המלצות הורות III – אני והזולת

פוסט הורות שלישי, ויש לי עוד אחד שמתחיל להיכתב ועוד כמה רעיונות שעולים בכל אחד. מתברר שהניסוי הזה של הכתיבה מוכיח את עצמו (וזה נושא לעוד אחד!).

לימדת אותי הכל?

פולחן האושר קשור בפולחן האני. או ה-אתה. בכל בוקר הפייסבוק שלי מוצף נאומים מרגשים של הורים שחוגגים ימי הולדת לילדיהם, שתבניתם, בקצרה:
תודה לך ילדי שנכנסת לעולמי, ולימדת אותי הכל. לא הייתי עושה זאת בלעדיך
הנאומים האלו מטרידים אותי מכמה סיבות.
ראשית, היפוך התפקידים הזה, בו הורה מודה לילד על בואו לעולם, הוא בעיניי חלק מהמגמה המטרידה של ההקטנה והביטול העצמיים מצד אחד, ושל האדרת ה"נסיכים והנסיכות" שלנו מצד שני. ושלא תבינו אותי לא נכון – ענווה היא דבר חשוב בעיני והכרת תודה עוד יותר. אבל יש הבדל עצום בין הוקרה של אדם, תכונותיו, פועלו ויכולותיו, לבין הודיה לו על דברים שהראה לנו בעצם קיומו. את זה נהוג יותר לעשות בפני אלוהים, למשל. ואדם צריך שיהיה לו אלוהים בשביל מידה של ענווה;  זה לא חייב להיות אל של ממש, אלא תחושה של כח אוניברסלי שאתה נשמע לו. אולי מוסר. לא סתם הביטוי "אין לו אלוהים" על אדם שחושב שהוא החוק. זו אמנם הגזמה (אני טובה בדרמות) אבל האדרה של הילדים עלולה להיות התחלה של זה.

שנית – אם למדנו – עשינו זאת בעצמנו. לכל לימוד יש טריגר – משהו או מישהו שגורם לנו להבין שעלינו ללמוד, להשתנות. הילד אינו זה שקרא ספרים, ניהל מאות שיחות ודיונים, הלך לייעוצים, טעה פעם אחר פעם, שינה הרגלים ותפיסות חיים. זו אני, זו את. בהחלט יכול להיות שהוא רצה שנשתנה. לא תמיד אנחנו קלטנו את המסר. פעמים רבות ההורות משנה את תפיסת העולם שלנו, אבל לנו מגיע הקרדיט על הלימוד. אגב, רבים לא לומדים כלום. כל מערכת זוגית יכולה להיות טריגר גדול לשינוי. זה עדיין לא אומר שכל מבוגר ששרוי בכזו (בין אם מערכת יחסים זוגית או הורות) ישתנה בהתאם לסימנים או לדרישות של בן הזוג. וכן, אפשר לדעתי לחולל שינוי אישי עצום גם לבד – בלי בן זוג ובלי ילדים.

שלישית – הצבת הילדים כפסגת הישגי החיים מזכירה לי את מעמדה ההולך והדועך של הזוגיות. אילו הזוגיות היתה זוכה למבט הזה, ולעשירית מהאנרגיות שנשים רבות משקיעות בילדים שלהם (כן, אלו לרוב נשים. ולעזאזל, עשירית מתקציב חדר הילדים לחדר השינה שלכם! בבקשה! נושא לעוד פוסט) אולי יותר זוגות היו מצליחים לקיים לאורך זמן משפחות שמחות ומאוחדות.

ronit kfir רונית כפיר פוסט הורות 3 - אני והזולת

בדומה לאיילת ולדמן, אני סבורה שהעלאת האמהות למעמד ההגשמה העצמית האולטימטיבי פוגעת בפמיניזם, ולמרות שלא אומר בוודאות שאני אוהבת את בן זוגי יותר מאשר את ילדי (וגם איני מעזה לחשוב על זה במונחים של אובדן, כמוה) אוכל לומר, שאם יש מערכת יחסים שגרמה לשינוי וללימוד הגדול והמהותי בחיי – זו הזוגיות שלי, שהיתה הכנה להורות שלנו (וגם – בעלי יותר חתיך ממייקל שייבון). גם כאן, דני לא "לימד אותי" דבר. אנחנו משנים רק את עצמנו, לא את הזולת. וזה שינוי עצום ובדרך כלל מספיק. ממליצה בחום לקרוא את הראיון איתה, היא מביעה דעות לא שגרתיות באומץ גדול.

רביעית – כן, הפומביות. ברכות כאלו הן בעיני דבר פרטי. לחברי וחברותי הטובים אני מרימה טלפון, כותבת ברכה, שולחת הודעה. למרות שאני מבינה את החשיבות של מילים פומביות (כמו טקס חתונה, למשל) זה לא משנה אם אלו ילדים בני 4 או ילדים בני 14. הילדים שלנו הם אנשים. לכבד אנשים זה לכבד את הפרטיות שלהם. לפני כמה ימים שוחחתי עם הילדים שלי וסיפרתי להם על סדרת הפוסטים הזו. התחלתי לכתוב אותה בלי לדבר איתם והרגשתי לא נוח עם זה. הייתי מפרסמת בכל מקרה, אבל אילו שאלו או ביקשו לצנזר חלקים – זו זכותם המלאה. השיחה נעשתה, ההסכמה התקבלה והכל טוב.
ייתכן שזה תלוי בטיב החברויות בפייסבוק, והמשמעות של הקיר אצל כל אחד, אבל הנאומים הספציפיים של ימי ההולדת מביכים אותי. למה לא לומר אותם בארבע עיניים? ואם הפומביות כן חשובה – מדוע לא לכתוב על הילד שלך ישירות עבור הקהל שלך? לאחרונה ראיתי פוסטים כאלו, בהם אמא מספרת בהמשכים על בתה, לקראת בת המצווה שלה. זה היה תענוג! זו היתה הזדמנות עבורה לכתוב על הבת שלה, לספר עליה לעולם בלי לעשות כאילו הקהל נמצא שם "רק במקרה". דיבור בגוף שני אל נעדר בפני עדים? את זה אני מכירה רק מהלוויות (וגם על רבים מההספדים של אלו יש לי ביקורת..). וכן, זה מביך אותי עוד יותר כשמדובר בבני זוג. כאילו – אין לכם בית?

כולנו אומרים תודה בבקשה סליחה?

ילדים שגדלים במעמד של אלים לא רואים את זולתם. זכורה לי עד היום סיטואציה בבית המרקחת השכונתי שלנו בבזל:

נכנסה אמא עם פעוט על בימבה. הרוקחת, צרפתיה מנומסת, אמרה לאמא שלום וגם לילד, ובאדיבות שאלה לשמו.
הילד הביט בה, והפנה לה את הגב בדממה רועמת. הרוקחת ניסתה שוב לשאול את הילד, להתייחס אליו. הילד עשה פרצוף. ניכר היה שהוא כועס, לא על הרוקחת. תוך שניות האמא ענתה: "עילי מעדיף שלא לענות" או שמא היה זה משהו מהסוג של "עילי לא במצב-רוח חברותי כל כך היום".

מצחיק שדווקא הדיאלוג הזה נחרט בראשי שנים. האמא כנראה ניסתה להתכוונן לרגשות של הילד שלה ולהגן עליו מהעולם, אבל הרוקחת ואני החלפנו מבטים שתינו ראינו בזה גסות רוח. משהו בטון שלה גם רמז שהרוקחת "חדרה לו לפרטיות". בעולם בו הזולת הוא קודם כל סכנה פוטנציאלית, אפשר לפרש את השאלה הזו גם כך. ואני חשבתי שזה נקרא נועם הליכות.
מעבר לכך, במצב כזה, בו האמא ממהרת להתערב ומפריעה לילד שלה לפגוש אדם אחר, היא מונעת ממנו לימוד חשוב. הורים רבים נוטים לענות במקום הילדים שלהם בשיחות (גם עם ילדים אחרים אבל לרוב עם מבוגרים) וכל שנדרשת לעיתים היא שתיקה של שתי שניות. דוגמאות מצוינות לכך בקטע הזה מתוך "דיאלוג עם ילדים" של עדנה כצנלסון.

פוסט הורות 3, רונית כפיר. צילום: נימי גטר
מתחבאות בשיחים. צילום: נימי גטר

פוסט הורות 3, רונית כפיר. צילום: נימי גטר

פוסט הורות 3, רונית כפיר. צילום: נימי גטר

נימוס הוא הצהרה על הגבולות שביני לבין הזולת, הכרה בכך שאני לא לבד בעולם. אלו מחוות גופניות או מילוליות שמציינות אינטראקציה בין בני אדם, הכרה בקיומו, נתינת מקום לזולת. אין נימוסים על אי בודד. קראתי על זה (ממש מעט) ומתברר שיש מחקר שמראה שכללי אטיקט מסויימים נועדו לרסן ולהפחית את מידת האלימות בחברה. עכשיו אני עוד יותר מאמינה בנחיצותם של נימוסים. בגיל 46 אני נמצאת בדיוק באותו המרחק מהאמהות הצעירות וחסרות הניסיון לקשישות המעירות ברחוב. מנטלית אני קרובה יותר לאחרונות.
מבחינתי המשוואה היא: אתה הילד שלי וזו אשה מבוגרת ממך. אין כאן אופציה לא לומר שלום. זה חוסר נימוס. תפקידי כאמא שלך אינו לגונן עליך מאנשים, אלא ללמד אותך להתנהל מול אנשים בחברה. תגובה לזולת היא מחווה של ראיית הזולת, ואני אלמד אותך את זה. כי זה חשוב.
מוכרים לי גם תירוצי ה"מתבגרים הביישנים" שלא אומרים שלום כשהם נכנסים לבית של מישהו. לאמירת שלום או תודה אין שום קשר לביישנות.
זו אולי פרשנות מעט קיצונית, אבל הגיוני מאד בעיני שמצוות כיבוד אב ואם קודמת בעשרת הדברות ל "לא תרצח". מחסור באחד בהחלט עלול להוביל לאחר.

בעקבות כתיבת הפוסטים האלו אני מבינה שהכל זה יחסים. אני רוצה לתת לילדים שלי כלים ליחסים טובים עם אחרים. עם משפחה, חברים, בני ובנות זוג לעתיד. עם הילדים שלהם. לא הגשמה עצמית ולא "מיצוי פוטנציאל" (נושא לעוד פוסט, רושמת לעצמי) אלא יחסים. כשיש אפשרות לרקום קשר טוב, להקשיב, לראות, לתקשר עם זולתך, האושר, המשמעות והייעוד יגיעו. לא יודעת, אולי גם זה ישתנה.

אם אנחנו רוצים ילדים שרואים את הזולת, אנחנו צריכים ללמד אותם מחוות של נימוס.
לומר בוקר טוב, תודה, סליחה. לפנות את הכלים שלהם מהשולחן. לא להיכנס למעלית לפני שכולם יוצאים ממנה. להיות אדיבים במפגש עם אנשים.

שחר, הבן שלי, למד לענות ב"לא תודה" על דברים שלא רצה (למשל לאכול). הוא אימץ את התשובה המנומסת בדבקות כזו, שכאשר הייתי אומרת לו "שחר, תוריד בבקשה את הזבל" היה עונה לי: "לא, תודה". הסברתי לו את ההבדל.

אני אוהבת גם את התגובות למשפטים כמו תודה/ על לא דבר או אין בעד מה.
הדיאלוג המקסים של ברכה מול תשובה – "בוקר טוב" ותשובתו "בוקר אור" קיים עדיין בערבית ונעלם כמעט לחלוטין מעברית. זו גם דרך להראות לזולת שאתה שם לב אליו, וזה כל כך יפה, חילופי הדברים במפגש הקטן הזה.
אם זה היה תלוי בי, תלמידים בכל שיעור בכל בית ספר היו נעמדים כשהמורה נכנסת. כי זה אקט של גבולות ושל כבוד: אני רואה אותך, אני חדלה ממעשי ומראה לך שראיתי אותך, אני מגיבה אליך, אני מציינת בעזרת הגוף שלי את הרגע בו מתחיל השיעור (כשאני מתיישבת). וכן, בבית ספר, כמו גם בבית ובחברה בכלל, הייתי שמחה שיהיה כבוד בין אדם לזולתו, גם בלי קשר להיררכיה.
אפשר לראות במנהג הזה אקט של כח. בעיני זו אינה צייתנות עיוורת או "אילוף" של הילדים. זה "והדרת פני זקן". זה להיות בשקט כשמישהו אחר מדבר. כמו אהבה עצמית – הכרת הזולת נלמדת דרך הגוף והעיניים יותר משהיא תילמד משינון בעל פה של משפטים חסרי משמעות כמו "האחר הוא אני". כי לאלף את הילדים שלנו לטקסים קטנים שמזכים אותם בתשואות אנחנו יודעות בלי סוף. למחוא כפיים, לומר משפטים חמודים. אז למה לא ללמד אותם להגיב לזולת? לסביבה?

פוסט הורות 3 רונית כפיר. אני והזולת. צילום: נימי גטר
עם חברותיה התאומות. צילום: נימי גטר

מה יכלה האמא בבית המרקחת לעשות?
להראות לילד שלה, בנועם, שהיא מצפה ממנו לענות, למרות שהוא כועס עליה: "אני מבינה שאתה כועס עלי. תראה את הרוקחת, היא נראית לך כועסת?" או "זה לא מנומס לא לענות" או אפילו לענות בשמו אחרי כמה זמן  "זה עילי", כדי להראות לו שיש להציג את עצמך כשאנשים מציגים את עצמם.

חברתי כנרת סיפרה לי על מפגש שהיה לה עם זוג הורים ובתם התינוקת, חברים של חברים. האבא הציג בפניה את עצמו, את אשתו ואז את הבת שלו, בת שנתיים וקצת. הוא הציג את הנוכחים גם בפני הפעוטה. זה היה כל כך יוצא דופן, אך עם זאת הגיוני: אנחנו רגילים לא לראות את הילדים שלנו במצבים כאלו, או להתייחס אליהם כאל חפץ שעשוע ובידור. אקט הנימוס הזה שינה את האופן בו כולם התייחסו אליה, וגם מן הסתם, את האופן בו היא חווה את עצמה ואת העולם.

לאהוב את עצמי – לאהוב את הזולת

לסיום, הרשו לי קצת לחפור. אהבה עצמית (עליה כתבתי בפוסט השני) וענווה מול אחרים, או ראיית הזולת, נשמעו לי פעם כמו עקרונות סותרים. איך יכול אדם לעוף על עצמו ולא לצאת אגוצנטרי, או מתנשא, או מנוכר לזולת? לשמחתי גיליתי שלא רק שאינם סותרים – ככל שאני נינוחה יותר עם עצמי (מעדיפה "נינוחה" על "שלמה" – פן יעיד על שלמות) אני מרגישה שאני מפנה יותר מקום לזולת. כשאני פחות עסוקה במציאת הטעויות של עצמי, אני פנויה יותר לראות ולשמוע אחרים באמת. זו עבודה לא פשוטה עבורי, אבל אני מודעת אליה ומשקיעה בה תשומת לב, זמן וחמלה.

כי שוב – דוגמא אישית – כדי להגיע למקום של חמלה כלפי הזולת צריך קודם לגלות חמלה עצמית. לסלוח לעצמנו על חוסר השלמות, לקבל את המאמצים שלנו, לראות את ההצלחות שלנו, להפנים שאף אחת אינה קדושה.
וזה לא אומר להיכנע לקולות המלטפים מבחוץ, שאומרים לנו לעוף על עצמנו: "תעשי רק מה שאת אוהבת, רק מה שאת חושבת שיהיה לך טוב". על כל "אוי אני איומה" העולם שסביבנו מרפד אותנו ב"את מהממת". קבוצות תמיכה יעניקו לנו תחושת שווא של חסינות מטעויות או מצורך בביקורת עצמית. תמורת כל סטטוס שמראה טיפת חרטה או מודעות נקבל פטור מספק עצמי. אבל לא כל חרטה או מודעות היא תהליך. הלקאה עצמית אינה לימוד או התפתחות. היא בעיקר תוקעת אתכם במקום סטטי ופסיבי ומעיקה על הסובבים אתכם (פוסט קשור בבלוג של כנרת אחרת!). כדי להשתפר ולהשתנות אנחנו חייבות ביקורת עצמית, אבל זו חייבת להכיל מידה של חמלה, והחלטה לשינוי. טעיתי? קורה. לא אבזבז זמן או אנרגיה בהלקאה עצמית, פרטית או פומבית. בפעם הבאה אלמד לנהוג אחרת. וגם – השאירי תמיד מקום לספק. באותה מידה שאני נחרצת בדעותי, אני מוכנה להגמיש אותן ולהטיל בהן ספק. רק איתו באה הקשבה ולמידה.
גם בהורות שלנו – ממדורי עצות ועד בלוגים, אמהות שומעות את המשפט "את יודעת הכי טוב מה הילד שלך צריך". אבל אם זה היה נכון, כל האמהות היו נפלאות, כל הילדים היו מאושרים ומסופקים ולא היו טעויות כלל. במציאות קורה שאחרים, לפעמים זרים מוחלטים יודעים טוב מאיתנו מה הילדים שלנו צריכים ויכולים להראות לנו דרך אחרת לראות את המצב. כדאי לעשות דברים מתוך בחירה מודעת, ובאמונה. אבל תמיד צריך להשאיר מקום לשינוי, מקום לספק, ומקום לזולת.

הנה פוסט ההורות הראשון עם חומר קריאה משובח, ופוסט ההורות השני על אהבה עצמית ודיבור נכון. אני בדרך לכתוב על ארוחות הערב המשפחתיות שלנו. מקווה להיפגש כאן שוב תוך שבוע!
תודה גדולה לחברותי נעמה וכנרת על הקריאה, התגובות והדיונים.

 

להמשך קריאה המלצות הורות III – אני והזולת

המלצות הורות II – דוגמא אישית, דיבור נכון ושאלות

שמחתי לגלות שפוסט ההורות שלי נגע בכל כך הרבה אנשים, ועוד יותר מכך – שרבים קראו את המאמר ולא הכירו את הספר. זה מחזק את הרצון לשתף דברים ולכתוב עוד. אני שמחה לחלוק את החלק השני של פוסט ההורות שלי. כרגע יש שלישי, ואולי רביעי בדרך. למעשה, הכתיבה משמשת לי כלי להבהיר אמונות וערכים שיש לי, ולבחון אותם שוב. אני תמיד נחרצת, אבל גם תמיד מטילה ספק. הדברים שאני כותבת נכונים לעכשיו, ומי יודע מה יביא מחר.

והגדת לבנך – והראית לבנך.

ג'סטין טרודו מצהיר כמה חשוב ללמד את הבנים שלנו איך להתייחס לנשים, כדי שיגדלו להיות פמיניסטים גאים. אין לי ספק שהבנים של טרודו יגדלו להיות כמו אבא (שגדל להיות כמו אבא שלו), אבל לא כי הוא אמר את זה – אלא כי הוא חי את זה. דוגמא אישית. אנחנו מודל החיקוי הראשון של הילדים שלנו, והמעשים שלנו משפיעים עליהם יותר מהמילים שלנו. לעתים, רק עם הפיכתנו להורים אנחנו מתחילים לזהות את הפער או למדוד את המרחק בין האמונות המוצהרות שלנו לבין אורח החיים שלנו וההתנהגות (ואפילו הדיבור) שלנו בפועל.

פעמים רבות אני מזהה פער בין הרצון שלנו כהורים שהילדים שלנו יאהבו את עצמם, לעומת  ההלקאה העצמית שאנחנו מפגינים, ובעיקר מפגינות. אחרי "שתהיה מאושר" האיחול הרווח של הורים לילדיהם הוא "שתאהב את עצמך/ שתהיה שלם עם עצמך".

רונית כפיר הורות. צילום: נימי גטר
גם ילדים לא כל הזמן מאושרים. צילום: נימי גטר

המצחיק (ואולי העצוב) הוא שמעט מאד אנשים מצהירים על עצמם כמאושרים, או ממש "שלמים עם עצמם". הראיון עם הפילוסוף ד"ר שמעון אזולאי ביטא היטב את הנהיה אחר האושר לעומת ההזנחה של המשמעות.

ומנגד, אותם מבוגרים בטוחים שאם רק יאהבו את ילדיהם מספיק, הם יגדלו לאהוב את עצמם. כאילו עד כדי כך זה קל.

אבל מה שמכשיל אותנו הוא הפער בין המילים למעשים. גם אם אומר לבת שלי עשר פעמים ביום "כמה שאת נהדרת/יפה/ כמה אני אוהבת אותך", איזו משמעות תהיה למילותי אם היא תראה אותי אומרת לעצמי "יו, איזו סתומה אני" או "איך אני נראית זוועה". כי "והגדת לבנך" זה יפה. אבל והיית לבנך זה מה שעובד בסוף.
למעשה, אם תחשבו איך הילדים (ובעיקר הילדות) שלנו שומעות אותנו מדברות אל עצמינו אין זה פלא שהן יגדלו לתעב את עצמן.

כך אני נשמעת כשאני מדברת אל האמא של הילדה שלי:

  • יו איך את נראית זוועה
  • אני לא מאמינה איזה מפגרת את
  • איזה גרועה את
  • את נראית מזעזע
  • איזו סתומה היית שהסכמת ל..
  • וואי, אני לא מאמינה שעשית את זה!

אנחנו מדברות כך לעצמנו כל הזמן, כבר בלי לשים לב. כשנשרף לנו אורז, או כשאנחנו מפספסות פניה, במצבים קטנים וטיפשיים כמו במצבים קריטיים וחשובים. איזו אמינות יש למשפט "תאהבי את עצמך כמו שאת" אחרי כזו ערימה של עלבונות, תלונות, קללות, זלזול, האשמה, הלקאה וחרטה? לאחרים אנחנו לא מדברות ככה, ואילו שמענו את הילדים שלנו מדברים כך אל מישהו, היינו נוזפים בהם. אם יש לכם חיית מחמד – נסו להקשיב פעם איך הילדה או הילד שלכם מדברים אליה. לרוב זה יהיה שיקוף אחד לאחד של איך שאתם מדברים אליהם, או אל עצמכם.

כן, אין מנוס מלחזור לקלישאה: אם את רוצה לגדל ילדים שאוהבים את עצמם – אהבי את עצמך. כמו שאמרו חז"ילנו לפני: אם אין אני לי – מי לי. ועם ילדים זה מיידי. שמתי לב לזה, כשבאופן לא אופייני התחלתי להתלונן במשך כמה ימים על הבטן שלי, שהשמינה (גם לרזות זה קורה). תוך ימים ספורים שמעתי את הבת שלי מתלוננת על הבטן שלה. וכן, היא רזה כמוני. זה היה די מדהים. חדלתי וזה הפסיק מיד.

ברור ש"לאהוב את עצמך" אינה מצווה פשוטה. זה יותר מורכב מלומר לעצמך דברים נחמדים מול המראה. זה דורש עבודה, לרוב עם עזרה מבחוץ. אבל מה יותר חשוב מזה? למעשה, איך אפשר לחיות עם עצמנו חיים שלמים בלי לאהוב את עצמנו, אבל ממש?

iloveme

לא מזמן הילדה שלי חזרה מיום קניות עם חולצה שכתוב עליה:

I Love Me – you should too.

כל כך שמחתי לראות אותה, עוד מעט בת 12 ולובשת חולצה שכתוב עליה שהיא אוהבת את עצמה. היה לי ברור שזה לא הגיע ממקום ציני. את ההמשך אפשר לפרש בשתי דרכים: גם אתם צריכים לאהוב אותי/ גם אתם צריכים לאהוב את עצמכם. שתיהן מקובלות עלי..

קצת בודהיזם? דיבור נכון

כל זה תקף גם לגבי הדיבור שלנו אל אחרים. כמו כל התנהגות, דיבור רע הוא מידבק. אם הבן שלך ישמע אותך מתלוננת על אמא שלך, או מלכלכת על אבא של ילד מהכיתה, על המורה או על החמות – ככה הוא ילמד לדבר אל אנשים ועליהם. אולי גם אלייך.
הוא גם ילמד שזה בסדר להגיד משהו אחד מאחורי הגב ומשהו אחר בפניו של אדם. עד לשערוריית השיימינג הבאה בווטסאפ או פייסבוק, שהיא בסך הכל טשטוש של הגבולות האלו. אם נימנע מדיבור כזה מראש, הוא לא יגיע גם לשם.

אמנם הרגע אמרתי שמעשים הם שחשובים, ואותם הילדים שלנו לומדים לחקות, אבל ראיית העולם שלנו, כפי שמשתקפת במילים שלנו, גם היא מידבקת. אם נתלונן כל היום על העולם – ההוא אמר לי ככה וההיא עשתה לי ככה ואיזה מעצבן ואיזה חצוף, זה משקף תפיסת עולם בה אנחנו תמיד צודקים והעולם תמיד נגדנו, למשל. אם השיחות שאת מנהלת סביב שולחן ארוחת הערב הן תלונות על כמה המורה סתומה, אל תתפלאי אחר כך אם הילדים שלך לא יכבדו אותה, או יאשימו את חוסר המחויבות שלהם בכך שיש להם מורה סתומה.

המאמץ לשמור על דיבור נכון ונקי הוא גדול, אבל משתלם. עקרונות הדיבור הנכון, כפי שמוגדרים בבודהיזם (אותו אני מפנימה אט אט מבן זוגי) הם:

פוסט הורות רונית כפיר: דיבור נכון

 

האם דברי אמת? האם הכוונה טובה (האם חשבתי בכלל על הסיבה לאמירתם?) האם הדיבור מועיל? האם זה הזמן הנכון?

כל מה שאינו נופל בקטגוריות האלו – עדיף להימנע ממנו.
דברי שקר, לשון הרע, דיבור פזיז, רכילות.
נכון, זו נשמעת בקשה שאפשר לדרוש מנזיר בודהיסטי בלבד. כאילו – איך אפשר? כמו הניסיון להימנע מדברי שבח אוטומטיים וריקים – גם זה הרגל שלא פשוט לאמץ. אני חיה לצד אדם שמצליח. והוא היה מעיר לי, בעדינות, שלעיתים הוציאה אותי מדעתי במשך שנים, על דברים שאני אומרת. לפעמים, בשיחה עם חברות – אם היינו מדברות על אדם אחר, הוא פשוט היה קם והולך. לא בהפגנתיות, אלא מתוך בחירה לא לקחת חלק בשיחה בה אין כוונה טובה או לא נאמרים דברים טובים על אדם שאינו נמצא. לאט לאט שמתי לב. היום אני מוצאת את עצמי נבוכה בשיחות רכילות, וממעיטה בהן מאד.
אותו הדבר לגבי שאלת האמת – הרי דברים תמיד נראים אמיתיים מהצד שלנו. אבל אפילו כשהילדים שלי יספרו לי על מקרה שאירע עם צד שלישי, אשתדל להציע לראות את הדברים מהצד שלו. להביא קצת יותר אמפתיה לשיחה, או לשלוח את הילדים שלי לברר בעצמם פרטים שחסרים.
בויכוחים ובמריבות ביניהם, נושא ששווה פוסט בפני עצמו, מעולם לא התערבנו. אם צד אחד היה בא אלינו "לדווח" על מעשי צד אחר, היינו מיד מוציאים עצמנו מהמשוואה, ושולחים אותם לשוחח זה עם זו. עודדנו אותם לתאר כיצד הם מרגישים במקום להאשים את הצד השני. דיבור טוב.
גם כאן, אפשר לכוון ואפשר לתת דוגמא אישית. כמו בכל שינוי הרגל – המודעות לכך היא השלב הראשון. ברגע שאני מתבוננת מקרוב בנושאי השיחה שלי ושואלת עצמי האם אני מועילה, או באה בכוונה טובה – זה מסנן די הרבה דברים. אני בן אדם, לא נזיר בודהיסטי, ומזמן ויתרתי על להצליח כל הזמן, אבל בשיחות סביב שולחן האוכל שלנו עם הילדים (מקווה לכתוב יום אחד גם על זה, מפעל חיי, למעשה) הדיבור כמעט תמיד עונה לארבע השאלות האלו.

אגב, המקום בו אני נכשלת בגדול הוא ליד ההגה. כשאני נוהגת אולי עדיף לעודד את הילדים שלי להתחבר לאזניות. אחרת צריך לשטוף לי את הפה בסבון. בנאדם צריך מקום לפרוק עצבים.

צמצום והכפלה, פקודות לעומת שאלות

לסיום, מחשבה על הקבלה בין ניהול ומנהיגות לבין הורות. לפעמים ספרי הניהול והמנהיגות המוצלחים הם ספרי ההורות הטובים ביותר. אז קבלו המלצה לסרט וידאו. ההרצאה מבוססת על ספר (שהגיע אלי היום) שנקרא Multipliers, ובו מדברת ליז וייזמן על שני סוגים של מנהיגים/מנהלים – Multipliers ("מכפילים") לעומת Diminishers (נקרא להם באותה הרוח-"מצמצמים").

"מכפיל"הוא מנהיג/ה שמשתמש באינטליגנציה וביכולות שלו להכפיל את אלו של כל מי שסביבו. היא מזהה כישורים בארגון שלה, מזהה את הפוטנציאל של האנשים, סומכת על האינטליגנציה והיכולות שלהם, ומבקשת מהם עוד. ה"מצמצם" הוא מנהל שלא סומך, שנותן פקודות ומטיל מטלות, וגורם לאנשים סביבו לנצל פחות ממחצית מהיכולות ומהאינטליגנציה שלהם (כך על פי המחקרים של וייזמן).
כהורים המכפיל יהיה הורה ששואל יותר שאלות, מניח שהילדים שלו יכולים ומאפשר להם לעשות דברים בדרכם, להיכשל לפעמים ולהגיע לתחושת מסוגלות וגילוי. המצמצם יהיה הורה שנותן פקודות, מבקש לעשות כדבריו ולא פותח נושאים לדיון, או מתווה דרך פעולה ומצפה לציות. זה כמובן יכול להגיע לכדי הורה תוקפני, או משפיל, לועג, מזלזל. לצערי יש גם כאלה. אגב, אצל זוגות רבים הייתי מזהה אמא "מצמצמת", שמצפה שבן זוגה ינהג רק על פי המודל שהיא בנתה. הו, כמה שאני הייתי כזו בשנים הראשונות להורות שלנו. בלתי נסבלת. "אתה לא עושה את זה נכון" כזה. כאילו יש רק דרך אחת נכונה לעשות דברים – הדרך שלי. עם השנים למדתי לשחרר ולאפשר, ודינמיקות כאלו בין זוגות אחרים זעקו אלי מרחוק וציערו אותי מאד. אבל הטיפוסים המעניינים נמצאים דווקא בין שני הקצוות האלו:

המעניין בתפיסה של וייזמן אינם הטיפוסים המובהקים עצמם, אלא מה שהיא מכנה "המצמצם המקרי" -"the accidental diminisher": אנשים שחושבים שהם מנהלים (או הורים) מעולים, שפועלים מתוך מודעות מלאה ורצון טוב, אבל משיגים את התוצאה ההפוכה מהמכפיל: צוות מתוסכל, שעובד קשה מדי, ומרגיש שלא מזהים ומנצלים את היכולות והאינטליגנציה שלו – שלא מאתגרים אותו (בדיוק המשמעות שאזולאי דיבר עליה). כששמעתי אותה מתארת את סוג המנהל הזה, מיד חשבתי על שנות ההורות הראשונות שלי. אני קוראת לזה אמא בתפקיד מש"קית תרבות ובידור, וזה בדרך כלל נשמע כמו שטף דיבור והתלהבות שאי אפשר להשחיל בו מילה. אצלי זה נמשך כחמש שנים.

חטאתי בכל אחד מהחטאים שהיא מתארת: התלהבתי מדי (ולא הותרתי מקום להתלהבות שלהם) הובלתי מהר מדי (ולא השארתי להם זמן להגיב), העליתי יותר מדי רעיונות נלהבים (ולכן למה להם לטרוח לחשוב על רעיונות), הפגנתי אופטימיות ואנרגיה טובה כל הזמן (ולכן פספסתי או לא נתתי מקום לקושי או לתסכול). צפו בהרצאה, אני בטוחה שתדעו על מה אני מדברת. מתברר, שדווקא בזירת הניהול הפרטית שלי, בבית, אני משתפרת יפה ומהר יחסית. בזירות אחרות עוד נותר לי להפנים ולתרגל את זה.

בהקשר של הורות, החלק החביב עלי בהרצאה הוא הסיפור על הילדים שלה. אם אין לכם זמן אנא דלגו לדקה ה- 14. במקום פקודות – שאלות. הילדים שלכם יודעים הכל, סמכו עליהם ותראו איזה קסם מתרחש.

כמו בהרצאות שלי לעצמאיות – יש דברים שקל לראות רק אחרי שפגשת אותם מאות פעמים. אין לי שום דרך לדעת אם החוכמה שבדיעבד היתה עובדת אז, אילו שמעתי את האנשים הנכונים או קראתי את המקורות הנכונים. ייתכן שיש דרכים שאי אפשר לקצר ובורות שצריך ליפול בהם כדי ללמוד ולהשתפר. הלוואי שהיו לי ילדים קטנים שיכולתי לנסות עליהם את ניסוי השאלות הזה בשעות של טירוף מוחלט. אני מתרגלת עם ילדים של חברים. הם מתים עלי, בדוק. אז אם אתם מנסים את זה על הילדים שלכן ושלכם – ספרו לי איך זה הלך. אני הולכת לקרוא את הספר.

בשבוע הבא על פולחן האני, ראיית הזולת ונימוס..

להמשך קריאה המלצות הורות II – דוגמא אישית, דיבור נכון ושאלות

המלצות הורות I – בגנות השבח, בשבח הגננות

פוסט ראשון מסדרת "המלצות הורות" שלי, על שני מפגשים מכוננים: עם מאמר יוצא דופן ופוקח עינים, ועם מורת דרך לחיים, שהפכה אותי לאמא שאני: פילו הגננת. ויש גם גרסה להאזנה

כמו בתחומים אחרים, אחרי לא מעט זמן הגעתי למקום בו אני יכולה לומר: אני אחלה אמא.

אין זה אומר שאני אמא מושלמת (פעם מישהי כמעט טרפה אותי למשמע המשפט הזה). אם חשבת שלהגיד "טוב לי" בלי להתנצל זה מאתגר – נסי להגיד למישהו שאת אחלה אמא! כמו כל דבר בחיים – אין כזה דבר מושלם. עצם הנסיון להגיע לשם מייגע ומיותר.

זה אומר: אני לא מלקה את עצמי על מה שאינני, אם אני מפשלת אני לא מקטרת ומשתדלת להשתפר ולהשתנות, והאידאל שאני מציבה לעצמי הוא ריאלי. אני עושה כמיטב יכולתי – וכן – זה מספיק.
עם תחילת גיל ההתבגרות הילדים שלי מתגבשים כבני אדם, ואני מביטה בהם ומרגישה שעשינו אחלה עבודה. אני רואה את היחס שלהם לעצמם, אלינו, זה אל זו ואל הזולת ואומרת אותו הדבר. ואני מוצאת שככל שאני מרבה לנתח יחסים עם הזולת בהקשר המקצועי, ומבססת את תחושת הערך שלי באותו הקשר, היחסים שלי עם הילדים שלי משתפרים גם כן.

הפוסט הזה נכתב לפני חודשים והלך ותפח עוד ועוד. בסוף החלטתי לשחרר אותו בדמות כמה פוסטים נפרדים. {ועכשיו, אוגוסט 2019 – הפוסט גם זמין להאזנה בפודקסט שלי, והמאמר שאני מקשרת אליו זמין בתור פוסט נפרד אותו אני מקריינת (למה להפסיק להגיד לילדים כל הכבוד)}.

פילו אחת וספר אחד

כשהייתי אמא צעירה לא היה לי המון זמן לקרוא. אבל היו שלושה ארבעה מאמרים וספרים שקראתי בשנים הראשונות, ששינו את ההורות שלי, אם לא ממש בן לילה או בפועל, הרי שבטווח ארוך ובתוך ראשי.

מעבר לספרים ולמאמרים – בשנות חייהם הראשונות של ילדי זכיתי להכיר את פילו, הגננת שלהם והמקימה של גן השלום (קראו על הגן כאן), מי שלימדה אותי את כל מה שהייתי רוצה ליישם בהורות בפרט ובהיותי אדם בכלל.

הגן פועל על פי ערכי החינוך של יאנוש קורצ’אק ושל לוריס מלגוצי, בגישה החינוכית שפותחה בעיר רג’יו אמיליה שבאיטליה.  שני ילדנו היו בגן השלום, שלוש שנים כל אחד, כך שהיו לנו שש שנים ללמוד.
תקצר היריעה מלפרט ולספר על פילו (קיצור של שמה, רונית פילוסוף), אבל בגדול היא למדה אותי לראות את הילדים (שלי) כנפרדים ממני, לכבד אותם, להקשיב להם ולהבין מתוך עולמם את מה שהם עושים ואומרים. זה נשמע משפט קטן ופשוט, אבל מדובר בתורה מורכבת וקשה מאד ליישום. בהדרכתה של פילו למדתי, בין השאר, לא לשים מילים בפי ילדי, לא לצחוק מדברים שהם עושים (אם הם טועים במילים של שיר, זה אולי "חמוד" בשבילי, אבל לא נעים להם אם צוחקים עליהם) להקשיב להם ולייצר איתם דיאלוג.
הכיף הגדול שבלהיות בגן (עם שני ילדים, סך הכל חמש שנים עם שנה חפיפה) היה לראות את פילו באינטראקציות שלה עם הילדים (והוריהם) יום יום, שנה אחרי שנה. ככה לומדים – מדוגמא אישית. ככה גם אני למדתי.

המלצות הורות הבלוג של רונית כפיר
לתת אישור לא להיות מאושרת כל הזמן. צילום: נימי גטר

הספר "איך לדבר כך שילדים יקישבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו" של אדל פייבר ואליין מייזליש מציע פתרונות נלמדים לדיאלוג החשוב הזה. למעשה, זהו כלי מעולה לכל מי שרוצה ללמוד לנהל שיחות טובות יותר.

בקריאה ראשונה הוא נראה דבילי (בעיקר לאור האיורים המיושנים) וההצעות מביכות ומטופשות, אבל אם מנסים לתרגל מגלים עד כמה קשה לנו: להגיב בלי שיפוט ובלי ביקורת, לא להגיב כלל, להנהן או ללמוד לשקף דברים שהילד מרגיש, בין השאר.

עד כדי כך קשה ליישם, שאני זוכרת עד היום את השיחות המעטות בהן לא רק ניסיתי לעשות כדברי הספר (או פילו) אלא הצלחתי. הדיאלוגים שנרקמו ביני לבין ילדי זכורים לי גם עשר שנים אחרי. למשל כששחר סיפר לי בנסיעה לגן, איך הוא שבר חלון בגן. במקום להגיב בהאשמה, בכעס או בהצעה לפתרון ה"משבר", פשוט הגבתי משהו כמו "או". והוא המשיך. סיפר איך זרק לוח משחק והוא פגע בחלון והחלון נשבר. הרי זו הפעם הראשונה שהוא רואה מה קורה לחלון זכוכית כשפוגע בו חפץ כזה. הוא המשיך לתאר תיאור מדויק של האירוע, כולל כיצד טיפלו בחלון השבור בגן, ומה צריך לעשות כדי לתקן אותו.

המלצות הורות הבלוג של רונית כפיר
המלצות הורות הבלוג של רונית כפירר

כן. זה היה הלוח ששחר זרק ופגע בחלון. הצילומים האלו שמורים אצלי באחת ממאות תיקיות הצילומים שתיעדו את הנעשה בגן. לא על פי מועדים חיצוניים שרירותיים, אלא על פי הדרמות החשובות ותהליכי הלימוד שקרו שם.

תהליך תיקון החלון היה חקירה נוספת שהצוות ביצע עם הילדים. וכן, צריך סבלנות בשביל זה, אבל זה שווה את זה.

את השיחה ניהלו באופן בו התנהלו כל השיחות בגן פילו – הצוות רק ניווט את השיחה, לא נתן פתרונות והעלה שאלות פתוחות, של סקרנות ולא של שיפוט.

  • מה קרה בגן?
  • איך קרה?
  • מה קורה לזכוכית כשפוגע בה חפץ קשה?
  • אפשר להיות עם חלון בלי זכוכית?
  • מה עושים?
  • האם זה מפריע?
  • איך פותרים?
    כולל חיפוש בספר הטלפונים אחרי האיש שמתקן זכוכיות, מה שם המקצוע שלו, כולל בירור בטלפון כמה עולה ומתי ואיך.. תהליך לימודי שלם ומרתק, בלי אשמה, מתוך הפיכת כל מה שקורה בחיים להזדמנות ללימוד משותף וצמיחה. גם חברתי לא תשכח את היום בו פנתה אל בנה הכועס בהצעה ה"הזויה" (שלקוחה מהספר): "למה שלא תצייר לי איך אתה מרגיש?", והוא הלך, צייר לה ציור שפתח את הרגשות שהוא לא יכול היה להביע. ציור שבעקבותיו באה שיחה קשובה, ופתרון מרגש לסיטואציה הקשה.

למה להפסיק להגיד לילדים "כל הכבוד!"

המאמר השני שאני רוצה להמליץ עליו נקרא "בגנות השבח" והוא קצת יותר קשה לעיכול. הוא עומד, כביכול, בניגוד לאינסטינקט ההורי הבסיסי שחונכנו עליו – לתת חיזוקים חיוביים לילדים שלנו.
עבורי הוא מאמר פוקח עיניים ממש. הוא פשוט נהדר בעיני ואני מסכימה עם כל מילה שלו.
תגובת השבח היא כה אינסטינקטיבית אצלנו, שרבים מגיבים למאמר בהלם של ממש, ומייחסים לכותב טון שאני כלל לא מוצאת בו: טון סגפני, נוקשה או "רציונלי מדי". קל לפתור אותו בתור "אויש באמת, איזה פלצן" פשוט משום שהוא מציע שינוי מהותי לתגובה כמעט אוטומטית שלנו, והשינוי אכן אינו פשוט ליישום.
לכן חשוב לי לבקש מכם לבוא בטוב: קראו אותו בטון אוהב, מכיל, חכם. לא מדובר בהצעה להיות הורים קשים וקשוחים, המקמצים במחמאות. להיפך- מדובר בהצעה להיות הורים קשובים, שלא חומסים את ההנאה ואת ההנעה האמיתית מהילדים שלהם. מצאתי את המאמר הזה לפני המון שנים באתר של הגיל הרך, ושיתפתי אותו מאז בפייסבוק שלי. עכשיו חזרתי אליו ותרגמתי אותו מחדש, לאחר שלצערי לא קיבלתי תשובה מכותב המאמר או מבעלות האתר, כדי לדעת מי תרגם אותו במקור. בכל אופן הריהו לפניכם, בצורת קובץ PDF.


לטעמי, העצה הקלה ביותר ליישום היא תגובה לילד שמראה לי משהו שיצר או שקורא לי להביט במשהו שהיא או הוא עושים. במקום "איזה יופי!" נסו להגיב לגופו של עניין.
לרוב התגובה הראשונה היא הלם (טיפ: זה קל יותר עם ילדים של אחרים). מהרגע שתאמרו לילד "וואו, כמה קווים דקים וישרים ציירת! הם ממש נוגעים בקצה של הנייר" או "איך נחתת בדיוק על שתי הרגליים בלי ליפול!" במקום "איזה יופי" האוטומטי- ליבו שלכם. הוא לא ירצה לעזוב, ורק יביט עמוק יותר לתוך עינכם וירצה לשוחח איתכם עוד. ראו הוזהרתם.
ושוב – את החכמה שבספרים האלו הצלחתי ליישם אולי 5% מהזמן. לקח לי שנים להפנים רעיונות ועקרונות שעכשיו, אילו היה לי עוד ילד, היה לי ללא ספק קל יותר ליישם. בשביל מה יש נכדים? או בלוג?

המצחיק הוא, שבסוף זה כן קשור לתקשורת עם לקוחות, גם בעיצוב.

בהרצאות שלי אני מעודדת תגובות ענייניות ללקוחות על פני תגובות שמגיעות מאוטומטים רגשיים כמו עלבון או כעס. כשנצליח ליישם דיאלוג כזה עם הלקוחות שלנו (שלוקח על עצמו את האחריות, מגלה אמפתיה לצד השני ומגיב בצורה עניינית לצרכים שלו) נגלה שקל לנו יותר ליישם אותו עם הילדים שלנו. למרות שסגנון הכתיבה שלה כל כך מפותל שלפעמים קשה להבין מה היא אומרת, מאד הסכמתי עם הזווית של עינת נתן במאמר הזה שלה, על למה אין לנו הפריבילגיה להיעלב מהילדים שלנו (או לכעוס עליהם כשהם "לא מנומסים" אלינו). אם בא לכם – הנה עוד המלצת קריאה. בקרוב אפרסם פוסט שני (ואולי שלישי) עם כמה סיפורי הורות שלקח קטן בצידם. גם בהם כמה צילומים של עינב, פרי מבטו הבוחן, האוהב והלא שיפוטי של נימי גטר.

אשמח מאד לשמוע כיצד התרשמתם מהמאמר ומהספר, ואילו שיחות מטורפות צמחו בעקבותיהם!

להמשך קריאה המלצות הורות I – בגנות השבח, בשבח הגננות

אדווה קטנה במפל גדול

בחג סוכות יצאנו לקמפינג עם חברים, שלושה ימים בצפון. ביום השני טיילנו אל מפל היהודייה.
בשביל שעולה חזרה, פנתה אלי אשה צעירה, שעצרה בצל עם המשפחה.

"סליחה, את רונית כפיר, נכון?"

פעם הייתי קצת נבוכה מהשאלה הזו. ההמשך בדרך כלל היה משהו כמו "איך אהבתי לשמוע אותך ברדיו". אחר כך זה הפך ל"אני קוראת את הבלוג שלך".

איך אדווה קטנה גורמת למפל גדול

לאחרונה, הפניה הזו משמחת אותי יותר ויותר. כי אני סקרנית לשמוע מה יהיה ההמשך. הפעם הופתעתי יותר מאי פעם.
– "כן" עניתי בציפיה.

-"קראתי ראיון איתך ב"לאשה" ובזכות מה שאמרת שם הגשתי בקשה לקבל עבודה שחשבתי שאני לא מספיק טובה בשבילה. התקבלתי"*.
*(אני לא זוכרת את הנוסח המדוייק).

שמחה גואה. התגובה המיידית שלי היתה "היי פייב" ענק לאוויר, "כיף" של הצלחה וכוח.

וואו. לגלות את הכוח שיש למילים או לרעיונות שלי, כשהן אפילו לא נאמרות ישירות אלא נכתבות בירחון (שמבטיח חיי נצח, עכשיו אני מבינה..). בעזרת ציטוט של מחקר כל כך פשוט, להצליח לשנות את האופן בו אשה אחת תופסת את עצמה, לשנות לה משהו מהותי בחיים.

