נ.ב – 52 שנים, שבועות, שירים: ילדות (1970-1979)

נ.ב הוא פרויקט צומח, בו אני משתפת בכל שבוע שיר שקשור לאותה השנה בחיי. 52 שירים על פני 52 שבועות ושנים. אלו לא בהכרח השירים שאני הכי אוהבת, אבל יחד הם מרכיבים את "פסקול חיי". כשאסיים, אהיה בת 53. האזנה נעימה!

פרויקט נ.ב. הוא אלבום זכרונות מוסיקלי (תודה לרוני שרייבר, תלמידה ואחות וירטואלית, על ההברקה בגימטריה). בכל שבוע אני "נזכרת בדבר", בוחרת שיר שמתאים לשנה בחיי וכותבת עליה, או על השיר. הפוסט הזה נולד עם הסיכומים לקראת יום הולדת 50, נגנז וחזר קצת לפני יום הולדתי ה – 52, כשהייתי בקורס ויפסנה. אז גם הבנתי ש-52 הוא מניין השבועות בשנה. כשאסיים – אהיה בת 53. זה קצת כמו להגיש לכם שיר ברדיו.

הרעיון התאים לשני צרכים שלי: של תיעוד (אני קוראת לזה הנצחה) ושל יצירה. אני אוהבת מסגרות, מסורות וגבולות, ותמיד רציתי לפבלש בה משהו קטן מדי שבוע. רציתי גם לספר קצת על חיי כדי "להשאיר משהו אחרי". אמא שלי נפטרה לפני גיל 53 והשנה הזו משמעותית לי מאוד. התיעוד הזה מאפשר לי לכתוב "אלבום תמונות מוסיקלי", שיהיה. עבודת המחקר הזאת, להיזכר בסיפורים ובשירים, תהיה מעניינת ומרגשת עבורי – אני מקווה שגם לך!

נ.ב:  אני מזמינה אותך להוסיף את ה-נ.ב שלך בתגובות לפוסט הזה.

נ.ב.ב. – אם הפורמט הזה עשה לך גם חשק – אני אשמח לראות אותו משוכפל בכל וריאציה! בקשתי היא להפנות לפוסט הזה עם לינק, וזהו. ברכתי שלוחה.

רוצה לקבל את השיר השבועי בכל יום רביעי למייל?

ואלה שנות:
נ.ב רונית כפיר 52 שירים

4.11.1970 - נולדתי! בשנה הבאה

נולדתי ב 4.11 בבית חולים ביפו, בת לזיוה ולישראל כפיר. היא אז מורה בתיכון קלעי בגבעתיים (היסטוריה ותנ"ך), ילידת קריית-חיים והוא איש מחשבים (IBM), ירושלמי במקור. אחות קטנה ליובל, בן ארבע. את השם הוא בחר לי – על שם ילדה שאהב בגן. כשאתם פוגשים רונית, סביר שהיא נולדה בשנות הששים או השבעים. 

כשאני נתקעת עם החלטה אני מקבלת החלטה מהירה ואינטואיטיבית ולרוב מגלה בדיעבד שבחרתי נכון.
בחרתי לפתוח עם "בשנה הבאה". זה גם מתאים כשיר פתיחה לפרויקט הזה, שייקח שנה, וגם מתאים לזכרון הכללי שלי את שנות השבעים: בילדותי אילנית היתה אחת הזמרות האהובות עלי, אידאל של יופי עם בלונד חלק ואלגנט. המילים של אהוד מנור והלחן והעיבוד של נורית הירש הם שיא של אופטימיות או תמימות שמתקשרת לי לשנות ילדותי. מתברר שבמקור מנור כתב שיר געגועים לאחיו, ולא התכוון ללחן קצבי או שמח שכזה (נורית הירש מספרת על זה כאן). כשאני חושבת על זה, זה באמת לא מי יודע כמה אופטימי: אם אני אומרת, מבטיחה או מקווה שבשנה הבאה יהיה טוב, מה זה אומר על ההווה שלי? אבל עזבו אסקפיזם – תקשיבו לעיבוד החצוצרות האירוויזיוני הזה ושירו בקול גדול, עם פלשבקים של סבנטיז: 

1971 - נולד לי אח קטן. אני סנדוויץ'

בשנת 71, שנה וחודשיים אחרי שנולדתי, נולד שי, אחי הקטן, ואני הפכתי לילדת סנדוויץ'. 

לא היה לי קל להיות בת בין שני בנים, שהיו בילדותם מחוברים מאד. שי ויובל גרו בחדר משותף ואני בחדר משלי, ושם הם פיתחו שפה משותפת ונכסי צאן ברזל של תרבות וספרות משותפת. הייתי ילדת סנדויץ' ביי דה בוק: חשה מקופחת, כעוסה ומותירה על ידיהם של אחי סימני ציפורניים אכזריים. אולי בגלל זה יש לי שני ילדים ולא שלושה – כשאנחנו מנסים לא "לחזור על הטעויות של ההורים שלנו" – לא רציתי שעינב תהיה ילדת סנדוויץ'. 

שעות רבות שי ואני העברנו בשיגועים – לעבוד על אנשים בטלפון, תחביב נכחד של שנות השבעים (החל מהקלאסיקה "תבדקו אם יש לכם מים בברז.. מה חשבתם שיצא משם, קולה?" ועד להתקשר למשפחת סופרמן ולשאול אם ספיידרמן בבית. כן, הקדמנו את בארט סימפסון), להכין "משקאות פלאים" ולאתגר אחת את השני לשתות אותם ולעשות דברים דביליים (תחרויות גרעפצים שמהר מאד הבנתי שאין לי בהן סיכוי) אבל לא ממש מסוכנים. כשהוא גדל הוא שכלל את היכולת הזאת (נגיע לזה בהמשך).

את השיר הזה הוא בחר, ועד היום מצחיק אותי, בעיקר בשל האפקטים הקוליים המוגזמים, והמבטא הבריטי המשובח. התיאורים בשיר לא רחוקים מהדברים ששי עשה. My Brother של טרי סקוט.

נ.ב – בגלל שיובל כבר נולד כשנולדתי, הוא יבחר שיר בשנות ההתבגרות שלי, בהן השפיע (כמו אח גדול מוצלח!) על הטעם המוסיקלי שלי.

1972 - שברון לב של ילדות - ומי לא בא? מיכאל

אולי כמוך, גם האחים שלי ואני גדלנו על שירי ילדים של משוררים ומשוררות, רובם פולנים או רוסים עם שמות גלותיים משהו – ע. הלל (מה עושים העצים? צומחים), קדיה מולודובסקי (פתחו את השער), אנדה עמיר פינקרפלד (כוכבים בדלי) פניה ברגשטיין (רצתי רצתי ונפלתי) וכמובן מרים ילן-שטקליס.
מעניין אם גם היום, כשנדמה שאנחנו מגוננים יותר ויותר על ילדינו, מה שהם זוכרים הם דווקא הרגעים בהם מישהו שיתף איתם רגש קשה, לא נעים אבל אמיתי, כמו שהוא. אחד משוברי הלב הגדולים בעברית הוא השיר "מיכאל". השיר הזה גרם לי לבכות מאז שהייתי קטנה ועד היום. הוא לא ממותק, לא מרופד, כמו ילדים – שרוצים בכל מאודם, בלי לשחק "הארד טו גט" ומרגישים רגשות גדולים וחזקים. 

כל כך קל להזדהות עם הציפיה הזו של "חיכיתי חיכיתי בכיתי בכיתי" (ששקולות לפעמיים שהוא הבטיח!), להכנות שהיא עושה, ואין נחמה. אין מבוגר שמבטיח שהכל יהיה בסדר. רק ילדה קטנה/אכזבה גדולה ושברון לב. מחר אלך בבוקר אל הגן ואשב ואבכה לי כל הזמן.
בגן פילו, אליו הלכו הילדים שלנו, ילדים לקחו על עצמם אחריות גדולה ורצינית מגיל צעיר מאוד. אני זוכרת כמה הקפדתי עם הילדים שלי על קיום ההבטחות שלהם לפגישות אחר הצהריים עם חברות וחברים מהגן. לא לקבוע בקלות ראש ובטח שלא להבריז. הם הבינו את זה לגמרי גם לפני גיל שלוש (עכשיו שאני כותבת את זה, אני לא בטוחה שהם מכירים את השיר הזה בכלל!). בשנות העשרים שלי פיתחתי חולשה קשה לשם מיכאל, שהיה שמו של החבר הראשון שלי ושל עוד אחד אחריו. לכו תדעו.

