המלצות הורות I – בגנות השבח, בשבח הגננות

כמו בתחומים אחרים, אחרי לא מעט זמן הגעתי למקום בו אני יכולה לומר: אני אחלה אמא.

אין זה אומר שאני אמא מושלמת (פעם מישהי כמעט טרפה אותי למשמע המשפט הזה). אם חשבת שלהגיד "טוב לי" בלי להתנצל זה מאתגר – נסי להגיד למישהו שאת אחלה אמא! כמו כל דבר בחיים – אין כזה דבר מושלם. עצם הנסיון להגיע לשם מייגע ומיותר.

זה אומר: אני לא מלקה את עצמי על מה שאינני, אם אני מפשלת אני לא מקטרת ומשתדלת להשתפר ולהשתנות, והאידאל שאני מציבה לעצמי הוא ריאלי. אני עושה כמיטב יכולתי – וכן – זה מספיק.
עם תחילת גיל ההתבגרות הילדים שלי מתגבשים כבני אדם, ואני מביטה בהם ומרגישה שעשינו אחלה עבודה. אני רואה את היחס שלהם לעצמם, אלינו, זה אל זו ואל הזולת ואומרת אותו הדבר. ואני מוצאת שככל שאני מרבה לנתח יחסים עם הזולת בהקשר המקצועי, ומבססת את תחושת הערך שלי באותו הקשר, היחסים שלי עם הילדים שלי משתפרים גם כן.

הפוסט הזה נכתב לפני חודשים והלך ותפח עוד ועוד. בסוף החלטתי לשחרר אותו בדמות כמה פוסטים נפרדים. {ועכשיו, אוגוסט 2019 – הפוסט גם זמין להאזנה בפודקסט שלי, והמאמר שאני מקשרת אליו זמין בתור פוסט נפרד אותו אני מקריינת (למה להפסיק להגיד לילדים כל הכבוד)}.

פילו אחת וספר אחד

כשהייתי אמא צעירה לא היה לי המון זמן לקרוא. אבל היו שלושה ארבעה מאמרים וספרים שקראתי בשנים הראשונות, ששינו את ההורות שלי, אם לא ממש בן לילה או בפועל, הרי שבטווח ארוך ובתוך ראשי.

מעבר לספרים ולמאמרים – בשנות חייהם הראשונות של ילדי זכיתי להכיר את פילו, הגננת שלהם והמקימה של גן השלום (קראו על הגן כאן), מי שלימדה אותי את כל מה שהייתי רוצה ליישם בהורות בפרט ובהיותי אדם בכלל.

הגן פועל על פי ערכי החינוך של יאנוש קורצ’אק ושל לוריס מלגוצי, בגישה החינוכית שפותחה בעיר רג’יו אמיליה שבאיטליה.  שני ילדנו היו בגן השלום, שלוש שנים כל אחד, כך שהיו לנו שש שנים ללמוד.
תקצר היריעה מלפרט ולספר על פילו (קיצור של שמה, רונית פילוסוף), אבל בגדול היא למדה אותי לראות את הילדים (שלי) כנפרדים ממני, לכבד אותם, להקשיב להם ולהבין מתוך עולמם את מה שהם עושים ואומרים. זה נשמע משפט קטן ופשוט, אבל מדובר בתורה מורכבת וקשה מאד ליישום. בהדרכתה של פילו למדתי, בין השאר, לא לשים מילים בפי ילדי, לא לצחוק מדברים שהם עושים (אם הם טועים במילים של שיר, זה אולי "חמוד" בשבילי, אבל לא נעים להם אם צוחקים עליהם) להקשיב להם ולייצר איתם דיאלוג.
הכיף הגדול שבלהיות בגן (עם שני ילדים, סך הכל חמש שנים עם שנה חפיפה) היה לראות את פילו באינטראקציות שלה עם הילדים (והוריהם) יום יום, שנה אחרי שנה. ככה לומדים – מדוגמא אישית. ככה גם אני למדתי.

המלצות הורות 1 רונית כפיר. צילום: נימי גטר
לתת אישור לא להיות מאושרת כל הזמן. צילום: נימי גטר

הספר "איך לדבר כך שילדים יקישבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו" של אדל פייבר ואליין מייזליש מציע פתרונות נלמדים לדיאלוג החשוב הזה. למעשה, זהו כלי מעולה לכל מי שרוצה ללמוד לנהל שיחות טובות יותר.

בקריאה ראשונה הוא נראה דבילי (בעיקר לאור האיורים המיושנים) וההצעות מביכות ומטופשות, אבל אם מנסים לתרגל מגלים עד כמה קשה לנו: להגיב בלי שיפוט ובלי ביקורת, לא להגיב כלל, להנהן או ללמוד לשקף דברים שהילד מרגיש, בין השאר.

