על ילדה, תעודה ותעוזה

בתור מתנת בת מצווה, עינב קיבלה מאבא שלה מנוי לעונה של הפועל ירושלים בכדורסל. לא ידענו לאן זה יוביל, המחשבה היתה על זמן איכות של אב עם בתו, אהבה לירושלים והזדמנות לחזור לאהוד את קבוצת הנעורים. זה היה לפני שנה, ומאז המנוי חודש, הילדה הפכה מעריצה שרופה שלא מפסידה אף משחק, מתאמנת כל יום שעות בסל שהתקנו בחצר, פעמיים בשבוע ביישוב ועוד פעמיים בקבוצה בליגה ברחובות. נראה שזה משפיע על כל תחומי החיים שלה: היא פוגשת יותר חברות, מרוכזת יותר בלימודים ומקפידה יותר על שיעורים, ובעיקר עפה על עצמה באופן קבוע.

אסרטיביות נשית, הבלוג של רונית כפיר
יאללה_הפועל!

תשמעו סיפור:

לפני כשבועיים עינב חזרה הביתה עם תעודה.
שאלתי אותה מה דעתה על התעודה שלה, והיא ענתה ש”הכל סבבה, אני רק לא מבינה למה סיגל נתנה לי ‘כמעט טוב מאד’ במתימטיקה”.
תגובתי היתה: “למה שלא תשאלי אותה?”
עינב חשבה על זה, ושוחחה איתי שוב בערב. עודדתי אותה פשוט לשאול את המורה שלה, כדי להבין למה קיבלה את הציון הזה, וכדי שסיגל תדע, שהיא לא מרוצה. מה כבר יכול לקרות? או שהיא תקבל הסבר שיניח את דעתה, או שהמורה תשקול את העניין מחדש. חשוב לציין, שלעינב יש תקשורת כנה ופתוחה עם המחנכת שלה, ורבות בזכות המחנכת.

לבן שלי קרה מקרה דומה לפני כשנה, כשקיבל ציון לא מספק בעיניו על עבודה שטרח עליה רבות (עבודה על חרם,עליה דנו באריכות. לא הסכמתי שישנן את המנטרה “חרם זה רע” כפי שמצופה ממנו, ודיברנו על חרם כללי ליצירת שינוי, לטובה ולרעה. לא הייתי בטוחה איך מערכת החינוך תעכל את זה, האמת). שוב, בעידודי הוא ניגש בשיא הביטחון (והקסם האישי) למורה שלו, ותהה לפשר הציון. בעבודה נכתב שהוא “לא נקט עמדה”, כשהעמדה דווקא היתה ברורה. הוא הסביר למורה בעל פה את העמדה שלו. המורה קראה שוב את העבודה, והעלתה לו את הציון. שחר המבסוט סיפר לנו על זה בארוחת הערב (על שיחות סביב שולחן האוכל שלנו כתבתי פוסט שלם) ועינב התרשמה.

בחזרה לתעודה של עינב. כעבור יומיים קיבלתי טלפון מסיגל, המורה. “תשמעי, הבת שלך…”.
– “..ניגשה אלי בשיא הענייניות, ושאלה אותי ‘סיגל, אפשר לדעת למה נתת לי רק כמעט-טוב-מאד במתמטיקה?'”.
סיגל הסבירה שהציון בנוי על ממוצע של המבחנים. עינב שאלה איזה ציון צריך בשביל ‘טוב מאד’ וסיגל הסבירה  שמעל 90.
עינב הזכירה לה כמה השתדלה השנה להצטיין במתמטיקה, שהיה לה מבחן אחד פחות טוב, שלדעתה לא משקף את היכולות שלה, ושהיא דאגה להשתפר אחריו.
סיגל חזרה הביתה, בדקה את הציון וראתה שרק נקודה מפרידה בין ה’כמעט’ ל’טוב מאד’. היא תיקנה את הציון, כתבה מחדש את התעודה, ותעניק לה תעודה משוכתבת.
אני מתרגשת בטירוף מהסיפור הזה, והודיתי על כך גם לסיגל.