מאחורי השיר הזה יש סיפור מעניין על סכסוך שהתגלע בין מרים ילן-שטקליס, שכתבה את המילים הנהדרות, לבין נעמי שמר, שהרשתה לעצמה לשנות כמה מהן בשביל הלחן. כדאי לקרוא על זה כאן.

1973 - הולכת למכולת וקונה שם (חצי לחם שחור)

מגיל שלוש כבר יש זכרונות. לא הרבה אבל כשיש מלחמה, יגידו לנו ילדינו, אלו דברים שזוכרים.

אני זוכרת ממלחמת יום כיפור את אורית, הבת של השכנה ממול שגדולה ממני בכמה שנים, אוספת אותי עם שמיכת הפוך שלי מהקומה השלישית של הדירה שלנו בז'בוטינסקי (סטיי טיונד, עוד כמה שנים נעבור לקומה הראשונה באותו הבניין!) ורצה איתי למקלט. זהו. לימים בגלי צהל הכרתי לא מעט ילדים שהאבאים שלהם נהרגו באותה המלחמה.

ובשנת 73 יצא אחד האלבומים המשמעותיים בארץ והאהובים אצלנו בבית. הבלוג הזה לא יהיה סיקור מוסיקלי או תרבותי ולכן תוסיפו מה שתרצו על סיפורי פוגי. אני זוכרת את עטיפת התקליט (שעיצב איתמר נוימן, שהיה עם חברי כוורת בצבא) שהיתה הזויה כמעט כמו התוכן שלו. כוורת ונגזרותיה לעתיד היו אהובות על כל בני הבית, ואפשר לומר שבערבוב הגשש החוור ואפרים קישון יש לנו 75% לפחות מההומור המשפחתי.

דוד שלי, אחיו הצעיר של אבא שלי, נפצע קשה בסואץ, ואחרי שהחלים כונה במשך שנים לסירוגין לצד "הדוד היפה" גם "הדוד הצולע". כשההורים שלי ביקרו אותו בבית החולים הושמע ברדיו שיר חדש (שאולי יהיה בבלוג של אבא שלי), והם היו מספרים לנו שוב ושוב איך התפרקו למשמע המילים: "עוד יש מפרש לבן באופק, מול ענן שחור כבד. כל שנבקש לו יהי". ובכן, באמת לו יהי כי יא אללה כמה מלחמות וכמה פצועים והרוגים עוד היו לנו מאז. 

למכולת לא הייתי הולכת בגיל שלוש, אבל בגיל מעט מבוגר יותר הלכנו אחי ואני למכולת בבוקר, קצת לפני הישיבה המשותפת לארוחת הבוקר המשפחתית (עליה כתבתי פוסט שאני מאד אוהבת) וקונים חצי לחם שחור.  זו היתה המכולת של משה אשכנזי, בה עבדו שלושה מארבעת הבנים שלו: ג'קי, פוני ומוטי. את החלק הזה זכר דווקא שי, אחי הקטן (אולי כי חזר לגור שם בבגרותו ואולי כי יש לו זכרון טוב לשמות).
מעניין מה היה אותו "לחם שחור" מלבד לא להיות "לחם לבן". מעניין כמה ילדים עדיין רצים למכולת בבוקר, אם יש בכלל מכולת ולא רק פיצוציות ורשתות. מה שבטוח, השיר נשאר, קולט גלי צהל וקולט עליה מרוסיה.

1974 - קצת פופ לא יזיק

להקת 'אבבא' היא חלק בלתי נפרד מפסקול הילדות של ילידי שנות השבעים. וגם שלי.
הפריצה הגדולה של הרביעיה היתה באירוויזיון של שנת '74, ובשנים האלו כולנו היינו עדיין צופים בתחרות הזאת, בערוץ היחיד שהיה בטלויזיה.

ההורים שלנו מיעטו להאזין למוסיקת פופ. הפסקול שזכור לי מילדות בבית כלל בעיקר מוסיקה קלאסית ולא מעט רדיו: אבא שלי מתגלח לצלילי הרדיו, עושה התעמלות בוקר בסלון עם מוסיקה איטית וקריינית סבלנית ברדיו, ובשבתות הגשש החוור, שרוב השאלות בבית היו נענות בציטוטים שלהם, שייקה אופיר ורבקה מיכאלי. בשידה השחורה בסלון היתה מגירה רחבה מלאה במאות קסטות, ממוספרות ומקוטלגות – רובן היו של מוסיקה קלאסית, חלקה עוד יופיע בשנים הבאות של הבלוג הזה. אבל פופ? רק בודדות. היתה לנו קופסה כזו של כרטיסיות לבנות (האינדקס הזה היה רווח בעיקר כשזה הגיע למתכונים! גם אצלך?) וכך היינו מחפשים תוכן. ועדיין, אולי בגלל שזה יותר קליט ואולי בגלל שמחת החיים, השירים שזכורים לי משנות הילדות המוקדמת שלי הם שירי פופ.

 שתי להקות שחלחלו לחיים שלנו, כנראה גם מהרדיו – אבבא ובוני M.  אמנם בוני אם הוקמה רק בשנת 75, אבל היות שאני לא בטוחה שהשירים שלה ייכנסו לפוסט הזה (קרו דברים חשובים יותר בשנת 75!) אני נותנת להם עכשיו את הכבוד.

אחרי האזנה מחודשת למילים של השיר הזה אני מבינה שוב עד כמה גדלנו כולנו על יחסי כוחות בין נשים לגברים שמכוננים את "תרבות האונס". אולי זו שוב פרשנות מרחיקת לכת, אבל מה שמתואר פה היא מערכת יחסים שמקבילה לתבוסת נפוליאון בקרב ווטרלו (1815) – האישה ש"נכנעת" לחיזוריו כי מבינה שאין לה מה להתנגד, כולל השורה "ניסיתי להתגונן אבל היית חזק יותר". ווה ווה ווה, ווטרלו.
בשנת 74 אבבא זכו באירוויזיון עם ווטרלו, ולמרות הפרשנות המאוחרת שלי למילים, יש לשיר הזה אחלה וייב.

 

1975 - בלונדון טלויזיה מצויינת

שנת 75 היתה שנה משמעותית מאד בחיים שלי ושל יתר המשפחה.
אבא שלי עבד ב IBM, שהיתה חברת הייטק עוד הרבה לפני שידעו שהיא כזאת (כשנגיע לשנות השמונים עוד תשמעו על חויית ילדי עובדי IBM) והוא נשלח לאנגליה כדי ללמד את הבריטים משהו במחשבים. אז זה עדיין לא נקרא "רילוקיישן"; זה היה פשוט "לגור שנה באנגליה".  בהחלטה משנת חיים, אבא שלי בחר לא להשתקע ליד היהודים והישראלים בצפון לונדון, ומצא בית בפרבר קטן ועלום ממערב לעיר, לא רחוק מוינדזור והית'רו, בשם אשפורד (מאז למדנו לומר לכל בריטי: לא אשפורד, קנט. אשפורד, מידלסקס).

בעוד ששנות ילדותי המוקדמות מעורפלות למדי, מהשנה הזו אני זוכרת המון דברים: את אחי הקטן ואותי רצים במטוס ושואלים את אמא שלי איך אומרים באנגלית ילד, ילדה, כלב. איך הגענו בלי לדעת מילה באנגלית וחזרנו בלי לזכור עברית, ולא ברור מאיפה אבל נדבק לי מבטא קוקני: גם ההורים שלי לא הבינו אותי כשבכיתי באנגלית. זוכרת את הבית המתפרק שההורים שלי שכרו – עם מדרגות תלולות וחצר אחורית וקדמית, את המשחקים ואת סדרות הטלויזיה שאהבנו. למדתי שם במעין כיתת טרום-א', גן חובה בו גם לומדים קרוא וכתוב בסיסי, מה שעזר לי מאד עם האנגלית. לא זכורות לי כלל חוויות של בדידות או זרות, רק הרפתקאה אחת גדולה.

באשפורד גרה רק עוד משפחה יהודית אחת. המשפחות הפכו חברות טובות, והבת שלהם, שרלוט, הפכה לחברה הכי טובה שלי עד היום. בשנות השמונים התכתבנו במרץ (היש מי שנולדה בשנות השבעים ולא היתה לה "חברת-עט" למכתבים?), המשפחה שלה היתה באה לביקורים בארץ ומתארחת אצלינו, ובשנות העשרים שלה היא עלתה לארץ. לפני כמה שנים, לכבוד יום הולדתו ה-80 של אבא שלי, נסענו כולנו ללונדון, ביקרנו באשפורד ואף שחזרנו צילום ילדות בחצר שלפני הבית שלנו.

בעקבות השנה הזאת, מלבד ההיכרות עם שרלוט ואנגלופיליה כללית (אליה תתוסף פרנקופיליה בגיל 19, עוד נגיע לשם) פיתחתי חיבה עזה לשעועית לבנה ברוטב עגבניות, חולשה למבטאים בריטיים ולבית המלוכה (עוקבת אחרי כולם באינסטה! למעט מגן והארי). האנגלית נשארה איתי כשפת אם; בתיכון עשיתי 6 יחידות בגרות, 5+ יחידה שישית של ספרות אנגלית, ומשם המשכתי לתואר ראשון בספרות אנגלית באוניברסיטה, למרות שמעולם לא הייתי תולעת ספרים, בשום שפה.

לא סתם אמר חנוך לוין ש"בלונדון טלויזיה מצוינת": בשנה הזו גם הכרנו המון תכניות טלויזיה, שהפסקולים שלהן חזרו איתנו לארץ. היו לנו קלטות של סיפורי אגדה שהיינו שומעים לפני השינה, תקליטים של התכניות Play Away,  שהיתה סוג של "קרוסלה", וכמובן The Magic Roundabout, שהיתה קרוסלה באמת (לימים שמענו טענות שכל דמות שם מבוססת על סוג אחר של סמים. בכל זאת, סבנטיז).

אבל יותר מכל אהבנו, האחים שלי ואני, את הווׁמבלז מווימבלדון (The Wombles). היה לנו את כל המרצ' – אהילים לחדר, בובות, מחזיקי מפתחות. שיר הפתיחה הנהדר הוא ממתק סבנטיז אמיתי ומשמח (שר אותו בחור בשם מייק בט, שאני לא יודעת עליו כלום).
וקצת טריוויה בחסות אחי הגדול, יובל: הקריין בתכנית היה אחד השחקנים הבריטים האיקוניים (במיוחד בתכניות ילדים ונוער) ברנארד קריבינס, שנפטר השנה. הוא היה זה ששר את השיר "Right Said Fred" שנתן את שמו ללהקה באותו השם. הוא גם הופיע ב-Doctor Who כוילפרד מוט, סבא של דונה. סביר שמעולם לא שמעת על הוומבלז, אבל אני מזמינה אותך ללחוץ PLAY וליהנות מכל רגע:,

1976- אפריקה!

בשנת 76 חזרנו לארץ ועברנו דירה: לצד השני של הבניין, שתי קומות מתחת, לדירה מעט יותר גדולה שם גרתי עד בגרותי, והתחלתי ללכת לבית הספר היסודי א.ד. גורדון, שבקצה הרחוב שלנו. ירידה תלולה שהפכה עליה תלולה בדרך חזרה הביתה. אני תוהה כמה ילדים צועדים את העליה הזאת היום בלי שהורים מקפיצים אותם את הדרך "הקשה". אנחנו עשינו אותה לאט לאט, לעתים בייאוש, עם עצירות ולפעמים הרמות ידיים לטרמפים. לא זוכרת שמעולם מישהו עצר לנו.
פחות נהגו לאבחן בשנות השבעים, ולכן לא זכיתי לטייטל ADHD אלא פשוט "פטפטנית".
גם לגבי זה אני תוהה: האם העובדה שלא אובחנתי כהפרעת קשב עזרה או חיבלה לי בשנות הלימודים. העברתי ימים ארוכים מחוץ לכיתה כי הייתי מדברת כל הזמן (נו, מה חדש), אבל אני לא ממש זוכרת שהיה לי משעמם. היו לי חברות, היינו כותבות פתקים וסיפורים וחבורות, הלכתי להמון חוגים ובטוח היה לי משעמם, אבל אולי פחות ציפינו אז מבית הספר להיות מעניין? יחסית לילדים רבים זכיתי במורות ומורים לא רעים במהלך 12 שנות הלימוד בחיי. כמובן שלא כולם, אבל אחוז לא מבוטל מהם. על חלק מהם אני אסירת תודה (ואולי אכתוב עליהם מאוחר יותר).
מה שכן, ובזה אני בטוחה שאני לא לבד, אסיפות ההורים היו טקס ידוע מראש ובלתי נגמר של: "מה נעשה איתה שהיא מדברת כל כך הרבה" וכמובן אי אפשר בלי שורת המחץ "יש לה כל כך הרבה פוטנציאל". הייתי בסופו של דבר תלמידה טובה, הציונים שלי תמיד היו מצוינים, אבל אני לא זוכרת שום דבר ממה שלמדתי בבית הספר. מלבד כמה סיפורים שלמדתי בעל-פה בערבית, וכמה שירים וסיפורים מהתיכון – אני פשוט לא זוכרת שום דבר ממה שלמדתי בבית הספר כל השנים.

ובחזרה לשנות 76: השיר הזה בטח ידבר אל ילדי שנות השבעים שבכם: איך שאני שומעת את המילים האלו זה מחזיר אותי לילדות ומשמח כל כך. "אבל אבוקרלה, הא-פה-ננה!".
הלהיטים של אפריק סימון הושמעו אצלינו בבית, אין לי מושג כמה, אבל מתקשרים לי לשנים האלו. בבית של דודה דליה, אחות של אמא שלי, בנדוד שלי, דוד, אהב לרקוד את איפי טומבי או את "ראמאיה", להיט נוסף של אפריק סימון.

1977 - ממאזינה, ליוצרת

בזכות ההתחלה הזאת מוסיקה הפכה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי: כמו רבים מבני דורי, למדתי בכיתות א' ו ב' חלילית. מאז השנים האלו, מוסיקה הפכה לעוד שפה שאני יכולה גם לדבר וגם לכתוב בה. אני אסירת תודה על הלימוד הזה וכל כך צר לי שהשפה הזאת לא נלמדת בכל בית ספר בכל כיתה א'. כשאני מדברת היום בהרצאות שלי על אינטונציה, ומסבירה את ה"ניגון" השונה של משפטים בעלי משמעות שונה אני תמיד שואלת מי מהקהל מנגן על כלי מוסיקלי או קורא תווים. וכן, לצערי מחודש לחודש פחות ופחות ידיים מורמות. זה מפתיע ומעציב כמה מעט אנשים מכירים את השפה הזאת, הבינלאומית. 

המינואט בסול מאז'ור של באך הוא תחנת חובה בלימודי מוסיקה. ניגנתי אותו בליווי פסנתר באחד הקונצרטים הראשונים שלי (עוד מיומנות חשובה להקנות לילדים: היכולת לעמוד על במה ולהופיע מול קהל!).
בכיתה ג' עברתי לנגן בכינור; בגלל שהיו לי אצבעות ארוכות אמרו לי שאהיה כנרית טובה ויאללה, ההחלטה התקבלה. לא זכור לי שהתנגדתי (למרות שיש לשער שבני הבית והשכנים סבלו לא מעט). במקביל לשיעורים שהייתי לומדת פעמיים בשבוע בקונסרבטוריון ברחוב הל"ה, הייתי גם הולכת לשיעורי תיאוריה ושיעורי האזנה. כמה אהבתי אותם, כשמם הם היו: בשיעורי תיאוריה למדנו מה זה קרשנדו ודימינואנדו, מה זה טרצה וקווינטה, הרמוניה ומלודיה ובהאזנה האזנו ליצירות מוסיקליות ומצאנו בהן את כל האלמנטים האלו. נהניתי מכל רגע, העמקתי את הלימוד וההיכרות עם השפה הזאת, וחזרתי אליה בהמשך חיי עם כלים ותפקידים שונים. בשלבים אחרים בחיים שלי העמקתי עוד קצת בלימוד הזה ולמדתי לנגן על כלים חדשים – מעולם לא לעומקים שהייתי רוצה או יכולה, אבל תמיד שאבתי הנאה מנגינה, ואני מקווה שגם בעתיד.
אם נולדת בשנות השבעים ולמדת לנגן חלילית כבסיס ללימודי מוסיקה – אשמח לשמוע על זה בתגובות!

1978 - דור המסך

כל דיון על "דור המסכים" נענה אצלי בגלגול עיניים. כי אני הייתי דור המסך. זה שהיה רק ערוץ אחד לא הפריע לנו להיות שתולים שעות מול הטלויזיה. נכון, לנו לא היו טלפונים ניידים (למעשה, לא לכולם אפילו היה קו טלפון בבית! חברות שלי המתינו שנים לקו טלפון של בזק!) והיתה טלויזיה רק עם ערוץ אחד, אבל אלוהים ודליה מזור עדיי, כמה שעות ביליתי מול הערוץ הזה.

ברוב הימים (שלא היו לי בהם חוגים) הייתי מגיעה מבית ספר ופשוט חונה מול הטלויזיה מהצהריים עד הערב. זה התחיל עם "בית קטן בערבה", עם משפחת אינגלז המושלמת מידי וקורותיה (לגדול על זה ולצאת פמיניסטית זה וואחד חתרנות, תודו), המשיך עם סדרות הקיץ הממוחזרות ובתחילת שנות השמונים (אני מקדימה את המאוחר, יודעת) פרץ לחיינו ערוץ נוסף! המידל איסט טלוויז'ן, ערוץ נוצרי ששידר מקפריסין, ולצד תחרויות היאבקות WWF, שידר בעיקר תכניות דת והתעמלות ירודות. גם אליהן נצמדתי. לפי החישוב שלי הייתי לפעמים רואה בין שש לשמונה שעות טלויזיה ביום, ולשמחתי זה לא פגע בלימודים שלי. רואה ולא צופה – חלק מהזמן היה בהיה ותו לא. 
אבל הנה משהו טוב שיצא מזה: פרוקופייב.
לא באמת הצלחתי לשחזר באילו שנים הוקרנה הסדרה "נערי פלקסטון" (אני ממש אודה למידע בתגובות!). הסדרה עקבה אחרי שני נערים במשך 4 דורות בטירה רדופת רוחות (האמנם?) ביורקשייר. היתה שם תמונה כזו עם עיניים שזזות, זוכרים? לא זוכרת הרבה יותר מזה, מלבד הפתיח. זה כנראה היה בתחילת שנות השמונים.
הפתיח של "נערי פלקסטון" היה ונשאר אחד הקטעים האהובים עלי במוזיקה הקלאסית. הקטע הזה מתוך הסימפוניה הראשונה (הקלאסית) של פרוקופייב כל כך התאים לפתיח, שתמיד חשבתי שככה נשמעת רוח בדשא. השילוב היפהפה הזה בין כלי הנשיפה לכלי המיתר הוא אחד 
הקטעים האהובים עלי (הנה לינק בליווי פרטיטורה!). עם השנים האזנתי לה בביצועים שונים אבל דווקא הביצוע המהיר יחסית שפתח את הסדרה תמיד נשמע לי המדויק ביותר. כמובן ש"פטר והזאב" של פרוקופייב בגרסאות קריינות שונות, באנגלית ועברית, ליווה את ילדותנו שנים. אני מקווה שגם היום היצירה הזו פותחת את הדמיון של ילדים ושהסיפור מעביר בהם פחד, דאגה והקלה.

איזה שיר של סדרת טלויזיה ליווה את ילדותך?

1979 - בנות דודות שרות

לאמא שלי יש אחות קטנה, דודה דליה (יכולת לראות צילום שלהן יחד בפוסט שלי על הטבעת).
הן היו בהריון בערך באותו הזמן, וגדלנו שני זוגות של 3 בני-דודים, בן-בת-בן כמעט באותם הגילאים. את עמוס-מיכל-דוד פגשנו בכל יום שישי: היינו קופצים לארוחת ערב אצל הדודים שלי (כשאני חושבת על זה היום אני בקושי זוכרת אותם קופצים אלינו ותוהה איזה הסכם היה שם עם חוסר הסימטריה הזאת).
מלבד חופשות קיץ משותפות אצל סבא יצחק וסבתא רבקה (יש להגות במלעיל כמובן) בקרית חיים, הייתי מבלה שעות בחדר של בת-דודתי מיכל, והיינו משחקות ושרות ביחד. היא היתה הדבר הכי קרוב לאחות שהיה לי, ואני לה. שלאגר גדול של שנות השבעים והשמונים היו הספרים "אלף זמר ועוד זמר" ואנחנו היינו יושבות וחורשות את הספר עמוד אחר עמוד, שרות בשני קולות שירים שנכתבו שנים לפני שנולדנו. 

