תוציאי את הילדים שלך מהמשרד שלי

מתי בפעם האחרונה שאלתן גבר: "איך אתה מאזן בין משפחה לקריירה"?

האם שמעתם על גבר שנשאל בראיון עבודה אם הוא מתכנן ילדים בקרוב? האם יצא לכן להכיר עמית חדש לעבודה, שסיפר לכן במשפט הראשון אחרי שמו, מהם שמות ילדיו?
דבילי או לא רלוונטי עד כמה שזה נשמע, הפרט השני שנשים רבות בוחרות לספר על עצמן (לרוב בעמוד ה"אודות" בבלוג או באתר שלהן) אחרי שמן, ולפעמים עיסוקן הוא "שלום, אני רונית. מעצבת פנים, בלוגרית, אמא לשחר ועינב". רובן בדרך כלל שוכחות להזכיר שהן גם רעיות.
אנו חיות בעידן עלק-פוסט-פוסט פמיניסטי כזה, בו האמהוּת חזרה להיות "תפקיד חיינו". חס ושלום שנשכח להזכיר את הילדים שלנו – שמא ניחשד שאיננו אמהות טובות.

רגשות אשם של אמהות עובדות. די עם זה. הבלוג של רונית כפיר
לא, לא התכוונתי לאמהות וקריירה. גט אה לייף

אבל בעוד מיליארדי פוסטים, ספרים, הרצאות, קורסים, סרטים וספר אחד מעצבן במיוחד הוקדשו לאמא העובדת, אותה אשת-פלא שנמצאת במאבק מתמיד "לאזן בין חיי משפחה לקריירה" – היכן הוא האבא העובד? מדוע הוא לא זוכה לאותה תאורה הירואית? ואפילו לאותו כינוי? מדוע הוא לא זקוק לספרים, לקורסים ולהרצאות כדי לשרוד את רגשות האשם המטורפים שמכרסמים בו, שעה שהוא נשאר בעבודה במקום לחזות בילדים שלו גדלים?
בואו נעשה ניסוי קטן ומשעשע (=מדכא). הקישו בגוגל "אבהות וקריירה". זה מה שתקבלו:

לפני כמה שבועות קראתי בעצבים פוסט נרגש של חברת הום סטיילינג, ששיבחה "לקוחת חלומות", שגם עובדת במשרה מלאה, גם אמא לשלושה ילדים (!) שבשל היותה עסוקה, נתנה להן יד חופשית בעיצוב הבית. הן התפעלו מכל אלו, ומהיכולת של הלקוחה להאציל סמכות (דבר שמן הסתם למדה בקריירה שלה), כאילו זו להן הפעם הראשונה שפגשו אשה עובדת. אבל נפקד מהתיאור מקומו של הבעל. הוא עובד? במשרה מלאה? כמה ילדים יש לו? האם הוא "נתן להן" יד חופשית? הרי זה גם הבית שלו. איך אני יודעת? כי בסוף נכתב ששניהם אהבו מאד את התוצאה. כלומר שלאישור הסופי דעתו היתה חשובה. וזו רק דוגמא אחת.

לאחרונה אני תוהה שמא זו אינה פשוט נבואה שמגשימה את עצמה. שמרוב שאנחנו טוחנות לעצמנו את השכל על זה, אנחנו בוראות עוד ועוד רגשות אשם, במקום פשוט להגיד – האבא העובד? הוא איש עובד שיש לו ילדים. הוא פשוט עובד ואז חוזר הביתה. הוא לא עושה מזה ביג דיל. כשהוא עובד הוא איש מקצוע, וכשהוא חוזר הביתה הוא אבא. הוא לא מרגיש צורך להגדיר את עצמו בתור "אבא של עינב ושחר" בעבודה, כי מה הקשר של הילדים שלו לעבודה שלו?! האם מישהו יעריך אותו פחות אם יידע שיש או אין לו ילדים? או יעריך אותו יותר אם רק יטרח לציין שיש לו?

אבל ממה שראיתי מאז הפכתי לאמא, המציאות שלנו היא מה שאנחנו נחליט שהיא תהיה. חופשות הלידה בארץ עדיין מפלות נשים לרעה, כי איזו אשה באמת יכולה לחזור לעבוד שישה שבועות בלבד אחרי לידה, ולאפשר לבעלה את הבונדינג המטורף שיכול להתרחש עם התינוק שלו בשבועות האלו? אולי רק אלו שמגישות תכנית יומית בת שעתיים ברדיו. אבל אם זה מספיק חשוב, אפשר לבנות מציאות בה שני בני הזוג מגדלים יחד את הילדים, חוזרים בשעות סבירות מהעבודה הביתה להיות איתם, ושותפים מלאים בחובות ההורות והפרנסה.

אחרי שחזר מחופשת הלידה שלו, דני הוריד את אחוז המשרה שלו ל-80, ועבד 4 ימים בשבוע. אחרי שראה כי טוב הוריד עוד יום. אם נשים יתנו מספיק מקום לבני זוגם לגדל את הילדים (בדרכם!) רובם ישמחו לעשות זאת. וגם לעבוד פחות, תתפלאו (השאלה הנפוצה אז היתה "איך הרשו לו?" והתשובה בדרך כלל היתה "הוא פשוט ביקש").

האמת היא, שאנחנו עדיין חיות בעולם בו אי אפשר לאזן. אין כזה דבר work-life- ballance,  בטח לא אם את או אתה רוצה קריירה.
ואנחנו עדיין חיות בעולם בו אין לנו בחירה אמיתית. נשים לא באמת "בוחרות" להישאר בבית, גם אלו שמכריזות על כך. אני תוהה בכמה משפחות אשכרה התנהלה שיחה בה בני הזוג שקלו מי חוזר לעבוד אחרי לידת הילד הראשון. הבחירה הרי נעשתה עבורינו, כשהעולם בו אנו חיות עדיין משלם כ-30% יותר לגברים, שיוותרו המפרנסים ה"טבעיים" אחרי הלידה. שריל סנדברג המופלאה מקדישה לכך פרק שלם בספר שלה, שאם לא קראתם אותו או טרם האזנתם אותו, לכו מכאן עכשיו.

עד שאנחנו לא נפסיק להתייחס לעצמנו קודם כל כאמהות ואחר כך כל דבר אחר – נמשיך לסנדל את עצמנו בתפקיד הזה. איזו רלוונטיות יש לשאלת כמה ילדים יש לי ליכולות המקצועיות שלי? מדוע עלי לשאת נאומים נרגשים קבל עולם ופייסבוק על "כמה שהילד שלי לימד אותי" בעוד שאוי לי אם אעוף על עצמי מקצועית וכמה שלימד אותי מישהו בתחום אחר? מדוע עלי לקבל הזמנות לערבי "אמהות", בהן מסבירים לי איך לאזן ו"לשלב את כל משימות חיי"- מי אמר שאלו משימות חיי? בחיים שלי, למשל, אני מוצאת את המשימה של להיות בת זוג מאתגרת יותר ולעתים חשובה יותר ממשימת האמהות. את איילת ולדמן,סופרת ואשתו של הסופר מייקל שייבון, כמעט הרגו כשהעזה לכתוב משהו דומה.