אסרטיביות נשית. רונית כפיר בלוג
– עינב למדה, שבשביל לקבל צריך לבקש. נשמע כמו משהו קטן, אבל לרוב אנחנו, הנשים והנערות, יושבות ומחכות. שיציעו לנו, שייגשו לנו, שימליצו עלינו, שיבחינו בנו.
לא תבקשי? לא תקבלי.
– בכך שהפניה שלה חוללה שינוי, סיגל מעודדת אותה ליזום עוד. “יגעת ומצאת? תאמיני”.יש תמורה ליזמות. ויזמות זו מילה גדולה, אבל היא לא יכולה להתחיל בלי יוזמות קטנות. שווה לקחת יוזמה, להרים את היד בשיעור ו”להסתכן” בתשובה לא נכונה. לזרוק את הכדור לסל ולהסתכן בפספוס. שווה להגן על יכולותייך, שווה לומר את דעתך. בשביל שינוי והישגים נדרשת פעולה. (את זה נדמה לי שהיא למדה בכדורסל).
– אחרי הצלחה אצל מורה קשובה ומכבדת, הסיכוי גדל שעינב תיגש גם למורות אחרות, או למקומות שם שיתוף הפעולה פחות בטוח, אליהם לא היתה ניגשת קודם.
– כשאת יודעת את הערך שלך, מקשיבים לך. כשאנחנו באות לדרוש את המגיע לנו, אנחנו לא צריכות להתקרבן, או להאשים אחרים, או להשוות לאחרים. אנחנו רק צריכות לדעת מה אנחנו שוות ולהסביר את זה בצורה ברורה ובטוחה בעצמנו. זו אני, זה מה שאני יכולה, זה מה שאני חושבת שמגיע לי. עכשיו הכדור אצלך. הגישה הזו מעוררת כבוד ומעודדת תגובה. בדיוק על זה אני מדברת במשא ומתן מול לקוחות, בין היתר על תשלום.
– העניין כאן אינו הציון, אלא ביטוי הפער בין הציון שקיבלה לבין מה שהרגישה שמגיע לה, ולכן גישה של “מה רע ב’כמעט טוב מאד’ לא רלווטנית.
– וכן בקשר לציון – לפעמים ההבדל בין הצטיינות (של טוב מאד) לבין כמעט – מייצר מוטיבציה עצומה. כשנערה יודעת שהיא מצוינת במתימטיקה – היא תמשיך לשאוף להצטיין בזה בעתיד.
איריס מיכאל הזכירה לי את הקטע הזה בסרט קלולס, בו אבא של שר מגלה שהיא “התמקחה את דרכה” להעלאת הציונים שלה, וגאה בה על כך יותר מאשר היו אלו הציוניים המקוריים:

https://www.youtube.com/watch?v=qmS4zRNir5w

מתברר שאני לא מאד שונה מאבא של שר, למרות שבמקרה הזה הציון הגיע לה. אני מרשה לעצמי לטפוח לעצמי על השכם, ולעשות זאת בפומבי לא כדי להשוויץ, אלא ממש כדי לעודד. אני אמא גאה. גם בעצמי וגם בילדה שגידלתי.
התגאו גם אתן בהצלחות שלכן, דעו מה אתן שוות (או כמה אתן שוות, אם זה בעסקים) – כי אין חשוב יותר מדוגמא אישית. אם אתן נוהגות לדבר אל עצמכן במשפטים כמו “אויש איזו גרועה אני” יהיה קשה אחרי זה לגרום לבת שלך להאמין ש”את הכי מעולה בעולם”. עודדו את הבנות שלכן לקחת יוזמה ולדעת את הערך של עצמן. ושלחו אותן לשחק. אולי עם הטי שירט הזה:

אסרטיביות נשית

לסיום, הנה סרט של אגודת הספורט לנשים האמריקאית (Women’s Sports Foundation) שיאמר את אותו הדבר. הם הקימו את SHE, שהם ראשי תיבות של Sports, Health, Education, עוצמה יכולה גם לייצר אסרטיביות נשית. כל זה לקראת הפוסט הבא שלי, על חשיבות של ספורט לנערות ככלי להצלחה בחיים:

  • כל המעורבות והמעורבים בפוסט הזה נתנו את הסכמתם לפרסומו, בשמחה 🙂 ואני מודה להם על כך מאד.

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter

לפוסט הזה יש 37 תגובות

  1. Avatar

    פוסט מהמם ביותר!!
    והשאלה הכי חשובה- איפה משיגים כזאת חולצה??

    1. Avatar

      חחח תודה, נדמה לי שהיא קנתה את זה בדיזנגוף סנטר

  2. Avatar

    רונית,
    קראתי את הפוסט הזה מזמן ועכשיו חזרתי אליו שוב. מדהים אותי עד כמה האינסטינקט שלי הפוך ממה שאת מתארת. תמיד כשקיבלתי ציון רע או פידבק לא טוב מיד השתבללתי בתוך עצמי והלקתי את עצמי. בין היתר מתוך מחשבה שזה מגיע לי ושזה הדבר הראוי לעשות. מעין קדושה מעונה. לעמוד על שלי או אפילו רק לנסות לברר היה נראה לי בזוי ולא ערכי. כשצפיתי בצד במישהי עושה זאת הזדעזעתי ופירשתי את זה כחנפנות ומניפולטיביות (אולי מקנאה?)
    עכשיו הגשתי ערעור על בחינה גדולה שנכשלתי בה כבר בפעם השנייה. בפעם הראשונה לא עירערתי מתוך מחשבה שזה חסר סיכוי, שהציון הזה הגיע לי, שלא למדתי מספיק והנה ההוכחה, שאני לא מספיק טובה וכו’.
    עכשיו הגשתי מסמך ערעור קפדני ומפורט, משהו מהמם, רק על הביצוע שלו צריך להעביר אותי… מבינה שאחד הפחדים שאני צריכה להתמודד איתם זה שהתקווה שהתעוררה בי תתנפץ. זה לא קל בדברים שחשובים לך. לפעמים קל יותר לוותר ולהגיד נכשלתי ולהניח לזה. ולא להתמודד עם התעמתות עם הכשלון הזה, עם לעמוד שוב מול אותו גורם שהכשיל אותך. לקחת סיכון נוסף (רגשי בלבד) שאולי יודיעו לך סופית שאת לא מספיק טובה ושאת חיה בסרט שחשבת שכן.
    אשכרה העדפתי בפעם הקודמת לעשות שוב את הבחינה (שגררה תשלום של כמעט אלף ש”ח והמון שעות ואנרגיה, מאשר לנסות לערער על ציון).
    מחזיקה אצבעות ולוקחת המון השראה מבתך וממך.

    1. Avatar

      עדי ממש ריגשת אותי! אני שמחה שחזרת לכאן שוב, ומחזיקה לך גם אצבעות.
      ומתייחסת גם למשפט שלך “לקחת סיכון נוסף (רגשי בלבד) שאולי יודיעו לך סופית שאת לא מספיק טובה ושאת חיה בסרט שחשבת שכן”. כמעט כל סיכון שלנו הוא רגשי “בלבד”.
      כמעט כל מה שעוצר אותנו מלעשות הכל הוא רגשי. זה כמעט תמיד פחד. פחד משהו. זה המעצור הכי חזק והכי קשה שיש. לעיתים היחיד.
      זה יכול להיות פחד מכשלון או פחד מהצלחה, פחד ממה יגידו או פחד ממה אחשוב על עצמי (בעקבות זה). יש לי הרגשה שלא משנה איזו תשובה תקבלי, את תהיי גאה בעצמך שניסית ועשית כל מה שאת יכולה. זה הרבה יותר טוב (ומרגיש יותר טוב!) מלהאשים את עצמך. זה באמת לא עוזר אף פעם.
      תחזרי לספר.

  3. Avatar

    רונית, הפוסט הזה ריגש אותי עד דמעות… אולי בגלל היכולת שלך לדחוף את הבת שלך לברר, לשאול ולהביע את דעתה, אולי בגלל היכולת שלה עצמה לעשות זאת ואולי בגלל האמונה הכל כך גדולה של שתיכן ביכולת להשפיע, לשנות, לדרוש ולברוא את העולם שלנו.
    תודה על פוסט חשוב ונפלא!

    1. Avatar

      תודה ליאת! וכנראה גם ריגש כי זה קרוב לבית ומוכר וחשוב לך 🙂 תודה שבאת.

  4. Avatar

    כבר אמרתי לך פעם, אצטרך לשמור את הפוסטים לתקופה בה יהיו לנו ילדים 🙂 מקסים!

  5. Avatar

    מקסים! מעורר השראה! כאמא, כאישה כבת…
    (והפועל עולה!)

  6. Avatar

    רגשת אותי.במילים החמות .המעוררות מוטיבציה להמשך היום.ולחיים בכלל……..טוב. את זה אני יודעת.שילדייך הם קסם אחד גדול…עם כול הכבוד להם.למקסימים שלכם….ההצלחה הראשונית היא שלכם. אתם אבני היסוד למה שהם….תהיו גאים..ותעופו על עצמכם…….

  7. Avatar

    רוניתה,
    קראתי והחכמתי. אומנם זה עוד רחוק ממני כי בזמן הקרוב אני צפויה להתעסק יותר במוצצים וכד’, אבל בטוחה שאקח מפה הרבה הלאה…והילדים שלך תמיד היוו בשבילי השראה 🙂
    נשיקות,
    סיגלה.

    1. Avatar

      מה? אנחנו לא מעודכנים??
      סיגלה! אני כל כך שמחה לשמוע. מתרגשת בשבילכם. את השראה גם בשבילנו.

  8. Avatar

    הי רונית, משמח לשמוע שעודדת את היוזמה גם לדרוש יותר, וגם לקבל הסבר.
    אבל הכי חשוב זה סוגיית הספורט ושילובו במערך ומארג הלימודים, אמנם הזכרת רק במשפט
    ואיזה השפעה על כך הייתה על בתך.
    אבל הנקודה הזו חשובה מאין כמוה במיוחד בעידן הנוכחי של בני הנוער ובכלל “עידן המסכים”
    ובפרט במדינה שלנו שספורט והעיסוק בו נשאר לפחות כך נדמה לי וממה שאני יודע בשיעור התעמלות בו בעיקר משחקים כדורגל/ כדורסל/ כדורעף ומרביתו הוא הקראת שמות.

    1. Avatar

      תודה גיל. הפוסט הבא שלי הוא על חשיבות ספורט לנערות ככלי להכנה לחיים (בעיקר העסקיים, אגב). מוכן ומחכה!

    2. Avatar

      היי גיל. למה “הכי חשוב זה סוגיית הספורט ושילובו במערך ומארג הלימודים”.
      אתה יכול בבקשה לספר לנו איך הגעת לציון הזה?
      למה זה יותר חשוב מהנושא המרכזי שעליו מדבר הפוסט כרגע?

      האם זה ערך אבסולוטי? האם סוגיית הספורט יותר חשובה מנניח סוגיית מרווחי שתילה אופטימליים של חסה מוגבלת אור? מרווחי השתילה הם נושא מאד חשוב שנידון לא אחת בפקולטה ברחובות. אם כבר הכי חשוב, הייתי אומר שהכי חשוב זה תזונה, והיכולת לנוח ביעילות.

      1. Avatar

        אסי, אני לא יודעת מי עצבן (או שעשע) אותך, אבל סוגיית הספורט והחלק שלה בעידוד של עינב לפעולה אכן חשובה, גם לטעמי. למעשה, כתבתי על זה את הפוסט הבא שלי, שיעלה בעוד כמה ימים. לא כל כך מבינה, האמת, למה בחרת בבלוג שלי (או בגיל) להפגנת ציניות. שמחה שאתה כאן ומגיב, אבל הלו, למה סתם להטריל?

    3. Avatar

      אה , או! נזכרתי.
      הכי חשוב זה לשנות את כל השיטה.
      למה רק הילדים של רונית יעיזו ויצליחו לתקן עוולות שיפוטיות של המערכת העיוורת?
      מה עם הילדים האלה שקולם לא נשמע, הוריהם לא דוחפים אותם לעצמאות ומסוגלות, הילדים שההורים ומערכת החינוך מדכאת אותם באופן אקטיבי –

      הכי חשוב זה לעבור עם המורה אחד אחד ולראות האם הוא/היא קיבלו ציון שמגיע להם, ואולי הנקודה אצלם היא הנקודה הקריטית בין חיי עוני ואומללות לגבי כרטיס כניסה למוסד הבא שיזניק את חייהם?

      אז לסיכום (ולדוגמא) הנה, זה החישוב שלי:
      2 ילדים < 110 ילדים בשכבה שציוניהם נטבחו ע"י המורה. מסקנה: זה הכי חשוב.

      עכשיו תורך

      1. Avatar

        אצלנו יש יותר מ 110 ילדים בשכבה.
        אם יש לך ביקורת עניינית נגדי או נגד הפוסט שלי, אשמח לשמוע אותה.
        עייפתי מרמיזות, עקיצות וציניות.

  9. Avatar

    אני גם מנסה לנהוג בגישה הזו.לא להיות שליחה של הילדים.לתת להם לעמוד בכוחות עצמם לדרוש לפגוש להתעמת לותר להצליח להתאכזב.משתפת שזה הרבה יותר קשה כשהם חוזרים משיחה כזו והמורה לא בחר להעלות להם את הציון..אלא התעקש והסביר למה לא מגיע להם.ואז בא לך לנפץ שמשות להלחם בשבילם ..אבל אני מרגישה ששם העבודה שלי.ללמד אותם טעם כשלון או לתת להם לגלות מי הם ,מה האמת וכיצד נכון להתנהג כשהמציאות מאכזבת.
    תודה על המילים והמחשבות שהן מביאות.
    שירה

    1. Avatar

      תודה שיר. את צודקת, זה נשמע קשה יותר, באמת, כשזה כך.
      אין לי ספק שזה מאד תלוי במורה שעומד ממול. נראה לי שמורים לא קשובים או מורים שאינם בטוחים בעצמם מספיק, עלולים להרגיש מאווימים מפניה כזו של תלמיד. זה מאד תלוי גם במי עומד בצד השני..
      מעבר לזה, נראה לי שהעידוד שלי נבע מזה שעינב לא אמרה “התאבסתי מהציון, מגיע לי יותר” אלא “אני לא מבינה למה..”. לטעמי זה ניסוח שמעיד על מקום שמוכן לדיאלוג, ולא בא בדרישה חד צדדית. כזו גישה אני מבקשת לעודד.
      תודה על התגובה שלך, אני מאד שמחה להביא מחשבות, גם לעצמי, בעקבות הפוסטים האלו.

  10. Avatar

    א. איזו מתנה מעולה לבת מצווה. עצם המחשבה על זמן מיוחד לאב ובתו היא כבר מקורית (נהוג יותר לחשוב שזה גיל שבו הבת מתחברת לאמא ולאמא אדמה).
    ב. לא חשבתי על ספורט כמשהו שהוא מעבר לבריא וחשוב לגוף. מעניין אותי מאוד איך זה משפיע על כל כך הרבה תחומים. לא הקדשתי לזה מחשבה מעולם.
    ג. אולי כי הייתי ילדה ביישנית ולא מאוד אסטריבית – אני מאוד מנסה להנחיל בשני בני את החשיבות של השמעת קולם, ומציאת פתרונות עצמאיים למצבים שבהם הם נתקלים. אני צריכה לרסן את עצמי לעיתים מהרצון “לדבר בשבילם” ולפתור להם דברים. פוסט כזה מאוד מחזק את תחושותי בנושא הזה.
    פוסט חשוב ומצוין, תזכורת צלולה למה אפשר להשיג כשפשוט יוזמים ועושים מעשה.

    1. Avatar

      תודה נעמה. אכן, דני טוב יותר במתנות ארוכות טווח, והחיבור אכן מוכיח את עצמו.
      לגבי היוזמה – זו מחלה שכל ההורים בדור שלנו לוקים בה, לטעמי.. כמעט אף פעם איני מצליחה לנהל שיחה עם פעוט או ילד כשהוריו לידו – הם תמיד עונים בשמו. חלק מהסתירה שיש ב”עזרה” היא שלהגיש עזרה זה לרוב לסמן למישהו שאתה חושב שהוא זקוק לעזרה. ובסופו של דבר זה עלול להיות מסר מחליש ולא מעצים. חשוב לשים לב לזה ואני שמחה תמיד להזכיר.
      תודה שאת תמיד כאן, קוראת ומשיבה.

  11. Avatar

    אני אמא צעירה לילדה קטנה ועוד אחד בדרך , תדעי לך שזה ממש ממלא אותי בהשראה על דמות האמא שאני רוצה להיות. תודה.

  12. Avatar

    פשוט השראה!
    פעם זה עיצבן אותי שמציעים לנו פחות, שאנחנו צריכות להילחם או לבקש את המובן מאיליו. אבל באמת לא עוד! כבר די הרבה זמן שאני מבקשת בהחלט באומץ רב ואף דורשת כשלא מצליחה בנועם או ברמיזה, מחנכת כך את ילדיי להאמין בעצמם ולהיות בטוחים בדרכם, להיות מנומסים אבל לא סמרטוטים, בנחישות וברגישות…
    ועינב שלך, שהיא עכשיו גם קצת שלי, היא הכי לא מתביישת, הכי אמיתית, לא חוצפנית אבל דורשת בחיוך כובש, משקיעה את נשמתה אבל דואגת היטב שתדעי זאת ואומרת לך הכל “בפרצוף”, גם את זה שהיא אוהבת אותך כל כך!!
    אז יקירתי, כנראה שאת עושה משהו טוב שיצאה לך אחת כזאת.
    אוהבת מיליון, סיגל

    1. Avatar

      וואי וואי סיגל, כמה אני שמחה שבאת, ולגמרי היא קצת שלך. תודה על הכל.

  13. Avatar

    מקסים נפלא ותמונת מראה למסר בלתי פוסק לחיים לכולנו

  14. Avatar

    אמא נהדרת
    וילדה נהדרת!

    איזה סיפור מקסים

  15. Avatar

    רונית יקרה,
    טוב עשית שעודדת את ילדייך לדבר בעצמם עם המורה ולא עשית זאת במקומם. כך העברת להם מסר שהם יכולים ומסוגלים לעשות דברים בכוחות עצמם ושאת סומכת עליהם.
    אחלה פוסט!
    נהנית לקרוא אותך.

    1. Avatar

      תודה עדית. האמת, עד שכתבת האופציה לא עברה בראשי.. זה היה או לשלוח אותה או לא לשלוח אותה. אני שנים לא מייצגת אותם מול שום גורם, בדיוק כך הם לומדים בעצמם. 🙂

כתיבת תגובה

רוצה לרכוש את ההרצאות שלי?

הירשמו לעדכונים
על פוסטים חדשים בבלוג

פוסטים לוהטים

מה שיותר עמוק

אני מרשה לעצמי לנסות לקרוא את מחשבותיך: האם בפנזטיות האחרונות שלך היה במקרה… מטבח כחול? או רהיט חדר רחצה כחול? או אולי קיר בכחול עמוק

לפוסט המלא »

פוסטים אחרונים

הנושאים הכי חמים לפי

בינתיים, באינסטגרם שלי:

אני רוצה עדכון
על פוסטים חדשים בבלוג

פוסטים לוהטים

פוסטים אחרונים

הנושאים הכי חמים

בינתיים, באינסטגרם שלי:

סגירת תפריט
post-6551
×
×

עגלת קניות

מבצע
קורונה

10% הנחה
על כל ההרצאות הדיגיטליות
עד שנחזור לנורמליות

*למעט חבילת הרצאות במחיר מוזל