קמפינג בארצות הברית 2 – טיולי הליכה עם ילדים – המלצות הורות V

הטיול שלנו בפרקים הלאומיים של מערב ארצות הברית כלל בעיקר מסלולי הליכה. יצא, שגם במקומות עמוסים יחסית מצאנו את עצמנו מטיילים כמעט לבד בשבילים. כל יום היה בנוי סביב מסלול אחד, לרוב קצר למדי, משהו כמו 5-6 קילומטרים. על טיולי הליכה עם ילדים אני רוצה לכתוב כבר שנים, כך שבעצם הפוסט הזה הוא חלק נוסף בסדרת המלצות הורות, מתברר.
כמו בפוסט הקודם – אם לוחצים (על התמונות) מגיעים למקומות נפלאים!

לטייל עם ילדים. הבלוג של רונית כפיר
שחר ועינב במדבר מואב.

מגיל שנתיים, עת הילדים היו בגן השלום (עליו כתבתי כאן) טיולי הליכה עם הילדים היו חלק מהשגרה המשפחתית שלנו. כשגרנו בתל אביב היינו יוצאים כמעט כל שבת לטיול משפחתי של יום או יומיים – היינו זקוקים לנשימה ולשקט של הטבע. מאז שאנחנו בכרמי יוסף אנחנו מטיילים בעיקר ביער ליד הבית. הילדים בחוג סיירות, חורשים קילומטרים וישנים בתנאי שטח בכל מזג אוויר. במערב ארצות הברית היתה לנו הזדמנות לחוות מסלולים אחרים, במקומות היפים ביותר בעולם.

זאיון. טיולי הליכה עם ילדים. הבלוג של רונית כפיר.
בציון נהג כציוני. מסוונרים מהשמש. בכל תצפית כזו יש המון אנשים מאחורי הצלם, שמחכים יפה לתורם. לחצו על התמונה..

כמו בתחומים אחרים – קריאה, אוכל – אם אתם רוצים שהילדים שלכם יאהבו משהו, תעשו את זה איתם יחד, מגיל צעיר. בתור ילדה טיילתי המון עם המשפחה שלי בטיולי משפחות של החברה להגנת הטבע ודומיהם, ודני הביא את האהבה שלו משנים בחוגי סיירות, שגם התאחדו בבגרותם לתקופה מסויימת של טיולי משפחות של בוגרי החוג. מבחינת הסגנון שלנו – אנחנו לא מוצ'ילרוס שיוצאים לטרקים עם הילדים וציוד על הגב, אבל הנסיעות שלנו מחוץ לארץ מתאפיינות בהרבה טבע ופחות עיר, או הזוועה שמכונה "אטרקציות". אנחנו שמחים לישון באוהל, אבל לא נקום בחמש (או שש, או שש וחצי) בשביל לצאת לטרק. ננסה, כמובן. אבל אם נצליח להיות באוטו בשמונה וחצי זה יהיה הישג.

"לך ישר, לך לבד, אל תפחד"

כולנו אוהבים לשיר לילדים שלנו את שורותיהם של עלי מוהר ויוני רכטר. בעיקר כשהם "יוצאים לדרך חדשה" ("עוף גוזל" באמת מיצה את עצמו).
גם השיר הזה, כמו אלפי שירים אחרים, בנוי על התפישה ש"החיים הם דרך".  כשאנחנו מדברים על החיים אנחנו משתמשים במטפורות רבות שמתייחסות אליהם כמסע, דרך, טיול. בהיותי חובבת לשון וחובבת צעד, תמיד ריתק אותי לזהות מטבעות לשון בעולם הפיסי. כי מטפורות תרבותיות עמוקות כל כך לא נולדות סתם. הן מציגות עצמן בשטח, בטיולים עצמם.

לטייל עם ילדים. הבלוג של רונית כפיר
עינב, עין עבדת. פעם, מזמן. לך ישר, לך לבד.

טיול עם הילדים שלכם הוא הזדמנות לבחון את כלים ללימוד מנהיגות, עצמאות, הרפתקנות. זו הזדמנות לפגוש קושי, אתגר, פחד, כח רצון, מאמץ, הישג. זה לא חייב להיות טיול בן חמישה שבועות למערב ארצות הברית: זה יכול להיות טיול של חצי שעה בחורשה ליד הבית, או טיול של קילומטר וחצי בנחל קטלב. מעבר לחשיבות של ההיכרות עם ההיסטוריה, הגיאולוגיה או האידאולוגיה של הארץ בה אנחנו גרים, ולחשיבות של הכרת הטבע שסביבנו והבנתו, טיול רגלי בטבע מאפשר התבוננות ביחסים, התבוננות בעצמנו, הזדמנות להתפתחות אישית ומשפחתית.

