טיול קמפינג בארצות הברית – מתחילים

הראשון בסדרה של 4 פוסטים על טיול קמפינג במערב ארצות הברית שערכתי עם משפחתי בשנת 2017. על תכנון, טיול עם ילדים, רעיון השימור של הפארקים ועיצוב המפות. בפוסט הראשון - איך ניגשים לתכנן טיול מורכב וחלומי

אז איפה מתחילים? יש כל כך הרבה לספר.

עבר שבוע מאז חזרנו מטיול קמפינג בארצות הברית שנמשך 5 שבועות. הג'ט לג כמעט מאחורי ואני חייבת להתחיל לתעד. הפוסט הראשון מוקדש לחויית הקמפינג – לינה באוהל, בשטח, באתרי מחנאות נפלאים. אם גם אצלכם יש חלום כזה ב- Bucket list, אשמח לעזור לכם להתחיל להגשים אותו.

לא רשימת דלי - שורת דלי

המונח האמריקאי "bucket list" הפך רווח במיוחד לאחרונה. דברים שאני רוצה לעשות לפני ש.. אמות.
חיפוש קצר אחר מקורותיו הביא אותי אל הביטוי "kick the bucket" שמשמעו למות (כמה יופמיזמים יש לפועל הזה באנגלית?!): בועטים בדלי שעליו עומדים בהוצאה להורג או התאבדות בתליה. כן כן, מקסים.
בדלי שלי לא היו הרבה משימות. למעשה, היתה אחת גדולה: לטייל בכל הפארקים הלאומיים של מערב אמריקה, כמו שההורים שלי עשו כשהייתי בת 16 – בלעדי.
הדודים שלי גרו אז באמריקה והורי הצטרפו אליהם ולשני ילדיהם הקטנים לטיול בן 3 שבועות, ששבה אותי ביופיו. כשדוד שלי שלח לי עכשיו את הצילומים שלו, שקופיות יפהפיות, התברר שהמסלולים שלנו היו שונים, אבל נדהמתי לגלות שאני זוכרת חלק מהמקומות כאילו הייתי בהם, כולל את הסיפורים של אבא שלי, שנלוו לכל צילום.

טיול קמפינג לארצות הברית. בלוג רונית כפיר
ילוסטון, 1986. צילום: דוד שלי, משה כפיר

וכך, במשך שלושים שנה חלמתי על הטבע הפראי של מערב ארצות הברית, שנראה לי המקום היפה בעולם, כפי שחשבו הורי, כשחזרו משם. בשיחה עם אבא שלי גיליתי שאמא שלי, זכרונה לברכה, היתה בגילי בטיול הזה.
עת התקרבתי לגיל 47 המפחיד (הגיל שבו גילו לאמא שלי סרטן, קצת אחרי שחזרה) וכנראה לא במקרה, סימנתי לי את יולי אוגוסט 2017 כתפוסים, והרמתי טלפון לשכנתי נטע דגני. אם כבר לחלות (טפו טפו!) אז עם דלי ריק.

מסלולים באמריקה. קמפינג בארצות הברית, נטע דגני. הבלוג של רונית כפיר
אחד ממדריכי זום-אין, תמיד איתנו בתיק הגב.

נטע, מלבד היותה אמו של חבר טוב של בני, היא ה-מחברת של מדריכי טיולים לארצות הברית ותופרת טיולים בהתאמה אישית. אחרי שעה וחצי עם נטע יצאתי עם טבלה יומית מפורטת של לאן אנחנו נוסעים, איפה מטיילים, כמה זמן צריך וכמה זה יעלה. לכל שאלה שלי היתה לה תשובה, חישובים, הסברים ומסלולים. רכשתי את הספרים המתאימים וזהו. החלום עובר מרשימת הדלי לרשימת ה – TO DO!
תשובות לשאלות פרקטיות על הטיול הזה תוכלו למצוא באתר שלה  – בחירת מסלול, משך הטיול, עלותו, רשימות ציוד והמלצות לפעילויות עם ילדים בכל גיל וסוג. האתר, הספרים והשירות האישי שלה כה טובים ומשתלמים, שאין לי כוונה להחליף אותם בפוסטים האלו, אלא לספר דברים מהזווית שלי. באופן עקרוני – כשאני מחליטה שאני רוצה לעשות משהו כמו שצריך – אני נעזרת במומחית. ממליצה גם לכם.

טיול קמפינג למערב ארצות הברית. בלוג רונית כפיר
ההורים שלי בילוסטון. 1986. צילום: משה כפיר

דיסקליימר..

שלא תגידו שלא למדתי מהאמריקאים.. פרסומת בת עשר שניות לגלולות מלווה בקריינות של אזהרות של 20 שניות (בעוד השחקנית ממשיכה לצעוד ברחוב ולחייך לעוברים ושבים. נשבעת).
-"רק על עצמי לספר ידעתי" – איני מומחית לטיולים או לקמפינג, וכמו בפוסטים אחרים שלי על חופשות משפחתיות – אני שמחה לחלוק מנסיוני, אך לא כל דבר הוא ברמת "טיפ" לאחרים.
– אם לא רלוונטי לכם תוכלו לדלג קדימה לפרק הבא. אפשר לראות לפי הכותרות.
– זה אינו טיול הטבע הראשון שלנו עם הילדים, למרות שזהו טיול הקמפינג הארוך הראשון שלנו איתם. מבחינת הדינמיקה המשפחתית- כל אחד והמשפחה שלו והרגלי הטיול שלה. הדינמיקה שלנו מתאימה לי ומתאימה לטיול הזה. אם אתם רוצים משפחה וילדים שכיף לטייל איתם מעל חודש, נסו לייצר משפחה וילדים שכיף לחיות איתם באופן כללי – נראה לי שזה יעבוד גם בחו"ל.
– למרות היותי חשופה מאד, אני שומרת על הפרטיות של בני משפחתי, ולכן לא ששה לשתף במשברים או מריבות. כמובן שהיו, כי ככה זה בחיים, אבל היו באמת מעט.
– אני מתחילה את הפוסט הראשון אבל לא ממש יודעת היכן אסיים. בראש שלי תקוות לפוסט נוסף על טיולי טבע עם ילדים, וקצת על שמורות הטבע בארצות הברית – המוסד, המיתוג והשירות.
– לא אציין כאן מסלולים מפורטים. יש מי שעושים זאת טוב ממני וזו פרנסתם, וזה גם לא נראה לי מעניין או מתאים ברמת פירוט כזו. מוזמנים לשאול בפרטי!
– אשמח מאד לענות על כל שאלה בתגובות לפוסטים שלי! אז אם יש לך שאלה ולא קיבלת תשובה בבלוג – אני כאן לענות.

טיול קמפינג לארצות הברית. בלוג רונית כפיר
מויומנט ואלי, יוטה בואך אריזונה

כמה, איפה איך – תקציב ותכנון טיול קמפינג בארצות הברית

הכי קל היה לענות על השאלה: לאן?
לכל מקום.
רציתי להיות בכל המקומות שחלמתי עליהם במשך שנים, כולל שנתיים מעקב אחרי אינסטגרמר שאשכרה גר בשמורת יוסמיטי (ונשפט על עבירות שעשה בפארק הלאומי!!). ילוסטון, ברייס, זאיון, יוסמיטי, גרנד קניון. דיסקסנו עלויות ואורך טיול ואת היתר נטע תפרה. על הדרך נוספו כמה שמורות טבע ונקודות חובה.

טיול קמפינג בארצות הברית. בלוג רונית כפיר
עוד קצת מילוסטון. שמח בבית שמח בטיול

השאלה השניה היתה – קרוואן או אוהל. באתר של נטע ובספרים יש הסברים מפורטים על היתרונות והחסרונות של כולם, כולל דירוגים של חניוני מחנאות (כמה פעמים אפשר לכתוב 'קמפינג'?) ואני שמחה לשתף את ההחלטה שלנו.

קרוואן נראה לי טרחה ומועקה: לארגן אותו בכל עצירה, לשמור עליו מסודר כל הזמן, להשתרך לאט ובעיקר להיות תקועים אחד עם השני בחלל צפוף במשך שלושים יום או יותר. בעוד טיול באוהל משלב קמפינג עם בתי מלון, שמאפשרים מדי פעם רענון, רווחה, פרטיות ונוחות. ויותר מכך- ברכב פרטי ואוהל אפשר להגיע למקומות יפים יותר, להתנייד יותר בקלות, ולהיות ממש בתוך הטבע ומתחת כיפת השמיים.
שיקול לא פחות חשוב: אוהל זול יותר.
*לגבי התמונות: אם לוחצים מגיעים למקומות נפלאים!

קמפינג בארצות הברית. רונית כפיר בלוג
חלקת אלוהים שלנו בחניון "Dead Horse". לא היו סוסים מתים.

חששתי מהטיול הזה נורא. כמו רוב הפחדים – הם לא ממש היו רציונליים. כמו רוב הפחדים, בטח תזהו כמה מהם:
– איך אצליח לעזוב את העבודה לפרק זמן כזה ארוך?
– מה נעשה עם גריזלי?
– איך נממן את זה?
– איך נצליח להיות כולנו יחד במשך 35 ימים?
– איך אצליח להירדם באוהל?!
– איך אצליח לארוז פחות משישה זוגות נעליים לחמישה שבועות??
רוב הפחדים לא היו מבוססים. ידעתי שאנחנו בתקופה של דינמיקה משפחתית מעולה, ושיהיה לנו מעולה. מצאנו סידור לגריזלי, שנשאר בבית עם השגחה, מצאתי מחליפה לפרויקטים שלי בעיצוב פנים.
לגבי האריזה והלינה באוהל, שכמעט הכי חששתי מפניה – למדתי כמה דברים ולכן אתחיל בהם.

קמפינג באמריקה? – אמריקה!

מהר מאד זו היתה מילת התואר החביבה עלינו. "אמריקה!".
זה באמת מתאים. הכל כל כך נוח, מסודר ומוסבר, שאין לתאר. ובכל זאת, אנסה.
אילו ידעתי שהלינה באתרי קמפינג תהיה כה חלומית, הייתי ממירה כמה וכמה לילות במלון בלילות באוהל.
ראשית, ספוטניות היא לישראלים. קמפינג בתוך שמורות לאומיות ובאתרים שווים צריך להזמין הרבה חודשים מראש. חלק אפשר גם 8 חודשים מראש וחלק נפתח להזמנות "רק" 5 חודשים מראש. נטע הכינה לי רשימה עם מועדים מדויקים של מה להזמין מתי, ואיפה. אתרי האינטרנט של אתרי הקמפינג מזעזעים למדי, אבל כשלומדים איך למלא אותם זה פשוט. זה עולה בין 30-50 דולר ללילה.
בכל אתר קמפינג מחכים לכם. או שהשם שלי היה רשום במקום עצמו, או התאריך בו עוזבים. באתרים גדולים יותר הריינג'רז יסבירו לכם את כל הכללים, יציידו אתכם במפה של המחנה, ויהיו מקסימים באופן כללי. עוד על הפקחים המהממים בפוסט הבא.

טיול קמפינג בארצות הברית. רונית כפיר בלוג
שני לילות בגן עדן. המתחם שלנו בחניון הלילה קודכרום. יוטה.

בכל אתר בו הקמנו אוהל היו הדברים הבאים:
– מקום מובנה לאוהל עצמו (אם האדמה קשה עשוי להיות ריבוע של חול משוטח. אם זה יער יהיה שטח פנוי).
– שולחן וספסלים, לעיתים על גבי משטח בטון.
– אזור למדורה, לעיתים על משטח בטון (כמו בתמונה) עם רשת לגריל מעליו (שאפשר להתקין בגבהים שונים מעל לאש!)
– לעיתים עוד עמדה לגריל בנפרד.
– במקומות עם דובים – ארון ברזל לסגור בו את כל האוכל והכלים בסגירה שהיא מבחן אינטליגנציה מסוג "האם אתה חכם יותר מדוב?".
– במקומות חמים במיוחד גם קירוי בנוי לצל (עלינו הוא הגן ממבול פעם אחת או יותר).
– פעם אחת גם היה לנו עמוד עם חיבורי חשמל, ארון קטן ותאורה בגג של המבנה מעל לשולחן.

טיול קמפינג בארצות הברית. ZION. רונית כפיר בלוג
בזכות הצילום הזה, הטלפון הנייד ששכחתי בשירותים (שוב!) הוחזר אלי. מחכים לנו בפארק זאיון.
קמפינג בארצות הברית. גובלין. רונית כפיר בלוג
מסתכלים מלמעלה על האוהל שלנו, תחת מבנה מוצל וצל הרים. גובלין.

בכל מחנה יש שירותים קרובים (לרוב נקיים מאד ומאובזרים) ובחלקם יש מקלחות. יש ברז מים ולרוב עמדה/כיור לשטיפת כלים (או חדר ממש). הם מוארים כל הלילה. כל השאר חשוך, וטוב שכך.
בכניסה לשמורות הגדולות אפשר לקנות עצים למדורה (אם מותר להבעיר מדורות, תלוי בסכנת השריפות), ובקטנות אפשר לקחת ולהשאיר כסף, או לגשת למנהל האתר (campsite host – תפקיד שיש לשאוף אליו, תאמינו לי). בשמורות הגדולות (שטח ילוסטון כשליש ממדינת ישראל!) יש ממש "כפרים" במרכז, ובהם מסעדות, סופרמרקטים שווים ביותר וחנויות מזכרות (שוות ביותר!) ומקומות לעשות כביסה בכמה דולרים. אם לא בא לכם לבשל – אתם מסודרים. אורזים כמות קטנה של בגדים בסיסיים ועושים כביסה כל כמה ימים. המטורפים האלו משתמשים במייבש גם במדבריות הלוהטים של יוטה, שם כביסה תתייבש תוך 10 דקות בחוץ. בהתחלה מגנים את הבזבוז, אחרי שבועיים מתמכרים לנוחות. אמריקה.

ככה נראה האוהל מהכיוון השני בקודכרום, יוטה:

טיול קמפינג בארצות הברית. רונית כפיר בלוג
תמצאו את האוהל שלנו מתחת לבולבול הגדול. תודו שזו לא רק אני.

חלק מהחניונים בהם ישנו היו בפרקים שאינם לאומיים, אך מהממים לא פחות.
בכולם היה לנו שטח גדול לעצמנו, פרטיות ושקט, והכי שווה: זכינו לישון תחת כיפת השמיים, לראות את השקיעה, הירח והכוכבים, הזריחה. לשמוע את הרוח, הציפורים, התנים. מהארץ הבאנו 3 שקי שינה וזהו. את האוהל קנינו שם כמו גם את שאר הציוד, ולמרות שהיה בסיסי, הגג שלו היה חשוף לשמיים וזה היה נפלא, רוב הזמן.
נכון, פחדתי פחד מוות מפגיעת ברק בליל סערה מטורפת בילוסטון, שוכבת וסופרת שניות בין ברק לרעם (זה הגיע לשתיים!!) ומתפללת שהאוהל לא יוצף במבול, וגם מתתי מחום לילה אחד בזאיון, אבל זה חלק מהחוויה ולא הייתי מוותרת עליה.
המזרן המתנפח הזוגי שלנו התפנצ'ר אחרי שני לילות (רק אני שונאת מזרנים מתנפחים?) ואת יתר הלילות חלקנו על מזרן יחיד מתנפח ושני מזרני שטח דקים ונוחים. מבחינתי בפעם הבאה – 4 שטוחים וזהו.

קמפינג בארצות הברית. אגם ג'ון, בלוג רונית כפיר
בין העצים גם רואים אגם. ואיילים מחכים ליד האוהל.
טיול קמפינג בארצות הברית. ילוסטון. רונית כפיר בלוג
המחנה שלנו בילוסטון. לפני לילה של סופת ברקים מטורפת.

קצת על ציוד לקמפינג

מהר מאד למדנו להקים מחנה ולקפל אותו בדקות ספורות.
אפילו בלגניסטים כמונו למדו לשמור על סדר מסויים כדי למצוא דברים בקלות באוטו הענק, ולא לאבד כלום (כמעט):
-ארגז לאוכל יבש (פסטה, רוטב לפסטה, תבלינים, שמן זית, נוטלה)
-ארגז לכלי אוכל ובישול (אנחנו נגד חד פעמי וקל לשטוף: צלחות, כוסות סכו"ם, סיר, מחבת, כפות, סכינים קרש חיתוך, קופסאות פלסטיק לאחסון וכאלה)
-ארגז לכלי ניקוי (טישו, סבון כלים וספוג, סבון לידיים, גפרורים, מגבונים, המון שקיות זיפ-לוק!)
– שקית לפנסים ותאורה
וכמה שיותר מקומות קבועים בתא המטען לגזיה, למזרנים ולמשאבה שלהם וכולי..תתי חלוקות. בין המקצוענים שהקיפו אותנו היו אנשים עם בגאז' מחולק לתאים ומגירות. יום אחד אולי גם לנו יהיה.
את הרוב קנינו בסופרים (מי יתנני וולמארט וטארגט) בהם יש מחלקות ענקיות לציוד קמפינג. מי שרוצה ציוד מקצועי ושיצאו לו העיניים יכול לקפוץ לסניף של REI – "למטייל" המקומי. חילקנו בין 3 ארזגים מסודרים וצידנית (ארגזים לאוכל יבש/ כלי בישול ואוכל/ כלים וחומרי ניקיון). בסוף הטיול השארנו את הציוד אצל משפחה וחברים יקרים בעמק הסיליקון, למעט האוהל, מזרני השטח ושק שינה מעולה שחזרו איתנו.
בזכות תאורה (שרשרת נורות שתלויה כאן למעלה בין העצים) ומפת שולחן יצא לנו לשחק לא מעט "קאטאן" ביחד, וגם ללכת לישון כמעט אחרי כולם.

קמפינג בארצות הברית. הבלוג של רונית כפיר
עוד יום מתחיל להסתיים ביוסמיטי.

ביקרתי בניו יורק פעם אחת, לפני 20 שנה, וכבר אז ידעתי שניו-יורק זה לא אמריקה. מי שמכיר את אמריקה יודע שקשה למצוא מדינה שונה יותר מישראל. כך גם באתרי הקמפינג: מאורגן, מסודר, נקי, שקט ומרווח. חשוב להבין שטיול עם אוהל אינו טיול באוהל. באוהל רק ישנים, ואת יתר הזמן במחנה מבלים בשטח רחב ידיים, מלא נקודות עניין ויופי, ממנו אפשר לצאת לתור את הסביבה הקרובה בסביבה בטוחה וידידותית מאד. מתוך המשפחות שחנו לידינו כמחצית היו אמריקאים ומחצית זרים, וכולם עשו רושם אנשים טובים ונעימים. לי לא היתה שום בעיה לשלוח את הילדים לבד לשירותים (טוב, הם גדולים, אבל גם אילו היו קטנים יותר, כך נראה לי) וכאשר שכחתי את הטלפון הנייד בשירותים הוא חזר אלינו תוך דקות ספורות (מי הגאונה שצילמה את המספר של ה camp site בהתלהבות, מי?).

טיול קמפינג בארצות הברית. יוסמיטי. רונית כפיר בלוג
נהר המרסד, עשרה מטרים מהאוהל שלנו במחנה WAWONA ביוסמיטי, קליפורניה.

שעות בדרכים – על הנהיגה

נשאלתי מה היינו עושים אחרת בטיול. ובכן, כפי שכתבתי הייתי לנה יותר באוהל ופחות בבתי מלון, רק במעט (כדי לחסוך כסף), והלוואי שהיתה לי דרך ללון בחניוני לילה מסוימים יותר מלילה אחד. בטיול כה ארוך רוצים להספיק הרבה, בעיקר כשהעלות המרכזית היא כרטיסי הטיסה. על פי בקשתי נטע ארגנה לנו טיול עם נסיעות קצרות.

טיול קמפינג בארצות הברית. הבלוג של רונית כפיר. נסיעות
נסיעות עוצרות נשימה. וכמה שמיים.

בעוד משפחות אחרות העידו על נסיעות של 8 עד 14 שעות במכה, אני ידעתי שאיני רוצה להיות באוטו יותר מ3-4 שעות במכה, מכסימום 5 אם חייבים. מנסיוני זה מעייף, זה הופך את כולם עצבניים, במיוחד את אלו שסובלים מנסיעות, וזה לא שווה את זה. אין טעם לצאת לטיול כזה אם הוא מרגיש כמו עונש, אם צריך לצעוק על הילדים לקום או לשבת או לבוא או ללכת. עשינו את הכל בקצב שלנו ובכיף.
כל נסיעה של 3 שעות כללה אצלנו לפחות 2 עצירות (פיפי, שתיה, חילוץ עצמות, התפעלות ממבחר המשקאות המחרידים המקומי) ולכן היה הכרח לעצור ללון במקומות ללילה אחד ולהמשיך. בדיעבד, ואני לא סגורה על זה, אולי עדיף לבלות 2 לילות בחלק מהמקומות ולנסוע יותר. כך אפשר לקום בבוקר ולצאת לטיול מוקדם יותר, בלי לקפל את האוהל. אפשר כך לחוות חניון לילה ליותר זמן. התפלצתי מקנאה למראה המקומיים, שמגיעים מדוגמים עם כל הציוד וכל הבית לבלות שבוע במקומות בהם בילינו לילה אחד בלבד.

טיול קמפינג בארצות הברית. פיפר ביג סר. בלוג רונית כפיר
המיקום הלא ייאמן שלנו בפייפר, ביג סר. בין עצי רדווד ענקיים.
טיול קמפינג בארצות הברית. פייפר ביג סר. הבלוג של רונית כפיר
וכך נראו הצמרות מתוך האוהל שלנו. פייפר ביג סר.

מתוך 5 השבועות של הטיול היינו שבוע בערים – לילה אחד בניו יורק וחמישה בסן פרנסיסקו. הייתי מוותרת על הסיום ומקצרת את הטיול ל-4 שבועות, אבל לא רציתי ולא יכולתי: רציתי להספיק לבקר משפחה וחברים יקרים שגרים שם ולכן הארכתי את הסיום. הגענו לעיר עייפים ורוצים הביתה. לא רבנו יותר או נהננו פחות, אבל באמת שכבר לא היה לנו כוח. הסיום העירוני גם מקפיץ את עלויות הטיול. עיר לחוד וטבע לחוד – וזה טיול טבע. אם יש לכם תקציב לקפוץ בלי קשר לניו יורק או לחוף המערבי – בעיני עדיף לא לערבב שמחה בשמחה.

טיול בארצות הברית מערב. הבלוג של רונית כפיר
רואים שזה אייטיז? עוד צילום של דוד שלי, סן פרנסיסקו
טיול קמפינג בארצות הברית. הבלוג של רונית כפיר. סן פרנסיסקו
אמא (מימין) אבא, דודה ובני דודים ברציף 39, סן פרנסיסקו. 1986.

כפי שציפיתי, רוב שמורות הטבע בהן ביקרנו ניחנו ביופי שאי אפשר להכיל. הלב כואב ממש. אתם תראו בפוסט הבא..
מצד שני, דווקא הפארקים בהם ישנו היו יפים בצורה כמעט הגיונית. עדיין צבטנו את עצמנו בכל פעם שהגענו לעוד אתר, יפה מקודמו, גילינו את היער, או הנהר, או האגם הסמוכים. את הציפורים או האיילים או הסנאים שמחכים לנו.
אבל במבט לאחור, המקומות שהכי נשארו איתנו הם אלו בהם נטינו אוהל, בהם שהינו ממש. המקומות בהם ישנו, קמנו, אכלנו, שיחקנו והיה לנו יותר זמן להבין שאנחנו ממש שם, על אמת, חיים את החלום.

טיול קמפינג בארצות הברית. איידהו. הבלוג של רונית כפיר
עוד חווה ועוד אגם באיידהו.

בפוסט הבא נראה לי שאכתוב קצת על הביחד, החיבור והניתוק, ואולי גם על טיולים רגליים בטבע עם ילדים. נתראה! (והנה לינק לכל ארבעת הפוסטים שכתבתי על הטיול הזה).

להמשך קריאה טיול קמפינג בארצות הברית – מתחילים

לא טוב אכול האדם לבדו: ארוחות משפחתיות – המלצות הורות IV

את מרבית הקשר הטוב עם הילדים שלי אני זוקפת לארוחות המשפחתיות שלנו. לא פעם בשבוע - כל יום מאז שנולדו. על החשיבות של יצירת הרגל ומרחב של הקשבה ושיתוף, וכמה עצות לגינוני שולחן משפחתיים.

כשהייתי רווקה שטופת היבריס הצהרתי על דברים שלעולם לא אעשה כשיהיו לי ילדים.
סביר שמאז עשיתי את כולם (חוץ מלשחק בסוכר בבתי קפה. הילדים שלי מעולם לא שיחקו בשקיות סוכר בבתי קפה!) כמו כל מי שמצאה עצמה מאבדת עשתונות, צועקת או מאיימת איומי סרק..
מה כן ידעתי שאעשה? לא הרבה, מלבד ארוחות משפחתיות כמו שהיו בבית הורי.
אפשר לומר שזו הגאווה ההורית הגדולה שלי. הארוחות המשפחתיות שלנו הן אבן יסוד בחיי המשפחה שלנו, במסורת המשפחתית שלנו, ועימן גם הרגלי האכילה והתזונה של הילדים שלי, טפו טפו.

בגלל שאנחנו שקועים בשיחה ואכילה, לצערי לא מצאתי צילומים של הארוחות שלנו, ולכן אני שמחה לשלב בפוסט הזה צילומים ששלחו לי חברותי הנדיבות והמוכשרות, שהשכילו לתעד.

ארוחות משפחתיות. טל סיון-צפורין בבלוג של רונית כפיר
טל סיון-צפורין מצלמת את הילדים אוכלים.

"יֶההלַדִיייים!" - ארוחות משפחתיות בבית הורי

בתחילת שנות השמונים שודרה בטלויזיה התכנית "ערב חדש". השעה היתה חמש. בדור של ההורים שלנו (שלנו=ילידי שנות השבעים עד שמונים?) אנשים עבדו פחות שעות, ואבאים עובדים חזרו הביתה בערב, כלומר בחמש וחצי-שש. כפמיניסטית פעילה אמא שלי עבדה גם היא במשרה מלאה ועוד המון פעילויות חברתיות ופוליטיות אחרות, ובכל זאת אכלנו יחד כמעט מדי יום ביומו שתי ארוחות סביב שולחן: ארוחת בוקר וארוחת ערב. אחי הגדול, אחי הקטן, אבא, אמא ואני. צהריים באמצע השבוע אכלנו תמיד לבד, הילדים.
יש לי הרגשה שארוחות בוקר משפחתיות סביב שולחן היו דבר נדיר כבר אז, בשנות השבעים. היום גם ארוחות בוקר אישיות בקושי קיימות, אלא אם אתם קוראים לקורנפלקס מהיר על הבר "ארוחה". אתייחס לפיצוח הזה של ארוחות הבוקר בהמשך.
היינו מתכנסים בוקר בוקר בשעה שבע סביב השולחן, למשמע קריאת ההזמנה לשולחן: "יה-לה-דיייים!" (=ילדים, עם יהה ארוך ו"דים" ארוך עוד יותר) ואוכלים בטח איזה חצי שעה.
התפריט היה די דומה למה שמכונה היום "ארוחת בוקר ישראלית": סלט ירקות קצוץ דק דק עם שמן ולימון, כמה פרוסות לחם, ביצים כלשהן (עדיין אוכלים היום ביצים רכות?), גבינות רכות וקשות, קצת מעדני חלב, לחם שחור וממרחים שונים (זיתים, משפופרת!). לא היו שם קורנפלקס, לפעמים היה וויטביקס, סוליות בריאות שאהבנו עוד מהשנה שבילינו באנגליה. כשגדלנו מעט, היו שולחים אותנו למכולת במעלה הרחוב לקנות חצי לחם שחור לארוחת הבוקר ולסנדוויצ'ים (נראה לי 'השחר', 12 שנה ברציפות, יום-יום).
שלא תבינו לא נכון, כמו בבתים רבים אחרים – בבית הורי לא הכל היה מושלם. אבל הארוחות המשפחתיות היו הבועה שלנו. שם נרקמה השפה הכפירית, הבדיחות המשפחתיות, הויכוחים על איך אומרים מה (מילון אבן שושן היה תמיד הספר הקרוב ביותר בשלוף. כן, אנחנו משפחה של חנונים גאים), ולדעתי גם משם קיבלתי הרגלי אכילה טובים ובריאים. בגלל כל הסיבות האלו היה לי כל כך חשוב להביא את המסורת הזו לביתי שלי.
היום חל פיחות במעמדה של ארוחת הבוקר המשפחתית. ממה שאני רואה סביבי, מעטים בכלל אוכלים משהו בבוקר, לא כל שכן ליד שולחן, ודאי לא עם שאר בני הבית. כמו טרנדים רבים, אני תוהה עד כמה הדלפקים, האיים והברים יצרו את התרבות הזו או משקפים אותה.
היום חל פיחות במעמדה של ארוחת הבוקר המשפחתית. ממה שאני רואה סביבי, מעטים בכלל אוכלים משהו בבוקר, לא כל שכן ליד שולחן, ודאי לא עם שאר בני הבית. כמו טרנדים רבים, אני תוהה עד כמה הדלפקים, האיים והברים יצרו את התרבות הזו או משקפים אותה.
 
ארוחות משפחתיות - המלצות הורות רונית כפיר
גלית לוינסקי מתעדת ארוחה משפחתית בבית משפחת משאל-לוינסקי.

לפני כמה ימים, כשאבא שלי אכל איתנו ארוחת ערב (הוא מחזיר את נכדתו מדי פעם מאימון הכדורסל שלה, ומצטרף אלינו לארוחת ערב באמצע השבוע) שאלתי אותו לפשר ארוחות הבוקר בבית: מאיפה קיבל את הרעיון. התשובה שקיבלתי הפתיעה אותי.

הוא אמר שהמנהג הזה החל, בהתעקשות שלו, אחרי שחזר ממלחמת יום הכיפורים. "היה לי חשוב לבלות עם המשפחה שלי יותר זמן".
אבא שלי הוא איש נהדר.
המשאלה הפשוטה הזו, אולי הפשוטה מכל, הזכירה לי למה רציתי להפנות בפוסט הזה למאמר המפורסם של Bronnie Ware, אחות הוספיס לפני שהפכה סלב, שכתבה על "חמשת הבקשות של הנוטים למות". בטיפולה במאות אנשים על סף המוות שלהם, היא שמה לב שכולם חלקו חמש חרטות מרכזיות. ואלו הן (מה שנקרא: שלא תאמלקו אותי)

  1.  אילו רק היה לי האומץ לחיות חיים נאמנים לעצמי, לא את החיים שציפו ממני אחרים.
  2. אילו רק לא עבדתי כל כך קשה.
  3. אילו היה לי האומץ להביע את הרגשות שלי.
  4. חבל שלא שמרתי על קשר עם החברים שלי.
  5. אילו רק נתתי לעצמי להיות מאושרת יותר.

כן. כמה קצר ככה בוקס בבטן. וכן, זה רלוונטי בכל יום ובכל נושא, אבל בעיקר בהחלטות שקשורות באופן בו אנחנו מנהלים את חיי המשפחה שלנו. כל החרטות קשורות ליחסים. אז בואו נחזור לסעיף 2. הוא מתייחס לעבודה על חשבון זמן עם המשפחה – יותר זמן עם הילדים ועם בת הזוג. הוא נשמע בעיקר מגברים (כי בעולם שלנו, הם לרוב משלמים את המחיר של היות המפרנס העיקרי). ולמה זה קשור? כי החיים קורים עכשיו, ממש כל יום, גם סתם בימי חול.

הזוגות שמקיפים אותי היום נראים לרוב כך: אבא שעובד עד הערב המאוחר מחוץ לבית, ואמא עצמאית שנמצאת בשעות גמישות יותר. או בחצי משרה. כולנו עובדים עד מאוחר ולא מספיקים לאכול יחד עם המשפחה באמצע השבוע, ונפגשים אולי רק בארוחת ערב שבת. ארוחה אחת בשבוע, מתוך 21 ארוחות. 4.7% מהארוחות בלבד.

אז ההורים שלי מצאו לזה פתרון.

מה עושים הורים שחוזרים מאוחר מהעבודה? כמאמר הגשש החיוור: קמים שעה קודם.
תחשבו איזה פיצוח: לקום בשש בבוקר, להכין ארוחת בוקר, להעיר את הילדים שלכם (שלי תמיד מתעוררים רעבים) ולהזמין אותם למפגש. זמן איכות אמיתי. והנה יש לכם פעם ביום את הביחד הזה, שגם מקל על כל התארגנות הבוקר. אני קולטת שעדיין לא השתכנעתם, אז אני אחזור לזה בסוף.

ארוחת בוקר איטלקית, בחופשה שלנו בצפון איטליה.

אצלנו: מסורת של ארוחות משפחתיות

הארוחות שלנו הן חלק מהמסורת המשפחתית שלנו. כן – אני בחורה מסורתית.
אני מאד אוהבת מסגרות וגבולות. הם מאפשרים הרבה בטחון, חופש ויצירתיות. והרי מסורות הן מסגרות: מבנה בעל אופי חזרתי, שאפשר לצקת לתוכו תכנים שונים ומשתנים. אפשר גם לשנות את המבנה שלו ולהשאיר את התוכן וזו עדיין תהיה מסורת. על הקשר הזה בין חינוך, מסורת ומסגרת דיברתי בפודקסט של "הורימובדים", אותו תוכלו לשמוע כאן.
אני לא זוכרת איך אכלנו יחד לפני שהיו לנו ילדים. אני זוכרת ארוחות חברים גדולות, אבל שנינו? לפעמים אני תוהה אם בכלל אכלנו.
לעומת זאת, מהרגע שהפכנו הורים, היינו יושבים לאכול ארוחות ערב יחד, מסביב לשולחן האוכל. עם השנים הפכנו משלושה לארבעה, והרבה חברים היו מצטרפים אלינו – חברים של הילדים וההורים שלהם, כשבאו לאסוף אותם.
 
דיסקליימר פריבילגיה:
אני מודעת לזה ששנינו ברי מזל מבחינת העבודות שהיו לנו, אבל כמו בהרצאות שלי, אני מאמינה שדברים רבים יותר נמצאים בשליטתנו מאשר נדמה או נוח לנו להודות, לפחות בקרב קוראי הבלוג הזה. עם הפיכתו לאבא, דני ירד ל 80% משרה, ובילה יום בשבוע עם הילדים. בשאר הערבים היה מגיע הביתה כמעט תמיד בשעה שאיפשרה לנו לשבת יחד, כולנו.
ברגע שאבות יתחילו להציף את העניין הזה ולהתעקש עליו, השינוי החשוב כל כך הזה יתחיל להתרחש בעולם העבודה.
נכון, זה לא קל לקחת יוזמה ולעשות שינוי, אבל זה בהחלט משתלם.
מאז שעברנו לכרמי יוסף, לפני חמש שנים (בעוד חודש!) אני עובדת מהבית ולאחרונה גם דני. כן, שנינו יכולים לעצור את העבודה ולרדת למטה לאכול צהריים עם הילדים. אשמח לשמוע איך זה נראה אצלכם, אבל אני עדיין מאמינה שאין דבר העומד בפני הרצון. אני מקווה שבסוף הפוסט הזה תתחילו לרצות. אחרי כמעט 14 שנה שזה קורה, אני מנסה לנסח את החוקים הלא כתובים של המסורת הזו, לראות את הגבולות הנעלמים של ארוחות הערב שלנו. הם בנו את עצמם ויושמו כמעט תמיד:
  • חזרתיות
    ילדים קטנים (וגם גדולות יותר) אוהבים סדר, חזרתיות וטקסים. כן, קראו לי מסורתית. ארוחת הערב מתרחשת כל ערב באותה השעה (פחות או יותר. לפחות שעה לפני שהם מתעייפים. אצל קטנים זה שש) באותו המקום, עם אותם אנשים. גם אם זה לא כל יום וגם אם היום זה רק אבא ומחר רק אמא (או כל הרכב הורי אחר שתרצו), שמירה על שאר המסורות תעזור לבסס את ההרגל. אצלנו יש גם מקומות קבועים שנוצרו, ולפעמים אנחנו משנים אותם וזה מייצר מפגשים אחרים ומעניינים. לרוב לא, אגב.
  • כולם שותפים
     הילדים היו שותפים לעריכת השולחן ופינויו מגיל צעיר. זה מעולם לא נכפה עליהם, אלא הובן תמיד כלקיחת חלק ב"טקס" משפחתי יומי. נראה לי שהתחלנו עם דוגמא אישית והצענו לילדים להצטרף (לא "לעזור"- להיות חלק מהתרחשות). אנחנו אוכלים בצלחות ובכוסות פלסטיק צבעוניות, שמעולם לא היה פחד שיישברו ולכן קל היה לילדים לערוך ולפנות ולנו קל לשחרר. צריך ללמוד לדחות את הנטיה להתרוצץ ולסדר את המטבח או את הבית, או להתכונן לשעה שהם הולכים לישון, ולשבת. גם עבורכם זו תהיה מנוחה מבורכת, 20 דקות של עצירה, נשימה, הקשבה, התבוננות. כשהילדים יבינו שהם מרווחים 100% מההורים שלהם בזמן הזה, הם ישמחו לעזור בשאר המשימות שמגיעות אחר כך.
  • לא טוב היות הסועד לבדו
     לא אוכלים אצלנו לבד. כשכולם בבית כולם יושבים לשולחן. לא מתחילים לפני שכולם יושבים, ולא קמים לפני שכולם מסיימים. היום, כשהילדים חוזרים מאוחר מאד מבית הספר, במקרה שאנחנו לא מחכים להם, מישהו תמיד יישב עם האחרון שמגיע, כשהוא או היא אוכלים. אני מתארת לעצמי שהשנים הבאות יכרסמו עוד קצת בביחד הזה שלנו, ונצטרך לחשוב על דרכים חדשות להיפגש באופן יום-יומי. אולי כשהילדים יחזרו מאוחר בערב נזוז לבוקר. מוזר שאף אחד לא חשב על זה שבשבע בבוקר כולם בבית. או בשש וחצי.
ארוחות משפחתיות - המלצות הורות הבלוג של רונית כפיר
סיון קונוולינה מצלמת את המשפחה אוכלת יחד. לינק בלחיצה
  • כשיושבים לשולחן – המפגש הוא ההתרחשות
    100% להיות שם. לא בשום מקום או פעילות אחרת. לא עונים לטלפונים (אלא כדי לומר שאנחנו אוכלים ונחזור אחר כך), הניידים בצד, הטלוויזיה תמיד כבויה. זה קרה תמיד בטבעיות מפני שכולם מאד נהנים מהזמן הזה יחד, ולא רוצים לעשות משהו אחר או להיות במקום אחר.
  • האוכל אינו העיקר
    העיקר הוא הביחד. מעולם לא "נכנסנו לצלחת" של הילדים שלנו – מי אוכל מה, מי אוכל כמה, מי לא אוכל ולמה. דווקא כשמסבים את תשומת הלב מהאכילה עצמה, קל יותר לאכול עד ששבעים. כשלא שואלים יותר מדי שאלות קיטבג ("מה בא לך לאכול?" "טעים לך?""כדאי לך לנסות את זה, זה בכלל לא מגעיל") הילדים אוכלים הכל. עד היום ילדים רבים אוכלים אצל שולחננו בפעם הראשונה דברים "מוזרים" שלא אכלו בבית (כמו במיה או כוסמת) פשוט מפני שמעולם לא עשינו מזה עניין. בלי תחנונים ובלי איומים. מה שעל השולחן זה מה שיש (ותמיד יש מבחר מספיק), ואנחנו לא יוצאים מגדרנו בשביל לספק גחמות של אף אחד. לא רוצה? זה מה יש. האוכל הוא לחלוטין "נון-אישו". יש לי כל כך הרבה מה להגיד על זה, שאולי זה יהיה פוסט נפרד.

  • את הכי חשוב השארתי לסוף: שיחה. הקשבה. שיתוף. אינטימיות.
    אלו הדברים שקורים מסביב לשולחן. אפשר ללכת על מבנה של "כל אחד יספר משהו טוב ו/או רע שקרה לו היום", אני פחות אוהבת את זה מפני שלא תמיד לכל אחד מתחשק לספר, ואני לא אוהבת למסגר אירועים בתור רעים או טובים.
    כשיש איזון טוב, אין צורך ב"אפליה מתקנת", ובהיותנו ארבעה, יש מספיק זמן לכל מי שרוצה לספר. מי שרוצה מדבר ומספר. תוכלו לקרוא על זה בפוסטים הקודמים שלי על הורות. אם אני רוצה שהילדים שלי ידברו אלי ויספרו לי – עלי לספר להם ולשתף אותם. כשאני מספרת לילדים שלי על משהו קשה שקרה לי ("היום כעסתי על מישהו שלא בצדק/ נפגעתי ממשהו שחברה אמרה לי/ משהו לא הצליח לי היום") הם מיד שיתפו במקרה דומה.
ארוחות משפחתיות - המלצות הורות הבלוג של רונית כפיר
ארוחה משפחתית בשנות השמונים אצל משפחת אורבך. צילום: שמואל הכהן

ובימי שישי -קידוש
לפני כמה שנים, לבקשתי, התחלנו לעשות קידוש בימי שישי. עם השנים מצאתי שבטקס הזה, שגם מחבר אותנו למסורת המשפחה הדתית שלנו וגם למסורת היהודית שלנו, משתקפים רוב הערכים של הארוחות שלנו.
את הברכות השארנו כלשונן, ולא ניסחנו נוסח חדש, מודרני או אתאיסטי, מתוך כבוד למסורת ולעבר, או סתם מתוך עצלנות שלי. גם כאן מתחילים רק כשכולם סביב לשולחן. רואים את כל הנוכחים מגדול ועד קטן (והקטנים בסוף), ובעיקר עוצרים להודות על דברים שעשויים להיות מובנים מאליהם. יש כאן מחוות גופניות של עמידה וישיבה, של שקט ודיבור, הרבה גבולות שמייצרים מודעות לעצם הטקס עצמו.

הצעות הגשה - איך תארגנו ארוחות משפחתיות

  • להתחיל כמה שיותר מוקדם. להתחיל עכשיו
    זה נכון לכל כלל שהייתם רוצים שיהיה תקף בבית שלכם. ילדים קולטים מגיל צעיר מאד, ומנהגים או טקסים טוב להתחיל מהרגע שהם נולדים.
    אם הילדים אוכלים ב"שולחן ילדים" לא תמיד יודעים מה הרגע הנכון לצרף אותם לשולחן של הגדולים, ולפעמים זה לא קורה. לפעמים החלוקה היא רוחבית – הילדים אוכלים קודם והגדולים אחר כך. אז גם יוצא שהם לא נחשפים ל"אוכל של גדולים" ואין להם בעצם אפשרות לנסות או לטעום או לראות מישהו אוכל את זה..
  • הם יכולים.
    שלבו את הילדים מגיל צעיר בכל משימה שהם יכולים לשאת בה, ולעולם לא בתור עונש. אם אתם רוצים שהילדים יעשו משהו, אל תמתגו אותו בתור עול, או משהו שמקבלים לעשות כעונש. בתור זכות להיות חלק מהקבוצה שנקראת משפחה – כולם מעורבים. גם פעוט בן שנתיים יכול להניח כוסות פלסטיק על השולחן. תנו להם להשתתף בהתאם לקצב שלהם וליכולת שלהם, והם ישמחו לקחת חלק. למעשה, הם יבקשו לקחת חלק כשהם יקבלו אתכם ואת תשומת לבכם למשך הארוחה כולה.
  • כל יום. לא רק ביום שישי
    ארוחות שבת הן מסורת נחמדה, אבל היא לא מייצרת את האינטימיות שאני מדברת עליה. פעם בשבוע זה לא מספיק. מי אמר? אני.
    תפנו לזה זמן, גם בלי שחזרתם ממלחמה. אין דבר חשוב יותר מהקשר עם המשפחה שלכם, ואין זמן טוב יותר מעכשיו.
    אם פתרון ארוחות הבוקר המוקדמות לא נראה לכם
  • צאו הביתה מוקדם יותר לפחות פעמיים או שלוש בשבוע, בשעה שמתאימה לכם לשבת יחד ולהקשיב זה לזה. אני מתארת לעצמי שאם תפנו בקשה לבוסית שלכם לצאת מהמשרד בשעה "מוקדמת" כמו שש בערב פעמיים בשבוע בשביל לאכול עם הילדים, היא לא תסרב. גם הוא לא. אז אל תחכו שיהיה מאוחר מדי: החיים קורים עכשיו.
  • ארוחת בוקר – זמן שכולם בבית
    אל תהיו מפונקים ואל תשללו את זה לפני שבאמת שקלתם את הרעיון. כן, ברגע שהפכנו הורים איבדנו את הפריבילגיה המתבגרת של לישון עד מאוחר. אז קומו שעה קודם בלי לקטר, חתכו סלט והכינו חביתה. אבוקדו. טחינה. חומוס. בחורף שוקו חם או דייסת שיבולת שועל (אני מוסיפה פנימה אגוזי פקאן, בננות, שוקולד או קוקוס או הכל ביחד!). הילדים שלכם יקפצו מן המיטה בזכות הריחות (אין כמו ללחוש לילדה שמתעוררת "מחכה לך שוקו חם על השולחן!") כי הם כל כך יאהבו לשבת איתכם לשולחן ולראות אתכם מקשיבים להם. החליטו שלשולחן מתיישבים רק אחרי שמתלבשים ומצחצחים שיניים, והנה השגתם דרך מעולה לעקוף מלחמות בוקר מיותרות. אם תעשו זאת נכון אני מבטיחה שהילדים ירוצו לשולחן. השיחות בארוחת הבוקר יכולות להיות על היום שאני מתכננת שיהיה לי, ויציאה ליום אחרי שיחה טובה עם המשפחה יכולה באמת לשנות אותו לטובה. מעבר לזה, כל המחקרים מראים שזו הארוחה החשובה ביותר ביום, ועדיף לאכול כמו שצריך מאשר לחטוף מנת סוכר מרוכזת של השקר המכונה "דגני בוקר". ארוחה טובה גם תשפר את הריכוז של הילדים שלכם בבית הספר ואת התוצאות שלהם.
  • הפגינו אהבה הורית
    לזוגות – ארוחה משפחתית היא גם הזדמנות להפגין אהבה ולהרעיף תשומת לב על בני או בנות הזוג. אם אמרנו שילדים לומדים מדוגמא אישית – זה הזמן בו הילדים מביטים בכם ולומדים. לראות את אבא ואמא מדברים זה עם זו, מקשיבים בעניין, מפגינים חיבה פיסית, כבוד ואהבה זה לזו על בסיס יומי לא יכול להזיק לילדים.
אורית עריף מאיירת ארוחת צהרים אצל סבתא שלה.

ארוחה משפחתית מעוצבת

לסיום, בכל זאת מילה על עיצוב. הצד האסתטי של הארוחה תמיד היה חשוב לי.

אני רוצה לגדל את הילדים שלי בסביבה אסתטית ושואפת לחיות כזו בעצמי. לכן גם ביום יום אין הפרדה בין חגיגי לרגיל – והשולחן שלנו תמיד היה צבעוני ומזמין. צלחות צבעוניות וכוסות צבעוניות, פרחים על השולחן כשאפשר, מפיות צבעוניות תמיד. לפעמים מפה.

לא פשוט למצוא כסאות יפים לילדים או לפעוטות. לרוב הם מפלסטיק בצבעי יסוד, תופסים המון מקום ומכערים את הבית.
מגיל צעיר אנחנו השתמשנו בהגבהה לרגליים של כסא רגיל, שמתלבשת על כל כסא. זה איפשר לנו להישאר עם כסאות האוכל שלנו, ועם מראה יפה יותר של שולחן אוכל. זה גם הופך את הילדים לשותפים שווים לשאר המשפחה. הם מתים על זה. היו לנו שניים כאלו וכשהם מקופלים הם לא תופסים מקום ונוח להחזיק אחד נוסף לחברים שמתארחים.

לסיום, תראו מה הילדים שלכם באמת רוצים:

 

אשמח לשמוע על הארוחות המשפחתיות שלכם, או המסורות שלכם, והכי הכי אם ניסיתם משהו מהעצות שלי והצלחתם.
בקשה: אם הפוסט הזה עושה לכם רגשות אשם – זה אתם עושים. אל תבזבזו זמן על הלקאה עצמית, חפירה מיותרת בעבר לא רלוונטי ועתיד מדומיין. אם הפוסט הזה עורר בכם רצון לשבת עם הילדים שלכם לארוחה – תארגנו אותה. זה הרבה יותר פשוט ממה שזה נדמה.
ואם תרצו להמשיך לאמבטיה והשכבה אחרי ארוחת הערב, הנה פוסט שכתבתי על הקשר בין תאורה להרדמת ילדים.

תודה לחברותי היקרות ולמשפחות שלהן על הצילומים, מעוררי תיאבון וממלאי השראה כשלעצמם. טל סיון-צפורין, נעמה אורבך, גלית לוינסקי, סיון קונוולינה ואורית עריף.

בתיאבון!

להמשך קריאה לא טוב אכול האדם לבדו: ארוחות משפחתיות – המלצות הורות IV

סרטים מומלצים למתבגרים

עוד לא הספקנו לשנן את "מחפשים את נמו" בעל פה, והילדים הגיעו לגיל מאתגר, בו הם עדיין לא צופים בכל סרטי הקולנוע למבוגרים, אבל כבר משעמם להם (וגם פאטתי לפעמים) לראות סרטי נוער, וסרטי ילדים הפסקנו מזמן. אז אילו סרטים בכל זאת אפשר להראות למתבגרים? ואיך יודעים מה מתאים ונכון? ומה זה מבחן בכדל?

אני מתה על קולנוע וסרטים, ולכן גם כאמא זה צוהר שאני רוצה לתת לילדים שלי על העולם.
(נכון לכתיבת הפוסט, אפריל 2017) המתבגרים שלי הם בן 14 וחצי ובת 12 וחצי, והסרטים שאני אוהבת להראות להם משלבים קולנוע טוב עם נושא חשוב וטוב, שרלוונטי להם.

בפוסט הזה אני מתרכזת בסרטים מומלצים לגילאים האלו – נגיד בין כיתות ו'-ז'-ח'. לא פירטתי את כל הסרטים שראינו לפני כן, כי היו המון, אבל בתגובות יש לא מעט המלצות גם לגילאים מעט צעירים יותר.

עקרונית, הבכור זה שמכתיב את הקצב – אני לא בטוחה שהייתי מראה לצעירה הכל בתור צופה ראשונה. היא זוכה מהיותה ילדה שניה בתכנים מעט בוגרים עבורה. אתם מכירים את הילדים שלכם ובוחרים מה מתאים להם מבחינת חומרים להתעסק בהם. אני סומכת עליכם שתבחרו נכון.
בפוסט הזה אשמח לשתף כמה סרטים שהיו להיט אצלנו, אכיר לכם את "מדריך ההורים" לסרטים, ואסיים בהצעות הגשה קלות.
לחיצה על רוב התמונות יובילו אתכם ללינק של הסרט באתר של IMDB, הלוא הוא התנ"ך: Internet Movie Data Base. (ותודה ליאיר מטיאש על התיקון! חשבתי שזה International!!). אם אתן לא מכירות, אני לא מאמינה שאתן בכלל חברות שלי. לכו מכאן.

לחיצה על התמונות בפוסט תיקח אתכם למדריך IMDB

בשנים האחרונות (בערך בין גילאי 10-13 של הגדול) מיצינו את הז'אנרים המתבקשים של מתבגרים צעירים להורים ילידי שנות השבעים והשמונים. בין השאר:
– קלאסיקות אייטיז (אי טי, בחזרה לעתיד, מלחמת הכוכבים).
– סרטים מצויירים, הכוללים את השניים הכאילו פמיניסטיים של דיסני.
– כל סרטי מיאזאקי כמעט (פוניו, הטירה הנעה, טוטורו, הרוח העולה, המסע המופלא ועוד). חובה בתור חלופה לסרטי דיסני לילדים.
– סרטי פעולה, גיבורי על ואקשן מסדרת XMEN, מארוול ודומיו (יש כאלו כמויות לאחרונה, שאפילו להם קצת נמאס).
– קומדיות (יומנו של חנון לגמרי חמוד, לא רק בלונדינית, קלולס, ואפילו כמה מונטי פייטונים)
– מדע בדיוני (מלחמת הכוכבים לכל דרגיה, אי טי)
– וכמובן פנטזיה (הסיפור שאינו נגמר, הנסיכה הקסומה, שר הטבעות למיניו, הארי פוטר, המצפן הזהוב וסאטרדסט האהוב והמשובח).

החלטתי שהגיע הזמן לדרמות. הגיע הזמן ללמוד קצת על החיים ועל העולם, כפי שאני רוצה שילמדו עליו: לחשוף אותם לדילמות, לנושאים חשובים, בלי אכזריות מוגזמת, בלי דכאון קשה מדי, ובלי סקס, בעיקר כדי שלא יביך אותם לצפות בזה יחד איתנו. מבחינת הנושאים שרלוונטיים להם, אלו מבחינתי אלו בעיקר דילמות מוסריות, הסתכלות של יחיד על חברה (לרוב מבחוץ) מציאת המקום שלי בעולם מול קבוצה, מול ציפיות, מול ההורים, מציאת הקול שלי, האמונה שלי, ההשתייכות שלי. חיפשתי גם סרטים שהגיבורים שלהם הם בני נוער. אין המון כאלו, וכמובן שלא כל סרט שמספר על בני נוער, נועד להם. המשימה לא פשוטה, אבל יותר קלה ממה שחשבתי. אני מנסה לעשות קצת סדר ברשימת הסרטים, אבל כותבת בינתיים רק על אלו שראינו (כי יש לי עוד ברשימות שלי לעתיד) ומקווה לפרסם פוסט המשך, אחרי שנצפה בכל הרשימה.

סרטים ישראלים מומלצים לנוער

לא מצאתי הרבה סרטים ישראלים מובהקים עבור בני נוער (בניגוד לסרטים אודות בני נוער), אבל יש לי חדשות טובות. באתר של קרן הקולנוע הישראלי יש גישה לעשרות ומאות סרטים ב-VOD. זה עולה 15 שקלים לצפיה, בהליך הרשמה מעט מיושן, אבל זו דרך לאפשר צפיה חוקית בסרטים רבים. זו גם דרך נהדרת להיחשף ולחשוף קולנוע מקומי, בינהם גם סרטים תיעודיים, ולהתחיל מנושאים מקומיים רלוונטיים.
באתר של בית הספר לקולנוע סם שפיגל יש גישה בחינם לסרטי הבוגרים שלהם, ובאתרים של הקרן החדשה לקולנוע והמכללה האקדמית ספיר יש גישה לטריילרים רבים של סרטי בוגרים וסרטים תיעודיים ועלילתיים. אני מחכה לתשובות מהם באשר לצפיה לקהל הרחב, אחרת רק תל אביבים שיש להם מנוי לאוזן השלישית יכולים, וזה חבל. מההיצע הגדול שיש שם אני מכירה מעט בלבד, ואלו הם:

סיפור חצי רוסי (2005): איתן ענר

סרטים מומלצים למתבגרים. רונית כפיר

אני מתה על הסרטים של איתן ענר. הם תמיד רגישים ותמיד מאמינים ברומנטיקה, ובטוב שבאדם. הסרט מספר, בין השאר, על התאהבותו של חן, נער אשדודי עדין בן 13, בנטלי, עולה מברית המועצות שרוקדת ריקודים סלוניים. ברקע הסיפור של הוריו, רמי, הצבר המחוספס ואמו העולה, לנה, המורה שלו יוליה ועוד. סיפור התבגרות והשתלבות (או לא) עדין ורומנטי. הלינק להזמנת הסרט כאן.

החיפוש אחר הז'אנר "ילדים" מעלה באתר כמה סרטים, כמו גיבורים קטנים של איתי לב, מבול של גיא נתיב, עד סוף הקיץ של נועה אהרוני ואיגור ומסע העגורים של יבגני רומן.

מהאתר של סם שפיגל צפינו (די מזמן) בסרט הגמר של ניר ברגמן, סוסי ים, ואני מאד אהבתי אותו. זה סרט עדין ואיטי יחסית, ולכן מתאים יותר רק אחרי שהילדים יורידו את הטורים מסרטי האקשן אליהם הם רגילים, ויתרגלו לדרמות.. אולי עדיף לצפות בזה אחרי כמה דרמות אמריקאיות זוכות אוסקר, בהמשך.

אני מזמינה אתכם לשתף אותי אם צפיתם ואתם מכירים (או יוצרים!) בסרטים ישראליים שמתאימים לנוער. ערך חשוב לתת לילדים שלנו הוא תמיכה בקולנוע מקומי (ובכלל באמנות מקומית, יצירה מקומית ותוצרת מקומית) וגם זו שיחה אפשרית וחשובה.

סרטי נוער על נוער

אני והחבר'ה - Stand by Me) 1986) רוב ריינר

אם לא ראיתם את הסרט הזה בצעירותכם, אתם כנראה ממש צעירים. במקרה כזה – לכבוד הוא לי לערוך את ההיכרות.
רוב ריינר הגאון (ספיינל טאפ, הנסיכה הקסומה, כשהארי פגש את סאלי, את כולם אפשר להוסיף לרשימה) ביים על פי סיפור של סטיבן קינג את מסעם של חבורה של 4 נערים, שיוצאים לחפש גופה של נער, ששמעו שנמצאה בסביבה. מסע התבגרות פר אקסלנס, עם נערים אמריקאים צעירים שמעשנים ומדברים לא מעט על מין, עם ערסים מקומיים מפחידים, עם התגברות על פחדים ועל תגיות ועם הופעת הבכורה של ריבר פניקס ז"ל, אז בן 16.

למרות שבעיני זה אחלה סרט לבני נוער, אחדים אולי יגדירו אותו לא "פוליטיקלי קורקט" (גם את הסרט הבא) . אישית אין לי עניין להראות נערות ונערים שמתנהגים כמו "ילדים טובים". ראו הוזהרתם.
בשתי מילים: רגישות ונחישות

מועדון ארוחת הבוקר (1985)  The Breakfast Club, ג'ון יוז

ג'ון יוז ביים את סרט הקאלט של נעורינו (ילידי שנות השבעים), בצירוף הפסקול הנפלא של simple minds ושנה אחר כך את "שמתי ברז למורה", אחד התרגומים הבלתי נשכחים ל"היום החופשי של פריס ביולר". חמישה מתבגרים שמייצגים כל אחד סטריאוטיפ שונה מבלים ריתוק שבת יחד בתיכון שלהם, ומגלים דברים על עצמם. סרט התבגרות קלאסי, עם דיבור מפורש על מין וקצת עישון סמים -, הזדמנות מעולה לדון בדברים האלו ולא להתרגש מהם. כל מה שעולה שם נשאר רלוונטי לגמרי לעכשיו, ואפילו הלוק הסופר אייטיז של כולם נראה טוב היום. רק תצטרכו להסביר לילדים שלכם מי זה בארי מנילו.

בשתי מילים: הנוער לשלטון

סינג סטריט - (Sing Street (2016- ג'ון קארני

מסרטי שנות השמונים לסרטי התרפקות על שנות השמונים, ותודה לשלי גרוס על ההפניה (בעברית קראו לו "מועדון שנות השמונים". וואו). הבמאי ג'ון קארני ביים את ONCE המקסים בשנת 2007, ומאז חתום על עוד כמה סרטים שסובבים סביב יוצרי מוסיקה. בסרט הזה, שעל פי שנת הלידה שלו ומוצאו האירי של הבמאי, אני מנחשת שהוא קצת אוטוביוגרפי, הוא מספר על נער אירי שמקים להקה כדי להשיג בחורה, שמספרת לו שהיא דוגמנית. בגדול זה הסיפור, על הדרך יש קליפים קורעים שהם הומאז' לשלל להקות שנות השמונים, פרפורי לב ראשונים מקסימים ויופי של משחק וסיפור בעיני.

בשתי מילים: דוראן דוראן

אין, אני רואה את הטריילר הזה וחייבת לשבת לצפות בסרט הזה שוב. כנראה בגלל שאנחנו ילידי אותו הדור, הוא הכי מרגש אותי ומדבר אלי. הילדים התעלפו עליו.

לרכוב על הלוויתן (2002) Whale Rider, ניקי קארו

כאן אני קצת דוחפת את האג'נדה הפמיניסטית שלי, ממש כמו שאני מציגה אותה לילדים שלי. המציאות העגומה היא, שרק 5% מהסרטים בעולם מבויימים על ידי נשים.
ולמה זה חשוב? כי נשים יבחרו לביים סיפורים שונים מגברים, באופן שונה מגברים.
כי אנחנו חיות בעולם בו הדימויים הויזאוליים שולטים בעיצוב תפיסת העולם שלנו, ולא ייתכן שהדימויים של כולנו יוכתבו רק על ידי מחצית מאיתנו.

זמן טוב להציג בפניכם את "מבחן בכדל" -

כן. זה מדכא.
הסבירות שסרט יציג נשים באופן שונה, אם הוא בויים על ידי אשה, היא מעט גדולה יותר בעיני.
ובכן, לשמחתי סרט שאהבתי בוים על ידי ניקי קארו ,במאית ניו-זילדנית ("אשתו של שומר גן החיות"), ועוסק בהתבגרות של נערה בחברה פטריארכלית. פאיקה היא נערה שגדלה אצל סבתא וסבא שלה, שמעביר את נערי הכפר המאורים סדרת הכשרה במטרה למצוא את "רוכב הלוייתן" – סוג של משיח מאורי שאמור להציל אותם מגורלם העגום באי. סיפור על מודרת – מורדת. הסרט קצת איטי, אבל בעיני עם הסבלנות הנכונה הוא מקסים מאד, ויש בו נגיעות סוראליסטיות, שעלי אהובות.
בשתי מילים: העצמה נשית

בורות (2003) Holes, אנדרו דייויס

סרט דיסני מקסים, שמתאים גם לטיפה צעירים יותר. כאמור – צריך קילומטרז' מסויים של צפיה בסרטי דרמה אחרי ההתמכרות לאקשן בלי פוסק, אבל יש פה יופי של סיפור. כמה, למעשה. סיפורו של סטנלי (שיה לבף), שנשלח על לא עוול בכפו למחנה עבודה לנוער, בו הם חופרים בורות במדבר תחת פיקוחו של ג'ון ווייט וסיגורני וויבר, בחיפוש אחר ממצא מסתורי. במקביל לסיפור ההישרדות שלו שם אנחנו מתוודעים לסיפור אגדה על רומן בין-גזעי, כשהקשר בין העבר להווה הולך ומתברר. תענוג של סרט.

בשתי מילים: בלי חפירות

ללכת שבי אחריו (1989) Dead Poets Society, פיטר וויר

שייך לז'אנר סרטי המורים מלאי ההשראה. לו רק היו לנו יותר מדי כאלו בחיים.
עוד סרט מנעורינו.. רובין וויליאימס, נשמתו עדן, בתור דוקטור קיטינג, מורה לספרות בבית ספר אקסלוסיבי לנערים, שמלמד את הנערים לחיות ולחוות את החיים דרך ספרות ושירה גבוהה. מתאים יותר לנערים מעל גיל 14 או 15 בעיני. 

ספוילר!! (לנוער. הורים תקראו)

לא רואים, אך יש בסרט התאבדות של נער, ואם לא מתאים לכם לדון בזה – אפשר לחכות. סרט מקסים שיכול לפתוח פתח לשיחות על יחסי תלמידים-מורים, על לחץ חברתי, לחץ מההורים (כאילו, אנחנו?) ושירה באופן כללי.

בלי מילים: הו קפטן

סרטים למבוגרים שמתאימים למתבגרים

בהמשך אסביר איך לבדוק דירוג של סרטים ואת מדריך ההורים של ה IMDB. אבל קלאסיקות אוסקר רבות הן למעשה "סרטים לכל המשפחה". כמו פורסט גאמפ (דורג PG13).

נאום המלך  (2010) The King's Speech טום הופר

הסרט, שזכה ב-4 אוסקרים (סרט, בימוי, תסריט ושחקן ראשי), מספר את סיפורו של המלך ג'ורג' השישי, שהחליף את אחיו שפרש מהמלוכה, ונאלץ להתמודד עם גמגום קשה בדרך למלוכה. הסרט מלווה את התהליך שהוא עושה מול ליונול לוג, מומחה לדיבור, בדרך לנאום היסטורי שעליו לשאת. הזדמנות טובה ללמוד היסטוריה (ג'ורג' השישי מופיע גם בסדרה "אליזבת", בתו, ומעניין לראות דמיון בין הדמויות בשתי ההפקות) ולדבר על התגברות על מכשולים, בושה, אחריות ומנהיגות.
בשתי מילים: לכל המשפחה

מאחורי המספרים (2016) Hidden Figuers, תיאודור מלפי

סרט שהציג בקולנוע עד לאחרונה (והיה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר) על מאבקן של שלוש נשים שחורות בארצות הברית של ראשית שנות השישים לשוויון, כחלק מעבודתן בנאסא. הזדמנות מעולה ללמוד על מירוץ החלל, המלחמה הקרה, ובראש ובראשונה על אפליה, שוביניזם וגזענות. יופי של סרט, אחריו פורסט גאמפ ייראה קצת יותר מובן…(גם פורסט מתאים לכל המשפחה, אבל נדרשת שם מלאכת הסברה לא מעטה).
בשתי מילים: בכדל? עבר!

מאחורי המספרים. המלצות סרטים לנערות. רונית כפיר

העזרה (2011) The Help, טייט טיילור

עוד תוספת מאוחרת לפוסט הזה (25.8.18) – ובאותו נושא של ההפרדה הגזעית בארצות הברית. הסרט מוכרז PG13.
אמנם יש בסרט משהו קצת מתחסד בגישה שלו (והבמאי הוא גבר לבן, לא אשה שחורה) אבל הוא מלמד עוד פרק חשוב בשוויון זכויות – עיתונאית צעירה מג'קסון, מיסיסיפי, מתחילה לכתוב על מצב העוזרות והמטפלות השחורות בדרום, בעקבות הצעה של אחת התושבות הלבנות לחייב כל משפחה לבנות שירותים נפרדים לשחורים בחצר.
בשתי מילים: ג'ים קרואו.

ספוטלייט (2015) Spotlight, טום מקארת'י.

הוספתי את הסרט הזה היום לרשימה ( 17.1.2018) בעקבות חשיפת פרשה של הטרדות ותקיפות מיניות בבית הספר תלמה ילין שהתרחשה לפני כשלושים שנה. הנושא הזה עלה בבית וצפייה משותפת בסרט רלוונטי היא תמיד דרך טובה להעמיק את ההבנה, החוויה והדיון.
הסרט, שזכה בפרס האוסקר על הסרט הטוב ביותר, מבוסס על מבוסס על סיפורו של צוות עיתונאים ותחקירנים מה"בוסטון גלוב", שחשפו פרשת התעללות מינית בילדים על ידי כמרים מהכנסייה הקתולית במסצ'וסטס, ובעיקר את הטיוח הממסדי השיטתי שלה על ידי הכנסייה. זה סרט לא קל עם נושא קשה. קחו זאת בחשבון.

בשתי מילים: לא עלינו?

זה סרט עטור כוכבים, ולא פשוט לצפיה (למרות שאין בו "פלשבקים" יש בו תיאורים של ניצולים על תקיפות מיניות) אך הוא מעלה נושא חשוב של הטרדות מיניות, של הפעלת כוח ממסדית ושיטתית, וגם של חשיבותה של עיתונות חוקרת. העיתונאים זכו בפרס פוליצר לשירות הציבור על התחקיר שלהם.

אז איך יודעים מה ה"סכנות" הטמונות בסרטים למתבגרים?

[תוספת חדשה!]

בזכות התגובות לפוסט הזה למדתי על האתר הנהדר Common Sense Media, בו יש מדריכים להורים בשלל נושאים לפי גילאים.
אתם יכולים גם להירשם באתר, להזין את גילאי הילדים שלכם ולקבל תכנים מתאימים לפי נושאים וגילאים: לא רק סרטים אלא מדיה, טלויזיה, אפליקציות ועוד. אחד מהתכנים הוא מדריך סרטים לפי גילאים ונושאים. כל סרט מקבל את הדירוג שלהם, ובנוסף דירוג וביקורות של הורים ושל ילדים! אפשר לדעת מה הגיל שהילדים חושבים שמתאים, ומה ההורים.

כך נראית הרשימה של הסרטים לגילאי 13-17 לסרטים קלאסיים למתבגרים. יש כאן עוד קטוגוריות של דרמה, קומדיה, מדע ופנטזיה. ליד כל סרט תיאור, ובכל סרט עצמו – ביקורות (רהוטות בצורה מעוררת קנאה!). למשל הסרט "ספוטלייט" מקבל את הדירוג הבא:

ביקורות של ילדים ושל הורים. קטגוריות מנומקות, שפה גרפית מעולה וברורה.

לגבי כל סרט שאינו בהכרח באתר הזה, אפשר בעוד דרך:
אפיון קטן וחשוב שנמצא ב IMDB הוא Parent's Guide: מדריך הורים.
כ
כה זה ייראה על המסך של המחשב שלכם. באפליקציה לנייד צריך לגלול למטה עד שאתם רואים Parents Guide

את התיאורים כתבו משתמשי IMDB  בעצמם, על פי הנחיות של תיאור פרטים ללא שיפוט מה טוב או רע. בהדרכה תקבלו סקירה אובייקטיבית, עד כמה שניתן, על נושאים כמו מין ועירום, אלימות וזוועה, ניבול פה, אלכוהול/סמים/עישון וסצינות מפחידות או "intense" – מורכבות רגשית. באופן כללי, עדיף להראות לילדים סרטים שכבר צפיתם בהם, אבל אתם גם מוזמנים לסמוך עלי (ואז להאשים אותי). הדירוג הפורמלי של הסרט (G לכל הקהלים, PG להדרכה הורית, PG-13 מעל גיל 13 ועוד) כתוב בעמוד הראשי של הסרט, תחת הלשונית "עוד" MORE:

איך לחפש דירוג סרטים לצפיה לנוער. רונית כפיר סרטים למתבגרים

בפסקאות עצמן תוכלו למצוא תיאור של כל הפרמטרים ומה בדיוק יש בהם, כולל פירוט ממוספר של כל קללה וקללה שיש בסרט, לפעמים. לאור סרטי האקשן ומשחקי המחשב האלימים שהנוער מבלה בהם, זה נראה משעשע ביותר לראות "5 שיט, 6 פאק, ולעזזאל אחד". אין, אין על האמריקאים.

איך לדבר עם המתבגרים שלכם על הסרטים? צפיה משותפת לחיזוק היחסים

לסיום: אנחנו משתדלים (ומצליחים עד היום) לצפות יחד בסרטים האלו. אולי זה פשוט יותר אצלנו מפני שאין לנו טלויזיה (בכבלים או לוויין) וזה על חשבון הזמן של צפיה משותפת בטלויזיה. 

[מעדכנת 12.2020: כבר יש לנו, ואנחנו צופים לא מעט בריאליטי זבל ביחד ונהנים לאללה, וגם בסדרות מעולות, עליבן אולי יום אחד פוסט נפרד!]

הצפיה המשותפת הזו יכולה להוביל לשיחות מקרבות ומעניינות. אפשר לשוחח למחרת על הסרט ולפתח שיחות שמתחילות ב: מה אהבתם ומדוע, וממשיכות לניתוח של הנושאים שעלו בסרט או השפה הקולנועית. כרגיל, אני מציעה לשאול כמה שיותר שאלות פתוחות, ולא שאלות של "כן/לא". ככל שהם יצפו ביותר סרטים, כך הם ילמדו את השפה הקולנועית, ויבחינו בסוגים שונים של בימוי, משחק, צילום, תסריט ועוד. אם אהבתם סרט, שווה לצפות בו יחד פעם שניה ויותר, ולשים לב לדברים חדשים. לפעמים תגלו שהילדים למדו (באופן משעמם/מטיפני זה או אחר) על נושאים קרובים בבית הספר (האחר הוא אני?) וזו הזדמנות להראות להם דוגמאות מוחשיות להתמודדות עם מצבים שונים.

זה נשמע מאד דידקטי, אבל זה לא. הכוונה לתת לכם נושאים לשיחות, בתקופה שבה לא תמיד השיחות זורמות. הסרטים המשותפים האלו יכולים לפתוח לנו צוהר לעולם של הילדים שלנו, שלא משנה כמה מבינים נהיה, הם עדיין יהיו מתבגרים שסבורים ש"ההורים שלי לא מבינים אותי". דרך הזדהות וחוויה משותפת, אפשר להצליח להראות להם שאנחנו לא כל כך לא מבינים.

אני מאד אשמח לשמוע מה חשבו אצלכם בבית על הסרטים האלו, ועוד יותר – לקבל הצעות לסרטים נוספים לראות!

צפיה נעימה!

להמשך קריאה סרטים מומלצים למתבגרים

גבוהה יותר, מהירה יותר, חזקה יותר. על חשיבות ספורט לנערות

מה הקשר בין ספורט לבטחון עצמי, איך מילים ספורות שינו את ספורט הנשים בארצות הברית, ולמה כדאי לעודד את הבנות שלכן לעסוק בספורט קבוצתי בעיקר לקראת גיל ההתבגרות. על החשיבות של ספורט לנערות ככלי להעצמתן בעולם בכלל ובעסקים בפרט.

עברו שנתיים וחצי מאז כתבתי את הפוסט הזה, במרץ 2017, ואני מוסיפה לו הקלטה וגם קצת עדכונים. עברו עוד כמה שנים, הבת שלי עדיין משחקת כדורסל ברחובות, היא כבר נוסעת לשם בתחבורה ציבורית ומכירה כל רחוב בעיר, החברות לקבוצה הן חברות לחיים ובנות בית, ואינה המאמנת היא גורו לחיים.

מאז שהבת שלי התחילה לשחק כדורסל ראיתי שינוי לטובה בכל תחום בחייה. למרות שאיני אדם ספורטיבי במיוחד, כבר כמה חודשים אני קוראת על חשיבות ספורט לנערות, ושמחה מאד לשתף. ראיתי את החסמים שעמדו בפני הבת שלי בדרך לעיסוק בספורט: בבית הספר שלה אין נבחרת כדורסל לבנות (וזה לא ממש מעניין אף אחד), במועצה האזורית לא מצאנו חוג כדורסל לבנות, ולפני כמה חודשים התחלנו להסיע אותה לרחובות, שם היא משחקת עם קבוצת הנערות של מכבי רחובות, תחת המאמנת אינה בוטנקו. קדמו לכך כמה שנים של אימוני טאקוונדו, כולל תחרויות, עד שעזבה לטובת הכדורסל.
בתור התחלה, אני מזמינה אותך ללחוץ PLAY על הסרט הנהדר הזה של יוזמת This Girl Can בשיתוף מועצת הספורט האנגלית, במאמצים שלהם להביא יותר נשים לספורט, ואת הספורט ליותר נשים:

צפיתי בסרט הזה עשרות פעמים בלופ. "האשה הזאת יכולה" – כמה יכולת יש כאן! ככה צריך להראות נשים: עושות כל מה שאנחנו "לא אמורות" לעשות, נראות כמו שאנחנו "לא אמורות" להיראות:
חזקות, נחושות, מזיעות, צועקות, נאבקות, בועטות, מקללות, צוהלות. נשים קולניות, שתופסות מקום במרחב, נשים לבד במרחב הציבורי, לא מפחדות, מעזות, יוזמות, יוצאות החוצה. נשים צעירות וזקנות, שמנות ורזות, בטן רוטטת בחוץ, ציצים קופצים בלי חשבון. ממש כמו… בני אדם. (ככה, אגב, גם צריכים להיראות סרט שערוך ממש פצצה ואתר מעולה בעיני).
בעמוד הבית הפרויקט מתואר כך:

 
חשיבות ספורט לנערות. הבלוג של רונית כפיר

כמו כל העולם, אולי פרט לישראל, גם הבריטים גילו שמי שעוסקת בספורט בריאה יותר, מדוכאת פחות, יצרנית יותר, שמחה יותר, והודות לכך גם מרגישה בטוחה בעצמה יותר, יוזמת יותר, בולטת יותר ומרוויחה יותר. כן, יש קשר ישיר בין עיסוק בספורט לבין הצלחה בחיים ובעסקים. וכמו כל דבר, הכל מתחיל בחינוך, ובגיל צעיר. מכאן החשיבות של ספורט דווקא לנערות.
אבל מה, סביב גיל 14 חלה נשירה מענפי ספורט רבים, ונערות נושרות מספורט פי שישה יותר מנערים. זה קורה בין היתר בגלל לחץ חברתי, מבוכה פיסית, מרחק וכמובן – מחסור במודלים לחיקוי וחוסר היצע.
אפרופו מודלים לחיקוי – אחד הציטוטים האהובים עלי הוא של סימון ביילס, מדליסטית אולימפית שנשאלה מי המודל שלה לחיקוי. בתשובה שלה היא מדגימה איך דור חדש של נשים תופס את עצמו:

סימון ביילס. קטגוריה בפני עצמה

וכן, זה קשור לחינוך ולהבניה של התנהגות מגדרית, שכעבור שנים תפגוש אותנו בשוק העבודה יוזמות פחות, מעריכת את עצמנו פחות וכמובן, מרוויחות פחות.
כבר בגיל גן אנחנו שולחות את הבנים לשחק במשחק הישגי וקבוצתי – לרוב כדורגל, שם הם מתרגלים התנהגות מוחצנת, הישגית, קבוצתית. אנרגיה של התפרקות וכוח: הם מבקיעים, שועטים, שואגים, מתחרים ומנצחים. הבנות, לעומתם, הולכות לבלט – שם הן לומדות להשתמש בגוף באנרגיה של התכנסות ושליטה עצמית מרוסנת: לעמוד מול מראה, להכניס את הבטן ולחייך (לפני שאתן נכנסות בי, אני יודעת שמחול זו עבודה קשה, אבל זה לא ספורט, ולא משחק).

חשיבות ספורט לנערות. רונית כפיר
מקום אחרון בליגה התחתונה ולמי אכפתתתתת. קבוצת הכדורסל שלי בתל אביב

אני לא כותבת את הפוסט הזה כספורטאית. בתור ילדה ונערה גדלתי בבית הכי לא ספורטיבי שניתן לדמיין. אצלנו זה תמיד היה מוח, לא כוח. בתור נערה עם עקמת הלכתי לטיפולים בשיטת אלכסנדר ופלדנקרייז מיד עם פריחתם, ולמדתי הרבה על הקשר גוף-נפש (הספר המועדף עלי בגיל 12 היה "לגוף סיבות משלו" שממש שינה את חיי). אבל הפעם הראשונה בחיים ששיחקתי כדורסל היתה קצת לפני גיל 40. עד אז הייתי סתם גבוהה.
אבל כמה שאהבתי את זה! מעולם לא יצא לי לפגוש חבורה חדשה של נשים ולהכיר אותן כך: להתחרות, לרוץ, לצעוק, לדחוף, להתאמץ, ליהנות, לצחוק.
גיליתי שהחברה הכי טובה שלי מגיל חמש היא אחלה קלעית. גיליתי איך זה מרגיש להגיע לקצה גבול היכולת שלי, הלב מתפוצץ מרוב מאמץ, דופק היסטרי, בקושי נושמת: אבל בחיים. הכי בחיים שיש.
אז גם הבנתי, שגברים לא חדלים לשחק לעולם. מילדות ועד בגרות, כמעט כולם משחקים כשהם נפגשים. בין אם זה כדורסל או כדורגל, סנוקר או פוקר – יש משהו באינטראקציה של משחק שהוא נהדר, משחרר, מקרב, בריא. נשים מפסיקות מתישהו לשחק עם חברות, ומתחילות לדבר. כמה חבל.
כשעזבנו את תל אביב, הפסקתי עם הכדורסל, גם כי לא רציתי לשחק בלי החברות שלי (ועוד לא היו לי חברות כאן) וגם כי התחלתי ללמוד פסנתר, ופחדתי לשבור את האצבעות. אולי הפוסט הזה יחזיר אותי לשחק עם בנות היישוב שלי כדור-רשת.

 
קבוצת מכבי רחובות בכדורסל, כמה הן גדלו מאז

באמריקה גילו את זה כבר לפני יותר מארבעים שנה. בשנת 1972 הועבר תיקון לחוק החינוך, שנקרא Title IX, (טייטל ניין) ו-36 מילים שהמחוקקים התעלמו מהן שינו את ספורט הנשים באמריקה:

חשיבות ספורט לנערות. רונית כפיר
שלושים ושש מילים ששינו את חייהן של מאות אלפי נשים באמריקה. טייטל ניין

בשורה התחתונה – כל מוסד שפותח מסלול ספורט לגברים חייב לתקצב באותו האופן מסלול דומה לנשים. מאז שנות השבעים מספר הנערות והנשים שעוסקות בספורט הכפיל את עצמו פי יותר מעשר: פחות מ-300 אלף נשים עסקו בספורט בתיכון בשנת 75, ובשנת 2012 מעל 3 מיליון.
ולפעמים עוד לפני תקצוב, זה רק עניין של מודעות. חברה סיפרה לי על חוג כדורגל לגילאי גן, שלפתע הופיעו בו בנות. כל מה שקרה היה שהזיזו את השעה, כך שלא תתנגש עם חוג הבלט. כן, אפילו שינוי כזה קטן.

נפש בריאה בגוף בריא: לא עוד סיסמה

אז הנה מה שקורה לנערות שמשתתפות בספורט:

ספורט = כישורי חיים (ומבוא לעסקים)

המודל העסקי הנוכחי באמריקה מבוסס על מבנים ארגוניים ויחסי אנוש, שגברים למדו ותרגלו בספורט כבר מילדות. לנערות שמגיעות מספורט יש יתרון אדיר וסיכוי גדול יותר להשתלב בעולם הזה. (אם העולם העסקי לא מעניין אותך, את יכולה לדלג לפסקה הבאה)
הנה עשרה כלים שנלמדים בספורט, שקשורים להצלחה בעולם העבודה והעסקים. כאן תוכלו להוריד את המאמר הזה של ארגון הספורט לנשים.

בניגוד לבת שלי, אני לא בונה על היותה שחקנית כדורסל מקצועית, אלא על ההשפעה של העיסוק הזה בכל תחומי החיים שלה, יהיו אשר יהיו. וזה לפני שבכלל דיברנו על מצב הספורט המקצועי לנשים בארץ ובעולם.

כחלק מהשיחות שלה על הפועל ירושלים, היא יודעת על איזה חוזה חתום סטודמאייר (כמיליון וחצי דולר לעונה) והדיבור על כסף הוא חלק בלתי נפרד מעולם הספורט הגברי. היה בבית משבר לא קטן כשעינב גילתה, שגם אם תגיע לשחק ב WNBA היא תרוויח בערך אחת חלקי חמישים ממנו: מקום לא קל להתחיל לשוחח בו על פערי שכר מגדריים בין נשים לגברים לנערה שיודעת שהיא שווה בדיוק כמו נער. את הרווח שלה מהספורט כבר הרווחנו ואת היתרונות אי אפשר למחוק. אני מקווה שהיא תמשיך לשחק תמיד, ולהצמיח עוד בטחון עצמי, שקט נפשי, בריאות פיסית וקשרי חברות לחיים.

ענבר משולם גפן, זכרונה לברכה
ענבר משולם גפן ז"ל

מוקדש באהבה לזכרה של ענבר משולם גפן זכרונה לברכה, שהזיעה איתנו על המגרש ונלחמה כמו פנתרה. ♥

להמשך קריאה גבוהה יותר, מהירה יותר, חזקה יותר. על חשיבות ספורט לנערות

על ילדה, תעודה ותעוזה

גם את הילדים שלי אני מלמדת לתקשר בבטחון עם האנשים בחייהם, לזהות מה מתסכל אותם ולפעול לשנות את זה ולבטא את מה שהם חושבים שמגיע להם. סיפור קטן על הבת שלי והבטחון שקיבלה לשאול את המורה שלה לגבי ציון בתעודה.

בתור מתנת בת מצווה, עינב קיבלה מאבא שלה מנוי לעונה של הפועל ירושלים בכדורסל. לא ידענו לאן זה יוביל, המחשבה היתה על זמן איכות של אב עם בתו, אהבה לירושלים והזדמנות לחזור לאהוד את קבוצת הנעורים. זה היה לפני שנה (הפוסט נכתב ב 2018), ומאז המנוי חודש, הילדה הפכה מעריצה שרופה שלא מפסידה אף משחק, מתאמנת כל יום שעות בסל שהתקנו בחצר, פעמיים בשבוע ביישוב ועוד פעמיים בקבוצה בליגה ברחובות.

נראה שזה משפיע על כל תחומי החיים שלה: היא פוגשת יותר חברות, מרוכזת יותר בלימודים ומקפידה יותר על שיעורים, ובעיקר עפה על עצמה באופן קבוע.

אסרטיביות נשית

תשמעו סיפור:

לפני כשבועיים עינב חזרה הביתה עם תעודה.
שאלתי אותה מה דעתה על התעודה שלה, והיא ענתה ש"הכל סבבה, אני רק לא מבינה למה סיגל נתנה לי 'כמעט טוב מאד' במתימטיקה".
בתשובה עניתי: "למה שלא תשאלי אותה?"
עינב חשבה על זה, ושוחחה איתי שוב בערב. עודדתי אותה פשוט לשאול את המורה שלה, כדי להבין למה קיבלה את הציון הזה, וכדי שסיגל תדע, שהיא לא מרוצה.
מה כבר יכול לקרות?
או שהיא תקבל הסבר שיניח את דעתה, או שהמורה תשקול את העניין מחדש. חשוב לציין, שלעינב יש תקשורת כנה ופתוחה עם המחנכת שלה, ורבות בזכות המחנכת.

לבן שלי, שחר, קרה מקרה דומה לפני כשנה, כשקיבל ציון לא מספק בעיניו על עבודה שטרח עליה רבות.
שוב, בעידודי הוא ניגש בשיא הביטחון (והקסם האישי) למורה שלו, ותהה לפשר הציון. בעבודה נכתב שהוא "לא נקט עמדה", כשהעמדה דווקא היתה ברורה. הוא הסביר למורה בעל פה את העמדה שלו. המורה קראה שוב את העבודה, והעלתה לו את הציון. שחר המבסוט סיפר לנו על זה בארוחת הערב (על שיחות סביב שולחן האוכל שלנו כתבתי פוסט שלם) ועינב התרשמה.

בחזרה לתעודה של עינב. כעבור יומיים קיבלתי טלפון מסיגל, המורה. "תשמעי, הבת שלך…".
– "..ניגשה אלי בשיא הענייניות, ושאלה אותי 'סיגל, אפשר לדעת למה נתת לי רק כמעט-טוב-מאד במתמטיקה?'".
סיגל הסבירה שהציון בנוי על ממוצע של המבחנים. עינב שאלה איזה ציון צריך בשביל 'טוב מאד' וסיגל הסבירה שמעל 90.
עינב הזכירה לה כמה השתדלה השנה להצטיין במתמטיקה, שהיה לה מבחן אחד פחות טוב, שלדעתה לא משקף את היכולות שלה, ושהיא דאגה להשתפר אחריו.
סיגל חזרה הביתה, בדקה את הציון וראתה שרק נקודה מפרידה בין ה'כמעט' ל'טוב מאד'. היא תיקנה את הציון, כתבה מחדש את התעודה, ותעניק לה תעודה משוכתבת.
אני מתרגשת בטירוף מהסיפור הזה, והודיתי על כך גם לסיגל.

מוסר השכל - דברים שכדאי ללמד את הבנות שלנו

– עינב למדה, שבשביל לקבל צריך לבקש. נשמע כמו משהו קטן, אבל לרוב אנחנו – הנשים והנערות, יושבות ומחכות: שיציעו לנו, שייגשו לנו, שימליצו עלינו, שיבחינו בנו.
לא תבקשי? לא תקבלי.
– בכך שהפניה שלה חוללה שינוי, סיגל מעודדת אותה ליזום עוד. "יגעת ומצאת? תאמיני".יש תמורה ליזמות. ויזמות זו מילה גדולה, אבל היא מתחילה תמיד ביוזמות קטנות. שווה לקחת יוזמה, להרים את היד בשיעור ו"להסתכן" בתשובה לא נכונה. לזרוק את הכדור לסל ולהסתכן בפספוס. שווה להגן על יכולותייך, שווה לומר את דעתך. בשביל שינוי והישגים נדרשת פעולה. (את זה נדמה לי שהיא למדה בכדורסל).
– אחרי הצלחה אצל מורה קשובה ומכבדת, הסיכוי גדל שעינב תיגש גם למורות אחרות, או למקומות שם שיתוף הפעולה פחות בטוח, אליהם לא היתה ניגשת קודם.
כשאת יודעת את הערך שלך, מקשיבים לך. כשאנחנו באות לדרוש את המגיע לנו, אנחנו לא צריכות להתקרבן, או להאשים אחרים, או להשוות לאחרים. אנחנו רק צריכות לדעת מה אנחנו שוות ולהסביר את זה בצורה ברורה ובטוחה בעצמנו. זו אני, זה מה שאני יכולה, זה מה שאני חושבת שמגיע לי. עכשיו הכדור אצלך. הגישה הזו מעוררת כבוד ומעודדת תגובה. בדיוק על זה אני מדברת במשא ומתן מול לקוחות, בין היתר על תשלום.
– העניין כאן אינו הציון, אלא מציאת ביטוי לתסכול, והפעולה לשנות את המצב. היא ביטאה את התסכול בין הציון שקיבלה לבין מה שהרגישה שמגיע לה, ולכן גישה של "מה רע ב'כמעט טוב מאד' לא רלווטנית.
– וכן בקשר לציון – לפעמים ההבדל בין הצטיינות (של טוב מאד) לבין כמעט – מייצר מוטיבציה עצומה. כשנערה יודעת שהיא מצוינת במתמטיקה – היא תמשיך לשאוף להצטיין בזה בעתיד.
איריס מיכאל הזכירה לי את הקטע הזה בסרט קלולס, בו אבא של שר מגלה שהיא "התמקחה את דרכה" להעלאת הציונים שלה, וגאה בה על כך יותר מאשר היו אלו הציוניים המקוריים:

מתברר שאני לא מאד שונה מאבא של שר, למרות שבמקרה הזה הציון הגיע לה. אני מרשה לעצמי לטפוח לעצמי על השכם, ולעשות זאת בפומבי לא כדי להשוויץ, אלא ממש כדי לעודד. אני אמא גאה. גם בעצמי וגם בילדה שגידלתי.
התגאו גם אתן בהצלחות שלכן, דעו מה אתן שוות (או כמה אתן שוות, אם זה בעסקים) – כי אין חשוב יותר מדוגמא אישית. אם אתן נוהגות לדבר אל עצמכן במשפטים כמו "אויש איזו גרועה אני" יהיה קשה אחרי זה לגרום לבת שלך להאמין ש"את הכי מעולה בעולם". עודדו את הבנות שלכן לקחת יוזמה ולדעת את הערך של עצמן. ושלחו אותן לשחק. אולי עם הטי שירט הזה:

לסיום, הנה סרט של אגודת הספורט לנשים האמריקאית (Women's Sports Foundation) שיאמר את אותו הדבר. הם הקימו את SHE, שהם ראשי תיבות של Sports, Health, Education, עוצמה יכולה גם לייצר אסרטיביות נשית. כל זה לקראת הפוסט הבא שלי, על חשיבות של ספורט לנערות ככלי להצלחה בחיים:

  • כל המעורבות והמעורבים בפוסט הזה נתנו את הסכמתם לפרסומו, בשמחה 🙂 ואני מודה להם על כך מאד.
להמשך קריאה על ילדה, תעודה ותעוזה

רשימת ציוד סקי – תזכורת שימושית!

הכנתי לעצמי רשימת ציוד סקי לפעם הבאה שנצא לחופשת סקי, בידיעה שעד אז יש מצב שאשכח הכל, ובתקווה שזה יעלה את סבירות התרחשות האירוע. למה לשמור לעצמי רשימה, אם אני יכולה לשתף עם אחרים ועל הדרך להרוויח מהידע ומהנסיון שלכם?

ציוד סקי. הבלוג של רונית כפיר

ציוד בסיסי – רשימת ציוד סקי

את כל אלו אפשר לשכור. כל אתר סקי משכיר ציוד וגם ביגוד, ובפתח תקווה יש חנות שמשכירה בגדים יחסית בזול. בגדי סקי הם הכרחיים ויקרים מאד (במיוחד בארץ, מחכים לפתיחת סניף של דקטלון..), ולכן אל תרוצו לקנות אותם אם זו הפעם הראשונה שלכם, אלא חפשו חברים שיכולים להשאיל לכם. לשמחתי זכיתי בחברים ומשפחה גם מנוסים בסקי וגם רחבי לב, ויצאנו מכוסות, תרתי משמע.

ביגוד ואביזרי סקי

  • מגלשיים (או סנובורד)
  • נעלי סקי (או נעליים לסנובורד)
  • מקלות סקי
  • חולצות תרמיות
  • מכנסיים/ טייץ תרמיים
  • גרבי סקי תרמיים (ארוכים, שמגיעים עד מעל לנעל). יש שאוהבים לגרוב זוג גרביים דקים מתחת, בעיקר טוב לשלג עמוק של סנובורד.
  • תיק לכל אלה..
  • מכנסי סקי
  • מעיל סקי (עם רוכסן לסקי-פס ביד שמאל)
  • כפפות טובות
  • אם רוצים – שכבה פנימית של כפפות פליז. איכשהו תמיד הכי קשה לשמור על הידיים חמות וזה כואבבבבבב.
  • קסדה
  • גוגלז (משקפת)
  • פליס לצוואר – יש כאלו מיוחדים שגם עולים על האף והפה כשקר במיוחד.
  • כיסוי לאזניים או לפנים (מסיכת סקי) או כובע שיכול להיכנס מתחת לקסדה.
  • מסנן קרינה לפנים. הכל מכוסה פרט לפנים, וחוזרים עם שיזוף מביך או עם עור יבש בטירוף.
  • שפתון נגד יובש. אפשר להכניס לאחד הכיסים של המעיל.

רשימת ציוד סקי. הבלוג של רונית כפיר

תוספות מגניבות וחשובות לרשימת ציוד סקי

  • נגן מוסיקה ואזניות (ראו את הפוסט הקודם שלי, שילוב של סקי ומוסיקה נראה לי פצצה ויש מעילים עם כיס מיוחד לזה)
  • פלאסק או בקבוקים קטנים של שתיה חריפה (גם שילוב של סקי וקצת אלכוהול מעולה ומחמם במקרה הצורך)
  • נעליים נוחות לאחרי הסקי – הרגע המושלם בו חולצים את נעלי הסקי ועוברים לנעליים רגילות – למה להקשות עליו עם נעלי שרוכים או חס ושלום עקבים.
  • חגורה או שלייקס. אם השאלתם ציוד מחברות, כמו מכנסיים, חשוב לאללה שהם ישבו טוב, כדי לאפשר את הפיסוקים ההכרחיים בסקי (כדי להאט או לעצור, למשל..) ולכן חגורה פשוטה (נראה לי שעדיף מבד, כמו חגורה צבאית) תפתור את הבעיה הזו. לרוב מכנסי הסקי יש אפשרות להתאים לרוחב משתנה, אבל חגורה או שלייקס יעשו את העבודה טוב יותר. יש מכנסי סקי רבים שמחוברים להם שלייקס.
  • אם אתם מרכיבים משקפיים, כמוני, חשוב לקחת עדשות מגע! את היום האחרון, הסוער מכולם, ביליתי עם משקפיים ששכחתי להסיר, ובגלל שהגוגלז התמלאו אדים, לא יכולתי להגן על הפנים עם כלום. מינוס 20. זוועה. לעולם לא אשכח עדשות יותר.
  • קרם גוף, כמה שיותר שמן. אני מאד סובלת מעור יבש, במיוחד בחורף, והבאתי איתי שפופרת של א-דרמה. זה המינימום. קרם גוף של המלון לא יספיק.
  • שעון מעורר. אם אתם לא אוהבים להתעורר עם הנייד אפשר להביא אחד קטן, כי משכימים קום לסקי. לא באנו לישון.
  • למגדילים לעשות – אם אתם נוסעים למקום עם הדרכה, יהיה נחמד לארוז מעטפה או אפילו ברכת תודה, כי נהוג אחרי הסקי להעניק להם טיפ. בגלל שנסעתי עם בת המצווה שלי, שקיבלה ברכות (ממיסות) ארוזות במעטפות, חמסתי אחת חגיגית למענק של הקבוצה שלי למדריכה שלנו.

מצויידות היטב. רשימת ציוד סקי, בבלוג של רונית כפיר

אני מצרפת לכם כאן (ולי!) רשימת ציוד סקי להדפסה, ובה רשמתי גם קטגוריות אחרות כמו ביגוד וכלי רחצה. אשמח לכל רעיון או תוספת, ומקווה שזה ישמש אתכם בחופשות הסקי הבאות!

בגלל שזו חופשת הסקי הראשונה שלי (אני אוהבת את הסאונד של זה..) – אני בטוחה שיש לכם עוד רעיונות מעולים. אשמח שתספרו לי:

להמשך קריאה רשימת ציוד סקי – תזכורת שימושית!

סקי בת מצווה – לגלוש מעבר לפחד

היתה פעם פרסומת, שאמרה "מתי בפעם האחרונה עשית משהו בפעם הראשונה?". לפעמים בשגרה של הבגרות, היציבות, הזוגיות אנחנו קצת מאבדים  את ההתרגשות הזו, של לעשות דברים חדשים או לחוות דברים בפעם הראשונה.

והנה ניתנה לי ההזדמנות לקחת את הסיכון הזה, האתגר הזה, בחופשת סקי עם הבת שלי, לכבוד הבת מצווה שלה. אני כותבת קודם כל כדי לשמר את החוויות מהיומיים האינטנסיביים האלו, ובראשם חווית הלימוד, ובסוף אנסה לסכם כמה טיפים למתחילות חששניות כמוני, ותובנות ללימוד סקי לאנשים עם הפרעות קשב וריכוז.

רק לפני שנה כתבתי על חגיגות בר המצווה של שחר, בני. בהפרש של שנה בלבד עינב הגיעה לגיל מצוות. אני לא חובבת גדולה של "טיולי בר/בת מצווה". הם תמיד נראו לי כנשענים על ההנחה שעל יום הולדת 12 מוציאים המון כסף אז יאללה למה לא טיול. זה קצת חסר את הערכים הרגשיים, מסורתיים וקהילתיים שיש לגיל הזה ולטקס הזה. לחגיגה עצמה לא היו לנו ממש רעיונות עדיין, אבל כמו עם שחר, חשבנו על פעילות מגבשת שנוכל לעשות יחד עם עינב במשך תקופה לפני בת המצווה, ועלתה ההצעה של קורס צלילה: לימוד משותף, אינטימי, שבסופו חגיגה, אולי באילת. כשהצענו את זה לעינב התגובה שלה היתה: "נשמע מעולה, אבל למה לא סקי?".

אין לי מושג מאיפה היא קיבלה את הרעיון הזה, אבל זה התאים לי הרבה יותר מצלילה. גם לה. זה נתפס אצל שתינו כקצבי יותר, נועז יותר, ובגלל שהיא ילידת ינואר – גם מתאים למועד יותר. יש לי כמה בני דודים וחברים שנוסעים לחופשות ומתארים את הכיף, וזה תמיד נתפס אצלי כמו פספוס – חבל שלא עשיתי אף פעם סקי, דווקא מתאים לי האקסטרים הזה וההויי של החופשות. אבל ויתרתי, עד ההצעה של עינב. תוך ימים ספורים הזמנו חופשה בקלאב מד, שכוללת הדרכה ואת כל הסידורים שמאפשרים הקטנת ראש והתרכזות בלימוד (אין להם כל קשר לפוסט הזה. פרגון נטו). זה היה לפני יותר מחצי שנה.

בחצי השנה הזאת הספקתי לאגור פחדים ותסריטי אימה שגדלו מיום ליום. רק על זה חשבתי: מזה כמה חודשים שיש לי דלקת בכתף, שהתחילה בקטן וגדלה לכאבים עזים ומוגבלות תנועה עצומה. לראשונה בחיי הרגשתי מוגבלות פיסית מהי (חוץ מחודש תשיעי של הריון). זה הפך אותי חרדה מאד מפציעות נוספות. רק על זה חשבתי: קרסולים שבורים, ברכיים, רגליים, ידיים. רק לחזור שלמה. רק לחזור שלמה. כבר לא אכפת לי לוותר על הסקי, שעינב תהנה, רק לחזור שלמה. מנטרה שהלכה והתגברה. מה אעשה עם הכתף שלי? אני בכלל לא בכושר. אני זקנה מדי לזה. אני בכלל לא בכושר.

אם זה מוכר לכם – נכון, זה נשמע ממש כמו התירוצים ללמה לא לכתוב. כל מיני דברים ש"מוח הלטאה" שלנו אומר לנו ומכניס אותנו עמוק לקיבעון של פחדים משתקים. המחשבות גאו ועלו ממש עד ללילה הראשונה שלנו כאן, לפני היום הראשון של הסקי.

טוטאל קונסנטריישן

זוכרים את זה? מ"קראטה קיד"? ובכן, כמו בכל דבר שמערב פחד, העיקר לא לחשוב יותר מדי. ילדים ממש טובים בזה, ולכן הם עוקפים אותך בצרחות הנאה בכל מקום בו את בצרחות פאינקה. ולכי אל תחשבי יותר מדי כשיש סביבך ים הפרעות, מכשולים, הסחות דעת ואסונות פוטנציאליים: ילדים קטנים שגולשים בכל כיוון, מדריכים שמדברים בשלל שפות, כולל עברית שאת שומעת לפתע, בורות עצומים סביב עמודים, גדרות ומדרונים, מעלית סקי, חברי קבוצה שנופלים מסביב ומדריכים שמנסים לעשות סדר. ככה נראה המדרון הראשון, המתון, בו למדנו ביום הראשון.

כל יום מורכב משני סשנים של סקי: בבוקר מתשע עד 12, ואחר הצהרים משתיים וחצי עד חמש. מאחורי בסך הכל ארבעה שיעורים כאלו, וההתקדמות מאחד לשני היתה משמעותית, כשלאחר האחרון עלה בי הרצון לתעד ולשמר את התובנות.

עינב עזבה אותי בערך בדקה החמישית של הסשן הראשון. מתוך שלושת המדריכים, אחד אסף אליו את אלו שהכריזו שהם "אקסטרים" ורוצים ללמוד מהר ולגלוש מהר. עינב הלכה איתו, ובהיותה בת 12 יכלה לבחור אם היא עם הילדים או עם המבוגרים, כמה סמלי. היא בחרה במבוגרים עם טיפה מחשבות חרטה, אבל מהר מאד המשיכה משם למדרונות תלולים, מובילה בקבוצה שלה. סוג של ראש לשועלים.

אני נותרתי עם המבוגרים החששנים. קודם כל – היה לי טוב לראות שאני לא לבד. איתי בקבוצה כמה ברזילאים, שמעולם לא ראו שלג (או טמפרטורות מתחת לעשר מעלות), ישראלים צרפתים ורוסים. נחמד לדעת שאני לא לבד. למדנו בשיעור הראשון את הבסיס, ומשם המשכנו לנסות, לאט לאט, לתרגל. השיעור הראשון הוא הכי קשה, כי יורדים קצת אבל עולים ברגל, לאט לאט. מזיעים המון. קשה וחם.

בשיעור השני, אחר הצהרים של היום הראשון, תרגלתי בקצב שלי עצירות. התקדמתי שניה ועצרתי. שתי שניות ועצירה. ככה שעתיים וחצי. נפלתי לא מעט, היה לא קל. אבל הרגליים התחילו להתרגל לתחושה של הנעליים הכבדות, למגלשי הסקי ולנפילות.

ביום השני ניסיתי להמשיך לתרגל פניות. בלי פניות וסיבובים אי אפשר להאט במדרונות. אבל לא הצליח לי. בכל פעם שהאצתי נכנסתי ללחץ של "מה יקרה" ובמקום להצליח לפנות ימינה, הסטתי מבט לסכנה שמשמאל (הילדים, הגדר, השיפוע) והתרסקתי או נבלמתי על ידי חפץ, מדריך או גולש.

בבוקר של היום השני הדברים נראו טוב יותר, אבל עדיין שקלתי לוותר. הראש מבין והרגליים והגוף עדיין לא מבצעים. הפחד עדיין מכתיב את הדרך. לקראת סוף השיעור בו תרגלתי לאט לאט פניות, החלטתי לרדת במדרון מעט יותר תלול עם המדריכה המעולה והסבלנית, עמנואל. מאנו בקיצור. היא גלשה ברוורס, ואני מולה, מביטה בה ומחקה את המהלכים שלה.

אבל מה שהיה הכי מעניין הוא שדיברנו תוך כדי. בצרפתית. והראש שלי היה עסוק כל כך לפתע לזכור איך מדברים צרפתית, שהמחשבות על מה יכול לקרות פשוט זזו הצידה. גלשתי את המדרון ולקחתי את הסיבוב באלגנטיות. הבנתי שהסחות דעת הן טובות, ושעדיף להסתכל לאן שגולשים, ולא להסתכל לאן שנמצאת הסכנה, כי לשם הגוף ייקח. כמה מטפורי, הא?

מה שעוד תרם להצלחה היה, שאחרי שעתיים קבוצת הילדים הענקית חזרה למלון, ולראשונה המדרון נשאר מעט יותר פנוי וריק מהסחות. ממש בסוף החל לרדת שלג עדין, היה חמים ונעים והגוף היה חם ורציתי להמשיך עוד. לראשונה הרגשתי הנאה. לא פחדתי מזה – רציתי את זה. עם התחושה הזאת נשארתי בסוף.

שיעור סקי. הבלוג של רונית כפיר
עינב בחדר הסקי. פחות מבהיל ומסורבל אחרי יממה.

לסשן אחר הצהרים של היום חשבתי לא ללכת. חברה נתנה לי טיפ חשוב – לא לדחוף מעבר ליכולת: רוב הפציעות קורות אחר הצהרים, כשהגוף כבר עייף. אם מרגישים עייפים – אפשר לוותר על שיעור, לא חייבים להצטרף כל הזמן. אחרי מנוחת צהריים קצרה מדי היום, חשתי את העייפות הזו וחשבתי לוותר. בסוף ליויתי את עינב לחדר הציוד, והחלטתי לצאת החוצה, כשכבר ירד שלג, ולהחליט שם. לשמחתי החלטתי להצטרף.

במדרון החדש, בו גלשנו היום, הבנתי מדוע היה לי כל כך קשה להתקדם בשלושת השיעורים הקודמים. הגענו למדרון רחב, ריק, עם שדה בשני הצדדים, שגם כשהחלקתי אליו על התחת ממש בהתחלה, עשיתי את זה בלי פאניקה, כי הכל היה פתוח. בירידה עמנואל סידרה קונוסים, ואפשר היה להתרכז רק בהם כשאני מתכננת את המסלול שלי. ידעתי כבר כיצד לבלום ולהאט, ולמדתי איך לקחת את הסיבובים.

חופשת סקי, הבלוג של רונית כפיר
כסאות שלג בשמש?

מה שעוד עזר היו הגוגלז. משקפת שמיאנתי להרכיב בשלושת השיעורים הקודמים כי היא חסמה לי את שדה הראייה. דה. היום נאלצתי בגלל השלג שירד כל השיעור וגיליתי שזה עוזר: לא יכולתי לראות כמעט את כפות רגלי על השלג, ובמקום להוריד מבט היישרתי מבט רק אל המטרה אליה אני גולשת – הסימונים של הזיגזג במדרון. לא ראיתי הסחות מימין או משמאל – וזה עזר!

חזרתי על הירידה הזו היום כמה פעמים ועכשיו אני מרגישה שאני שולטת במהירות, בזווית ובעיצרה של הגלישה שלי: יש לי את הבסיס. מחר נמשיך למדרון תלול יותר ומפותל יותר, ואני פוגשת אותו עם הרבה יותר ציפיה ושמחה, והרבה פחות פחד. עדיין יכול להיות (טפו טפו בעזרת השם) שאחזור מכאן עם תקלה כלשהיא. אני מאד מקווה שזה לא יקרה כי זה יהרוס לעינב את הכיף, והיא בהחלט עפה על זה ועל עצמה.

עמנואל, המדריכה, צילמה אותי לוקחת את הסיבוב באלגאנס, ואת הסרט קצר תוכלו לראות באינסטגרם שלי.

לסיום, טיפים למתלבטות קשישות:

– כן, לכו על זה.

– קלאב בו מישהו מארגן את כל העניין של הציוד והסקי פסים והמסלולים, ובו יש לוח שיעורים והדרכה – הכי שווה.

– ביום הראשון אולי לא, אבל ביום השני בהחלט תקחו את הוודקה שמציעים לכם הצוות בבוקר -זה יעזור להרפות את המיינד. אני שוקלת לקחת פלאסק להבא.

– גוגלז זה טוב- צריך להסתכל על הדרך ולא על הרגליים. זה עוזר לצמצם את שדה הראייה. באותה הנימה אני משערת שמוסיקה זה גם מעולה, או לנסות לדבר אל מישהו תוך כדי, עדיף בשפה זרה, כל עוד שומעים את המתרחש מסביב.

– ילדים זה תירוץ מעולה. למדו אותם בגיל צעיר והם יגררו אותכם לחופשות שוות מאד. נראה לי שלתחושת המסוגלות של הילדים זה יכול לעשות פלאים.

– סקי זה וואחד חופשה כייפית, עם המון אנרגיות טובות, אבל זה יקר. נראה לי שזה בהחלט שווה את זה. אני מודה מקרב לב לחברים ולבני דודים שהשאילו לנו את הציוד המהמם והיקר שהלם, עד שנחליט אם אנחנו בעניין. (לרשימת ציוד מלאה גלשו לפוסט הזה!)

– כמו כל הקלישאות של להתרכז בחיובי: אל תקשיבו לנבואות זעם ("אחותי/בת דודה שלי/אני שברתי יד/רגל/ברך") ולא לקולות בראש שלכן שאומרים למה לא (ביום השני היו לי המון הסברים למה לא הצלחתי – יש לי ברכיים עקומות, אני גבוהה מדי, הרצפה עקומה. בעצם, אה.) תזכירו לעצמכן למה כן – זה כיףֿ. אם זה לא היה טיפה מפחיד זה לא היה כיף.

– כן, לכו על זה. תודה שגלשתן איתי.

להמשך קריאה סקי בת מצווה – לגלוש מעבר לפחד

על טעם, ריח וסבתא שושנה

זוכרים את מעפילים? סיפרתי לכם עליהם כשעיצבתי את חדר הרחצה של אח שלי. היתה להם השבוע תערוכה מקסימה בשם "סינסתטיקה": משחק על המילים 'סינסתזיה': עירוב בין שני חושים ו'אסתטיקה'. התערוכה חוקרת את המפגש בין החושים: ראיה, טעם וריח דרך פורטרטים של אנשי אוכל, כשלצידם תערובות ריח שרקחו בתהליך שתועד ומוצג בתערוכה (הסיפורים מאחורי החיפוש אחר הריח).

סינסתטיקה, מעפילים. בלוג רונית כפיר
ארז קומורובסקי רוקח ריח. צילום: חיים יוסף
סינסתטיקה. מעפילים, בלוג רונית כפיר
סינסתטיקה. צילום: צופית ברבי

יונתן קרן, הבעלים של מעפילים הוא הנכד של בן דוד של אמא שלי.
זה נשמע נורא מסובך, אז על הדרך אני אגלה לכם טריק מעולה לפשט יחסי קרבה משפחתיים מורכבים: תמיד לכו קדימה, לא אחורה. טפסו בעץ המשפחתי עד שתגיעו לקשר הראשוני ומשם תתחילו לרדת.
למשל: פעם היו שני אחים, חיים-יונה ואחיו הקטן יצחק (פער של 16 שנה!). הנין של חיים-יונה הוא יונתן, והנכדה של יצחק היא אני. נכון שזה יותר פשוט ככה?
וכן, המשפוחה של אמא שלי שומרת על קשר, אבל הקשר המחודש נוצר כשאח-שלי-הקטן-שי גילה שיונתן עובד איתו ב WIX.

מעפילים, חדר רחצה ירוק רונית כפיר. צילום: חגית גרוסמן
צילום מסדרת "פרחים זה גברי" של מעפילים בחדר הרחצה של אח שלי. צילום: חגית גרוסמן

והנה עוד סיפור על צירוף מקרים: לפני כחודש לנתי בחיפה במסגרת המפגש הראשון של תכנית 120 של מכון שחרית. המראות והריחות של חיפה תמיד קשורים למשפחה של אמא שלי, שגדלה בקריית חיים. משפחת שיף ושלוחותיה – משפחת שפי. אחרי עשרים שנה או יותר שלא ביקרתי בעיר, קיבלתי מיונתן הודעה "סבתא שושנה נפטרה". שושנה היתה בת הדודה האהובה של אמא שלי. רק לאחרונה הבנתי שהיא בכלל היתה אשתו של הבן-דוד, יעקב. לאמא שלי היו המוני בני דודים ועם כולם היא שמרה על קשר, לא שאנחנו ממש זכרנו מי הוא מי. אבל את שושנה היה קשה לפספס. עיניים יפות שמישירות מבט עם זיק שובב וחכם, וחיוך תמידי על הפנים של אחת שמצד אחד יודעת ממה החיים מורכבים, ומצד שני לא מתרגשת מזה יותר מדי. ברור היה למה אמא שלי אהבה אותה כל כך. לא היה בה ניחוח הסבל הפולני. היא היתה "החיים יפים" לעומת "החיים קשים" של סבתא וסבא שלי.

shoshanna
שושנה שפי ז"ל. שמחת חיים

זכורה לי שיחה על המרפסת של סבא שלי בקרית חיים, בה אמא שלי סיפרה לי, נערה מתבגרת, שגם שושנה תופרת. הפילוסופיה שלה לתפירה היתה בערך זו: הכי מפחיד זה אחרי שאני בוחרת את הבד היפהפה וכבר יש לי רעיון בראש מה אני רוצה לעשות איתו, לגשת ולגזור אותו. אז מבחינתי בשניה שאני קונה את הבד? הוא כבר אבוד! אני אומרת לעצמי "הלך עליו, כמה חבל, היה כזה בד יפה" וגוזרת. אם מכאן זה לא נהרס – הרווחתי. השיחה הזו בהחלט עזרה לי לגשת ביתר קלות לכמה בדים יפים ולגזור אותם.

גם בהלוויה שלה כך ספדו לה נכדיה וילדיה. אשה מלאת שמחת חיים, הומור ואומץ. יזמית ממש. וכזה יצא יונתן. בגיל צעיר פתח והפעיל את קסטה מהבית, שיווק אונליין למוסיקאים. לפני שנה עזב את העבודה הטובה שלו בתור מנהל שיווק בחברת הייטק מבוקשת ופנה להגשים חלום. מה שנראה כצעד אמיץ וקיצוני לרבים מאיתנו, קרה אצל יונתן בקוליות ששמורה כנראה רק לגברים עם זקן עצום, שהם הנכדים של שושנה. הוא הקים מותג טיפוח ולייפסטייל לגברים, שפרח עם טרנד הזקנים.

כמו שלימדה אותו סבתא שושנה, נמאס לו מהעומס והטירוף סביב כסף והוא רצה לייצר דברים איכותיים של slow living – דברים שעושים לו טוב, נותנים חיבור לדברים עמוקים יותר. כמוני, גם יונתן מאמין שאם אתה עושה משהו שאתה אוהב ומרתק אותך – אנשים יימשכו לזה. דורון, בן זוגו לחיים, אחראי על העיצוב, ואחותו מור הצטרפה כמנהלת לוגיסטית. הוא הצליח ליצור שיתופי פעולה מקסימים ומרתקים עם אנשים ששמחו להסתקרן יחד וללמוד. בעצם הרעיון של "סינסתטיקה" יש כל כך הרבה שאפתנות ויצירתיות ושמחת חיים, אבל זה פשוט עלה ממשהו שהתחשק לו: לשבת עם בשלנים ואנשי טעם ולהרכיב איתם ריח, לראות מה יקרה במפגש הזה. וכולם אמרו כן, כי אי אפשר להגיד לו לא – ההתלהבות שלו באמת סוחפת. יונתן מתאר את זה כתהליך של למידה לשני הצדדים ומפגש מאד מעניין. יונתן הוא כזה להיט, כזה ממתק נדיר וממלא השראה, שגם ליאור פרנקל עלה על זה וראיין אותו אצלו ממש השבוע!

וכך הוא יצר שיתוף פעולה עם הצלם חיים יוסף, יערית אליהו צור שעשתה את הארט, ושיפון על השמנים האתריים.
כמו בתערוכה הקודמת שלהם, "פרחים זה גברי", הם התארחו במוסד חיי הלילה כולי עלמא, ששותף לתפיסת העולם, שאולי היא טרנד שיווקי ואולי יותר מזה, שמשלבת אהבה למוסיקה ולאמנות עם סקרנות ואופקים רחבים.

סינסטתיקה, בלוג רונית כפיר
צילום: צופית ברבי

כך נראתה התערוכה: צילומי המשתתפים על הקיר, מוקפים באלמנט מתוך הריח שרקחו. מתחת לכל צילום הופיעו מרכיבי הריח, איורים של המרכיבים הדומיננטיים והסיפור על איך הגיעו לניחוח הזה דווקא. על מדף מתחת לצילום ניצב פעמון הרחה מזכוכית, "קְלוֹש", בו ניתן להריח ובקבוקים ממוספרים (15 מכל אחד בלבד) שאפשר לקנות ולהשתמש בתור שמן למבער או למאייד.

_mg_4432
צילום: צופית ברבי
_mg_4452
ומוצרי הטיפוח למכירה. צילום: צופית ברבי
סינסטתיקה, בלוג רונית כפיר
צילום: צופית ברבי
סינסטתיקה, בלוג רונית כפיר
צילום: צופית ברבי
צילום: צופית ברבי
גם הילה אלפרט היתה שם, עם נענע. צילום: צופית ברבי
_mg_4597
צילום: צופית ברבי
סינסתטיקה בלוג רונית כפיר, מעפילים. ישראל אהרוני
ישראל אהרוני בניחוח הדרים. צילום: חיים יוסף

כל מי שמיהרה בדיוטי פרי יודעת שלא פשוט להריח כל כך הרבה תמציות בזו אחר זו. ברבות מהן ההדרים השתלטו ולמרות שאני מחזיקה מעצמי בעלת חוש ריח היסטרי, היה לי קשה להבחין בכל המרכיבים או בין ריח אחד לשני. שני ריחות קסמו לאפי יותר מכל: ריח המעמולים של שי שבח, שממש תפסה את הריח השילוב העדין של קנמון וציפורן; עם שמנים של נרולי (פריחת תפוז) וניל והל. עם השאיפה הפה ממש חיכה לביס.

והנה חלק מהתיאור של יובל-ג'וב הרגיל על בחירת הריח שלו:
"בכלל, אני מאוד אוהב לאחרונה ריחות שרפיים של גזעים ואפילו שורשים; של דברים חומים ופחות ירוקים.
הייתי מתאר את הדבר הזה כריח מאוד עתיק. ריח מאוד חורפי מסתורי של תקופות קדומות. הייתי יכול ממש לדמיין אדם לפני 5000 שנה נמשך לריח כזה במערה. יש בו משהו קמאי, משהו נורא ארצי, עתיק, שמשדר תשוקה אנושית נורא קדומה ועל זמנית. זה עבד לפני 5000 שנה וזה עובד היום".
עלי זה עבד. ריח שהחזיר אותו לארונות הספרים הישנים של הסבתא הרוסיה שלו, פסנתר ישן וסמובר. הריח שהכי נעם לאפי. בשתי הבחירות היתה התאמה מושלמת בין הדימוי הויזואלי, לסיפור ולריח עצמו. חוויה כלל-חושית נפלאה.
%d7%92%d7%b3%d7%95%d7%91

סינסתטיקה בלוג רונית כפיר, מעפילים

סינסתטיקה בלוג רונית כפיר, מעפילים. צילום: חיים יוסף
דווקא לא נראה מאד OCD. רז רהב. צילום: חיים יוסף
סינסתטיקה בלוג רונית כפיר, מעפילים. שי שבח
שי שבח מסוכרת עם שרשרת מעמולים. צילום: חיים יוסף

אולי אציע ליונתן לפתוח שירות כזה ללקוחות. התערוכה עשתה גם לי חשק לנבור במוח הקדום שלי ולרקוח את הניחוח שלי, שישלב ריחות ילדות. ללא ספק יהיה ביניהם גם ריח אורנים, שמחזיר אותי ישר לחופש הגדול בחצר של סבא וסבתא שלי, בקרית חיים.

להמשך קריאה על טעם, ריח וסבתא שושנה

Cotton House- קפיצה היסטורית אל מועדון הכותנה

ברוכים הבאים לרובע איישמפלה בברצלונה של ראשית המאה. נגיד שהשנה היא.. 1910?
המלצה: קראו במסך גדול. בואו אחרי בבקשה:

_e3h6900-reception-lounge-1

רונית כפיר בלוג cotton house hotel barcelona

_e3h6208-spiral-staircase-2
יפה. חשבו למשל, דאונטון אבבי, עונה ראשונה.
המדרגות האלו ייקחו אתכם לקומת המסעדה והבר, Batuar, שם תוכלו גם לשוטט בספריה ובחדר המדידות, בו מוצגות דוגמאות כותנה. הזמינו לכם קוקטייל (18€, לגמו לאט). ברוכים הבאים למלון Cotton House Hotel בברצלונה. כל הצילומים של Meritxell Arjalaguer (ואתם מוזמנים לעזור לי לשעתק את שמה/ו לעברית..). לפני שממש ניכנס לפנינה העיצובית הזו, ברשותכם – קצת על השכונה ועל העיר. אחד הייחודים של ברצלונה הוא התכנון העירוני שלה.

barcelona תכנון עירוני בברצלונה. בלוג רונית כפיר
מתוך מפות גוגל. גריד ברור של שתי וערב. ברצלונה
ברצלונה תכנון עירוני. בלוג רונית כפיר
מתוך מפות גוגל. רואים בבירור גם מהמטוס

כבר מהמטוס ניכרת התבנית המודרנית, מעשה ידיו של אידלפונס סרדה (Ildefons Cerdà), שזכה בתחרות לתכנון העיר בשנת 1859. סרדה היה מהנדס אזרחי, אדריכל ומומחה בריאות, שפתח את העיר לרחובות שתי וערב ארוכים ורחבים, שמאפשרים מקום רב להולכי רגל ותחבורה ציבורית, ומשאירים חצרות פנימיות גדולות בין הבתים. למרות המגבלות האלו והתנגדות ראשונה של המודרניסטים, חזיתות המבנים מגוונות וייחודיות, כפי שאפשר לראות בטיול ברובע אישמפלה (Eixample – "הרחבה" בקטלאנית. הוגים את זה אֵי-שַם-PLA). הבלוקים הריבועיים (אורכו של כל בלוק הוא 133.3 מטר) נפגשים בצמתים עם פינות קטומות, לנוחות התנועה של התחבורה הציבורית. היום הם יוצרים יופי של חלונות ראווה וכניסות לרשתות הגדולות. שגשוג השופינג בעיר לא היה קורה אלמלא האפשרות להליכה נוחה ברחובות רחבים (כמו אוקספורד וריג'נט בלונדון, למשל). סרדה, שנושל מירושת משפחתו ומת עני (מבלי שקיבל תשלום על פרויקט חייו!) אחראי לכך שהליכה ברחובות (ולאחרונה גם נסיעה באופניים) היא נעימה גם בלי שקיות בידיים. בהכירו גם את תחום הבריאות, הוא תכנן עיר מאווררת יותר, שתאפשר חיים בריאים יותר מאשר בסמטאות הטחובות (והיום רומנטיות) של העיר העתיקה בתוך החומות. בבלוג של איל צאום תוכלו לקרוא עוד, ועל תכנון ערים בכלל.

ensanche_-_eixample_-_barcelona

התפר בין העיר העתיקה והצפופה לבין החלק המודרני של העיר בולט גם הוא לעין כבר מהמטוס. כשמבינים את המבנה, ההתמצאות קלה מאד.
בפינת הרחובות שוכן מלון הריץ, ממנו התעלפתי בפוסט הקודם על ברצלונה. במקור הבית המפואר הזה, כמו רבים בשכונה, היה שייך למשפחת תעשיינים בורגנית, ובאמצע המאה העשרים נקנה על ידי גילדת יצרני הכותנה, שהפכה אותו ל"בית התעשיינים" שלה.
בשנת 2015 הסתיים שיפוץ מאסיבי, בו נשמרו כל האלמנטים ההיסטוריים וכל מערכות הבית הישנות חודשו והותאמו לאלו של בית מלון. המעצב הטוטאלי לאזארו רוסה-ויאולן נבחר למלאכה. הוא בחר אלמנטים רבים שקשורים לכותנה, בעיקר גופי התאורה הלבנים והעגולים, הוסיף נגיעות של אדום וכחול אבל בעיקר שימר את הגוונים החומים הכהים של המקום והעניק לו מראה מעוצב וסופר-טרנדי.

למרות שהצילומים נפלאים, וממש לא חסכתי בהם, שווה לעשות סיור היכרות עם המלון דרך הסרט הזה, שגם הוא, כמו שאר המיתוג והעיצוב של המלון, מעולה:

אני מאד נהנית לקחת אתכם איתי לגיחות, בטיולי הקצרים בעולם. זו דרך מצויינת ללמוד עוד על המקומות בהם ביקרתי, כי לאחרונה אני טובה יותר בתחקיר לאחר מעשה מאשר הכנה בטרם טיול. המלון הזה, אליו הגעתי בספונטניות על פי המלצת פייסבוק של חברתי ליאת זנד, נמצא בלוק אחד מהמלון שלי, וחלפתי על פניו פעמיים בלי לשים לב.

ההמלצה היתה להגיע לכאן לשתות קוקטייל בבר של המלון. אחרי שיומיים קודם צעדתי בגאון אל הלובי של הריץ הסמוך (ביקשתי רשות!) לבשתי את מיטב מחלצותי החדשות ויצאנו בערב האחרון שלנו לשתות עם האצולה. או לפחות עם אלו, שלא כמונו, השקיעו קצת מעל 1000 שקל ללילה (לא רע בהשוואה למלונות בוטיק בתל אביב). שאר השירותים של המלון פונים ל"אורחים סקרנים" כלומר, עם סקרנות היסטורית וקורטוב נובורישיות, ומציעים כניסה למועדונים פרטיים והסעה מיוחדת ברכב אספנים. האמת, נשמע כיף. עלינו לקומת הבר בגרם מדרגות, שמספק מראת סלפי מושלמת (בפודסט אשכרה מחכה לכם כסא!).
20161120_002633

בקומת המסעדה אפשר לשבת על הבר, במרפסת בחוץ (היה קר מדי והיה שם אירוע) או באחד החדרים שמסביב. הסטיילינג העמוס גרם לי מיד לחשוב על אלמנטו (למי שלא מכיר -ביקור חובה בחנות ביפו) ורציתי לשבת לשתות שם משקה בכל חדר. בחרנו במקום טוב ליד האח. הפסקה הראשונה של תפריט המשקאות הזמינה אותנו "לעצום עיניים. להריח את ריח הכותנה". קשה לא לחשוב על אדוני העיר החדשים לפני מאה שנה. עצמו עיניים והריחו את ריח העבדות. בעיקר עם זה מתקשרת לי כותנה, מה לעשות. במקום מסמא מעושר קולוניאליסטי של אז ושל היום, פערי המעמד וההכנסה מחייבים הדחקה, וטעימה קטנה.

photo by Meritxell Arjalaguer בלוג רונית כפיר ברצלונה cotton house hotel

_e3h6247-batuar-7

cotton house hotel barcelona רונית כפיר בלוג
הבר מהצד עם החלון אל מרפסת הגג.

cotton house hotel barcelona ronit kfir

_e3h6345-batuar-14

וגם צילום אחד שלי, למרות שבערב, אחרי קוקטייל קטלני ועם טלפון נייד זה קצת מאתגר:

20161120_012230

בסרט אולי שמתם לב לדלתות ההזזה הגדולות מהעץ. הן נפתחות כמעט לכל חדר כאן, בגובה של מעל שלושה מטרים. גם היום, הן זזות בעדינות ודממה. כן, נגעתי בדלתות. אני לא יכולה בלי להרגיש קצת פרזולים , גם בביקור אצל לקוחות אני תמיד פותחת להם מגירות. זה לא הסקרנות לראות מה יש בפנים, זה בשביל להרגיש את המסילות!.
אני יודעת שאין לי אלא להתפעל מהדקור הזה מעיניים של ישראלית. אני מתארת לעצמי שלאירופאים יוצא לשבת במקומות מלפני 150 שנה על בסיס יותר סדיר, אבל לא יכולתי שלא להתרגש מרצפת העץ המקורית, ובמיוחד מהפינות השבורות שלה פה ושם.

רונית כפיר ברצלונה בלוג
גופי התאורה המודרניים והעגולים בולטים בניגוד לתקרות המצויירות והכהות. נקע. נקע בצוואר:
_e3h6046-original-ceiling-1

_e3h6037_01-library_01-focus

זהו גוף התאורה שניצב במרכז הספריה המרשימה. על הקירות ציורים של וזרלי ויצירות מתחילת המאה העשרים. גם הרהיטים החדשים משתלבים בעיצוב הכללי, וליד כל כורסא נוחה תמצאו שולחן צד קטן, להניח את המשקה.

גופי התאורה שליד הבר
גופי התאורה שליד הבר
cotton house hotel barcelona ronit kfir blog
גוף התאורה במדרגות

שלושה חדרים יפהפיים ליד הבר הם הספריה, חדר הכניסה וחדר תצוגה של כותנה, שנראה גם כמו חדר מדידות. המחשבה על תאורה מרשימה ביום ובלילה ניכרת. הארונות ודוגמאות הבדים שבתוכם מוארים מבפנים.

ברצלונה רונית כפיר בלוג cotton house hotel

ברצלונה רונית כפיר בלוג cotton house hotel
חדר מדידות. בפינה יש רהיט ובו דוגמאות של צווארונים וחפתים.
ברצלונה רונית כפיר בלוג cotton house hotel
הספריה

גרם המדרגות, שנבנה בשנת 1957, תלוי מהקומה העליונה ולא נאחז בקירות, והוא מסתובב כפי שטווים כותנה, בשבעה מעגלים יפהפיים. אמנם הבטתי בו מלמעלה ומלמטה, אבל לא הרהבתי עוז לרדת בו ולשוטט ברחבי המלון. אולי בפעם הבאה (או כשאהיה אורחת, בעוד 15 שנה?)

cotton house hotel barcelona ronit kfir

cotton house hotel barcelona ronit kfir blog

רונית כפיר בלוג ברצלונה cotton house hotel ronit kfir
וכך אני צילמתי את גרם המדרגות מקומת הכניסה

שתינו קוקטייל עם המון צבע מאכל כחול (כך הם וודאי מסמנים את יושבי הבר שאינם אורחי המלון, שיזהרו בחושך!) והתפעלנו גם מהלוגו היפהפה של המקום. כל המיתוג שלהם (כפי שתראו באתר) מוצלח מאד בעיני.

20161120_012917

לצערי לא ישנתי בחדרים, אבל שווה להציץ גם אליהם. אני תוהה אם ענפי כותנה מקשטים רק את הסטיילינג של הצילומים, או גם ביום יום..

_e3h6370-madras-room-1

cotton house hotel barcelona ronit kfir blog

גם כאן, התקרה והרצפה משומרת לחלוטין, והנגיעה המודרנית היחידה היא גוף התאורה במרכז.
אמנם זה לא ערב שתיה טיפוסי על הבר – צוות המלון מתהלך בנמרצות של.. צוות מלון ולא בנינוחות רגועה של מלצריות בבר, משהו שקצת נותן לכם הרגשה שרוצים שתלכו והם יוכלו להתכונן לארוחת הבוקר של מחר, אבל אם לא יוצא לכם להזמין כאן לילה, לפחות סורו למשקה וקחו את הזמן שלכם לשוטט בין כל החדרים ללא בושה. בסך הכל נולדנו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. כל השאר שטויות.
למען הסר ספק, את הפוסט כתבתי ללא שום תמורה או בקשה מהמלון, כי איך אפשר לא לשתף אתכם?? אפילו השארנו טיפ.

להמשך קריאה Cotton House- קפיצה היסטורית אל מועדון הכותנה

סופשבוע בברצלונה – חופשת ביס

אז החלטנו לטוס לסופשבוע בברצלונה. אחרי החגים יש דילים זולים, ובזכות מנהלת המשרד החרוצה, שהודיעה על צאתה לחופשה קצרה, מצאנו כרטיסים זולים וטסנו. כאמור, הילדים בגיל בו אפשר להיעלם לסופשבוע בלי לחשוב כמעט על ה"סידור לילדים", וכרגיל – אני כותבת כאן מהחוויות שלי, עם כמעט אפס שיעורי בית הפעם, דברים שנהניתי מהם. מוזמנות ומוזמנים להוסיף.

סושפבוע זוגי בברצלונה, בלוג רונית כפיר
סופשבוע זוגי בברצלונה, 15 שנה אחרי.

הפעם הראשונה והאחרונה שלנו בברצלונה היתה לפני קצת יותר מ-15 שנה בירח הדבש. חטפתי אז דלקת אזניים מהגהינום (מעדיפה ללדת שוב בלי אפידורל רק לא לחוות את הכאב הזה שוב), ואז כייסו אותי בחנות, וזה לא ממש עזר לטיול. אבל ביקרנו ברוב ה"מאסטים": בית גאודי, מוזיאון פיקאסו ומירו, מונטז'ואיק, לה סגרדה פמיליה ועוד. אחרי זה נסענו קצת לאורך החוף של Costa Brava. כך שהפעם בעיקר רצינו לנפוש קצת באיזי, ושמרנו על הארנק והנייד. וסופשבוע בברצלונה זה אחלה איזי, שלושה לילות, מחמישי בצהרים עד ראשון בצהרים.

המרכז התיירותי של העיר אינו גדול, והטופוגרפיה שלה קלה להבנה בין ההרים למישור ולים. בינהן מקשרים קווי תחבורה נוחים של מטרו, אוטובוסים והמון מוניות (עם שלט ירוק כשפנוי ומספר הנוסעים כשתפוס. למה עוד לא הגיעו לזה בארץ?).

טסנו עם רויאל ג'ורדניאן, שהיו מהממים. טיסה נוחה, אחלה מושבים וארוחה צמחונית מצויינת. התרגשתי מהדגלים על דש בגדו של דייל קרקע.

רונית כפיר ברצלונה
שכנות טובה. Royal Jordanian

ריגש אותי לבקר שוב בירדן, לשתף פעולה עם השכנים שלנו ולהתרגל קצת יותר לשמוע ערבית. היה תענוג גם לראות סוף סוף טיפוגרפיה ערבית יפה ומושקעת בלוגואים מסביב. אפילו הצלחתי לקרוא כמה מילים בשלטים.

סופשבוע בברצלונה, רונית כפיר
ברוכים הבאים לעמאן, אנא המשיכו לטיסת ההמשך

הטכניקה האחרונה שלי להחלטות מהירות היא לחפש ב Booking.com מלונות עם ביטול בחינם. כך אני יכולה להחליט ברגע האחרון, אחרי שאני לומדת קצת על העיר ומה בא לי לעשות בה. מצאתי 3 מלונות במיקומים טובים (הזול בינהם עלה 1200 שקל לשלושה לילות) ובסוף בחרתי ביקר מתוכם, שהיה במיקום מצויין. כי כן, בסופשבוע כזה שווה להשקיע עוד 600 שקל בשביל משהו שווה יותר. כל סופהשבוע הזה הלכנו ברגל, למעט נסיעות רחוקות, אליהן לקחנו מונית (במחיר כמעט זהה לזה שבארץ).

כשמצאתי מלון אני בודקת את המיקום שלו, מחפשת תמונות של החדר ושל המלון, מוודאת היטב את מה שיש בחדר (מיטה זוגית או יחידות, WiFi חינם), מה גודלו (חדר ממש קטן זה מבאס, פחות מ -20 מ"ר) ותמיד קוראת ביקורות. אני בודקת מי כתב אותן, מאיזו מדינה הוא, ואולי מחפשת עוד דברים שכתב, לנסות לראות כמה אנחנו דומים. חפשו לפחות 2-3 ביקורות של אנשים לא מרוצים. לא כי הם אנשים רעים, אלא כי מהן אפשר ללמוד יותר מאשר תגובה של: הצוות היה קשוב ונפלא, המיקום מושלם!!

  • חוכמה שלאחר מעשה 1: במלון הזה, למשל, קראתי ביקורת של מישהו שקיבל חדר עם חלון שאינו משקיף החוצה, אלא לפיר פנימי של המלון. כתבתי מייל למלון ושאלתי על זה, והם ענו לי מיד שאכן – זה חדר שפונה פנימה. בראשי ביטלתי את ההזמנה, אבל שכחתי ממנה אחרי יום יומיים, כשביטלתי את האחרים והזמנתי את זה. זה באמת היה החדר שקיבלנו. חדר נוראי, עם חלון שפונה לחלל פנימי נאה של המלון, אבל לא כזה שאת רוצה לראות מהחדר שלך, ובדיוק מול היציאה מהמעליות. קראו את האותיות הקטנות.
רונית כפיר סופשבוע בברצלונה
החלל הפנימי של המלון, מבט למעלה
סופשבוע בברצלונה רונית כפיר
לא לוותר על כניסה בתשלום לקתדרלה של ברצלונה. 7 יורו ששוים את זה.
סופשבוע בברצלונה רונית כפיר
לקתדרלה יש גם חצר מקסימה. תעשו סיבוב!
סופשבוע בברצלונה רונית כפיר
ובצד יש מעלית קטנה שעולה לגג. עוד חובה! ואין שם תור כי כולם קמצנים. אל תהיו.

שמעתי שחובה לבקר באולם הקונצרטים Palau de la Musica Catalana , ושצריך לקנות כרטיסים לסיור מראש (18€) וברגע של גאונות אמרתי – אם כבר לשלם על סיור – למה לא לחוות את האולם בקונצרט של ממש? בדיקה מהירה גילתה שיש בדיוק פסטיבל ג/אז בעיר! פספסנו את אבישי כהן ואפילו אסף אבידן (!) אבל קניתי כרטיסים ליום שישי בערב לקונצרט של גיטריסט הפלמנקו טומטיטו עם הפסנתרן מישל קמילו בהופעה מסורתית ממש, שנקראה Spain. כן, הם ניגנו את הקטע הזה של צ'יק קוריאה. הנה וידאו שלו מנגן את זה ממש שם באולם:

מחר, למשל, מנגנים שם דניאל ברנבוים ואנדריאס שיף. שווה מאד לבדוק!

  • חוכמה לאחר מעשה 2: הזמנו מקומות זולים יחסית, כי לא ידעתי את מי אני עומדת לראות. טעות. לאולם יש יציע שהוא תוספת מודרנית, ובמקום לחוות את האקוסטיקה המטורפת (כך שמעתי) של האולם המהמם עצמו, ישבנו במקום רחוק, בו כל שיעול ונשימה של מי שיושב לידי הפריעה לי לשמוע את המוסיקה. יש מצב שרמקול אחד לא פעל, והיה לי מאד קשה להתרכז במוסיקה. הנה מפה של האולם. בבקשה אל תקנו ביציע, אלא אם זו הופעה שאתם ממש חייבים להיות בה.
סופשבוע בברצלונה רונית כפיר
שילוב של אדריכלות, יופי ואקוסטיקה עם מוסיקה מעולה
סופשבוע בברצלונה רונית כפיר
מבנה האולם. בחלק העליון היציע. אולי שורות ראשונות זה בסדר..
סופשבוע בברצלונה, רונית כפיר.
עוד מבט על האולם

לא הביישן מוצא מקומות מגניבים

הסתובבנו לא מעט, ולמקומות רבים שנראו מסקרנים פשוט נכנסנו. בפינה ליד המלון שלנו עצרתי להסתכל על אדם, שצובע את פיתוחי הברזל של מלון בשחור. הכל נראה כל כך מושלם ומקצועי, שהבנתי שמדובר במלון יוצא דופן. ביקשתי רשות להיכנס ולעשות סיבוב, והתקבלתי בחיוך.

סופשבוע בברצלונה רונית כפיר
אסור שהשחור יהיה דהוי או מאובק! מחדשים את הצבע

הכניסה למלון היתה מעבר למאה אחרת. כמו תפאורה אבל לא. מעולם לא יצא לי להיות במקום כזה. נשימתי נעתקה. קחו סיבוב עם הסרט הזה במקום.

20161118_110447

סופשבוע בברצלונה, רונית כפיר מלון ריץ
הלובי. ספות קטיפה ירוקות, בהקשר הטבעי ביותר שלהן. גדילי הוילונות שקלו יותר מהמזוודה שלי.

20161118_110627

כשיצאתי, גיליתי שהמקום היה פעם מלון הריץ, עד שנת 1993, ועכשיו הוא נקרא "אל פאלאס הוטל ברצלונה". עדיין זול יותר מחדר קטן במלון בוטיק בתל אביב.

סופשבוע בברצלונה רונית כפיר, מלון הריץ
לא, אין להשיג את הסניקרס המושלמות האלו יותר. בברצלונה לא היה בכלל.

באותו הערב חיפשתי מלון יפה אף יותר, שעליו אני מקווה לכתוב פוסט שלם נפרד. יצאנו שם לקוקטיילים על הבר, והתמונות יצאו חומות מאד, כמו כל המלון..

עוד חוויה שאני ממליצה עליה בחום, שנקלענו אליה בספונטניות מפתיעה, הוא משחק של ברצלונה. חבר שאיחל לי יום הולדת שמח מאוחר גילה שאני בברצלונה וכאוהד בארסה מושבע, הפציר בי ללכת למשחק בשבת. זה היה בחמישי בערב. הפעם לא התקמצנו על כרטיסים (יום לפני משחק היו לא מעט פנויים באתר של הקבוצה במחירים שבין 70-120€).

סופשבוע בברצלונה בלוג רונית כפיר. משחק של בארסה Camp Nou
מקומות מעולים בקאמפ נואו. 95% מהקהל תיירים.
סופשבוע בברצלונה בלוג רונית כפיר, קאמפ נואו
המשחק התחיל קצת אחרי ארבע, והשמש שקעה.

אוקיי, אז המשחק היה אכזבה. כשהוכרזו שמות השחקנים גילינו שמסי וסוארז אינם. ואז הגיעו 95 דקות של בונקר של מאלגה, כל מחצית בחצי שלהם בלבד, עם תוצאה של 0-0. יוסי, ששלח אותי למשחק, עדכן שלא היה כדבר הזה באצטדיון Camp Nou מזה 48 משחקים. הבאתי להם את הנאחס.

בכל מקרה נהננו מאד, למרות שכמות האוהדים השרופים, עליהם בניתי שיעשו שמייח, היתה קצת יותר קטנה ממשחקי הבית של הפועל ירושלים (והלחנים שלהם קצת פחות יצירתיים, האמת). עשה רושם שכמעט כל הקהל, כמעט 100 אלף איש, היו תיירים כמונו. רובם הבינו קצת יותר בכדורגל, אבל תיירים. והמון ישראלים.

סופשבוע בברצלונה בלוג רונית כפיר, מחסן תלבושות
Menkes Bacelona מחסן תלבושות לפי נושאים. שווה.
סופשבוע בברצלונה רונית כפיר בלוג
תלבושות לפי תקופות, ולפי נושאים.

חזרנו בהליכה עם עשרות אלפים וקצת שופינג ברחוב דיאגונל העצום. בין השיטוטים שלנו נכנסנו לחנות שנראתה כחנות צעצועים, ומצאנו עצמנו במחסן השכרת תלבושות ענק ומקסים:

סופשבוע בברצלונה רונית כפיר מסעדות
צבעים עזים בקירות ומנורות צבעוניות מעל. מסעדת Bun Bo
20161119_013851
צבעוניות משמחת במסעדה ויאטנמית חמודה. Bun Bo
רונית כפיר סופשבוע בברצלונה חוף הים
ואסור לפספס את הים. ואם מציעים לכם – תגידו כן למסאז'! אתם בחופשה!

כמות החנויות בעיר כמעט הפחידה אותי. בתור מי שגרה בכפר כבר יותר מארבע שנים, רחובות עמוסים מדי עלולים לגרום לי מחנק או מיאוס.
אפשר לומר שהיה שופינג מבוקר, בעיקר קניות בחנות COS המקומית והתפעלות מסניפים של זארה הום, שמציעים סטיילינג יפהפה ומגוון במחירים שפויים.
אני שוקלת לכתוב פוסט נפרד המוקדש למלתחת בגדי COS שלי, שהתקדמה בצורה יפה מאד בשנים האחרונות. מצאנו גם חנות תכשיטים שהביקור בה היה כמו במוזיאון – צורפות בחומרים מעניינים ומיוחדים.

ברצלונה בלוג רונית כפיר
חנות בדים מאורגנת מאד. המחירים לבדי כותנה מודפסים כמו בארץ.

בביקור הזה לא הספקנו לראות מוזיאונים, ולמעט ביקור קצר במכון אנטוני טאפייס, לא הספקנו אחרים. לפי ההתרשמות שלי המכון מציג תערוכות פוליטיות מעניינות, ושווה לבדוק מה מציג בו, בטח בתור עצירה תרבותית באמצע השופינג של Passeig de Gràcia.

סופשבוע בברצלונה. מכון אנטוני טאפייס. בלוג רונית כפיר
מכון אנטוני טאפייס Fundación Antoni Tàpies הקומה העליונה

את היום האחרון סיימנו בטיול בפארק גואל – מה שקורה כשנדל"ן טוב פוגש אמנות ותכנון מצוין. כרטיסים כדאי לקנות מראש באתר, והביקור הוא לפי שעות. אפשר לאחר עד 30 דקות ממועד הכניסה. קנינו לעשר בבוקר והפארק היה יחסית ריק ממשפחות (וישראלים). הגענו במונית, טיילנו וישבנו לנפוש ולאכול קצת.

סופשבוע זוגי בברצלונה, בלוג רונית כפיר. פארק גואל
פיקניק רגוע בפארק גואל

בגלל שהפארק פונה דרום מזרחה, בבוקר יהיה קשה לצלם את הנופים המרהיבים של העיר והחוף. מצד שני, יש אחלה תאורה לסלפי על רקע המבנים, ורוב הטיול בפארק מסתכם בניסיונות לא להיכנס לאנשים בפריים…

סופשבוע זוגי בברצלונה, בלוג רונית כפיר. פארק גואל
אחלה תאורה לסלפי, כשאתם פונים מזרחה.
סופשבוע זוגי בברצלונה, בלוג רונית כפיר. פארק גואל
מומלץ לקנות כרטיסים לביקור מוקדם בבוקר, כשהפארק ריק יותר.

טיול  מאתגר ונחמד מאד היה אחרי הפארק. יצאנו ממנו ביציאה הצפונית, ורצינו לתפוס מונית למלון, ומשם לשדה התעופה.

אבל בשכונה הזו של העיר אין מוניות, בטח לא ביום ראשון. מצאנו עצמנו בשכונה מקומית מאד, תלולה מאד, בלי מונית לרפואה ובקושי אנשים או מכוניות. צעדנו במרץ בליווי מפות גוגל עד לרחוב שנראה ראשי יותר, כעשרים דקות או יותר, ומצאנו מונית שהביאה אותנו לשדה 45 דקות לפני ההמראה.. לצערי לא צילמתי ברגעים האלו, למרות שאלו היו נופים מקסימים ושונים מאד מהחלק העתיק והמישורי של העיר.

סופשבוע זוגי בברצלונה. בלוג רונית כפיר
בדרך אל שדה התעופה. להתראות ברצלונה

עד כאן ההמלצות הקטנות שלי לביקור בברצלונה. לסיכום אני בעיקר ממליצה לבקר בה (בלי ילדים). אחלה סופשבוע רגוע, קאווה ונשנושים, אמנות ושופינג במחירים דומים לארץ (כולל עלות של מוניות ומופעים), אדריכלות משגעת ואווירה נינוחה וים תיכונית. adéu, עד לביקור הבא!

להמשך קריאה סופשבוע בברצלונה – חופשת ביס