עיצוב המרחב, תפיסת הכללים והפרדוקסים של התרבות היפנית. רונית כפיר חזרה מחודש ביפן עם התבוננות אישית על הסדר המופתי שמנהל מיליוני בני אדם, וגם על הדיסוננסים שאי אפשר היה להתעלם מהם. לא מדריך טיולים, וכמה תמונות של אשפה.
בניגוד לציפיות ואולי לנהוג – למרות שחזרתי מטיול של חודש ביפן אני לא רואה בעצמי מומחית ולא מעלה מדריך לטיול. כתבתי רשמים ותחושות שלי מטיול, שאת כולו כמעט תכננה חברתי אתי דנטס, ומתרבות שנחשפתי אליה בחודשים האחרונים, ממש בקטנה. וכן, יש כמה טיפים בסוף (וחלק מהתמונות לחיצות ומובילות למפות גוגל).
הפוסט הזה יהיה מלא בצילומים של שלטים, ופחות בצילומים יפים של יפן – כאלו תוכלו לראות בשני פוטו דאמפים ששמתי באינסטגרם שלי. בואו נתחיל מהתחבורה:
שיא עולמי בעומס וסדר
פאן פאקט: כבר כמעט 20 שנה תחנת "שינג'וקו" בטוקיו מחזיקה בשיא גינס לתחנה העמוסה ביותר בעולם. לפני הקורונה עברו שם מעל 3.5 מיליון איש ביום; עכשיו זה "רק" 2.7 מיליון. זה באמת מרגיש ככה, אבל ברגע שמורידים לחץ, (אני נשבעת שהלחץ מגיע שם רק מהתיירים) מגלים שזה לא מסובך להתמצא.
כמעט בכל מקום שבו תעמדי ברציף של טוקיו, תמצאי שלט מסודר על הרצפה. על הדלתות המובילות לקרונות יש מספרים, אבל איך תדעי, כשקרון 5 מולך, אם קרון 4 נמצא מימין או משמאל? פשוט מאוד – זה כתוב על הרצפה
כשאת כבר בתוך הרכבת, המסך מעל הדלת מציג לא רק את שם התחנה הבאה ואת צד פתיחת הדלתות, אלא חתך מלא של התחנה: מיקום הקרון שלך ביחס למדרגות הנעות, למעליות וליציאות. את יורדת ויודעת בדיוק לאן לפנות, עם אפס בלבול.
לכל תחנה וקו יש גם מספר. את לא צריכה לזכור שמות יפניים מורכבים; את פשוט נוסעת מחנות 3 לתחנה 12. כמה פשוט, ככה חכם. (ואם בכל זאת נתקעת – הסדרנים בתחנות תמיד שם כדי לעזור).
אנחנו טיילנו לא בעונה – מסוף אוגוסט עד סוף ספטמבר, ובמחיר של לחות וגשם (ספטמבר החודש הגשום ביותר) – קיבלנו פחות עומס ותורים. אני מתארת לעצמי שבסתיו ובאביב כמות האנשים עשויה להיות אפילו יותר מלחיצה.
אבל היפנים פשוט לא לחוצים, או לפחות לא נראים ככה. כולם מתנהלים באיטיות, בשמירת מרחק ובסבלנות. גם המקומות העמוסים האלו שקטים להפליא, ואיש לא נדחף וכמעט אף אחד לא רץ.
בכניסה לתחנת הרכבת בקנזאווה (עיר שאני ממליצה לא לוותר עליה אם אתם בצפון! בדיוק בגודל הנכון להיות מרתקת אבל לא מפחידה כמו טוקיו) חיכה לנו השלט הזה ליד מכונות הכרטיסים, ושם ניגש אלינו סדרן צרפתי חמוד, קנה לנו את הכרטיסים (לקיוטו) תוך שניות ואפילו התעניין איך העניינים בישראל.
למשל הדוגמא הזו – בשירותי הנשים וגם הגברים – כסא שיחזיק לך את התינוק/פעוט כדי שתעשי פיפי בשקט. דברים כל כך הגיוניים שאת לא מפסיקה להגיד: הם גאונים.
יפן: גבולות ברורים שמייצרים ומשמרים כבוד וסדר
להיות יפני פירושו לגדול עם סט כללים ברור מאוד. ישראלים שמקדשים את האינדיבידואליות והביטוי האישי יראו בזה לפעמים קונפורמיזם או צייתנות עיוורת, אבל אותי זה הקסים. הפרט מוותר על חלק מנוחותו למען הכלל, כי הוא מבין שהמערכת הגדולה הזו משרתת בסופו של דבר גם אותו. זו הדרך היחידה לשמור על יעילות ואיכות חיים במקום כל כך צפוף ומורכב, וכנראה גם לשמר מסורות.
הכללים האלה עובדים כי התקשורת שלהם גלויה וישירה. במקום לנחש, פשוט קוראים את השלטים. בבית קפה בעיירה מאגומה (שבה התחלנו מסלול של 3 ימים בדרך נקסנדו היפהפיה) נתקלנו בשלט המגדיר במדויק: מנה לאדם, שהייה עד שעה, ובלי לפטופים או שיחות טלפון. כמה בעלי עסקים בתל אביב היו חולמים לפרסם כללים כאלה ולא מעזים? עד כמה זה היה מונע חיכוכים ועוזר לרווחיות ולשרידות שלהם?
ברכבת השינקנסן השלט על גב הכיסא מבקש מפורשות להתחשב בשכנים ולשים לב לרעש המקלדת (מישהו אמר רכבת ישראל?), ומערכת מנורות צבעוניות מעל המושבים מסמנת איזה כיסא פנוי ואיזה שמור. שמעתי טענות שזה "מצמצם את המפגש האנושי", אבל למה צריך לשאול "הכיסא הזה תפוס?" כשאפשר פשוט להסביר את זה באור קטן?
בלא מעט חנויות, בעיקר של כלי כתיבה או דברים קטנים, ראינו שלטים כאלו:
במסעדת אטריות סובה מסורתית בכפר הקטן OuchiiJuku, שהוא גרסת פוקושימה הלא מתויירת לכפר שירקאווה גו, היה תור עצום. במקום לנהל את הממתינים במומחיות אנושית מקסימה כמו כפיר ארביב, פשוט לקחנו מספר מהמכונה, וכשקראו למספר שלנו נכנסו, חיכינו והתיישבנו. אותו דבר רק בפחות מאמץ ופחות רעש.
ולצד היעילות, יש גם מקום לאינטראקציה מתוקה: בשוק הבוקר של טאקאיאמה המקסימה ראינו שלט ליד אישה שעמלה על בובות בעבודת יד, המזמין את העוברים והשבים לצלצל בפעמון כדי ליצור איתה קשר.
שמור מרווח - לנהוג ביפן עם מא
הסדר והניקיון היפניים אינם רק עניין טכני; הם תפיסת עולם. מושג ה"מא" 間 (MA) – המרווח, הרווח שבין הדברים, השקט שבין הצלילים – נוכח בכל מקום.
מדובר בהרכבה ויזואלית שבה החלק החיצוני הוא 門 (שער או דלת), והחלק הפנימי הוא 日 (שמש).
הדימוי הויזואלי של המילה מתאר אור או שמש שנכנסים דרך המרווח שבין דלתות השער.
חשיבות המרווח והאיפוק בולטת גם בכבישים. כשאתי הציעה לשכור רכב התלהבתי – כבר בניו זילנד הבנתי כמה זה פשוט: הנהיגה בצד שמאל קלה להפליא כי הנהגים היפניים שומרים מרחק, סבלניים בצורה כמעט לא אנושית, והמהירות ברוב הכבישים איטית ורגועה (40 קמ"ש). כשהם עומדים ברמזור, גם בערים הגדולות, היפנים שומרים על מרחק של מכונית שלמה בין אחת לשנייה. בישראל מזמן היו מצפצפים עליי לצמצם את הרווח הזה… עוד חוויה שתהיה זכורה לי לתמיד היא להמתין עם עוד עשרות מכוניות ומאות אנשים (!!) בדממה מוחלטת וללא תזוזה במשך 45 דקות, עד שיתפנה מקום במגרש חניה שממנו ניקח אוטובוס לפסטיבל בטויאמה.
הנה דוגמה לתמונה של חנייה מקומית בעיר קטנה ללא מדרכות – תראו כמה דיוק וסבלנות נדרשים פה:
בעוד אתי הכינה את המסלול והזמינה מלונות וכרטיסים (מלאכה מורטת עצבים – האתרים שלהם נוראיים, לא ברור לאן נעלמה ההבנה של ה UX) – אני למדתי קצת על השפה והתרבות.
לקחתי קורס יפנית למתחילים של ליהי קימורה (יש לה גם קורס יפנית למטיילים שנראה לי מתאים יותר), קראתי את הספר שוגון – וממנו למדתי המון על ההיסטוריה והתרבות, כפי שנתגלו לנווט בריטי שהגיע לשם בשנת 1600 (מבוסס על סיפור אמיתי), וסופרו על ידי שבוי מלחמה אמריקאי שכתב את הספר. עוד לפני הטיול קראתי גם את ספרו הקלאסי של ג'ונאיצ'ירו טניזאקי, "בשבח הצללים". טניזאקי כותב על האסתטיקה היפנית המסורתית ומסביר ש:
"יופיו של החדר היפני מתקיים כל כולו בין גווני הצל והאור, ופרט לכך אין בו דבר."
כשמסתובבים ביפן מבינים שהיופי שם אינו נובע מעושר מוצהר או ראוותני, אלא מתשומת לב לפרטים הקטנים ביותר, מאיפוק ומכבוד למרחב ולמרווח.
טניזאקי מדבר בספרו על הטקס היום-יומי הפשוט של שתיית מרק מקערת לקה כהה: הוא מתאר את התחושה של החזקת הקערית, חום הנוזל בכף היד, והרגע שבו מסירים את המכסה – כרגע שיש בו "טעם של זן". ללא המרווח הזה – ההתבוננו לא היתה מתאפשרת. ראיתי את זה בדברים הארציים ביותר, ולא רק באדריכלות או בגינון המוקפדים. תראו איך הם מסדרים את האשפה שמורידים לרחוב רק בימי האיסוף:
גם זה קשור ל"מא" – בערים קטנות ובשכונות מסורתיות, גם בטוקיו, אין מדרכות. מדוע לחסום את המעבר להולכי רגל ורוכבי אופניים, או את 30 הס"מ שבהם כל אחד מטפח גינה אסתטית ומלבלבת – בפחים מכוערים שיסריחו ויפריעו? עוד הרגל שמכבד את המרחב הציבורי ומשרת את הפרט – רחובות נקיים ונוחים למעבר.
יפן - צמיחה עם תמיכה
אני לא יכולה לסיים בלי קלוז-אפ על הטבע. שום חוויה לא תשתווה לגנים היפניים היפהפיים: הטבע הירוק, העצים השמחים, והעציצים המוקפדים בקומפוזיציות מושלמות מחוץ לכל בית. יש לי מאות צילומים כאלו. ולמרות שניסיתי לחיות את הרגע, לא יכולתי שלא להצטער על כך שאני לא חווה כל גן בכל ארבע עונות השנה.
הגנים המושלמים אינם רק תוצאה של תכנון מלא תשומת לב ונשמה, אלא גם של תחזוקה רציפה ומתמדת. כמעט בכל גן גדול שהיינו בו, ראינו אנשי ונשות צוות גוזמים, אוספים ומטאטאים לעיתים מחט אחת של אורן או עלה בודד.
אבל תשומת הלב ניכרת כשמתקרבים לכל ענף: איך לאורך תהליך הצמיחה של כל עץ, לפעמים במשך עשרות או מאות שנים, מישהו קיבל החלטה איך לעצב אותו, לאן לכוון אותו, איפה לגזום והיכן לתמוך. כל התפצלות של ענף היא החלטה מודעת. זה משהו שאי אפשר בכלל להבין.
הסדקים בטאטאמי: אריזות, רעש ושיגעון הצריכה
ועדיין, גם בתוך המציאות המתוכננת להפליא הזו, היו דברים שפשוט לא הצלחתי ליישב. אני לא יכולה להתעלם מהם כשאני חושבת על הטיול הזה ועל יפן.
1. אקולוגיה מול אובססיית ניילון ופלסטיק
הפער בין הטיפוח המוקפד של הטבע לבין זיהום הסביבה בלתי נתפס. כל קנייה מלווה בהררי פסולת: אריזות כפולות, ניילונים, וכל עוגייה, קש או צ'ופסטיק עטופים בנפרד. הערים מלאות בחנויות עמוסות גאדג'טים מפלסטיק, ואפילו במוזיאון נזו בטוקיו, מקום של תודעה סביבתית ועיצוב עילית, אי אפשר למלא בקבוק מים רב-פעמי בשם הסטריליות (שמתוחה כאן על חבל דק בין שפיות לאובססיה). למעט שלטים במלונות המבקשים לסיים את גליל נייר הטואלט עד סופו, לא ראיתי שום התייחסות פומבית להגנה על הסביבה. נקודת האור היחידה היא התחבורה הציבורית היעילה, שמפחיתה משמעותית את זיהום האוויר.
2. רדידות, מותגים וצרכנות
טוקיו מרהיבה, אבל אחרי ימים ספורים הרגשתי הצפה. ההסתובבות בעיר היא בעיקרה חוויה צרכנית – אסתטית ומעוצבת, אך כולה סביב שופינג ומותגים. מהר מאוד מצאתי את עצמי פשוט לא מסוגלת להתפעל מנערות ה"קוואי" ברחוב טקשיטה, שמשקיעות המון זמן וכסף במה שנראה לי רדוד ושטחי.
השטחיות הזו פגשה אותי גם בתערוכה של רון מואק. המבקרים היפנים עמדו בפוזות והצטלמו למצלמה ליד פסלים היפר-ריאליסטיים, קודרים ומורבידיים, עוד לפני שבכלל התבוננו בהם. זה הזכיר לי את קבוצות התיירים היפנים שראיתי בניו זילנד – יורדים מהאוטובוס, דופקים פוזה למצלמה ועולים חזרה.
3. השקט האנושי מול הרעש המכני
זה היה אחד המוזיאונים הרועשים שהייתי בהם, ובעיקר בגלל הסדרניות, שלא הפסיקו לדקלם את החוקים. אז הדיסוננס האחרון הוא הסאונד היפני: בעוד האנשים שקטים ומכבדים – המכונות שלהם לא סותמות את הפה.
הקופות בסבן אילבן מדברות ללא הפסקה, הרמזורים מצפצפים, הכרוזים ברכבות קודחים, ואפילו בחיק הטבע קשה למצוא שקט. בפארק קאמיקוצ'י, במקום לשמוע את אדוות הנהר והרוח באורנים, שמעתי בעיקר את צלצול פעמוני הדובים של אלפי המטיילים. הסיכוי שדוב יתקרב לאזור עמוס כזה הוא אפסי, אבל כדי למצוא ביפן טבע שקט באמת, כנראה צריך להתרחק מאוד מההמונים – או ללכת לגן זן בו השקט הוא חלק מהכללים ;).
אני כן אסיים בכמה טיפים זריזים וכלליים:
- המקומות המרכזיים ביפן עמוסים במטיילים, בעיקר בעונה. תחשבו היטב עד כמה יש לכם כוח להצטופף, כי יש הרבה מקומות ריקים יותר.
- ב-30 ימים הזמנו מקום רק במסעדה אחת, והיו לנו מבחינתי 100% הצלחה. אם אתם לא אנשי קולינריה היסטריים, אין מה להילחץ – האוכל טעים ומגוון מאוד.
- תלמדו קצת יפנית. כמו כל בני האדם, זה מחמם את ליבם לראות שמכבדים את התרבות שלהם ועושים מאמץ. הקורס של ליהי מהמם וביקשתי ממנה לצרף אותו כאן
- במוזיאונים וגנים שווים, תזמינו מקומות מראש. גם ברכבות בעונות עמוסות
- תארזו כמה שפחות. אין דבר כזה לארוז פחות מדי. ובבקשה – בלי טייץ.
- אל תחששו לשכור רכב, זה נותן לכם חופש נהדר ומאפשר לכם להתרחק למקומות פחות מתויירים.
- תסתובבו עם הרבה מזומן, ותסתכלו על השלטים. הרבה מקומות לא מקבלים כרטיסים.
אני אשמח לשמוע בתגובות על הרשמים שלך מיפן, לשמוע המלצות ולענות על שאלות. תודה שוב לאתי דנטס אהובתי שלקחה אותי, לנונה אורבך על המלצות הקריאה ולמיכל שלף כץ על הטיפים לטיול בעיר ובטבע.
קשה לי לסיים את הפוסט הזה כמו שהיה לי קשה לעזוב את יפן – יש לי עוד מיליון דברים לכתוב! אני מקווה להמשיך ללמוד יפנית, ולחזור ליפן בקרוב, בעונה שונה. אני בוחרת לשמור איתי את השקט, את השאיפה לפונקציונליות, ואת המרווח שמאפשר להתחשב באחרים ולהתבונן בדברים בשקט.