אז כמה מסקנות מהמפגש הזה – לעצמי ולכן:

  • כמה כח יש בהכרת תודה. אם מישהו תרם לכם משהו, גרם לשינוי, ריגש, נגע, הזיז – ספרו לה. ספרו לו. (ספרו לי!) זה ממלא מצברים, דוחף קדימה, מרגש וחשוב. זה אולי נראה שאנחנו יודעות ויודעים את זה, אבל זה כח שאין לזלזל בו. המשוב הזה הוא נתינה בפני עצמה. הכרת תודה אינה גילוי חולשה אלא עוצמה גדולה.
  • אדווה קטנה יכולה ליהפך לגל גדול – גם אם נראה לך שהרעיון שלך קטן, או שכולם בטח יודעים אותו, אין לך מושג לאן הוא יכול להגיע ואיזה שינוי הוא יכול לחולל. כשאת משתפת גילוי שלך, הבנה שגרמה לך לשינוי קטן, את מייצרת אדוות קטנות. אין לדעת לאן אלו יגיעו ובמי ייגעו. כמו למשל ההחלטה לפרסם את הפוסט הזה, הקטן. מכסימום – לא יתחולל כל שינוי פרט לעצם הניסוח שלך לעצמך.
  • גם לחזרה יש חשיבות – גם אם קראת מיליון פעם את הסטטיסטיקה שנשים לוקות בביקורתיות יתר כלפי עצמן, שאנחנו ניגשות למשרה רק אם אנחנו מתאימות ל -100% מהדרישות, שמספיק להזכיר לנו שאנחנו נשים כדי להחליש אותנו במצבים מסוימים – תמיד טוב להזכיר את זה מדי פעם – לעצמך ולאחרות. לא כל דבר שאת אומרת, מפרסמת או כותבת צריך להיות מקורי. למעשה, מרבית מה שאנחנו כותבות אינו מקורי, אלא חזרה כזו או אחרת על רעיונות של אחרים, או עריכה שלהם.
  • עכשיו הוא תמיד הרגע – אל תפספסי הזדמנויות. כשאת רוצה לעשות משהו שמרגיש לך נכון (כמו להציע עצמך למשרה מסוימת) חשוב ללמוד להשתיק את הקולות בראש (אני לא מספיק טובה, אין לי סיכוי, אני לא באמת יודעת איך..) ולעשות. חלק מהקולות האלו הם הבניה והתניה תרבותית ומגדרית. חלק מהקולות הם תירוצים (אין לי זמן, אין לי כסף, זה לא יצליח) ורובם הגדול הם הפחד שלנו שמדבר. זה בדיוק הסימן שיש כאן משהו ששווה ללכת עליו. עכשיו. (בקרוב פוסט על כמה תובנות שלי לגבי הפחדים שלנו).

    המפגש הזה שימח אותי כל כך, שהחלטתי לכתוב עליו. מי יודעת, אולי האדוות יתרחבו. ביקשתי מהאשה ביהודייה שתשלח לי את זה בכתב, אולי כדי להוכיח לעצמי שזה באמת קרה. בינתיים לא קיבלתי מסר, אבל אולי הוא יגיע בעקבות הפוסט הזה, ואולי מספיק לכתוב אותו כאן כדי להזכיר לעצמי כמה חשוב להמשיך לשתף את התובנות הקטנות שלי, האדוות שלי, וכמה ממלאת התחושה של השינוי הרך, ההדרגתי שהן מחוללות.

איך אדווה קטנה גורמת למפל גדול
להמשך קריאה אדווה קטנה במפל גדול

לחלום, לחשוב, לכתוב, לבצע. תשע"ז-שנת תעוזה

אין לי זמן. אין לי תמונות. אנשים לא יקראו לפני החג.

יכולתי למלא עוד כמה פסקאות בתירוצים שעולים לי כשאני רוצה לכתוב. אבל אלו תירוצים, תמיד. כי לכתוב זה לחשוב, להתאמץ, להתעמת עם רעיונות שלי, להתמודד עם הפחד שלי ממה יגידו הקוראים והקוראות, מי אני בכלל שדיעותי או מחשבותי צריכות להיכתב? לכתוב זה לדייק את ראיית העולם שלי באופן שעלול לחייב אותי לחיות על פיה.

clouds

ואני רוצה לכתוב, כי עוד מעט נגמרת שנה ומתחילה חדשה, וזה מלווה בהמון מחשבות והבטחות, שהכתיבה תעזור לקיים.

אז תודה שהגעתם, למרות שבשלב הזה אני עדיין כותבת לעצמי.

אני מתחילה את השנה הזו ממקום של עצירה והתבוננות. הקשבה ולימוד. החלטתי שאני רוצה עוד. אני רוצה לבדוק לאן היכולות שלי והכישורים שלי יכולים להביא אותי, ובשביל זה צריך לעצור ולהבין מהם, מה אני רוצה, ומה עוצר אותי. ועצרתי ביג טיים. עיצוב? דברו איתי בנובמבר. הרצאות? רק אחרי החגים אקבע מתי ואיפה עוד. עכשיו אני לומדת, מתכוננת לזינוק.

במקביל לבחינה עצמית של האמונות שלי, בדיקה ומתיחה של היכולות שלי, אני גם מקשיבה לגוף. דלקת קטנה בכתף שמאל שלי הפכה לנכות של ממש, כאבים כמותם לא ידעתי מעולם, ובעקבותיהם לימוד, בדיקה וטיפול שמביאים איתם הקשבה גם לכאבים של הגוף – אותם מקומות בהם האנרגיה נעצרת ומתגבשת למתח, לכאב. תהליך שחרור המקומות האלו בגוף ובנפש לא מאד שונה , ולשם אני שואפת.

התוודעתי ממש לאחרונה לשיטת שבעת הצעדים למטרה של זיג זיגלר (1926-2012) אחד מגדולי הקואצ'רים האמריקאיים, ושיתפתי אותה בוידאו הזה שהקלטתי. אני מזמינה אותך להכיר אותה.

מקווה שאצליח להניע אתכן לפעולה!
והנה קליפ קצר של זיג זיגלר, שלא רק שיש לו שם הורס, חכו שתשמעו את המבטא שלו. לקח לי זמן להאמין שזה לא טום הנקס מחקה מבטא דרומי:

אם תחפשו את שבעת הצעדים, במקומות רבים הם יופיעו כך:

  1. זהי את המטרה: בלי מטרה ספציפית, קל יותר לפספס אותה. כמה שיותר מדויק (לא – להפסיק לעבוד עד מאוחר, אלא – לא לעבוד אחרי שבע בערב)
  2. קבעי תאריך יעד: שוב, כמה שיותר ספציפי. אפשר לחזור ולשנות את זה בסוף.
  3. מה היתרונות של השגת המטרה? מה יוצא לי מזה? בלי יתרונות אין מוטיבציה. אם אין מוטיבציה, אולי זו אינה באמת המטרה שלכם (אלא של מישהו אחר?)
  4. מהם המכשולים שיש להתגבר עליהם? רשמי כל מה שעולה בראשך, שיכול למנוע ממך להשיג את המטרה. (אם אין מכשולים – אולי זו מטלה ולא מטרה..)
  5. מהם הידע והכישורים שנדרשים להשגת המטרה – כדי לעשות צריך לדעת איך. מה עלי ללמוד או לדעת כדי להשיג את המטרה שלי?
  6. באילו אנשים או קבוצות אוכל להיעזר? – לי תמיד קל יותר לעשות דברים יחד עם אחרים.
  7. תכנית פעולה – חשבי על הפרטים וספרי את הסיפור של איך תגיעי למטרה. אפשר גם לנסות לספר את זה בזמן עבר – כאילו את כבר שם.

נראה פשוט? פחחחחח.

אבל זו לא סיבה לא להכין רשימה. שמחה להפנות לרשימה הנהדרת הזו של רותו בבלוג של חברתי כנרת, על רשימות.
בין היעדים שלי: להיות מסוגלת לרוץ חמש דקות ברצף עד ינואר (כדי לא לשבור את כל הגוף בפעם הראשונה שאני עושה סקי!), להעביר שיעור אנגלית בחטיבה של הבן שלי (הכל מתוכנן אצלי בראש שנים, ומשהו עוצר אותי מלעשות זאת), ועוד כל מיני תכניות סודיות, שייחשפו, אולי, בעתיד.

גמר רשימה טובה! ושנה נהדרת.

להמשך קריאה לחלום, לחשוב, לכתוב, לבצע. תשע"ז-שנת תעוזה

גמור אך לא מושלם! עריכה מהירה של אלבום תמונות מודפס

פחות מעשרה ימים אחרי שחזרנו מהחופשה המושלמת שלנו באיטליה נחת בביתנו אלבום תמונות מודפס ויפהפה!

אלבום תמונות מודפס
הספר הכי נקרא בבית.

ronit1

זו הפעם הראשונה שאני מדפיסה אלבום תמונות דרך אפליקציה באינטרנט. ערכתי בירור קצר וממש לא מקיף בין חברי הפייסבוק שלי, בחרתי אפליקציה, העליתי תמונות, סידרתי, הזמנתי, שילמתי לא מעט כסף ועוד טונה מכס והאלבום הגיע אלי תוך שבוע.

נשמע פשוט, נכון? ובכן, זה באמת היה פשוט. ואם את במקרה תוהה למה זה טוב – אז הנה

לדפדף זה כיף – יתרונות של אלבום תמונות מודפס

אף אחד לא באמת מסתכל בתמונות בתיקיות במחשב, אלא אם שולפים משם תמונה לאירוע זה או אחר.

אלבום תמונות מודפס
מודפס. וכן, אני בלי לק

כשהאלבום הגמור מונח על השולחן בסלון, ממש כיף לחלוק את החוויות ולשתף עם חברים, שכנים או משפחה.

סוף סוף אנחנו יכולים לקחת את האלבום ולהראות לסבא וסבתא, או לדודים שומרי השבת שלנו שתמיד מפספסים את האלבומים בפייסבוק.

וזה באמת סוג אחר של חויה, להחזיק עותק ממשי של משהו ביד ולדפדף.

אני רוצה לחלוק כמה תובנות קטנות, שאולי יעזרו גם לכן ליישם את זה באירועים הבאים.

JUST DO IT

זן המנטרה, שאני מתאמצת ליישם כבר כמה חודשים:

done

כל מי שאני מכירה, כמעט, מגדירה עצמה כ"פרפקציוניסטית". המצחיק הוא שהתרגום למילה הזו הוא "מושלם". אם יש משהו שמפריע לנו להשלים פרויקטים – זו השאיפה שלנו ל"שלמות". אם אשב ואחפור לעצמי אילו תמונות אני רוצה שייכנסו לאלבום, מה הזווית המתאימה ביותר בה הן ישבו זו לצד זו, במה לבחור, על מה לוותר, כיצד אשווה בין כל האפליקציות הקיימות בשוק, מה ייצא לי הכי משתלם, כמה זמן זה ייקח? זה פשוט לא יקרה, לא אצלי לפחות.

במהלך הדיון שפתחתי בפייסבוק לא מעט חברות שלי התוודו שהן מנסות כבר שנים להשלים אלבומים, החל בבת מצווה וכלה באלבום חתונה, שלבסוף (בעידוד הפוסט שלי!) היה מוכן ליום הנישואין ה-14.

כך שמראש – אנא, וותרו על השלמות. אם החלטת שאת רוצה לקבץ את זכרונות החופשה (או כל אירוע אחר) באלבום מודפס – פשוט עשי את זה.

איך בוחרים?

לפני שאתייחס לבחירת התמונות, שהיא המכשול הגדול ביותר עבור רוב המתלבטות, עוד חלק קשה הוא בחירת הממשק. זו אינה כתבה שיווקית, לא עשיתי סקר מקיף או עקיף, פשוט שאלתי את חברות וחברי הפייסבוק שלי להמלצותיהם, ומיד טבעתי. בארץ יש המון אתרים שמאפשרים להרכיב אלבום תמונות מודפס אונליין או על ידי התקנת תוכנה. החל מלופה, איבוק, זומה, פיקאבוק, מיי אלבום ועוד המון, כולם הוזכרו. כמעצבת, שמבינה את החשיבות של עיצוב ליצירת חווית משתמש טובה ונוחה, ולא רק ליצירת סביבת עבודה אסטית, ממש קשה לי לעבוד עם ממשקים מכוערים, עמוסים, או לא עדכניים. לצערי רוב אלו שדגמתי היו כאלו, ופשוט הרתיעו אותי.

ככה זה
ככה זה נראה בתוכנה של לופה. עכשיו ללמוד עוד תוכנה?

הדבר האחרון שהתחשק לי הוא לצפות בסרטוני הדרכה (של 8 דקות?!) או ללמוד תוכנה חדשה, או אפילו לעשות שימוש בתוכנה שנראה שצריך ללמוד אותה, גם אם לא. בגלל זה היה לי כזה כיף לבנות אתר תוך שלוש שעות עם WIX – הם מבינים את השפה הויזואלית האינטואיטיבית של היום, ולא נראים כמו משהו שנבנה על דוס.

יש אתרים כה מכוערים ועמוסים, שאפילו צילום מסך מהם לא התחשק לי להכניס לבלוג שלי. הממשק של פיקאבוק נראה טוב ונוח יחסית, התמונות נטענו מהר, אבל הגריד המקורי שהם מציעים (אני אוהבת שמחליטים בשבילי, זה עושה את החיים קלים יותר! את ההחלטות מהירות יותר!) משתנה כשמזיזים בו תמונות.

picabook
הממשק של picabook. מציע גרידים מוכנים מראש, ואז הורס אותם

וככה נראה הממשק של Montage בהם בחרתי (בהמלצתה של אסתי רותם ידידיה). הכי מעט כפתורים, הכי פשוט ונוח.

montage
מעלים תמונות, מוסיפים אותן לעמוד. זהו. Montage

כמה דברים שכדאי לשים אליהם לב, אולי: מחיר – שימו לב אם יש מחיר התחלתי וכמה עולה עוד עמוד. ברוב האתרים יש מבצעים. אם אתם נוהגים להדפיס הרבה אלבומים – חשוב. אם מדובר באלבום מאירוע יחיד או חשוב – זה שווה סכום גדול יותר בעיני. האלבום, בכריכה קשה ומרשימה עלה לי 100 דולר עבור 66 עמודים, לא כולל משלוח. שימו לב לאיכות הנייר, סוג סידור העמודים (האלבום שלי שטוח, יש רבים שמציעים זאת) סוג הכריכה. בחוויית העריכה – כיצד מעלים תמונות וגם, האם ניתן לשתף עוד אנשים בתהליך העריכה או במוצר המוגמר.

גבולות עוזרים ליצירתיות

זוכרות את הפוסט שכתבתי על הסדנא על חשיבה יצירתית, עם המסקנה הנהדרת של ניצן ויסברג? אז גם כאן זה עובד: מבחינתי, ככל שיהיו לי פחות כלים ויותר טמפלייטים מוכנים מראש – כך האלבום יבוצע מהר יותר.

באתר של Montage, מעלים כמות של תמונות מסוימות לכפולת עמודים, והם מציעים לך כמה אפשרויות סידור, אפילו בלי להראות לך אותן קודם – בכפתור change layout (בתוך כל אחת אפשר להזיז את התמונה אנכית או אופקית). הנה למשל העמוד של ורונה, בו 4 תמונות וטקסט:

הכנת אלבום מודפס -‪Montage - Book Creator
עמוד ורונה – הסידור הסופי שלי
2016-08-08 17_56_06-‪Montage - Book Creator
עוד אפשרות סידור יפה.
אלבום תמונות מודפס ‪Montage - Book Creator
אפשרות שלישית לסידור התמונות בעמוד.

אפשר לחזור אחורה, ולהזיז את התמונות בין המסגרות השונות בעמוד (בלי שהגריד זז או משתנה). ערכתי כל עמוד תוך דקה גג.

מחקי את המיותר!

אבל ההברקה, שהכי עזרה לי ליישם ולסיים את כל זה בזמן היתה אחת: עריכת התמונות בזמן אמת. חזרתי לארץ מטיול של 7 ימים פוטוגניים, כשבנייד שלי כ-200 תמונות. וזהו.