בין השירים ששרנו היו שירי ארץ ישראל (האשכנזית, לא ידענו את זה אז), שירי העמק והמון שירי גבעטרון שמבוססים תכלס על לחנים רוסיים כמו "העגורים", "ערב מול הגלעד", "אלעד ירד אל הירדן" ו"אור הירח על ההר". אפשר היה לחשוב שמדובר בשתי חלוצות מהעמק, אבל היינו שתי ילדות מגבעתיים, חננות גאות. באותן שנים גם למדנו חלק מהשירים האלו בשיעורי מוסיקה בבית הספר, שזה באמת מנהג שנראה פרה-היסטורי והיסטרי – להקדיש שעה בשבוע ללמוד שירים ולשיר אותם ביחד. את רוב מה שלמדנו בעל פה בבית הספר אני כמובן זוכרת עד היום. כולל קול ב'.

1000 [אלף] זמר ועוד זמר: שירים ששרים בצוותא / שירי חגים [סט בארבעה כרכים] / אליגון, תלמה ; פסחזון, רפי [ער`] - הגלריה לספרות - ספרים משומשים, נדירים ועתיקים

שנות הילדות החד-ספרתית חלפו, ואני מתחילה את הטינז שלי, בעצם היום קוראים לזה "טווינז" – כולה בת 10. אני חוטאת הפעם באנכרוניזם – לא עם השיר (שיצא בשנת 1980) אלא עם הסיפור.
ובכלל – לפני הסיפור – שנות ההתבגרות הן השנים בהן אנחנו נחשפים למוסיקה. במקרה שלי לאמנות בכלל (עוד כמה שנים נגיע לתיכון) – ואין שום סיכוי שאצליח להכניס לפה את כל הרשימה של השירים שאהבתי או השפיעו עלי. ככל שאני כותבת את הפוסט הזה אני מצטערת שאני לא איזו מבינה גדולה במוזיקה כמו חלק מהחברים שמקיפים אותי. ואז אני מזכירה לעצמי שהשירים הם רק פורמט.

רוצה לקבל בכל יום רביעי תזכורת על שיר חדש למייל?

כתיבת תגובה

רוצה לרכוש את ההרצאות שלי?

הירשמו לעדכונים
על פוסטים חדשים בבלוג

פוסטים לוהטים

einav jacksonc מנגנת על פסנתר עם מיקרופון

עץ נפל ביער

אתמול בערב, חברתי דניה, שגרירת התרבות המקומית שלי, הזמינה אותנו להצטרף אליה להופעה של עינב ג'קסון כהן  בלבונטין 7. לאלבום הבכורה שלה קוראים "עץ נופל

לפוסט המלא »
עיצוב ארון קיר רונית כפיר

נכנסת לארון

מה חשוב לדעת כשמגיעים לתכנון ארון קיר בחדר שינה? מאילו טעויות חשוב להימנע? הפוסט הפופולרי ביותר בבלוג שלי, ולא סתם: מדריך מפורט לתכנון ארון קיר,

לפוסט המלא »
שחר ועינב צועדים בשביל בין הרים

אדווה קטנה במפל גדול

בחג סוכות יצאנו לקמפינג עם חברים, שלושה ימים בצפון. ביום השני טיילנו אל מפל היהודייה. בשביל שעולה חזרה, פנתה אלי אשה צעירה, שעצרה בצל עם המשפחה. "סליחה,

לפוסט המלא »

פוסטים אחרונים

הנושאים הכי חמים לפי

בינתיים, באינסטגרם שלי:

אני רוצה עדכון
על פוסטים חדשים בבלוג

פוסטים לוהטים

פוסטים אחרונים

הנושאים הכי חמים

בינתיים, באינסטגרם שלי: