אבל היא עדיין שם, שוקקת…
(1976)- איפי טומבי- קטעים, ההורים שלי לקחו אותנו להופעה שלהם! אני לא אשכח את זה, הרקדניות עלו לבמה בלבוש מינימלי ואני הייתי מרותקת ולא האמנתי למה שאני רואה. חחח
(1979)- גם שרת במסיבות כיתה, עם יעל סהר ומיכל נוסבאום. כמה שזה היה יפה וקסום בעיניי.
(1981)- אז לענין החולצה של מאדנס- לא זוכרת אחת כזו, כמו שאת מכירה אותי, אם היתה לי אחת- מן הסתם היא עדיין היתה שמורה איתי …
וכמובן- דוראן דוראן לנצח!
(1983)- שושנה זליבנסקי, זה מעלה זכרונות ונשכחות
(1984)- זוכרת את התרגיל שלך, בהחלט היה מוצלח!
הזכרון שלי מהתרגילים בהתעמלות, זה שאני מתעמלת ואת מציירת אותי לטובת עבודת ההגשה. עשית עבודה מעולה, ואת זה דווקא כן שמרתי 🙂
מצפה לשיר של שנה הבאה
יא אללה גולה, איזה כיף שהגעת לכאן. ותודה שקראת הכל!! לא מאינה לך שאת לא זוכרת את החולצות, לדעתי יש לך דווקא צילומים של חלק, שציירנו אצלך בחדר!! וכן, שקלתי בשלב מסוים לכתוב על השיר שהלחנתי להופעה עם מיכל ויעל, בשלושה קולות! יש מצב שזה היה בכיתה ה או וו, אבל בסוף שכחתי. השנים הבאות יהיו דווקא מאתגרות יותר לזיכרון, אבל ניפגש שם
בדיוק בסדר הזה. כן כן, עדיין לא יודעת מתי להכניס את הרטס אנד בונז, אבל הוא ייכנס. ♥ אוהבת אותך אחשלי.
בדיוק בסדר הזה. ללא ספק גבריאל ממך למרות שהיה להיט גם בתלמה. ופול סיימון ייכנס לפוסט הזה לא משנה איך ומתי. אוהבת אותך אחשלי ♥ ותודה על 16 שנה של הגהה ועריכה גם. עד 120
וויי, אני ממש יכולה לראות תרגיל עם מטריה לצלילי השיר הזה. הזכרת לי את תרגילי הפונפונים למיניהם 😄
לגמרי. חחחח תודה ורד!
שיאללה, איזה קליפ מטורף ופורץ דרך!! זוכרת. בשנה הזו כבר בצבא. בשנים שקדמו, אחי,מוסיקאי מוכשר היה מנגן על פסנתר,אורגן,גיטרה…מאזינים לתקליטם, מקליטים שירים ותפקידי היה "להוציא" המילים. כמוך, עם מילון… ולפעמים טעויות הזויות..
כיף לקרוא אותך רוניתה
כמה עבדנו קשה בשביל ללמוד, הדור שלנו הא? תודה יעל שאת כאן
נוגה ומקסים. מתאים למזג אויר היום
כותבת, מספרת, מתאימה שיר. מרגש
תודה עידן
משונה שאת כותבת את השם של ספתא רפקה עם ב'.
נכון. התפלק לי
לא מצאתי איך להוסיף תגובה עצמונית אז התלבשתי על יובל…
היה ממש מרגש לקרוא; יכולתי לראות אותנו יושבות על הרצפה עם ערימת ספרי שירי ארץ ישראל עם דייזי הבובה והאחוזה התואמת שסבא בנה לה, עם הריהוט הויקטוריאני והעיצוב הבאוהאוסי:)
באמת יצא שביקרתם אצלנו יותר מאשר אנחנו אצלכם- אבל בכל ביקור שכן אירע ברחוב ז'בוטינסקי הנוסטלגי-
היו הרבה שירים, הרבה מרחב (במחנה מתחת לבית), ו…הרבה תמונות של איברי מין בספרי ההדרכה של אמא זיוה ז"ל. בכל ביקור טרחתי לפתוח לפחות ספר אחד כדי לגלות איך נראה פין או שחלה.
הפסנתר האייקוני בסלון והקניות שוק של דוד ישראל.
זכרונות ילדות מתוקים מדבש, יקרים מפז, אהובים ומרגשים.