עד כדי כך קשה ליישם, שאני זוכרת עד היום את השיחות המעטות בהן לא רק ניסיתי לעשות כדברי הספר (או פילו) אלא הצלחתי. הדיאלוגים שנרקמו ביני לבין ילדי זכורים לי גם עשר שנים אחרי. למשל כששחר סיפר לי בנסיעה לגן, איך הוא שבר חלון בגן. במקום להגיב בהאשמה, בכעס או בהצעה לפתרון ה"משבר", פשוט הגבתי משהו כמו "או". והוא המשיך. סיפר איך זרק לוח משחק והוא פגע בחלון והחלון נשבר. הרי זו הפעם הראשונה שהוא רואה מה קורה לחלון זכוכית כשפוגע בו חפץ כזה. הוא המשיך לתאר תיאור מדויק של האירוע, כולל כיצד טיפלו בחלון השבור בגן, ומה צריך לעשות כדי לתקן אותו.

המלצות הורות 1 רונית כפיר. המלצות הורות רונית כפיר

כן. זה היה הלוח ששחר זרק ופגע בחלון. הצילומים האלו שמורים אצלי באחת ממאות תיקיות הצילומים שתיעדו את הנעשה בגן. לא על פי מועדים חיצוניים שרירותיים, אלא על פי הדרמות החשובות ותהליכי הלימוד שקרו שם.

תהליך תיקון החלון היה חקירה נוספת שהצוות ביצע עם הילדים. וכן, צריך סבלנות בשביל זה, אבל זה שווה את זה. את השיחה ניהלו באופן בו התנהלו כל השיחות בגן פילו – הצוות רק ניווט את השיחה, לא נתן פתרונות והעלה שאלות פתוחות, של סקרנות ולא של שיפוט. מה קרה בגן? איך קרה? מה קורה לזכוכית כשפוגע בה חפץ קשה? אפשר להיות עם חלון בלי זכוכית? מה עושים עם חלון בלי זכוכית? האם זה מפריע? איך פותרים? כולל חיפוש בספר הטלפונים אחרי האיש שמתקן זכוכיות, מה שם המקצוע שלו, כולל בירור בטלפון כמה עולה ומתי ואיך.. תהליך לימודי שלם ומרתק, בלי אשמה, מתוך הפיכת כל מה שקורה בחיים להזדמנות ללימוד משותף וצמיחה.
גם חברתי לא תשכח את היום בו פנתה אל בנה הכועס בהצעה ה"הזויה" (שלקוחה מהספר): "למה שלא תצייר לי איך אתה מרגיש?", והוא הלך, צייר לה ציור שפתח את הרגשות שהוא לא יכול היה להביע. ציור שבעקבותיו באה שיחה קשובה, ופתרון מרגש לסיטואציה הקשה.

למה להפסיק להגיד לילדים "כל הכבוד!"

המאמר השני שאני רוצה להמליץ עליו נקרא "בגנות השבח" והוא קצת יותר קשה לעיכול. הוא עומד, כביכול, בניגוד לאינסטינקט ההורי הבסיסי שחונכנו עליו – לתת חיזוקים חיוביים לילדים שלנו.
עבורי הוא מאמר פוקח עיניים ממש. הוא פשוט נהדר בעיני ואני מסכימה עם כל מילה שלו.
תגובת השבח היא כה אינסטינקטיבית אצלנו, שרבים מגיבים למאמר בהלם של ממש, ומייחסים לכותב טון שאני כלל לא מוצאת בו: טון סגפני, נוקשה או "רציונלי מדי". קל לפתור אותו בתור "אויש באמת, איזה פלצן" פשוט משום שהוא מציע שינוי מהותי לתגובה כמעט אוטומטית שלנו, והשינוי אכן אינו פשוט ליישום.
לכן חשוב לי לבקש מכם לבוא בטוב: קראו אותו בטון אוהב, מכיל, חכם. לא מדובר בהצעה להיות הורים קשים וקשוחים, המקמצים במחמאות. להיפך- מדובר בהצעה להיות הורים קשובים, שלא חומסים את ההנאה ואת ההנעה האמיתית מהילדים שלהם. מצאתי את המאמר הזה לפני המון שנים באתר של הגיל הרך, ושיתפתי אותו מאז בפייסבוק שלי. עכשיו חזרתי אליו ותרגמתי אותו מחדש, לאחר שלצערי לא קיבלתי תשובה מכותב המאמר או מבעלות האתר, כדי לדעת מי תרגם אותו במקור. בכל אופן הריהו לפניכם, בצורת קובץ PDF.
לטעמי, העצה הקלה ביותר ליישום היא תגובה לילד שמראה לי משהו שיצר או שקורא לי להביט במשהו שהיא או הוא עושים. במקום "איזה יופי!" נסו להגיב לגופו של עניין.
לרוב התגובה הראשונה היא הלם (טיפ: זה קל יותר עם ילדים של אחרים). מהרגע שתאמרו לילד "וואו, כמה קווים דקים וישרים ציירת! הם ממש נוגעים בקצה של הנייר" או "איך נחתת בדיוק על שתי הרגליים בלי ליפול!" במקום "איזה יופי" האוטומטי- ליבו שלכם. הוא לא ירצה לעזוב, ורק יביט עמוק יותר לתוך עינכם וירצה לשוחח איתכם עוד. ראו הוזהרתם.
ושוב – את החכמה שבספרים האלו הצלחתי ליישם אולי 5% מהזמן. לקח לי שנים להפנים רעיונות ועקרונות שעכשיו, אילו היה לי עוד ילד, היה לי ללא ספק קל יותר ליישם. בשביל מה יש נכדים? או בלוג?