צילמתי מעט בכל יום: כמה קליקים בכל מקום חדש או פעילות חדשה. כן, הכל יפהפה, אבל אני מעדיפה לטייל ולהיות מאשר לצלם בלי סוף. בסוף כל יום בחרתי 5-6 תמונות והעליתי לאלבום בפייסבוק, ובכך בחרתי את היפות ביותר והטובות ביותר. בחרתי כמובן גם את אלו, שתהיה להן עבורינו משמעות מאותו היום (המכונית בה נסענו והחדר שלנו בכפר הנופש לא היו יפים במיוחד אבל תועדו לשם החוויה). את היתר מחקתי. ככה, מיד, בלי חרטות. ביקשתם מעובר אורח לצלם את כולכם צילום משפחתי? יצאו 4 תמונות של כולם, אבל אחת ממש טובה? השאירו רק אחת. במצלמות רבות אפשר לסמן בכוכב את המועדפים ולשמור באלבום נפרד. כדאי.

בטיסה חזרה לארץ, מחקתי עוד קצת מהתמונות המיותרות, וכשהגעתי לשלב העלאת התמונות לאלבום המקוון, קיבלתי כמעט 100% מתוך מה שרציתי שבאמת יהיה בו. כך יצא שהחלק הקשה ביותר של הבאת אלבום לדפוס – העריכה, הפך פשוט למדי. מתוקף עבודתי כממעצבת פנים, אני מלווה אנשים רבים בבחירות של פריטים רבים. היכולת לבחור או להחליט מהר היא שילוב של הבנה שאין אמת אחת (כך שבעצם אין טעויות) וההבנה שבכל בחירה תמיד יהיה ויתור על דברים אחרים, וזה לא נורא. בסופו של דבר יצא, שתמונה אחת שממש רציתי נשכחה בחוץ. אם ארצה מאד מזכרת מודפסת ממנה, אדפיס אותה בנפרד.

טובלות באגם טובל.

כמה עצות לארגון אלבום

באתר של Artifact Uprising יש כמה טיפים פשוטים ונחמדים לארגון אלבום (ובבלוג שלהם יש מדי פעם עצות לצילום!)

מעט זה הרבה. בחיי. אל תעמיסו. את הצילומים הכי יפים שמרו לעמוד גדול או לכפולה מרשימה. אל תעמיסו יותר מדי צילומים בעמוד (לטעמי גג 6 בעמוד, חברותי הצלמות בטח יגידו 2..). השאירו כמה עמודים של תמונה אחת או שתיים. אם חשוב לכם לשמור על סדר כרונולוגי (של טיול או של אירוע) סדרו את האלבום לפי זמנים, אבל אפשר גם נושאים, מרקמים או צבעים. הערך של האלבום אינו רק קיבוץ תמונות והדפסה שלהן – הוא יהיה יפה יותר ונעים לעין אם יעבור גם מבחן אסתטי.

אם התמונות גדולות מספיק, אפשר לעשות בעמוד אחד קלוז-אפ על פרט מתמונה, לצד התמונה המלאה.

2016-08-08 18_49_04-‪Montage - Book Creator
לא כל התמונה חייבת להיכנס. זר לה פורח.
הדפסת אלבום תמונות
והעמוד הסופי

בצילומים של אנשים –  וודאו שאין פדיחות בדמות "ניצבים" ברקע, שבפורמט מודפס עלולים למשוך את תשומת הלב, מבלי שהבחנתם בכך קודם. בתוכנות עריכה רבות אפשר לטשטש רקע במקרים כאלו, אם ממש חייבים.

אל תחששו לחתוך פריימים (והשתדלו ליישר קווי אופק) – כולל לעשות זום רציני לחלק מהתמונות.

אני תמיד מעדיפה רקע נקי – שחור או לבן. אלבומים רבים מציעים להשתמש בצילום בתור רקע לשאר הצילומים, אבל זה אפקט מיושן משנות השמונים. אפשר לוותר.

כיתוב – אם את רוצה לתעד שמות ורגעים, אלבומים רבים מציעים תוספת טקסט (בממשקים רבים אפשר גם להשתמש בפונטים החינמיים של גוגל בעברית, למרות שאישית לא הצלחתי..). עוד אפשרות היא להוסיף כיתוב בכתב יד על גבי התמונות. אישית זה נשמע לי מפחיד – ומה אם ייצא לא מוצלח ויהרוס אלבום מושלם? אבל לאלבומי ילדות ולא ספרי מופת – זו הצעה נחמדה.

בארץ או בחו"ל?

טוב אלבום יקר ביד משמונה בחינם, בראש. בגלל שזה האלבום המודפס הראשון שעיצבתי, העדפתי לשלם הרבה על נוחות, שהתבטאה במהירות עריכה. לא רק הממשק של Montage, אלא גם האתר שלהם ואפילו המיילים שלהם היו מעוצבים ויפהפיים. כשהאלבום הגיע (תוך שבוע!) הוא גם היה ארוז בשלמות, והמכתב המצורף היה מעוצב אף הוא לכדי שלמות. התעלפתי גם מהאתר של Artifact Uprising היקר יותר (המלצתה של שלי גרוס), והזמנתי מהם לוח שנה מקסים, אבל חייבת לומר שהחבילה היתה פחות מרגשת.

הפער בעיצוב האתרים וחווית המשתמש בארץ ובחו"ל קצת עצוב בעיני. בעיקר כשזה עסק אינטרנטי שעושה רושם שהולך לא רע. תראו למשל כמה פשוט עיצבו כאן את הדגמת הגדלים השונים של האלבומים (כי מי באמת יודע להעריך כמה זה 25X25 ס"מ? אפילו אני לא)

aup
כמה פשוט להמחיש גודל! עיצוב יפה של אתר נוח, Articraft Uprising

וכך נראה המייל שבישר לי שהחבילה בדרך

mail
מיתוג ועיצוב נכון, מהאתר ועד המיילים. תענוג.

מכס בשיטת "מצליח"

אם אתם מדפיסים בחו"ל, קחו בחשבון שחבילה שעלותה מעל 75$ (כולל משלוח!) תחוייב במכס, ואתם עלולים למצוא עצמכם, כמוני, משלמים 290 שקלים דמי שחרור מהמכס, בדיקות שקר-כלשהו לחברות השילוח, שמחליטות על תעריפים וגובות מה שבא להן.

טיפ אישי: אם לא מדובר בתרופות מצילות חיים, אל תחששו לסרב לקבל את החבילה. יש מצב שכמה ימים אחר כך היא תנחת על סף דלתכם בחינם. ידידתי אסתי סירבה לקבל את החבילה בשל המכס הגבוה, כתבה למונטאג', הם הדפיסו לה את האלבום מחדש ללא חיוב, ושלחו לחבר באמריקה, ששלח לה לארץ בשליש מחיר. אז אם מדובר בחבילה יקרה, אולי עדיף למצוא דרכים זולות יותר לשלוח אותה לארץ. ואולי פשוט חברות בארץ ישפרו את הממשקים שלהן ואת איכות ההדפסה.

ועוד הפתעה נעימה לסיום: בהזדמנות הזו למדתי גם מה זה 'פורזץ' – "נייר הבִּטנה המצויר ומודבק לכפולה הפותחת הראשונה (וכמוה גם לאחרונה) של ספר עם כריכה קשה" (לקוח מהאתר של בצלאל) – באלבום כריכה פנימית שמורכבת מכל התמונות שבו, באפור.

forzats
פורזאץ אישי! Montage

אם אנחנו כבר בהמלצות אישיות, אז את צילומי המסך בפוסט הזה עשיתי בעזרת התוכנה המעולה Greenshot , שממש הקלה על חיי, אותה הכיר לי ידידי היקר דן. לנצח אסירת תודה!!

מקווה לדגום בקרוב את צילומי בר המצווה של הבן שלי (עלי להספיק לפני בת המצווה של הבת שלי!) ולדווח איך ייצא! אשמח לשמוע את ההצעות שלכם לעריכה מוצלחת של אלבומים, ולשמוע על ממשקים שווים וחוויות טובות!

להמשך קריאה גמור אך לא מושלם! עריכה מהירה של אלבום תמונות מודפס

חופשה משפחתית בצפון איטליה

לפני שבוע וקצת חזרנו מחופשה משפחתית בצפון איטליה. למעט חופשה אחת בפריז לפני 6 שנים, הטיולים שלנו עם הילדים היו תמיד בסגנון שבוע רביצה משותפת, בעדיפות ליד חוף. בפריז היינו בעיקר מתוסכלים: חששנו שהילדים ישחיתו את הדירה שגרנו בה, דאגנו שיפדחו אותנו במטרו או ברחוב עם המחסור שלהם בנימוס אירופאי, ראינו את כל הדברים שרצינו לעשות ולא יכולנו עם ילדים (מסעדות, שופינג, תערוכות מסוימות) וכן, הם נהנו, אבל באותה המידה בה היו נהנים על החוף בסיני. בעצם, אולי טיפה פחות. את הנסיעות האירופאיות שלנו שמרנו להרכב יחיד או זוגי, עם חברות או עם בן-הזוג, ואני מודה שעד היום אני מתבוננת במשפחות שנוסעות לאירופה עם ילדים קטנים בתערובת של הערצה ורחמים.

אבל עכשיו הם גדלו, ונסענו לשבוע בצפון איטליה, טיול כוכב שהבסיס שלו באגם גארדה, למה שיצא החופשה המשפחתית הטובה ביותר שלנו. יותר משמעניין אותי לכתוב טיפים לטיול בצפון איטליה עם ילדים מתבגרים (על הסף), מעניין אותי להבין מה הפך את הטיול הזה למוצלח כל כך.

לוקיישן לוקיישן לוקיישן

אין מה לומר, ואני לא לבד בכך: איטליה, והצפון שלה בפרט, פשוט מהממת. אנחנו התאכסנו בכפר נופש בדרום מזרח האגם, שתי דקות מהאוטוסטראדה, ומשם אפשר לצאת למקומות שונים מאד: ערים עתיקות וגדולות (ורונה וונציה) שחיה באגם, שמציע סוגים רבים של ספורט מים, עיירות ציוריות עם סמטאות וטירות (הכל), וטבע עוצר נשימה (בעיקר בצפון ובאגמים מסביב). אין על האיטלקים, הם טובים בהכל: אוכל, אמנות, אופרה, מכוניות, אופנה, אדריכלות, מה לא. טעים שם ונעים שם וכולם נחמדים והשפה, הו השפה שלהם. כך שנתוני הפתיחה מעולים.

Lago di Tovel, חופשה משפחתית בצפון איטליה. הבלוג של רונית כפיר
על קו החוף ישחקו הילדים. Lago di Tovel, אגם טובל בדרום הדולומיטים

לעשות מעט, להספיק הרבה.

הצטיידנו בספר של "המשפחה המטיילת" לצפון איטליה, שקריאה בו הסבה לי בעיקר עונג רב על שאין לי, ולא יהיו לי פעוטות בעגלה, ילדים רעבים ובוכים, תינוקות ששונאים לנסוע באוטו. לא בנינו ימי טיול לפי המלצות הספר- ימים אחדים מכילים את מה שאני הייתי מספיקה בשבוע. עם זאת, הספר מכסה בצורה מקיפה ונוחה המון מקומות שכדאי להיות בהם באזור. למדתי ממנו על האזור של אגם גארדה ואספתי מידע מהאזורים הסמוכים אליהם רצינו להגיע. גם בעידן בו רוב הטיול מתוכנן על המחשב אני מוצאת שהכי מרגיע זה לטייל עם ספר ביד, עדיף בעברית.

כאמור, בחרנו יעד אחד לכל יום, ומראש הגדרנו אותו כ"טעימה". אנחנו בחופשה, והמילה "צריך" או "חייבים!" לא נכנסת ללקסיקון (בכלל, מילה שמקפיצה אותי בכל הקשר, ואני משתדלת לבדוק את נחיצותה תמיד). החופשה היתה שילוב של לעשות ושל לא לעשות: למרות האיומים שלי שנקום בשש בבוקר כדי להקדים את (התור לרכבל, הפקקים לונציה) קמנו בתשע וחצי, זזנו לאט והספקנו המון. לא התבאסנו על מה שלא הספקנו, אלא שמחנו בכל מה שכן ראינו: כי לראות את הכל אף אחד לא יכול אף פעם.

ביציאה מתחנת הרכבת של ונציה. טעימה נהדרת של העיר.
ביציאה מתחנת הרכבת של ונציה. טעימה נהדרת של העיר.
tovel. חופשה משפחתית בצפון איטליה. הבלוג של רונית כפיר
חייבת את התמונה הזו של האגם. כל התמונות צולמו בנייד שלי, LG

הרצון שלי, הרצון של כולם. דיוק והקשבה

המדריך המליץ, בצדק, שהילדים יקחו חלק בתכנון הטיול. לא השליתי את עצמי שזה יקרה (מה שחסר לילדים שלי זה בעיקר האמא הזו, שתחנך אותם כך), אבל הם עברו בחטף ממש על ההמלצות, והובטח לכל אחד שיקבל את מה שהוא רוצה: הבת שלי בחרה את גרדהלנד, והבן שלי את ונציה (עליה לא התכוונתי לוותר בכל מקרה). אחרי היום הראשון בורונה, בה נחתנו, גילינו שמתקיים בעיר פסטיבל אופרה, ודני רצה ללכת לראות אופרה באמפיתיאטרון המרשים, השלישי בגודלו בעולם (25 אלף איש נכנסים בו!). אני הכי רציתי להגיע לאגם טובל, בדולומיטים, אותו מצאתי בתמונות של גוגל, וידעתי שאני רוצה לישון שם לילה, כי לא מתאים לי נסיעה של יותר משעתיים לכל כיוון (כלומר יום עם 4 שעות נסיעה לפחות. נראה לי לא כיף בכלל). אז יצאנו לטיול של 7 ימים עם 4 יעדים ברורים והמלצות מסביב. כל אחד ידע שהוא יקבל את מבוקשו, ושהאחרים גם. לא היו התעקשויות או מלחמות וכולם היו ברורים מאד ומרוצים מאד.

verona, טיול בצפון איטליה, אופרה בארנה של ורונה
אופרה בארנה של ורונה. כרטיס ב24 יורו.
Lago di Tovel, הבחירה שלי

פקקים של קיץ – שמש של אחר הצהרים

היה לנו יותר מזל משכל, אבל במקום להיתקע בפקקים של הבוקר, ולמרות האיומים שלי ש"מחר קמים בשש! יוצאים בשש וחצי!!", יצא שקמנו מאוחר, אכלנו לאט, ויצאנו אל הדרך לפחות פעמיים סביב 12 בצהרים. נכון, המחיר היה להפסיד את הארוחות השוות במסעדות (כי באיטליה אוכלים עד שתיים וחצי גג והולכים לישון. כמו שצריך), אבל זה איפשר לנו לדלג על הפקקים, על שעות עומס החום והתיירים של יולי, ולטייל בעיקר בשעות אחר הצהרים ועד הלילה. חזרנו כמעט כל לילה בחצות.

כמה דוגמאות ללמה זה מוצלח:

בגרדהלנד המחיר יורד בשעה 18:00 מ-31€  לילד ו-€36 למבוגר (!!) ל-19€ לכולם, ופתוח שם עד 23:30. פחות תורים, פחות חם.

בונציה אין צל. השמש קופחת, והרכבות (נוסעים עד Mestre וממשיכים משם ברכבת בעלות של 1.50€) פועלות עד 22:30 בערך. מגרשי החניה בונציה יקרים מאד (35€ ליום) ולכן זול יותר לחנות במסטרה הסמוכה ולקחת רכבת. מוזיאונים, בנייני ציבור וחנויות נסגרים לקראת שבע בערב, אבל תוכלו להתחיל בזה ולסיים בשיטוט בסמטאות, כשכבר יש בחלק מהן צל.

שקיעה בונציה. לטייל בקיץ באיטליה כשפחות חם.

ביום השני של הטיול נסענו לצפון האגם. כאן לא היה לנו מזל או שכל, כי זה היה יום ראשון, כלומר יום החופשה של האיטלקים. זחלנו בפקקים מייאשים עד שהחלטנו פשוט לעצור איפה שאנחנו, כי גם הדרך מספיק מהממת, והגענו לאחד המקומות היפים ביותר בטיול:

חופשה משפחתית בצפון איטליה. הבלוג של רונית כפיר.
על ספסל מול האגם. הנוף מצפון אגם גארדה, NAGO

ומשם המשכנו לנסוע דרומה, בתקווה לעצור לאכול צהרים. כמו שקורה ביום ראשון – חניה לא מצאנו, ועברנו עיר אחרי עיר, עד שמצאנו עצמינו במקום אליו תכננתי להגיע למחרת: מאלצ'סינה. הסתובבנו בעיר (סמטאות ציוריות, מבצר על גדת האגם, כרגיל) ופתאום הבנתי שזה בדיוק הזמן להגיע לרכבל שעולה להר, מונטה באלדו, עליו קראתי סיוטי תורים ארוכים מדי. הגענו לשם בערך בחמש, עלינו, וירדנו בקרון האחרון שיוצא מההר בשעה 18:45. למטה לא היה תור בכלל, למעלה היה תור קצת ארוך, אבל למי אכפת, עם נוף כזה ובשעה בה כבר קריר!

אגם גרדה מונטה באלדו. חופשה משפחתית בצפון איטליה. הבלוג של רונית כפיר
שמש של אחר הצהרים במונטה באלדו. מכאן קופצים המצנחים! Monte Baldo

גם ביום הראשון שלנו טיילנו עד הלילה, בסירמיונה, בדרום האגם, בשעה שנעים יותר להיות בחוף, בסירה או במסעדה.

דרום אגם גארדה, טיול עם ילדים לצפון איטליה
שמש של ערב בסירמיונה. Sirmione, דרום אגם גארדה

נראה לי, שגם העובדה שלא היינו בשום עיר גדולה עם פיתויי ה"תקני לי" הקלה עלינו- ופגשנו חנויות מפתות רק במדרחוב של ורונה. השאר היו חנויות מזכרות קטנות, שהסכמנו להן מראש כמעט בלי הגבלה. המועקה של "לא" בהחלט שווה 3 יורו לכמה מגנטים לחברים. הטיולים הכי יפים שלנו היו בטבע, בהליכה היפהפיה מסביב לאגם טובל, בטיול בהרים בעיירת הסקי מדונה די קמפיליו, ועוד.

חופשה משפחתית בצפון איטליה, רונית כפיר
פרחי קיץ משגעים על הפסגות. מדונה די קמפיליו

זמן זוגי

בחופשה משפחתית? כן, גם אותנו זה הפתיע. סטאראט אפ! משאירים את הילדים לבד במלון, ויוצאים בערב לבד. הספקנו קצת שופינג, כוס יין ונשנוש קל במסעדה, לפני אופרה מהממת בארנה של ורונה. לילה אחרון של הטיול – שנינו לבד. שני לילות לפני כן קיבלנו בהפתעה שני חדרים במלון בדולומיטים במקום חדר לארבעה, וזכינו לעוד לילה מפנק. מומלץ בחום! אם אתם יוצאים לחופשה משפחתית עם ילדים קטנים או גדולים בעיר – ממליצה להזמין מראש בייביסיטר לערב אחד או שניים (מקווה עבור חברתי בלונדון שהצליח לה) וכך אפשר גם לעשות דברים של גדולים, או סתם דברים לבד. זה כיף.

כן, יש לו עיניים מהממות.
כן, יש לו עיניים מהממות.

כמה טיפים לסיום:

כסף קטן – על כל דבר משלמים: נסיעה בכביש המהיר, מדחנים, חניונים, שירותים, מזכרות, כרטיס רכבת, טיפ. אם יש לכם מטבעות של יורו מהבית – תביאו.

גלידה – כל יום, בכל מקום. אפשר להחליט מראש שהילדים מחליטים מתי ואיפה אוכלים גלידה. שווה להקשיב להם.

קרם הגנה וכובעים – השמש קטלנית (ואתם לא שבדים חסרי אחריות) ולא בכל חוף (רצועת אבנים ברוחב של יותר מ-50 ס"מ) יש צל. למעשה, ברובם אין.

גרדהלנד היא הגיהינום: אם אינכם חובבים מושבעים של פארקי שעשועים, באמת שאין לכם מה. מתקנים נחמדים, כשלכל אחד דבוקה חנות נושא בגודל של 300 מ"ר ומסעדה בגודל של 500 מ"ר. בין המתקנים פזורים עוד המון מתקנים קטנים, שישאבו מכם עוד -5€ בכל פעם. אם חייבים – אז בערב. שמעתי דיווחי זוועות על החום והצפיפות במהלך היום בקיץ. בהיותי לא חובבת פארקים ואטרקציות משום סוג, לא בדקנו אף פארק אחר באיזור (פארק מים, סעודות אבירים ושלל דברים שלא דיברו אלינו).

מים – שימו לב שאתם קונים בקבוקים שאינם מוגזים – זו ברירת המחדל של האיטלקים. קנו Naturale ולא Frizzante. במסעדות, למרות חוסר האקולוגיות שבדבר, תמיד שותים מים מבקבוק זכוכית. יש יפים מאד ששווה לקחת הביתה.

HERE – אפליקציית הניווט שהשתמשנו בה. טענו את היעד לפני היציאה וניוונטו אופליין רוב הזמן, מאד נוח, למרות שבערים גדולות השילוט מספיק. שימו לב בנקודות התשלום של האוטוסטראדה לא להיכנס לנתיב של המנויים. בלי לחץ, זה עולה בין יורו וחצי לעשרה, ולמרות שזה (כמו רוב הדברים באיטליה) מדבר איטלקית, לוקחים כרטיס כשנכנסים ומשלמים בנוחות ביציאה. הנה המסלול שלנו, מתוכנן לאחר מעשה (שתי לחיצות יגדילו לכם את המפה):

טיול משפחתי בצפון איטליה. הבלוג של רונית כפיר. מפה גרדה
7 ימים בצפון איטליה, בלי מרחקים גדולים

אסיים בתמונה של תריס ונציאני בונציה, ווילון רומאי לידו. שתהיה קצת תרומה לעיצוב פנים:

חופשה משפחתית בצפון איטליה. הבלוג של רונית כפיר
וילון רומאי! בונציה!
חופשה משפחתית בצפון איטליה. הבלוג של רונית כפיר
תריס ונציאני! בונציה!

זכינו במזג אוויר קייצי נפלא במשך שבעה ימים, אך שמעתי שאירופה החמקמקה עשויה להפתיע בגשם ביולי אוגוסט, ושבהרים למעלה קר ממש. אז קחו מעיל דק, כזה שלישראלים אין.

בסימן הצלחת הטיול הספקתי לחזור ותוך יומיים להכין אלבום יפהפה עם הצילומים, אבל על כך, אני מקווה, בפוסט הבא!

להמשך קריאה חופשה משפחתית בצפון איטליה

סופשבוע בלונדון. לא מחכה לאף אחד

מזל שעל פוסטים של נסיעות לחו"ל יש התיישנות- עבר חודש מאז שחזרתי מסופשבוע בלונדון, ואם לא אכתוב עכשיו- מי יודע אילו עוד שינויים דרמטיים יחולו בעיר, שלא מחכה לי, ובעצם לא מחכה לאף אחד. אז הנה אני מסכמת ביקור של ארבעה לילות וארבעה ימים שלמים בפוסט, גם כמדריך נסיעות קצר וחובבני וגם מתוך רצון לתעד כמה חוויות ותובנות קטנות וגדולות מהביקור הזה.

gallery_dan
הגלריה הלאומית, לונדון. לא רק יצירות מופת, אלא גם השראה לעיצוב פנים.

קודם כל – הכירו את האפליקציה החדשה שתלווה אתכם בטיולים: Citymapper. חובה. היא זמינה להורדה בחינם ומכסה כבר כ-32 ערים גדולות בעולם. היא נוחה לתפעול, מארגנת לכם הגעה לכל מקום בכל אמצעי תחבורה, ואפשר לשמור בה מסלולים גם אופליין. יש בה מפות ומידע על כל רשתות התחבורה, כולל רכבת תחתית, אוטובוסים, מוניות, אופניים, רגל וUber. היא נוחה וחכמה: כשנסענו בטיוב, למשל, היא אשכרה נתנה לי התראת רטט לפני התחנה בה הייתי צריכה לרדת.  תוכלו לדעת כמה זמן תיקח כל נסיעה, כמה תעלה ואפילו כמה קלוריות תשרפו, אם זה מעניין אתכם.

איך להגיע מהמלון למסעדה מומלצת, כל הדרכים. citymapper
איך להגיע מהמלון למסעדה מומלצת, כל הדרכים. citymapper

תכנון טיול קצר

בשנים האחרונות אני משתפרת בתכנון טיולים קצרים לערים גדולות באופן שמתאים לי: יעדים מוגדרים מראש בשילוב של שיטוט מקרי והרפתקני, עם מינימום נפילות קולינריות. שיטוט ברחובות והכרת שכונות חדשות תמיד תהיה מרתקת, אבל לא מתחשק לי ליפול על מסעדות תיירים גרועות כשאני בחו"ל, אז בזה אני משקיעה במיוחד. אני אוספת המלצות מחברים ומהרשת, מסמנת לי מראש במפות גוגל (בעיקר מסעדות), וקצת לפני שאני נהיית ממוטטת מרעב אני בודקת מה נמצא בקרבת מקום. את רוב המקומות שרציתי לבקר בהם שמרתי ב-Citymapper וזה מאד הקל על ההתמצאות שלי.

בשלוש השנים האחרונות יצא לי להיות פעמיים בלונדון, אחרי היעדרות של 16 שנה. הטעימה הראשונה היתה מתסכלת בעיקר – חורף, ביקור קצר מדי ועיר עצומה מדי (ועדיין, הספקתי לראות המון חנויות מעוצבות). חזרתי בתחושת רעב עצומה. בנסיעה השניה היה קיץ והספקתי לא מעט אחרי העבודה עם טמבור, עם תחושת התמצאות ברורה קצת יותר. חזרתי בתחושת שובע קלה, כזו של מנה ראשונה, שיכולה כבר להמתין למנה העיקרית. הפעם ממש ידעתי לאן אני נוסעת ומה אני רוצה לעשות, מפני שבעיקר תפרתי ביקור לבעלי, שלא היה בלונדון עשרים שנה, עם מטרות ברורות מאד: כמה שיותר מוזיאונים, מחזמר אחד, מסעדה אחת שווה ועוד כמה נחמדות. הספקנו 5 תצוגות בארבעה ימים, ונהננו מאד משעות האור, שאיפשרו לנו לשוטט עד שמונה תשע לפחות (ואז לחזור למלון, להתאושש ולצאת). חזרנו שבעים, ומחכים לעוד.

הזמנתי מראש כרטיסים למחזמר Book of Mormon וכל כך נהננו, שמעכשיו לא תהיה נסיעה ללונדון בלי מחזמר או הצגה. אגב, עד אוגוסט רצה הפקה של רומיאו ויוליה בכיכובם של לילי טיילור (ליידי רוז מאחוזת דאונטון, נטאשה במלחמה ושלום) וריצ'ארד מאדן (רוב סטארק ממשחקי הכס) בתיאטרון של קנת' בראנה. תאמינו לי, שקלתי לטוס במיוחד.

מקום מפחיד ביציע, The Book of Mormon מחזמר
מקום מפחיד ביציע תלול, The Book of Mormon מחזמר

מוזיאונים בלונדון

בביקור הזה שילבנו את הקלאסיקות – הגלריה הלאומית, המוזיאון הבריטי וגלריית הפורטרטים הלאומית עם קלאסיקה מודרנית – הטייט מודרן בגדה הדרומית וביקור בגלריה סאצ'י, שכמעט תמיד מוצגים בה דברים מעניינים. בלונדון תוכלו למצוא הכל לכולם. מאוהבי מנגה לאוהבי ספרים, מחובבי סטנד אפ לחובבי בלט קלאסי. אל תנסו לנגוס בהכל: אין לכם סיכוי. אם אתם מבקרים בה בפעם הראשונה, צאו מנקודת הנחה שזו טעימה ראשונה, שחייבות יהיו להגיע עוד ממנה, ונסו לחשוב במה באמת הייתם רוצים להתמקד. אל תתפזרו יותר מדי. ממליצה מאד לקנות לפחות כרטיס אחד שווה לערב אחד של משהו שאתם אוהבים, כדי לטעום קצת מהשפע התרבותי הפסיכי של העיר.

גם במוזיאונים אי אפשר להספיק את הכל: הרגל חכם שאימצתי מבעלי הוא לשכור מדריכי שמע במוזיאונים הגדולים. כך תפרנו את המוזיאון הבריטי העצום מחלל לחלל, מספיקים להציץ באבן הרוזטה, מומיות מצריות מלפני אלפי שנים,פסלים הודים, תחריטים אשוריים, כדים סיניים ומה לא, לומדים ושומעים עליהם, ופוזלים ימינה ושמאלה לתצוגות הענק מסביב.

גם במוזיאון הבינו שלסדר לפי צבע על רקע שחור זה הכי שווה.
גם במוזיאון הבינו שלסדר לפי צבע על רקע שחור זה הכי שווה. חרסינות סיניות עתיקות בשלל צבעים.

מתוך שתי הארוחות המוזמנות מראש, הצלחנו למצוא מועד לארוחת בוקר בוּוזלי, The Wolseley, שאת הספר שלה קיבלתי במתנה מלקוחה אנגליה שהשביעה אותי לבקר שם. מסעדה ותיקה עם עיצוב בסגנון גרנד-הוטל, שירות חלומי ואוכל מוקפד תמצאו שם, וגם תוכלו אחרי זה להציץ בחלונות הראווה של המיוחסים והעשירים על רחוב פיקדילי. משם אפשר להמשיך ל National Gallery (על פי Citymapper – 15 דקות ברגל, 59 קלוריות…). לא לפספס את חלונות הראווה של הכלבו פורטנם ומייסון (טיפים לפיקניק בתנאי שמיים אפורים כאן).

The Wolseley- פאר הממלכה
The Wolseley- פאר הממלכה, מבט מבחוץ. צילום: Nick Ingram.
גרנד קפה עם גרנד מחיר. טוב שהפאונד חלש. The Wolseley מבט מבפנים.

אגב, "האחות הגדולה" של אותם הבעלים היא מסעדת The Delaunay, בסגנון גרנד הוטל הונגרי. כדאי.

החתיך שלי בווזלי. הוא חושב "אני לא מאמין ששילמנו כל כך הרבה, זה אפילו לא היה לי טעים". אבל אני נהניתי.
החתיך שלי at the Wolseley. אפשר להסתכל גם על העיצוב.

אחרי ארוחת הבוקר המשכנו אל ה-National Gallery עוצרת הנשימה בכיכר טרפלגר, בה מוצגות מאות יצירות אמנות קלאסיות (רפאל, קרוואג'יו, טיציאן, רמברנדט דרך טרנר מונה, ואן גוך ועוד) בחללים יפהפיים צבועים בצבעים כהים, מרוצפים באבנים מלאכת מחשבת תחת חלונות עליונים עצומים ויפהפיים. ראבאק, מצאתי את עצמי בוהה בגרילים ברצפה. גם שם שכרנו מדריך אודיו ועברנו כמעט על כל המוצגים. המשכנו משם לגלריה סאצ'י, לראות את התערוכה המהממת Exhebitionism של ה Rolling Stones, שם אפשר לראות, לשמוע, לגעת, ובסוף גם לרקוד.

national_gallery
ארוחת ערב באמאוס, 1601, קרוואג'יו. בגלריה הלאומית בלונדון
rolling
קיר הסלפי לפני היציאה מהתערוכה. תתכוננו לשופינג

הביקור השני (ראשון מבחינה כרונולוגית) במסעדה היה ב-Yauatcha.  מבט חטוף בבלוג/מגזין של המסעדה יסביר לכם למה כדאי להגיע אליה. במקרה שלי, מלבד האוכל המהמם, מה שהשאיר עלי רושם הם שלושה דברים: עיצוב התפריט, עיצוב כלי האוכל והמים בשירותים.

התפריט היה דוגמא מושלמת של עיצוב מינימליסטי ומצוין. אמנם מסעדות רבות עושות זאת, אבל כאן, ברגע שהעין נחתה על סימון ה- V הקטן של המנות הצמחוניות, קריאת התפריט פשוט זרמה. הפרופורציות והמיקום של הסימן הזה היו מושלמים:

כמה קטן ככה יעיל. סימון צמחוני בתפריט.
כמה קטן ככה יעיל. סימון צמחוני בתפריט.

כן, אני לא מגלה את אמריקה, אבל משהו בדיוק של המיקום והגודל אמרו לי שמדובר במקצוענים. זה התברר כמדויק כשנכנסתי לשירותים. הברז נראה כמו ברז קרים שיש בשירותי אורחים: אפשר לפתוח אותו רק לכיוון אחד. אבל המים שיצאו ממנו היו הפתעה: מים חמימים, בטמפרטורה מדוייקת ונעימה. זו בעיני דוגמא לחשיבה עיצובית מוצלחת: מדוע להוציא מים קרים מברז, כשברור לכולם שאנשים אוהבים יותר מגע של מים חמימים. רעיון פשוט שהוא פיצוח עיצובי מבריק. נדמה לי שנתקלתי בזה בעוד מקום אחר כך.

מלבד האוכל הנפלא, הכלים במסעדה שבו את הלב. זהו פרי עבודתו של המעצב התעשייתי הגרמני בודו שפרליין (Bodo Sperlein), שאל החנות שלו אסור בפעם הבאה שלי בלונדון (עוד 3 חודשים בדיוק, כן כן) ואתפלל שהפאונד יישאר חלש.. כמו שיתופי פעולה רבים שלו עם שפים (הוא אוהב את היצירתיות שלהם), גם הקולקציה הזות Blossom, נוצרה במיוחד עבור המסעדה, וכולה גוונים עדינים של ורוד, תכלת וכחול באפקט של גרדיינט (עליו אכתוב בקרוב ל-XNET) שיחד עם התאורה הממוקדת והעמומה במסעדה יוצר אפקט מהפנט ועדין.

עוד מקולקציית Blossom של המעצב בודו שפרליין.
עוד מקולקציית Blossom של המעצב בודו שפרליין. photo by Graeme Duddridge
Bodo Sperlein- Blossom Collection for Yauatcha
Bodo Sperlein- Blossom Collection for Yauatcha/ photo by Graeme Duddridge
וככה זה נראה במציאות, לפני האוכל. מהפנט.
וככה זה נראה במציאות, לפני האוכל. מהפנט.

אבל את הרושם הכביר ביותר מלונדון הותירה בנו התערוכה של מונה חאטום שראינו ב Tate Modern. חאטום היא אמנית לבנונית ממוצא פלסטיני, שעזבה ללונדון אחרי מלחמת האזרחים שם. התערוכה שלה מצליחה להיות אישית ופוליטית, מכמירת לב ומפחידה ממש בעת ובעונה אחת ובעיקר תקשורתית מאד. פעוט שצעד בתערוכה לפני עם אביו הגיב אל היצירות באותו האופן שלנו- בין אם זה היה פחד, סקרנות או חמלה. קשה לי לחשוב על מישהו שיישאר אדיש לתערוכה הזו. רקמה עדינה של שערות ראש על כרית, מול מיטת ברזל מנוכרת, מרחבים פרטיים מול מסעות עולמיים, עדינות מול קשיחות, יצירה מול הרס. תצוגה שגרמה לי לעמוד ולדמוע באמצע היום, באמצע החיים, עם המחשבות הקיומיות העמוקות והפשוטות ביותר שיש.

Objekt-2-Hatoum
כמה פשוט ככה גאוני. מפגש מטלטל עם אמנות עצומה. מונה חאטום בטייט מודרן

אילו הייתי צריכה למחוק את כל הנסיעה הזו ולהשאיר חוויה אחת שהפכה אותה לבעלת משמעות – הייתי בוחרת בשעה וחצי האלו בתערוכה הזו. התערוכה נמשכת עד 21.8.  ממליצה בחום לראות את הסרט בלינק של הטייט. והנה עוד עבודה פשוטה ועוצמתית. מראה קטנה על הקיר, עליה חרוטות המילים:

YOU ARE STILL HERE

חייבת כזה בבית. You are still here
חייבת כזה בבית. You are still here

כשבועיים אחרי שחזרנו, נפתח האגף החדש במוזיאון היפהפה הזה, שנבנה בתוך תחנת כח ישנה בלונדון. האגף עוצב על ידי הרצוג ודה מרון, ומאפשר קיום של תערוכות גדולות ושונות מאלו של החלל הראשי. זה לבטח מצריך עכשיו לא חצי יום, אלא יום שלם של ביקור לאוהבי אמנות ואדריכלות. אפשר לעשות הפסקת צהרים בשוק האוכל הגדול (והקצת מסחרי, מה לעשות) Borough Market, שהן 12 דקות הליכה ברגל ו-46 קלוריות, על פי CityMapper.

ואני עדיין כאן. ולכן, גם אם מונה חאטום כבר לא תהיה, בעוד שלושה חודשים אני חוזרת ללונדון, לשבוע העיצוב. זה מה שעושה לי הכי טוב, ולכן עכשיו הוא הזמן לחזור לשם שוב. רציתי לקנות כרטיסים לעוד מחזמר, אבל חברתי לנסיעה פחות בעניין. אז אולי הצגה, או בלט, או קונצרט. או הופעת רוק. נמצא משהו.
והנה המפה שלי, עם המון סימונים לא ממש מאורגנים עדיין, לרווחת ציבור הקוראים!


אשמח לשמוע מכן תגובות והמלצות לקראת הביקור הבא, ואם טרם נרשמתן לעדכונים בבלוג, אפשר למלא פרטים במשבצת כאן למעלה בפינה ולהיות יותר בקשר!

להמשך קריאה סופשבוע בלונדון. לא מחכה לאף אחד

שחור, לבן, ירוק, זהב – עיצוב חדר רחצה

נכון, אני כל הזמן אומרת שעם משפחה לא עובדים, ומספרת איך אפילו את הבית של אבא שלי השארתי לחברה לעצב, בתשלום מלא. אבל תמיד ישנו היוצא מן הכלל: זה היה פרויקט קטן של עיצוב חדר רחצה בלבד, ולא סתם – החדר בו אני התרחצתי כשהייתי ילדה, ועכשיו גרים בו אח שלי ומשפחתו. מדובר בלקוחות שסומכים עלי לגמרי, עם גישה קלילה, וגיסה עם טעם טוב מהבית. היה ברור שזה יהיה קצר, מהיר ומהמם.

התכנון, בגלל צורתו המגבילה של החדר וגודלו הקטן יחסית, היה ברור ומובן מאליו כמעט, ואת בחירת החומרים וההשראה השארנו לדברים שנמצא בדרך. בתהליך בחירת החומרים עם לקוחות אני לא מתכננת יותר מדי: מכירה, מקשיבה, רואה ואז מצטרפת אליהם ובוחרים. במקרה הזה הכרתי מראש, אז פשוט יצאנו יחד לחפש. ואכן, מצאנו מיד: אהבנו מאד את הרצפה המצוירת בשחור-לבן שמצאנו בחזי בנק, התאמנו לה בריקים לבנים קלאסיים לקירות (לבן עם פאזה, גודל 7.5X15), שמענו בעצתו של יוסי לגבי הפרט המגניב בדופן האמבטיה וכדי לשבור את הלבן שעל הקירות, הוספתי פס אחד של בריקים שחורים לפני הקצה, אותו סיימנו עם אריח דקור, קרניז כזה (שימו לב, המחיר שלהם לפי יחידה, לא לפי מטר רבוע. כן, זה שווה את זה).

עיצוב חדר רחצה שחור לבן ירוק
תכנית חדר הרחצה.

באותם ימים כתבתי את הפוסט הירוק שלי והייתי מוקפת בירוק ביליארד-בקבוק-גלנפידיך הזה. כשגיסתי שאלה באיזה צבע יהיה הרהיט – הראיתי לה את הירוק הזה, וכמה יפה הוא עם שחור לבן. היא הסכימה מיד. היה צורך ברהיט כיור גדול, ומקום למכונת כביסה ומייבש. הכנסנו את הכל לאורך קיר אחד. במצב כזה צריך רהיט עם שני עומקים: עומק 50ס"מ רגיל לחלק של הכיור, ועומק 70ס"מ לחלק של המכונה, כדי להשאיר מקום לצנרת שמאחורי המכונה (מים, ניקוז וחשמל) וגם לדלתות ולצירים של הרהיט, שייסגרו ויסתירו אותה. למרות שאני לא מתה על הקפיצה הזו ברהיט, בדקתי ומצאתי וראיתי שזה לא סוף העולם. אפשר גם על הדופן להתקין מתלה מגבות אם רוצים. פתרנו אותה באלגנטיות ברגליים שתוחמות את הרהיט משני צדדיו, ונותנות לו מראה של שתי יחידות.

צילום: חגית גרוסמן
צילום: חגית גרוסמן לטורקיז האוס

את האופן בו אריחי הבריקים הונחו על דופן האמבטיה ציינתי גם בפריסה, עליה הקפדתי לעבור עם הרצף. פרט שהופך את כל דוגמת הלבנים על הקיר למגניבה יותר היא כמובן הרובה – החומר המחבר בין האריחים. עם רובה לבנה החדר היה נראה אחרת לגמרי, החלטנו ללכת על האופציה ה"נועזת" (כאלו אנחנו) של רובה אפורה. השתלם. (בשלב הזה רוב הקבלנים ישאלו אותך: "את בטוחה שאת רוצה ללכת על רובה אפורה? כולם עושים לבן? את בטוחה שלא לבן??" ובכן – כן. את בטוחה). שימו לב, שאם אתן בוחרות לרצף חדר באריחים קטנים (למשל יותר מגודל 30X30) זה מייקר את מחיר העבודה, כי הרצפים עובדים שעות רבות להרכיב כל אריח.

שחור לבן ירוק זהב, עיצוב חדר רחצה
פריסה של קיר חדר הרחצה. אמבטיה עם דוגמא ומגבות מאחורי הדלת.

על הקיר שממשיך את האמבטיה, מאחורי הדלת ובהמשך לה, ייעדנו למתלי מגבות. בבהלת האחסון, כשמתכננים רהיט כיור ארוך מקיר אל קיר, לפעמים כל הקירות נתפסים ולא נשאר מקום למתלי מגבות. זה חשוב, אז לא לשכוח.

לכבוד המיני-שיפוץ הוחלפו גם החלונות בחדר הרחצה ובחדר השירותים הסמוך. אין מה להכניס צבעים נוספים לסקלת צבעים ברורה כמו שחור-לבן-ועוד צבע דומיננטי.. לכן לחלונות נבחר שחור. ויתרנו על תריסים והלכנו על רשת: באמת שאין צורך בחושך בחדר רחצה. כדי שהמסגרת של החלון תשב יפה על הקיר (מה שנקרא "הלבשה"), המשכנו את חיפוי הבריקים עד לתקרה.

עיצוב חדר רחצה שחור לבן
דוגמא דקורטיבית על דופן האמבטיה. מגירת הכביסה המקורית נשארה.
ארון הכביסה המקורי נשאר. פרט דקורטיבי מסביב לאמבטיה. צילום: חגית גרוסמן לטורקיז האוס

אחרי סקלת הצבעים הפשוטה של שחור ולבן עם רהיט ירוק דומיננטי, חסרו לנו רק כמה נגיעות של זהב להשלמת המראה. כדי ללכת עם זה עד הסוף החלטנו לקחת גם ברז כיור מוזהב במראה קלאסי. את הברזים של האמבטיה, אגב, השארנו בכרום רגיל, משיקולי תקציב: ברזים מוזהבים ומיוחדים אכן יקרים יותר. ברזי האמבטיה אינם בולטים בחדר מפני שהם בתוך הנישה, והברז הבולט ביותר לעין הוא זה של הכיור בכל מקרה.

אבל ה-שיחוק של החדר הוא המראה המושלמת שגיסתי מצאה בטורקיז האוס. היה לנו ברור שאנחנו רוצות מראה מיוחדת עם מסגרת זהב. זו שנמצאה, התאימה בול לדוגמא של הרצפה!

IMG_8483
צילום: חגית גרוסמן לטורקיז האוס.

באופן טבעי, גם הידיות של הרהיט נבחרו בגוון עמום של זהב/נחושת. יש המון תתי גוונים ולא תמיד פשוט למצוא משהו זהה. בגלל שהארון מסתיר את מכונת הכביסה והמייבש, והדלתות נפתחות הרבה, חשוב שהידיות תהיינה לא רק יפות אלא גם נוחות.

IMG_8471
צילום: חגית גרוסמן לטורקיז האוס

את המגש היפהפה הזה, שעומד על המשטח דמוי האבן, עיצבה אמה של גיסתי (שבעת כתיבת שורות אלו חגגה יום הולדת בסטייל בסורנטו עם בנות המשפחה, אחחח צריך לדעת למי להיוולד). היאעבדה כמעצבת בקום-איל-פו, והכינה אותו בהוספה של צבע וגובלן למגש קיים שקנתה. היא עדיין לא יודעת את זה, אבל בקרוב גם אני אקבל אחד, לפי הזמנה.

kfir_detail

כדי לחסוך כאב ראש, בחרנו באותם חומרים קלאסיים גם לחדר השירותים הצמוד. אותה רצפה, אותם קירות עם ההיקף של האריחים השחורים שורה אחת לפני הסוף. במיוחד כאשר רואים את שני החדרים באותו המבט, זה הגיוני.

עיצוב חדר רחצה
צילום: חגית גרוסמן לטורקיז האוס

בעולם מושלם, בו יש לנו טיפה יותר  סבלנות וזמן למדידות והתקנות, היינו מתקינות מדף אבן שחורה בחדר השירותים. אבל בעולם בו את גולה מהבית שלך ורוצה שהשיפוץ יסתיים, הלכנו על מדף עץ..

שחור לבן ירוק זהב, עיצוב חדר רחצה
צילום: חגית גרוסמן לטורקיז האוס

ועוד זווית משפחתית: שתי התמונות של המזוקנים (עם קקטוס בחדר הרחצה ופרחים בשירותים) הן חלק מהפקה של החנות מעפילים, מותג לייפסטייל לגברים מזוקנים ששייך ליונתן קרן, בן-דוד שלנו מדרגה שלישית (למעשה, אבא של סבא שלו וסבא שלי היו אחים!) ובן זוגו דורון בדוח, הראשון מנהל שיווק והשני מעצב גרפי, מוכשרים ויזמים חסרי מנוח! לא היתה שאלה לגבי מסגרות הזהב, וגברברי הבית יכולים להתנחם בזקנים הניבטים אליהם מהקירות, במקום אלו שחסרים במראה..

כאן תוכלו לראות את כל צילומי הפרויקט המקסים הזה (לירון אראל צילם) במלוא הדרם- הרבה גברים עם שיער פנים ופרחים. אם תרצו לרכוש את הצילומים תוכלו לשלוח ליונתן מייל (הכתובת בתחתית האתר), ובינתיים פנקו את הזקן שלכם במשהו מכאן. תגידו שאני שלחתי: רונית, הבתשלזיוההבתשליצחקאחשליונהאבאשליעקבאבאשלאמנוןאבא של יונתן.

עיצוב חדר שירותים, עיצוב חדר אמבטיה
דברים שרואים כשמסתכלים מקרוב.. צילום: חגית גרוסמן לטורקיז האוס

IMG_8499

זה היה סיור משפחתי קצר, ועכשיו אני צריכה לסגור את הדלת, ברשותכם. אם תרצו לקרוא מדריך דומה על עיצוב ארון בגדים, כולל תהליך תכנון ותכניות מפורטות, אתן מוזמנות לפוסט הזה. תודה על הליווי!

להמשך קריאה שחור, לבן, ירוק, זהב – עיצוב חדר רחצה

מסודרות: פוסט מצולם על סידור חדר ארונות

אתחיל בוידוי: אני בלגניסטית. יש לי בלגאן בראש ולרוב גם בלגאן בבית, בארון ובתיקים. גם כשמסודר אצלי, זה אף פעם לא נראה כמו מוזיאון (או כמו סטיילינג לבלוג עיצוב). החלטתי שאין לי יותר מה להסתיר. הנה, ראו בדיוק עד כמה.

[youtube height="400" width="700"]PLACE_LINK_HERE[/youtube]

כן, יש על מה לעבוד.

לעומת זאת, סדר עוזר לי מאד. סדר עושה לי סדר בראש, עוזר לי להתרכז, לארגן ולכוון את המחשבות שלי. התיקיות שלי במחשב, כמו הודעות הדואר שלי והיומן שלי (עליו אני מקווה לכתוב פוסט משלו יום אחד) מסודרים מאד. אבל גם אני, כמו רבות מחברותי, נמצאת במאבק מתמיד בבלגאן, מקווה ליום בו הכל יהיה מסודר. ולא, לא קראתי את "סוד הקסם היפני".

למעשה, הפופולריות של הספר ממחישה עד כמה כולנו חולות באותה המחלה, ותמיד ניתן להניח שכולן רוצות "להיפטר מהבלגאן". אפילו אני כתבתי על זה לפני ארבע שנים, כשנעמה סידרה איתי לראשונה (עם כמה טיפים לא רעים).

סידור חדר ארונות
ככה זה נראה בסוף

אני אומרת את זה שנים: רוב האנשים שמתחננים ל"עוד מקומות אחסון" פשוט צריכים להיפטר מ-80% מהג'אנק שלהם. אולי גם לכם אמרתי את זה פעם.

לפני שאצלול לתוך יומן סידור חדר הארונות הפרטי שלי, אשמח לעשות סדר בשני מונחים: סדר ובלגאן.

אז למה סדר זה טוב?

אולי זו שאלה מוזרה, אבל טוב מדי פעם להסביר לעצמי מדוע סדר הוא דבר טוב, שיש לשאוף אליו. אלו ההגדרות והמחשבות שלי (כמו רוב הכתוב בבלוג הזה…)

-סדר הוא כמו שקט – הוא מאפשר לראות דברים בבירור.

-סדר מאפשר לי תנועה נוחה בחלל וחוסך זמן. כן, עד כדי כך. כשאני יודעת היכן השרשרת שלי (קראו בהמשך על מפגש מרגש) אני לא אתרוצץ בכל הבית לחפש אותה.

-סדר מאפשר לי לתכנן, להעריך ולנצל יותר מהמשאבים שלי: אם יהיו לי 5 קערות בארון, שאוכל לראות ולהוציא בקלות, אשתמש בכולן. אם יהיו לי 30 בערימות או זו מאחורי זו – לעולם לא אגיע אל הרחוקות והתחתונות. כשהארון מסודר אני מבינה שיש לי עשרות שמלות אבל אף לא חולצת פסים אחת (סתם, יש לי 3).

-סדר הוא חסכוני וידידותי לסביבה

-סדר מאפשר נקיון: הרבה יותר קל לנקות רצפה שאין עליה דברים או מדף שאין עליו המוני חפצים קטנים. אם במקרה זה חשוב לך.

-והנה הציטוט של "מיס מינימליסט" שממצה את הכל כה יפה:

miss_minimalist

את הבלוג הזה הכרתי דרך רות פלמון, בכתה ברוח דומה. וכן, גם מיס מינימליסט כתבה ספר. לתקופה מסוימת הציטוט הזה היה תלוי מאחורי במשרד, אבל בשלב מסוים הרגשתי שזה עומד בסתירה גדולה מדי עם הבלגאן. נראה שכבר הרבה זמן הנושא פופולרי: כולנו בשגעת צרכנות: מצד אחד הקניות יביאו לנו אושר,מצד שני העומס יביא לנו את הג'ננה.

יאללה בלגאן – מפסיקות להתנצל!

הפסיקו להתנצל על הבלגאן. בבקשה. התנצלות, כך כבר למדנו, זה לעלובות. או לעצלניות. את לא רוצה להיות אף אחת מהן.

אם הבלגאן כל כךמפריע לך – די להתלונן ודי להתנצל – סדרי אותו וזהו. תקבעי, כמוני, עם חברה, או עם מומחית בתשלום, ותתלבשי על זה.

אם את לא מסדרת – אל תהיי עלובה – אל תתנצלי! השלימי עם זה שכך הם הדברים. הדיבור הבטל הזה לא ישנה כלום. להיות או לחדול: לפעול או לשתוק.

לאחרונה אני מתאמנת בלהחליף את "סליחה על הבלגאן", רוטינה אוטומטית שנשמעת מפי אשה שאי פעם פגשתי בביתה, במשפט: "זה הבית. הוא מבולגן". מצב נתון. אם ארצה מספיק – הוא יהיה מסודר. בנתיים: זה מה יש.

6
מורידה את בגדי הקיץ מהארון למעלה. כן, גם שם היה מבולגן..

כשאצלי הגיעו מים עד נפש, בעיקר בעונת המעבר, בה החורף והקיץ נערמים יחד על מדף קטן מדי, קבעתי עם נעמה. הרעיון לתעד את היום הזה בוידאו עלה בערך שניה לפני שהיא הגיעה, אבל לא ממש הייתי סגורה על זה, וכך יצא שאתן מקבלות סרטים בלי סטיילינג, בלי איפור או הכנה מראש (קצת עריכה אחרי) לטוב ולרע.. בפעם הבאה נשתדל יותר.

סדרו עם חברה

אני מאד מקווה שגם לך יש חברה כמו נעמה, למרות שאני בספק אם יש עוד כמותה: היא אנרגטית יותר ממני, תקתקנית, חדה, בעלת ראיה אסתטית מחד ותפיסה סופר-פרקטית מאידך. היא עזרה לי לסדר את הארון בשנת 2012, ואז למדתי כל מה שלא ידעתי על תחזוקת בגדים. כמו מה זה גולגולים..

1
הכל זרוק על המיטה. לפחות המיטה מסודרת!

למה עם חברה? כי רק כך תקבעו מועד ביומן ותפנו חצי יום (לא פחות, גם אנחנו חשבנו שייקח לנו שעתיים. פחחחח) אז זה קורה. זו צריכה להיות חברה שיודעת מה מחמיא לך, מכירה את הסגנון שלך, מתמצאת בסגנון העדכני (לי זה חשוב, נעמה גם צעירה ממני) ובעיקר – אחת שהשטיקים שלך לא עובדים עליה. חסרת רחמים. אני בדרך כלל בעד אנשי מקצוע בתשלום, אבל במקרה של ארון בגדים זה אינטימי יותר, וכשצריך למדוד כל בגד שני בשביל גזר-דין, ואת מסתובבת כבר חצי יום בבגדים תחתונים, עדיף חברה. לא, זה לא מתועד. לסיום – סידור ארון שלם זה המוווון עבודה. הרבה יותר קל ומהיר בשתיים.

נכנסות לארון!

עכשיו, קחו נשימה עמוקה והכירו את חדר הארונות שלי. יודעות מה? אני אקח.

[youtube height="400" width="700"]PLACE_LINK_HERE[/youtube]

**

זוכרות את המוט שהראיתי לכן בסרט? זו מסילה של וילון הזזה, שקניתי לפני שנה וחצי באיקאה בשביל להכין סוג של חזית למדפים הפתוחים, שיהיו מכוסים (גם בגלל ה"רעש בעיניים" בדרכנו לחדר הרחצה, וגם נגד אבק). אוקצור, המסילה הזו עומדת שם שנה וחצי, מפריעה לי, נופלת מדי פעם, ולא עלה על דעתי פשוט לקחת אותה משם למחסן. כי זה "ממש כל רגע" אני מתקינה אותה. עלק. בשניה שנעמה הציעה את זה הרגשתי כל כך מטופשת שלא חשבתי על זה בעצמי. זה פשוט היה תקוע שם כל כך הרבה זמן עד שלא שמתי לב יותר. בדיוק בשביל זה צריך זוג עיניים חדשות לסידור. וכמובן להקשיב לעצות שלה.

הכי שווה לעשות סדר בין העונות. העפתי את כל מה שלא לבשתי בחורף הזה, ונזכרתי במה שיש לי לקראת הקיץ. את הכל הוצאתי ועברנו אחד אחד, לראות מה נשאר. לא משנה כמה את "משחררת", תמיד מגיע הרגע הזה בו את מנסה לסנגר על סוודר מלפני 12 שנה שאת אוהבת, למרות שעמוק בלב את יודעת שעבר זמנו:

[youtube height="400" width="700"]PLACE_LINK_HERE[/youtube]

**

וישנים הבגדים שפשוט יצאו מהאופנה. חולצה שתלויה בארון שלי כי פעם אהבתי אותה, ואחרי ששנים לא לבשתי אותה, אני מעיפה בקלות, כי באמת למה?

[youtube height="400" width="700"]PLACE_LINK_HERE[/youtube]

"ראית את הסווטשירט הכחול הדהוי שלי?? נו, זה שקניתי בזארה ואהבת?" כמה פעמים במהלך החורף תהיתי לאן נעלם. עוד סיבה טובה לעשות סדר היא מפגשים מרגשים עם חברים ותיקים:

[youtube height="400" width="700"]PLACE_LINK_HERE[/youtube]

**

אל תיאחזו. תרגלו הרפיה.. בתור מי שלא מטיילת המון, לא האמנתי שאשכרה יצא לי המשפט הזה מהפה כדי לשכנע את נעמה להרשות לי לשמור חולצה שמאז שקניתי אותה, בטח לפני 15 שנה, לבשתי אולי שלוש פעמים, כשאני יודעת שיש לי אחרות שאני אוהבת יותר. בסופו של דבר, האינטרס שלי הוא שיהיו לי פחות בגדים בארון. שהבגדים שאני אוהבת יהיו זמינים ושמישים. כשיש פחות דברים – יותר קל לשמור על סדר! אבל התירוצים, הו התירוצים. מזל שלנעמה יש תשובה טובה לכל תירוץ:

[youtube height="400" width="700"]PLACE_LINK_HERE[/youtube]

**

אחרי שסיימנו לעבור על המקופלים עברנו לתליה. כבר כמה שנים שנעמה מלמדת אותי איך תולים בגדים על קולבים. כן, זו תורה שלמה. בארון שלי (בגלל שלא אני עיצבתי אותו) אין מספיק תליה ואין בכלל תליה גבוהה. השמלות הארוכות (וכאשה ארוכה יש לי לא מעט!) מתקמטות בקצה:

[youtube height="400" width="700"]PLACE_LINK_HERE[/youtube]

**

באותה נשימה אציין כמה "דא!" כאלה למקרה שגם אתן, כמוני, לא ידעתן את זה:

– בגדי טריקו, סריגים או בדים כבדים עדיף לא לתלות אלא לקפל: המשקל של הבד יעוות את הצורה של הבגד, או שהכתפיים יקבלו את הבליטות של הקולב.

– בקולבי פלסטיק תמיד בדקו, במקום בו נעמה תלתה את השמלה, שאין צ'ופצ'יקים קטנים וחדים בפלסטיק – הם מושכים חוטים והורסים בגדים.

-אל תתעצלו לכפתר חולצות מכופתרות, לפחות למעלה ולמטה.

– הטיפ הכי שווה: כל הקולבים באותו הצבע!! אין לך מושג כמה זה משנה את המראה של הארון.

– אם יש לך עודף קולבים- הוציאי קולבים ריקים ושימי במקום אחר. הם מצופפים את התליה, מפריעים ונראים רע. אצלי הם מונחים למטה, או בחוץ על חבל הכביסה (הדבר הקרוב ביותר לגיהוץ שיראו רוב הבגדים שלי).

– כל הקולבים תלויים בכיוון אחד – עם הקרס של הקולב כלפי פנים, כך שאפשר יהיה להוציא אותו בקלות. כן, זה נשמע פסיכי להקפיד על זה, עד שאת מתרגלת. שליפה מהירה, הכי שווה.

– כל הבגדים תלויים בכיוון אחד (כמו ספרים על מדף ספרים) כך שיהיה לך נוח "לדפדף" בהם.

final2
ממוין לפי צבעים, קולבים בגוון ובכיוון אחיד.

ואחרי כמה שעות ארוכות ומהנות מאד, הנה תוצאות סיום הסדר בחדר הארונות ומסר חשוב מנעמה:

[youtube height="400" width="700"]PLACE_LINK_HERE[/youtube]

 

[youtube height="400" width="700"]PLACE_LINK_HERE[/youtube]

**

כמו שנעמה אומרת, אחרי שהזזנו עוד כמה שקיות ש"רק" חיכו שאני אפרוק אותן או אקח אותן ליעדן הסופי, מצאתי באחת מהן קרדיגן דק שחיפשתי באביב, ושרשרת אהובה שחששתי שאיבדתי:

השרשרת של אושן, אהובתי.
השרשרת של אושן, אהובתי.

סידור צריך להסתיים בסדר.. לא בשינוע הבלגאן לחדר אחר. וזה לא פשוט.

וכן, אשכרה ספרתי כמה נשאר לי מכל דבר. למה?

כי הכמות צריכה להיות הגיונית. כל אחת וההגיון שלה: יחסית לכמות הימים בשנה, לכמות המקומות אליהם אני מתלבשת באופן שונה, לכמות הכביסות שלי בשבוע. עכשיו, כשאני יודעת שיש לי 45 שמלות, אני יכולה לבדוק אם אני באמת לובשת את כולן, כי מצד אחד זה המון, אבל מצד שני אני לא לובשת ג'ינס בקיץ. אלו שלא יילבשו השנה – יזכו לבית חם ואוהב במקום אחר בשנה הבאה. כשאני ממפה את מה שיש לי, אני גם יכולה לדעת מה חסר לי, או מה יילך טוב יותר עם פריטים חדשים, שאולי אקנה.

וזה בלי שנגענו בנעליים, בתחתונים, חזיות, גרביים, גרביונים (שומרת גם את אלו עם הרכבות…למה?), צעיפים, בגדי-ים, תכשיטים ועוד. אולי ניפגש ליום צילום נוסף. שם ודאי יהיו שאריות מעניינות.

כמה טיפים כלליים לסיום:

– ארונות פתוחים (כמו אצלי) זה באסה. הכתפיים של הבגדים והקולבים תמיד תופסים אבק. אין מה לעשות, אנחנו מדינה עם אבק. תמיד עדיף ארון סגור, זו לרוב שאלה של תקציב.

– מיון הבגדים יכול להיות לפי קטגוריות או לפי צבעים – בדקי אילו שיקולים את עושה כשאת בוחרת מה ללבוש. אני לרוב בוחרת לפי צבע או לפי דוגמא/חלק. אפשר לתלות יחד את כל החצאיות, שמלות, חולצות וכך הלאה. היצמדי לסדר שקבעת (אלא אם הוא מתברר כלא מתאים. אם כך- עדכני אותו).

– כלל סדר בסיסי – אל תתלי שני פריטים על קולב אחד, אל תניחי ערימה מאחורי ערימה. את חייבת לראות את כל מה שיש לך, אחרת פחות תשתמשי בזה.

-דרך טובה להיפרד היא להחליט מראש כמה פריטים מספיקים לך מכל קטגוריה: X שמלות, Y מכנסיים, Z חולצות. סביר שתגלי שיש לך פי שלושה מהכמות שהקצית לעצמך. יאללה ביי.

מה עושות אם אין מקום? מעיפות דברים. כן, יש לך יותר מדי בגדים.

אם תרצו לדעת איך מעצבות ארון או חדר ארונות – כתבתי על זה בפוסט "נכנסת לארון". וכן, יש קשר עצום בין תכנון ועיצוב חדר הארונות לנוחות ולשימושיות שלו. יש מצב שבקרוב אעצב את החדר מחדש, כשהדגש יהיה על החלפת הצדדים בין הקיפול (יותר מדי) לתליה (פחות מדי) וארגון המדפים ואולי מגירות. כשזה יקרה – זה יתועד!

הפוסט כתוב בלשון נקבה אבל מתייחס גם לזכרים. אנחנו התרגלנו? עכשיו תורכם.

להמשך קריאה מסודרות: פוסט מצולם על סידור חדר ארונות