"לך לאן שתלך"

מעניין לעקוב אחרי הילדים שלנו בטיול בטבע. האם הם רצים קדימה? חוששים? סקרנים? האם הם הולכים אחרינו, לידנו, לפנינו?
לְמה הם שמים לב? האם הם צועדים בשקט? מדברים? שרים? אפשר ללמוד עליהם הרבה.
אבל הכי הרבה אפשר ללמוד על אנשים דרך יחסים, ועל עצמנו דרך היחס שלנו אליהם: למשל, כשאנחנו מטיילים עם הילדים שלנו, גם פעוטות שזה עתה למדו ללכת – עד כמה אנחנו מאפשרים להם "ללכת בדרכם" או בקצב שלהם?
האם אנחנו מכתיבים להם היכן ללכת, ממש פיסית, האם אנחנו מפקחים היכן הם שמים את רגלם? או שאנחנו נותנים להם לבחור את צעדיהם לבד?

Bryce Canyon. לטייל עם ילדים. הבלוג של רונית כפיר
עינב, נותנת רייס בברייס

האם אנחנו מצפים מהם ש"ילכו בצעדינו" או שמא אנחנו מאפשרים להם לבחור את השביל, לקבל החלטות ואפילו להיות "פורצי דרך"? האם אנחנו מאיצים בהם? איך אנחנו מגיבים כשהם יורדים מהשביל, כשהם לא "הולכים בתלם"? האם אנחנו מעודדים אותם לבחון ולבדוק? או שאנחנו גוערים בהם מיד, אומרים להם מה לעשות, נותנים להם את ה"פתרון", מחזירים אותם ל"דרך הישר"? (מעניין, אגב, לבדוק אם אנחנו מתייחסים שונה לבנים ובנות, ובאיזה אופן).
טיול הליכה משותף הוא הזדמנות לבדוק קודם את התגובות שלנו לפעולות ולהתנהגות של הילדים שלנו. לפעמים נגלה שמה שאנחנו עושים עומד בסתירה לתפיסה שלנו את עצמנו כהורים. טיול משותף יכול לגלות לנו הרבה אמיתות על עצמנו.

טיול עם ילדים במערב אמריקה. הבלוג של רונית כפיר.
הפחד שלה? או הפחד שלי? עינב בקפיטול ריף

"כי ראיתי את דרכי נעלמת"

נכון, בטבע יש סכנות מוחשיות לפעמים, ויש דברים מפחידים. וכמו תמיד בהורות – של מי הפחדים? שלנו או שלהם? האם אנחנו נסמוך על הילדים שלנו שיגלו זהירות? כיצד נזהיר אותם? האם נתגבר על הפחדים שלנו כדי לא לשתול בהם פחדים מיותרים?
ילד קטן יכול למעוד וליפול (ועל ילדות קטנות, אגב, אנחנו נוטים לגונן אף יותר). אולי להישרט קצת מקוצים. גם זו הזדמנות לראות כיצד אנחנו מגיבים: האם אנחנו מגוננים עליהם, רק שלא יידקרו? האם נאפשר להם להישרט קצת כדי להבין איך להיזהר בשביל הבא? האם נסמוך עליהם שיחליטו במפגש עם שיח הקוצים הבא אם ברצונם לעקוף אותו, להסתובב לאחור, להישרט או לבקש עזרה מההורים? כי בסופו של דבר, יש הרבה אפשרויות פעולה כשנתקלים בשיח קוצני: האופן בו אנחנו מגיבים אינו בהכרח האופן היחיד או האופן ה"נכון".