המצחיק הוא, שבסוף זה כן קשור לעבודה מול לקוחות, גם בעיצוב.

בהרצאות שלי אני מעודדת תגובות ענייניות ללקוחות על פני תגובות שמגיעות מאוטומטים רגשיים כמו עלבון או כעס. כשנצליח ליישם דיאלוג כזה עם הלקוחות שלנו (שלוקח על עצמו את האחריות, מגלה אמפתיה לצד השני ומגיב בצורה עניינית לצרכים שלו) נגלה שקל לנו יותר ליישם אותו עם הילדים שלנו. למרות שסגנון הכתיבה שלה כל כך מפותל שלפעמים קשה להבין מה היא אומרת, מאד הסכמתי עם הזווית של עינת נתן במאמר הזה שלה, על למה אין לנו הפריבילגיה להיעלב מהילדים שלנו (או לכעוס עליהם כשהם "לא מנומסים" אלינו). אם בא לכם – הנה עוד המלצת קריאה. בקרוב אפרסם פוסט שני (ואולי שלישי) עם כמה סיפורי הורות שלקח קטן בצידם. גם בהם כמה צילומים של עינב, פרי מבטו הבוחן, האוהב והלא שיפוטי של נימי גטר.

אשמח מאד לשמוע כיצד התרשמתם מהמאמר ומהספר, ואילו שיחות מטורפות צמחו בעקבותיהם!

good_job

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter

לפוסט הזה יש 46 תגובות

  1. Avatar
    תומר

    תודה על תרגום המאמר! מאוד אמיתי וכן בעיני. והפוסטים שלך נהדרים ומעשירים, מאירים נקודות מאוד חשובות בהורות. אהבתי מאוד

    1. Avatar
      רונית כפיר

      תודה תומר! שמחה מאד על כל מי שמוצא את המאמר מאיר עיניים. אלו לא דברים שגרתיים לטעון, וקל להתנגד לזה.. בהצלחה ביישום!

  2. Avatar
    טליה

    פוסט מצוין רונית. אני מיד ממשיכה לקרוא את הבאים אחריו. כתבת פה על הרבה דברים שנמצאים לי בראש כבר תקופה (בעצם מאז הלידה הראשונה) ותמיד טוב להפוך בהם שוב ולדייק את איך זה עובד בשבילי/בשבילנו.
    אז תודה!

    וגם, בכובע הבלוגרית:
    טוב לקרוא אותך חופשיה לכתוב על כל מה שמעניין ומעסיק אותך. זו השראה.

    1. Avatar
      רונית כפיר

      תודה טליה! רק עכשיו ראיתי את התגובה שלך כאן, וזה משמח אותי מאד. גם לי כיף להרגיש כאן לפתע כל כך בבית, ולכתוב על כל מה שמעניין אותי, בידיעה שזה "ישתלם לי" בכל מקרה, גם אם איש לא יקרא, ובהפתעה שבסוף – מה שמעניין אותי מעניין גם אחרות כמותי.

  3. Avatar
    נגה

    היי. תודה רבה על הפוסטר מאוד נהנתי. האם יש לך קישור למאמר באנגלית?

    1. Avatar
      רונית כפיר

      כמובן. בתחילת הפסקה יש קישור למאמר המקורי באנגלית.

      1. Avatar
        נגה

        תודה!! שלוש פעמים חיפשתי ולא מצאתי עד עכשיו…

  4. Avatar
    לימור

    תודה על הפוסט. היה מעניין לקרוא ובהחלט נתת חומר למחשבה.

    אני ממש בתחילת הדרך, אז אני לא יכולה להעיד מניסיון, אבל הרושם שלי הוא שהבעיה היא לא בלומר "כל הכבוד" אלא בלתת מחמאות "כלליות" ולא ספיציפיות לפעולה של הילד.

    כלומר "כל הכבוד", או "איזו חכמה את" או "יפה מצידך" הן מחמאות כלליות ודי נטולות משמעות.

    ביטויים "גנריים" שמשוייכים לפעולה הם כבר משהו אחר לדעתי:

    " כל הכבוד ש…", "איזה יופי ש…" או "אני גאה בך ש…" (התאמצת/ניסית/הצלחת לפתור את התרגיל / ציירת קוים ישרים ודקים / נחתת על שתי הרגליים בלי ליפול)

    "נחמד מצידך ש…" או "כל הכבוד ש…" (עזרת לתלות תמונה/לפנות כלים / הסברת לסבא בסבלנות)

    אישית אני שונאת מחמאות שמשבחות תכונות שכבייכול מאפיינות ילד/ה, ללא שיוך. "איזו חכמה את" "אתה כזה ילד נחמד" "אתה תמיד עוזר" " את/ה טוב/ה ב…" הן נוראיות לדעתי כי הן לא משדרות הערכה על מאמץ, או על משהו שיש לילדים שליטה עליו. הן מדברות על תכונה שכבייכול תמיד נמצאת שם, בין אם מנסים או לא, רוצים או לא. וגם משדרות ציפיה שהתכונה הזו תמיד תציג את עצמה, בכל פעולה עתידית שהילדים יבצעו.

    בתור ילדה, כמעט תמיד קיבלתי בבית מחמאות ספיציפיות לפעולות. כאשר קיבלתי "בחוץ", כולל בבית הספר, מחמאות מהסוג הכללי, הן הרבה פעמים עוררו בי טינה – הרגשתי שלא רואים אותי אלא איזושהי דמות דמיונית שמצפים לראות, והציפיות האלו גם יוצרות לא מעט לחץ.

    1. Avatar
      רונית כפיר

      הי לימור,
      יש הבדל בין מחמאות נטולות משמעות (או כלליות) לבין מחמאות ספציפיות, אבל בעיני השינוי שהכותב מנסה לחולל הוא בעצם התגובה: כשיש הבנה שהפעולות שילדי עושים אינן נועדו לי כלל – אוכל לחדול מלהגיב עליהן כלל. להגיד שאני גאה בילד שלי ש (עשה פיפי בסיר / אכל את הפרוסה שלו / חלק משחק עם חבר) הוא להביע את דעתי ולתת אישור לילד שלי. זה הופך את הפעולה שלו לחלק ממערכת היחסים שלנו. ובמה היא רלוונטית למערכת היחסים שלנו? האם הילד שלי חולק משהו עם החבר שלו כדי לקבל ממני תגובה? או שמא הוא חולק את המשחק עם חבר כדי להיות חבר. האם הוא אוכל כדי לקבל שבח או כדי להשביע רעב? האם הוא מטפס כדי להתגבר על פחד וללמוד או כדי לקבל חיוך מאבא?
      ההנחה שלנו, בעיקר עם ילד ראשון, שכל מה שהוא עושה אנחנו מהדהדים לו חזרה. אפשר להדהד דברים כמו "ראית כמה החבר שלך שמח כשנתת לו את הבובה?" אבל ברגע שאת מכניסה את עצמך למשוואה – את יוצרת אזור מסוכן לטעמי. אם לאמא שלי יש מה לומר על כל ביס שאכניס לפה, אני יודעת איך "להפעיל" אותה ואולי אני בכלל אוכלת "למענה". לכן זה נקרא במאמר "שליטה מצופה סוכר". להורה אין כל רלוונטיות לרוב הדברים שהילד שלו עושה. הוא יכול להיות צופה פאסיבי מהצד, ולהיכנס רק אם קראו לו. מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי.
      המאמר לא מדבר רק על מחמאות. הוא מדבר על תגובות בכלל. לפעמים אפשר פשוט לשתוק.

      1. Avatar
        לימור

        זו נקודה מאד מעניינת – מעולם לא חשבתי על זה כך.

        תודה!

  5. Avatar
    נועה

    היי רונית,
    איזה כיף לקרוא את מה שכתבת, בני בן שנה – ובספטמבר הכנסתי אותו לראשונה לגן (בתל אביב) בשיטת רג׳יו אמיליה. עוד במפגש הראשון לפני פתיחת השנה הרגשתי שהגענו למקום הנכון, והטקסט הכה מדויק שלך רק מחזק את הרגשתי. בדרכי למצוא מדפסת להדפיס את כל המלצות הקריאה שלך 🙂

    תודה רבה!

    1. Avatar
      רונית כפיר

      שמחה לשמוע! ההמלצות הן רק ספר ומאמר מתורגם שאפשר להדפיס. תודה על התגובה ובהצלחה בהורות!

  6. Avatar
    אסנת

    חברה המליצה לי על הספרים האלה (יש שניים, ואגב, שניהם תורגמו לעברית) עוד כשהילדים היו קטנים. כמו שאמרת, לא תמיד יישמתי, אבל כשיישמתי, זה עבד. אח"כ יישמתי את זה גם על השיחות עם אימא שלי! 🙂

    1. Avatar
      רונית כפיר

      זה בהחלט הרגל שדורש תרגול ואימון. וכן, לפעמים התוצאות מדהימות במיידיות שלהם, במיוחד עם ילדים קטנים. אצל הגדולים זה קשה להתחיל, כי הם מזהים זיוף, ולא תמיד קל להתחיל ולדייק בתגובות.

  7. Avatar
    נעה שנאן

    תודה רונית!
    כהרגלך סיכמת בצורה עינינית ומדויקת. מאוד מתחברת לקשר בין היחסים שלנו עם הילדים ליחסים עם לקוחות ( או בני זוג, חברים, משפחה…)
    מכל הרפרנסים שהתייחסת אליהם אפשר ללמוד משהו על תקשורת בכל מערכת יחסים בחיים.
    אחד הדברים שחשוב לי להדגיש ביחסים הבנות שלי זו אמפטיה. היכולת שלנו לראות את האחר ומצד שני לא לבטל את עצמנו ואת הצרכים שלנו מולו. מוצאת את עצמי הרבה מבטאת את הצרכים והרצונות שלי מולן, חולקת איתן את החווית היומיומיות שלי (בעיקר משעות העבודה) מתוך תקווה ליצור שיח פתוח בבית.
    וכן, גם אני אחלה אמא 🙂
    מחכה לחלקים הבאים!
    נעה

    1. Avatar
      רונית כפיר

      הנקודה של האמפתיה חשובה מאד. גם עליה כתבתי.. אני מנסה לפרק עכשיו פוסט ארוך מאד לכמה קצרים, ולמצוא להם גבולות מתאימים.. כמו דברים רבים אחרים, אני חושבת שילדים לומדים אמפתיה מחיקוי. כלומר, לא רק מאיך שאני מגלה אמפתיה כלפיהם, אלא כלפי צד שלישי. מקווה לכתוב גם על זה בהמשך. תודה שהגעת והגבת! אני בטוחה שאת אחלה אמא.

  8. Avatar
    רוני

    פוסט מקסים וחשוב!

    תודה רבה!

    תמיד אני אומרת שאם לא הייתי פסיכולוגית כנראה שהייתי מעצבת – ומשיחות שיש לי עם מעצבים/אדריכלים ועוד – שוב ושוב אני שומעת, שאם הם לא היו מעצבים הם היו הולכים על פסיכולוגיה 🙂 כנראה שיש משהו בעולמות האלה שמתיישב יחד לפעמים, כך שהפוסט הזה, שדן בעולמם הרגשי של ילדים (שיש בו כל כך הרבה אופטימיות, חיוניות, קסם ותום) והאינטראקציה עם ההורים (שהיא הראשונה באמת לשקף ולהבנות לילדים את הבסיס לתקשורת הרמונית ובריאה עם עצמם ועם אחרים) לא מנותק לדעתי משיח ועיסוק באסתטיקה ועוד.
    אמשיך לעקוב 🙂 בהצלחה!

    1. Avatar
      רונית כפיר

      החיבור הזה מעניין ולא מובן מאליו כלל. הרבה אנשים בורחים מהמקצוע הזה מפני שלא רצו להיות פסיכולוגים, אבל אני מסכימה שכדי להיות מעצב טוב אתה חייב להיות בעל יכולות אמפתיה והבנה לזולת. זה עדיין לא אומר שכולם רוצים ממש לעבוד עם אנשיםץ 😉

  9. Avatar
    מיכל ברק

    תודה רבה רונית יקרה. כתבת מקסים והלוואי שהייתי מצליחה בכך ב 5% מהזמן. גם בהורות וגם בחיים המקצועיים, החברתיים והפוליטיים. אם רק הייתי יודעת להקשיב יותר, לדבר פחות ולתת מקום לשתיקות. מאוד מאוד אהבתי. תמשיכי!

    1. Avatar
      רונית כפיר

      מיכלי, את יודעת להקשיב נפלא, וזה רק עניין של רף. אולי יחסית לעצמך את מרגישה שאת מצליחה חמישה אחוז מהזמן. אבל אם תורידי את הרף תגלי, שהשפה הזו היא חלק בלתי נפרד ממך. בפוסט הבא שלי אני מקווה לכתוב על הלקאה עצמית לעומת "תעופה עצמית" שלנו כהורים. שמחה שבאת לכאן! (ואלמלא אמרת לי בבהירות ונחרצות ש"מה זאת אומרת? ילדים צריכים להיות בשמונה במיטה" ייתכן שעד היום שחר לא היה ישן כמו שצריך. איזה מזל שהיתה לי אותך).

  10. Avatar
    נועה

    רונית, פוסט נהדר.

    חיזקת והעצמת, עוררת מחשבה. מאז שאמה נולדה אני מנהלת איתה שיחות, מקשיבה לה, נהנית מסיפורים של גיל שנתיים, ושלוש, וארבע, ועכשיו גם חמש. אנשים (משפחה בעיקר) צוחקים עליי ואומרים "מה כבר יש לדבר ככה עם ילדה קטנה? כמו מבוגרת? מה יש לה לומר?" ומעדיפים את ה"פוצי, קוצי, יופי".

    ה"איזה יופי" קשה לי, ותמיד חשבתי שאני מאתגרת אותה קצת יותר מדי בכך שאני מדברת על מה שממול ולא בכלליות. עכשיו קיבלתי חיזוק.

    יותר מהכל, הבטחון להאמין שאנחנו אימהות טובות, פשוט טובות. לא מצוינות, לא מדהימות, לא "אשפית ההורות". פשוט בטוחות בצעדים הבאים שלנו, ואם לא -לומדות מאלו שמלמדים אותנו.

    תודה.

    1. Avatar
      רונית כפיר

      שמחה לחזק. מקווה שאצליח בפוסטים הבאים לגעת בנקודת הבטחון, כי זה קצת חמקמק העניין הזה. כי מצד אחד צריך להרגיש טוב עם עצמך, מצד שני לא להגיע למקום של "אני יודעת הכי טוב מה טוב בשביל הילד שלי". כי אני לא תמיד.
      בקיצור – עובדת על זה. תענוג הדיאלוג כאן עם כולם.

  11. Avatar
    ליאת

    כל הכבוד!
    סתם, תודה רבה שתרגמת את המאמר, אחרת אין סיכוי שהייתי קוראת אותו.
    חיזקת לי דברים שחשבתי/הרגשתי/קראתי, והמצוין במאמר הוא שהוא מביא הוכחות.
    ללא ספק אני הולכת לשנות את השבח במשפחתי (ושלחתי גם לבעלי, בתקווה שזה ישפיע עליו)
    באת לי בדיוק בזמן!

    1. Avatar
      רונית כפיר

      איזה כיף. אני לא באתי לך, את באת לי! בהצלחה והנאה עם הנסיונות החדשים.

  12. Avatar
    נעמה אורבך

    קלעת בול לכל מה שאני מאמינה בו. הספר הזה וחבריו לסדרה מעולים, את זה שעוסק ביחסים בין אחים, בלי ספק אחד האספקטים הסבוכים ביותר בהורות, קיבלנו מתנה כשנולד לנו ילד שני. המתנה הכי טובה שקיבלנו. את גישת המאמר בגנות השבחים האוטומטיים אני מתרגלת הרבה על תגובות לציורים של הילדים שלי. בכל פעם שנפלט לי איזה "מקסים" אני מרגישה שלא עשיתי את עבודתי כאמא… לפעמים לא קל למצוא משהו באמת ייחודי ומתאר להגיד על כל ציור וציור. מחכה מאוד לפוסטי ההמשך.

  13. Avatar
    עמית בר

    תודה רבה ששיתפת. להיות אמא זה לא פשוט 🙂 קראתי את המאמר שתרגמת ו- ואו!!! אקח לתשומת ליבי כל מילה. זה נשמע כל כך נכון! יש לי בן, בן שנתיים ו"כל הכבוד" כל כך שגור אצלנו… חיזוקים חיוביים כל הזמן! זה ממש סוג של התמכרות. בהחלט אאמץ את מה שכתוב, כמה שזה קשה ליישם אני התחברתי לכל מילה במאמר. מדהים! אחלוק עם בעלי ונתחיל מהיום בעבודה. את החלק שבו אני משקפת לו ומסבירה דברים כשהם קורים אני כבר מבצעת עכשיו צריך להפסיק עם ה"כל הכבוד". תודה רבה!

    1. Avatar
      רונית כפיר

      איזה יופי.
      ולא לקחת את זה כמו תורה מסיני. ממליצה לאתגר את עצמך בפעם אחת ביום. או פעם בשבוע. אני מנחשת שמה שיקרה לך דומה למה שקרה לי – בשלב הראשון תשימי לב כמה פעמים את מגיבה כך, ב"איזה יופי!" או "כל הכבוד!". זו ההתחלה. משם אפשר להתחיל לאט לאט לשנות.
      ותזכרי – אם גידלת ילד מוכר, אי אפשר להוריד אותו מזה בבת אחת 😉
      בהצלחה! מחכה לשמוע על השיחה המטורפת הראשונה שצמחה מזה.

      1. Avatar
        עמית בר

        אז בהמשך למאמר המצוין שתרגמת והגבתי לגביו…. קראתי עכשיו גם את "אין לכם את הפריוויליגיה להעלב מהילדים שלכם" אני שמחה שקראתי את כל זה עכשיו כשהבן שלי בן שנתיים… מקווה שאצליח ליישם לאורך השנים את הדברים הנהדרים. שמחה שהחלטת להעביר מטיוטות לפוסטים ו"סטית" מנושא העיצוב (שאני כמובן אוהבת), כי הדברים נהדרים – מחכה כבר לפוסטים הבאים!

        1. Avatar
          רונית כפיר

          תודה רבה. גם אני מחכה.. עורכת אותם, זו כנראה תהיה סדרה כי החלטתי שעדיף יותר פוסטים יותר קצרים מאשר אחד ארוך. אישית אין לי סבלנות לפוסטים שהם יותר ממסך-שניים..

  14. Avatar
    יערה מרציאנו

    רונית יקרה.
    זה מאיר עיניים ומרתק. באת לי בדיוק בזמן !!
    דש

    1. Avatar
      רונית כפיר

      אני קוראת וחושבת – הקטנה הזאת? לא יכול להיות שהיא אמא!

  15. Avatar
    דורית

    שאת אישה לעניין! איזה פוסט יפה ואין לי שום ספק שאת אחלה אמא! אני זוכרת אותך חושבת על הורות עוד לפני שזה היה באופק, בוחנת סגנונות הורות שונים ובודקת מה מוצא חן בעיניך. תודה על התרגום של המאמר.
    הנה קטנה שאספנו ממנהל ביה"ס הנפלא שהיה לנו באמריקע: במקום לשאול: "איך היה בביה"ס," לשאול: "מה היה הדבר הכי נחמד שקרה היום?" זה מייצר תשובות יותר מעניינות מ"כיף", כי במקום לכוון לסיכום כללי, זה עוזר להיזכר בפרטים. מתוך מה ש"הכי נחמד" עולים כל מיני דברים, לא בהכרח נחמדים. אבל האמת היא שככל שחולפות השנים, אני שואלת פחות. ירצו — יספרו. ממילא על מצב הרוח ואם טוב או רע אני לא צריכה ללמוד מתוך דיווח מילולי.
    בכל אופן, נשיקות ותודה ותמונה יפיפיה של עינב 🙂

    1. Avatar
      רונית כפיר

      דוריתי יקרה. מרגש לשמוע שאני חשבתי על זה עוד לפני, אבל אני מתארת לי שהיו לי דיעות עוד כשאת היית אמא הרבה לפני.. ואת עדיין אחת האמהות המעולות שיש.
      אני אכתוב באחד הפוסטים הבאים על שיחות ארוחת הערב אצלנו. היו תקופות ששאלנו כך, אפילו בלי ה"נחמד". והתחביב שלי היה לפעמים להתחיל לספר משהו שקרה לי (לפעמים דווקא משהו עצוב או קשה). הטריגר כמובן מיידי..
      תודה שבאת לבקר דוריתי!

      1. Avatar
        דורית

        יא, חמודה. אני תמיד קוראת את הפוסטים שלך. וכן, אני גם חושבת שאם יש תרבות שיתוף בבית זה עובד לכל הכיוונים ומשנה את המגמה מחקירה משטרתית לשיחה. 3>

  16. Avatar

    מפתיע לקבל פוסט כזה בבלוג שלך 😉 ועם זאת אני מוצאת את עצמי נשאבת. עוד לא קראתי את הלינקים הנוספים ואת המאמר המתורגם (אקרא בהמשך) אבל כן יכולה להגיד שהאמהות שלי שהיא די אינטואיטיבית דוגלת (ברובה) בהרבה מהעקרונות שהזכרת כאן ובעיקר אלה של השיח הפתוח. גיליתי שהילדים שלי מגיל מאוד צעיר ורבליים מאוד ושיש להם פרשנויות משלהם על החיים, לפעמים שונות משלי, לפעמים מפתיעות, לפעמים אפילו כאלה שגורמות לי לחשוב שוב על אותו נושא והשיח שנוצר כשהוא פתוח ומכיל הוא לא פחות ממדהים. הילדים שלי עוד קטנים ועדיין, כל יום מגלה כמה האמהות שלי שונה כלפי כל אחד מהם דווקא בגלל שאני עושה מאמצים לתת לכל אחד מהם את המקום שלו בעולם ואת האמירה שלו. על החלק של ההתייחסות העניינית לעומת החיזוקים אני עוד עובדת.. יותר קשה ליישום ובאמת מרגיש שזה פחות אינטואיטיבי. כשזה מצליח זה אכן בא עם תגובות ותובנות בהתאם. מחכה לפוסט הבא 🙂

    1. Avatar
      רונית כפיר

      תודה הגר. מעניין אותי לשמוע מה תחשבי על המאמר. ממליצה בחום לפנות 5-6 דקות ולקרוא אותו.

  17. Avatar
    יערה

    תודה ששיתפת וסיפרת
    אני אמא בפעם הראשונה לתינוקת כמעט בת שנה ומחפשת את הנתיב שלי בהורות. עכשיו שהיא כבר ממש מבינה התחלתי להרגיש שזה צורך דוחק ללמוד יותר ולהבין איזו אמא אני רוצה להיות.
    קלעת בול.
    כמו ביתר הפוסטים המגוונים שלך.
    וגם- רוצה לשתף שבעקבות הפוסט המכונן ההוא אני מגישה בקשות ללימודי השתלמות יוקרתיים (בעיני..) למרות שאני לא עונה על ההגדרות הבסיסיות. אבל לדעתי באמת יש לי הרבה מה לתת.
    תודה 3> 3> 3>

    1. Avatar
      רונית כפיר

      תודה יערה. את באמת ממש בהתחלה, תקופת הישרדות אפילו 🙂 היא אמנם מבינה דברים בגיל שנה, אבל התכנים של הספרים והמאמרים מתאימים לגיל טיפה מאוחר יותר. הגישה מאחוריהם – לכל גיל, גם שנה.
      אני מאד מאד שמחה לשמוע שהפוסט עזר לך לתת לעצמך את הדחיפה בכיוון ההרפתקני! אני בטוחה שיש לך הרבה מה לתת. תודה שנתת גם לנו.

  18. Avatar
    ליאת רסיין פרי

    כבר שמעתי על הגישה הזו בעבר, שמחתי לקרוא את המאמר המלא. הוא ממש מעורר מחשבה לגבי האוטומט שלפיו אנחנו פועלים ואיך זה משפיע על הילדים שלנו. אהבתי את הביטוי "שליטה מצופה סוכר", הגדרה מעולה ומדוייקת.
    בקיצור, להסתכל לילדים שלנו בעיניים, להיות סקרנים ובאמת להתעניין במה שהם אומרים/עושים/מרגישים . כל היתר כנראה יבוא באופן טבעי.
    תודה וליל מנוחה ?

    1. Avatar
      רונית כפיר

      באמת אחלה הגדרה. שמחה שהגעת, קראת והגבת. תודה ליאתי.

  19. Avatar
    מיכל

    כלכך מתחברת לכל ההמלצות והתובנות שלך! ואהבתי מאוד את החיבור למקום המקצועי, מול לקוחות ובתפיסה שלנו את עצמנו.
    ואת יודעת מה… אני אמא לילדים קטנים, קוראת, מאמרים, ספרים… (כל הרשימה שלך מככבת בהם) ובנתים ממרום 7 שנות הורותי, כן אני חושבת שאני אחלה אמא, ממש, אבל ככה בסוף היום מתגנב לו איזה ׳אבל׳ קטן… כמה שהייתי רוצה ליישם יותר את הדברים שאני לומדת..
    אז זה כלכך מעודד אותי לשמוע שבתפיסה שלך את עצמך הצלחת ליישם 5% ועדיין… בסיכום הנקודות בינך לבין עצמך את אחלה אמא. וגידלת מתבגרים למופת.
    אז תודה לך על חיזוק הקול הפנימי-הזה הבטוח שלא שופט אותי 🙂
    ובכלל. מעודדת אותך להמשיך במסורת.
    מעוררת השראה שאת.

    1. Avatar
      רונית כפיר

      תודה מיכל.
      אני חושבת שאני מיישמת חמישה אחוז מהספרים. שאר 95 האחוזים הם הפרשנות שלי, רובם בסדר, חלקם איום ונורא. כמו בכל מערכת יחסים – אני מכירה מעטים שלא טועים, מתפרצים, מגיבים כמו ילדים קטנים אם לוחצים להם על כפתור לא נכון.
      אנחנו צריכות להיות סלחניות לעצמנו. למעשה, על זה בפוסט הבא – כל עוד נעמוד מול המראה (מטאפורית או לא) ונגיד לעצמנו: איזה אמא איומה אני – לא נוכל ללמד את הבנות שלנו לאהוב את עצמן.
      ולו בשם הדוגמא האישית – אם את רוצה שהילדים שלך יאהבו את מי שהם – הראי להם שאת אוהבת את מי שאת.

  20. Avatar
    מיכל

    איזה פוסט מקסים ומאיר עיניים! תודה

  21. Avatar

    איזה כיף שתרגמת כי בטח היית מתעצלת לקרוא את זה בשפת המקור. ממש משנה חשיבה וממש שמחה שהבנות שלי עוד קטנות ועדיין יכולה ליישם ולשנות מחשבה ולחזק אותן ממקום אחר.
    אחלה פוסט!

    1. Avatar
      רונית כפיר

      תודה אורית! מקווה שהתרגום זורם. גם אותו למדתי לשחרר ולפרסם כמו שהוא, כי אין מושלם, יש מספיק טוב 🙂
      זה לא התחיל כתרגום שלי. מצאתי את זה מתורגם ושיפרתי את זה.. מקווה שזה היה מובן בפוסט – פשוט לא מצאתי למי לתת קרדיט!!

כתיבת תגובה

רוצה לרכוש את ההרצאות שלי?

הירשמו לעדכונים
על פוסטים חדשים בבלוג

פוסטים לוהטים

הירוק היום ירוק מאד

מאז הוכרזו גווני הפסטל כמגמה חדשה ולוהטת עברו כבר יותר משנתיים, אבל עכשיו הם מתחילים לצוץ מסביב – סימן לתחזיות נכונות או מופרכות. אחד הצבעים

לפוסט המלא »

פוסטים אחרונים

הנושאים הכי חמים לפי

בינתיים, באינסטגרם שלי:

אני רוצה עדכון
על פוסטים חדשים בבלוג

פוסטים לוהטים

מופע שנות השבעים

אינלוקס( Inaluxe) הוא סטודיו לאמנות בו שותפים האמנים קריסטינה סוסטארקו וג'ייסון אוד. הם משתפים פעולה משנת 2010 (קריסטינה התחילה בשנת 2006 וג'ייסון הצטרף אליה) והם

לפוסט המלא »
טקס חוזה גבולות בלוג רונית כפיר נעים מאוד

טקס, חוזה, גבולות

הטקסים שאנחנו עושות עם הלקוחות שלנו משמעותיים יותר ממה שנדמה. הם מסמלים את הגבולות ואת ההסכמה של הצדדים להיכנס למערכת יחסים עסקית. על "טקסים עסקיים"

לפוסט המלא »

פוסטים אחרונים

הנושאים הכי חמים

בינתיים, באינסטגרם שלי: