למה להפסיק להגיד לילדים כל הכבוד!

האם לתת ציון טוב זה להיות אמא טובה? האם אפשר להיגמל מדירוג ונתינת ציונים? בתפיסת הורות כעידוד - נשבח את הילדים שלנו ללא הרף. למה זה לא טוב ומה אפשר לעשות במקום זה? תרגום של מאמר של אלפי קוהן, ששינה את חיי כאמא וכאדם.

מאמרו של אלפי קוהן בגנות השבחים שאנחנו מחלקים לילדים הוא לא רק קריאת חובה, אלא גם אתגר לתפיסת ההורות הטובה שלנו.

תרגמתי אותו לפני כמה שנים והקלטתי אותו עכשיו. הוא מצורף לפוסט הראשון שלי על הורות (שגם לו ניתן להאזין).
כאן אפשר לקרוא את המקור באנגלית, וכאן את התרגום שלי בעברית.

00:00
00:00
  • האזינו לפוסט "למה להפסיק להגיד לילדים כל הכבוד" באודיו 00:00

המאמר מזכיר מאד ספר, שבזכותו הגעתי לראשונה לפסיכולוג: "הדרמה של הילד המחונן" של אליס מילר (לא ההיא מבגצ).
הספר מספר על ילדים שכל כך מפתחים תלות ב"ציונים" שהם מקבלים מההורים שלהם, שגדלים להיות מבוגרים חסרי תחושת ערך עצמי, אבודים ולעיתים מדוכאים.
מבוגרים שזקוקים לאישור חיצוני על כל פעולה כדי לחוש אושר. זו התופעה הקיצונית של מערכת היחסים הזו, בה ההורים, לרוב מתוך כוונה טובה, שמים את עצמם בתפקיד השופט והמדרג.
והו כמה הייתי שם. וכמה נאבקתי ולמדתי ונלחמתי עד שהצלחתי להשתחרר מזה, ולהפוך לאדם מאושר ומלא, ואז גם אמא אחרת, טובה יותר, לילדים שלי.
נראה לי שזה מסתכם בעשרים שנה בערך, הדרך שעשיתי.
כמובן שגם אני עדיין נגועה בזה פה ושם, אחרת המאמר הזה זה לא היה כל כך חשוב לי.
כן. אפשר לצאת מהמקום הזה: גם כאשה מבוגרת וגם כאמא. ואוי זה מרגיש כל כך טוב להיות מחוץ לו. זה בדיוק עולם האפשרות עליו כתבתי בפוסט על בנג'מין זנדר, שמציע חלופות – טווח האפשרות, שמנוגד לעולם הדירוגים והשיפוט.

כל הכבוד
בתי עינב והגננת שלה, חגית, בגן פילו: שם למדתי הכל. צילום: נימי גטר


מי שקוראת את המאמר הזה ומגיבה שזה ממש חשוב להגיד לילדים שלי מדי פעם "כל הכבוד" עדיין מאמינה שלתת ציון טוב זה להיות אמא טובה.
זה לא להבין שלתת ציון כלשהו, טוב או לא טוב, זה להעמיד את הילד במבחן ולהגיד לו: יש מצב שתיכשל.
ואני, אמא שלך, מחליטה בכל רגע נתון מה המבחן, מה תנאי הסף למעבר במבחן הזה, ומה הציון הסופי. אני מתנת ההתניות ומציבת הציפיות.
אני השופטת שלך. אני המדרגת שלך.

וילדים לא צריכים שופטת או מדרגת. ילדים לא צריכים לגדול לתוך שבלונת ציפיות. יהיו להם מספיק כאלו מסביב באשר ילכו.
ילדים צריכים אמא: שתראה אותם, שתראה את שמחתם, את כאבם ותסכולם, את גדילתם, את מסוגלותם ואת רגשותיהם – לפעמים אפילו בלי להגיב. בלי "להציל". בלי לעזור. רק להיות שם. ובטח בלי לתת להם ציון.
וזה מקום איום, איום וקשה להיות בו. גם בתור ילדה וגם בתור אמא. זו דרמה.
אז הנה לחיי השחרור של כולנו מעול הכשלונות וההצטיינות.

בבקשה אל תקראו את המאמר בחצי עין או חצי לב. אני ממליצה להדפיס, לקרוא ולנסות בבית. או להקשיב לגרסה המוקלטת.

בגנות השבח. כל הכבוד תרגום רונית כפיר

אשמח מאד לשמוע על השינוי שהתחולל כשהצלחתם לזוז משגרת התגובות האוטומטיות והריקות שלכם. הכי פשוט לכתוב כאן בתגובות – זה גם יישאר פה כאות לשינוי שלכם ותוכלו לחזור לקרוא בעוד כמה שנים, או בילד הבא.

וכן, זה תרגול מעולה גם לדו-שיח עם לקוחות. אבל הפעם – זה שולי.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter

לפוסט הזה יש 6 תגובות

  1. Avatar
    שלי

    תודה רבה! המאמר והפוסט כתובים (ומוקלטים) בצורה מאוד ברורה, נגישה ומעניינת.
    זה בהחלט עשה לי סדר באופן ההתייחסות לנושא ובמה כן אפשר לעשות.
    מתחילה ליישם כבר היום ☺

  2. Avatar
    עדי

    מעניין אבל כל הזמן עובר לי בראש שלא ברור לי איך ניתן לגמול מחיתולים בלי "כל הכבוד"! זוכרת שראיתי פעם הרצאה על גמילה מחיתולים בה דובר על צמצום המושג של "מוכנות הילד" לגמילה. היא יותר דיברה על מוכנות ההורים, ומבחינתה המוכנות היחידה שהילד צריך להפגין, (להבדיל מגישות אחרות בהן הוא צריך להפגין מוכנות בעוד דרכים), זו ההבנה וההתלהבות שהוא מפגין כשמשבחים אותו ב"כל הכבוד".

    1. Avatar
      רונית כפיר

      גמילה מחיתולים זו דוגמא נהדרת!
      בדיוק כאן התערבות יתר נשמעת לי כמו מתכון לתסביכים לילד. הרי חלק גדול מההיפרדות של הילד והלימוד שלו לשלוט בצרכיו יכול להיות מופעל "נגד" ההורים.
      ילד לא צריך להיגמל מחיתולים כי ההורים שלו גאים בו, אלא כי זה מהלך טבעי של גדילה של פעוטות.
      כפי שהמאמר מציע – אפשר קודם כל להמתין לתגובה של הילד או הילדה ולראות מה הם אומרים: "תראי אמא! עשיתי פיפי/קקי בסיר" ובמקום "כל הכבוד" אפשר פשוט להגיד – ראיתי! לא נשפך לך כלום! או "אני רואה שזה משמח אותך מאד". כלומר, אני לא מוצאת את הכללים של המאמר שונים במקרה של גמילה: לשקף לילד את התחושות שלו עצמו, להתייחס להישגים עצמם (איזה כיף כשאין חיתול רטוב, נוח לך להסתובב בתחתונים בלי חיתול? ועוד) או פשוט לא לומר דבר. הרי אין צורך להסביר לילד למה חייו נוחים יותר בלי חיתולים – בגיל הגמילה זה דחף טבעי.
      אני זוכרת סיפורים של הורים שהתערבו מידי בשלבים האלו, וזה מה זה מסבך, אלוהים. הגמילה הופכת להיות משחק כוחות מול ההורים במקום שלב רגיל בהתפתחות.
      ותודה שהחזרת אותי לשם, ותודה שאני כבר לא שם.. 😉

  3. Avatar
    אדווה

    הפוסט הזה העלה לי דמעות בעיניים על הבוקר. כאמא וכבת.
    מאוד אוהבת את הבלוג שלך:)

    1. Avatar
      רונית כפיר

      תודה אדווה. הטקסט הזה מרגש גם אותי מאד, ואני חוזרת אליו כל כמה שנים. הוא יצר שינוי משמעותי מאד בחיים שלי ואני מתרגשת לחלוק אותו עם אחרות ואחרים.

  4. Avatar
    עינת

    מעניין. תודה רבה

כתיבת תגובה

רוצה לרכוש את ההרצאות שלי?

הירשמו לעדכונים
על פוסטים חדשים בבלוג

פוסטים לוהטים

מופע שנות השבעים

אינלוקס( Inaluxe) הוא סטודיו לאמנות בו שותפים האמנים קריסטינה סוסטארקו וג'ייסון אוד. הם משתפים פעולה משנת 2010 (קריסטינה התחילה בשנת 2006 וג'ייסון הצטרף אליה) והם

לפוסט המלא »

פוסטים אחרונים

הנושאים הכי חמים לפי

בינתיים, באינסטגרם שלי:

אני רוצה עדכון
על פוסטים חדשים בבלוג

פוסטים לוהטים

פוסטים אחרונים

הנושאים הכי חמים

בינתיים, באינסטגרם שלי: