הכל כלול – לול כמטפורה לגבולות בהורות ובעסקים

האם לול הוא כלא? או שמא הוא מאפשר חופש? האם גבול הוא רק מה לא? או הגדרה של מה כן? בחנתי את הלול כמטפורה לגבולות ביחסים עם הילדים שלנו ועם הלקוחות בעסק שלנו. עוד דיון על הורות, גבולות ועסקים.

לרוב מי שגדל בשנות השבעים, כמוני, יש תמונה כזו באלבום: יושבת בלול או עומדת ואוחזת במעקה העץ שלו. יש לי צילומים כאלו, מרוכזת, משחקת בצעצועים שבתוך הלול. 

אמא עכשווית לילדים קטנים אולי תביט בתמונה מזועזעת, כמו בילדים הקשורים ברצועה שהולכים ברחובות לונדון ותחשוב: הרי זה כלא! איך אפשר להגביל ככה את החופש של הילדים. ואני אומרת: הלול הזה הוא דוגמא מצוינת לגבולות, לקושי שעולה בנו מולם, ומטפורה לאפשרויות שהם מעמידים. האם הלול מגביל את החופש? או מאפשר אותו? הנה המחשבות שלי בנושא, שכרגיל יושבות על הצומת של הורות וניהול עסק עצמאי. כי היחסים ביננו לבין הילדים שלנו והיחסים עם הלקוחות שלנו דומים בהרבה מובנים (ומי שכבר היתה בהרצאה שלי – יודעת).

גבול זה לא רק לא. גבול זה מה כלול

הנה הנגד והבעד אלו מול אלו – מה אין בו או מה הוא מונע, ומה יש בו ומה הוא מאפשר.

רונית כפיר נב 52 שי כפיר
אני (בחוץ) ואחי הקטן שי (בפנים) בטח סביב שנת 73

אני לא יודעת איך הגבת לרשימה הזו, ולפני שאעבור להשוואה לעסקים אישאר עוד קצת עם הפעוטות בלול.

תחשבו על המאמץ שהורים נמצאים בו היום, כדי "למגן" את הבית שלהם כשנכנס אליו פעוט זוחל: לנעול דלתות, להרחיק כלים שבירים, לכסות פינות דוקרות. כל פריט וכל רהיט הוא סכנה פוטנציאלית.
אם החלטת לא לשנות את הבית בגלל שיש בו ילדים, את עלולה למצוא את עצמך צועקת כל הזמן, רודפת אחרי הפעוט הזוחל, או המסוכן מכך – ההולך, שלא ייגע בדברים, יזיק להם או לעצמו.

בתור מעצבת פנים ביקרתי לא מעט בבתים עם פעוטות שהפכו להיות ג'ימבורי: פינות השולחן עטופות בספוגים, או שאת שולחן הסלון החליף מזרן פעילות, הספות מכוסות בסדין דוחה וכל חפצי הנוי הורחקו למדפים העליונים.

בהינתן שבבית ישראלי ממוצע יחלפו כעשר שנים עד שאחרון הפעוטות יגדל – תמיד תהיתי מדוע אנשים מוכנים לחיות ככה, יום יום בבית שלהם.

הגבולות שלי שומרים עלי, ומצריכים מאמץ מאחרים

חלק מהקושי שלנו בהצבת גבולות נובע מרגשות אשם (שפועלים יותר בהורות אבל גם לא מעט בעסק) – בשביל הנוחות שלי אני אכפה אי-נוחות על הזולת? כמו בדוגמא שהבאתי – אנשים יעדיפו לחיות בבית מכוער ולא נוח, ורק לא לכפות על הילדים שלהם מגבלות של מרחב או של התנהגות.

ואני אומרת: עד כאן! שחררו את ההורים!
אבל בואו נביט באי הנוחות הזו ונבין אותה. אולי נגלה שהיא דווקא נוחה גם לאחרים.

התגובות ללול קשורות לתפיסה המשתנה של ילדות ושל הורות – היום הילדים הם במרכז ואך טבעי שהורים ישנו את כל הבית וכל החיים כדי להתאים אותם לילד. דווקא הלול היה פיצוח מעולה, שמתאים את המרחב של הילד לזה של הבית: בתוך התחום הזה מותר לך לעשות הכל!

גבולות רונית כפיר
יעל קשלס, לפני שלמדה לטפס על עמודים
גבולות רונית כפיר לול
נטע קלונר תופסת שמש בלול

ננסה, כמו שאני מנסה תמיד, לדמיין את הדברים מנקודת מבטו של הפעוט בלול:

מצד אחד, יכול להיות שממש בא לי לגעת בכל מה שבחוץ. אבל כשאני בחוץ אמא צועקת עלי כל הזמן "תיזהרי! זה מסוכן! אל תיגעי בזה! תוציאי את זה מהפה!"
כשאני בלול אני יכולה לעשות מה שאני רוצה. 
כל מה שכאן שייך לי ומותר לי, הוא ברשותי! 
כל מה שנכנס לתחום הזה הוא שלי, נועד עבורי, מותר לי.
אני מרגישה פה בטוחה. אני מרגישה מסוגלת.

אז אולי הלול הוא "כלא" אבל הוא חוסך לנו כל כך הרבה איסורים, צעקות, איומים והגבלות ביחסים שלנו. אם לא נתייחס לפעוט שבלול כמסכן או כ"אסיר", כי אם פעוט שנמצא בסביבה מוגנת שמאפשרת לו מקסימום חופש לחקור ולהתעסק במה שמעניין אותו – סביר שכך זה ייתפס גם על ידו.

גבולות הם כללים. הם אינם מגבלות

בדיוק באותו האופן בעסק שלנו, הגבולות לא רק מגבילים – הם מאפשרים.

הגבולות בעסק שלנו הם כללים שאנחנו רוצות לנהוג לפיהם, ומכריזות עליהם בפני מי שנכנס לעסק הזה.
אלו יכולים להיות כללים שמציירים גבולות לשעות העבודה, לתכולת העבודה והשירות, לתכולה של כל חלק מהשירות.

למשל: "הווצפ נועד לתיאום פגישות ולאישור קבלת החומרים בלבד. במייל אפשר להעביר קבצים והתייחסות לשאלות שלי, משוב על הסקיצות נעשה בפגישות פרונטליות או בשיחות טלפון בלבד". זה גבול ברור.

או למשל: "ההצעה לליווי חודשי כוללת עד 10 פוסטים בפייסבוק ועד 2 רילז בשבוע". תוכן נוסף יתומחר בנפרד.

אלו גבולות ברורים.
כשאני מבהירה ללקוחות שלי את הכללים שפועלים בעסק שלי, הם יודעים מתי אני שמחה להיות איתם בקשר, מתי אני זמינה להם, מה כוללת העבודה שלי איתם.

כך אני חוסכת להם אי נעימות כשהם מדברים איתי ולא בטוחים אם "עכשיו זה זמן נוח?", או כשהם מבקשים משהו ולא בטוחים ששילמו בעבורו.

רונית כפיר הכל כלול גבולות
סימונה פרידמן, לא מבסוטה?
יעל בר-כשר עם כובע מלח!

מתי, היכן ואיך להציג גבולות?

הכלל הפשוט להבנה היכן חסר לך גבול הוא זה: עקבי אחרי התסכול.

מילה שתעזור לך היא "חצוף"!
כשאת חושבת על לקוח שהוא חצוף – סביר ששם יש גבול שלא הובהר מספיק. אולי את חושבת שהלקוח מבין שחצה גבול אבל לרוב הוא לא. במקומות בהם את מתחרפנת מלקוחות יש בדרך כלל גבול מטושטש.
אחרי שהבנו מה הגבולות החשובים לנו בעסק, כלומר מהם הכללים שבונים את דרכי העבודה שלי והתקשורת עם הלקוחות – אני אנסח אותם בצורה ברורה, על דרך החיוב.

לא מתי אני לא עובדת, אלא מתי אני כן עובדת (ובסוף תבוא אולי הדגשה: "המשרד סגור ביום ששי")

מה כלול בעבודה, מה לא כלול ומחייב תוספת תשלום, מה לא כלול ולא יהיה כלול (כי זה לא שירות שאני נותנת).
אחד הדברים החשובים לגבי גבולות הוא לתקשר אותם מיד בהתחלה. את הגבולות החשובים ביותר חובה להעלות לדיון ממש בשיחה הראשונה, עוד לפני שהצד השני הפך רשמית ללקוח. הוא "עוד לא לקוח" כלומר עול"ל.

למשל: אם צלמת החליטה שכדי לשמור תאריך של יום צילום הלקוח צריך לשלם מקדמה, זה כלל שחשוב שהיא תדבר עליו מיד בשיחה הראשונה.
הכלל דורש מהלקוח פעולה מסוימת, אבל הוא מגן על הצלמת מלהפסיד כסף אם לקוח מבריז מיום צילום, שיכול היה ללכת ללקוח אחר, שהיה מגיע (זה נכון כמובן לכל דמי ביטול).
אם את מקיימת את כל הפגישות שלך במשרד שלך, ולא עושה פגישות בזום, זה דבר שצריך לציין כבר בשיחה הראשונה.

לא לחכות שהעול"ל ישאל: להעלות את הנושא בעצמך. זה הסימן לכך שזה חשוב לך.
אם יש לך ילד שרגיש ללקטוז, בוטנים או גלוטן, זה לא דבר שאת תשכחי לספר למדריך שיוצא איתו לטיול. זה חשוב. בדיוק באותו האופן חשוב לציין כללים עקרוניים מיד בתחילת הקשר: גם כדי להראות שהם חשובים לך, וגם כדי לאפשר לעול"ל לשקול אם זה מתאים לו. וכן, אפשר לנהל משא ומתן על כללים וגבולות. משא ומתן אינו רק על כסף (אבל זה נושא לשיעור אחר).

אני מדברת על כך בהרחבה בהרצאה (הטובה ביותר שלי לטעמי) "איך להתחיל עם לקוח", על שיחת היכרות ראשונה ועל החשיבות של ציון גבולות כבר בשיחה הזו.

שירה צוקרמן: "תינוק שמשחק עם האחים שלו בהנאה של שלושתם ועדיין מוגן בלי שהם ידרכו עליו או בלי שאמא תהיה דרוכה ותגיד להם: לא להרים אותו! לא לשבת עליו!"

גבולות - על דרך החיוב, לא השלילה

הרבה לפני שהיו לי ילדים, כששידרתי בגלגלצ הייתי לפעמים קוראת מאמרים תוך כדי. זכור לי היטב מאמר שקראתי על איך להגיד לא בצורה אפקטיבית לילדים.

בין הכללים היו דוגמאות למה לא לעשות: לא לצעוק, לא מרחוק.
אם הילד שלך תוקע את האצבע בשקע ואת יושבת על הספה מרחוק וצועקת לו: "שלא תעז לעשות את זה!!" זה יהיה פחות אפקטיבי מאשר אם תקומי אליו, תרדי לגובה העיניים שלו ותגידי לו בנחת: "אסור לגעת בשקעים. זה מסוכן".
כשמשהו חמור קורה את ניגשת. אומרת מקרוב. בשקט. מסתכלת בעיניים. ילדים (ולקוחות) יודעים מתי את מתכוונת למה שאת אומרת.

עוד דבר שאני זוכרת מהמאמר הזה הוא: זה לא אישי. זה כלל.

הדבר הכי גרוע שתוכלי להגיד לילד (תתכונני, 90% מהאמהות שאני שומעת אומרות את זה) הוא: "אני לא מרשה!"

כשאת "לא מרשה" משהו זה הופך להיות מאבק בין הרצון שלך לבין הרצון של הילד. במקום לשים את הפוקוס על כלל שמגן עליו בעולם, על אקסיומה, את מפנה את הפוקוס ליחסים בינכם. ורסיה גרועה אף יותר היא: "אמא כועסת!!". אין דבר גרוע יותר מלהתנות התנהגות של ילד באהבה או ברגשות שלך. זו מניפולציה והתוצאות לה הרות אסון (גשי לקרוא את "הדרמה של הילד המחונן" להסבר ארוך ומדכא).
הפעוט חושב לעצמו: אמא לא מרשה? אני אתווכח עם אמא! אני אעשה דווקא! והנה, מצאתי מה לעשות כדי לחרפן את אמא. אני כל כך חזק בעולם! פעולה אחת קטנה שלי עם האצבע והיא מאבדת את זה לגמרי.
כשילד מבין כלל (לוקח להם זמן ללמוד, תנו להם והגיבו בסבלנות ועקביות) – הוא יכבד אותו. הוא מבין שזה לא את נגדו, אלא שפשוט ככה זה.
כשאת אומרת "זה אסור" זה נשמע חזק יותר, אבסולוטי. קצת כמו דאורייתא לעומת דרבנן.. 😉

איך נתרגם את זה לתקשורת עם הלקוחות שלנו?
לא נסביר יותר מדי – הלקוחות לא צריכים לשמוע פירוט כיצד הגעתי לכללים שלי, מדוע בחרתי לעבוד דווקא בשעות אלו ("אני פשוט עם הקטנה שלי בגן בימי שלישי אחר הצהריים" / " אני חד הורית חייבת להיות עם הילדים" / אלו השעות היחידות שלי לעצמי") או מדוע אני לא מתחילה לעבוד בלי מקדמה ("פשוט היו לי כמה לקוחות שאחר כך לא הסכימו לשלם לי וזה היה בלגן שלם").

זו לרוב ההפתעה הגדולה ביותר של בוגרי הקורס שלי: כשמצליחות להסביר כלל בפשטות – הלקוחות נענים אליו מיד. בלי שום ויכוח או שאלה. ועל כך הם אני מקבלת הודעות ווצפ: "הלם".

מה קורה מחוץ לגבול? על אכיפה וענישה

גם כהורה לא האמנתי בענישה, ולא נהגתי בהופכי של הענישה: פרסים. כתבתי על כך בפוסט עם מאמר שתרגמתי (בגנות השבח) שאם לא קראת – מבחינתי זה הטקסט המכונן של ההורות.

אבל בעסקים יש שתי אפשרויות למה שקורה מחוץ לגבולות ומעבר למה שכלול בהצעות המחיר שלנו: לא או כסף. למשל בעבודה שלי כמעצבת פנים אם לקוחות ביקשו עוד סקיצה לבית (מעבר לשלוש שכלולות בהצעת המחיר) זה היה כרוך בעוד תשלום (כי זה כרוך בעוד עבודה). אם ביקשו ניהול פרויקט – זה פשוט לא היה כלול בשירות שלי ולכן סירבתי, או הפניתי אותם למנהל פרויקטים.
אבל בהגדרות של העבודה שלי היה ברור לי מה אני עושה ולא עושה.

גבולות רונית כפיר לא זה לא
מתוך שיעור 3 בקורס "תעשי לי מחיר" -גבולות. לינק בלחיצה על התמונה

אל תבלבלו בין השניים! לא זה לא ותשלום הוא תשלום. אם קשה לך להציב גבולות, ייתכן שמצאת את עצמך גובה תשלום על דברים שכלל לא רצית לעשות. וזה ממש הכי גרוע שיש.

איך נראה "עונש"? גם לו שתי צורות: הטפה או קנס. שתי הדרכים האלו לא אפקטיביות ורק מעכירות את היחסים (גם עם הילדים, כמובן):

אם לקוח לא מתייחס בכבוד לגבולות שלך, חשוב להזכיר אותם שוב. נזיפות עם פרשנות או הסברים מיותרים לא יעזרו. עדיף לחכות ליום ראשון בבוקר, להרים טלפון (כן! זו הדרך להראות שזה משהו שחשוב לך: את עוצרת הכל ומנהלת שיחה) ולהגיד:
"חשוב לי שהתקשורת ביננו תהיה בשעות העבודה. אני יודעת שאתם חושבים על העבודה שלנו גם בשבת, אבל מבקשת להתאפק או למצוא דרך אחרת לשתף אותי בלי לשלוח לי ווצפ (למשל מייל)".

זה יהיה עדיף בהרבה על: " כמה פעמים ביקשתי מכם להפסיק לשלוח לי ווצפים בשבת ואתם עדיין ממשיכים! אין לכם טיפת כבוד אלי!!".

ואולי הכי חשוב: האחריות להתריע על הגבול היא שלנו.

אז למה כל כך קשה לנו להציב גבולות?

אני מקווה ששכנעתי אותך שאי אפשר לעבוד בלי גבולות. אי אפשר לתמחר בלי גבולות, קשה יותר לתקשר בלי גבולות.

הבעיה היא שהיישום אינו קשור בהבנה אלא בתירגול, והקושי מגיע ממצב מנטלי.

כשלא נעים לי להציב גבולות זה חוזר למקום בו לא נעים לי לשים את הצרכים שלי לפני אלו של אחרים. את הנוחות שלי על פני הנוחות שלהם. את הרצונות שלי לפני הרצונות שלהם.
אולי את מרגישה שכשאת קובעת כלל את "כופה" את הרצונות שלך על הלקוחות שלך. אני פה להזכיר לך שאנחנו לא כופות כלום על איש: הלקוחות שלנו, ממש כמונו, הם אנשים מבוגרים שמסוגלים לקבל החלטה. אם כלל מסוים לא מתאים להם – הם יכולים לבחור במישהו אחר לעבוד איתו, ויכולים גם לבחור לומר לנו את זה ולבקש לשנות את זה.

המון לקוחות התחננו שאעבוד איתם בימי שישי. "אולי רק פעם בחודש" הם ביקשו פגישה. אבל אילו הייתי נפגשת עם כל זוג לקוחות שלי רק פעם בחודש בימי שישי, הנה הלכו לי כל ימי המנוחה שלי. לעומת זאת, כשכן עבדתי עם זוג לקוחות סופר עסוק שגר לא רחוק ממני, הייתי מגיעה לפעמים בימי שישי לפגוש אותם ואת הקבלן לפנים משורת הדין. זו החלטה שלי והם היו לגמרי מודעים ל"בונוס" הזה שקיבלו ממני, והעריכו אותו.
את זה אני לא יכולה לפתור בפוסט וגם לא בפגישה. זה דורש בחינה שלך את עצמך, למידה ושינוי הדרגתי.

אם ממש קשה לך לשים את עצמך קודם – יש מעט דברים שנראים לי חשובים יותר לטיפול מזה. הייתי מחפשת אימון או טיפול ומסתערת על זה בנחישות ובסבלנות, כי קשה מאד לנהל עסק ועוד יותר קשה לחיות את החיים כשהפעולות שלך מחושבות לפי ריצוי של אחרים, הימנעות מקונפליקט או אכזבה של אחרים וויתור על דברים שחשובים לך.

מה שאני כן יכולה להציע להתבוננות הוא כמה שאלות:

  • באילו מקומות את מרגישה תסכול? אלו המקומות שדורשים גבולות.
  • אילו גבולות היית רוצה להציב? חשבי על כלל אחד שהיית רוצה ליישם בעסק שלך.
  • תחשבי על הגבול שאת יודעת שאת רוצה אבל נמנעת מלהציב
  • מה מפחיד או מלחיץ אותך כשאת חושבת להציג את הכלל הזה ללקוח?
  • חשבי על גבול או כלל שהצלחת להציב וליישם
  • מה היתה התגובה של הלקוחות אליו?

אולי השאלות האלו יעזרו לך להבין שכאשר גבול הוא ברור לנו ואנחנו מציגות אותו בלי לעשות מזה דרמה – הלקוחות מיד מצייתים אליו, כמו שהם מבינים שהמדרכה נועדה להולכי רגל ושצריך להיזהר כשחוצים כביש, שנועד למכוניות.

רונית כפיר הכל כלול גבולות בעסקים ועם ילדים
אני (בפנים) ואחי הגדול יובל (בחוץ), סביב 1972

כמה נקודות על גבולות לסיכום

שאלת את עצמך שאלות וענית עליהן? יש לך תובנות לגבי גבולות? הצלחת לעשות דברים אחרת? אני אשמח מאד לשמוע על כל אלו בתגובות. זה ממש מתחת לסרטונים פה בפוסט.

בהצלחה!

סרטוני יוטיוב שלי על גבולות (ויש עוד המון)

לפוסט הזה יש 4 תגובות

  1. וואו, רונית.
    זה נושא ממש מעניין שאני חושבת עליו לא מעט.
    ומאוד אהבתי את ההשוואה בין עסק ללול!!
    ואני חושבת על הגבולות גם מהבחינה היצירתית:
    ילד בתוך לול ״ייאלץ״ למצוא לעצמו תעסוקה בתוך גבולות הלול.
    כשאני מגדירה לעצמי גבולות בעסק – אני יוצרת בתוך המסגרת שהגדרתי לעצמי.
    כך שמצד אחד זה אמנם מגביל, אבל מצד שני מזמין לחשיבה – מה עוד ואיך אפשר לעשות וליצור בתוך הגבולות האלה.

    1. רונית כפיר

      שמחה שקראת והגבת דניאלה! וכן, ככל שאני בוחנת אותם יותר אני מבינה עד כמה גבולות מאפשרים לנו חופש. אכתוב על זה בטח בעתיד גם בהקשר של קורס הויפסנה שסיימתי הבוקר. המון מחשבות עלו שם על זה. וכן – גבולות הם חיוניים ליצירתיות (כתבתי על זה בפוסט אחר שאיני זוכרת את שמו על סדנה של דיזיין ת'יתנקינג)

  2. סיגל

    ההמלצות שלך מעולות! אני מיישמת חלק מהן. אני לא בעלת עסק אך זה עוזר גם באינטרקציה שוטפת בעבודה

    1. רונית כפיר

      תודה רבה סיגל! זה משמח מאד לשמוע. אילו המלצות למשל עזרו לך?

כתיבת תגובה

רוצה לרכוש את ההרצאות שלי?

הירשמו לעדכונים
על פוסטים חדשים בבלוג

פוסטים לוהטים

Think Pink

כל מי שמכיר אותי, אפילו "רק" דרך האינטרנט, יודע שאני אוהבת צבעים. אני לא יודעת בדיוק מתי התחלתי לאהוב ורוד. בתור ילדה אהבתי דווקא סגול.

לפוסט המלא »

פוסטים אחרונים

הנושאים הכי חמים לפי

בינתיים, באינסטגרם שלי:

אני רוצה עדכון
על פוסטים חדשים בבלוג

פוסטים לוהטים

Think Pink

כל מי שמכיר אותי, אפילו "רק" דרך האינטרנט, יודע שאני אוהבת צבעים. אני לא יודעת בדיוק מתי התחלתי לאהוב ורוד. בתור ילדה אהבתי דווקא סגול.

לפוסט המלא »

פוסטים אחרונים

הנושאים הכי חמים

בינתיים, באינסטגרם שלי: