באהבה וברצון – על הקשר בין כסף ומיניות

כשלא נעים לי לקבל כסף גם לא נעים לי לקבל עונג. מה ההבדל בין 'מגיע לי' ל ' אני ראויה'? או בין 'אני מסכימה' לבין ' אני רוצה''? על הקשר בין מיניות לכסף, על תודעת שפע בעקבות פרק בפודקסט "ביסמוט ויפרח" עם לימור קליינמן. ואפשר גם להאזין.

מה ההבדל בין 'מגיע לי' ל ' אני ראויה'? או בין 'אני מסכימה' לבין ' אני רוצה' לבין 'מתחשק לי'? לפעמים אני תוהה אם מילים יכולות באמת להחזיק משמעויות כה שונות ואם אני לא מגזימה בעיסוק שלי בהן. אבל אז אני נזכרת בסערה שמילים ספורות, מדויקות, עוררו בי, ומבינה שכן: שהמילה הנכונה יכולה לסדר המון דברים שעד עכשיו ישבו "לא בדיוק".

הסערה התחוללה בעת האזנה לפודקסט ביסמוט ויפרח – "הפודקסט שייתן לך אומץ".
אומץ לא חסר לי, ושתי הנשים המוכשרות האלו מעניקות לי הרבה נושאים למחשבה ובעקבותיהם – הרבה עונג. מיום הקמת הבלוג אני מאזינה אדוקה וגם בקרת איכות, ומנהלת שיחות נרעשות ונרגשות עם כנרת אחרי עליית כל פרק חדש.

בפרק 20, שכותרתו היא "תשוקה כדרך חיים" התארחה לימור קליינמן – אשה דתיה, בעלת חנות לאביזרי מין. עד שהספקתי לכתוב וללטש את הפוסט הזה לימור כבר התארחה בפינת האינסטגרם שלי #נעיםלה, ואני מרגישה שזו תחילתה של ידידות נפלאה.

לחנות שלימור הקימה עם דודו, בן הזוג שלה, קוראים "ואהבתם". האתר נולד לאחר שלימור ודודו הרגישו "בחסרונו של מרחב מותאם שינגיש כלים איכותיים לטיפוח הזוגיות, בצורה מכבדת ולאור ערכי היהדות". כמו שמיניות ותשוקה לא קשורות רק לגוף – גם השיחה התרחבה לנושאים רבים, ובעיקר חידדה לי את הקשר בין מיניות וכסף, קשר שאני סובבת סביבו בהרצאות שלי ובראש שלי והנה נפתר לחלוטין.

אז עכשיו תעשו הפסקה קצרה ולכו להאזין לפרק בפודקסט. לחיצה על כל תמונה תוביל אתכן לשם.

הנושא המרכזי של השיחה, כמו שמלמדת הכותרת, הוא תשוקה כדרך חיים. תשוקה בכלל, לאו דווקא תשוקה מינית. כשאני חושבת על אנשים שפועלים מתוך תשוקה אני מבינה שזה המכנה המשותף לנשים שבחרתי שיקיפו אותי בשנים האחרונות. גם לימור מתארת את זה וכנרת והדר לגמרי מתאימות להגדרה הזו: שומעים את זה בפודקסט שלהן.
ואז, בעודי מהנהנת באושר ובהסכמה, לימור מספרת איך החנות והעיסוק במיניות פתר אצלה גם עניינים של כסף – שיש מכנה משותף בין כסף למיניות.

כסף ומיניות - היכולת לקבל והיכולת לתת

"גם כסף וגם מיניות נתפסים בטעות כתחומים שהם מלוכלכים" אומרת לימור.

מבחינה מגדרית – החינוך והתרבות שלנו מכוונים נשים לחשוב שמיניות וכסף הם דברים חומריים, בזויים, שיש להתבייש בהם. כמו שאין חינוך מיני, אומרת לימור, כך אין חינוך כלכלי מוצלח בחברה שלנו, בטח לא לבנות. אני מוסיפה שאם נסתכל על הצד השני של המגדר – הרי שגברים מתחנכים על מסרים הפוכים: גברים רבים מתגאים בהישגים שלהם  – גם במין וגם בכסף. ככל שיש לך יותר משניהם אתה נחשב "יותר גבר". נשים, לעומת זאת, מרגישות "לא נעים". וכן, עוד מעט אגיע ללא נעים כביטוי לא מטאפורי בכלל.

 

בהרצאות שלי אני מספרת כיצד את כל ה"כסף הקל" שהרווחתי בקריינות הוצאתי בשנים הראשונות על עיצוב פנים. הרגשתי לא נעים עם להרוויח כסף שלא נראה לי מוסרי, כי לא עבדתי קשה בשבילו, ולכן מיהרתי "להשקיע" את הכסף הזה בעסק העיצוב שלי. אמנם ההשקעה השתלמה, אבל היא לא הגיעה מהסיבות הנכונות – בעיקר רציתי להיפטר מהכסף הזה.

מעולמה כאשה דתיה, מספרת לימור ש"גם היהדות רואה בכסף ובמיניות משהו שיכול ממש לקדש את החומר. אם אני מרוויחה כסף, וכסף טוב מעשיית טוב בעולם – הכסף הזה הוא קדוש. הוא לא מלוכלך בכלל.
אותו הדבר במיניות – אם המיניות באה לקרב ביני לבין בן-הזוג שלי, להעצים את אהבה שלנו זה שיא הקדושה – בקודש הקודשים של בית המקדש יש מעל ארון הקודש שני כרובים שזורים זה בזה כמו בזמן חבירה מינית. השאלה היא איזה משמעות אתה יוצק לתוך זה".

דווקא החיבור הכביכול מפתיע בין אשה דתיה למיניות לא הפתיע אותי: בתרבות שלנו תשוקה נתפסת לעיתים כחסרת גבולות, או לא מתקיימת בתוך מסורות או גבולות, ולכך אני מקווה להקדיש פוסט נפרד. לי החיבור בין אמונה לבין תשוקה נראה הגיוני כמו החיבור בין תשוקה לבין גבולות. למחרת השיחה עם לימור קמתי בבוקר וחשבתי על הברכה שבקידוש: "באהבה וברצון הנחלתנו". ואמרתי הנה! איזו הגדרה מעולה לתשוקה והסכמה: באהבה וברצון.

כי לא רק עם הגוף שלנו – כך עלינו לפעול גם בעסק שלנו: אלו שני הצדדים של אותה המטבע. גם לדעת לומר לא לדברים שאנו לא רוצות, וגם לדעת לומר כן באהבה וברצון.

באהבה וברצון - תודעת שפע

כמו שנשים רבות מרגישות לא נעים להגיד כן לכסף, כך לפעמים ה"דיפולט" שלנו, ברירת המחדל למין או לאינטימיות הוא 'לא'.

והכל קשור ביכולת שלנו לקבל ולהרגיש ראויות. כך אומרת לימור (ותתכוננו כי זה מיינד בלואינג!):

"זה הקשר בין תודעת שפע כלכלית לתודעת שפע מינית. כשאנחנו פותחים חסימות במיניות זה להיות בתודעה של 'מגיע לי'. 'אני ראויה לעונג'. זה משהו שקשה להמון אנשים.
זוגות שמגיעים אלי – האתגר זה לא ללמד אותם לתת ולהשקיע ולהעניק אחד לשני – האתגר הגדול הוא ללמד אותם לקבל – לקבל אהבה הרבה פעמים יותר קשה ומאתגר לאנשים מלתת אותה.
נשים, הביולוגיה דוחפת אותן לשם – אנחנו אמורות להיות אמהות ומניקות ומבינות. זה הרבה יותר קל להתחבר לנתינה. האתגר הקשה שיש לי עם נשים הוא איך ללמד אותן לקבל אהבה. שאשה תגיד לעצמה: 'אני ראויה לקבל עונג. אני ראויה להיות במצב של קבלה'.
ולקבל במאה אחוז! לקבל מהקישקע. זו נקודת השפע".

נתינה וקבלה שאינן תלויות בדבר - שפע בעסקים

וככה זה נראה בהתנהגות עסקית: בהרצאות שלי נשים מספרות לי כמה הרבה הן נותנות, כמה הן משקיעות. "נתתי מאתיים אחוז!" "נתתי בלי גבול", "השקעתי כל מה שיש לי", ומה בתמורה? מעט מידי. לא נעים לי לבקש. נכנסות להפסדים עצומים בעסק ובהדרגה מתחילות לנטור, לכעוס. "הלקוחות לא מעריכים אותי מספיק" "לא מעריכים את העבודה הקשה שלי". אבל בצד השני יש מישהי שלא באמת מסכימה לקבל.

ממשיכה לימור לספר על נקודת השפע:

"גם כסף הוא דבר כזה (שמביא עונג): כסף הוא אמצעי שיכול להביא לנו הרבה עונג בעולם. אנחנו יכולים לממש איתו תשוקות אחרות שלנו.. אנחנו יכולים לעשות משהו משמעותי. אנחנו מעניקים לילדים שלנו, אנחנו יוצרים עוד עסקים שעושים דברים טובים. כסף זה דבר שהוא ברכה, וצריך ללמוד להיות בתודעה של שפע".

על רצון לעומת הסכמה

בתקופה בה הייתי באימון עסקי, בעצם טיפלתי באופן בו תפסתי כסף, שעדיין צריכה להשתחרר מהמשוואה של כסף=עבודה קשה. בשביל "להרוויח" את הזכות להתענג על כסף צריך קודם לסבול, לעבוד קשה. ככל שהתודעה שלי השתנתה, השתנו גם דברים אחרים בחיים שלי, ביניהם התקשורת שלי עם הילדים שלי, שהפכה רכה ומקבלת יותר, וגם ההסכמה שלי. להכל. וגם למיניות.

מיניות תמיד היתה חלק משמעותי מהחיים שלי – ומהזוגיות שלי. בהרצאות שלי אני מספרת תמיד כיצד הגנתי בחירוף נפש על ימי שישי שלי, כדי לבלות אותם עם בעלי, דן. הבנתי שאם לא אשאיר לנו פינה קבועה להיפגש בה הנזק לזוגיות יהיה כבד – והתחלתי להציג גבולות ברורים ללקוחות שלי: אני לא עובדת בימי שישי. וזה היה קדוש ממש.

ועדיין, עם השנים, יצא שהתשובה הכמעט מיידית שלי היתה לא. הדיפולט היה לא, והייתי צריכה שכנוע למה כן. כי למה לא, מה, חסרות סיבות? כי עייפה ואין לי חשק ורוצה לישון ויש לי מלא דברים והילדים בבית ומה לא. ואז, איכשהו, הסכמתי להגיד כן. נתתי את ההסכמה שלי.

זה התחיל בהסכמה שלי לעזוב את תל אביב, שלא ניתנה בתור 'כן' רשמי, אבל הפסיק להיות שם 'לא'. בהדרגה, ברירת המחדל הפכה להיות כן. כי התחלתי להבין שההסכמה הזו מביאה איתה עוד – עוד רצון ועוד אהבה. למה כן? כי זה נעיםמאוד! כי זה מרגיע ומקרב, זה מייצר אינטימיות ומשפר את הכל. אני לא באמת צריכה להסביר או להזכיר לך למה כן, נכון?

ואז ההסכמה, שהחלה מנקודה פאסיבית, הפכה לרצון אקטיבי. משהו בהסכמה הזו להסכים פשוט שחרר אותי לחלוטין; ממש הוריד ממני עול והביא אלי שפע, בכל התחומים. כי בכל פעם שאמרתי 'לא' שנאתי את עצמי קצת. ידעתי שאני מתחילה גלגל של דחיה, שאני מאכזבת אותו, ומפסידה משהו בעצמי. שאני המבאסת. הפארטי פופר. ולא אהבתי את זה. היה לי הרבה יותר כיף להיות זאת שאומרת כן. ובהדרגה ההסכמה הופכת מפאסיבית לאקטיבית – לרצון. והרצון מביא עימו תחושה של בחירה, של חופש, של כוח ושל תשוקה. בניגוד להסכמה, שיכולה להינתן מתוך "לא נעים לי" – תשוקה אינה יכולה להיות דבר פאסיבי.

עכשיו נסו לחשוב על איך מגדירים רצון מבחינה משפטית. כבר כמה עשורים שעולם המשפט הליברלי והפמיניסטי מקיים שיח על שינוי התפיסה המשפטית של יחסי מין "בהסכמה" לדיון על רצון. ולמרות שקשה להגדיר אותו, חשבו על ההבדל העצום שבין concent לבין will. זו אינה רק סמנטיקה שמבדילה בין "מסכימה" לבין "רוצה". מזמינה אתכן להאזין להרצאה של ד"ר יופי תירוש בלינק הזה (שמציעה שעוד לפני המבט על הרצון של נשים צריך להבין את הקושי שלהן לרצות) ולקרוא כאן מאמר של פרופסור רובין ווסט.

הרשאה לאושר, זכות לעונג

גם את המילה הזו, הרשאה (ואפשר לכתוב דבר תורה שלם על הרשאה=השראה!) אני מכירה מהקשרים של פמיניזם: entitlement. זכאות: אלו שיש להם הזכויות, ההרשאה, שלא צריכים לקבל רשות מאף אחד, שהם "בעלי הבית": הגברים. וכאן נכנס התפקיד שלנו, הנשים, ללמוד להרגיש ראויות. יש לנו זכות, יש לנו רשות לקבל – לקבל עונג, לקבל כסף.

באהבה וברצון - על הקשר בין כסף למיניות. רונית כפיר

ועד שההרגשה הזו לא תהיה אותנטית מבפנים – והיא קיימת שם בפנים – צריך רק ללמוד לזהות אותה ולהעצים אותה – לא אצליח לדבר על כסף ולגבות עבור העבודה שלי באמת. לא משנה כמה אנשים מבחוץ יאמרו לך ש"את חייבת להעלות מחירים" או שהגיע הזמן לקחת יותר והסכומים שאת לוקחת הם ממש בדיחה (או כל שם תואר רגשי אחר) – עד שאת לא תרגישי שבאמת מגיע לך הכסף הזה, שמגיע לך ליהנות ממנו ובעצם לעשות בו מה שאת רוצה כי הוא שלך והרווחת אותו ביושר – לא תצליחי לעשות את השינוי הזה באמת.

אז מה גילינו? אולי שלפני שנלמד להגיד לא, אנחנו צריכות בכלל ללמוד להגיד כן. כי בלי כן, נדע להגיד לא אבל נישאר בלי כלום.

מלא נעים לי... לנעים מאוד!

והנה ההזדמנות לחשוב על הביטויים האלו בצורה הכי לא מטאפורית שלהם: אנחנו לא רוצות שיהיה לנו לא נעים. בני אדם שואפים להימנע מכאב ולחתור לעונג, במובן המוחשי והחושי הבסיסי ביותר. בואו נתחיל גם מנעים בגוף, לא רק בתודעה או בחשבון הבנק. להתחבר לתשוקה שלנו, לעשות דברים באהבה וברצון ייתן לנו עונג: גם עונג פיסי וגם עונג ושפע כלכלי. למה בעצם להמשיך לעשות את זה?

"מגיע לי" לעומת "אני ראויה"

ואסיים בהבדל הגדול שבין לחשוב "מגיע לי" לבין "אני ראויה".

גם המילה "ראויה" היא צורת סביל של לראות (מישהו רואה אותי = אני ראויה), אבל יש הבדל בעיני בין להרגיש שיש לי ערך אבסולוטי, אינהרנטי, לבין ערך שתלוי באיזה עמל.

ה"מגיע לי" תמיד נשמע לי כמו פיצוי על סבל, כאילו מתקיים בתוך המרחב עליו אני מרבה לדבר שבין נצלנים לפראיירים, בין "אלו שעובדים קשה וקורעים את התחת" לבין "אלו ששוכבים על הגב ולא אכפת להם". זה גם מאד רווח בתקופה שלנו – בה כל דבר הופך ל"עשיתי תהליך" ו"עברתי דרך" או ההיפך. עבדתי קשה אז מגיע לי. הייתי בסבל, או בהשקעה, ולכן מגיע לי פינוק. הרווחתי אותו. עבדתי בשבילו. זה יכול גם להיאמר בעלבון, או בכעס. מגיע לי.

לעומת זאת, "אני ראויה" זה משהו אחר. במקום שבו אני מרגישה ראויה – יש לי זכות לעונג מעצם היותי ולא רק כתוצאה של יגיעה.
לא בגלל מה שהשקעתי אלא בגלל מה שיצרתי – בזכות מה ששמתי בעולם. ולמרות שזה נשמע כמו עידוד להדוניזם – מבחן התוצאה שונה מאד ממבחן הדרך.
זה מחזיר אותי לפוסט אחר בו כתבתי את הורסיה שלי ל"יגעת ומצאת? תאמין" שהיא "יגעת והאמנת? תמצא".
כשאנחנו עושות בעולם דברים מתוך אמונה ותשוקה אנחנו נעשה אותם בחריצות. ואז העשיה אינה לשם התוצאה (מצאת!) וגם לא לשם התהליך. היא לשם התשוקה. כי אם יגעת והאמנת – תמיד תמצאי את מה שאת צריכה. לפעמים תצאי לדרך בלי לדעת שיש חיפוש כלל. יש רק מסע בעקבות התשוקה ואחותה הצעירה, הסקרנות. ומה שיפה בללכת שבי אחרי שתי אלו הוא, שבסוף המסע הזה נמצא עוד תשוקה, לפעמים למשהו לגמרי חדש.

כתמיד, נעים לי מאוד לקרוא את התגובות שלכן, והפעם עוד יותר נעים לי להזמין את מי שרוצה לרכוש את ההרצאה הדיגיטלית שלי כאן למטה.

 

 

להמשך קריאה באהבה וברצון – על הקשר בין כסף ומיניות

תוגת העצמאית 2 – איך לא להיות לבד בעסק עצמאי

להיות עצמאית זה קשה. מעבר להתעסקות ולאחריות - זה עסק בודד. פוסט שני במיני-סדרה על תחושת הבדידות בעסק עצמאי. והפעם - איך אפשר לשתף ולהתחבר לעצמאיות אחרות בעסק עצמאי ומדוע זה כל כך חשוב. תוגת העצמאית 2

להיות עצמאית זה קשה. הנה אמרתי את זה, ואפילו כתבתי את זה כפוסט אורח בבלוג מיס מנדלה של עמנואלה בינר. הפוסט הזה הוא השני במיני-סדרה שאני קוראת לה ביני לבין עצמי "תוגת העצמאית". 

אחד הקשיים המרכזיים של להיות עצמאית היא הבדידות.
כמו שכתבתי בפוסט הקודם – לא קל להיות עצמאית.
אפילו אם נתעלם מהתנאים המחורבנים שזוכים להם עצמאים ועצמאיות בישראל (המון חובות ותשלומים, מעט זכויות ותמיכה מהמדינה, בגדול)  – העול של ניהול עסק עצמאי הוא כבד: יש איזה משא של דאגה שתמיד יישאר איתנו, באשר נלך.

לירן גדות, מעצבת פנים, מאזינה בקשב בהרצאה שלי. צילום של מעין דיסקין.

להיות עצמאית = להיות לבד?

תגובה נפוצה שאני שומעת אחרי ההרצאות היא תחושת ההתעלות שבמפגש: "גיליתי שאני לא לבד!" – ההקלה שבגילוי שהדבר הזה, שמכביד עלי – אינו נחלתי הבלעדית. גם לאחרות קשה: לתמחר ולגבות, לבקש כסף, לפתח את העסק, להצליח לנהל אותו, להיות רווחית תוך כדי שיווק אינסופי ועוד ועוד.
גם עצמאיות אחרות מרגישות לבד.

אבל הרגשת הבדידות, כמו כל הרגשות, נובעת מהמחשבות שלנו. ואם נשנה את המחשבות אולי המציאות תיראה לנו אחרת. כשאסכים להיפרד מה"קב" הזה – האומללות, ההתקרבנות, הקושי – אראה שיש סביבי אנשים רבים, שיכולים להיות חלק מהעסק שלי. אולי חלקם כבר עכשיו קשורים לעסק שלי. מי מגדיר אותם? אני כמובן.
מה שאני מציעה עשוי להיראות כמו "רק" שינוי בסטייט-אוף מיינד (או זיון שכל) אבל עבורי זה עובד כבר כמה חודשים (ואין שינוי גדול יותר משינוי תודעתי).

לכל עסק עצמאי יש כמה לוויינים שמלווים אותו – לפעמים בשוטף ולפעמים באופן חד פעמי. אצלי אלו בין היתר:

חלקם מלווים אותי יותר מעשרים שנה, ורובם הצטרפו אלי בחודשים האחרונים ממש. אולי גם שכחתי כמה. אני בטוחה שבעסק שלך יש עוד אנשים שאת עובדת איתם או "נעזרת בהם". בקיצור – אנשים שאת משלמת להם כדי לייעל את העסק שלך.

רונית כפיר סדנאות לעסקים
מתוך מפגש קהילה #בוקרנעיםמאוד בקפה ציונה. צילום: מעין דיסקין

כל זה בלי לספור כלל את הקולגות והחברות מ"החיים האמיתיים" ומהחיים הוירטואליים שמלוות אותי בייעוץ עסקי, תמיכה ועזרה. ההחלטה עד כמה אני רואה בהם חלק מהעסק שלי תלויה גם בהם וגם בי: במי נבחר לעבוד לצידנו והאם ניתן להם לקחת חלק.

לקחת חלק - נתת חלק

שימו לב לביטוי הזה: "לקחת חלק". גם באנגלית 'להשתתף' זה לפעמים to take part in. יש כאן מטאפורה שעלולה להבהיל קצת, אבל כדרכן של מטאפורות היא נושאת תובנה עמוקה: כשמישהו משתתף איתי במשהו – הוא לוקח חלק: את החלק שאני נותנת לו כדי לעזור לי, ואני נשארת עם משא פחות כבד ומכביד.

נהוג להתייחס אל המהלך הזה בתור "אאוטסוריסנג" – מיקור חוץ.

אבל אם נראה כאן מהלך של הכנסה ולא של הוצאה נבין שיש פה פוטנציאל ליותר מ'עזרה' או הקלה. כי מי שלוקח חלק גם נותן חלק, בעיקר אם אני מאפשרת לו לתת. הרי ההצלחה שלהם היא ההצלחה שלי: נוצר לנו אינטרס משותף. אמנם רוב האנשים האלו הם פרילנסרים ולא שכירים שמועסקים על ידי, אבל אם אנשים נכונים יוכלו לעזור לי יותר מאשר רק בפעולות הטכניות שלשמן, כביכול, נשכרו.

נראה לי שחלק מההצלחה היתה, שבחרתי אנשים שלא מקטינים ראש, ולא ניסיתי מעולם להשיג הנחות: הלכתי על מקצועניות ושילמתי להן מספיק כדי שיגידו לי את האמת, לא דברי חנופה שהם חושבים שאני רוצה לשמוע כדי להיות מבסוטה. אני הרי חייבת לפעול לפי הכללים של עצמי, לא? אני מתייעצת עם הא.נשים (רובן נשים) שעובדות איתי ומראה להן את התמונה הרחבה; אני שמחה לשמוע את העצות שלהן ומקשיבה להן. אם זה לא נראה לי אני אנהל איתן דיון – אבקש מהן לנמק מדוע כדאי לי לעשות א' ולא ב'. אני אשתדל להכניס אותן כמה שיותר לא רק למהות של המטרות העסקיות שלי אלא גם אשתף אותן ביעדים שלי- ועד עכשיו כולן נרתמו בשמחה לתהליך ועזרו לי להרכיב יחד תמונה גדולה יותר, מורכבת יותר, של מה שאני עושה.

עצמאית. הבלוג של רונית כפיר
עצמאיות נפגשות במפגש קהילה #בוקרנעיםמאוד. צילום: זוהרת ניר-כהן

להיות עצמאית = לעשות הכל לבד?

לא מזמן בעלת קייטרינג שאלה אותי על שיחות עם לקוחות. לפי השאלה הבנתי, שהיא משקיעה הרבה זמן בלענות לפניות של לקוחות, שמתעניינים בשירות שלה: היא מספרת להם על העסק, הם לפעמים קובעים פגישת היכרות ועוד פגישת טעימות. אחרי שהיא שולחת הצעת מחיר היא חוזרת אליהם והם שוב משוחחים, לראות אם סוגרים ועושים עסקים. לא כולם חוזרים או סוגרים וכך יוצא, שהיא מרגישה שהם גם מבזבזים לה טעימות וגם גוזלים ממנה זמן רב. אין ספק שנדרשת התייעלות.

בעיה נפוצה בעסקים עצמאיים היא, שאנחנו "לא סופרות את השעות" האלו. גם אני בעסק ההרצאות והייעוצים שלי מבלה שעות רבות בשיווק ובהכנות לקראת ההרצאות ומסביב להן – וגם אני לא ממש סופרת את השעות. גם במובן המטפורי של "לא סופרת אותן" וגם במובן הפרקטי – אני לא מודדת אותן ואין לי מושג בכמה שעות מדובר.

לא רק ללקוחות שלנו – גם לנו יש נטיה להסתכל רק על השפיץ של העסק שלנו: התוצאות. למשל בהרצאות קל לי להסתכל על ההרצאה עצמה: כמה נרשמו כפול כמה עלה כרטיס שווה ההכנסות שלי. וואלה מגניב. אבל קרה שיצאתי מהמשרד אחרי יום שלם ואשכרה אמרתי "וואי, לא עשיתי כלום היום". כי ליום לא היתה תוצאה קונקרטית. וברור שעשיתי – עשיתי המון! פרסמתי, שיווקתי, יצרתי תוכן, חיברתי, יזמתי, הגבתי, שוחחתי שלחתי ועוד אינסוף פעולות שהן "מסביב" ל"דבר האמיתי".

גם בהרצאה אני מדברת על רשת תמיכה ועל עזרה בתשלום. צילום: מעין דיסקין

אני עובדת בעסק של #נעיםמאוד סביב השעון. אבל חלק גדול מזה אני לא סופרת כעבודה. למה? בין היתר, אצלי, כי אני לא משלמת על זה למישהו. דרך יעילה וקלה לספור את השעות האלו היא לתת למישהו אחר לעשות אותן. כשמנהלת המשרד שלי מטפלת בהרשמה להרצאות וכל הקשור בהן היא זו שסופרת את השעות עבורי. זה לא שהיא רק "עולה לי כסף": אלו שעות שהייתי משקיעה בזה כל מקרה אבל לא מחשבת כהוצאה (ולכן אולי מפסידה על זה). ועסק רווחי הוא כזה בו ההכנסות עולות על ההוצאות.

אילו בעלת הקייטרינג שילמה למישהו שיבצע עבורה את השלבים האלו של העבודה, היא היתה מפנימה כמה זמן הם עולים ומדוע זה פשוט לא כדאי לעשות את זה – סביר שהיתה מפעילה סינון קשוח יותר של לקוחות ולא משקיעה בהם כל כך הרבה. מעבר לכך, הרבה פעמים לאנשים אחרים פחות "לא נעים" להיות טיפה יותר קשוחים עם לקוחות ולנהל את העסקים בצורה.. עסקית.

אז תגידו לי – יופי לך באמת. לך יש עסק מצליח וגדול ולא חכמה להשקיע בו כסף ולשלם לעובדים. אז זהו, שאין לי ממש מושג. העסק שלי אינו גדול אבל אני רוצה שיגדל – לא בהכרח בהכנסות – זה עשוי בהחלט לקרות אם אצליח – אבל יגדל בהיקף שלו, ביעילות שלו, באפשרות שלי ללמוד ולהשתפר בתוכו, ביכולת שלי להגיע עם המסר שלי ליותר נשים.

להיות עצמאית מצליחה = להשקיע בעצמך

מהבחינה הזו כל עסק הוא סטארט-אפ קטן וכולנו יזמיות שעושות "בוט-סטרפינג"* – אם אני לא אאמין ששווה להשקיע בעסק של עצמי – איך אצפה ממשקיעים אחרים להאמין בי? האם העסק שלי לא ראוי לבעלות המקצוע הטובות ביותר? (רמז: הטובות ביותר לא עושות טובות בחינם, גם אם הן חברות שלך). האם אני מאמינה שהעסק שלי יוכל להחזיר לי את ההשקעה הזו? אם התשובה היא לא – אני בבעיה.

החדשות הטובות הן, שלא מדובר רק בהשקעה של כסף ובתוצאות מקצועיות.
כשאני נותנת מקום לאנשים אחרים – בעיקר נשים אחרות – להיכנס לעסק שלי ומשתפת אותם – אני פחות לבד: גם הן רוצות שאצליח, גם הם הופכות להיות חלק מהתמונה הגדולה של העסק שלי.

אני מרוויחה עוד נקודות מבט, עוד הצעות ודיעות שלא הייתי חושבת עליהן בעצמי, אני מרוויחה אנשים לעשות איתם סיעור מוחות על כיוונים חשובים, אני מרוויחה הזדמנויות לצאת מאזור הנוחות של עצמי.
יש לי למי להרים טלפון מתרגש כשכל המקומות בקורס נמכרו, או כשקיבלתי הודעה על הצלחה מטורפת של שיחת ייעוץ שלי.

זה קורה לי בחודשים האחרונים עם הנשים שעובדות איתי בעסק ואני מרגישה שהגעתי למקומות שלעולם לא הייתי מגיעה אליהם אלמלא שיתוף הפעולה הזה. אני מאמינה בעסק שלי, ולכן כמובן שהוא שווה את זה. ולכן כשאני משלמת להן, הן לוקחות חלק ונותנות חלק גדול עוד יותר. ואני מנצלת את ההזדמנות בפוסט הזה ומודה לכן שוב, למרות שאני מודה להן באופן פרטי כל הזמן.

ואז מתפנה לי מקום לעשות דברים חשובים אחרים כמו לשבת ולחשוב על ההרצאות הבאות שלי, ועל שלל המדיומים שמחכים לי שאנצל אותם, ועל הדברים המדויקים ביותר שאני רוצה להגיד לך. כמו הפוסט הזה למשל.

*Boot-strapping – 'למשוך את עצמך בשרוכי-נעלייך' הוא כינוי למימון עצמי בעולם ההזנקים, מטאפורה שלקוחה מהסיפור על הברון מינכאוזן, שמשך את עצמו מביצה טובענית באמצעות השיער שלו עצמו.

להמשך קריאה תוגת העצמאית 2 – איך לא להיות לבד בעסק עצמאי

תוגת העצמאית 1 – כשנמאס

להיות בעלת עסק עצמאי זה להיות לבד. לבד בניסיונות, בחששות, בהשקעה, בשגיאות ובהצלחות. אבל אפשר להיות פחות לבד בעסק עצמאי. כתבתי על זה פוסט שהתארח אצל מיס מנדלה, וגם הקלטתי לך גרסה להאזנה

הפוסט הזה הולך איתי שנים. לא היו לו מילים אבל היו לו תחושות ברורות. עכשיו הוא כתוב ומתארח אצל עמנואלה בבלוג של מיס מנדלה, והנה לפניכם הגרסה המוקלטת שלו! אחרי שהאזנתם לזה אפשר לסור לפוסט ההמשך שלי – תוגת העצמאית #2 – איך לא להיות לבד בעסק עצמאי.
לא להיות לבד בעסק עצמאי. הבלוג של רונית כפיר
יותר נעים לא להיות לבד. צילום: מעין דיסקין
להמשך קריאה תוגת העצמאית 1 – כשנמאס

למה להפסיק להגיד לילדים כל הכבוד!

האם לתת ציון טוב זה להיות אמא טובה? האם אפשר להיגמל מדירוג ונתינת ציונים? בתפיסת הורות כעידוד - נשבח את הילדים שלנו ללא הרף. למה זה לא טוב ומה אפשר לעשות במקום זה? תרגום של מאמר של אלפי קוהן, ששינה את חיי כאמא וכאדם.

מאמרו של אלפי קוהן בגנות השבחים שאנחנו מחלקים לילדים הוא לא רק קריאת חובה, אלא גם אתגר לתפיסת ההורות הטובה שלנו.

תרגמתי אותו לפני כמה שנים והקלטתי אותו עכשיו. הוא מצורף לפוסט הראשון שלי על הורות (שגם לו ניתן להאזין).
כאן אפשר לקרוא את המקור באנגלית, וכאן את התרגום שלי בעברית.

00:00
00:00
  • האזינו לפוסט "למה להפסיק להגיד לילדים כל הכבוד" באודיו 00:00

המאמר מזכיר מאד ספר, שבזכותו הגעתי לראשונה לפסיכולוג: "הדרמה של הילד המחונן" של אליס מילר (לא ההיא מבגצ).
הספר מספר על ילדים שכל כך מפתחים תלות ב"ציונים" שהם מקבלים מההורים שלהם, שגדלים להיות מבוגרים חסרי תחושת ערך עצמי, אבודים ולעיתים מדוכאים.
מבוגרים שזקוקים לאישור חיצוני על כל פעולה כדי לחוש אושר. זו התופעה הקיצונית של מערכת היחסים הזו, בה ההורים, לרוב מתוך כוונה טובה, שמים את עצמם בתפקיד השופט והמדרג.
והו כמה הייתי שם. וכמה נאבקתי ולמדתי ונלחמתי עד שהצלחתי להשתחרר מזה, ולהפוך לאדם מאושר ומלא, ואז גם אמא אחרת, טובה יותר, לילדים שלי.
נראה לי שזה מסתכם בעשרים שנה בערך, הדרך שעשיתי.
כמובן שגם אני עדיין נגועה בזה פה ושם, אחרת המאמר הזה זה לא היה כל כך חשוב לי.
כן. אפשר לצאת מהמקום הזה: גם כאשה מבוגרת וגם כאמא. ואוי זה מרגיש כל כך טוב להיות מחוץ לו. זה בדיוק עולם האפשרות עליו כתבתי בפוסט על בנג'מין זנדר, שמציע חלופות – טווח האפשרות, שמנוגד לעולם הדירוגים והשיפוט.

כל הכבוד
בתי עינב והגננת שלה, חגית, בגן פילו: שם למדתי הכל. צילום: נימי גטר


מי שקוראת את המאמר הזה ומגיבה שזה ממש חשוב להגיד לילדים שלי מדי פעם "כל הכבוד" עדיין מאמינה שלתת ציון טוב זה להיות אמא טובה.
זה לא להבין שלתת ציון כלשהו, טוב או לא טוב, זה להעמיד את הילד במבחן ולהגיד לו: יש מצב שתיכשל.
ואני, אמא שלך, מחליטה בכל רגע נתון מה המבחן, מה תנאי הסף למעבר במבחן הזה, ומה הציון הסופי. אני מתנת ההתניות ומציבת הציפיות.
אני השופטת שלך. אני המדרגת שלך.

וילדים לא צריכים שופטת או מדרגת. ילדים לא צריכים לגדול לתוך שבלונת ציפיות. יהיו להם מספיק כאלו מסביב באשר ילכו.
ילדים צריכים אמא: שתראה אותם, שתראה את שמחתם, את כאבם ותסכולם, את גדילתם, את מסוגלותם ואת רגשותיהם – לפעמים אפילו בלי להגיב. בלי "להציל". בלי לעזור. רק להיות שם. ובטח בלי לתת להם ציון.
וזה מקום איום, איום וקשה להיות בו. גם בתור ילדה וגם בתור אמא. זו דרמה.
אז הנה לחיי השחרור של כולנו מעול הכשלונות וההצטיינות.

בבקשה אל תקראו את המאמר בחצי עין או חצי לב. אני ממליצה להדפיס, לקרוא ולנסות בבית. או להקשיב לגרסה המוקלטת.

בגנות השבח. כל הכבוד תרגום רונית כפיר

אשמח מאד לשמוע על השינוי שהתחולל כשהצלחתם לזוז משגרת התגובות האוטומטיות והריקות שלכם. הכי פשוט לכתוב כאן בתגובות – זה גם יישאר פה כאות לשינוי שלכם ותוכלו לחזור לקרוא בעוד כמה שנים, או בילד הבא.

וכן, זה תרגול מעולה גם לדו-שיח עם לקוחות. אבל הפעם – זה שולי.

להמשך קריאה למה להפסיק להגיד לילדים כל הכבוד!

היי פייב!
מה ההבדל בין כיפים ללחיצת יד

לחיצת יד זה מלחיץ וכיף זה כיף! אילו אנרגיות שונות מייצרות מחוות ההיכרות שלנו, מה יותר היררכי ומה שוויוני יותר ומה הקשר בין שפת גוף לאסרטיביות. פוסט שירים לך את האנרגיות. ויש גם הקלטה

  1. לפני כשבועיים התארחתי (שוב) בפודקסט: הפעם שוחחתי עם איתמר רועי לפודקסט של חשבונית ירוקה, שעורך דורון רובינשטיין. שורת הפוסטים שאני כותבת עכשיו התחילה כל אחד בתובנה שעלתה ממפגש עם אדם אחד. הפעם האדם הזה הוא אופיר.

כמו בכל הפוסטים האחרונים שלי, אני שמחה להציע לכם אותו גם בגרסה המוקלטת:

אז מי זה אופיר?

אופיר הוא הטכנאי, שהקליט אותנו באולפן. כשנכנסתי הוא ישב שם בשקט, נראה חביב וטיפה משועמם כמו שאני רגילה לראות אנשי אולפנים שיושבים בהקלטות ארוכות, ודיברנו קצת. היה ראיון מעניין וכייפי במיוחד – איתמר שאל שאלות מעולות, שחידדו לי כל מיני "לאנעיםלים" שעדיין נמצאים אצלי, ועזרו לי לראות את המרחק שעברתי מההרצאה הראשונה שלי ועד היום. אבל איך זה קשור לאופיר ולהיי-פייב?

כשיצאתי מהראיון פגש אותי אדם אחר: הוא זינק מהכסא שלו, מלא אנרגיה, ובעיניים בורקות נתן לי כיף, היי פייב (High Five) מתרגש ומלא אנרגיה: "ענקית! היית ענקית!" הוא צחק. אחר כך הוא הזמין אותי לעשות סלפי. אחזור לסלפי הזה בסוף.

היי פייב הבלוג של רונית כפיר
מזהים את ההיי-פייב בהקלטה? ככה זה נראה

מעבר לשמחה שהתמלאתי בה על זה שבאמת היה אחלה ראיון והפליאה אל מול השינוי שחל באופיר למשמע השיחה שלנו – היה משהו כל כך עוצמתי ב'כיף' הזה, שמאותו הרגע אימצתי את המחווה הזו לברכת השלום, ובעיקר לברכת ההצלחה שלי.

זה די קטן, אבל זרמו איתי שניה בניתוח של מה ההבדל בין לחיצת יד ל"תני כיף" ומתי כדאי להשתמש בה.

אבל שניה לפני כן אני רוצה לספר על בנג'מין זנדר. קשה להגדיר את התופעה שהיא האיש המהמם הזה, שכתב את  The Art of Possibility.: זנדר הוא מורה למוסיקה ומנצח, והנה ההרצאה שלו, אליה אני מפנה אחת לכמה זמן (וצופה בה בעצמי כדי לשנן וללמוד שוב):

את הספר "אמנות האפשרות" כתב זנדר יחד עם אשתו, רוזמונד סטון זנדר, שהיא מטפלת ומאמנת עסקית.
בספר הם מציעים מעבר מעולם של מדידה והערכה לעולם של אפשרות: מעולם שבנוי על הדיכוטומיה המובנית (והמאד אנושית) של כשלון מול הצלחה, של החיים כמאבק הישרדות וחתירה לעבר מטרות אל עולם של החיים כטווח של אפשרויות. הספר מנתח את הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמינו על אפשרויות ועל המציאות, ומציע טכניקות למעבר משאלות הערכה איכותניות (האם הרגשות שלי הם טובים או רעים?) לעולם של חקירה מהותית (אילו רגשות עולים בי? באיזה אופן עולים בי רגשות?). הוא מדבר על מעבר ממבט שיפוטי (האם אני טובה יותר ממנה? האם אי פעם אהיה טובה כמוה?) למבט מסוקרן, מבט שרק מבחין אך לא מדרג. עוד מסופר בספר על שינוי סיפורי חיים, תפיסת מציאות, על האפשרות של כל אחד להנהיג ועוד.

תכלס, מה שהוא מדבר עליו דומה מאד לשיטות טיפול רבות ובבסיס שלו גם לבודהיזם, ולכן אני מניחה שגם למיינדפולנס, אבל זנדר מיישם את זה במשך שנים על התלמידים שלו, ומספר סיפורים מופלאים על טרנספורמציות שהתרחשו בשיעורים שלו, הודות לרגישות והחכמה שלו כמנהיג. זנדר נהג לפתוח כל שנת לימודים במשימה לתלמידים שלו: הם התבקשו לכתוב לו מכתב לסוף השנה, שנפתח במילים: "מר זנדר היקר, קיבלתי ממך ציון 100 כי… ".
זנדר מדבר על "לתת לעצמך מאה" והוא כותב:

"This A is not an expectation to live up to, but a possibility to live into"

ה-100 הזה אינה ציפיה לעמוד בה, אלא אפשרות לחיות לתוכה. הוא משחק עם המילים "up to" ו "into"  כדי להמחיש את המעבר מדירוג על גבי ציר שיש בו נמוך לעומת גבוה, למרחב שצריך פשוט להיכנס אליו (דברים פשוטים, הם מציינים, אינם בהכרח קלים ליישום). עוד משפט מהמם שהוא אומר, אחד האהובים עלי, מתייחס לתלמידים שלו ולעינהם הנוצצות או הכבויות. "אם עיניהם של תלמידי אינן נוצצות" הוא שואל את עצמו: "who am I being that your eyes aren't shining".

היי פייב. הבלוג של רונית כפיר. צילום: מעיין דיסקין
ואז הגיעה הצלמת מעיין דיסקין והראתה לי שגם אני בעצם סוג של מנצחת על הקהל.

כשיצאתי מהאולפן העיניים של אופיר נצצו. ואני הבנתי מי הייתי – הייתי הכי טובה שאני יכולה להיות: הכי חדה, הכי כנה, הכי פתוחה ומקבלת, הכי חומלת כלפי עצמי, הכי נוצצת.
הרגשתי שיצאתי מציר המדידה וההשוואה ונכנסתי אל עולם האפשרות.
על הציר הראשון יש לכל אחד דירוג, ולכן תמיד יש מקום להשוואה, לאכזבה, לקנאה, לצרות עין ולחוסר פרגון. כשאני רואה משם את העולם – אני חוששת מתגובות של אנשים ("מי היא חושבת שהיא, עפה על עצמה ככה?" או "אפשר לחשוב, מה היא בסך הכל עושה?"). במרחב השני, מרחב האפשרות, לכל אחד ואחת יש אפשרות להיות הכי גדולה ונוצצת שהיא יכולה להיות, ויש מקום לכולם: אצל זנדר כל הכיתה מקבלת 100.
זה אולי נשמע כמו שינוי סמנטי קטן, אבל זה מדהים לגלות עד כמה אנחנו שופטות את עצמינו כל הזמן במה שהוא מכנה "ספירלה יורדת או עולה" – על ציר של טוב/רע, בזבוז/ניצול (של יכולות, למשל; שיח ער שיש לי עם עצמי).

בעולם הזה, לתת לעצמי 100 זה לא להגיד שאני טובה יותר מאחרים. זה להגיד שאני הכי טובה שאני יכולה להיות. עכשיו.
מתחשק לי מיד לכתוב שמחר אהיה טובה יותר, אבל ה"יותר" הזה שייך גם הוא לדירוג על גבי ציר. מחר אהיה טובה בצורה אחרת.
בניגוד להמלצות שלי להאזין לספרים, ולמרות שהוא מקריא את הספר יחד עם אשתו- אני ממליצה לקנות את הספר הזה דווקא בגרסת הנייר שלו, כדי לקרוא אותו עם עיפרון ולסמן כל הזמן. האזנה היא לינאריות יותר מדפדוף, ופה כיף להתברבר וגם הנייר נעים ורךו.

ומה הקשר להיי פייב?

לחיצת-יד היא ברכת השלום הרשמית של עולם העסקים; היא מתקיימת בעולם היררכי – עולם המדידות וההשוואות שזנדר מציין: זכורה לי היטב לחיצת-יד, שכמעט שברה לי אצבעות, מועכת את עצמותי אל תוך הטבעות שלי.  ויש גם הפוכות: לגלות יד רפה, כמעט חסרת חיים, שנמחצת תחת הלחיצה שלכם. לחיצת-יד מתקיימת על ציר של כוח – נוצרת שם היררכיה ופעמים רבות היא א-סימטרית.

היי פייב. הבלוג של רונית כפיר
תפסה אותי בלייב – היי פייב (אחרי הרצאה). צילום: מעיין דיסקין

לעומת זאת, 'כיף' הוא יצירה הדדית ושויונית יותר.
בלחיצת יד קשה לאמוד את העוצמה שמושטת אלי: אני לוחצת לו והוא לוחץ לי – והנה לכם "משחק כוח" כפשוטו.
ב'כיף' קל לי יותר להעריך את העוצמה (מהירות, גובה) ולרוב אפגוש אותה באמצע הדרך. אין לי אלא לשתף פעולה עם זה ולענות על אנרגיה עם אנרגיה, כי אחרת אעוף אחורנית. מ"משחק כוח" נשאר רק משחק.
לטעמי מבחינה מגדרית ה'כיף' גם נמצא באפשרות שבין המינים: בין לחיצת היד הגברית, הכוחנית לבין החיבוק הנשי העוטף והמנחם. (וכשאני אומרת פה "כוחני" איני מתכוונת למשהו שמופעל בו כוח רב, אלא משהו שיושב על סולם של חזק לעומת חלש).

גם לגובה של הפעולה יש חשיבות: בהיי-פייב היד לרוב מורמת מעל לגובה הכתף ולעיתים אף מעל לראש (תלוי בגובה המשתתפות!). אני מייצרת כאן תנועה שמצריכה הוצאת אנרגיה, תנועה חזקה והרמה של הידיים מעלה. כל מי שהיתה בהרצאה שלי נזכרת עכשיו בתנוחות הכוח של איימי קאדי מההרצאה שלה על שפת הגוף והשפעתה על ההורמונים שלנו, נכון? אז למה לא להעלות קצת את רמות הטוסטסטרון ולהוריד את רמות הקורטיזול? אין לי ספק שהיי-פייב עושה קצת היי. לחיצת-יד קוראת בגובה הטבעי של הידיים.

איימי קאדי מדברת על היכולת של תנועות גוף לשנות אותנו. בשורה אחת, במקום הקונספט של Fake it till you make it היא מוכיחה שאפשר To Fake it till you BECOME it.  למקרה שאינכם בין החמישים ושלושה מיליון אנשים שראו את ההרצאה הזאת היא גם מדברת על שפת גוף שונה לנשים ולגברים, על הנטיה של גברים לתפוס יותר מקום, פיסית, במרחב הציבורי מאשר נשים, שמקטינות את עצמן. נשמע מוכר?

עוד דבר מגניב שקורה כשנתונים 'כיף' הוא יצירת אנרגיה: הרי לכל אקשן יש רי-אקשן, נכון? פעולה ותגובה. והתוצאה היא צליל; סאונד של מפגש אנרגיות: זו מחיאת כף זוגית חזקה, לעצמינו.

היי פייב, הבלוג של רונית כפיר
ככה נראה מייל של היי-פייב. איזה כיף! פעולה שמייצרת תגובה

נשים רבות, שמגיעות להרצאה שלי, מספרות לי על משהו טוב שקרה להן בזכות ההיכרות עם התכנים של נעים מאוד: הצלחה, שינוי, התנצלות מיותרת שנעלמה. עד עכשיו הייתי לוחצת יד לבאות, מחייכת, לפעמים נותנת איזה קוועצ' כזה או חיבוק. אבל לא כולם אוהבים שנוגעים בהם מקרוב, לא תמיד זה נוח ומתאים ובין גברים לנשים זה מייצר לעיתים קירבה פיסית לא נוחה.

במרחב של האפשרות בה אני נותנת ומקבלת היי-פייב, שתינו יכולות להיות גדולות וחזקות באותה המידה: זה לא אני לוחצת לה את היד או אני מחבקת אותה (בהיותי גבוהה למדי, אני לרוב זו שעוטפת אחרות). במקום לסגור עליהן או ללחוץ עליהן אני מאפשרת להן להגדיל את עצמן, לתפוס מקום.

 
היי פייב הבלוג של רונית כפיר
אופיר וכפיר: שנישאר תמיד עם עיניים נוצצות, אמן! הוייב של היי-פייב

כשהצטלמתי עם אופיר מחוץ לאולפן ההקלטות הרגשתי שזה לא עוד "סלפי גם סלב", אלא מזכרת מיום שבו נטען באנרגיה. ההיי-פייב והשמחה שלו הטעינו אותי בחזרה בעוד אנרגיה, וחזרתי הביתה כל כך מאושרת מהיום הזה, חושבת על האפשרויות שיש לי, רואה את היכולות שלי ומבינה שכשאני נותנת לעצמי ציון מאה – זה לא מוריד מאף אחד אחר; זה רק מעלה לכולם. שנים אחרי שקראתי את הספר הצהוב והשמח של זנדר הוא עזר לי לזרוח.

תנסו את  זה בבית ותספרו לי איך הולך!

ואפשר לשנן:

לחיצת יד זה מלחיץ. 'כיף' זה הרבה יותר כיף.

מלבד האנשים המוזכרים בפוסט הזה, תודה מרוגשת לדני, שתי הכנרת שלי, שתי הגבוהות שלי, ליאור, טלציפ, מעיין ודפנה, שלכולם היה חלק ביצירת הפוסט הזה, בין אם במודע או לא.  שרון, זה הספר שקניתי לך. תמשיכו לזרוח עלי מאהבתכם.

להמשך קריאה היי פייב!
מה ההבדל בין כיפים ללחיצת יד

אפריקה פינת סקנדינביה – מהדורה מוגבלת של איקאה

הנה נפלתי גם אני במקום שלא חשדתי בו: אפריקה התגנבה אלי, וחשבתי שזה שלי פרטי.

מצאתי את עצמי נמשכת לסיפורים, צלילים ודוגמאות מאפריקה בעודי חושבת שזו נטיית סקרנות אישית.

ואז קיבלתי מייל, שמודיע לי על קולקציה מוגבלת חדשה של איקאה: קולקציית OVERALLT, (בשבדית: "בכל מקום") בשיתוף מעצבים אפריקאים. איקאה לא טועים: כשמשהו מגיע לאיקאה זו החותמת הסופית שזה טרנד.

אני מנצלת את השקתה (עד סוף חודש מאי) כדי לכתוב לכם קצת על מהדורות מוגבלות של איקאה בכלל וקצת על דרום אפריקה.

אפריקה פינת סקנדינביה: קולקציית OVERALLT של איקאה. טרנד אפריקה בבלוג של רונית כפיר
קולקציית OVERALLT של איקאה. אפריקה פינת סקנדינביה

הקולקציה נוצרה בשיתוף עם "דיזיין אינדאבה" (Design Indaba), יוזמה שנולדה בדרום אפריקה. אינדבה עורכים פסטיבל עיצוב שנתי באפריקה ומגזין אונליין, במטרה לחזק את דרום אפריקה מאז שנת 1994, תוך ניצול הידע והיצירתיות של היזמים והמעצבים המקומיים כדי להתגבר על שנים של חוסר השקעה בהון האנושי, וניצול לרעה של משאבי הטבע של היבשת.
במסגרת הקולקציה, אינדבה בחרו עשרה מעצבות ומעצבים משבע מדינות שונות באפריקה (אחת מהן השכנה שלנו, מצרים). רובם לא מגיעים מתחום עיצוב הרהיטים, אלא מאופנה, פיסול, אמנות ואדריכלות. אלו עבדו בשיתוף פעולה עם מעצבי איקאה ויצרו את הקולקציה.

אפריקה פינת סקנדינביה: קולקציית OVERALLT של איקאה. בבלוג של רונית כפיר
קולקציית OVERALLT של איקאה.

בקולקצייה הנוכחית נמצא שימוש בחומרים טבעיים לצד חומרים מעובדים: עץ לצד סנדויץ'. הרבה מיחזור ודוגמאות מסורתיות. סדרת הכסאות והספסלים שלהם מאפשרת ישיבה במעגל או בכל מבנה קהילתי אחר.

אפריקה פינת סקנדינביה: מהדורה מוגבלת של איקאה. הבלוג של רונית כפיר
הספסלים של OVERALLT עם עוד פריטים מהקולקציה. קהילה שחיה בחוץ

קולקציית OVERALLT של איקאה. אפריקה פינת סקנדינביה בבלוג של רונית כפיר

את הכיסא הזה עיצב איסה דיאבטה, מעצב מחוף השנהב. הוא עשוי מלוח אחד של סנדוויץ'. וזהו. הוא לא מצריך מכשירים מתוחכמים או חומרים יקרים: זו היתה המחשבה שמאחוריו.

בקולקציה אפשר למצוא גם מעט כלי חרס וסירי ברזל. התלהבתי מאד מהשטיח החדש שלהם ומהטקסטיל (בעיקר השמיכה).

קולקציית OVERALLT של איקאה. אפריקה פינת סקנדינביה בבלוג של רונית כפיר

אפריקה פינת סקנדינביה. מהדורה מוגבלת איקאה. הבלוג של רונית כפיר
שטיחים חדשים בדוגמאות גיאומטריות כמעט סקנדינביות, אבל לא. הקולקציה החדשה

הנה סרט מקסים על התהליך של יצירת הקולקציה:

המהדורות המוגבלות של איקאה קיימות כבר שנים רבות. בכל פעם הענק השבדי משתף פעולה עם מעצבים מהעולם. לרוב אלו מעצבים מנוסים ומוכרים. לרוב הקולקציה מופיעה ונמכרת במשך כחודש, ואחר כך נעלמת. פריטים אחדים ממנה ממשיכים להימכר בחנות. המהדורות המוגבלות מוצגות בקומת הרהיטים, קרוב לכניסה. עצה שלי: עוטו עליהן. יש לי כמה פריטים משנים קודמות שהלוואי שהיו חוזרים שוב, הייתי קונה עוד מהם.

אני בטוחה שלכל מעצבת פנים שאני מכירה יש פריט מהקולקציה המושלמת של אילסה קרופורד:

SINNERLIG. מהדורה מוגבלת של איקאה ואילסה קרופורד. הבלוג של רונית כפיר
SINNERLIG. המהדורה המוגבלת של איקאה ואילסה קרופורד.

מהמהדורה הזאת, למשל, ממשיכים כמה פריטים להימכר, בעיקר מנורות הקש היפהפיות, פריט עיצוב חביב עלי במיוחד (לאחרונה התקנתי שתיים כאלו מעל בר בדירה שעיצבתי בתל אביב. אני מקווה שיום אחד יהיו לי צילומים נאים לחלוק איתכם!).

ובטח עשה לכם חשק לראות עוד קצת מאילסה:

מהדורה מוגבלת של איקאה. הבלוג של רונית כפיר
את הקולקציה הזו אני חטפתי כשהיא הגיעה, וחבל לי שאין עוד ממנה.

לסיום, בואו נחזור לאפריקה:

בחודשים האחרונים קראתי שמעתי שלושה ספרים אפריקאיים, או כאלו שנכתבו על אפריקה. המבטא, הסיפורים, ובעיקר השמות שמתגלגלים על הלשון השאירו לי טעם של עוד. למעשה, מלבד אחד הספרים האהובים עלי בכל הזמנים, הקפות ביער של דלין מתיה, שהיא בכלל אשה לבנה שכתבה אותו באפריקנס, מעולם לא קראתי ספר שמתרחש באפריקה.

לאחרונה סיימתי להאזין לביוגרפיה של הקומיקאי והמגיש טרבר נואה, שגדל בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד ועם סיומה. המלצתי לכם על הספר בפוסט שלי על ספרי אודיו (עוד על ספרי אודיו וחוויית ההאזנה להם, בפוסט הזה).

אכתוב כאן שוב: כשסופר, שהוא גם שחקן, מקריא את הספר של עצמו אין בכלל שאלה מה עדיף: אם שקלתם לקרוא את הספר הזה – האזינו לו. במקרה הזה, כמו עם עוד ספרים מתרבויות שיותר זרות לנו (כולנו מכירים היטב מבטא אמריקאי או בריטי, אבל פחות מבחינים בניואנסים של מבטאים אפריקאיים) הערך המוסף של ההאזנה גדול מאד. ההאזנה לסיפור חייו ממחישה עד כמה אנחנו לא יודעים על המדינה הזו ועל היבשת בכלל.

לפני הספר הזה האזנתי לעוד שני ספרים של סופרות אפריקאיות וחלקית אמריקאיות.
הראשונה היא צ'ימננדה נגוזי-אדיצ'ה המדהימה (בהמלצתה של מגי אוצרי, אותה גיליתי דרך הפודקסט שלה על הסדרה "סיפורה של שפחה"). אדיצ'ה ילידת 1977 מניגריה, כתבה את "אמריקנה", ספר שקורותיו מזכירות מעט את חייה, על צעירה ניגרית שנוסעת ללמוד באמריקה ועוזבת את אהוב נעוריה. מעבר לעובדה שהיא ממש יודעת לספר סיפור, המעבר של הגיבורה, איפמלו, למדינה בה שחורים הם האחר, מספק לה תובנות נפלאות על היות האחר. גם כאשה וגם כאשה שחורה. היא מתארת מעולה את המעמדות הגזעיים בארצות הברית ובעולם המערבי בכלל, מזווית פמיניסטית אינטליגנטית וחדה. יהיה לכם הרבה חומר למחשבה אחרי הספר הזה.

בשיחת הטד שלה היא מספרת בדיוק על זה: מה קורה כשאנחנו בונים תפיסת מציאות על פי נרטיב אחד, ועוד כזה שאינו באמת שלנו:

הספר השני שהאזנתי לו הוא Homegoing ("שיבה") של יא ג'סי, סופרת אמריקאית שנולדה בגאנה. קשה להאמין, אבל זה הספר הראשון שלה, שיצא בשנת 2016. הספר מגולל פחות או יותר את כל ההיסטוריה של העבדות, מראשיתה המאה ה-18 בערך. שני סיפורי עלילה של שתי אחיות מתפצלים ונמשכים עד ימינו. האחת נמכרת לעבדות והשניה נישאת לאדון המצודה הבריטי. משם הסיפורים קופצים בכל פעם עוד דור ועוד דור, ומנסים לשחזר את ההיסטוריה שלא נכתבה בספרי ההיסטוריה של האדם הלבן. סיפור יפהפה ומצמרר, שאולי יעשה גם לך חשק להתקרב קצת לאפריקה.

הדוגמאות והתרבות האפריקאיות היו נוכחות שנים רבות, בעיקר בטקסטיל, ואני לא יודעת להגיד שזה טרנד שנמצא כרגע בעליה או בשיאו. אבל העובדה שמצאתי את עצמי מתקרבת לתכנים האלו מכמה זוויות שונות אולי מעידה על כך שזו לא רק אני, אלא עניין כללי שמגיע לכאן.

ברור לי, שאפריקה הזו, הפוטוגנית והאקזוטית, היא עדיין מה שאנחנו, בעולם המערבי הלבן והשבע, מוכנים לראות. מה שרלוונטי לנו ומתאים לחיים שלנו, תרתי משמע. אולי בעקבות צעדי ההיכרות הראשונים האלו תגיע היכרות עמוקה יותר, עם המורכבויות והבעיות.

ולמרות שהשורה התחתונה היא צרכנות – אולי מתוך שיתוף הפעולה הזה יתפתח קשר אמיתי.

לסיום, אם יש לך המלצה עבורי על ספרים מעניינים נוספים מסופרות וסופרים אפריקאיים מרתקים – אשמח לשמוע! הגיע הזמן להמשיך לגלות.

להמשך קריאה אפריקה פינת סקנדינביה – מהדורה מוגבלת של איקאה

ספרי אודיו – המלצות

מאז הפוסט הקודם אולי שכנעתי אחדים מכם לעבור לשמוע ספרי אודיו. אז כמובטח, אני שמחה לחלוק איתכם המלצות לספרי אודיו, חלקן שלי וחלקן של חברותי, שהפכו לחובבות הז'אנר. גם את הפוסט הזה הקלטתי, ואתם מוזמנים להאזין לו! בניגוד להמלצות לספרים רגילים, אותן קל לקושש מחברות וחברים, קהל המאזינים לספרי אודיו עדיין אינו גדול. אז יצרתי פוסט המלצות לספרי אודיו, בו תוכלו למצוא רעיונות טובים לספר הבא. אחזור ואעדכן אותו בכל ספר שווה במיוחד שאמצא. כמו באפליקציות רבות, גם באודיבל ניתן לדרג את הספרים ולכתוב ביקורות, ודרך טובה למצוא ספרים חדשים היא לעקוב אחרי רשימת ההמלצות של קוראים, שאת טעמם או המלצותיהם אהבתם. הערה לגבי המחירים: המחירים המופיעים בלינקים לספרים מתייחסים למי שאין לו מנוי. עם הרישום הספר הראשון הוא בחינם, ואלו שמעבר לספר בחודש אפשר לקנות ב-30% הנחה.
ספרי אודיו המלצות. הבלוג של רונית כפיר
ספרים לפי צבעים. מיתרונותיהם של ספרי נייר. לחצו לפרויקט המלא. צילום: גלית דויטש

ההמלצה של ליאת עברון

התחלתי להאזין לספרי אודיו לפני 10 או 12 שנים. כמו רונית, הגעתי לאודיו בוקס בגלל הפרעת הקשב, אבל מכיוון אחר: בעוד לרונית היה קשה לקרוא, אני התקשיתי  לעשות משימות מונוטוניות אחרות: לקפל כביסה, לבנות מודלים בתוכנת תלת מימד, לרחוץ כלים. המחשבות שלי היו מתרוצצות: הייתי נזכרת בדברים, מוטרדת מדברים, עוזבת את הכביסה באמצע והולכת לעשות דברים אחרים. כדי להעסיק את המוח ולכבות את המחשבות, הייתי מאזינה לרדיו. אבל גם ברדיו יש הפרעות: פרסומות, חסויות. חיפשתי משהו אחר להאזין לו, וכך התגלגלתי לספרי אודיו. היה לי נגן mp3  אדום קטן, שנתפס בקליפ על דש הבגד, ואיתו הייתי מסתובבת בבית. התחלתי מכמה ספרים שניתן היה למצוא אונליין, ומהר מאוד התחלתי לקנות ספרים דרך אודיבל.  עם השנים, הצלחתי להדביק כמה חברים באהבה לספרי אודיו. עם השנים גם הפכתי לאמא לשלושה ילדים, והיום ספרי אודיו הם היחידים שאני קוראת, פרט לחופשות. אני קוראת ספרי מתח, עם חיבה לסדרות שמלוות בלש בודד מחקירה לחקירה,  סיפורת,  וספרי היסטוריה.  אם שלושת התחומים נפגשים, זה בכלל משמח. אם אתם חובבי מתח, נסו את הסדרה של Chief Inspector Gamache של Louise Penny.
אינספקטור גאמאש הוא ראש מחלקת הרצח במשטרת קוויבק, קנדה. הוא שקט, ג'נטלמני, מלומד ואינטליגנטי. הוא היה מעדיף להתכרבל מול האח עם אשתו האהובה, אבל אנשים כל הזמן נרצחים סביבו, והוא נאלץ לצאת לחקור ולפתור את המקרים. הספרים מתברכים באוסף דמויות משנה משובחות ומטורללות ובהומור נדיר.
מי עוד? ליסה גרדנר כותבת דמויות בלשיות נשיות וספרי מתח מעולים, רווים בדם ופרטים מזעזעים, למי שמעדיפה..
במסגרת הרומן אני חייבת להצטרף להמלצה של רונית על a visit from the goon squad לג'ניפר איגן. הספר זכה בפוליצר ב 2012, ונכתב עליו רבות. קטונתי. אומר רק שהצטערתי על כך פרק שעבר, כי הוא היה יותר קרוב לסיומו.
במחלקת ההיסטוריה, נסו את The President's Club, שבוחן את מערכות היחסים בין הנשיאים האמריקאים השונים. עם מי יכול נשיא להתייעץ, שווה בין שווים? רק עם נשיא אחר. הספר בוחן את הרגעים בהם הנשיאים האמריקאים הזעיקו את קודמיהם לסייע להם, ואת מערכות היחסים ביניהם בכלל (הידעתם שהקירבה בין בוש האב לקלינטון גרמה לבוש הבן לקנא?).

הספר Indian Summer מגולל את ימיו האחרונים של המנדט הבריטי ביבשת הודו ב 1947 ואת לידתן של כל המדינות באזור, כולל התבוננות בשחקנים העיקריים ביבשת (כמו גנדי ונהרו) ושליטי העולם. ספר מרתק.

והמלצה אחרונה- להקשיב לBorn a Crime, הביוגרפיה של Trevor Noah,  המנחה של The Tonight Show, שגדל בדרום אפריקה בשיא האפרטהייד לאמא שחורה ואבא לבן. הוא מקריא את הספר, כולל האינטונציות, הביטויים באפריקאנס והגיית השמות המורכבים המדוייקים, וזה אחד המקרים המובהקים בהם ההאזנה לספר תיתן לכם חוויה רחבה יותר מקריאה שלו.
ליאת עברון היא חברה שלי ומעצבת פנים, שגרה ועובדת בתל אביב. אני מודה לה לעד על שהכירה לי את צורת הקריאה הזו!

ההמלצה של דניאלה פולק

The Likeness by Tana French
כלל לא העליתי בדעתי להאזין לספרים. זה לא מתאים לי, חשבתי.
אני תל אביבית שנוסעת מרחקים קצרים בלבד ברכב. אני גם אוהבת לקרוא. ממש.
גדלתי לאבא בעל חנות ספרים, שזה הרבה יותר שווה מאבא עם חנות ממתקים. ריח החנות שלו היה אחד הניחוחות החביבים עלי ביקום, וכך ריחם של ספרים ישנים או חדשים.
ההתאהבות באמת לקחה זמן: רק אחרי שמצאתי את עצמי מאזינה לפודקסטים הבנתי שאני יכולה להאזין גם לספרים. כמו רונית, התחלתי מספרי עיון. לאט לאט התקדמתי לביוגרפיות, אוטוביוגרפיות ואז גם לספרות יפה. האזנתי באוטו ובהליכה, האזנתי תוך קיפול כביסה ובישול. מצאתי את עצמי מסתובבת בבית ומסדרת אותו כשקראתי ספר מרתק במיוחד. בהתחלה היה לי בלתי אפשרי לשכב על המיטה ולהאזין לספר, ואני עדיין ממעטת לעשות את זה, אבל אם יש ספר מותח במיוחד אני בדרך כלל מצליחה. בזכות האפשרות לקרוא תוך כדי עשיית דברים אחרים אני קוראת הרבה יותר, ומקפלת כביסה בשמחה גדולה יותר.
אני רוצה להמליץ לכן על ספר שאני כעת בעיצומו ונהנית ממנו מאוד.
שמו The Likeness וכתבה אותו הסופרת והשחקנית Tana French. הבלשית קאסי מדוקס מככבת בספר השני בסדרת הבלש The Dublin Murder Squad, חוקרת רצח של אישה שנראית בדיוק כמוה, שגנבה את הזהות הבדויה שהיא-עצמה המציאה כשהיתה שוטרת סמויה. הספר גם מותח ומרתק, וגם בוחן בחוכמה רבה את הדמויות הראשיות ואת הקשרים שנוצרים ביניהן. זה גם מרענן וכיף לקרוא ספר מתח שבו ניכר שיש רק רצח אחד פשוט ושמרני (גם אם העלילה סביבו מפתיעה ומתפתלת) ולא רוצחים סדרתיים מבתרי גופות שמשאירים אחריהם שובל של מיתות משונות. הקריינות של גריין גיליס מצוינת, ובכלל תענוג להאזין לספר במבטא אירי (שאני מצליחה להבין!).
דניאלה היא חברה שלי עשרים שנה בערך. היא בשלנית על, ובין שאר מעלליה היא מנהלת קבוצת פייסבוק שנקראת "כסף טוב", בה נשים מדברות על כסף.

ההמלצה של יערה ציקורל

Family Matters by Rohinton Mistry
יערה ציקורל גרמה לי לעבור להאזין לסיפורת בזכות הספר הזה. יערה היא מעצבת פנים שחיה בבית זית, והיא כותבת: כתולעת ספרים ואחת שלמדה ספרות באוניברסיטה, חשבתי שזה נורא מוזר להקשיב לספרים. כדי להתחיל הייתי צריכה לעבור מחסום מסוים. זה מתאים לי בול: אני עצמאית ואמא לשתי ילדות קטנות, שמאוד אוהבת לקרוא, אבל בלי הרבה זמן פנוי.
החלטתי להוריד את הספר הראשון-Family Matters מאת רוהינטון מיסטרי. קראתי את ספרו הקודם, "איזון עדין", ומאוד אהבתי אותו. רק קחו בחשבון שאלו עלילות על דמויות ומשפחות בהודו והקריאה (השמיעה) לא קלה.

זהו רומן משפחתי, המתאר את משפחתו של נארימן ואקיל הקשיש, שסובל ממחלת הפרקינסון, ונתמך על ידי ילדיו (שניים מהם ילדים חורגים). דרך הסיפור המשפחתי אנחנו נחשפים למציאות הקשה והמורכבת של הודו המודרנית. לאחר שנארימן שובר את קרסולו הוא מוצא את עצמו תלוי לחלוטין בילדיו: מכאן מתחילות התלאות שלו ושל כל הדמויות סביב. הטרגדיות אינן גדולות ודמרטיות, אלא קטנות, עלובות ושוברות לב. הסיפור מסופר גם דרך הזכרונות שלו, אהבת חייו הגדולה שאבדה, ומתפצל לסיפורים מכמירי לב של כל הדמויות בסיפור. זו אמנם משפחה הודית, אבל מיסטרי נוגע בהמוני נושאים מחיי היום יום של משפחות מעמד ביניים רבות, ומתאר יחסים משפחתיים ברגישות ויופי נוגעים ללב.

הטיפ שלי לשמיעה באודיבל: לפני שאתם רוכשים תקשיבו לדוגמא (sample) שיש ליד כל ספר, כי הקריינות היא סופר חשובה. גם ספר טוב יכול להישמע לא טוב, או אפילו בקטע אישי לא תתחברו לקול של הקריינ/ית. את רוב השמיעה שלי אני עושה באוטו.  חיי כנהגת השתנו: אני לא מתרגזת יותר על פקקים! אני פשוט מקשיבה לספרים והזמן עובר בצורה הרבה יותר כיפית ונעימה, גם השעתיים שלוקח להגיע לתל אביב.

ההמלצה של שרית הכט

The Great Believers by Rebecca Makkai

שרית היא אחת הממליצות האליטיסטיות שלי. יש לה טעם בלתי מתפשר, והסיכוי שלא אתלהב מספר שהיא עפה ממנו הוא כה נמוך, עד שמצאתי את עצמי נותנת צ'אנס לספר אחד במשך 31 שעות, עד סופו. חוסר  ההתאמה החד-פעמי הזה לא הרתיע אותי מההמלצה הבאה של שרית לספרה סודק-הלב של רבקה מאקאי, The Great Believers. עד ששרית תתפנה מטיפול בילדים ובחולים אחרים, אני כותבת בשמה את ההמלצה לרומן הנפלא הזה, שמתאר בפרטי פרטים היסטוריים, אמנותיים ורגשיים, את קורותיהן של דמויות מהקהילה ההומואית של שיקאגו מתחילת שנות השמונים, דרך שיאה של מגיפת האיידס, ועד שנת 2015. סיפורו של דור של צעירים, שכמו המקביל שלו בראשית המאה ה-20 איבד את כל חבריו הצעירים במלחמה. סיפור עדין ומרסק על אהבה, מחלה ומוות, אמנות, זכרון ותיעוד, טראומה והחלמה. הדמויות של הספר, בקריינות העדינה של מייקל קראוץ' ייכנסו לכם ללב, והפרידה תהיה כואבת. ראו הוזהרתם.
ושרית חזרה!
הנה חזרתי. התחלתי להאזין לאודיבל בגלל רונית לדעתי.
אני אוהבת ספרים, אוהבת מילים, ובעיקר אוהבת סיפורים. בין אם הם בצורת סדרה או בצורת ספר. פעם הייתי בולעת ספרים בכמויות של 10 בחודש, אבל עם השנים והחיים, מצאתי פחות ופחות זמן והתגעגעתי יותר ויותר. מרגע שהכרתי את אודיבל, הספרים האלה הפכו למפלט, לרגעים שלי עם עצמי כשמישהו מקריא לי סיפור. יש מקום יותר בטוח מזה? אני בוחרת את הספרים שלי מאד ברצינות ומשקיעה בזה לא מעט זמן ותחקיר. אין דבר מבאס מספר שנשפך, ומאחר שאני מקשיבה לרוב ברכיבת האופניים אל העבודה וממנה, הקשבה לספר מאכזב יכולה להתגלות כפתיחה בעייתית מאד ליום עבודה. ספר, בעיניי, צריך לספר סיפור טוב באופן שיגיד לי משהו על העולם שלי או של אחרים. שיהיה אחוז באיזו אמת ששווה לספר אותה. רונית כתבה יפה כל כך על great believers .ספר מפתיע שמפרק בעדינות וסבלנות מערכות יחסים ומדבר על בדידות ואהבה באופן שונה ממה שהורגלנו. הפרידה ממנו היתה לא פשוטה. העולם שנבנה בספר הזה שאב אותי אליו כמו שקורה בספרים טובים באמת ואת השעתיים האחרונות שלו שמעתי לאט לאט כמו שוקולד שלא רוצים שייגמר. ואם מתפנות לכם 31 שעות? אל תאמינו למה שרונית כתבה פה ולכו להקשיב ל-Luminaries של Eleanor Catton, (ואם פחות אז ל- Commonwealth של Ann Patchet)

ההמלצה של שרלוט הליי

"אמריקנה" של צ'ימננדה נגוזי אדיצ'ה:

I didn’t mean to fall in love with audio books; I turned to them because they were the only option. Each night, as my husband and kids squealed and laughed and gasped over yet another Harry Potter book, I felt increasingly excluded. Who was Hagrid? What did ‘expelliarmus’ mean? And what was so engaging for them?

A fulltime-plus-plus job meant that catching up by traditional methods was not an option. I’d heard of audiobooks – and never fancied them – but it seemed like the only possible route to Hogwarts, wherever that was.

British actor Stephen Fry did  such a great job of narrating J.K. Rowling’s modern masterpieces that I was hooked by the first paragraph. It wasn’t long before I was using every free moment of ear space – driving to work, folding washing and doing exercise – to catch up with Harry and friends. I confess I would even give myself a minute or two of auditory pleasure during bathroom breaks at work.

I had planned to simply ‘catch up’ with the kids, but there was no way I could stop. Not only did I speed my way to the end of the Harry Potter novels, I had found a way to permanently squish literature into my packed schedule.

 I haven’t looked back since. My most recent relevation was Chimamanda Ngozi Adichie’s wonderful Americanah. It’s one of those books that truly transports you into the skin of another and – after spending so long intensely looking at the world from their angle – you know you’ll never see things quite the same again.

Narrator Adjoa Andoh does such a charming job of employing dozens of different African and American accents, I found myself thinking how much more fun it was to listen to this book, rather than read it to myself – even if I’d had the time.

שרלוט היא חברה שלי מגיל חמש, הדבר הקרוב ביותר לאחות שיש לי. באוטו שלה האזנתי בפעם הראשונה לסיפור אודיו – זה היה ספר הילדים "Horrid Henry" ועשיתי כמה סיבובים בשכונה כדי שלא ייגמר. את אמריקאנה היא שמעה בהמלצתי, ואני הגעתי אליו דרך המלצתה של מגי אוצרי! תודה מגי. זה באמת היה סיפור נפלא ויוצא דופן.

ההמלצה של אלונה פרימן

The Heart’s Invisible Furies הספר מספר את סיפור חייו של סיריל אייברי, הומוסקסואל שנולד לקתרין הלא נשואה בת ה-16 באירלנד הקתולית של 1945 . חייו וקורותיו של סיריל מסופרים כשברקע מלווה את הקורא ההיסטוריה של אירלנד, התקדמותה, והשינויים שהיא עוברת עם דגש חזק על שני אספקטים: ההיסטוריה המודרנית של אירלנד וההיסטוריה הקשה של הקהילה הלהט”בית. הסיפור מתחיל באירלנד, ממשיך לאמסטרדם של שנות ה-80, משם לשנים הקשות של מגיפת האיידס בניו יורק וחוזר שוב אל אירלנד שצועדת לקראת לגליזציה של נישואים חד מיניים. הספר מלא בהומור (בריטי!) נפלא, ששזור בסיפור שמלא באירועים קשים, טרגיים ועצובים. ג’ון בוין (שכתב גם את “הילד בפיג’מת הפסים”)  מעביר את תחושת הבדידות של סיריל, את האווירה הקשה של גזענות והומופוביה, מבלי להכביד על הקורא. הסיפור קופץ באינטרוולים של 7 שנים, וכך אנחנו מתגברים על הטראומות והטרגדיות, לוקחים אויר וממשיכים הלאה בכל פעם מחדש. לא יצאתי מהספר עם תחושה קשה או כבדה: עם סיומו הרגשתי מוכנה לעוד 600 עמודים. בונוס נוסף לסיפור הנהדר הוא סטיבן הוגן, הקריין, והמבטא האירי המשגע שלו! אני קוראת בממוצע כ-3 ספרים בשבוע. כקוראת אדוקה כל כך, ספרי אודיו מאפשרים לי חופש לעשות פעולות נוספות תוך כדי. בגלל כמות הספרים הגדולה שאני קוראת, העלות של ספרי אודיו בלבד היא גבוהה יחסית (אפילו עם מנוי, ספר ממוצע עולה בין 20$-15$, תלוי באורכו). לכן אני משלבת גם קינדל (במחיר ממוצע של 5$-6$ לספר). בחיפושי אחרי עוד דרכים להאזין לספרים גיליתי את אפליקציית SCRIBD, שנותנת עבור תשלום חודשי של 9$ מגוון רחב יותר של ספרים לבחירה (אלונה ואני מנסות להבין את ההבדלים במחירים בין שתי האפליקציות. ייתכן שיש הבדל בכותרים עצמם, וכמות הספרים שניתן לאגור בחודש משתנה). מתברר, שגם שביוטיוב ניתן לפעמים למצוא ספרים להאזנה: רישמו בסרגל החיפוש “אודיובוק” ואולי תמצאו משהו שמעניין אתכם. כקוראת אובססיבית אני משתדלת לעבור ז’אנרים כדי לא להשתעמם. החביב עלי הוא ספרי הסטוריה, משם עברתי לרומנים, ביוגרפיות ומותחנים משטרתיים ופסיכולוגיים. אני ממליצה בחום על ביוגרפיות אודיו שמוקראות מפי הכותב כדוגמת מישל אובמה ומדלין אולברייט (אם מתחשק לכם “פשיזם” שאינו ניחוח): זה תמיד מוסיף ערך להאזנה. עם הזמן מגלים קריינים מחוננים, שיודעים להעביר את הסיפור והדמויות בצורה מושלמת. אחד כזה הוא דייויד פיטו שמקריא את The Goldfinch של דונה טארט, שזכתה עליו בפוליצר בשנת 2014. מתברר, שהיא בחרה אותו להקריא את הספר שלה. אלונה היא חברה שלי מכרמי יוסף. יש לה סטייל נדיר, סטוריז הורסים ויכולת קריאה לא אנושית.

ההמלצה שלי

A Tale for the Time Being by Ruth Ozeki הביקורות על הספר הזה חלוקות באודיבל. קראתי דווקא את המעטים שנתנו לו ציון של כוכב אחד (מתוך חמישה). הבנתי אותם. הספר אינו קל, הוא מרובד ומטריד, ואני מבינה איך מישהו יזרוק את הדבר הביזארי הזה מהידיים אחרי כמה דקות. אבל אם צולחים אותו וניגשים אליו בראש ולב פתוח, זה יכול להיות אחד הספרים היפים והחכמים שתפגשו. את רות אוזקי הכרתי דרך "שנת הבשרים שלי", תיעוד מצמרר על מסעה של במאית תיעודית (זה מה שאוזקי עשתה לפני שהתחילה לכתוב, וזה היה הספר הראשון שלה) ביצירת סדרה על תעשיית הבקר האמריקאית, עבור קהל צרכנים יפני. קוראים רבים החלו כאן את הטבעונות שלהם. אוזקי היא קנדית-אמריקאית ממוצא יפני, שמקריאה את הספר הזה בעצמה. יחסית לקריינים לא מקצועיים היא עושה עבודה מדהימה. העובדה, שהיא באה מעולם הקולנוע התיעודי מורגשת בספרים שלה. תמיד יש בהם עובדות מרתקות ותשומת לב לפרטים, שיוצרים מציאות אמינה מאד. הספר הזה, שעברית נקרא סיפור זמני, נפרש על פני יבשות, תרבויות וזמנים שונים. מבחינתי הוא נוגע בכל השאלות העמוקות ביותר של הקיום, של היצירה ושל הנפש: יצירה ותיעוד, מחשבה חופשית ושיעבוד, כתיבה וקריאה, חיים ומוות. גיבוריו הם סופרת ממוצא קנדי-יפני שתקועה עם הכתיבה שלה, שמוצאת יומן של נערה יפנית (הנקראת נאו – משחק מילים על NOW), המספרת על ההתעללות שהיא עוברת בבית הספר ועל אביה המובטל והמדוכא. נאו מוצאת יומנים של הדוד-רבא שלה, טייס קמיקזה במלחמת העולם השניה, אצל הסבתא רבתא שלה, ג'יקו, נזירה חכמה וסבלנית. כן, יש שם המוני דמויות וכל אחת חכמה מהשניה. זה ספר שקשה לתאר. פשוט תקשיבו לו. יודעים מה, מבחינתי אפילו תקראו אותו בעברית. רק אל תוותרו עליו. תודה לחברי היקרים דני וורד על ההמלצה לסיפור הנהדר הזה. אני לא יכולה לסיים את הפוסט הזה בלי להמליץ על שני ספרים מאת ג'ניפר איגן: הראשון ששמעתי היה A Visit from the Goon Squad (מפגש עם חבורת הבריונים). אני ממליצה להתחיל ממנו. זוהי אסופת סיפורים המחוברים זה לזה, על אנשי תעשיית המוסיקה של שנות השמונים בסן פרנסיסקו ומה שהזמן עושה להם ולחלומות שלהם במשך כמה עשורים. איגן היתה בעצמה עיתונאית מוסיקה והספר הזה זיכה אותה בפוליצר בשנת 2011. זו אסופה של דמויות פגומות ומתסובכות שמחפשות גאולה. אתם תתאהבו בכל אחת מהן. איגן פשוט יודעת לספר סיפור. היה דיבור על הפיכת הספר לסדרה של HBO, אבל לעת עתה זה נעצר, ואולי טוב שכך. אחרי הספר הזה פשוט הייתי חייבת עוד ספר שלה. מצאתי את ספרה האחרון, Manhattan Beach (חוף מנהטן). חששתי, כמובן, מאכזבה. אבל הספר דומה רק בדבר אחד: הוא מושלם. בכל היתר הוא שונה לגמרי. הכל כאן גדול יותר: הפריזמה ההיסטורית, הגודל של הדמויות, הירידה לפרטים. בגדול זה סיפורה של מנהטן בשנות השלושים והארבעים, והגיבורים הם אנה קריגן, אבא שלה אדי, וגנגסטר בשם דקסטר סטיילז. את הספר מקריאים שלושה שחקנים שונים, כשאת דקסטר משחק וינסנט פיאצה, ששיחק את לאקי לוצ'יאנו בסדרה "אימפריית הפשע", שתיתקע לכם בראש בתור תפאורה לספר הזה. את שני הספרים תרגם לעברית יואב כ"ץ. זהו. אלו ההמלצות שלי ושל חברותי לעת עתה. אני מקווה שסקרנתי אתכם ועשיתי חשק להאזין לכמה סיפורים. תודה רבה לכל חברותי, ששיתפו פעולה בפוסט הזה וממשיכות להמליץ לי על ספרים נהדרים. שמתי לב, שהחוויה של מפגש עם תרבות מעט שונה ומבטאים שונים משותף להרבה המלצות כאן. גם אני נהניתי במיוחד מספרים שהפגישו אותי עם מבטא סקוטי, אפריקאי או הודי. היה בזה ערך מוסף גדול. עוד אני מקווה, שהפוסט הזה ימשיך לצבור עוד ועוד המלצות לספרי אודיו מעולים להאזנה, כך שלעולם לא אשאר בלי ספר שמחכה לי. אשמח לשמוע את חוות דעתכם על הספרים שכאן, או המלצות לספרים שטרם שמעתי!
להמשך קריאה ספרי אודיו – המלצות

שמעו סיפור: האזנה לספרי אודיו

הפתעה! בגלל שכתבתי על ספרי אודיו – הקלטתי לכם את הפוסט הזה ותוכלו להתנסות בהאזנה במקום קריאה ממש כאן. באופן טבעי, גרסת האודיו שונה מעט מהגרסה הכתובה. אפשר גם לקרוא וגם להאזין.. לחצו PLAY ותיהנו! בין האנשים, שהכי השפיעו על חיי, היתה המורה שלי לאנגלית, תמר אלפר. בזכות שנה באנגליה בגיל 5 הייתי בקבוצה של "דוברי אנגלית": עשינו בגרות של 5 יחידות בכיתה י"א ויחידה שישית, רק של ספרות, בכיתה י"ב. תמר היתה החומר ממנו עשויים סרטי מורים קיטשיים: כשלמדנו את "התפסן בשדה השיפון" היא ציירה על הלוח מפה של מנהטן ואפתה לנו צ'וקלט צ'יפ קוקיז. קראנו את סומרסט מוהם, המינגווי, שייקספיר ופוקנר ודיברנו על החיים. הערצנו ואהבנו אותה, היא היתה אנרגטית ומלאת הומור, חוכמה ועצות טובות. העצה הראשונה שלה היתה הטובה מכולן: "!Always read with a pencil".
המלצה על ספרי אודיו. ספרים לשמיעה. הבלוג של רונית כפיר
בית בובות שגם לי היה (באנגליה) ומדפי הספרים, שעיצבתי לחברה שלמדה איתי ספרות אנגלית!
אז מכיתה ט' (כלומר 34 שנים!) אני לא קוראת בלי עפרון: מסמנת מילים שאני לא מבינה, שורות יפות או חכמות במיוחד, רמזים לתמות מרכזיות בסיפור, פסקאות שארצה לחזור אליהן. זה מין אקט של קירבה וגם של בעלות: ספר אינו קדוש, ואתה הספר שלי! מותר לי עכשיו גם לסמן אותך. זה אחד הדברים היחידים שחסרים לי, עם ספרי אודיו במקום נייר. כבר ארבע שנים לא קראתי ספר. מאז 2015 אני רק מאזינה לספרים. בגלל שאין הרבה דימויים חזותיים לספרי אודיו, אני מקשטת את הפוסט הזה בצילומים של ספריות שעיצבתי: לחיצה עליהן תיקח אתכם לפרויקט המלא.
המלצה על ספרי אודיו. הבלוג של רונית כפיר
ספרייה בחדר עבודה ברחובות. צילום: שי אפשטיין
בשבילי ספרי אודיו הם פורמט מושלם. למרות שאחרי התיכון עשיתי תואר ראשון בספרות אנגלית וקראתי עשרות ספרים בסמסטר, בשנות השלושים והארבעים היכולת הזו אבדה לי לחלוטין. בשנים האחרונות צללתי לתוך ספרים רק בחופשות, עם עדיפות לסיני (בדרך כלל ביום השלישי היתה פריצת דרך בקריאה). בשנים שלפני ההתמכרות לספרי אודיו, קראתי גג שלושה ספרים בשנה. אולי פחות. מאז שאני מאזינה להם, הממוצע שלי עלה ל- 12, ועוד היד נטויה.

איך עברתי לספרי אודיו

בשנת 2015 חברתי ליאת עברון גילתה לי את האפליקציה של Audible. ליאת, מעצבת-פנים מופרעת קשב כמוני, אמרה לי שאני חייבת לקרוא את הספר של מייק מונטיירו Deisgn is a Job, ושהוא זמין בגרסת אודיו (ליאת ועוד חברות יתארחו בפוסט הבא, יספרו על החוויה שלהן, על הרגלי ההאזנה, ויוסיפו המלצות לספרי אודיו). לאחר שהוסיפה שהספר הראשון באפליקציה הוא בחינם – החלטתי לנסות את זה. מדובר גם בספר קצר ודק – אורכו ארבע שעות וחצי, שאלו בערך יומיים נסיעות לתל אביב וחזרה. האזנתי לספר הזה פעם ועוד פעם, מתגלגלת מצחוק באוטו, נהנית מהנסיעה כמו שלא חשבתי שאוכל אי פעם, ועד היום אני זוכרת אילו משפטים נאמרו באיזה רמזור בדיוק. מאז אני מדברת עליו בהרצאות שלי, וקוראת ספרים בהאזנה בלבד.
המלצה על ספרי אודיו, הבלוג של רונית כפיר
ספרים טובים אני קונה בנייר אחר כך. על נייר אפשר לחתום! Design is a Job

ספרי אודיו: עיון או סיפורת?

התחלתי מספרי עיון, שהוקראו בידי הכותבים שלהם. בתור שדרנית לשעבר, חשבתי לא פעם על האינטימיות של המדיה הזו. כי רדיו הוא אולי "תקשורת המונים", אבל מתקשרים עם ההמונים האלו אחד אחד. וזה נכון גם לפודקסטים או ספרי אודיו, וכל דבר שההאזנה לו נעשית באחד על אחד. וכך, אורחים חכמים החלו להצטרף אלי לנסיעות: טינה פיי קרעה אותי מצחוק, כשסיפרה לי על חייה ועל התובנות שלה על יצירתיות (אפילו כתבתי עליה פוסט!); סת' גודין, גאון השיווק והמנהיגות החדיר בי מוטיבציה בקולו המלחשש. כל הזמן רציתי להגיד לו שהוא חייב לקחת משהו לגרון.. אפרופו קול מלחשש, אפילו אליזבת גילבט הצליחה לרגש אותי עם התובנות שלה על יצירתיות בספר Big Magic, למרות שהקול החלש והצרוד שלה חירפן אותי מידי פעם (בכל זאת, אני עדיין מאזינה כמו קריינית.. וקשה לי לא לשים לב לקולות ולהגיה של סופרים, שאינם קריינים מקצועיים). את ספר החובה של שריל סנדברג, סמנכ"לית פייסבוק, "Lean In – Women, Work and the Will to lead" ("לפרוץ קדימה")  דווקא מספרת מישהי אחרת, אבל האזנתי לו בערך ארבע פעמים. אפילו ניהלתי קמפיין מתיש כדי שיאפשרו לי לקריין את הגרסה העברית שלו, אבל אחרי 80 שיחות טלפון במשך יותר מחצי שנה גם אני הרמתי ידיים. אם למישהו יש קשרים אצל המו"ל שלה באמריקה – דברו איתי. ואז, בשנת 2017 חל מהפך נוסף. בשיחה אקראית עם המעצבת יערה ציקורל, ששכנעה אותי לנסות לסיפורת. עד אז חששתי להאזין לסיפורת, כי לא רציתי שהנאת הפרשנות והדמיון תיגזל ממני. אבל יערה אמרה לי שזה "כמו הצגת יחיד פרטית", ובעיקר המליצה לי על הספר  "Family Matters" של רוהינטון מיסטרי, מי שנשא בתואר הסופר שריסק את ליבי, בספר שלו "איזון עדין". אז נתתי לזה צ'אנס, והתמכרתי. מרטין ג'ארוויס, שחקן בריטי ידוע מאד בתור קריין ומדבב, הוא זה שקרא את "ענייני משפחה" של מיסטרי; כל כך אהבתי אותו, עד שרצתי לחפש עוד ספרים שהוא מקריא. היה לי מזל, כי הספר באמת יוצא דופן, והקריינות והמבטא ההודי לקחו אותי לבומביי של שנות השבעים, לתוך הבית והחיים והלב של משפחת ואקיל. כשאני חושבת על הדמויות אני שומעת אותן במבטא הודי. כל כך הרבה צבע נוסף לסיפור בזכות קריינות טובה, המוני ניואנסים, שאיני יכולה לדמיין את כל הדברים שהייתי מפסידה, אבל לגמרי, אילו קראתי אותו. לשמחתי, תרבות התסכיתים העשירה של הבריטים, וכמות השחקנים העשירה אצל האמריקאים מספקת לנו קריינים מקצועיים רבים. וזו מבחינתי הפכה להיות החוויה העיקרית: לא צריך יותר לדמיין דמויות: הן קורמות עור וגידים, חיתוך דיבור ומבטא מול אזנייך ממש. כשהן משוחקות על ידי שחקנים טובים (וכמעט לא קרה לי שנפלתי בקטגוריה הזו) – הדמויות ממש איתכם. בתוך האוזן ובעיני גם מהר יותר לתוך הלב. ההיכרות איתן הרבה יותר אינטימית. כואב לי היום לסיים ספר טוב פי כמה מאשר פעם. זו פרידה מדמות שליוותה אותי במשך ימים ושבועות מהחיים שלי, אחת על אחת. עוד דבר שקורה לי יותר מאז שאני מאזינה הוא, שאני מתה שיעבדו את הספר לסרט. כי זה כאילו כבר חצי דרך..
המלצות על ספרי אודיו. הבלוג של רונית כפיר
לאחרונה אני חובבת ספריות ברזל. זו גם שאלה של מחיר. ספריה בעיצובי בתל אביב. צילום: שי אפשטיין
כמובן שיש חשיבות עליונה למי שמקריא את הסיפור ולכך שתתחברו אליו. ספרים רבים מוקראים על ידי שחקנים גדולים. זכיתי להצגות יחיד מרגשות מאת מריל סטריפ, שקראה את הספר של חברתה נורה אפרון, "צרבת". קלייר דיינס שיחקה עבורי ב"סיפורה של שפחה", ולא מעט ספרים חולקו בין שחקנים וקריינים שונים, שייצגו דמויות שונות, המרכיבות את הסיפור. אציין, שגם בישראל יש ספרי אודיו. רובם מוקראים על ידי שחקנים ואפשר להוריד אותם באפליקציה אייקאסט. אישית לא התחברתי לדוגמאות ששמעתי, אולי בגלל שכבר התמכרתי לאיכות המשחק של אודיבל (לא פשוט להתחרות במריל סטריפ..) ואולי פשוט בגלל שאני לא רגילה לקרוא בעברית. בכל מקרה, לצערי זה לא עבד, וחדלתי לנסות.

אז מה החסרונות של ספרי אודיו?

נכון, אי אפשר לקרוא ספר אודיו עם עפרון. אמנם אפשר לסמן בקלות סימניות במקומות מסוימים ולחזור אליהם אחר כך, אבל הדבר לא דומה כלל לסימון בעיפרון. זה מסורבל יותר, וגם קשה יותר לזכור היכן בספר זה קרה. כל מי שקרא ספר, יודע שלפעמים אפשר למצוא פסקה מטלטלת פשוט כי זוכרים באיזה חלק של הספר זה היה: בשליש התחתון של העמוד בצד שמאל. עוד דבר שחסר לי בהאזנה היא האפשרות לדפדף קודם ולראות את שמות הפרקים, את האורך שלהם. לדעת מתי אני מתקרבת לסוף פרק. באפליקציה יש אפשרות לראות את הזמן שנותר לפרק או לכל הספר. אי אפשר לראות את שניהם יחד. לא רואים על המסך את שם הפרק הנוכחי, ולפעמים יש מידע ויזאולי שפשוט חסר. מצד שני מרוויחים המון. אחרי 26 שעות האזנה ל"טוהר" של ג'ונתן פרנזן, שהוגש על ידי שלושה שחקנים שונים, למשל, הספר פשוט הסתיים לי, סתם כך לפני הפניה מאבן גבירול לארלוזורוב. התברר, שחצי השעה האחרונה היא בונוס! ראיון עם פרנזן. זה היה ריאיון מקסים, אבל הרס לי את הציפיה לסופו של הסיפור, שהגיע במפתיע, כשבסוף משפט נכנסה מוסיקה והקריין הודיע: "  you have been listening to Audible..". הרצתי בחזרה אחורה, כדי להאזין לפסקה האחרונה כשאני יודעת, שהיא האחרונה. שלחתי להם מייל זועם ואני מקווה מאד שהם למדו מזה.
המלצות על ספרי אודיו. עיצוב ספריה בתל אביב. רונית כפיר
ספריה מעץ לבן ופורניר אלון, שעיצבתי בדירה בתל אביב. צילום: שי אפשטיין

למותר לציין.. היתרונות של ספרי אודיו

שני היתרונות המשמעותיים ביותר עבורי הם יכולת ריכוז וניצול זמן. הבונוס הוא חוויה טוטאלית יותר של הספר והיקשרות לדמויות. בשנים האחרונות פשוט היה לי קשה מאד להתרכז בספר ולקרוא. לא רציתי לקרוא רק שניים שלושה ספרים בשנה. ספרי אודיו מושכים אותך לתוכם יותר בקלות. אמנם גם עם ספר באוזן אפשר להירדם, אבל לרוב איני מאזינה במיטה בכל מקרה. יש משהו טוטאלי יותר בחוויה של האזנה לסיפור: לא מדלגים על מילים או על פסקאות. שומעים את הדיאלוגים אחרת. שומעים מבטאים של הדמויות ואת ההגיה המדוייקת של השמות שלהם. לפעמים זה ממש כמו להאזין לתסכית: דקויות של דיאלוגים, שתיקות ותגובות, שהיו חומקות ממני בקריאה. היתרון השני של ספרי אודיו הוא כמובן ניצול זמן, שבו לא יכולתי לעשות שום דבר אחר, בטח לא לקרוא. אני מאזינה לספרים תוך כדי עשיית פעולות אוטומטיות, שלא דורשות מהראש שלי לפעול: בעיקר בנהיגה. אין ספק שחיים בפרברים מספקים לי הרבה שעות פוטנציאליות של האזנה לספרים, ואני מוכנה לנסוע עד קרית-שמונה בשביל להישאב לספר טוב (אם יש לי שם הרצאה – עוד יותר טוב!). אבל כשספר טוב תופס אותי אני מאזינה גם:
  • בטיולים עם גריזלי, שהפכו ארוכים יותר (אתם לא יודעים מי זה גריזלי? אתם לא עוקבים אחרי באינסטגרם!)
  • כשאני רוחצת כלים
  • כשאני עושה כביסה, תולה כביסה, מורידה כביסה, מקפלת כביסה, מפזרת כביסה.
  • כשאני מבשלת. אני עוצרת את הסיפור כשאני קוראת מתכונים, אבל יש פעולות רבות בבישול שבאמת לא מצריכות מי יודע מה ריכוז
  • אבל בעיקר באוטו, בכל נסיעה של מעל עשר דקות. ולמעשה, אין פחות מזה.
  • המלצה על ספרי אודיו. הבלוג של רונית כפיר
    ספריה תחת קורות הגג בבית ברעננה. צילום: שי אפשטיין

    עוד כמה עובדות נחוצות על האזנה לספרי אודיו

  • זה בהחלט לוקח יותר זמן להאזין מאשר לקרוא ספר. ספר ממוצע יארך בין 12-16 שעות. ספרים ארוכים מאד יהיו מעל 20 וקצרים מאד – פחות מארבע שעות. ואין הרבה כאלו. בואו נעשה ניסוי: אחרי שתסיימו לקרוא את הפוסט הזה – האזינו להקלטה שלו, ותגידו לי מה לקח יותר זמן, ומה היה יותר כיף.
  • תשקיעו באזניות. קניתי אזניות אלחוטיות מהממות של BOSE ב-250 דולר בלי לחשוב יותר מדקה. מלבד הנייד שלי ומסך המחשב שלי – זה בערך המכשיר שאני מבלה איתו הכי הרבה זמן.
  • אני מנויה בתכנית בה אני משלמת כ-15$ לחודש ומקבלת תמורתם קרדיט אחד, ששווה ספר אחד. על שאר הכותרים יש למנויים 30% הנחה. בגלל שלרוב איני מאזינה ליותר מספר בחודש זה תמיד משתלם לי, וכך, אם אני מאזינה לספר ארוך במיוחד נצברים לי קרדיטים. מי שגומרת ספר בכמה ימים צריכה תכנית שונה. אלונה תספר לכם על זה בפוסט הבא.
  • בכל שלב, אם לא אהבתם את הספר מכל סיבה שהיא, אפשר להחזיר אותו ולקבל זיכוי (החשבון שלי>היסטוריית האזנה>החזר).
  • יש להם ממשק יפה וזה נוח מאד בנהיגה.
  • בחודשים האחרונים יש להם סדרה של הפקות מקוריות עם תכנים מיוחדים עבורם. יש שם אחלה דברים.
  • אם שכחתי משהו ויש לכם שאלות – אני אשמח לענות!
את ההמלצות שלכם שמרו לפוסט הבא, בו אפרסם את ההמלצות שלי לספרי אודיו שאהבתי במיוחד, וכמה חברות מועדון ישתפו אתכם בהרגלי ההאזנה שלהן ובספרים שהכי אהבו. ותאמינו לי, זו לא בחירה פשוטה. מקווה ששכנעתי אתכם, ושנוכל בקרוב לחלוק חוויות מההאזנות האחרונות שלנו! תודה לחברי אסף סיטון ואורי פז על העזרה הטכנית עם ההקלטה. אם האזנת אשמח מאד לשמוע מה דעתך על ההקלטה של הפוסט הזה, ממש כאן בתגובות. האזנה נעימה!
להמשך קריאה שמעו סיפור: האזנה לספרי אודיו

מה שיותר עמוק

אני מרשה לעצמי לנסות לקרוא את מחשבותיך: האם בפנזטיות האחרונות שלך היה במקרה… מטבח כחול?
או רהיט חדר רחצה כחול? או אולי קיר בכחול עמוק בחדר השינה?

צר לי להרוס לך שוב. כן, הטרנד הכחול העמוק שוטף אותנו במעמקיו מכל הכיוונים, והאמת? אין לי שום דבר נגד זה!

טרנד כחול הבלוג של רונית כפיר
צילום: שי אפשטיין

הכחול שמככב עכשיו הוא כחול כהה, לעיתים אפור עם נטיה לירקרקות, או כחול נייבי עמוק, שיש בו רק כחול ומעט שחור. הנה כמה כחולים מפרויקטים אחרונים שלי. את יתר הכחולים המקסימים האלו תוכלו לראות בפוסט שלי ב- XNET. הגוונים שאני מראה כאן אהובים עלי והצליחו לי בעבר, אבל אני ממליצה תמיד להזמין דוגמא ולבדוק אותה בשטח. לחיצה על הגוונים תיקח אתכם לאתר של טמבור.

טרנד כחול רונית כפיר
זה הגוון של ארון הכיור מעל. ממליצה תמיד להזמין דוגמאות צבע מטמבור

כחול גם הולך מעולה עם הצבע המשלים שלו, כתום. גווני עץ כתומים (כמו דובדבן למשל) יילכו איתו מעולה, כמו בדירה הזו, שעשיתי לה סטיילינג באם המושבות:

טרנד כחול. הבלוג של רונית כפיר
קיר כחול ופינת אוכל כתמתמה. שילוב מעולה. צילום: גלית דויטש
טרנד כחול. הבלוג של רונית כפיר
וילון כהה גם עוזר להחשיך את החדר. וגם מהמם.

כך נראה כיסוי המיטה הכחול האהוב עלי, שמתאים לוילונות הכחולים בחדר השינה שלי. שניהם מאיקאה. ועכשיו בא לי ללכת עם זה עד הסוף, ולצבוע את הקירות בגוון זהה לוילונות. למרות שהבד אינו אטום, הוא כל כך כהה, שגם עם תריסים פתוחים הוא מחשיך את החדר כמעט לגמרי, וזה כיף. אל תחששו ממראה דרמטי של וילון כהה מתקרה עד רצפה, זה תמיד יוצא נפלא. אם רוצים, בקיץ אפשר להחליף בחזרה לוילונות וכיסוי מיטה בהירים.

כחול טרנד רונית כפיר ויליאם מוריס
הכחול של הקיר הזה מושלם, גם בזכות הריפוד של ויליאם מוריס

כרגיל, אני ממליצה שאם ממש בא לכם על הצבע הזה – לכו על זה. זו בערך הדרך הפשוטה ביותר לשדרג כל חדר, ואפשר גם לצבוע לבד. שווה לצבוע קירות בגוון כהה לא בצבע פלסטי רגיל אלא בצבע עמיד יותר על בסיס מים (סופרקריל משי, למשל) או פשוט להתייעץ עם מומחה. דעו שצביעה כהה דורשת יותר שכבות: בין שלוש לארבע מינימום, ולכן הגיוני שאיש מקצוע יגבה על כך יותר.
למרות שזה כאילו נוגד את ההגיון, דווקא על צבעים כהים רואים יותר כתמים: בעיקר כתמי שמן, של נגיעות ידיים. אין חכמה כבעלת נסיון, וקירות מוכתמים.. אפשרות יקרה אך איכותית יותר היא להדביק טפט כחול כהה: הגוון יישמר לאורך זמן, וקל יותר לנקות אותו.

טרנד כחול כהה. הבלוג של רונית כפיר
טפט כחול כהה בחדר שינה. צילום: שי אפשטיין
טרנד כחול, כחול טמבור רונית כפיר
כחול מעט יותר כהה, כמעט אפור. לחצו למניפה של טמבור

והנה כחול טיפה פחות אפרפר, עם הטקסטיל הנפלא של ויליאם מוריס, מהפוסט הקודם…

טרנד כחול רונית כפיר, ויליאם מוריס
קירות כחולים בתור רקע נייטרלי עם טקסטיל של ויליאם מוריס

שימושים עכשווים לכחולים מופלאים ויפים תוכלו לראות בפוסט המלא שלי עכשיו ב- XNET!

להמשך קריאה מה שיותר עמוק

טיפים לתכנון (אדריכלי!) של מסיבת ריקודים בבית

אוהבים מסיבות? גם אני! המסיבות הכי מוצלחות הן מסיבות ריקודים בבית. ויש חוקים שיעזרו להן להצליח. תקשיבו לי - היו אצלי לפחות שלוש כאלו שלא מפסיקים לדבר עליהן גם שנים אחרי. חוקים וטיפים לתכנון מוצלח של מסיבת ריקודים ביתית

יש אנשים שלא אוהבים מסיבות. לא רוקדים. לא מתחברים. אם מגיעים – יושבים בצד.

אני? ההיפך.

רק תנו לי בוגי והרבה אורות (טוב, נדבר על כמה זה "הרבה") ואני על הרחבה. רוקדת עם כל החברות.
מתה על מסיבות, נהנית בטירוף לארח, ובשנים האחרונות נדמה לי, שפיצחתי כמה סודות להצלחה של מסיבת ריקודים בבית, ולכן אני שמחה לחלוק אותם איתכם.
חשוב לציין, שההתייחסות שלי היא למסיבות ריקודים בבתים פרטיים של מבוגרים (כל מה שיש לו ילדים?).
בקיצור, אנשים כמוני, איי גס. אשמח לדעת אם  זה עובד גם אצל בני עשרים ושלושים..

מסיבת פורים היסטורית והיסטרית. 2015. מסיבת ריקודים בבית, אבל איזו חצר!

אז איך דואגים שמסיבת ריקודים בבית תצליח?

מסיבה, שרוקדים בה. כל מי שארגן מסיבה, שנגמרה בהמון אנשים יושבים, מנשנשים ומרכלים, מכיר את טעמה של האכזבה. לא כל מסיבה עם מוסיקה בבית פרטי אכן הופכת למסיבת ריקודים. מצאתי כמה כללים שפשוט עובדים.

על שלושה דברים עומדת מסיבה מוצלחת: דיג'יי מעולה, אנשים מגניבים ותכנון נכון.
את מרכיבי התכנון נחלק גם לשלושה, כל אחד באזור אחר: כיבוד, ריקודים ומנוחה.

באזור הכיבוד יהיו השתיה הקלה, האלכוהול והנשנושים. שם יהיו כלים (חד פעמיים, לצערי. אני נשברת מעל 70 איש), פחים גדולים למיחזור של פלסטיק וזכוכית, והרבה סמרטוטי רצפה בהיכון.
באזור הריקודים יהיו.. ריקודים, עמדה לדיג'יי (צריך לדאוג לו לתאורת שולחן נוחה ומפצלים לחשמל).
באזור המנוחה יהיה מקום לשבת ולדבר, או לשבת ולאכול. אפשר לדאוג שהמוסיקה תהיה טיפה פחות רועשת שם, אבל רק טיפה. לא  באנו לשבת. או לדבר. אתם דואגים שבכל מקום תהיה מוסיקה. במסיבה האחרונה בבית שלנו שמנו רמקולים קטנים יותר גם באיזור הדשא: שלא יהיה מצב שמי שלא על רחבת הריקודים שוכח שהוא במסיבת ריקודים. המוסיקה היא העיקר, והיא בכל מקום.

הכי חשוב: תשקיעו בדיג'יי

על דיג'יי לא חוסכים. לא לוקחים את האחיין שיש לו טעם במוסיקה ולפטופ, לא סומכים על פלייליסט מעולה שמצאתם באפליקציה, לא מנגנים את הרצף החביב עליכם מיוטיוב, לא מבקשים טובה משכן, לא שואלים בפייסבוק על דיג'יי זול.

מסיבת פורים בנושא מוסיקה. מבט אל הרחבה! שלא תהיה גדולה מידי.

חד משמעית, זה צריך להיות הסעיף היקר ביותר במסיבה שלכם. מניסיוני, מדובר בלא פחות מ-3000 שקל. ושידאג להגברה. תעשו חישוב כמה צריך שכל אורח ישלם, כמה אתם רוצים להוציא בעצמכם ויאללה. אחרי הצלחה מטורפת של מסיבת פורים בבית שלי, הבאתי את הדיג'יי המעולה שלי גם למסיבת יום הולדת. מבחינתי, אחד הדברים שהכי משמחים אותי זה לרקוד מאושרת בין כל החברות והחברים שלי ביום ההולדת שלי. זה שווה את הכסף. נסו ותיהנו! (ותודה לכנרת, שמשכנעת אותי בכל פעם מחדש שזה אכן שווה).
איך מוצאים דיג'יי מעולה? כמו שמוצאים כל בעל מקצוע אחר: דרך המלצות של אנשים שווים. נזכרים במסיבה האחרונה שכולם רקדו בה, מבררים מי הדיג'יי ומשלמים לה או לו את מה שהם מבקשים.

בכל פעם שאני במסיבה טובה עם דיג'יי טוב (ואני משתדלת) אני לוקחת את הטלפון והפרטים שלהם. השנה היו לי כבר ארבעה וככה הספקתי למצוא אחת טובה גם בהתראה קצרה מראש. בבייביסטריות, אגב, מספר הקסם המינימלי הוא חמש. תזכרו טוב את מה שאני אומרת לכם – טיפ לחיים טובים.

במסגרת טיפ ה"לא נעים לי" הנוגע לעבודה עם לקוחות: "היו הלקוחות שאתם רוצים שיהיו לכם":

  • לא מחרפנים את הדיג'יי.
  • לא נותנים לו פלייליסט
  • לא ניגשים אליו לבקש שירים
  • דיג'יי טוב יודע להתאים את המוסיקה לקהל, יודע לא להישבר כשנודניקים מבקשים ממנו (שוב) טכנו ויודע להחיות את הרחבה כשהיא מתחילה להתרוקן.
  • בדיוק בשביל זה שילמתם לו כסף, כדי שלא תצטרכו אתם לדאוג לזה.
    אבל גם הדיג'יי הטוב מכולם לא יצליח לגרום לאנשים מבאסים לקום או להביא אנשים לרחבת ריקודים שהחלטתם למקם במקום לא נכון.

מסיבת ריקודים מעולה? אנשים מגניבים

ברור שהחברים שלכם מגניבים (אני רוצה רקדן כמו בק ^ על הרחבה). אבל אם הגרעין של החברים שלכם משתייך לזן הבלתי-רקיד, דאגו להזמין לפחות גרעין חזק של אנשים שמחים, מפזזים ומניעי-גפיים. אל תתחילו לספור ראשים: הזמינו את כל מי שאתם אוהבים, בלי לחשוב פעמיים על זה שלא ראיתם אותם חמש שנים. בדיוק בשביל זה עושים מסיבות! כדי להתפנן ולהעביר אנרגיות מעולות לאנשים שאוהבים. אהבה לא סופרת כמה ווטסאפים החלפת בשנה.

אם באמת כל החברים שלך כבדים ומבאסים – הגיע הזמן להחליף חברים.

טיפים לארגון מסיבת ריקודים בבית. הבלוג של רונית כפיר
חברים מגניבים מאד, שהגיעו כל הדרך מעמק יזרעאל!
חברים מגניבים שהגיעו כל הדרך מתל אביב. אינספקטור גאדג'ט וזהו זה! ניחשתם את נושא המסיבה?
טיפים לארגון מסיבת ריקודים בבית. הבלוג של רונית כפיר
ועוד חברים מגניבים שהגיעו כל הדרך מיבנה! נכון! רגע ופיסטוק והנושא טלויזיה

מסיבת ריקודים מעולה: מיתוג ובילד-אפ

כמו שאני מלמדת בעסקים: מי שלא מוכנה להתחייב לתוצאות מעולות לא תביא אליה אנשים שיאמינו בה. אותו הדבר עם מסיבות. תעשו בילד-אפ!

את מסיבות הפורים שלי אני ממתגת ומשקיעה בהן. אני מזכירה לאנשים כל כמה ימים מה קורה (כולם שוכחים להתארגן על בייביסיטר או לחשוב על תחפושת) והם מגיעים דלוקים לגמרי על הרעיון. אם למסיבה יש קונספט – זה מקסים להתחיל לעבוד על זה כבר מההזמנות והתזכורות בווצאפ.

 

מיתוג למסיבה גם בהזמנות וגם בשילוט
ספירה לאחור לקראת המסיבה. חשוב לעשות בילד-אפ

בעזרת חברתי שירלי ובעזרת חברתי קאנבה, אני מעצבת גם הזמנות וגם שילוט למסיבה.

כך אנשים יודעים היכן לתלות מעילים, איפה לשים את האלכוהול וזוכרים למחזר את הבקבוקים. הנה כמה מהטיזרים של השנה שעברה, 2020, בה מסיבות הפורים בוטלו ברגע האחרון.

לב המסיבה: רחבת הריקודים

שני מרכיבים גורליים להצלחה של מסיבת ריקודים הם מיקום הרחבה (ביחס לשאר הפונקציות בחלל) וגודלה.
הגודל האידאלי לרחבת ריקודים למסיבה ביתית הוא.. תכלס? גודל הרחבה שלנו. בכלל, הבית שלנו נולד למסיבות ואירועים, בחיי.
גודל החלק המרוצף שבין הבית לחצר הוא בערך 6X6 מטרים, והוא נמצא במיקום מושלם: הוא תחום בין שלושה קירות (זה מעולה לסאונד!) והחזית הרביעית שלו פונה לחצר. דלתות הסלון ודלתות פינת האוכל נפתחות אליו, כך שמכל מקום בחלל הציבורי של הבית אפשר לראות את הרחבה, ולכן אזור הריקודים מחובר לאזור המנוחה ואזור הכיבוד.

טיפים לארגון מסיבת ריקודים בבית. הבלוג של רונית כפיר
רחבת הריקודים היא המרכז הפיסי של המסיבה. תכנית (עקרונית) של הבית שלי.

מסיבת ריקודים בבית: בפנים או בחוץ?

טעות נפוצה וטראגית, שראיתי בכמה מסיבות בבתים פרטיים היא למקם את רחבת הריקודים בסלון. ואת הישיבה בחוץ.

ביג מיסטייק. היוג'.

הרי כל הרעיון של לחגוג מסיבה בבית פרטי הוא לעשות את זה בחוץ. אם יש לכם חצר, גם אם היא לא גדולה, עדיף תמיד שהדיג'יי ורחבת הריקודים יהיו שם. אם יש דק או ריצוף – בדיוק שם. אם אין – כן, אפילו שזה פחות נוח לרקוד על דשא, זה יותר כיף לרקוד על דשא צפוף מאשר בסלון ריק.
ניתוק של רחבת הריקודים מכלל האזור יבטיח אחוז נמוך של רוקדים (אני מדברת פה על בני ארבעים פלוס, כן?): אנשים ילכו לשבת לדבר בשקט בחוץ, היכן ששקט. אל תתנו להם מקום שקט אז הם לא ידברו!! חשוב שהמוסיקה תישמע בכל אזור המסיבה. כאמור – לא באנו לרכל: באנו לרקוד. דאגו גם לסאונד טוב (למרות מה שכתבתי התקמצנתם על דיג'יי?!)

רחבת הריקודים חייבת להיות במרכז המסיבה, כשמסביבה שאר האזורים: אזור המנוחה בו אפשר לשבת ולדבר או לעמוד ולדבר או לעשן, אזור הכיבוד צריכים להיות מסביב לרחבת הריקודים. שיהיה אפשר לעבור מאחד לשני במהירות. אם הרחבה היא שלוחה "מודבקת" לשאר האזורים (כמו סלון של בית, כשהשתיה, האוכל והישיבה בחצר) זה פשוט לא יילך, במיוחד אם לסלון אין פתח ענק לחצר. רק השלוש חברות שלך שממש אוהבות לרקוד יגררו אותך לסלון, שם תרקדי לבד מול הדיג'יי ולא תרגישי מגניבה בכלל. מניסיון.

הגודל כן קובע! רחבת ריקודים קטנה

אם רחבת הריקודים גדולה מידי חשוב לתחום אותה איכשהו, וכדי שהיא תרגיש אינטימית מספיק, אפשר גם מלמעלה: אם אין פרגולה אז למשוך סרטים מלמעלה, לתלות שם קישוטים מנייר או בלונים או תאורה. את הצדדים אפשר לתחום באותו האופן, פשוט עם סרטים של נייר קרפ. זה לוקח דקות ספורות להכין, וזה עוזר.

רחבת ריקודים צריכה להיות גדולה מספיק כדי לאפשר לכמה עשרות אנשים לרקוד (ואם היא מלאה, פשוט "גולשים" לדשא) אבל קטנה מספיק, שגם אם רוקדים רק 7 אנשים, היא נראית מלאה! אין דבר מדכא יותר מרחבת ריקודים ריקה, ולכן חשוב לתחום את רחבת הריקודים אם יש לכם אזור גדול מידי.
כן, זה הכל עניין של מיתוג.

טיפים לארגון מסיבת ריקודים בבית. הבלוג של רונית כפיר
מסטיק עלמה הצטרפה ללוגו של ג'וני ווקר, מחוץ לאולם הספורט של גרץ.

כשארגנו מסיבת ריקודים באולם הספורט של בית ספר גרץ בתל-אביב, פשוט חתכנו את האולם לחצי עם מעין מסך. זה עדיין כמעט היה גדול מידי, אבל זה בהחלט עבד. זה לא היה עובד באולם ספורט שלם, כי זה היה מרגיש ריק מידי, וכמו שלא תרצו לתפוס שולחן במסעדה ריקה, כך לא תעלו על רחבת ריקודים ריקה.

התאורה צריכה להיות חגיגית: לא סתם לכבות את האורות בסלון וזהו. רחבת הריקודים צריכה להיות מוארת, אבל לא חזק מידי ולא חשוכה. כדאי לדאוג לשרשראות של נורות, לבקש מהדיג'יי שיביא תאורה, לדאוג ללייזרים. יש המון דברים  היום בחנויות אונליין ובאתרים סיניים לרוב. אני משאילה מכל השכנים שלי את מה שיש. אנחנו בדרך כלל מאירים את החצר עד כמה שיכולים (אין לנו תאורה לצערנו), ואפשר גם לפזר נירות (ריחניים!) בשירותים, שישמרו על ריח סבבה. אבל זהירות במסיבות פורים דליקות במיוחד.

ומה באמת עם מסיבת פורים?

פורים הוא הסיבה לפוסט הזה. מי שמכיר אותי יודע כמה אני אוהבת את פורים. לא כי אני ממש אוהבת להתחפש, אלא בעיקר כי יש לגיטימציה ליצירתיות.

טיפים למסיבת ריקודים בבית
מסיבת מוסיקה: איימי ויינהאוס וחברתי הדג (הנחש לא בפריים), מנסה לומר לי משהו..
כשנושא המסיבה הוא "אוכל" ולא בא לך להתחפש למאכל. תמצאי דמות!

אם אתם עורכים מסיבת פורים, גם שיתוף הפעולה של האורחים יזניק את המסיבה קדימה: כדי שהמוזמנים שלכם יתחפשו במסיבה – עזרו להם: תגדירו נושא.
אני בטוחה שיורת אנשים מתחפשים למסיבות פורים שיש להן נושא: כי יצירתיות צריכה גבולות.
הנושא צריך להיות רחב מספיק כדי שיאפשר לכל אחד למצוא משהו שמגניב אותו, אבל מוגדר מספיק כדי שיחייב מחשבה יצירתית.
הנושאים הלוהטים של השנים האחרונות, אצלי ואצל חברי היו: מוסיקה (הייתי איימי ויינהאוס, הקעקועים החזיקו חודש וחצי!), מוסיקה ישראלית (היינו השרוף ומורן אייזנשטיין), אגדות ילדים (היינו פיטר פן וזהבה ושלושת הדובים), אוכל (היינו מסטיק עלמה וג'וני ווקר, וזכינו מקום ראשון!), מלכים ומלכות (בחיי שאני לא זוכרת מה הייתי), אמריקה (הייתי מעודדת).

"לא אכפת לי למה תתחפשי" הוא אמר "כל עוד תהיי לוהטת". הוט ויס, מסיבה בנושא טלויזיה.

אם זו מסיבה גדולה המודל של BYOB הוא תמיד מוצלח (עד שאתם נתקעים עם 5 בקבוקי יגרמייסטר שאין לכם מה לעשות איתם) כי לקנות שתיה להמון אורחים זה יקר לאללה. אני לא מאמינה גדולה באוכל במסיבות ריקודים. אנשים צריכים לשתות ולנשנש משהו: לא באנו לאכול, באנו לרקוד.

אם בא לכם להשקיע ולהזמין אוכל – שלמו למישהו שיביא דווקא את השתיה, לא את האוכל!! במקום שולחן עם חמישים בקבוקים שנשפכים ואנשים שמנסים להכין לעצמם קוקטייל מעפן (וודקה-אשכוליות, וודקה-רדבול או ערק-אשכוליות?) תביאו בר אקטיבי וקוקטיילים בסטייל. זה משמח וכיף. שהאורחים יביאו עוגה ובייגלה.

בקיץ שווה לשקול נרות ציטרונלה נגד יתושים!

על החשיבות של צילום באיכות טובה כתבתי בעבר.

גם אם לא תביאו צלם מקצועי למסיבה (במסיבת הפורים שלי היה השכן שלי, אבירם ולדמן, והוא אחראי על הצילומים המעולים) שווה לייצר פינת צילום עם רקע פוטוגני ואולי תאורה קבועה (פרוז'קטור פשוט של קבלנים אמור לעלות כמה עשרות שקלים). מקום כזה יזכיר לאורחים להצטלם, ויעזור למתעדים ולמהשטגים להוציא צילומים טובים יותר מהנייד שלהם. קשה לצלם טוב בתנאי תאורה של מסיבה, וזה מתסכל שמהפקה שלמה (ותחפושות מושקעות) לא נותרות מזכרות, מלבד כמה תמונות מטושטשות שלך מטושטשת. לראיה הצילום ה(כמעט) יחיד של תחפושת איימי ויינהאוז שלי..

אם לא תארגנו פינת צילום, גם לכם יישאר רק צילום חשוך ולא מחמיא מהתחפושת!

במסיבת הפורים האחרונה ארגנתי רקע מעולה של טלויזיה (שצוירה על שלט בחירות של עמיר פרץ וראה זה פלא! עברה שנה ושוב מסיבת פורים ושוב בחירות!) והכנתי את המסגרת של הטלויזיה (קאפה וטוש שחור וזהו). זה לגמרי הוכיח את עצמו כי אנשים הצטלמו שם בטירוף והיה אור של הכניסה. שווה גם להביא צלם כדי שלא תצטרכי לסנג'ר חברה טובה כל הערב במקום שהיא תרקוד איתך בסבבה.

המלצות כלליות לארגון מסיבת ריקודים בבית

דברים שכדאי לחשוב עליהם כשמארגנים מסיבת ריקודים ביתית (כתבתי :על הפקת בת-מצווה ביתית כאן)

תאמינו לי, שלא היה לי קל לבחור שיר לסיים את הפוסט הזה.

אבל אני בריאה על BECK, מטורפת על הקליפ הזה, שיש בו מסיבה ויש בו אבירה בשריון נוצץ ויש בו אהבה והכי חשוב: אחלה קצב.

לסיום, טיפ קטן ואישי למבריזים

אולי זו רק אני, אבל כמארחת של לא מעט מסיבות המוניות (חמישים איש ומעלה?) שמתי לב להתנהגות, שנובעת מנחמדות אבל מבאסת טילים:
אם אתם מבריזים ממסיבה (או אירוע! או חתונה!!) אל! תשלחו למארחת* הודעת ווסטאפ בבוקר האירוע, או גרוע מכך – שעות ספורות לפניו.
מה שקורה הוא, שבשעות שאת הכי מתכוננת ומכינה ועובדת ולחוצה – המסרים היחידים שאת מקבלת הם מאנשים שמבריזים. אחד אחרי השני, כל היום.
את בטוחה שאף אחד לא יבוא, ומתרכזת בחצי הכוס הריקה.
גם אם יגיעו המון, את תזכרי כל הערב את אלו שהבריזו. יש לזה סיכוי להרוס את הערב.
אלמלא כתבו לך – לא היית שמה לב שהם לא באו, כי באו מאה וחמישים אחרים!!

אז מה עושים?
מתאפקים ליום אחרי האירוע או המסיבה, ואז שולחים ווטסאפ נחמד ומתנצל עם לבבות וסמיילי, שממש רצית לבוא, אבל לא הסתדר.
* כל זה תקף כמובן אם את לא, למשל, החברה הכי טובה של המארחת והיא בטוחה שאת באה. הכוונה לאורחים שאינם לב המסיבה..

אם יש לך רעיון שפספסתי, תובנה שטרם הבנתי או סיפור הצלחה (או כשלון) של מסיבת ריקודים ביתית – אשמח לתגובות!

נ.ב. - עם הפנים למסיבות שיבואו

את הפוסט הזה פרסמתי בשנת 2019. מאז מסיבות הפורים של 2020 בוטלו והעולם כפי שהכרנו אותו השתנה. אני כל כך מקווה שעוד נזכה להוציא לפועל את כל הרעיונות (וכמה יש לי!) למסיבות בעתיד, ולפזז ביחד במסיבות פורים, מסיבות יום הולדת, מסיבות כמה טוב שאנחנו בחיים ובריאים – בבית שלי או בבית שלכם.

אני מקווה שתמצאו את הפוסט הזה לא רק מחייה זכרונות ישנים אלא גם עוזר בתכנון לעתיד.

שיהיו לנו רק מסיבות וסיבות לשמחות וריקודים, פורים שמח!

רונית

להמשך קריאה טיפים לתכנון (אדריכלי!) של מסיבת ריקודים בבית