ילוסטון. טיול עם ילדים במערב ארצות הברית. הבלוג של רונית כפיר
כשנגיע לגשר נחצה אותו. אגם טראוט, ילוסטון

גם בהליכה ליד מצוקים תלולים או תהומות (מן הסתם לא נתחיל במסלולים כאלו עם ילדים קטנים) – הדרך הגרועה ביותר להזהיר ילדים היא לצעוק עליהם. מתוך זה – לצעוק עליהם משהו רטורי כמו "מה אתה חושב שאתה עושה?". לרוב בגיל צעיר מאד ילדים יודעים להיזהר. אם נתלווה אליהם לשפת מצוק נגלה שהם מגלים מידת זהירות. עדיף לעמוד בטווח בטחון (אפילו קרוב מאד אם אנחנו ממש חוששים) ולהביט יחד, להבין את המשמעות, להבין מה צריך לעשות ומה לא כדאי. אם ניטע בילדים שלנו את הפחדים שלנו, אנחנו מונעים מהם את החופש לגלות את שלהם.

"תנו לנו יד ונלך"

באחד הטיולים הראשונים עם הילדים שלי, נדמה לי שזה היה בנחל קטלב (מסלול מעגלי קצר, יפה וקרוב למרכז) שמתי לב לאופן בו אני "נותנת יד" לילדים שלי. בין אם אנחנו מציעים "לתת יד" או הם מבקשים – מה שמבוגר בדרך כלל עושה הוא לקחת את היד של הילד שלו ולהחזיק אותה.
אבל יש הבדל בין "להחזיק ידיים" שהיא פעולה הדדית של חיבה, לבין הושטת עזרה.

אני לא הושטתי לבן שלי את ידי כדי שייאחז בה, כמו שנאחזים במעקה. אני לא "נתתי לו" את ידי, אלא לקחתי את ידו, אחזתי בה בחוזקה. כשאני זו שמחזיקה אותו – אני מחליטה מתי להחזיק ומתי לשחרר, במקום שהוא יחליט. גיליתי שכאשר אני רק מציעה את היד שלי להיאחזות – אפילו אצבע מושטת בלבד – הוא נאחז בה לשניה אחת, ואז משחרר וממשיך לבד.

ילוסטון. טיול עם ילדים במערב אמריקה. הבלוג של רונית כפיר
מאספת ומצלמת. טיול לצד נחל ילוסטון

הדבר נכון לכל עזרה שאנחנו מרבים להגיש לילדים שלנו (ובכלל לשאלת הושטת העזרה, אדגר שיין כתב על זה כמה ספרים).
אולי הרמנו אותם באוויר כדי "לעזור" להם לטפס על מדרגה גבוהה של סלע, ובעצם מנענו מהם ללמוד לאמוד את הגובה או ללמוד כיצד לטפס, לבדוק כמה קשה או קל זה, איך זה מרגיש, כמה זמן זה לוקח, כיצד יש לעשות זאת, האם לבד או שמא ירצו עזרה.
אולי תפסנו אותם בשתי ידיים, אבא ואמא מכל צד והנפנו אותם באוויר כדי לדלג על בור או שלולית, ועשינו זאת כל כך הרבה פעמים, עד שהם לא יידעו מה לעשות כשיפגשו בור כשהם רחוקים מאיתנו.
לרוב אנחנו לא חושבים על זה. אנחנו חושבים שאנחנו עוזרים. והשאלה היא, שוב – מה המטרה. האם המטרה היא לדלג על החלקים ה"קשים" ולהגיע ליעד? להגיע בזמן? האם המטרות שלנו ושל הילדים שלנו דומות?

"אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים"

פעמים רבות אין לנו סבלנות לקצב שלהם, ולכן, בעיקר עם ילדים קטנים, צריך לשחרר את עניין הקצב. נכון, זה לא קל. כדאי להחליט עוד בבית עבור מי אנחנו יוצאים לטיול הזה, או איזה חלק ממנו הם יוכלו לצעוד.
טיול עם ילדים קטנים נועד לאפשר להם לחוות את המסלול – לטעום את הטבע ולגלות את ההפתעות שלו: להצליח לטפס על סלע, לרדת ירידה תלולה או לעקוף שיח קוצים. להביט באדמה מגובה 70 ס"מ ולראות חרקים או פרחים. זה לא ממש משנה להם אם הגענו למפל או לנקודת התצפית. למעשה, נדמה לי שרק כשהילדים שלי עברו את גיל 10 הם בכלל התחילו לשים לב לנופים גדולים או מונומנטליים ממש, בטח לא דרך חלון של מכונית. הם פשוט לא הביטו כך בעולם.
כמו בארוחות הערב עליהן כתבתי – המטרה אינה להגיע ליעד. המטרה היא ליהנות ולהיות ביחד.

lembert dome. טיול עם ילדים במערב ארצות הברית. הבלוג של רונית כפיר
בתרמיל: מלפפון, גבינה צהובה, גווקמולי, לחמניות. פיקניק פסגה ביוסמיטי
ילוסטון. טיולי הליכה עם ילדים. הבלוג של רונית כפיר
אנחנו והמון עיזי הרים בילוסטון. מאחורי הצלמת ובלחיצה: מושבת מרמיטות חמודות להפליא.

ומילה על הטבע, כי לא במקרה אלו אינם טיולים עירוניים. הגירויים אחרים; לוקח זמן להתרגל אליהם ולהבחין בהם. אני מרגישה שהחושים של כולנו התחדדו מאד בחמש השנים בהן אנחנו גרים מחוץ לעיר ובתוך הטבע. טיול בטבע מאפשר לנו לעצור, להקשיב, לפתוח אזניים ועיניים. "שיר הרוח על המים": לא צריך להגיע לשום מקום כדי לשבת עם הילדים בצל ולהיות בשקט. החוויות יגיעו אליכם: להקשיב לרוח בעלים, להריח את האוויר הנקי, להבחין בצורות העננים או בגוונים של הירוק, לחכות שמשהו יקרה. בשמורות הטבע בהן היינו הספיקה ירידה קצרצרה מהשביל כדי למצוא עצמינו מוקפים בעדרים של עיזי הרים, או מרמיטות, או לטאות.

"עוד תלכי בה היא שלך"

ממש ליד הנקודה בתמונה מעל, אגב, בטיפוס האחרון על פסגת למברט דמויית הביצה, נתקפתי בהלה של ממש.
אחרי מסלול הליכה מקסים ותלול מעט ביער, הגענו אל הכיפה העירומה של קצה ההר. העליה אליה ואל המקום בו ישבנו היתה קלה, אבל השפיץ האחרון של ההר, זה שעולים אליו כדי להצטלם, היה קרוב ומזמין. שחר ודני עצרו שם להביט בנוף הנשגב שנשקף אלינו משם, ועינב ואני, ההרתפקניות, המשכנו לטפס לפסגה.

אבל כמו כל סלעי הגרניט הלבנים של יוסמיטי, גם הפסגה הזו לבנה וחלקה. כלומר, היא נראית חלקה למרות שלמעשה היא מחוספסת ולא תלולה כלל. אבל היא מתנשאת כל כך גבוה מעל ליערות ולאגמים, ואני כל כך לא רגילה למקומות כאלו, שממש בתחילת הטיפוס, שנראה קלי קלות (וגם פיסית לא היה קשה כלל) פשוט קפאתי.

Lembert Dome, Yosemite, טיול רגלי עם ילדים. הבלוג של רונית כפיר
Lembert Dome, Yosemite

נעצרתי שם, כורעת עם ידיים על האדמה, לא יודעת איך אני מזדקפת, יורדת או עולה. פחד הציף אותי. פחד שהחליש את ברכי והאיץ את פעימות לבי. קראתי לעינב שתתקרב אלי ולא תזוז. אמרתי לה שאני בפאניקה למרות שאני יודעת שזה לא מסוכן.
אני אחוזת אימה.
היא חיכתה קצת, בעוד אני הסברתי לעצמי שזה הכל בראש. אין כאן סכנת נפילה, או סכנת החלקה, והדבר המסוכן ביותר הוא הפחד שלי עצמו, שמחליש את רגלי ולכן מסכן אותי. נשמתי, התרוממתי לאט עד עמידה. הרגשתי את הרגליים שלי עומדות יציבות על הקרקע והסתכלתי עליה צועדת לפני בבטחה. הלכתי בצעדיה, מניחה את כפות רגלי בדיוק במקומות בהם היא דרכה. היא לא רק הובילה: היא היתה מנהיגה של ממש.

התחושה של להגיע לפסגה ולכבוש את הפחד, לא את ההר, היתה שווה את כל הטיפוס הזה. שנים לא הייתי במצב כזה, ויש לי הרגשה שאפילו בריאותית זה היה לי טוב, להזרים קצת דם בחדרי הלב הרדומים. אחרי דקה גם דני ושחר הצטרפו אלינו. בצילום אפשר לראות את הפחד שלי: הברכיים שלי כפופות עדיין. אני לא מרגישה מספיק בטוחה להזדקף לחלוטין.

טיולי הליכה עם ילדים. הבלוג של רונית כפיר. יוסמיטי
איזוהי גיבורה? כבשתי, כבשתי. על פסגת למברט, יוסמיטי

"לא קלה היא, לא קלה"

מה שיותר כיף מלהגיע ליעד בטיולים משפחתיים הן העצירות הקטנות באמצע. עם השנים דני שכלל את העצירות לרמת אמנות, בה טיול של שעה וחצי יכול להתארך לארבע שעות. כי למה בעצם למהר?
מבחינת ציוד לטיולים, אנחנו תמיד חובשים כובעים כולנו (בטיול הזה שחר ואני קנינו את הכובע השווה ביקום), לוקחים איתנו קרם הגנה וכולם נושאים תרמיל ובו מים. גם ילדים קטנים יכולים לשאת תיק גב קטן ובקבוק, וללמוד לקחת אחריות ולקחת חלק. האופן בו תתייחסו אליהם יכתיב את האופן בו הם יראו את עצמם: אם "תרחמו" עליהם שהם נושאים תרמיל כבד, הם ירגישו מסכנים ויקטרו. אם תתיחסו אליהם כמסוגלים לשאת את המים של עצמם – הם יחשבו כמותכם, ויהיו גאים להיות עצמאיים ולא תלויים בכם בכל עצירת שתייה (בשום אופן אל "תענישו" ילד בסחיבת תרמיל. אם אינכם בטוחים כמה הילדה יכולה לשאת התחילו במשהו סמלי, שאתם בטוחים שהיא תעמוד בו, כמו תיק גב עם תפוח בלבד, למשל).

טיולי הליכה עם ילדים. הבלוג של רונית כפיר
אפרסייק און דה לייק. כשכולם אוכלים, אמא מצלמת.

קחו בתרמיל שלכם תמיד אוכל כייפי, גם אם זה טיול קצרצר. אצלנו המנצחים הם מאכלים יבשים כמו אגוזי מלך או פקאנים, לדר משמש או חטיפי גרנולה שונים וכמובן – פירות.

טיולי הליכה עם ילדים. הבלוג של רונית כפיר.
עצירת אבטיח (קטן!) על הגדה במסע קאנו בנהר הקולורדו. סכין (גרוע) עם כיסוי פלסטיק תמיד עוזר.

אחרי טיפוס של חצי שעה או הליכה של שעה אין דבר משמח יותר מפרי מתוק ועסיסי. תפוזים ותפוחים מעולם לא היו טעימים יותר מאשר על פסגת הר או בצל של שיח קטן במדבר. אולר לקילוף ושקית זבל לקליפות והנה לכם פיקניק מושלם. גם עכשיו, לכל הטיולים שלנו לקחנו אוכל. אם זה היה טיול ארוך יותר באמצע היום – לקחנו לעיתים לחמניות וממרחים שונים וממש פתחנו שולחן. או סלע.

ZION, טיול עם ילדים במערב ארצות הברית. הבלוג של רונית כפיר
בקצה של Angels' landing אכלנו אחלה חומוס. פארק זאיון.

כמו הפסקות סיגריה, הסיגריה היא לרוב רק תירוץ לעצור במקום כלשהו לכמה דקות, להתבונן ולנשום עמוק, לאנשים שרגילים תמיד לרוץ לעבר משהו. ככה גם פיקניקים קטנים של תפוח או חטיף יכולים לאפשר כמה דקות של התבוננות ושהיה, למי שקשה לו פשוט לשבת סתם כך ולהיות. זה WIN-WIN – אחרי הליכה האוכל טעים יותר ואחרי אוכל הנוף יפה יותר.

"אתה ראשון יא קזה!"

כשהילדים היו בני שש וארבע (לפני קצת יותר משמונה שנים) טיילנו איתם כ-40 יום בהודו. בטיול שונה בתכלית מהנוכחי באמריקה, שהינו בערים וכפרים זמן רב, ויצאנו לטיולים רגליים ספונטניים בסביבה.

שחר מוביל את הדרך בהודו, 2007.

בהודו אין מסלולים מסומנים ומאורגנים כמו באמריקה. אחד הטיולים הזכורים לכולנו הוא זה בו נתנו לילדים להוביל, אבל ממש. חצינו גשר והלכנו בשביל לאורך הנהר, וכשהגענו לגבעות מיוערות, הראינו לילדים כפר באופק.
"לשם אנחנו רוצים להגיע. תובילו את הדרך!". והם הובילו. הם כל כך שמחו והלכו בצעד בוטח, ואנחנו אחריהם. מעט חוויות יעבירו את התחושה של אחריות כמו להיות זה שמפלס דרך ומוביל אחרים, פשוטו כמשמעו.
עכשיו, כשהלכנו בשבילים, מתנשפים בעליות בגבהים לא פשוטים (קראתי להם "מסלולי ריאות/ברכיים" על שום העליה והירידה), הילדים עקפו אותנו בצעד קל, ומדי פעם חיכו לנו בצל. ובכל זאת דאגנו להחליף את ההובלה לפעמים. לאפשר לכל אחד ואחת להיות זה שמוביל, זה שקובע את הקצב, שהאחרים סומכים עליו.

"בדרכים שהלכתי טעיתי ודאי לא פעם אחת"

חוויה בלתי נשכחת מטיול משפחתי אחר היא לאבד את הדרך. על אמת. כמה מטאפורות יש על זה, הא? בטיול ביער בבולגריה באמת הלכנו לאיבוד. יצאנו לטיול בלי לדעת בוודאות מה אורכו ולאן הוא מוביל, עם צידה מועטה בתרמיל, עוקבים אחרי סימנים צהובים על עצים, במסלול שבהדרגה התברר שאיש לא טייל בו שנים. עצים קרסו וחסמו את השביל, לעיתים הוא נעלם. במקום מסויים גילינו, שאיבדנו את הדרך.

טיולי הליכה עם ילדים. הבלוג של רונית כפיר
כאן עוד רואים את השביל.. בולגריה 2015

אחרי כעשר דקות של חיפושים זה התחיל להיות מלחיץ. צעדנו כבר יותר משעתיים וחצי והאוטו שלנו כבר היה הרחק בנקודת ההתחלה. כל אחד הציע כיוונים ופתרונות. בסוף חזרנו אחורנית עד למקום בו זיהינו בוודאות את השביל, ומצאנו את ההמשך שלו. המסלול הוביל, אגב, לאיזה כפר נידח, וההרתפקה הסתיימה בטרמפ שנתן לנו אחד משני המקומיים היחידים שמצאנו לצומת הקרוב, ממנו דני הלך עוד 7 קילומטרים ברגל למכונית, עת אנחנו מחכים על מדרגות בית נטוש, שהתברר כמקום מגוריו של קשיש בולגרי חביב, שהזמין אותנו להיכנס ולחכות בין פוחלציו. וכל זה בתנועות ידיים, כי מי יודע אנגלית ביערות נידחים בבולגריה. זו היתה חוויה שלא נשכח. מעבר להצטרפותו של הסיפור לפנתיאון הזכרונות המשפחתי, הוא גם לימד אותנו ואת הילדים הרבה על תושיה, תכנון, עבודת צוות.

"כי לפעמים במסע ומתן"

כשמטיילים בקבוצה, צריך להתפשר. גם אם הקבוצה הזו היא משפחה וההורים מחליטים על הילדים רוב הזמן. בטיול הקמפינג שלנו בארצות הברית החלטנו בבוקר יחד על המסלולים. אמנם היו לנו המלצות ותכניות מסודרות לכל יום, אבל חוץ ממקרים מיוחדים לא הכרחנו את הילדים לצאת לשום טיול. אם היתה בחירה בין אורכים שונים או סוגים שונים של מסלולים הצבנו אותה בפניהם, ופעם אחת בלבד התפצלנו, ממש בסוף הטיול: שחר ואני עלינו לפסגה במזג אויר סוער למדי, בשעה שדני ועינב נשארו באוטו ונסעו לנקודת תצפית מרהיבה להיות בה עוד קצת.

טיולי הליכה עם ילדים. יוסמיטי. הבלוג של רונית כפיר
סנטינל דום ביוסמיטי. נטע דגני אמרה שזה "מסלול שאסור להחמיץ" אז עלינו!

אמנם ההזדמנות לראות נופים עוצרי נשימה ולבקר במקומות שאולי לא נשוב אליהם היא נדירה, אבל מה שקובע את החוויה בסופו של דבר הם היחסים. ציטוט חביב עלי משיטת אדלר אומר "הורים מקריבים יחסים למען מטרות – ילדים מקריבים מטרות למען יחסים".
אל תקריבו את היחסים עם הילדים שלכם בשביל להספיק להגיע לעוד תצפית, יפה ככל שתהיה. לא תמיד חייבים לעשות הכל יחד, ואם מחליטים להתפצל אז לא עושים אחר כך פרצופים למי שנשאר.
וכן, זו הכותרת של השיר המקסים של מוש בן ארי.

יגעת והאמנת? תמצא!

לא, גם זו אינה טעות. המקומות בהם טיילנו ובפסגות האלו אליהן הגענו, שזימנו התעלות רוח של ממש, חשבתי שזו בעצם הצורה הנכונה לפתגם "יגעת ומצאת – תאמין".

טיולי הליכה עם ילדים. הבלוג של רונית כפיר. ילוסטון
הופעה פרטית ואינטימית של הגייזר. ילוסטון.

קודם כל ה"יגעת" הזה. נופים יפהפיים שנחוו מתוך המכונית, או בנקודת תצפית על הדרך לא השאירו עלינו חותם כמו נופים שהזענו בשביל להגיע אליהם. גייזר קטן ומקסים השאיר עלינו קסם גדול יותר מגייזרים ענקיים ומרשימים כי אותו ראינו לגמרי לבד, במופע פרטי של 40 דקות, אחרי 8 קילומטרים של הליכה, ולא עם עוד 400 איש על השביל הראשי.
ואם היגיעה הזו מלווה באמונה – הרי שברור שנמצא. אולי הניסוח המדויק הוא בעצם: "יגעת והאמנת – מצאת". כשאנחנו יגעים לא לשם ה"מציאה" אלא עם אמונה והתלהבות – לשם הסיפוק מהעכשיו, אמונה ביחסים הטובים שלנו, הנאה מהביחד – הרי שמצאנו. למעשה, אין כלל חיפוש.

ילוסטון. טיולי הליכה עם ילדים. הבלוג של רונית כפיר
בסוף אותו מסלול, קילומטרים פרושים לפנינו, רק שלנו. ילוסטון

חשבתי לסיים את הפוסט הזה עם שיר נבואי קוסמי עליז. כי הוא באמת נפלא. אבל חברים בפייסבוק הזכירו לי את ה-שיר של מטפורת החיים כדרך. ובעצם מה שעשינו בטיול הזה, כל אחד לעצמו וכולנו ביחד הוא לברך ולהתפלל על סוד עלה קמל, על נגה פרי בשל.
ונדע: כל יום אחרון תחת השמש. ונדע: חדש כל יום תחת השמש.

 

 

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter

לפוסט הזה יש 16 תגובות

  1. Avatar
    מיכל

    תודה רונית! הערת בי משהו, מספר שבועות לפני טיול משפחתי לאוסטריה, ואיזושהי אי נוחות מודעת-לא-מודעת מאוסף האטרקציות הצפוף.. ואנחנו בכלל אוהבים לטייל. אמנם האטרקציות בטבע, ואמור להיות שילוב פשוט ו.. טבעי. ובכל זאת.. חידדת לי את המקום שלנו, ועכשיו אנסה לחפש יותר טיולים. (הבנות שלנו יותר צעירות..)
    והרי בסוף, וגם בהתחלה, אנחנו עושים את זה בשביל להיות 24×7 ביחד, בפלוס-מינוס ניתוק. ושזה לא כזה משנה איפה..

    הטיול שלכם נראה מהמם מכל הבחינות!

    + הזדמנות להודות על פוסט הכדורסל. אני גם שיחקתי בתור ילדה ונערה ואני חושבת שזה תרם מלא למי שאני היום, לאיך שאני עם עצמי ובקבוצות. ואני מאד מקווה שבנותיי תשחקנה באיזהשהו ספורט קבוצתי.

    1. Avatar
      רונית כפיר

      איזה כיף, אוסטרליה! שיהיה לכם טיול מקסים!
      ותודה על התגובה הכפולה.

      1. Avatar
        מיכל

        אוסטריה 🙂
        לאוסטרליה עוד נגיע בטח יותר קרוב לפנסיה

        1. Avatar
          רונית כפיר

          חחחח כל אחד קורא את מה שבראש שלו. לחיי אי הדיוקים הקטנים!

  2. Avatar
    החיים עצמם

    אני כל כך אוהבת את הפוסטים שלך על הורות! למדתי והחכמתי, שוב, המון. תודה על זה.
    איפשרת לי לראות את השביל, ובעיקר לרצות מאוד לצאת לטיול עם משפחתי.
    תודה 🙂

    1. Avatar
      רונית כפיר

      אוי, "לראות את השביל" זו מטאפורה נהדרת. אפרופו זה – באמת להבין שהילדים הקטנים לא תמיד רואים את השביל כמונו – ולאפשר להם לראות את התמונה הגדולה, את השביל או את המסלול (או את היעד, אם יש) זו בהחלט עזרה שהם עשויים להודות עליה. 🙂 שימחת אותי מאד.

  3. Avatar
    תמי

    אין לי פייסבוק אז אגיב כאן לדברי דורית: ניסחת כ"כ יפה ומדויק את הרגשתי, עד שרק אחרי שקראתי אותך – הבנתי את עצמי…
    רונית – את יכולה להסמיק בשנית.

  4. Avatar

    שוב, עוררת אצלי הרבה מחשבות. על טיולים, על הורות, על ילדים קטנים והקצב שלהם. אחרי חופש כל כך ארוך צברתי הרבה תסכולים, בעיקר מעצמי. עכשיו 1 בלילה אז אני בטח אחלום על הפוסט הזה, חלום מלא נופים (:

    1. Avatar
      רונית כפיר

      גליתי, אני ממש אתרגש אם הפוסט שלי יופיע אצלך בחלום. שמחה שעוררתי בך מחשבות וחוזרת לקרוא על הטיול שלכם (לא יכולתי לקרוא בזמן הטיול שלנו!)

  5. Avatar
    חדוה

    ואחד הדברים שלמדתי מטיולים עם קטנים זה ללכת בקצב שלהם.
    כשהולכים כמה צעדים לפניהם ומחכים להם וממשיכים, התחושה ברגליים קטנות היא שכל הזמן צריך להתאמץ להשיג ולא מגיעים. ולקטנים ולקטנות זה מייגע ומתסכל.

    1. Avatar
      רונית כפיר

      בדיוק. בגיל שהם מתחילים ללכת תמיד יש את ההתלבטות אם להמשיך לשאת אותם על הגב או לא. זה לא פשוט ללכת בקצב של ילד, אבל זה משתלם.

  6. Avatar
    אורנה הדר

    פוסט חכם, מרגש וכתוב נפלא. תודה!

  7. Avatar
    נעמה אורבך

    פשוט תענוג ללוות אותך ואתכם במסע הזה. מאוד אהבתי את הקטע שבו כתבת איך אפשר ללמוד על ההורות שלנו דברים חדרים דרך טיולים. ממש מעניין ומאיר עיניים.

    1. Avatar
      רונית כפיר

      תודה נעמה, את נראית לי קליינטית מעולה לפוסט הזה! שיהיו לכם טיולים מקסימים.

כתיבת תגובה

רוצה לרכוש את ההרצאות שלי?

הירשמו לעדכונים
על פוסטים חדשים בבלוג

פוסטים לוהטים

עיצוב בית פרטי ברעננה

בית פרטי ברעננה

עיצוב בית פרטי ברעננה: בית רחב ידיים עבר שיפוץ ושינוי סגנון כביר, עבור משפחה בת חמש נפשות. מיקום דלת הכניסה הוחזר לחזית הבית, המבואה הישנה

לפוסט המלא »

הרצאה בפני מעצבות ב"האסם"

הבוקר התארחתי בחנות "האסם", בקרית ענבים, ודיברתי בפני כחמישים מעצבות פנים. שמחתי לראות שההרצאה התמלאה ממש מהר (והוזמנתי לשם בשנית, אפרסם מועד בפייסבוק שלי ובאינסטגרם של האסם

לפוסט המלא »

פוסטים אחרונים

הנושאים הכי חמים לפי

בינתיים, באינסטגרם שלי:

אני רוצה עדכון
על פוסטים חדשים בבלוג

פוסטים לוהטים

יפה שעה אחת קודם

כמה מכם משתמשים בשעון מעורר? בצילומי סטיילינג של בתים מעוצבים תמיד יש איזה שעון מעוצב ליד המיטה, אבל תכלס, רוב מי שאני מכירה משתמש בשעון

לפוסט המלא »

פוסטים אחרונים

הנושאים הכי חמים

בינתיים, באינסטגרם שלי: