1. לפני כשבועיים התארחתי (שוב) בפודקסט: הפעם שוחחתי עם איתמר רועי לפודקסט של חשבונית ירוקה, שעורך דורון רובינשטיין. שורת הפוסטים שאני כותבת עכשיו התחילה כל אחד בתובנה שעלתה ממפגש עם אדם אחד. הפעם האדם הזה הוא אופיר.

כמו בכל הפוסטים האחרונים שלי, אני שמחה להציע לכם אותו גם בגרסה המוקלטת:

אז מי זה אופיר?

אופיר הוא הטכנאי, שהקליט אותנו באולפן. כשנכנסתי הוא ישב שם בשקט, נראה חביב וטיפה משועמם כמו שאני רגילה לראות אנשי אולפנים שיושבים בהקלטות ארוכות, ודיברנו קצת. היה ראיון מעניין וכייפי במיוחד – איתמר שאל שאלות מעולות, שחידדו לי כל מיני "לאנעיםלים" שעדיין נמצאים אצלי, ועזרו לי לראות את המרחק שעברתי מההרצאה הראשונה שלי ועד היום. אבל איך זה קשור לאופיר ולהיי-פייב?

כשיצאתי מהראיון פגש אותי אדם אחר: הוא זינק מהכסא שלו, מלא אנרגיה, ובעיניים בורקות נתן לי כיף, היי פייב (High Five) מתרגש ומלא אנרגיה: "ענקית! היית ענקית!" הוא צחק. אחר כך הוא הזמין אותי לעשות סלפי. אחזור לסלפי הזה בסוף.

מעבר לשמחה שהתמלאתי בה על זה שבאמת היה אחלה ראיון והפליאה אל מול השינוי שחל באופיר למשמע השיחה שלנו – היה משהו כל כך עוצמתי ב'כיף' הזה, שמאותו הרגע אימצתי את המחווה הזו לברכת השלום, ובעיקר לברכת ההצלחה שלי.

זה די קטן, אבל זרמו איתי שניה בניתוח של מה ההבדל בין לחיצת יד ל"תני כיף" ומתי כדאי להשתמש בה.

אבל שניה לפני כן אני רוצה לספר על בנג'מין זנדר. קשה להגדיר את התופעה שהיא האיש המהמם הזה, שכתב את  The Art of Possibility.: זנדר הוא מורה למוסיקה ומנצח, והנה ההרצאה שלו, אליה אני מפנה אחת לכמה זמן (וצופה בה בעצמי כדי לשנן וללמוד שוב):

את הספר "אמנות האפשרות" כתב זנדר יחד עם אשתו, רוזמונד סטון זנדר, שהיא מטפלת ומאמנת עסקית.
בספר הם מציעים מעבר מעולם של מדידה והערכה לעולם של אפשרות: מעולם שבנוי על הדיכוטומיה המובנית (והמאד אנושית) של כשלון מול הצלחה, של החיים כמאבק הישרדות וחתירה לעבר מטרות אל עולם של החיים כטווח של אפשרויות. הספר מנתח את הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמינו על אפשרויות ועל המציאות, ומציע טכניקות למעבר משאלות הערכה איכותניות (האם הרגשות שלי הם טובים או רעים?) לעולם של חקירה מהותית (אילו רגשות עולים בי? באיזה אופן עולים בי רגשות?). הוא מדבר על מעבר ממבט שיפוטי (האם אני טובה יותר ממנה? האם אי פעם אהיה טובה כמוה?) למבט מסוקרן, מבט שרק מבחין אך לא מדרג. עוד מסופר בספר על שינוי סיפורי חיים, תפיסת מציאות, על האפשרות של כל אחד להנהיג ועוד.

תכלס, מה שהוא מדבר עליו דומה מאד לשיטות טיפול רבות ובבסיס שלו גם לבודהיזם, ולכן אני מניחה שגם למיינדפולנס, אבל זנדר מיישם את זה במשך שנים על התלמידים שלו, ומספר סיפורים מופלאים על טרנספורמציות שהתרחשו בשיעורים שלו, הודות לרגישות והחכמה שלו כמנהיג. זנדר נהג לפתוח כל שנת לימודים במשימה לתלמידים שלו: הם התבקשו לכתוב לו מכתב לסוף השנה, שנפתח במילים: "מר זנדר היקר, קיבלתי ממך ציון 100 כי… ".
זנדר מדבר על "לתת לעצמך מאה" והוא כותב:

"This A is not an expectation to live up to, but a possibility to live into"

ה-100 הזה אינה ציפיה לעמוד בה, אלא אפשרות לחיות לתוכה. הוא משחק עם המילים "up to" ו "into"  כדי להמחיש את המעבר מדירוג על גבי ציר שיש בו נמוך לעומת גבוה, למרחב שצריך פשוט להיכנס אליו (דברים פשוטים, הם מציינים, אינם בהכרח קלים ליישום). עוד משפט מהמם שהוא אומר, אחד האהובים עלי, מתייחס לתלמידים שלו ולעינהם הנוצצות או הכבויות. "אם עיניהם של תלמידי אינן נוצצות" הוא שואל את עצמו: "who am I being that your eyes aren't shining".

כשיצאתי מהאולפן העיניים של אופיר נצצו. ואני הבנתי מי הייתי – הייתי הכי טובה שאני יכולה להיות: הכי חדה, הכי כנה, הכי פתוחה ומקבלת, הכי חומלת כלפי עצמי, הכי נוצצת.
הרגשתי שיצאתי מציר המדידה וההשוואה ונכנסתי אל עולם האפשרות.
על הציר הראשון יש לכל אחד דירוג, ולכן תמיד יש מקום להשוואה, לאכזבה, לקנאה, לצרות עין ולחוסר פרגון. כשאני רואה משם את העולם – אני חוששת מתגובות של אנשים ("מי היא חושבת שהיא, עפה על עצמה ככה?" או "אפשר לחשוב, מה היא בסך הכל עושה?"). במרחב השני, מרחב האפשרות, לכל אחד ואחת יש אפשרות להיות הכי גדולה ונוצצת שהיא יכולה להיות, ויש מקום לכולם: אצל זנדר כל הכיתה מקבלת 100.
זה אולי נשמע כמו שינוי סמנטי קטן, אבל זה מדהים לגלות עד כמה אנחנו שופטות את עצמינו כל הזמן במה שהוא מכנה "ספירלה יורדת או עולה" – על ציר של טוב/רע, בזבוז/ניצול (של יכולות, למשל; שיח ער שיש לי עם עצמי).

בעולם הזה, לתת לעצמי 100 זה לא להגיד שאני טובה יותר מאחרים. זה להגיד שאני הכי טובה שאני יכולה להיות. עכשיו.
מתחשק לי מיד לכתוב שמחר אהיה טובה יותר, אבל ה"יותר" הזה שייך גם הוא לדירוג על גבי ציר. מחר אהיה טובה בצורה אחרת.
בניגוד להמלצות שלי להאזין לספרים, ולמרות שהוא מקריא את הספר יחד עם אשתו- אני ממליצה לקנות את הספר הזה דווקא בגרסת הנייר שלו, כדי לקרוא אותו עם עיפרון ולסמן כל הזמן. האזנה היא לינאריות יותר מדפדוף, ופה כיף להתברבר וגם הנייר נעים ורךו.

ומה הקשר להיי פייב?

לחיצת-יד היא ברכת השלום הרשמית של עולם העסקים; היא מתקיימת בעולם היררכי – עולם המדידות וההשוואות שזנדר מציין: זכורה לי היטב לחיצת-יד, שכמעט שברה לי אצבעות, מועכת את עצמותי אל תוך הטבעות שלי.  ויש גם הפוכות: לגלות יד רפה, כמעט חסרת חיים, שנמחצת תחת הלחיצה שלכם. לחיצת-יד מתקיימת על ציר של כוח – נוצרת שם היררכיה ופעמים רבות היא א-סימטרית.

לעומת זאת, 'כיף' הוא יצירה הדדית ושויונית יותר.
בלחיצת יד קשה לאמוד את העוצמה שמושטת אלי: אני לוחצת לו והוא לוחץ לי – והנה לכם "משחק כוח" כפשוטו.
ב'כיף' קל לי יותר להעריך את העוצמה (מהירות, גובה) ולרוב אפגוש אותה באמצע הדרך. אין לי אלא לשתף פעולה עם זה ולענות על אנרגיה עם אנרגיה, כי אחרת אעוף אחורנית. מ"משחק כוח" נשאר רק משחק.
לטעמי מבחינה מגדרית ה'כיף' גם נמצא באפשרות שבין המינים: בין לחיצת היד הגברית, הכוחנית לבין החיבוק הנשי העוטף והמנחם. (וכשאני אומרת פה "כוחני" איני מתכוונת למשהו שמופעל בו כוח רב, אלא משהו שיושב על סולם של חזק לעומת חלש).

גם לגובה של הפעולה יש חשיבות: בהיי-פייב היד לרוב מורמת מעל לגובה הכתף ולעיתים אף מעל לראש (תלוי בגובה המשתתפות!). אני מייצרת כאן תנועה שמצריכה הוצאת אנרגיה, תנועה חזקה והרמה של הידיים מעלה. כל מי שהיתה בהרצאה שלי נזכרת עכשיו בתנוחות הכוח של איימי קאדי מההרצאה שלה על שפת הגוף והשפעתה על ההורמונים שלנו, נכון? אז למה לא להעלות קצת את רמות הטוסטסטרון ולהוריד את רמות הקורטיזול? אין לי ספק שהיי-פייב עושה קצת היי. לחיצת-יד קוראת בגובה הטבעי של הידיים.

איימי קאדי מדברת על היכולת של תנועות גוף לשנות אותנו. בשורה אחת, במקום הקונספט של Fake it till you make it היא מוכיחה שאפשר To Fake it till you BECOME it.  למקרה שאינכם בין החמישים ושלושה מיליון אנשים שראו את ההרצאה הזאת היא גם מדברת על שפת גוף שונה לנשים ולגברים, על הנטיה של גברים לתפוס יותר מקום, פיסית, במרחב הציבורי מאשר נשים, שמקטינות את עצמן. נשמע מוכר?

עוד דבר מגניב שקורה כשנתונים 'כיף' הוא יצירת אנרגיה: הרי לכל אקשן יש רי-אקשן, נכון? פעולה ותגובה. והתוצאה היא צליל; סאונד של מפגש אנרגיות: זו מחיאת כף זוגית חזקה, לעצמינו.

נשים רבות, שמגיעות להרצאה שלי, מספרות לי על משהו טוב שקרה להן בזכות ההיכרות עם התכנים של נעים מאוד: הצלחה, שינוי, התנצלות מיותרת שנעלמה. עד עכשיו הייתי לוחצת יד לבאות, מחייכת, לפעמים נותנת איזה קוועצ' כזה או חיבוק. אבל לא כולם אוהבים שנוגעים בהם מקרוב, לא תמיד זה נוח ומתאים ובין גברים לנשים זה מייצר לעיתים קירבה פיסית לא נוחה.

במרחב של האפשרות בה אני נותנת ומקבלת היי-פייב, שתינו יכולות להיות גדולות וחזקות באותה המידה: זה לא אני לוחצת לה את היד או אני מחבקת אותה (בהיותי גבוהה למדי, אני לרוב זו שעוטפת אחרות). במקום לסגור עליהן או ללחוץ עליהן אני מאפשרת להן להגדיל את עצמן, לתפוס מקום.

כשהצטלמתי עם אופיר מחוץ לאולפן ההקלטות הרגשתי שזה לא עוד "סלפי גם סלב", אלא מזכרת מיום שבו נטען באנרגיה. ההיי-פייב והשמחה שלו הטעינו אותי בחזרה בעוד אנרגיה, וחזרתי הביתה כל כך מאושרת מהיום הזה, חושבת על האפשרויות שיש לי, רואה את היכולות שלי ומבינה שכשאני נותנת לעצמי ציון מאה – זה לא מוריד מאף אחד אחר; זה רק מעלה לכולם. שנים אחרי שקראתי את הספר הצהוב והשמח של זנדר הוא עזר לי לזרוח.

תנסו את  זה בבית ותספרו לי איך הולך!

ואפשר לשנן:

לחיצת יד זה מלחיץ. 'כיף' זה הרבה יותר כיף.

מלבד האנשים המוזכרים בפוסט הזה, תודה מרוגשת לדני, שתי הכנרת שלי, שתי הגבוהות שלי, ליאור, טלציפ, מעיין ודפנה, שלכולם היה חלק ביצירת הפוסט הזה, בין אם במודע או לא.  שרון, זה הספר שקניתי לך. תמשיכו לזרוח עלי מאהבתכם.