מתה על הפרוייקט הזה בדודה יקרה שלי, כל הכבוד, כה לחי, קודוס ובראוו.
אוהבת!
בדודה-מיכל
מיכלי! מיקי! בדודה! אני כל כך מתרגשת שבאת, ושהצלחתי לתפוס קצת מהזכרונות ותודה על הריפרוש שלך! נשמע כמו פוסט אורח האמת.
אולי יום אחד אחזיר לחיים פוסט ישן שכתבתי על הבית של סבא וסבתא (ספתה) בקרית חיים. יש עוד כל מיני תכניות מעניינות. בואי נתחיל בלהיפגש עם או בלי לשיר ♥
אני זוכרת את זה. את השיר. את התרגיל. את המטריה. כיף להיזכר….
חחחחח אין לתאר. יש מצב שגם אני זוכרת את צעדי הפתיחה. נשיקות מיכלי
ואו.. גם אני למדתי כינור בגיל הזה עם מורה מהממת 3 שנים ואז היא עזבה והגיע מורה גבר.. שיעור אחד ופרשתי. לא הייתי מסוגלת התביישתי ממנו ממש.
ובקשר להטרדה גם סיפורון:
הלכתי עם אמא שלי לבקר חברים. הייתי כנראה בת 8 או 9 והילד של החברים נראה לי ענק בטח היה בן 12, בעידוד ההורים נשלחנו לשחק בחדר והוא הציע לי לשחק ברופא וחולה ושהוא יבדוק אותי.
אני זוכרת שאמרתי מיד לא. ויצאתי לסלון. בשוק.
כמה כנריות איבדנו בגלל זה הא? מוזר שההורים שלי לא חשבו על זה אז. ואני בטוחה שלכל אחת כאן יש איזו חוויה כזו של משהו מיני שחצה איזה גבול. מקווה שגם חוויות חיוביות. תודה נורית
תענוג אמיתי לעקוב כל שבוע. מסכימה מאוד עם לימודי המוסיקה, בנזוגי ואני מנגנים בחלילית בכל חגי ישראל וסופסוף גם ילדינו הגיעו לגילאים שהם קוראים תווים, מנגנים בתזמורות בית הספר ובחנוכה האחרון גם הצטרפו אלינו בחלק מהשירים. שפה נפלאה והכרחית. אנא המשיכי להעשיר את עולמנו
תודה רבה נגה, נתראה בשנים הבאות 😉
איזה כיף רונית. את נותנת שם ומגדירה במילים ומעלה בי זכרונות מילדות רחוקה. אפריק סימון. בכלל לא ידעתי שזה הוא. והנה מייד הוספתי שני שירים שלו לפלייליסט ריצה שלי. והמחשבות על הנגינה ככ נכונות. כל הילדים אצלי למדו, לומדים והופיעו ומופיעים. חשוב ככ. תודה ענקית ❤️
תודה גלית שאת כל הזמן כאן! זה משמח אותי מאד שאנחנו "בקשר" דרך הבלוג שלי. השירים שהוספת זה בטח האפננה וראמאיה נכון?
נכון!
תמשיכי. את מצחיקה, מרגשת ו איכשהוא דגה לי אותם זכרונות. כיף ❤️
תדוה גליתה שאת חוזרת לפה כל שנה 😉
הפרוייקט שלך מקסים רונית ואני נהנית ממנו כמו מכל התכנים האחרים שלך (שאני עוקבת אחריהם לאורך השנים). הקטע המוזיקלי החזיר גם אותי לשיעורי החלילית שלמדנו בכיתות הנמוכות ושכל כך אהבתי. ובכלל, מוזיקה ולשיר זאת אהבה מאד גדולה שלי. תודה על כך.
תודה סיגל שמחה שאת כאן ותודה שאת משתפת. חשבתי בדיוק להציע פינה למגיבים בה כל אחת תבחר את שיר השנה שלה גם. שיהיה אוסף בסוף.
כמה כיפיים הביקורים ב'פרוייקט' הזה שלך.
כל פוסט עם נקודות מעניינות להפנמה. הפעם זה ההסבר שלך על המוזיקה ולימודי התיאוריה.
בדיוק עכשו הסברתי לבעלי על הברקס באוטו שלו, שהוא לא זורם מוזיקלית כמו שצריך.
חחחחח שווה לבדוק את הברקס במוסך עם שמיעה אבסולוטית. תודה עפרה!
פרוייקט מקסים, נכנסת כל שבוע לקרוא. אני ילידת 1978, מזדהה עם חלק מזיכרונות ילדות של פעם.
שיר חמוד השבוע, פעם היו יותר שירים כאלה, עם מילים לא ברורות בכל מיני שפות. היום הרבה פחות.
בדיוק שמעתי השבוע בפודקסט "התשובה" על השיר למבדה משנות ה-80.
תודה על הסיפורים. להתראות בשבוע הבא 🙂
אולי גם היום יש אבל המילים ברורות יותר… שמחה שאת כאן! תודה רעות
איזה שנה מרתקת!! 1975. אצלנו זה היה עדיין טראומת מלחמת יום כיפור.
כל זכרון שהעלית מעורר מסקרן ומעשיר.
גם אנגליה וגם ההטמעות שלכם שם בתור אורחים/שוהים איך-שלא-נקרא-לזה.
הפרוייקט שלך מהמם, אני איתך
תודה עפרה אני שמחה שאת כאן
עד היום tomato toronto אני הוגה כמו קנדית מטורנטו. נהדר הפרוייקט הזה!
שמעתי עכשיו את השיר של 1975 ואיזה כיף חדשת לי 🙂 שיר מקסים:)
תודה! זה באמת שיר מקסים
Why not Harry and Megan? Do you think they should have stayed royal? Love the song. I dont know it but it still feels familiar. funny that. After my uncle died from cancer, way too young at 33 years old, my family and I also went to a year away, in Toronto Canada. I did my drivers license that year, in the Canadian snow. Oh memories.
I simply don't like her. can't explain. Anyway I'm happy to spark memories in others too. Thank you for being here and commenting.
בדיוק חזרתי מטיול בת מצווש בלונדון וראיתי שם את ההופעה של אבבא עם הבת שלי, אפילו הראו חלק מ האירוויזיון.
איזה להקה נפלאה שעד היים המוסיקה שלה רלוונטית ( גם אם לא מילות השיר)
איזה חלום טיול ללונדון. תודה שהצטרפת!
רק גיליתי את הפרוייקט שלך ומיד נרשמתי וגמעתי את כל הימים בשקיקה! מקסים ומרתק
איזה כיף גליתה. ברור שאת פה. אני מקווה גם להקליט את זה בעתיד, שיהיה כמו תכנית רדיו קטנה. תודה
כייף של פרוייקט, פסקול ילדותנו (בינתיים). אני גם קצת מבוגרת ממך ובת קיבוץ, ובמלחמות לא יצאנו מהמקלטים, אך אלו חוויות של דור בארץ ובעולם
שמחה מאוד שזה נגע בך עידן
פרויקט מקסים רונית, מחכה להמשיך ולקרוא/ לשמוע. נולדתי לא רחוק ממך בזמן(1971), לבת דודי קראו רונית כי אח שלה חיבב ילדה בגן בשם זה ( הפכה לרוני) ובעיקר מרגישה קשורה כי אמא שלך זיוה ז״ל הייתה חברה טובה של אימי ( דבירה) בתקופת הלימודים באוניברסיטה, גם היא גדלה בקרית חיים, ולמיטב ידיעתי גרו יחד עם חברה נוספת במהלך התואר הראשון . אז בכלל מסקרן. יש לנו עוד מכרה משותפת אבל לא אגזים פה;)
תודה על הדף הזה, רעיון נהדר
וואו לילך. זוכרת את השם של אמא שלך, אבא שלי בטח יספר לי עוד המון סיפורים.. שמחה שהגעת לכאן ותודה על הסיפור ועל המחמאות. אני מאד נהנית מהפורמט הזה, מההתחייבות שהוא יוצר, מהמחשבה שהוא מחייב אותי להשקיע בכל שבוע. ממליצה!
תגובה מאוחרת אבל אני זוכר את דבירה לונד(?) מגרעין צבר בעין גב.
א-פרופו מרים ילן שטקליס, אני חושב שגרמתי לה רגע של נחת.
הלכתי בירושלים קטע שליד בית כנסת ישורון. חוץ ממני, ילד בן 11 או 12 ואישה לבושה בשחור לא הייתה נפש חיה במרחק 100 מטרים, קשה להאמין למי שמכיר היום את האזור.
ניגשתי לגברת ואמרתי שאני רוצה חתימה שלה. היא התכופפה אלי ושאלה למה. השבתי שאני אוסף חתימות. "אז למה אני?", היא שאלה.
"כי את מרים ילן שטקליס", עניתי.
"ומאיפה אתה מכיר אותי?" שאלה הגברת המופתעת.
"כי הופעת לא מזמן בקולנוע תל-אור באירוע דבר-לילדים בעל פה..". (היא קראה שם בהטעמה יפה שזכרתי היטב את השיר 'ברוגז').
החתימה, בדיו סגול, הועלתה למרשתת לפני כמה שנים על ידי בני יובל, אחיה של רונית.
איזה סיפור יפה אבא, שמחה שאתה פה ותודה גם ליובל.
Every week I am here, ready for the nostalgic moment that makes my heart ache and sing at the same time. I am a nostalgic person and my 13 year old couldn't care less so thanks for creating this little corner for me and for all the rest of us.
How heart warming. Thank you for being here!
And actually, my kids didn't see this project either. I don't really mind. Perhaps one day. It's here for them, whenever they're ready or curious.
מרגש ומקסים..מזל טוב:)
והיי, אני ילידת 74, אז גיליתי את הפרוייקט בול בזמן:)
ממש! ברוכה המצטרפת.
הזכרון שלך מהמם כמה פרטים את זוכרת ושמות. לצערי הרב הזכרון שלי הפך לגבינה עם חורים.
זה חצי שלי וחצי של אח שלי!! תדוה הדס
אני כל כך נהנית מהפוסט הזה.
הביסים הקטנים והמושלמים האלה, עם השירים.
ועכשיו הולכת לשמוע גם לו יהי (בביצוע חוה אלברשטיין כמובן).
תודה שלומית, שאת ממשיכה לבוא ולעודד! גם אני נהנית מהבסיים האלו.
מחכה לראות מה תכתבי בשנת 1974 ולשמוע את השיר שתכתבי, בנתיים משלימה פערים על מה שהיה כאן לפני שנולדתי 🙂
נהנת לעקוב!
האמת שגם אני מחכה למצוא את השיר של שנת 74.. אז אנחנו ביחד בזה. תודה נעמי
תהפכי את זה למיני פודקאסט. זה יהיה כיפי מאוד
חשבתי על זה בהתחלה – להקליט כל סיפור קצר כזה. אבל זה דורש יותר זמן והשקעה, ואפילו שזה "קצת", כל קצת כזה הופך לעוד סיבה לא לעשות את זה. בנתיים אני ממש שמחה עם הזמן שהפרויקט הזה מצריך וזה ממש כיף. אם אמצא את הזמן אולי אקליט את כל הסיפורים עד עכשיו. חלק כתובים קדימה וחלק נכתבים תוך כדי. בקיצור – התפרצת לדלת פתוחה, אני אשקול את זה בחיוב 🙂
מקסים רונית. התרגשתי לקרוא. ממתינה לדברים הבאים שתזכרי בהם.
תודה יקרה שלי, שמחה שאת פה.
1973 – שיר מעולה. זה מדהים שלהקת כוורת הוציאה כאלה שירים מופתיים והייתה קיימת בסה"כ 3 שנים.
נכון, ואחר כך גזוז ודודה המשיכו לעוד קצת, במשקל קצת יותר קל.
קוראת ושומעת את הקול שלך…איזה הפסד של הרדיו. פרוייקט מקסים ומסקרן. מזל טוב ❤️
איזו מקסימה את גליתה. תודה 💕
נהדרת את ופרוייקט מקסים. שנה של מוסיקה ושירים לך
תודה עידן❤️ גם אני מתרגשת לקראתו
איזה כיף של פרוייקט, אהבתי אותך בתור מעצבת פנים מאוהבת בך ב״לא נעים״ אבל הכרתי אותך כרונית כפיר מהרדיו. קוראת את הטקסטים ושומעת אותך מדבררת אותם. יאללה בלאגן
בדיוק המטרה. איזה כיף שאהבת. הכי שווה. ושאת שומעת באזני רוחך…
לגבי 1971: את יודעת כמה שנים לקח לי להבין את _כל_ המלים של My Brother? זה שאין כתוביות בטייפריקורדר (כן, 🦕) ממש הקשה עליי. רק בפרוץ האינטרנט, אני חושב, השלמתי את הפערים האחרונים.
חחחח כן, המבטא הזה קשוח לאללה. תוהה אם גם אני מבינה
נהנתי ממש לקרוא, רעיון כייפי. שתהיה לך שנה נהדרת ומלאה ברגעים טובים ושמחים.
תודה רבה אודיה!
רעיון נהדר. אשמח לעקוב.
השיר הזה של אילנית מאוד מרגש אותי. אולי בגלל הזיכרון לתקופה. (אני גדולה ממך בעשור).
מזל טוב ובהצלחה
תודה פנינה! אפשר להירשם לעדכונים ממש פה בתוך הפוסט. שמחה שריגשתי אותך עם אילנית. מעניין אילו עוד שירים יהיו תואמים
גם אימא שלי היתה מורה בתיכון (אנגלית) ואבא שלי איש מחשבים (התעשיה האוירית) וגם אני רונית! זכיתי לשם רונית כי החליטו שהוא הגרסה הישראלית הכי קרובה לשם של סבתי ראשה ועל שמה אני קרויה. כל חיי רוניות מקיפות אותי בכל אשר אלך והמסקנה שלי היא שהן אחלה. אגב המקבילה היוונית לשם רונית הוא חארה 🙂
אכן הכרנו כשלוש רונית. כל אחת והחארה שלה!! בריאה עליך רוניתה
גאוני
תודה ירון!
מזל טוב ! אחלה פרויקט
ושיר מקסים ♡ .
תודה שריתה
הנני כאן. כיף להיות פה, ומעניין לקרוא עלייך ולעקוב. חובבת גדולה שלך עוד מימי גלגלצ העליזים.
תודה 🥰
תודה רבה ♥
פרוייקט נהדר! סקרנית להמשך ( בתור מישהי שיוצרת ביוגרפיות קוליות לאנשים 🙂
מגניב! מה זה ביוגרפיות קוליות?
מקסים,מזל טוב,מחכה ומצפה להמשך,
ילידת 73 ושירי ה-70 אהובים עלי,בהצלחה
תודה. בהחלט יהיו עוד
רונית, רעיון מקסים, פוסט מרגש! מחכה לשמוע מה השיר שנבחר לשבוע הבא ( העשור בו נולדתי)! 🫶🏽
תודה שהם. השיר הבא שייך לשנה הבאה, לא לעשור הבא, 1971
מקסים 🙂
תודה שרי שרון
איזה כיף יהיה לעבור איתך את השנה הזו… בטוחה שיהיה לנו מעניין ומרתק
תודה חני, כיף שאת כאן
רונית איזה רעיון מהמם:)
תודה לאה! ❤️
בחירה מצויינת של שם העמוד והשיר. מחכה לשיר הבא
תודה! גם אני
איזה פרויקט מרגש. בעיקר בגלל התזמון שלו. כל כך מזדהה עם הצורך הזה להשאיר משהו, וה"שתהיה" שלך פגעה כמו חץ בלב. מחכה לפוסטים הבאים.
תודה מיה יקרה
גם אני נולדתי בבית חולים ביפו (צהלון?). גם אצלי – אחותי בת הארבע בחרה לי את השם בגלל חברה מהגן. אנחנו עד היום בקשר עם המיכל ״המקורית״.
קטעים. אני לא יודעת מה שם בית החולים, בטח אבא שלי זוכר..
פרויקט מקסים רונית!
כתבתי כבר ואכתוב לך שוב, איזה כיף שנולדת!
תענוג לקרוא אותך ולגלות כל פעם עוד קצת עלייך.
מחכה כבר להמשך 🙂
תודה יקירתי
איזו שמלה מצוינת. וואוו
פרוייקט מקסים!
לפני אי אילו שנים, חברה יצרה דף שבזמנו היא קראה לו מורנינג קנדי, ממתק בוקר. ובכל בוקר עדכנה שיר יומי להאזנה (זה היה דרך פייסבוק). דרכה גם הכרנו מוזיקה חדשה, וגם התרפקנו על ישנה. מוזיקה מאוד מאוד חשובה בחיים שלי.
לא יכולה להבטיח שיהיו פה חידושים, אבל מקווה שיהיה נחמד
מקסים! אני אוהבת את הפוסט הזה!
נ.ב.
תגידי תודה על רונית
האלטרנטיבה בימים ההם היתה סיגל.
#אחתשיודעת
מזל טוב 🥂
חחחח תודה. וסיגל זה מהמם! כל אחת והדשא של השכנה שלה
נהדרת! אחלה פרויקט ואחלה שיר ראשון
תודה מיכל 🙂