עיטור העוז

כשהחלה אופנת "שרשאות הילדים", בה נשים נושאות בגאווה את מספר הצאצאים שלהן ומינם על צווארה, היא מיד העלתה לי את הסעיף. רק שתי חברות שלי ענדו את הזוועה הזאת, שתיהן מהפריפריה (בתל אביב כמעט לא ראיתי את זה, אולי כי פחות אמהות עובדות שם במשרה מלאה) ולפחות עם אחת מהן שוחחתי על כך. השניה ודאי תכתוב לי בתמיהה בקרוב.
ולמה זוועה?
כי, כאילו, הכל?
כי מעולם לא ראיתי גבר עונד שרשרת שמספרת לעולם, עוד לפני שפתח את פיו, שיש לו שני בנים ושתי בנות, למקרה שתחשבו שהוא "סתם גבר". או "סתם מנכ"ל". הוא גם מנכ"ל וגם אב לשלושה! נכון שעכשיו אתם ממש מתפעלים? אולי גברים יענדו שרשרת עם המשכורת שלהם? או מספר הנשים ששכבו איתן? כי מבחינתי זה היינו הך. זהו עיטור העוז! זהו הערך שלנו! זו המהות שלנו, ועלינו להודיע על כך לעולם, פן יחשבו שאנחנו "סתם נשים".

רגשות אשם אמהות וקריירה. הבלוג של רונית כפיר
הטייס פרד כריסטנסן עם סימני ההורדה של מטוסים גרמניים שהפיל. אות גבורה

השרשרת הזו היא קצת כמו "סימני ההפלות" על מטוסים. בואו ניגש ישר למה שחשוב באמת, ומה שחשוב זה "כמה". אין לי אפילו צורך לזרוק את זה בתור פרט עסיסי בשיחה, ככה בנונשלנטיות – כי איך שאני נכנסת לחדר הישיבות כולם ידעו, על פי השרשרת שלי, שיש לי שלושה/ארבעה/חמישה ילדים. והו כמה הם יעריכו אותי יותר בזכות זה!
ביום בו אנחנו נדע להשאיר את הילדים שלנו מחוץ לחדר הישיבות, כמו הגברים, נוכל להתחיל לדרוש יחס שווה בעבודה. כל עוד אנחנו מכניסות את כותרת המשנה "אמא של.." לכל מקום – אל תתפלאו שאחר כך הילדים תוקפים אותנו מהדלת הצדדית של רגשות האשם. ייתכן שכשנלמד לעשות זאת, יתפנה גם יותר מקום לבני הזוג שלנו להיות יותר הורים.

ואני יודעת שקל יותר לכתוב כשהילדים שלי גדולים יותר-  הרי עם הפיכתנו להורים החיים שלנו מקבלים טוויסט, שלוקח לעתים כמה שנים להתאושש ממנו. אבל זה ההבדל: ההורות. אולי די עם האמהות? ברגע שנפסיק לקדש אותה, להלל ולקלל אותה, נוכל להמשיך הלאה בצורה שוויונית ומאוזנת יותר, גם בין המינים.
נכון, עד שלא יחול שינוי מהותי בתרבות העבודה שלנו – כל מי שרוצה קריירה, גבר או אשה, יצטרך מתישהו להשקיע שעות רבות יותר בעבודה מאשר עם הילדים שלו או שלה. אני מדברת בעיקר על עולם השכירים. עבור עצמאים ועצמאיות האיזון הזה תמיד מאתגר, דווקא כי הוא תלוי רק בנו. ולהקדיש זמן לעבודה שלנו היא בחירה לגיטימית. מותר לבחור בה. האושר של הילדים שלנו לא בהכרח נגזר ממנה. האושר שלנו? בהחלט.
וכן, כך בנוי המעגל: כל עוד אין שוויון (בשכר, בתרבות שמגדלת בנות להיות יפות ואמהות ובנים להתעסק עם כסף ומספרים) לא באמת יוכל להתקיים שוויון ושותפות בהורות. עד שלא תשתנה תרבות העבודה לימי עבודה קצרים יותר ומתחשבים יותר גם בגברים, הם לא יוכלו להיות שותפים שווים, ונשים שינסו לאזן בין הכל ימשיכו להתייסר בנסיון להצליח בכל התפקידים.

אבל הדברים האלו משתנים, ואני כן מאמינה ששינוי בתפיסה העצמית שלנו יכול להתחיל שינוי בתפיסה של מקומות העבודה ושל בני הזוג. אני לא "אמא עובדת", אני אשה עובדת שיש לה ילדים. בדיוק כמו בעלי.
במסגרת ההרצאות שלי בפני נשים עצמאיות, שמחברות אותי למורשת הפמיניסטית עליה חינכה אותי אמא שלי, אני מפצירה בנשים לפתח בטחון עצמי עסקי ועצמאות כלכלית אמיתית, למענן ולמען נשים מוחלשות מהן, להן אין בחירה כלל.
כשנפסיק לשאת את האמהות שלנו כעול או כפרס, אלא נשאיר אותה בבית, עם הילדים, כשאנחנו יוצאות לעבודה – אני מאמינה שנוכל לראות ולהגיע הרבה יותר רחוק, להרגיש יותר טוב עם עצמנו, וגםלחזור הביתה בזמן לארוחת הערב.
והיא תהיה עוד חמה.

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter

לפוסט הזה יש 49 תגובות

  1. Avatar
    אלה

    אין מספיק לייקים בעולם כדי לצעוק כמה את צודקת.

  2. Avatar
    קטיה

    גם אני חושבת שהבעיה היא אצלנו. אבל זה נתון פיזיולוגי/אבולוציוני. מה לעשות, אם נשים הן אלה שחלק של הורות יותר חשוב להן, מאשר לגברים. אי אפשר להמלט מזה. כך אנו בנויות. זה בסדר.
    דבר שונה לגמרי- הגדרה של עצמנו כנשים עובדות, כמקצועניות.
    לפני זמן לא רב, אני ושותפה שלי כתבנו "אודות" עבור האתר שלנו. עברנו על כמה אתרים של מעצבים (גם על שלך…), לראות איך אחרים כתבו את "אודות " שלהם. רוב הנשים דאגו לכתוב שהן אמהות ל-X ילדים, כולל את שמות של ילדיהן! למה הן מרגישות את הצורך לציין את הפרטים האלה בקורות חיים המקצועיים שלהן? עד כמה באמת זה מעניין את הלקוח הפוטנציאלי, שקורא את הפסקאות האלה?

  3. Avatar
    אפרת יפה

    נהניתי מאד מהכתבה של אחיך, הוא כותב היטב, ודברי טעם. אשמח להמשיך לעקוב. תודה על ההמלצה 🙂

    1. Avatar
      רונית כפיר

      תודה יפתי קפתי אפרתי. הבלוג של אח שלי הוא ממש פנינה של חוכמה מבחינתי. מה שמוכיח שאין נושאים משעממים או לא רלוונטיים – יש רק אנשים שלא יודעים לכתוב או להעביר נושא.
      עכשיו רק צריך לשכנע את אחי הגדול להתחיל לכתוב בלוג ואנחנו משתלטים על הרשת!

  4. Avatar
    מיכל

    נחשפתי אליך לאחרונה ואני מרגישה שאני לומדת ממך המון. לגבי הפוסט הנוכחי, פשוט קראת את מחשבותי. אני אמא, ואמהות היא חלק משמעותי מהזהות שלי, ממהלך היום שלי ומהדברים שמעכבים אותי בדרך לקריירה (Oh no she didn't…) תמיד שאני רואה את השרשראות האלה ובמיוחד את האלה המשובצות יהלומים אני חושבת לעצמי מכל הדברים המעוצבים והיפים בעולם זה מה שבחרת לענוד??

    החלוקה בין גברים לנשים חייבת להיות יותר שיוויונית והשיוויוניות תתחיל כששעות העבודה הסטנדרטיות של כולם יהיו עד שעה ארבע. בלי הבדל בין גברים לנשים ובלי התנצלות והצטדקות. כך לנשים תהיה הזדמנות להדביק את הפער שלאחר לידות וגברים יוכלו לשאת באופן שווה בנטל גידול הילדים. חוץ מזה שנוכל כולנו לראות את הילדים בשעות שהם עדיין לא ממוטטים מעייפות ולבלות זמן איכות משפחתי. אין לי מושג איך אפשר לגרום לזה לקרות..

    כיף ללמוד ממך.

    1. Avatar
      רונית כפיר

      תודה מיכל! כיף להעלות נושאים כאלו לדיון. זה תמיד מתחיל בקטן.

  5. Avatar
    ליאל

    אגב, ההצעה שלי בנוגע לחוק וחופשות הלידה נבעה ממחשבה של "כיצד ניצור את השינוי בכלל החברה, ולא רק נאשפר בחוק למי שרוצה". ומבדיקה קצרה – זה בדיוק מה שעשו באירופה: בשבדיה למשל, חלק מהחופשה שייך לאבא בלבד ואם הוא לא ינצל אותו, אך אחד לא ינצל אותו. זה לא יעבור לאמא. כך הם הקפיצו את המודעות בנושא ל…90% (!!) מהגברים לוקחים חופשת לידה!
    בגרמניה, עם אותו העיקרון של חיוב האב האחוזים של גברים שלוקחים חופשת לידה מזנקים אף הם.
    העיקרון בישראל של התניית חופשת הלידה של הגבר בזו של האשה, הוא הפסול והבעייתי שלא יצור שינוי מציאות. ובמה בכתבת את בעצם תומכת העיקרון הזה ואף מבקשת להאריכו.
    גילוי נאות, אני גרה כרגע באירופה באופן זמני והחלוקה שעשינו התאפשרה ללא בעיות – גם בארץ היא הייתה מתאפשרת כי עשינו חצי חצי ממש. אבל בקרוב מאד חוזרים אנו לישראל ולכן כל הדיון מאד מעניין אותי בהקשר הישראלי דווקא.

      1. Avatar
        ליאל

        וודאי, היא מוצגת כ16 חודשים סך הכל, אבל מדובר על זכאות. המדינה לא משלמת על כל הזמן הזה. ואנחנו מדברים על אורך חופשת לידה = אורך הזמן אשר המדינה משלמת 100% משכורת עבורו.
        ולכן שאר מדינות אירופה יותר רלוונטיות במקרה זה: גרמניה, שם חופשת הלידה מוצגת כ12 חודשים, אבל מתוכם רק 12 שבועות משולמים, כמו בישראל (רק שבארץ משולם 14 או 15 שבועות, וזכאות ההארכה (ללא מימון המדינה) היא ל6 חודשים, אם אינני טועה).
        בצרפת חופשת הלידה היא של 10 חודשים, אך 16 שבועות ממומנים מהמדינה.
        באוסטריה וספרד המצב דומה עם 16 שבועות משולמים מהמדינה.
        ההבדל הוא בעיקר באפשרות ההארכה ללא תשלום.

  6. Avatar
    ליאל

    אני מסכימה איתך לגמרי כשכתבת שיש מעטים מדי של גברים שלוקחים חופשות לידה. זו עובדה קיימת, לפחות בישראל, אבל לא בלתי ניתנת לשינוי. והדרך לכך היא *לחלוק* בחופשת הלידה ולתת את הנטל לשני הצדדים. אם נמשיך במשפטים כמו "לא אוכל לחזור לעבוד *כבר* אחרי 6 שבועות" (וואו זה מלא זמן של להיות בבית! ) או "איך האבא יסתדר עם הבונדינג" , אז מאיפה יגיע השינוי אצל המעסיקים? אנחנו צריכים לדרוש זאת. האבא, לדרוש בזכותו להיות המטפל לתינוקו החדש, האמא, לחזור להתעסק בפיתוח האישי המעשיר והמהנה שלה.
    לדעתי, כדי לאפשר לשינוי לקרות, להיפך, יש להכריח גברים לקחת משהו מחופשת הלידה ולא לאפשר לזוגות לחלק את זה כרצונם כי כך השינוי לא יבוא בקרוב. זוגות פשוט ימשיכו עם המצב הקיים בלי לשקול בכלל מצב שבו האבא מטפל. צריך ליצור "בכח" מציאות אחרת ולחשוף אותה בפני משפחות, ככה אט אט המצב יתאזן.
    אני שמחה שהצחקתי – כי זו הייתה הכוונה: בהחלט חלוקת התפקידים לא משתווה, *למרות* כל העזרה והזמן הנוסף שהאבא יכול להשקיע בזמן ההריון ולאחר הלידה אותם ציינתי (שגם זה, לדעתי עדיין לא מספיק נפוץ בקרב זוגות). ולכן איפה ש*אפשר* להיפטר מחוסר השוויון הפיזי הזה, הנקה, אני חושבת שיש לעשות כן.
    כך החלטתי לעשות מראש, ולשמחתי המשכתי בקו מחשבה זה גם אחרי הלידה וגם אחרי קריאה באשר להמלצות הרפואיות בנושא ההנקה.
    אולי לשמחתי בסופו של דבר זו לא הייתה החלטה שלנו בלבד כי בכל מקרה גופי הפסיק לייצר חלב אז התינוק בן 4 השבועות חייב היה לקבל את עיקר ההזנה מבחוץ. אז אם זה התאפשר עכשיו ללא בעיות , ומתאפשר גם עבור כל הנשים האחרות אשר פשוט אינן יכולות להניק, זה יכול להתאפשר גם עבור אשה שכן יכולה להניק אבל בוחרת שלא, כדי לאפשר את הרצון של האבא להיות שם, לאפשר לה להתקדם אישית, לאפשר את השוייון.
    וגם אם בפעם הבאה זה לא יקרה אצלי טבעית, אפסיק את ההנקה כאילו היה זה כורח המציאות, שהרי הכל היה ועודנו בסדר עכשיו בריאותית אצל התינוק, ונפשית אצל הוריו (אגב מישהי אחרת כבר טענה בפניי שהדיון הוא האם לשאוב או להפסיק להניק, כי מבחינתה החלוקה השווה והחזרה לקריירה לאחר 3 שבועות הם ההכרח. מבחינתי פשוט השאיבה לא באה בחשבון ולכן הדיון מוסט להאם להניק או לא?)

  7. Avatar
    ליאל

    כתבת נהדר ומסכימה עם הרוב!
    אבל, נקודה אחת מציקה לי, אולי לא הבנתי אותך נכון: מדוע כתבת "חופשות הלידה בארץ עדיין מפלות נשים לרעה, כי איזו אשה באמת יכולה לחזור לעבוד שישה שבועות בלבד אחרי לידה, ולאפשר לבעלה את הבונדינג המטורף שיכול להתרחש עם התינוק שלו בשבועות האלו? "
    מה זאת אומרת איזו אשה?? לא הגיוני ש6 (!!) שבועות בבית יספיקו לי עם התינוק ואז האבא יהיה 6 שבועות? למה לחשוב שהוא לא מסוגל לכך? האמרה הזו די מכעיסה. גם מכלילה את יכולת ורצון האבות להיות אבות לתינוקות בני יומם, וגם מכלילה נשים, באמרך שהן אינן מסוגלות לתפקד ולעבוד כבר 6 שבועות לאחר הלידה (שזה חודש וחצי! ).
    אז הנה לך למשל דוגמא, אני ובעלי היינו שנינו בבית בשבועיים הראשונים (כך לי, לאמא, יש זמן התאוששות אופטימלי מהלידה ויש אבא שדואג ועושה יותר בזמן הזה) ולאחר מכן אני נשארתי שבועיים בחופשת לידה לבד, ואז התחלקנו חצי חצי בזמן הנותר עד גיל 4 חודשים. כן! האבא נשאר עם בנו בן מספר השבועות לבד בבית וטיפל בו! כן! זה עבד מצויין והקשר האבהי לא פחות חזק מהאימהי, ורק כך, על ידי התחלקות שווה בין ההורים בזמן חופשת הלידה (חוץ מהזמן הראשוני ממש של שבוע-שבועיים של התאוששות מהלידה) תושג הורות שוויונית.
    אחרת, כל חופשת לידה שלוקחת רק את האמא בחשבון, כבר פוסלת את כל הרעיון שהעלית של שוויון בין הילדים לקריירה…

    1. Avatar
      רונית כפיר

      ליאל, נראה לי שאת מתפרצת לדלת פתוחה.
      בטח ובטח בילד ראשון, ולטעמי גם בילד שני, להישאר חודש וחצי עם תינוק ואז לצאת לעבוד זה מטורף בעיני. בטח אם את מניקה (ואני מאד בעד הנקה).
      כדי שאב יקבל דמי לידה, האם צריכה לחזור לעבודה מלאה אחרי שישה שבועות.
      קשה לי לדמיין מצב בו אשה יכולה לחזור לעבודה מלאה חודש וחצי אחרי לידה (בטח ראשונה, או למשל בניתוח קיסרי) בטח אם היא מניקה.
      מה שאמרתי הוא שרק נשים עצמאיות, כמוני, שלא חייבות לדפוק שעון, יכולות להרשות לעצמן לחזור לעבוד אחרי תקופה כה קצרה. אני לא יודעת במה את עובדת, אבל אם חזרת לעבוד אחרי חודש וחצי זה בטח לא היה קל, ואני בספק אם הנקת. אין שום דבר רע בלא להיניק, אבל נשים שרוצות להניק פשוט לא יוכלו לעזוב תינוק אחרי חודש וחצי. זה זמן מאד מאד קצר.
      אני חווה את הקשיים של חופשת הלידה גם מצד כמה חברות שלי שהן מעסיקות, וזה ממש לא פשוט גם להן, אבל שלושה חודשים היא תקופה קצרה מאד בעיני, בטח חצי ממנה.
      עם כל הפמיניזם שלי, איני יכולה להתכחש לזה שרק אנחנו בהריון, ורק אנחנו יולדות ומניקות.
      המצב הקיים היום הוא שאם אשה רוצה לחזור לעבוד ולאפשר לבן זוגה להיות גם בחופשה עם התינוק, היא חייבת לוותר על הנקה, למשל.

      1. Avatar
        ליאל

        זה הנקודה, שקשה *לך* לדמיין. אבל זה לא מעשה קיצוני או בלתי אפשרי. הרי אם נדמיין מראש שזה בלתי אפשרי, אז וודאי לא נפתח את האפשרות לנסות אחרת, והמצב הקיים יתקבע.
        הנקתי הנקה בלעדית כל זמן שהייתי רק אני בהתחלה ולאחר מכן זה עבר להנקה רק בערב כי במהלך היום האבא היה ההורה עם התינוק. העובדה שהאבא גם מגדל את הילד שלו, והאמא לא עסוקה בתינוק 24/7 כלכך הרבה חודשים, יותר חשובה בעיניי מההנקות שהוא הפסיד וזה היה השיקול.
        וכן, זה היה ילד ראשון, וזה הלך כלכך טוב עבור כל הצדדים (האבא התינוק ואני) כך שנאמץ זאת להמשך והלוואי ועוד אנשים יעשו כך: כך אין אף צד שמתעסק בזה יותר או פחות ולא נוצר מקום לפערים בהתקדמות האישית. כל עוד אין מצב רפואי מיוחד, ההחלמה מהלידה אפשרה לי לעשות הכל לאחר שבועיים או פחות. אם היה ניתוח, לדעתי היינו שנינו נשארים יותר זמן, בדיוק כמו במצב רגיל בו אדם שעובר ניתוח זקוק לחופשת מחלה וזקוק לעזרה מאדם קרוב.
        רק אנחנו בהריון – אבל הבעל גם מעורה בבדיקות השונות ולוקח על עצמו מחוייבויות אחרות בזמן שאת סוחבת.
        רק אנחנו יולדות- אז האבא לוקח חופשה כדי שהאמא תוכל להתאושש טוב יותר מהלידה ולישון ולא להיות המטפלת היחידה בתינוק.
        רק אנחנו מניקות – כאן אני פחות מסכימה כי הנקה בלעדית ראשונית היא החשובה ולאחר מכן מספיק לקבל מנה מהנקה ושאר ההזנה יכולה לבוא מהאבא בבקבוק. את 9 חודשי ההריון עצמם אי אפשר להחליף אבל יש הרבה מקום ליצור שוויון בכל תחום ההאכלה, כן, על חשבון הנקה, כי השווייון הזה חשוב יותר ותורם לגישור הפער שנוצר בהריון.

        אז הגיוני שהחוק לא מאפשר לשני ההורים להיות 4 חודשים בחופשת לידה, אלא רק אחד בכל פעם. לדעתי השינוי היחיד צריך להיות בזמן הראשני- שגם האבא וגם האמא יהיו בחופשה בשבועיים הראשונים פשוט כי אחד מתאושש והשני מטפל…ואת זה אנחנו עשינו באמצעות חופשה והתחשבות המעביד.

        1. Avatar
          רונית כפיר

          אני דווקא מחשיבה עצמי אדם עם הרבה יכולת לדמיין. המחשבה על חופשת לידה של חודש וחצי עדיין נשמעת לי איומה.
          ואנחנו בעיקר חלוקות על מה שנקרא בעיניך זמן הנקה ראשוני. הנקה של שישה שבועות רחוקה מלהיות מומלצת, וממה שאני זוכרת ההמלצות של משרדי הבריאות בעולם, המבוססות על מחקרים רבים, הן מינימום של 4 עד 6 חודשים, אולי תמצאי גם מקומות שאומרים שלושה. אני מכירה מעט מאד נשים שירצו להניק רק שישה שבועות ואז לעבור לפעם ביום. אלו שכבר עוברות את הסיוט של השבועות הראשונים להנקה (ואחת מתוך אולי 25 נשים שאני מכירה הניקה בלי בעיות מההתחלה) לא יסבלו את זה בשביל חודש וחצי. אני מסכימה שבדיוק כאן נפערים פערים בין הגישות השונות- כי הנקה אינה מאפשרת שוויון בטיפול בתינוק בין שני בני זוג, כשרק האם מזינה ולרוב גם יותר מכך.
          לפי התפיסה שלי, מקומות עבודה אמורים לקדם קיום של משפחות, ולכן חופשת לידה צריכה להיות ארוכה יותר וכמובן שרעיון החופש לשני בני הזוג עם הולדת ילד נשמע מתאים לתפישה הזאת. היה יכול להיות נכון לאפשר לנשים לחלק את החופשה עם בני הזוג על פי ראות עינהן, למשל לאפשר לו לקחת רק שליש ממנה, ולא חצי. הצחקת אותי עם ההשוואה שלך לחלוקת התפקידים בין נשים וגברים בהריון ובלידה. טוב שלא אמרת שרק אנחנו יולדות אבל האבא נמצא בחדר. הריון, לידה והנקה הן חוויות פיסיות מטלטלות ואף קשות ביותר לחלק מהנשים. כמובן שכמו כל דבר מורכב בחיים עדיף לעבור אותו עם תמיכה של בן או בת זוג, אבל זה לא משנה את העובדה שאין כאן שום שוויון.
          את מה שאת ובן זוגך עשיתם אפשר לכם המעביד. יש מעטים כאלו, לצערי, ומעט עוד יותר אנשים שיכולים להרשות לעצמם חופשיים חופשה על חשבונם. המציאות היא שאחוז מזערי עד לא קיים של גברים לוקחים חופשות לידה בארץ (זה נמדד במאות ספורות של אנשים, בשנה שאני ילדתי אלו היו 154 גברים, היה לי גזיר עיתון על המקרר), ועושה רושם שחופשה של שבועיים לגברים אחרי לידה היא חלום אוטופי..

  8. Avatar
    אפרת יפה

    עכשיו תשמעי משהו שבאמת יעצבן אותך: כשהתראיינתי לכתבה בידיעות בסוכות האחרון (איך לעשות כסף מבלוג) נלחמתי ממש כדי להוציא את הטייטל "אמא ל…" נגיד שזו היתה כתבה על הורות אז עוד אולי עוד יש לזה מקום, אמרתי, אבל בכתבה בנושא כה מקצועי – מה הקשר?! הם נכנעו בסוף.

    אני חושבת שכמו בכל חלוקה/שותפות זה עקרון המשיכה בחבל. אם צד אחד מושך חזק מדי, הצד השני מושך פחות מדי. אישה שיודעת לשחרר (אבל ממקום אמיתי, מלא, שלם, שליו, לא רק למראית עין אלא ממקום פנימי עמוק שמרגיש בזכותה הבסיסית לכך) זוכה לשותפות מצד בן זוגה.

  9. Avatar
    מירב גלן

    צודקת
    לגמרי

    קשה,
    אבל כמו ששריל אמרה – מזלנו שאנחנו כאן והיום (ולא לפני חמישים שנה או באפריקה)

    רבות (ורבים) מאיתנו בסוג של מרדף יומיומי בדרך לחלום – את גם כותבת על זה, אז…
    כל הכבוד על הקיטור (בחולם לא בשורוק)
    שיוצא ממני גם לא מעט, רק במעגלים המצומצמים בעיקר ולא על הכתב

    הדברים אכן משתנים, זה תהליך באמת
    וחוץ מלהיות באמת אקטיביים/יות צריך זמן
    (וזה קשה לשכמותי שחייבות כאן ועכשיו)
    מזלי שמצאתי לי גם שותף מצוין ושווה

    חוצמזה – תודה לך שהיכרת לי את חברתי החדשה שריל
    ד"ש 🙂

    מירב

    1. Avatar
      רונית כפיר

      שמחה להכיר, שווה לך לבקר גם בלינקים האחרים שיש בתגובות – דברים חכמים ומלאי השראה!
      נשיקות!

  10. Avatar
    שונית

    הבעיה היא אנחנו. אנחנו יוצרות את המציאות הזאת ונותנות לה יד. השינוי צריך להיות מדיני וחברתי ותפיסתי ובעיקר אצל כל אחת בבית. אני מעולם לא הגדרתי את עצמי אפילו כאשה. אני קודם כל בן אדם. כל דבר שרציתי לעשות, עשיתי. גם אם אמרו לי שזה לא לנשים, או שנשים לא עושות את זה. גם לפני הילדים וגם אחרי. מלעבוד על השופל ברפת, דרך תפקיד בצבא שהיה סגור לנשים. והיום אני אמא שעושה מילואים ורוב האנשים ביחידה שלי בכלל לא יודעים שיש לי ילדים. ואני עובדת בעבודה שדורשת ממני להעדר מהבית בשעות אחר הצהריים או לנסוע לחו"ל לשבועיים. ואני עושה את זה. כי לילדים שלי יש אבא. וכשהוא הולך למילואים אף אחד לא שואל אותו מי עם הילדים. אני נותנת קודם לאנשים להכיר אותי כאדם ואז הם מגלים שיש לי ילדים ומופתעים מזה. ואני דורשת מהבעל שלי להכיר בעובדה שזה לא מובן מאליו שאני זו שצריכה להתייצב בשעה 16:00 לקחת את הילדים מהגן. כי שנינו עובדים במשרה מלאה והילדים הם לא העבודה של אמא. אני אדם שלם עם הילדים שלי ובלעדיהם. אני אוהבת אותם והם חלק גדול מחיי אבל הם לא מגדירים אותי.

    1. Avatar
      רונית כפיר

      אני אוהבת אותך שונית! את נשמעת לי אחלה בנאדם 🙂

      1. Avatar
        שונית

        אני אוהבת אותך עוד מימי זאפ לראשון!

  11. Avatar
    צביה

    הי רונית, מתחברת מאוד למה שכתבת (כרגיל כתיבה מצויינת) אבל עדיין יש לי תחושה, אולי פשוט כי ככה חונכנו, שאמא זו אמא… שהיא יותר מרגישה, חושבת, דואגת לילדיה ויותר מנהלת את המפעל הקרוי בית.. אצלנו המודל מאוד שיוויוני, שנינו עובדים מהבית, באותו מקצוע, והכל מתחלק על שנינו, עדיין אני יותר הורה מבעלי… אחראית על קביעת תורים לרופא, דיבור עם מוריהם, החלטה על מה אוכלים ומה מבשלים.. ניהול הבית.. כמו רוב הנשים. ואם הילד נשאר בחזקת בעלי הוא צריך תדריך פרטני מה לעשות איתו ומה לא… עדיין אני מנהלת גם את בעלי… כך שעדיין לא ברור לי מה קורה אם הילדים ישארו שעות רבות מדי עם הגברים… בקיצור מצד אחד מתחברת למה שאת אומרת, מצד שני, לא בטוחה בחלוקה השיויונית הזו לגמרי. נגיד אישה שמשאירה את גידול ילדיה לגמרי לבעל, לא בטוחה כל כך שזה אכן טוב… עדיין בתחושתי עדיף שהאישה היא זו שתגדל אותו, אם צריך לבחור… בקיצור יצאתי שובניסטית?…

    1. Avatar
      רונית כפיר

      כן, יצאת שוביניסטית קצת.
      בעיני הבעיה טמונה במשפט שלך "אני מנהלת את בעלי". לגברים רבים מאד נוח להקטין ראש ולהגיד "אני עוזר אם אשתי אומרת לי בדיוק מה לעשות", ובכך "ממנים אותה" לאחראית, ולוקחים פוזיציה של ראש קטן, רק ממלא פקודות. הם סומכים על התפיסה לפיה נשים טובות בזה באופן טבעי, ומסירים מעצמם אחריות.
      זה קצת כמו הילדים, שכשמבקשים מהם לעשות משהו שלא בא להם, הם עושים את זה רע, ויודעים שאמא תתערב ותגיד "אויש, תן לי אני כבר אעשה את זה!" (אם ראית את יומנו של חנון, יש שם חלק בו אחיו הגדול מסביר לו איך להתחמק מעבודות הבית.. גדול).
      מהצד השני צריכה להיות אישה שלא משחררת, בדרך כלל. משפט כמו "עדיין לא ברור לי מה קורה אם הילדים יישארו שעות רבות מדי עם הגברים" – באמת? מה כבר יקרה אם הילדים שלך יישארו עם אבא שלהם? אם את תצאי למילואים של חודש, יש לך ספק שהילדים יאכלו, יישנו ויצאו מהבית לבושים? לגדל ילדים זה לא כזה דבר מסובך, אני בטוחה שגם הוא וגם את עושים דברים מורכבים יותר מזה.
      כך שאם תשני את התפיסה שלך, לפיה הוא "לא יכול" לזה שהוא יכול, אבל יעשה את זה שונה ממך, אולי עם סדרי עדיפויות שונים ממך, תגלי שאין צורך לנהל אותו. הוא לא עובד שלך בתחום גידול הילדים- הוא שותף שלך. אין לי ספק שגברים לא נהנים מהמעמד הזה של "פועל", שחייב לבצע פקודות על פי הוראות מדויקות, במקום פשוט להפעיל שיקול דעת של מבוגר ולרכוש מיומנות. יצא לי גם לראות כמה נישואין מסתיימים בגלל זה, וחייבת לומר שהזדהיתי יותר עם הגבר (לא שאני מאיימת). בהחלט ייתכן שזה מצב שנוח לשניכם, אבל אני מציעה דרך לראות אותו אחרת.

  12. Avatar
    Iris

    אחרי שתקראי את המאמר – ארוך אבל מרתק, תראי שלא תהיה לך בעיה – תקראי קצת את התגובות. הדיון מאד מעניין בפני עצמו. הכי חשוב בעיני הוא שהיא מתייחסת לנקודה מרכזית שסנדברג לא ממש נותנת לה משקל והיא שלהרבה נשים אין ממש אופציה לעשות את הבחירות שסנדברג טוענת שהן צריכות לעשות.
    ואגב לאטלנטיק יש אפליקציית אייפד מעולה, שאני מאד ממליצה להגיע אליה מדי פעם. הרבה תוכן פתוח גם ללא מנויים. אם את כבר שם, תחפשי את המאמרים של Hannah Rosin שכותבת הרבה על מקומן של נשים וילדים בחברה המודרנית. לא אזכיר את כולם פה אבל מומלץ.

    1. Avatar
      רונית כפיר

      הרגת אותי עם זה, עכשיו התחלתי לקרוא וגללתי למטה חמש דקות.. אימא'לה. אין לי מושג איך שתינו הצלחנו לגמור תיכון, תאמיני לי. שוב תודה יקירתי על ההמלצות. הולכת למיטה עם האייפד.

  13. Avatar
    איריס

    אני מאד ממליצה על המאמר של סלוטר. ארוך, אבל מאד מעמיק ומעניין. הטד שלה בא אח״כ.

    1. Avatar
      רונית כפיר

      כן, הבנתי על פי הסרטון. שהוא מקסים בפני עצמו. לאחרונה פיתחתי שוב עמידות למאמרים ארוכים. זה עדיין מפחיד אותי, אבל אנסה.
      מתביישת להגיד שהכי נוח לי זה להדפיס את זה ולקרוא עם עפרון, כמו שלימדה אותנו תמר אלפר המעולה. אבל מפאת חיבתי לסביבה אנסה ראשית באייפד.. נדמה לי שאפילו יש לי אפליקציית קינדל או משהו כזה.
      הנה המאמר:
      https://www.theatlantic.com/magazine/archive/2012/07/why-women-still-cant-have-it-all/309020/

  14. Avatar
    נורית ולק דגן

    ואו איזה נושא טעון. שמחה שהעלית אותו רונית!
    כל עוד ילדים זקוקים להוריהם, מישהו צריך להיות איתם ולא בעבודה, וזה הכי הגיוני בעיניי שתהיה חלוקה שווה בין ההורים. גם אני מרגישה שיותר גברים רוצים לצאת מהעבודה מוקדם פשוט כדי להיות עם הילדים שלהם. הפועל היוצא שנשים יכולות להשקיע יותר בעבודה, אם הן רוצות. ומכאן יכול לצמוח שוויון ההזדמנויות.
    חברה שלי יישמה מודל גאוני בעיניי, היא ובעלה יצאו לעבוד בתורנות כל כמה שנים. פעם היא פעם הוא. השני/ה טיפל/ה בבית ובילדים , או למד/ה בנוסף, ואמנם לא היו 2 משכורות אבל גם ההוצאות פחתו.
    לאחרונה התאפשר לי ולבעלי להתחלף בתפקידים. הוא 'בין עבודות' ואני עובדת. משרה לא מלאה כי כך אני בוחרת, אבל כולם נהנים ומרוויחים מזה. אבא למד לבשל ולכבס ואוסף את הקטנים מהגן, אמא מגשימה את עצמה והילדים רואים מודל שוויוני. זה ישתנה בקרוב אבל הזרע כבר נזרע. ואני מקווה שעד שהבנים שלי יהיו הורים, החלוקה השוויונית (והזכות לפנאי וחיים אחרי שעות העבודה! כמו בחו"ל!) כבר תהיה הרבה יותר טבעית ומקובלת.

    1. Avatar
      רונית כפיר

      בדיוק על זה סלוטר מדברת בסרט הטד שלינקקתי בתגובות כאן – על חברה שמייחסת חשיבות זהה לטיפול בילדים ולפרנסה. הדוגמאות שהיא נותנת הן כמובן מדינות סקנדינביה.
      המודל של החברים שלך מעט בעייתי, מפני שהוא עלול לפגוע בהתפתחות מקצועית לפעמים. וכמובן שהוא אפשרי רק אצל בני זוג שהפכו כבר מומחים בתחומם, ושמרוויחים סכומים דומים.
      אבל נשמע נהדר.

  15. Avatar
    גלית

    רונית. כרגיל אני מרגישה כאילו את מדברת ישירות אלי (בכל פוסט שלך אגב), וכרגיל אני לוקחת את הכל כביקורת. כן, ההורות שינתה לי את החיים. כן, עשיתי גם שינוי משמעותי בקריירה שלי בעקבות ההורות, וכן, בבלוג שלי כתוב "אמא לשתיים" בתור אחת המילים הראשונות. אולי הראשונה (תכף אבדוק). אבל הבלוג שלי מדבר על הורות, ואני חייבת לתת לעצמי הנחה (שאת נתת כבר ) ש"ההורות בשנים הראשונות היא טוויסט שלוקח זמן להתאושש ממנו". אני מרגישה שאני עדיין שם. הילדות ממלאות הרבה מהזמן שלי ומהמחשבות שלי. וההורות מעסיקה אותי מאוד, כנראה שאפילו יותר מאשר את בעלי. הוא שותף מלא, אין אצלינו הורה אחד שהוא יותר הורה מהשני. אבל כן – יש חלוקה כלכלית שלקחנו על עצמינו במודע. הוא מרוויח יותר ממני ועל כן הוא המפרנס הראשי. אני לקחתי צעד אחורה, שבמקרה או שלא בא בדיוק בזמן שגם ככה הייתי צריכה את זה. במחשבה שניה ממש לא במקרה. עד שהילדה הראשונה נולדה הקריירה היתה ה-חיים בשבילי. ואז היא הגיעה וזעזעה את כל התפיסה שלי לגבי החיים ולגבי עצמי. זה לקח כמה שנים להבין מה אני רוצה. וכנראה זה ימשיך להשתנות. ולגבי השרשרת: כל כך צודקת. זוועת עולם. (יצא ארוך. סליחה)

    1. Avatar
      רונית כפיר

      כרגיל אני שמחה שאת קוראת וכותבת פה.
      משפט המפתח הוא "אבל כן – יש חלוקה כלכלית שלקחנו על עצמינו במודע. הוא מרוויח יותר ממני ועל כן הוא המפרנס הראשי".
      זה בדיוק המצב: ברוב המקרים הגבר מרוויח יותר, ויש מצב שאפילו שניכם באותו המקצוע, הוא היה מרוויח יותר, בגלל פערי השכר. ולכן כמעט תמיד ה"בחירה הטבעית" היא שהגבר ימשיך לפרנס והאשה תישאר בבית. גם בגלל ההתניה שלנו מילדות להיות אמהות, להגשים את עצמנו כאמהות, לא לרדוף אחרי קריירה ועוד. כמובן שיש הבדלים טבעיים בין גברים ונשים, אבל ה"הכוונה" לאמהות כהגשמה העצמית הגבוהה ביותר של אשה מתחילה ביום בו היא נולדת, בערך. שלא לדבר על ההכוונה של נושאים ש"מתאים לנו" יותר ללמוד, ומקצועות שעלינו לרצות. ולכן כשהיא מגיעה להורות הבחירה שלה לא חפה מההתניות האלו.
      אחת הבעיות ששריל סנדברג, למשל, מדברת עליה, היא שנשים שפורשות משוק העבודה בעקבות לידה מתקשות לחזור אליו אחרי כמה שנים, גם כשהן רוצות.

  16. Avatar
    גלית אביים

    מעריצה אותך! כל מילה!!!

  17. Avatar
    איריס

    לפני שריל סנדברג היתה אן-מארי סלוטר שכתבה מאמר מאלף במגזין ׳אטלנטיק׳ לפני כמה שנים שנקרא ׳why women still can't have it all'. סלוטר היא אקדמאית שגם שימשה התפקיד בכיר מאד במשרד החוץ האמריקאי כשהילארי קלינטון היתה שרת החוץ. המאמר שלה עורר המון תגובות, והצית שיח מאד מעניין בנושא, שממנו גם צמח הספר של סנדברג. מומלץ.

  18. Avatar
    נעמה אורבך

    פוסט מעניין מאוד. גרמת לי לחשוב על איזה נפח הגדרת האמהות תופסת בחיי, גם המקצועיים. ואני באמת חושבת שככל שהילדים גדלים ופחות זקוקים לנוכחות מאוד גדולה של ההורים – יותר קל להתרחק מהמקום הזה שבו את בעיקר אמא. בעיני הדגש צריך להיות על מתן אפשרות יותר גדולה לאבות לחוות את ההורות.

  19. Avatar
    מירב

    מסכימה עם הרבה ממה שנכתב כאן אבל אני רוצה להציע רעיון שונה.
    אני דווקא הייתי רוצה לעבוד במקום שבו גם הגברים וגם הנשים משוחחים על ההורות שלהם (לא "עונדים" אותה אבל כן משתפים בה).
    כי כל עוד גברים שמים את מסיכת העבודה בעבודה ואת מסיכת ההורה בבית, ונשים הן הורה כל הזמן- מקומות העבודה ישארו גבריים בהתנהלותם. במיוחד כל עוד רוב ההנהלות מורכבות בעיקר מגברים.
    אבל, אם כולנו נהיה כל הזמן הכל, גם אנשי מקצוע וגם הורים- מה שבעצם קורה, אז נהיה אמפטיים יותר גם לגבר שיוצא לחופשת לידה, או נשאר עם ילד חולה בבית וגם לאשה שנשארת עד מאוחר כדי להספיק לקרוא עוד כמה מיילים.
    ועוד משהו: אני לא מתחברת לשרשרות האלו כי הן מזכירות לי את הנודניקים האלו ששואלים מתי כבר נעשה את השלישי… שניים זו לא משפחה…

    1. Avatar
      רונית כפיר

      הלכה למעשה, כך על פי דיווחים שונים מהשטח, זה מה שקורה, שבעיני זה קצת חבל. פוסטר ההורה המושלם מתחיל לדבוק גם באבות, שמדברים על ההורות שלהם (ועל פי מקורות, דווקא כן מציינים כמה ילדים יש להם בתחילת ישיבה, כדי להשיג עוד כמה נקודות..).
      ומה עם אנשים שאין להם ילדים? סתם רווקים? או אנשים שבוחרים לא להוליד? להם לא מגיע לחזור הביתה אחר הצהרים בשעה סבירה?
      אני לא מוצאת צורך מיוחד להקצות מקום להורות במקומות עבודה, אלא להקצות מקום לחיים – כל אחד ראשי לעשות בזמנו ובחייו מה שהוא רוצה, אם זה איסוף פרפרים או גידול ילדים. ברגע שהעבודה לא תהיה כל החיים שלנו, יהיה להכל יותר מקום.
      ומצד שני, כדי לאפשר לגברים להיות הורים פעילים יותר, יש בהחלט צורך בשינוי היחס לאבהות – ובשינוי התפיסה של גבריות. כל עוד נשים ימשיכו לנכס לעצמן אוטומטית תכונות אמהיות, הן כביכול שוללות את אלו מהגברים, שנשארים תקועים במשרד.

  20. Avatar
    יעל

    פוסט מרתק! מדוייק, כל כך נכון.. אני עובדת בחברה שרובה או כמעט כולה גברים, לקחו חודשים רבים עד שידעתי בכלל שיש להם ילדים וגם זה היה במקרה..
    גברים לא ״עונדים״ את ההורות על הצוואר ולא מתחילים כל שיחה איתה, היא שם כמו כל דבר בחיים שלא רלוונטי לעבודה. הקישור לטד הוא מהטובים שראיתי, תודה על הפוסט הזה, הוא מחזק ונותן פרספקטיבה אחרת לנושא שכולנו רגילים לראות רק בצורה אחת.

    1. Avatar
      רונית כפיר

      תודה יעל, אני ממליצה בלהט על הספר שלה. התרגום שלו לעברית קצת אומלל בעיני, אבל שווה לקרוא במקור. אני האזנתי בהנאה מרובה לגרסת האודיו של הספר, שנכתב בעקבות ההרצאה שלה בטד.

  21. Avatar
    שירה גנני

    מדויקת! נגעת בהרבה נקודות שממש מטריפות ומעסיקות אותי. אם יש משהו שידעתי בוודאות כשהקמתי את הבלוג הוא שלא אגדיר את עצמי בתור אשת – ואמא של-. האם הבלוג שלי עוסק באמהות? בחינוך? המקצועיות והכשרון שלי נגזרים מהיותי אשת איש?? אם לא, אז למה לכל הרוחות זה אמור להגדיר אותי, בייחוד במקום בו אני מציגה עצמי לעולם כאשת מקצוע וכאינדיווידואל. המשפחה שלי ומקומי בה הם תחומים מרכזיים ומהותיים בחיי (כמו גם היותי בת של- נכדה של- וחברה של-), אבל אין להם ולהיותי מעצבת ללקוחות דבר וחצי דבר. מורידה בפנייך את הכובע על ניסוח קולע ומעורר מחשבה, כרגיל.

    1. Avatar
      רונית כפיר

      תודה שירה. מצחיק שאת כותבת את זה עמוק מחופשת לידה 🙂 תהני מכל רגע של אמהות אינטנסיבית בשבועות האלו, מחכה לראות אותך שוב בקרוב.

  22. Avatar
    עופרי זוטא

    הללויה! איפה חותמים?
    "הרי עם הפיכתנו להורים החיים שלנו מקבלים טוויסט, שלוקח לעתים כמה שנים להתאושש ממנו. אבל זה ההבדל: ההורות. " כתבת מקסים.

כתיבת תגובה

רוצה לרכוש את ההרצאות שלי?

הירשמו לעדכונים
על פוסטים חדשים בבלוג

פוסטים לוהטים

מה שיותר עמוק

אני מרשה לעצמי לנסות לקרוא את מחשבותיך: האם בפנזטיות האחרונות שלך היה במקרה… מטבח כחול? או רהיט חדר רחצה כחול? או אולי קיר בכחול עמוק

לפוסט המלא »

הרצאה בפני מעצבות ב"האסם"

הבוקר התארחתי בחנות "האסם", בקרית ענבים, ודיברתי בפני כחמישים מעצבות פנים. שמחתי לראות שההרצאה התמלאה ממש מהר (והוזמנתי לשם בשנית, אפרסם מועד בפייסבוק שלי ובאינסטגרם של האסם

לפוסט המלא »

פוסטים אחרונים

הנושאים הכי חמים לפי

בינתיים, באינסטגרם שלי:

אני רוצה עדכון
על פוסטים חדשים בבלוג

פוסטים לוהטים

ספרי אודיו – המלצות

מאז הפוסט הקודם אולי שכנעתי אחדים מכם לעבור לשמוע ספרי אודיו. אז כמובטח, אני שמחה לחלוק איתכם המלצות לספרי אודיו, חלקן שלי וחלקן של חברותי,

לפוסט המלא »
דירה במרכז תל אביב רונית כפיר

דירה במרכז תל אביב

לקוח חוזר, התחתן ועבר לדירה גדולה יותר במרכז תל אביב, שהצריכה שיפוץ כללי. מבנה הדירה המוארך אילץ פתרונות חלוקה חכמים של החלל, בדגש על חלוקה

לפוסט המלא »

פוסטים אחרונים

הנושאים הכי חמים

בינתיים, באינסטגרם שלי: