האם לתת ציון טוב זה להיות אמא טובה? האם אפשר להיגמל מדירוג ונתינת ציונים? בתפיסת הורות כעידוד - נשבח את הילדים שלנו ללא הרף. למה זה לא טוב ומה אפשר לעשות במקום זה? תרגום של מאמר של אלפי קוהן, ששינה את חיי כאמא וכאדם.
מאמרו של אלפי קוהן בגנות השבחים שאנחנו מחלקים לילדים הוא לא רק קריאת חובה, אלא גם אתגר לתפיסת ההורות הטובה שלנו.
תרגמתי אותו לפני כמה שנים והקלטתי אותו עכשיו. הוא מצורף לפוסט הראשון שלי על הורות (שגם לו ניתן להאזין).
כאן אפשר לקרוא את המקור באנגלית, וכאן את התרגום שלי בעברית.
- האזינו לפוסט "למה להפסיק להגיד לילדים כל הכבוד" באודיו 00:00
המאמר מזכיר מאד ספר, שבזכותו הגעתי לראשונה לפסיכולוג: "הדרמה של הילד המחונן" של אליס מילר (לא ההיא מבגצ).
הספר מספר על ילדים שכל כך מפתחים תלות ב"ציונים" שהם מקבלים מההורים שלהם, שגדלים להיות מבוגרים חסרי תחושת ערך עצמי, אבודים ולעיתים מדוכאים.
מבוגרים שזקוקים לאישור חיצוני על כל פעולה כדי לחוש אושר. זו התופעה הקיצונית של מערכת היחסים הזו, בה ההורים, לרוב מתוך כוונה טובה, שמים את עצמם בתפקיד השופט והמדרג.
והו כמה הייתי שם. וכמה נאבקתי ולמדתי ונלחמתי עד שהצלחתי להשתחרר מזה, ולהפוך לאדם מאושר ומלא, ואז גם אמא אחרת, טובה יותר, לילדים שלי.
נראה לי שזה מסתכם בעשרים שנה בערך, הדרך שעשיתי.
כמובן שגם אני עדיין נגועה בזה פה ושם, אחרת המאמר הזה זה לא היה כל כך חשוב לי.
כן. אפשר לצאת מהמקום הזה: גם כאשה מבוגרת וגם כאמא. ואוי זה מרגיש כל כך טוב להיות מחוץ לו. זה בדיוק עולם האפשרות עליו כתבתי בפוסט על בנג'מין זנדר, שמציע חלופות – טווח האפשרות, שמנוגד לעולם הדירוגים והשיפוט.
מי שקוראת את המאמר הזה ומגיבה שזה ממש חשוב להגיד לילדים שלי מדי פעם "כל הכבוד" עדיין מאמינה שלתת ציון טוב זה להיות אמא טובה.
זה לא להבין שלתת ציון כלשהו, טוב או לא טוב, זה להעמיד את הילד במבחן ולהגיד לו: יש מצב שתיכשל.
ואני, אמא שלך, מחליטה בכל רגע נתון מה המבחן, מה תנאי הסף למעבר במבחן הזה, ומה הציון הסופי. אני מתנת ההתניות ומציבת הציפיות.
אני השופטת שלך. אני המדרגת שלך.
וילדים לא צריכים שופטת או מדרגת. ילדים לא צריכים לגדול לתוך שבלונת ציפיות. יהיו להם מספיק כאלו מסביב באשר ילכו.
ילדים צריכים אמא: שתראה אותם, שתראה את שמחתם, את כאבם ותסכולם, את גדילתם, את מסוגלותם ואת רגשותיהם – לפעמים אפילו בלי להגיב. בלי "להציל". בלי לעזור. רק להיות שם. ובטח בלי לתת להם ציון.
וזה מקום איום, איום וקשה להיות בו. גם בתור ילדה וגם בתור אמא. זו דרמה.
אז הנה לחיי השחרור של כולנו מעול הכשלונות וההצטיינות.
בבקשה אל תקראו את המאמר בחצי עין או חצי לב. אני ממליצה להדפיס, לקרוא ולנסות בבית. או להקשיב לגרסה המוקלטת.
אשמח מאד לשמוע על השינוי שהתחולל כשהצלחתם לזוז משגרת התגובות האוטומטיות והריקות שלכם. הכי פשוט לכתוב כאן בתגובות – זה גם יישאר פה כאות לשינוי שלכם ותוכלו לחזור לקרוא בעוד כמה שנים, או בילד הבא.
וכן, זה תרגול מעולה גם לדו-שיח עם לקוחות. אבל הפעם – זה שולי.
לפוסט הזה יש 11 תגובות
הי ,
עוד רגע אקרא גם את המאמר. הספר נקרא לפני שנים וגם אני הייתי בת ל״שופטים ומבקרים״.
אני כותבת כאן כדי לעניין ולהפנות לתקשורת מקרבת של מארשל רוזנברג
ב 2 מילים – (או קצת יותר) להיות נוכח אמפתי קשוב לזהות את הצורך והרגש בלי השיפוטיות גם אם היא כזו שמכונה ביקורת טובה (אין כזו)
שווה להתעמק ומומלץ !
ודורש עבודה כמובן
תודה אילת. אני מכירה את עקרונות התקשורת המקרבת, והם אכן דומים מאד למה שכתוב במאמר. בדיוק זה לגבי ביקורת טובה – אין כזו. כל כך קשה להיגמל מהשפה הזו למי שגדל בתוכה, אבל זו עבודה משתלמת (ובלתי פוסקת) שמתקנת יחסים
אני בלי ילדים ולא נשואה וזו תובנה שהגעתי אליה לפני כמה שנים מצפיה וההתבוננות בהורים עם ילדים (בעיקר אחים שלי וילדיהם). שמחה לקרוא את התובנה הזו פה, ושמחה תמיד לקרוא אותך
בהחלט משהו שניתן להבחין בו באינטראקציות בין הורים לילדים. הורים גם נוטים לדבר המון במקום הילדים שלהם – זה מחרפן אותי וכתבתי על זה בפוסט אחר שלי על הורות. את שואלת וההורה עונה (למרות שפנית לילד או לילדה שלהם). המאמר הזה מעולה לשינוי של שיחות גם עם מבוגרים – גם בתפקידי ניהול וגם בתקשורת עם לקוחות אני מוצאת שזה חשוב ומשנה תוצאות ויחסים. תודה שקראת והגבת!
תודה רבה! המאמר והפוסט כתובים (ומוקלטים) בצורה מאוד ברורה, נגישה ומעניינת.
זה בהחלט עשה לי סדר באופן ההתייחסות לנושא ובמה כן אפשר לעשות.
מתחילה ליישם כבר היום ☺
מסכימה לגמרי גם עם העניין הזה. הורים מנסים להקל על הילד ובעצם מסרסים את עתידו
מעניין אבל כל הזמן עובר לי בראש שלא ברור לי איך ניתן לגמול מחיתולים בלי "כל הכבוד"! זוכרת שראיתי פעם הרצאה על גמילה מחיתולים בה דובר על צמצום המושג של "מוכנות הילד" לגמילה. היא יותר דיברה על מוכנות ההורים, ומבחינתה המוכנות היחידה שהילד צריך להפגין, (להבדיל מגישות אחרות בהן הוא צריך להפגין מוכנות בעוד דרכים), זו ההבנה וההתלהבות שהוא מפגין כשמשבחים אותו ב"כל הכבוד".
גמילה מחיתולים זו דוגמא נהדרת!
בדיוק כאן התערבות יתר נשמעת לי כמו מתכון לתסביכים לילד. הרי חלק גדול מההיפרדות של הילד והלימוד שלו לשלוט בצרכיו יכול להיות מופעל "נגד" ההורים.
ילד לא צריך להיגמל מחיתולים כי ההורים שלו גאים בו, אלא כי זה מהלך טבעי של גדילה של פעוטות.
כפי שהמאמר מציע – אפשר קודם כל להמתין לתגובה של הילד או הילדה ולראות מה הם אומרים: "תראי אמא! עשיתי פיפי/קקי בסיר" ובמקום "כל הכבוד" אפשר פשוט להגיד – ראיתי! לא נשפך לך כלום! או "אני רואה שזה משמח אותך מאד". כלומר, אני לא מוצאת את הכללים של המאמר שונים במקרה של גמילה: לשקף לילד את התחושות שלו עצמו, להתייחס להישגים עצמם (איזה כיף כשאין חיתול רטוב, נוח לך להסתובב בתחתונים בלי חיתול? ועוד) או פשוט לא לומר דבר. הרי אין צורך להסביר לילד למה חייו נוחים יותר בלי חיתולים – בגיל הגמילה זה דחף טבעי.
אני זוכרת סיפורים של הורים שהתערבו מידי בשלבים האלו, וזה מה זה מסבך, אלוהים. הגמילה הופכת להיות משחק כוחות מול ההורים במקום שלב רגיל בהתפתחות.
ותודה שהחזרת אותי לשם, ותודה שאני כבר לא שם.. 😉
הפוסט הזה העלה לי דמעות בעיניים על הבוקר. כאמא וכבת.
מאוד אוהבת את הבלוג שלך:)
תודה אדווה. הטקסט הזה מרגש גם אותי מאד, ואני חוזרת אליו כל כמה שנים. הוא יצר שינוי משמעותי מאד בחיים שלי ואני מתרגשת לחלוק אותו עם אחרות ואחרים.
מעניין. תודה רבה