ויליאם מוריס, "ילד הפרחים"
של העידן הויקטוריאני

בין טרנד הבוהו שיק להתרפקות על פרטים בעבודת יד הדוגמאות המסולסלות של ויליאם מוריס מוצאות מקום בטפטים ובטקסטיל. פוסט קצר על הפריחה המחודשת של ילד הפרחים של העידן הויקטוריאני

אילו נאלצתי לבחור בין שתי מגמות שולטות בעיצוב עכשיו – מינימליסטי או עמוס – הייתי כנראה בוחרת בשניה. לא ברור מתי והיכן התקבע הטעם שלי, אבל מאז שאני זוכרת את עצמי אני מתה על הדפסים ודוגמאות. עברו שלוש דקות מהרגע שראיתי את החולצה עם הדפס הצמחייה והפרחים של ויליאם מוריס בחנות H&M ועד שהיתה אצלי בשקית. זו היתה אהבה עוד עוד מלפני המבט הראשון. אהבה בת מאה וחמישים שנה. עכשיו כתבתי על זה פוסט בבלוג שלי ב XNET ואני שמחה להוסיף לכם טיפה פרטים כאן, מזוית מעט יותר אישית.

 
רונית כפיר ויליאם מוריס
מרצה בפני קבוצת "צלמוטובות". צילום: תמי בר-שי

באחת ההרצאות האחרונות שלי, בפני קבוצת צלמות בתל אביב, לבשתי את החולצה החדשה שלי! קיבלתי גם תמונה מקסימה מתמי בר-שי. הכי כיף לי ללבוש טפט! את החזון של מוריס לאמנות ועיצוב ברי-השגה, מקיים שיתוף הפעולה של החברה שלו עם H&M. אם תרוצו עדיין תספיקו למצוא שם את החולצה המהממת הזאת, לדעתי עכשיו היא שם ב-40 שקל…
על ויליאם מוריס תוכלו לקרוא בבלוג השני שלי, או בביקורת הזו של נועה מנהיים על הספר שלו, שתורגם לעברית בשנת 2015.

השראה שלקוחה מהטבע, ומתאימה לטרנדים הבוטניים של ימינו. ויליאם מוריס

בטפטים של חברת Morris & Co. עשיתי שימוש בפרויקט שעיצבתי בכפר סבא. לשמחתי, גם הלקוחות שלי (שני אדריכלי נוף!) לא יכלו לעמוד בפני היופי של דוגמאות העלים המורכבות של מוריס. למרות ששאר הבית עוצב בקווים מודרניים ונקיים, הרשינו לעצמנו להתפרע עם חדר שירותים קטן ודרמטי. טפטים דורשים השקעה כספית מסויימת (ויש הטוענים – אומץ), והטפטים של מוריס אנד קו אפילו מעט יותר, אבל בעיני פשוט אין שאלה. אני קונה אותם אצל יקירי בדקו-רום, שגם עזרו לי למצוא את כל החומרים המעלפים האלו.

טפט של ויליאם מוריס. עיצוב פנים רונית כפיר
שמת לב איך גוף התאורה מתאים לדוגמת האננס שנראית בטפט? לחיצה לפרויקט המלא. צילום: שי אפשטיין
טפט ויליאם מוריס. הבלוג של רונית כפיר
להשיג בדקו-רום בדרום תל אביב. בחנות יש קיר שלם לדוגמא! טפט של Morris & Co.
ויליאם מוריס. הבלוג של רונית כפיר
שפע דוגמאות בהשראת ימי הביניים. תודה לדקו-רום על הצילום

כשביקרתי בלונדון באוקטובר האחרון נזכרתי שוב במוריס: לכבוד יום ההולדת השמונים של אבא שלי, נסענו האחים שלי, אבא שלי ואני לשלושה לילות קצרים אך עמוסים בלונדון.
התחנה הראשונה שלנו היתה מוזיאון ויקטוריה ואלברט בדרום קנזינגטון (מה קורה עם הסדרה? אני מחכה לעונה השניה!!). זה אחד ממוזיאוני העיצוב היפים בעולם ואחת הפנינים המרכזיות בו, תרתי משמע, היא הקפיטריה. הנה צילום שלי משם, את היתר תראו ב-XNET..

 
ויליאם מוריס. הבלוג של רונית כפיר
וכך זה נראה כשהייתי שם באוקטובר 2018

אני מקווה שפתחתי לכם את התיאבון לדוגמאות עשירות ומורכבות, ריבוי צבעים וטקסטורות. נסיים בתמונה מינימליסטית יחסית, שתסלול את הדרך לפוסט הבא, שיעסוק לא בדוגמא אלא דווקא בצבע.. נחשו איזה?

טרד כחול עמוק. הבלוג של רונית כפיר
איזה צבע טרנדי שולט עכשיו? בפוסט הבא!
להמשך קריאהויליאם מוריס, "ילד הפרחים"
של העידן הויקטוריאני

איך להכין שרשרת דגלונים?

כקישוט ארעי או קבוע - שרשרת דגלונים מקפיצה כל חלל ואירוע ומשמחת כל לב. אפשר להכין שרשרת דגלונים מבד או מנייר - חוץ מהמון גיהוץ זה ממש כיף, ואם מכינים אותה כמו שצריך היא תישאר אצלך שנים. איך להכין שרשרת דגלוני בד (או נייר!) מושלמת לחדר - מדריך מלא.

אחד מפריטי הסטיילינג הנחשקים, במיוחד למי שסובל מבעיית קירות עירומים ובעיקר עבור עיצוב חדרי ילדים הוא שרשרת דגלונים.
באנגלית זה נקרא Bunting. זה מקסים בחדרים ומשמח מאד באירועים וחגיגות. יש לי חיבה לדברים שתלויים בין הקירות באירועים, ומתברר שעם השנים הכנתי שני סוגים של שרשראות דגלונים: המוקפד והתפור ליחידות סגולה, והחוראני המהיר לאירועים חגיגיים. שני הסוגים הוסיפו שמחה וצבע ומחזיקים שנים רבות.
היום אפשר למצוא לא מעט שרשראות דגלים מחומרים שונים ברחבי הרשת, אבל הכי שווה זה להכין לבד.

איך להכין שרשרת דגלונים. רונית כפיר

אחרי שתראו כמה עבודה זה, גם לא תתפלאו על המחירים היקרים יחסית..
יש כמה קיצורי דרך (אם את טיפוס של קיצורי דרך – לחצי על הקישור ודלגי לסוף הפוסט..) אבל לשרשרת תפורה מבד יש כמה יתרונות:
אפשר לבחור את הבדים ולהרכיב סקלה של צבעים שמתאימה בדיוק לסגנון של החדר, אפשר להתאים כמובן את הגוון של השרוך הקושר, זה עמיד יותר מנייר ואפשר גם לכבס אותה אחרי שנים של אבק ישראלי (הופה הופה, פה זה לא. לא יעזור כלום). 

כשנתתי לשלומית במתנה את השרשרת בתמונה למעלה, היא קראה בהתפעלות "וואו! איך מצאת שרשרת שבדיוק מתאימה לצבעים של החדר!". אז זהו, כשמכינות לבד אפשר להתאים בול לצבעי חדר או לצבעי מותג.

שרשרת דגלונים: באנו לעבוד

מי שהתנסתה בזה בעבר יודעת: זה המון עבודה.
למעשה, ספרתי וגיליתי שב-12 השנים האחרונות תפרתי בדיוק 8 שרשראות דגלים ליחידות סגולה: בעיקר כאלו, שידעו להעריך את ההשקעה ואת התוצאה. אפשר לראות את כל התהליך בסטורי שלי באינסטגרם!
כשהבאתי את שרשרת הדגלונים שבתמונה לשלומית, הלקוחה שלי, היא פתחה את האריזה ופרצה בקריאות התלהבות:
– "וואו! וגם מצאת דגלים שבדיוק מתאימים לגוונים של החדר!"
לקח לה כמה דקות להבין ולהאמין לי שהכנתי אותה לבד, ולכן זה "כל כך מתאים".
בדגל הראשון, כמעט תמיד, אני מצרפת מדליון מבד בצורת לב או עיגול עם הקדשה לילד או לאמא. אפשר לראות אותו בתמונה.

אז מה צריך? חומרים לשרשרת דגלונים

הבדים של הברבורים והלוטרות מסן פרנסיסקו. אפשר לקנות רק 25 ס"מ לפעמים.

שרשרת דגלונים: בחירת הבדים - דוגמאות וגוונים.

החלק הכי כייפי והכי חשוב הוא בחירת הבדים לשרשרת. אם יש לכם סקאלה ברורה לחדר אותו אתם מקשטים – לכו עליה. אפשר לכתוב פוסט שלם על חיבורי צבעים..האחרונה, אותה צילמתי כאן, נועדה לחדר של אלה, שקירותיו צבועים בגוון ירוק מקסים. כמעט לא מצאתי בדים ירוקים, ושילבתי עם הירוקים גם וורודים ומעט כחולים-ירקרקים. אני מקווה שזה יעבוד טוב עם החדר. הקטע הנחמד הוא, שאחרי כל העבודה תמיד נשארים כמה משולשים מיותרים לשרשרת הבאה, וכך אפשר להרכיב שילובי צבעים שונים בעתיד מכל השאריות.

הבד הורוד מימין - וינטג' איקאה! הנוצות לידו ממילאנו. רביעי מימין - טוניקה ישנה

חובבות תפירה מכירות טוב ממני חנויות שוות ברחבי העולם, ויש גם המון חנויות מקוונות בהן אפשר לקנות בדי כותנה מקסימים. אשמח להצעות בתגובות ללינקים טובים לקניות. את הבסיס שלי קניתי בכל פעם בחנות בנחלת בנימין (בד כותנה רגיל ויפה עולה בין 28-30 שקלים למטר אורך. מספיק גם רבע מטר לשרשרת אחת פלוס שארית). בשרשרת הזו יש בדים שקניתי במילאנו, לונדון וסן פרנסיסקו, בד של חולצה ישנה שקניתי בהודו וגזרתי, ואפילו בד איקאה אחד, שנקנה לפני עשרים שנה עבור חברה (!) נתפר לוילון, הפך לכרית, חזר אלי, נגזר והפך לדגלון בשרשרת. בגדים ישנים עשויים כותנה עם בדים יפים אני שומרת וגוזרת.

שרשרת דגלונים - קישוט מושלם לחדר ילדים. הבלוג של רונית כפיר
השרשרת הראשונה שתפרתי, בגוונים של צהוב, כתום, אדום. נתלתה מחדש אחרי 12 שנה!

המצב המגדרי שלנו כרגע הוא כזה, שאם לא נכניס וורוד – זה יתאים לחדרים של בנות ובנים ויישאר נייטרלי מבחינת מגדר. שרשראות עדינות יותר ינועו על סקאלה של גוון אחד או שניים ויתקדמו בהדרגה מבהיר לכהה, כמו כאן:

בחירת צבעים לשרשרת דגלונים. הבלוג של רונית כפיר
שרשרת בגוונים של בז', אפור וצהוב. מהבהיר לכהה

שרשרת דגלונים מבד - איך מכינים

קודם כל: לנשום עמוק ולהוציא את קרש הגיהוץ. תופרות רציניות לא זזות בלי מגהץ – אי אפשר לשרטט ולגזור בדים מקומטים.
אני לא רצינית ושונאת לגהץ. אבל זו הדרך הפשוטה ביותר להדביק בד לעצמו.. אפשר פשוט לוותר על החלק הזה ולגזור משולשים מבד אחד, אבל המשקל של הבד הכפול והפליזלין גורם לו גם ליפול יפה.
פליזלין הוא חומר שנדבק לבד בגיהוץ ומקשה אותו, כמו נייר, מה שמונע מהקצוות מלהיפרם. מגהצים אותו על צווארונים וכיסים וכאלו.
הפליזלין הדו-צדדי הוא המצאת המאה. הוא מגיע עם נייר בצד אחד: מקלפים את הנייר, שמים את הפליזלין בין שתי פיסות בד ומגהצים.
לבדי כותנה מודפסים יש את הצד עם הדוגמא ואת הצד ההפוך. נקרא לצד הנכון "צד ימין" ולצד ההפוך "צד שמאל".

  • מגהצים את הבדים מראש, על צד שמאל, לוודא שהם לא מקומטים
  • גוזרים רצועות בד ברוחב של כ-25 ס"מ
  • גוזרים רצועות פליזלין דו-צדדי ברוחב 20 ס"מ
  • מניחים את הפליזלין הדו-צדדי בין שתי שכבות הבד (לשים לב שמצמידים צד שמאל לצד שמאל!) ומגהצים אותו, להצמדת שני צידי הבד אחד לשני. שימו לב שהמגהץ לא ייגע בפליזלין! זה נדבק וזה זוועה.
    עכשיו יש לנו רצועות בד קשיחות יחסית וכפולות. נשרטט עליהן משולשים.
איך להכין שרשרת דגלונים. הבלוג של רונית כפיר
ככה נראית פינה של פליזלין דו-צדדי על הצד ההפוך של הבד.

משרטטים על הבד המגוהץ את המשולשים בעזרת סרגל מתכת, שבלונת קרטון ועיפרון סימון. המשולשים צמודים אחד לשני (ישר/הפוך). גוזרים את החלק הישר בקצוות בעזרת מספרי בד רגילים. את האלכסונים של המשולשים גוזרים בזהירות עם מספרי זיג-זג, שאחרי פיטנגו ואבודקו, הם הם האושר. אין לי מושג אם יש כאלו מיוחדים לבד, שלי עובדים טוב גם על נייר וגם על בד.

משולש של דגלון. הקרטון לא עבה, אבל זה מחזיק.. גיר סימון או עפרון. תלוי בגוון הבד
משרטטים קווים ישרים ובינהם שורה של משולשים צמודים (בצהוב), לא לבזבז בד.

בסופו של התהליך יש לנו כמה משולשים גזורים. הבסיס שלהם גזור ישר, והצלעות בזיג זג.

קצת על כמויות ואורכים

בדי כותנה בדרך כלל נמכרים ברוחב הלא-להיט של 90 ס"מ.

אם נקנה את הכמות המינימלית (בחו"ל מרשים לפעמים רק רבע מטר, בארץ לרוב חצי מטר) זה מספיק לשורה אחת של דגלונים, בדרך כלל עד שישה. הבסיס של כל דגל הוא 15 ס"מ ואני עושה ביניהם רווחים של 2-3ס"מ, מה שאומר שבמטר ממוצע יכנסו לי חמישה דגלים וקצת.
האורך שעבד לי עד היום הוא שישה מטרים, אבל זה סתם כי לא מדדתי את החדר המיועד. כמובן שעדיף לתכנן מראש את אורך השרשרת על פי מידות החדר או הקיר. בסוף הפוסט אתייחס גם למיקומים טובים לתליה.
כך – עבור שרשרת באורך 6 מטרים צריך בין 25-30 משולשים. אני משאירה חוט חופשי לקשירה באורך חצי מטר בכל צד.

אני בדרך כלל לא בוחרת פחות משישה- שבעה בדים (לרוב יותר) ולכן מהמאמץ של הגיהוץ והגזירה נשארים לי תמיד המון. לפעמים אפילו לשרשרת נוספת.
כאמור, התפירה היא החלק הקל.

דגלים מוכנים. בסיס ישר וצלעות בזיג-זג
משאירים 2-3 ס"מ בין משולש אחד לשני. הכל יפה יותר על רקע קיר צבוע

שרשרת דגלונים: תפירה

לפני שנתחיל לתפור צריך להחליט על סדר.
אני משתדלת לשים לב לגוונים ולדוגמאות: ליד דוגמא קטנה לשים גדולה, ליד דוגמא בגוון אחד לשים בד צבעוני.
יחסית לרוב הדוגמאות שהכנתי עד היום, בשרשרת הזו יש גוונים רבים וכהויות שונות. כדי להיות בטוחה הכי פשוט להניח אותם זה לצד זה על הרצפה ולראות איך זה עובד. אני אוהבת לשמור על סדר קבוע. צריך לשים לב שהאחרון יהיה צמוד לראשון וחוזר חלילה.

שרשרת דגלונים לחדר. הבלוג של רונית כפיר
מסדרים את הבדים לפי גוונים ולפי דוגמאות

עכשיו צריך להכין את סרט האלכסון, שמחבר את המשולשים, כך שיהיה מקופל לשניים – ברוחב של 1ס"מ.
בפינטרסט מצאתי דרך מעולה לעשות את זה! צריך להתקין שתי סיכות בקרש הגיהוץ ולהשחיל מתחתן את הסרט, כמו בתמונה:

איך לגהץ סרט אלכסון. שרשרת דגלונים רונית כפיר
הפטנט של הלייף! דברים שמוצאים בפינטרסט..
איך לגהץ סרט אלכסון. שרשרת דגלונים רונית כפיר
משחילים את הסרט בין הסיכות ומושכים אותו. מגהצים את הסרט המקופל שיוצא.

אחרי שגיהצנו את הסרט לכל אורכו, משאירים כ-50 ס"מ של סרט חופשי (אלא אם השרשרת נועדה לתליה על קיר, ואז אפשר להשאיר פחות) ומתחילים לסדר את המשולשים. סרט האלכסון מקופל משני צדדיו של הבסיס של כל משולש, ובין אחד לשני אפשר להשאיר מרווח של כמה ס"מ.

איך לתפור שרשרת דגלונים. הבלוג של רונית כפיר
סרט האלכסון עוטף את הבסיס של כל משולש משני צדדיו. סיכות לפני תפירה
תפירת שרשרת דגלונים. הבלוג של רונית כפיר
משאירים רווח של כמה ס"מ בין משולש אחד לשני. ועכשיו למכונת התפירה!
איך לתפור שרשרת דגלונים. הבלוג של רונית כפיר
איך לתפור שרשרת דגלונים. הבלוג של רונית כפיר

כמו שכתבתי, בדגלון הראשון אני בדרך כלל מצמידה (בדבק בדים או בתפירה) הקדשה: זה יכול להיות עיגול בד גזור במספרי זיגזג, נייר עם ברכה או לבד. אפשר לקשט אותו עם סרטים בצבעים מתאימים או כל מה שבא לכם.

שרשת דגלונים במתנה. רונית כפיר
שרשת דגלונים במתנה. רונית כפיר

שרשראות דגלים לאירועים וחגים: קיצורי דרך

שרשרת דגלונים לאירוע. הבלוג של רונית כפיר
דגלים מנייר תפורים במכונת תפירה על סרט סאטן. צילום: קירה קלצקי

שלום לחברותי הפרקטיות חובבות קיצורי הדרך!

שרשראות דגלים הן קישוט יפהפה לכל אירוע, ואפשר ליצור כאלו ממש מהר, בעיקר אם יש לך מכונת תפירה אבל גם בלי.
במקום כל התהליך הזה צריך פשוט לגזור ולתפור או להדק עם שדכן ישירות על סרט סאטן דק, בלי סיכות ובלי סיפורים.
ליום ההולדת ה-70 של אבא שלי (כן, שבעים. אני יודעת שכתוב על הדגל 80 – חכו)  יצרתי שתי שרשראות (עדיף על אחת ארוכה) מעמודים של אנציקלופדיה ישנה שמצאתי ברחוב.

  • גוזרות נייר/בד/אל-בד במספרי זיג זג ותופרות או משדכות לסרט סאטן דק (בניגוד לסרט אלכסון מכותנה בדגלוני הבד).
  • לתפור בד לנייר זה קל ומהיר מאד. תפר זיג-זג פחות ייקרע מתפר ישר רגיל, והוא יפה יותר.
  • פחות מלחיץ לתפור בריסטול, אבל תפרתי גם ניירות רגילים וזה עובד!
  • קחו בחשבון שעם סיכות של שדכן סביר שנייר ייקרע אחרי שימוש אחד או שניים. חברה סיפרה לי ששידכה שרשרת דגלונים מ"אל-בד" לבן לחתונת-היער של אח שלה. זה יכול להיות גם קישוט יפהפה לסוכה.
שרשרת דגלוני נייר לאירוע. הבלוג של רונית כפיר
שרשראות דגלים באירוע של #נעיםמאוד. צילום: הודיה טולידאנו

אחרי שתנסו פעם אחת, תבינו כמה דיגלונים מוסיפים לאירוע חגיגיות וצבע. עוד על הפקה ביתית של בת מצווה בפוסט הזה שלי. (שם מיחזרתי בלי בושה את הדגלים של אבא שלי. פשוט הדבקנו עיגולים אחרים על הסמל של "70 לישראל". ביום הולדת 80 החלפתי שוב ומאז הם גם כיכבו בבת מצווה. נראה כמה שכבות זה יוכל לספוג..). גם ביום הולדת פיראטים, שהכנתי לילדים מזמן מזמן, גזרתי בדים שהיו לי (ממש לא כותנה ואפילו בלי מספרי זיג-זג!) ותפרתי בצ'יק על סרט סאטן דק שהיה לי.

בדים שאינם כותנה, סרט דק מידי, ועדיין האפקט היה משגע.

איפה, איך ולמה לתלות שרשרת דגלונים

נתחיל מה"למה": חוק בסיסי שהמצאתי אומר שגבוה וגדול זה מנוכר, נמוך וקטן זה אינטימי.
בכל אירוע בו תצליחו "להנמיך" או "להגדיר" את החלל על ידי שרשרת דגלונים, תשיגו אינטימיות רבה יותר.
אם האירוע מתקיים בחדר גדול או בחצר גדולה בלי גבולות ברורים, שרשרת מכל סוג התלויה בגובה נמוך יחסית תעזור לכם להגדיר את גבולות החלל, ולייצר מרחב אינטימי יותר.
מה זה נמוך יחסית? 10 ס"מ מעל ראשו של האורח הכי גבוה. למשל בגובה שני מטר.

שרשרת דגלוני נייר לאירוע. הבלוג של רונית כפיר
שרשראות דגלוני נייר בצבעי הקורס שלי יצרו פריימים אחידים. צילום:הודיה טולידאנו
שרשרת דגלונים לאירוע בחוץ. הבלוג של רונית כפיר
שלושה גבוהים ודגלים: דני, אורנה ואני ביום הולדת פיראטים בגן העצמאות בת"א, 2011. שרשרת דגלים תוחמת את האזור.

בלונים הם הרי אסון אקולוגי ונפוצים מידי בפארקים במילא. שרשרת דגלונים מהירה תוכל לשמש אתכם (וגם חברים ושכנים!) למשך כמה שנים! על הפקת יום הולדת פיראטים כתבתי בבלוג שלי ב-XNET. השרשרת הזו היתה תלויה בגינה שלנו כמה שנים, עד שהשמש, הגשם והרוח גמרו אותה.
לגבי הגובה, בעיקר בחדרי ילדים – שרשרת, שמתוחה בין הקירות, יוצרת מעין "תקרה אלטרנטיבית", נמוכה יותר. בכלל, בתליית אביזרים בחדרי ילדים נכון יותר להתייחס לגובה שלהם, ולא לשלנו.

שרשרת דגלוני בד לחדר ילדים. רונית כפיר
השרשרת שהכנתי לשרית, בחדר של עומרי ועמליה.
  • אפשר שהשרשרת תחצה את החדר – עדיף לא באלכסונים דרמטיים מידי כי אלכסון עלול ליצור תחושה לא נעימה.
  • כשהשרשרת לא צמודה לקירות מורגש גם הנפח שלה וגם האוויר מאפשר לה תנועה.
  • אם החדר קטן ועמוס (היש דבר כזה חדר עמוס מידי? אני סובלת בעיקר מחדרים ריקים מידי)
  • אפשר לתלות שרשרת קצרה בין שני קצוות של קיר אחד.
  • וכן, פשוט נועצים מסמר בקיר – זה לא סוף העולם.
  • כשאתם מכינים שרשרת לאירוע בחלל גדול, השאירו הרבה סרט בקצוות – לפחות מטר, כדי שאפשר יהיה לקשור אותו לעמודים או לכרוך אותו סביב עצים.
דגלוני נייר בחוץ תחמו את האזור של האירוע ונתנו מראה אחיד לצבעוניות.

בכלל, התענוג הגדול ביותר בתפירת שרשרת דגלים מבד היא מציאת הבדים המיוחדים. זה עולם שלם ומטורף של עיצוב טקסטיל, שבהחלט יכול להיות ממכר. אשמח לראות את השרשראות שלכם ולקבל המלצות לחנויות אונליין שוות לבדי כותנה. ראו הוזהרתן – הבדים השווים אינם זולים. אני מקווה, שבעקבות הפוסט הזה וארגון מינימלי של פינת התפירה שלי, אמצא זמן להכין משהו משלושה בדי סושי-יפני מקסימים שקניתי בסן פרנסיסקו.
[עדכון לפוסט, 17.10.18]: בדיוק צילמתי החדר של אלה ואת השרשרת החדשה שלה. בקרוב אוסיף את הפרויקט לאתר, ובנתיים הנה הצצה ראשונה!
חג שמח בלב ובעיניים ומועדים לשמחה!

 
שרשרת דגלים לחדר ילדים. הבלוג של רונית כפיר
צלם: שי אפשטיין. הדגלונים בחדר הירוק של אלה
שרשרת דגלונים בסגולים וורודים. החדר של עפרי וזוהר. צילום: גלית דויטש
להמשך קריאהאיך להכין שרשרת דגלונים?

זגוריה אימפריה

יוון היא לא רק חופים וכפרי דייגים. חופשה משפחתית בהרים בצפון יוון, שנחלמה בעקבות צילום שראיתי בפייסבוק, גילתה לנו את היופי והשלווה של חבל זגוריה. טיולים, נחלים צלולים וקניונים עמוקים. הנה ההמלצות שלי לטיול בזגוריה.

בשנת 2018 יצאנו לטיול בן שמונה ימים בחבל זגוריה שבצפון יוון, מקום שלא ידעתי על קיומו הרבה לפני כן. אני שמחה לחזור לתמונות ולשתף את המסלולים ליעד המקסים, הקרוב והמזמין הזה.

כמו חופשות רבות אחרות, העניין אינו מקוריות אלא ביצוע! הרעיון לטיול הזה התחיל מהצילום הזה, שתויק בראש שלי תחת "פנטזיות". לפני כמה שנים ראיתי בפייסבוק של חברתי, המעצבת מיכל מטלון, צילומים מחופשה מרהיבה :

צילום ותודה נצחית: מיכל מטלון

אי שם בין תמונות גלישה בפיליפינים לסנובורד באלפים (או משהו כזה, הם משפחה ספורטיבית ואקזוטית!), בעוד כל החברים מעלים תמונות מחופי יוון בקיץ, אצל מיכל היו תמונות של הרים נישאים ונהרות צלולים. שאלתי אותה איפה זה, וסימנתי לי לבצע לעתיד.
כן, חופשה נוסח הארי וסאלי: "I'll have what she's having".

אם מישהו אחר טרח והצליח – למה לעבוד קשה? עושים קופי-פייסט (הקיץ הזה אני שוקלת להעתיק את הטיול הסקנדינבי של תמי/ הסקוטי של ליאורה/הבריטי/איטלקי של פולינה או הפורטוגלי של שירלי! ייאי). אפרופו חברי פייסבוק – את ההשטג והכותרת #זגוריהאיפמריה תרם חבר הפייסבוק, המתרגם יואב כ"ץ. תודה!

אז הנה לכם טיול להעתיק, בכיף (וגם באישורה של מיכל). הצילום הספציפי הזה הוא של המלון בו היא היתה וממנו התחיל הכל, אליו אגיע בסוף הפוסט.

צירפתי מפת גוגל מפורטת: לחיצה על כל אייקון תיתן לכם הסבר קצר. המסלולים מפורטים במפה, גוגל יוסיף לכם מידע ותמונות, ולכן המידע שאתן פה הוא יותר חוייתי וכללי.

המנזרים של מטאורה. חובה לעצור בדרך לצפון.

כך טיילנו בחבל זגוריה

אתחיל, כרגיל בהסבר, שאינני מדריכה או מומחית לטיולים ואיני מתיימרת להיות. אני מאד אוהבת לטייל וזה אופן/אופי הטיול החביב עלי:
כשזה עם הילדים (שחר עלה לכתה י' ועינב ל-ח') אנחנו מעדיפים טיולי טבע (כמו הקמפינג בארצות הברית של השנה שעברה), בקצב נינוח ואיטי (מסלול הליכה לא ארוך ביום) ואישית מעדיפה טיולי כוכב, בהם יוצאים וחוזרים מאותה הנקודה: זה מוריד מן הפרק את הלחץ של עמידה בלוחות הזמנים של הטיול, של אריזה-פריקה-שכיחה של דברים בכל בית מלון, הזמנות מורכבות יותר ומחוייבות לסדר יום מוגדר מראש.

אני מעדיפה לחזור לאותו המלון, להרגיש בו בבית, ואם לא בא למישהו להצטרף (כמו לי, אחרי יום של הליכה מאומצת) – אפשר להישאר. יש לנו יותר גמישות להחליט על היעד היומי (לפי מצברוח או מזגאוויר).

טיול לצפון יוון. זגוריה. הבלוג של רונית כפיר
הליכה קצרצרה לאורך נהר הויקוס, יציאה ממגרש החניה ליד הרפטינג.

זגוריה - איך להגיע וקצת מידע כללי

טסנו לסלוניקי ושכרנו שם אוטו. הטיסה (Agean) נדחתה בארבע שעות בגלל השריפה הנוראית ליד אתונה. איש לא הסביר לנו דבר וזה היה מבאס לאללה, אבל בדיעבד – מובן. נסיעה של 3-4 שעות לחבל זגוריה, שבצפון יוון בגבול עם אלבניה ממש. גוגל ימצא לכם המון מידע בעברית אם תחפשו קצת, כולל מסלולי טיול ואזורים סמוכים שמומלץ להגיע אליהם.
הכבישים מפותלים מאד ולכן בתוך חבל הארץ ההררי הזה, הנסיעות לוקחות זמן. לכן פיצלנו את הטיול לארבעה לילות בשני מלונות. נראה לי שאפשר לטוס גם לאתונה ולנהוג יותר, כמובן שזה תלוי במחירי הטיסות – החלטה שלכם. עד לצפון זו נסיעה מהממת וקלה (כבישי אגרה, הכינו מטבעות יורו מראש!).

זגוריה מיושבת במעט מאד תושבים בכמה כפרים קטנים ועתיקים. זורם בה נהר הויקוס היפהפה, שמימיו קפואים וצלולים, קניונים עמוקים והרים נישאים. אוכל משובח ואוויר נקי. מזג אויר נהדר גם בקיץ – סערות וסופות אחר הצהריים לפעמים אבל חם ונעים. תביאו משהו ארוך לערב ומעיל גשם דק אם יש לכם, ותבדקו מזג אוויר בגוגל, אני לא שירות מטאורולוגי.

טיול בצפון יוון, זגוריה. הבלוג של רונית כפיר
עץ הדולב העצום שבמרכז הכפר ויטצה. נוף לכפר התיירותי יותר, מונודנדרי.

במרכז כל כפר עתיק מתנשא עץ דולב עצום ויפהפה, ובדרך כלל מסעדות ובתי קפה לרוב. שני כפרים מתויירים יותר יש בזגוריה – מונודנדרי בדרום-מזרח ( Μονοδένδρι- Monodendri) ופפיגו בצפון-מערב (Papigko-Πάπιγκο). מתויירים אומר מלונות מעט יקרים יותר, מסעדות לא כאלו זולות, יותר אנשים (חלקם לא ישראלים!), וגם מעט חנויות או כספומט. אין תחנות דלק, אלא ליד העיר המקסימה יואנינה, שנמצאת ליד האגם.

קפצנו פעמיים ליואנינה מזגוריה (משם גם מגיעים אמבולנסים במקרה של תאונה. ראינו אחת כזו, בה גבר קשיש היה מוטל עם צלעות שבורות בתעלה לצד הדרך, ואלוהים יודע כמה זמן חיכה עד שהגיעו אליו. סעו בזהירות!). במסלולים בהם הלכנו היו מעט עד אפס אנשים, בצהריים היו יותר, כולם ישראלים, ולפפיגו הגיעו אפילו אוטובוסים. קראתי באתר מסוים שבפפיגו "לא מתים על ישראלים". מצד אחד, אני לגמרי יכולה להבין את זה, גם אני לא מתה על חלק מהם (אלו שראיתי בקולומביה או בקטטות המוניות בבתי מלון ברומניה) אבל אלו שפגשנו שם היו מקסימים, וכנ"ל היחס אלינו. אני בונה על האיכות והנימוס של הקוראים שלי, כן?

טיול בצפון יוון, זגוריה. הבלוג של רונית כפיר
לפני תחילת המסלול לנקודת התצפית על קניון הויקוס.זמזום דבורים וריח דבש לאורך כל הדרך.
טיול בצפון יוון, זגוריה. הבלוג של רונית כפיר
פריחה מרהיבה אפילו באמצע הקיץ. צריך רק לחפש
ותצפית עוצרת נשימה, ששווה ללכת בשבילה אפילו יותר. קניון ויקוס, מנקודת התצפית של בלוי Beloi. הצר והעמוק בעולם.

בכל יום, אחרי ארוחת בוקר דשנה, טובלת בכוס שמן זית לפחות, יצאנו לטיול. אני ממליצה לוותר על האגו ולקחת מקלות הליכה (לסובלות מבעיות ברכיים או סתם מעל גיל 40..) כי כמעט כל המסלולים רצופים עליות וירידות.. עדיף לא לצאת באמצע היום כי אז הכי עמוס.

שלא תחשבו שקמנו בשש. יצאנו סביב עשר כל יום מהמלון. עדיף קודם, כי בימי גשם המבול מתחיל בצהריים, אבל גם זה יעבור. כמובן לקחת מים וכובעים וקצת אוכל לכל טיול. בעיני חובה לצפות בקניון הויקוס מנקודת התצפית של בלוי (ראו במפה. ולעצור אחרי זה לקפה קטן). חובה להגיע למפל באיליוחורי,למרות שזה ממש חור (ולעצור אחרי זה לממולאים במסעדה) ולבקר במונודנדרי (בירה באחד מבתי הקפה במרכז?) למרות שלא ירדנו משם לקניון, זו נראית חוויה מהממת.

הרי צפחה מקסימים (והילדים המקסימים שלי) בשמורה של הויקוס

אנחנו לנו 4 לילות ראשונים במלון הראשון בכפר הקטן ויטצה (Βίτσα – Vitsa) ששכן מעל לעננים. המטבח של אנדריאס וזוגתו אלנה הוא מקום שתרצו להישאר בו. קמנו בבוקר לשמיכה של עננים שנעלמה רק אחרי תשע וחצי בערך. בלילה, בזכות היותו של המלון ראשון בכפר, יכולנו לראות שמיים זרועי כוכבים. היוונים, כמו האיטלקים ואחרים, גם מפזרים ספסלים לצד הכביש, באמצע שום מקום. לא רחוק מהמלון יש ספסל כזה, מומלץ. מהכפר (ונראה לי שמכל כפר) יורדים כמה מסלולי הליכה אל הנחל שמתחת. גם בלי מים בנחל, ולמרות החום, מסלול הירידה היה מרהיב.

טיול בצפון יוון, זגוריה. הבלוג של רונית כפיר
כל הירידה מרוצפת אבנים, מדרגות
טיול בצפון יוון, זגוריה. הבלוג של רונית כפיר
שביל ירוק ומרוצף. אנחנו לבד
טיול בצפון יוון, זגוריה. הבלוג של רונית כפיר
תחתית הנחל (אין מים) מתחת לשביל. ואז עלינו
מלון בצפון יוון, זגוריה. הבלוג של רונית כפיר
וזה הדשא מחוץ למלון שלנו בויטסה(ויצה). Beloi Hotel הנהדר.

אחת מנקודות השיא של הטיול היתה המפל בכפר איליוחורי (Ηλιοχώρι). כפי שתראו במפה, זה באמת חור די מרוחק, אבל המסלול מקסים והמפל עוד יותר. ירידה של קילומטר וחצי בערך (מקלות הליכה!) שגמרה עלי כי אני לא בכושר באופן מחריד (תודה ילדים, שחיכיתם לאמא הפדלעה בסבלנות עד שתחזיר נשימה). למטה חיכה לנו מפל, 4 משפחות ישראליות ומבול שגרתי לצהרי היום. המשפחות ברחו ואנחנו נשארנו, ותוך כמה דקות הגשם פסק, השמש יצאה וכולנו נכנסנו למים. קרררר אבל פחות מהיעד הבא – נהר הוידומטיס – שבע מעלות. קצת יותר ממים מהמקרר. אפשר לומר שבחופשה הזו התמכרנו לעונג הכואב של טבילה במי קרח. תחושה של התחדשות, נשבעת.

טיול בצפון יוון, זגוריה. הבלוג של רונית כפיר
עינב תמיד קופצת ראשונה, ואני אחרונה. אבל קפצתי גם.

מסלול הליכה שכולו מים, והרוב עושים אותו ברפטינג, הוא הליכה לאורך הוידומטיס. נהר צלול וקפוא. צד אחד שלו (במעלה הנחל) מוביל לשום מקום אבל שווה, כולל עצירה להיכנס למים הקפואים, לצרוח ולצאת, והמסלול השני (שנקרא ice age) אורכו 4-5 ק"מ והוא לאורך מסלול הרפטינג. למרות שאינו מעגלי, ולוקח 25 דקות באוטו להגיע לנקודת ההתחלה, שווה לתאם הקפצת רכבים או ללכת למלון הקרוב בקצה המסלול, להזמין מונית ולחזור לאוטו.

טיול בצפון יוון, זגוריה. הבלוג של רונית כפיר
מים מושלמים להקפצת אבנים. ללא פילטר, זה הצבע!
טיול לצפון יוון, זגוריה. רונית כפיר
המסלול מוצל כמעט לכל אורכו. בנחל עוברות סירות רפטינג.

המלון השני שלנו הוא זה, שבגללו נסענו מלכתחילה.. מלון Avragonio נמצא בקצה הכפר פפיגו, (שהוא בעצם "מגלה פפיגו" שצמוד אליו "מיקרו פפיגו" – פפיגו הגדול והקטן. שניהם פצפונים, תכלס) ועולה יותר מהאחרים. לטעמי היה שווה את זה. קיבלנו חדר בגודל דירה כל אחד, ופשוט לא יכולתי להפסיק לצלם. כל פינה, כל זווית היא שלמות. המלון נמצא מתחת לרכס ההרים גמילה וטימפי – שמתנשאים מעליך בכל צעד, ואי אפשר לשבוע מהם. פטרוס האדריכל בנה את המלון מאפס על אדמה שקנה בזול לפני שלושים שנה. הוא סיפר לנו בהתלהבות על חברי הילדות שלו מעירו, יואנינה, שבגרו ועלו לארץ. יואנינה היא ביקור חובה, נסו לארגן לכם ביקור בבית הכנסת. גם שם היתה קהילה יהודית קטנה שנרצחה כמעט כולה, חודשים ספורים לפני סוף המלחמה.

את המלון בנה ותכנן פטרוס עם בתו, מעצבת פנים, שנהרגה בתאונת דרכים. ההקפדה על הפרטים, על בנייה מסורתית ומראה עתיק משולב בטיפוח וגינון מושלם יוצרים מלון עוצר נשימה, שאהבה וגעגוע ניכרים בו בכל פינה. ארוחות הבוקר גם היו תענוג.

מלון בזגוריה. טיול בצפון יוון, זגוריה. הבלוג של רונית כפיר
מלון בפפיגו, טיול לזגוריה רונית כפיר
החדר/בית שלנו במלון אברגוניו.
מלון בזגוריה. טיול לצפון יוון רונית כפיר

ממש ליד המלון, הליכה של 15 דקות על הכביש (יש שביל שמטפס מהכביש ישר אל המלון שלנו!) נמצאות הבריכות של רוגובו (או של פפיגו, תלוי באיזו מפה). הליכה קצרה ובריכות טיפה פחות קפואות מהוידומטיס. ממליצה לקחת בגד ים ולהיכנס למרות הקור.

טיול בצפון יוון, זגוריה. הבלוג של רונית כפיר
בריכות המים של רוגובו, ליד פפיגו
טיול בצפון יוון, זגוריה. הבלוג של רונית כפיר
קצת כמו הסחנה, אבל טבעי. ומרענן.

עוד פריט מידע שולי – אם אתם רגישים לחלב פרה, כמוני, קחו איתכם קרטונים קטנים של חלב סויה כי פשוט אין פה. כל השאר – נהדר. הסימנים לכיבוש הישראלי ניכרים גם בתפריטי המסעדות (וגם במלצרים שיברכו אתכם לשלום), אבל יש בזה רע ויש בזה טוב. נקווה שאופיו של המקום יישמר גם אחרי שימשיך להתמסחר, ושימו לב שאתם לא פוגעים בסביבה כשאתם שם.

טיול בצפון יוון, זגוריה. הבלוג של רונית כפיר
אהבתי את הפונט. וגם למדנו קצת יוונית
טיול בצפון יוון, זגוריה. הבלוג של רונית כפיר
תאמינו לי כשאני אומרת כביש מפותל. ראשון-שני. לא צריך יותר הילוכים מזה. הכביש שעולה לפפיגו.

וקצת היסטוריה: בנקודת תצפית מעל ההרים (ומעל לעננים) עומד פסל של אשה עם הסברים רק ביוונית. חיפוש לא קצר מצא שזו אנדרטה לנשים של חבל פינדוס, שעזרו לחיילים היוונים להילחם באיטלקים ב1940, כשהן סוחבות ארגזי ציוד, מזון ותחמושת על גבן. תוך כמה ימים של נסיעות בהרים אתם תזהו אותה מרחוק. שווה לעצור פה בשעת שקיעה. בקיץ זה לקראת עשר בלילה..

טיול בצפון יוון, זגוריה. הבלוג של רונית כפיר
טיול בצפון יוון, זגוריה. הבלוג של רונית כפיר
ואם כבר נופים לעת ערב, כך נראים ההרים קצת אחרי השקיעה.
טיול בצפון יוון, זגוריה. הבלוג של רונית כפיר
ההרים מחוץ לחלון בחדר המלון באברגוניו. בניה ועיצוב מסורתיים ומוקפדים.

ועוד מילה/מסקנה לסיום: יוון זה לא רק ים! זו ארץ גפן, תאנה ורימון, שמרגישה כמו בבית אבל משודרג. זו הפעם הרביעית שלנו ביוון (כרתים, פארוס, חלקידיקי) ובגלל שזה קרוב ולא יקר העדפנו לקחת את זה לאט. אפשר גם להיות פחות זמן בזגוריה ולשלב אזורים אחרים, כמובן. במקרה שלנו יכולנו לקצר ביום ואולי ביותר. אבל לא הייתי משנה את הקצב. בכל מקרה הקצב היווני כבר יתפוס אתכם.

כמובטח, הנה מפת הגוגל שלי לשם. בגדול – קשה לטעות שם. כל כפר ציורי יותר משכנו, כל טברנה טעימה יותר. מציעה לקחת את הפוסט הזה כבסיס ולא כתורה מסיני, ולהוסיף ולשנות אותו כטוב בעינכם.

אם הייתם בזגוריה לפני או בעקבות הפוסט הזה – אשמח לשמוע על החוויה שלכם! ספרו לי על מקומות שווים באזור או באזורים סמוכים, ואוסיף אותם למפה בשביל שימוש עתידי – שלי ושלכם.
שיהיה לכם קיץ נעים וטיולים מהנים!


להמשך קריאהזגוריה אימפריה

איך התאהבתי בעיפרון

מכירים את ז'אנר הסרטים בהם ילדים מקבלים לידיהם קלטת או ווקמן, ואמורים לנחש מה זה?
אז תהיתי כמה זמן יעבור עד שילדים לא יזהו עיפרון.
לפני שאתם אומרים "זה בחיים לא יקרה", ספרו לי מתי בפעם האחרונה יצא לכם להחזיק עיפרון? לא עט. עיפרון.
לשמחתי אני אוחזת באחד המקצועות הבודדים בו אוחזים עיפרון פה ושם. נראה לי שגם אחוז גדול מהקוראות והקוראים של הבלוג הזה אוחזים בחיבה דומה למכשירי כתיבה ומוצרי נייר שעוברים שדרוג ממוצר צריכה יום-יומי ל "פריט לייפסטייל יוקרתי".

מזה כמה שנים, שאני לא יכולה לכתוב, לא כל שכן לשרטט, בעט. רק בעיפרון. ולא סתם בכל עיפרון. רק בבלאקווינג שלי.

עיפרון בלקווינג רונית כפיר
ההבדלים בין סוגי העפרונות השונים של פאלומינו

את הבלאקווינג הראשון פגשתי בחנות בצפון לונדון. נסעתי לכנס שהיה אז בחיתוליו, Meet the Blogger, שכמו אחרים שימש לי בעיקר תירוץ לארוז את עצמי ולנסוע ללונדון אחרי היעדרות בת כ-15 שנה (יותר מידי!). הכנס היה מאכזב ובעיקר מאד מקומי (למרות ששמרתי על קשר עם כמה בלוגריות שהפכו לעסקים פסיכיים מאז!) אבל ההשפעה של הסיור עם טינה ברנשטיין נותרה עד היום. כשביקרנו בחנות Pedlars בנוטינג היל , קיבלנו מן "עיפרון מעצבים מגניב כזה" במתנה. זה היה המפגש הראשון וההיסטורי שלי עם עיפרון ה Blackwing של חברת Palomino. שמרתי אותו עד שהיה בגודל של 2 ס"מ ולא ניתן לאחיזה..

מדובר בעפרון שאינו קשה כמו עפרונות ה HB הנוראיים שהורגלנו אליהם בילדותנו ולא רך כמו עפרון רישום. אולי הוא משהו כמו 2B, בעצם. אפשר ללחוץ עליו או לכתוב עליו ברכות, הוא נעים ונוח. אני מתה עליו, זה לא רציונלי.
ובעצם, אולי אני פשוט קורבן של מיתוג מוצלח, כי יש מאחוריו סיפור שלם וקהל מעריצים עצום. חגית אזולאי רוזנס כתבה בבלוג שלה שהוא ה"Moleskin של העפרונות". בול. אותו קהל יעד ואותם ערכי איכות-וסטייל/סטטוס של יודעי דבר פלצניים כמעט עם נטיה לחבב פריטים מעוצבים.

עיפרון בלקווינג. רונית כפיר
אפילו ג'סיקה היש משתמשת בו (לחצו כדי לדעת מי זו).

אבא שלך עץ?

אז בואו נכיר קצת:
עיפרון הבלאקווינג מיוצר על ידי חברת פאלומינו, ששייכים לחברת סידר קליפורניה, אבל כשהופיע לראשונה, לפני כמעט שבעים שנה, ייצר אותו אברהרט פאבר.
העיצוב שלו כמעט שלא השתנה מאז. למעשה, זה חלק מהקסם הוינטג'י שלו.
המכורים אליו יאמרו, שזה בזכות העופרת הרכה שלו – מספיק כדי לכתוב מהר אך לא רכה עד כדי להישחק מהר מידי.
שורת המכירה שלו כתובה על כל עפרון באותיות גדולות: "HALF THE PRESSURE, TWICE THE SPEED" – חצי מהלחץ, וקצב כפול.
אבל זו לא רק הנוחות. זה כל השפיל:
הוא יפהפה: יש לו גוון אפור מתכתי (הוא מגיע בעוד גוונים), מוחק ריבועי שחור, אותו ניתן לשלוף ולהחליף ומאחז מתכת מוזהב שאוחז במוחק.
לפני עידן המחשבים, העיפרון היה מכשיר הכתיבה והאיור העיקרי של יוצרים רבים, ולכן להשקיע בעיצוב שלו נשמע לא פחות הגיוני מלהשיק בדגם חדש של מק.
ובואו נודה: הוא גם סמל סטטוס. אם יש לכם בלאקווינג אתם משתייכים לקבוצת איכות (והפוך: אולי יש לכם כי זה מועדון שאתם רוצים להיות חברים בו): הסופר ג'ון סטיינבק כתב רק בו, צ'אק ג'ונס – מאייר, אנימטור מפיק ובמאי, ובעיקר אבא של באגס באני, דאפי דאק וחבריהם ללוני טונס השתמש רק בו, וכמותם גם סטיבן זונדהיים, ארנסט המינגווי ועמם זמרים, משוררים ואנשי רוח ועיפרון רבים ומוכרים.

** ושוב עידכון אחרי כמה שנים: בלקווינג לא מפסיקים להוציא מהדורות חדשות ומיוחדות של העפרונות שלהם. מאז שכתבתי את הפוסט הזה יצאו לשוק עוד דגמים ועוד צבעים. שווה לבדוק! **

במקום שאני אספר את הסיפור: חובה לצפות בסרטון המושלם הזה, שמספר אותו פלוס ציורים:

והנה הוא בידיו של פול קינזי ממד מן. יש כמה משוגעים לדבר, שמשימת חייהם היא לאתר את העפרונות הללו בסרטים ישנים, מודעות וסצינות. למעשה, יש בלוג שלם שמוקדש לזה! אם אתם משוגעים חובבי משוגעים – זה המקום שלכם.

עוד בלוג שמקושר אל פלומינו הוא Pencils.com ובו יש גם אמן עפרון שבועי, עם רישומים מעוררי תדהמה, לעיתים.

עיפרון מד מן. הבלוג של רונית כפיר
פול קינזי ממד מן מחזיק את הבלאקווינג 602 בפרק של הסדרה.
בלקווינג מד מן. הבלוג של רונית כפיר
למרות שהייתי מצפה לראות אחד אצל סטאן או אצל פגי. מזהים משהו?

אז מה אני עושה בעיפרון בלקווינג?

  • סקיצות – למרות הדימוי המגניב ולמרות רעי למקצוע, אני לא מתחזקת מחברת סקיצות בה אני משרבטת. אני כן משרטטת ומציירת בפגישות ייעוץ ללקוחות שלי רק בעפרון.
  • פגישות ביומן אני מסמנת רק בעיפרון, כי הן זזות לפעמים. יש לי יומן מיוחד שאני מאוהבת בו, ויום אחד בקרוב אכתוב גם עליו בבלוג. ואפילו יש לי לקוחה, שלא רק משתמשת באותו היומן, אלא גם מטורפת על העפרון הזה. יחידת-הסגולה הזו קיבלה ממני במתנה קופסא שלמה של בלאקווינג שקניתי בצ'יינה טאון בסן פרנסיסקו (ואז מצאתי אותה יותר בזול בחנות המוזיאון לאמנות מודרנית)
  • קוראת. אני קוראת עם עיפרון.
    התואר הראשון שלי, היחיד עד כה, הוא בספרות אנגלית. הגעתי למקצוע הזה כי זה מה שאהבתי בתיכון. אהבתי את זה בתיכון בזכות המורה שלי לספרות אנגלית – תמר אלפר, שבשיעור הראשון פרסה עלינו את תורתה החכמה " Always read with a pencil". מאז, כל הספרים שקראתי מסומנים בעיפרון, פסקאות ומשפטים חכמים שאני יכולה לחזור אליהם תמיד. בשנתיים האחרונות אני לא קוראת יותר אלא מאזינה לספרים, ומתכוונת לכתוב על זה בקרוב פוסט נוסף. אחד החסרונות בהאזנה לספר הוא, שלמרות שאפשר לסמן מיקום עם סימניות, זה לא אותו הדבר כמו לסמן משפט מחץ בקו, או לכתוב לידו הערות, ואחר כך לחזור אל המקום המדוייק, גם כעבור שנים, בזכות זיכרון חזותי של מיקום, למשל.
איך התאהבתי בעיפרון. רונית כפיר

רוצה גם עיפרון בלאקווינג?

  •  

    החדשות הטובות! Yoolettta, חנות הנייר ומכשירי הכתיבה המקסימה בכיכר מסריק, הם היבואנים הבלעדיים של העפרון הזה בארץ, ולכבוד הפוסט ארגנו הנחה מיוחדת לקוראי הבלוג! אני בטוחה שגיריתי את בלוטות העופרת שלכם, אז הנה קוד קופון שתוכלו להשתמש בו בחנות.
    הקוד BWPRONIT ייתן לכם 15% הנחה על כל מוצרי פלומינו (עפרונות שבמלאי ומחקים להחלפה).
    זה מאד משמח אותי כי זו פעם ראשונה שיוצא לי להעניק הטבה לקוראים שלי, ואני מאד אוהבת את החנות יולטה ואת כל מה שהיא מסמלת. אז תהנו!

    אני מזהירה אתכם – זה ממכר. ספרו לי על זה!

עכשיו 15% הנחה בלינק הזה!

נ.ב. – הנטייה הטבעית שלי היא לכתיב חסר. אני תמיד כותבת "עפרון" בלי יוד (כמו "אִמא". או "נעים מאד" במקום "מאוד"). אבל גוגל הראה לי שיש רוב מוחץ לעיפרון עם יוד, ולכן בלעתי את גאוותי הריקה והוספתי. עם הקוראים הרגישים הסליחה.

להמשך קריאהאיך התאהבתי בעיפרון

הבתים הכי מדהימים בעולם – סדרה מומלצת בנטפליקס

בשעת שעמום של קיץ, כשהראש מלא מידי אחרי שיעור בדיני עבודה, נתקלתי בסדרה של נטפליקס, עם הכותרת המושכת "הבתים הכי מוזרים בעולם", משום מה תרגום ל-  The World's Most Extraordinary Homes, ובגלל שאני כזו נחמדה, רצתי לספר לכם. כרגיל, התמונות יובילו אתכן אל המקור שלהן, ואם סקרנות מניעה אותך – שווה ללחוץ על הלינקים ולשוטט. אני יודעת, זו לא סדרה טרייה ממש, ועכשיו יש לה גם עונה שניה, ובה פרק מוקדש לישראל, אבל למקרה שפספסתם – שווה!
בשיתוף פעולה בריטי ביותר בין ה BBC לבין נטפליקס, משוטטים יחד השחקנית הבריטית קרוליין קוונטין, שמוצגת כ"חובבת נדל"ן" והאדריכל הבריטי פירס טיילור מ-Invisible Studio בין בתים שהם באמת יוצאי דופן. בעונה הראשונה ארבעה פרקים, וכל אחד מתרכז באתגר תכנוני בסביבה שונה: הרים, יערות, חופים, ומתחת לאדמה. כן, זה מדהים כמו שזה נשמע.
בעצם, זה הרבה יותר.
למעשה, אחרי שראיתי רק את הפרק הראשון רצתי לספר לכם, שתבואו גם. אין לי ספק שהפרקים הבאים יהיו מדהימים לא פחות.

סדרת אדריכלות נטפליקס הבלוג של רונית כפיר
Tucson Mountain Retreat, Tucson, Arizona, DUST, architect/contractor

סדרות אדריכלות של ה-BBC

זה לא דבר שמפסידים. מעבר לאדריכלות המהממת והנופים עוצרי הנשימה, שני המנחים של התכנית נהדרים כל אחד בפני עצמו, והחיבור בינהם מלא התלהבות וסימפטיה. הם מקפצים יחד על גג בית שנבנה מכנף של מטוס בואינג 747 ישן בקליפורניה, מבלים לילה ומתקלחים חדר לצד חדר בוילה מדברית באריזונה (אין וילונות! הכל פתוח לנוף!) ונוסעים מיבשת ליבשת. הצירוף של מומחה והדיוט מביא לצופים שתי נקודות מבט – האחת שלה, שמעבירה את חוויית הצפיה של חובבי האסתטיקה, הטיולים והאדריכלות, והפרשנות וההסברים של טיילור מוסיפים ידע והבנה לתהליכים ולתוצאות.

סדרת אדריכלות נטפליקס הבלוג של רונית כפיר
איפה בראשית ואיפה הם. המדבר של אריזונה Tucson Mountain Retreat, Tucson, Arizona, DUST, architect/contractor
סדרת אדריכלות נטפליקס הבלוג של רונית כפיר
Tucson Mountain Retreat, Tucson, Arizona, DUST, architect/contractor

אחרי ביקור בבית, אליו הם מגיעים עם הוראות ומפתח בלבד, וחווים אותו בצורה ראשונית ונקיה, הם פוגשים את הדיירים ולעיתים את המתכננים (יחד או לחוד) ומשוחחים איתם על התהליך: לא רק על הגשמת החלום (בדרך כלל זה מתחיל בבעלים שקונים את הקרקע בליבה של איזו שמורת טבע הורסת) ומציאת הפרטנר האדריכלי להגשמתו, אלא גם על תהליך הבניה, שלרוב מורכב מאד, ואפילו על העלויות והתהליכים תוך כדי. השיחה עם בעלת בית-המפלט בהרי מדבר אריזונה, למשל, רומזת על קשיים תקציביים וזוגיים לא פשוטים בתהליך הבניה המטורף, שעלה מיליוני דולרים. מה שנקרא, צרות של עשירים, גרסת האדריכלות. כך אנחנו זוכים להצצה דמויית-ריאליטי קצרה.

סדרת אדריכלות נטפליקס הבלוג של רונית כפיר
דלת החלל הציבורי נפרדת מהכניסה לחדרים. יש לצאת החוצה כדי להיכנס אל חדרי השינה. Tucson Mountain Retreat, Tucson, Arizona, DUST, architect/contractor
סדרת אדריכלות נטפליקס הבלוג של רונית כפיר
Tucson Mountain Retreat, Tucson, Arizona, DUST, architect/contractor

מעפר אתה

את הבית המקסים הזה בנו סטודיו DUST, שהחל משיתוף פעולה בין שני אדיכלים יוצאי מערב טקסס והוקם בטוסון, אריזונה. כמו רבים מהאדריכלים המוצגים בתכנית, הם מחויבים לשמירה על הסביבה, שימוש בחומרים ושיטות בניה טבעיות, ומספרים שרק שלושה קקטוסים הועתקו ממקומם בתהליך הבניה של הבית הזה. הבית נבנה בשיטות בניה מקומיות מאבן מקומית עם קירות עבים, ששומרים על הקור של הבית ביום ועל החום בלילה.

אפילו בתור אתר בניה זה יפה. DUST אדריכלים, הבית בבניה.

הם גם עיצבו את הכסאות בפינת האוכל, ואת אלו שנמצאים בחוץ. מה שקצת חסר לי בתכנית, שאינה מתיימרת לפנות לקהל מקצועי, הוא פוקוס מעט יותר מקצועי ואדריכלי. לא בכל הבתים אנחנו שומעים מהאדריכלים על התכנון (למשל כאן הם לא הופיעו) אולי זה יגיע בפרקים הבאים ובעונה הבאה, ואולי לא. את התחקיר תמיד אפשר להמשיך ולעשות אחרי זה לבד.

סדרת אדריכלות נטפליקס הבלוג של רונית כפיר
הכניסה לבית מורכבת ממדרגות בטון מפוסלות Tucson Mountain Retreat, Tucson, Arizona, DUST, architect/contractor

רואה ואינו נראה

האדריכל, שמוביל את התכנית, הוא פירס טיילור הבריטי, בעליו של המשרד "Invisible Studio". שם גאוני, כשחושבים על זה, שמעביר את התחושה של חוסר-אגו שעוברת גם בסדרה. המטרה שלי אינה להשאיר חותם על הטבע, אלא להתבונן בו מבפנים, להשתלב בו בלי להיראות.
הסטודיו בנוי על שיתופי פעולה, עוסק באדריכלות בינלאומית ומקומית תוך דגש על חינוך ומודעות סביבתית ופוליטית. הם מתעניינים לא רק בקשר בין הבית לסביבתו הטבעית, אלא גם בקשר של החומרים המקומיים וטכניקות הבניה. בתכנית טיילור מביא את זה לידי ביטוי, כשהוא שם דגש (ומן הסתם גם בחר את הבתים שעושים זאת) על החיבור בין התכנון והביצוע לבין הטבע, בין אם זה החום המדברי של אריזונה או השלג הנערם באלפים.

אחרי תכנית אחת אתם תמשיכו לצפות גם בגללו. הוא עצמו גר בבית מהמם בתוך יער, שנקרא Moonshine עם אשתו וארבעת ילדיהם. כדאי לכם מאד לראות את הבית כאן. הבית, שנמצא ליד העיר BATH, נבנה על יסודות של בית משנת 1786 ונמצא באמצע יער. אפילו השביל הקרוב מרוחק 400 מטרים מהבית, ובתהליך הבניה לא פגעו בכך לשם הגישה.

ככה זה נראה בחורף. אור-ירח, ושלג.
סדרת אדריכלות בנטפליקס. הבלוג של רונית כפיר
זה הנוף שלו מהמטבח. פירס טיילור בבית שלו, מונשיין.
סדרת אדריכלות בנטפליקס. הבלוג של רונית כפיר
בית מהמם באמצע היער, עם שטיח של איקאה ומפה של מרימקו. רוצה גם. מונשיין של פירס טיילור.

אחרי נסיעה של שעה מלוס אנג'לס הם מגיעים לבית בהרים שנבנה מכנפיים וזנב של מטוס בואינג 747 ישן. בעלת הבית, מהבעלים של חברת מרצדס בנץ, מספרת שהיא הבינה שנתקעה עם מטורף בשלב שכבר היה מאוחר מידי. היא מספרת את זה בשמחה וצחוק.. בית מוזר ומדהים. אחרי קפיצה קטנה לניו זילנד (אני אשאיר קצת לעיניים שלכם) הם מגיעים לבקתת סקי באלפים השוייצריים. את הבקתה המודרנית והמינימליסטית תכננו האדריכלים גבריאל האצלר והשותף שלה ובן זוגה (אם הבנתי נכון) אנדריאס פורימן למשרד AFGH, שנושא את ראשי התיבות שלהם. שווה למצוא אצלם פרויקטים דומים של בתי סקי.

בגלל הזווית שלה, לא נערם שלג בכניסה. AFGH אדריכלים. בקתה בשוויץ. צילום: Valentin Jeck
AFGH אדריכלים. בקתה בשוויץ. צילום: Valentin Jeck
תכנון פשוט, שלוקח בחשבון קשיי בניה ותנאי מזג אוויר. הבית נבנה ביום אחד מפריקסטים.

אם הפוסט עשה לכם חשק לחוות נופים מרהיבים ומרחבים, ואפעס, בדיוק אין עליכם כמה עשרות מיליונים לשכור את שירותיהם של טובי האדריכלים בעולם או מסוקי תובלה פרטיים להובלות אל פסגות ההרים, אולי תוכלו להתנחם באוהל מתחת כיפת השמיים והרבה דמיון. זה מה שאנחנו עשינו לפני שנה.
על פי הפירוט, העונה השניה מחולקת לפי מדינות (שזה טיפה פחות מעניין מפני השטח או סגנונות) אבל החדשות הטובות הן, שהם גם הגיעו לפרק שלם בישראל. ספרו לי על סדרות אדריכלות ועיצוב אחרות שאני חייבת לראות, ואני בינתיים רצה לראות את הפרקים הבאים!

להמשך קריאההבתים הכי מדהימים בעולם – סדרה מומלצת בנטפליקס

13 סיבות שבגללן אני רוצה להיות חברה של ג'סיקה היש

ג'סיקה היא נראית בכל פעם קצת אחרת, אבל תמיד מחייכת

ג'סיקה היש רונית כפיר
Photograph by Kari Orvik

זה קצת מזכיר לי אותי. הבנתי לאחרונה שאני פחות מתחברת לאנשים שלא מחייכים בתמונת הפרופיל שלהם, גם באתר שלהם. למה לא לחייך?

2. גם העבודות שלה מחייכות

היש היא מעצבת אותיות, מאיירת אותיות ומעצבת פונטים. היא כתבה ספר על עיצוב, יש לה שיעורים אונליין בסקילשייר וחיפוש יביא אתכם אל לא מעט סרטים שלה. יש לה עוד כמה פרויקטים אינטרטיים צדדיים (בהמשך הפוסט..). העיצובים שלה הרמוניים וזורמים, נעימים ולפעמים מלאי הומור, ממש כמוה.

ג'סיקה היש רונית כפיר

3. היש מתגמלת סקרנות בנדיבות

שזו בעצם דרך לעודד סקרנות, שמולידה יצירתיות.
ההצלחה של היש החלה בעקבות פרסום פרויקט יומי שנקרא Daily Drop Cap בספטמבר 2009. "דרופ קאפ" היא האות הגדולה שמציבים לעיתים בתחילת פסקה או עמוד. היש העלתה בכל יום אות מעוצבת לאתר חינמי ואיפשרה לאנשים להוריד אותה ולהתקין. הפרויקט לווה בהסברים ברורים והפך פופולרי במהירות. משם הדרך להצלחה היתה קצרה, ופרויקטים משגעים החלו לזרום אליה. בחנות שלה אפשר לקנות פוסטרים עם ציטוטים. היא גם כותבת לאיזו מסגרת איקאה הפוסטר יכול להתאים..
אני בדרך כלל שונאת כאלו, אבל שניים תפסו את עיני. הראשון הוא זה שלמעלה:

"The right way to live life is to give no Fucks but lots of Damns".
בתחתית חתומה @hels.
לא הבנתי את משמעות המילה הזו, ובעצת חברה גיגלתי את הביטוי. הגעתי לחשבון הטוויטר של הלן רוזנר, מבקרת אוכל בניו יורקר (שאומרת על עצמה: "I'm from the Midwest but I'm not nice". אהבתי). חיפוש קצר גילה לי שמדובר בציוץ של רוזנר, שהיש התלהבה ממנו והפכה אותו לפוסטר!

 

מחצית מהכנסות הפוסטר הזה נתרמות ל- ACLU, האיגוד האמריקאי לזכויות אזרח. סקרנות ונדיבות הם שני כוחות חזקים, שיכולים להניע חיים שלמים וגם קריירות. היש מרבה לפרגן לעמיתים שלה, לתת קרדיט, להתנדב (רק כשהיא רוצה!) ולעודד סקרנות של אחרים. האתר שלה מלא בלינקים, שמציעים עולם ומלואו לחובבי עיצוב. היא מאפשרת גישה נוחה למידע למי שמתעניין בה, עונה על שאלות לפני ששואלים בצורה נעימה ואסרטיבית (עוד בסעיף 8). בקריירה שלה, נראה שהיא ממוקדת מאד מצד אחד, אבל מרשה לעצמה ללכת אחרי הסקרנות שלה, ולעסוק בפרויקטים צדדיים מגוונים ומעניינים. בכל פעם שנכנסתי לאתר שלה מצאתי בו עוד ועוד דברים.

4. היש אוהבת להכין שיעורי בית ולקרוא ספרים

אחד הפרויקטים המהממים שלה, בעקבות האותיות התחיליות, היה סדרת ספרים לפי ה-ABC להוצאת פינגווין. היא קראה את כל הספרים ועיצבה להם את העטיפות. לי יש תואר ראשון בספרות אנגלית. רק אומרת שקראתי את כולם:

5. והיא עיצבה את זה בצבעי הקשת

שייראה טוב יחד על המדף! שווה לראות את הסרט בו פנגווין מסבירים על תהליך העיצוב של כל הסדרה. יופי של דברים יש שם.

ג'סיקה היש רונית כפיר

6. אנחנו משתמשות באותו העיפרון

כן, זה נהיה קצת קריפי מצידי אבל לא יכולתי שלא להבחין בו, בעפרון הבלקווינג של פלמינו. מי שמכיר אותי כבר יודע איזה ערך אני מייחסת לו. אפשר למצוא אותם בארץ בחנות יולטה.

עיפרון פלומינו ג'סיקה היש, רונית כפיר

בסרט הזה תוכלו להכיר אותה ואת העבודה שלה:

7. יש לה צילום של "אל קפיטן" על שומר המסך שלה!

טוב, אם אנחנו כבר בקריפיות. היש גרה ועובדת בסן פרנסיסקו, ואך הגיוני שנסעה למקום המושלם הזה. אילו אני גרתי בקליפורניה גם אני הייתי נוסעת ליוסמיטי כל סופשבוע כמעט ובוהה בסלע המושלם הזה. וזה לא קריפי. רואים את זה בבירור בסרטון.

ג'סיקה היש רונית כפיר

8. אין לה "לא נעים לי..". והיא מתעסקת בגבולות עם לקוחות!

נתקלתי לראשונה בהיש בתרשים הזרימה הנהדר "האם כדאי לי לעבוד בחינם?", שהוא אחד מהפרויקטים הצדדים שהיא עושה למען מעצבים גרפיים ומעצבי אותיות. רבקה נרקיס, צלמת, שנתקלה בתרשים הזה וגם לה נמאס לקבל "הצעות" לעבודה בחינם יצרה איתה קשר, קיבלה רשות לתרגם והעלתה את זה לפייסבוק. גם היא אשה כלבבי. יוזמת! רבקה נענתה לבקשה שלי לשנות את התרגום המקורי כך שיהיה יותר נייטרלי מבחינת מגדר (קצת פחות "אתה") כי עבודה בחינם היא בעיקר בעיה של נשים.. בנתיים הנה הגרסה הראשונה, וכשתהיה השניה מוכנה אעלה אותה גם לעמוד הפייסבוק שלי, נעים מאוד.

האם כדאי לי לעבוד בחינם? ג'סיקה היש רונית כפיר

אבל התרשים הזה הוא כלום! באתר שלה יש לה מחולל תשובות ללקוחות, שעונה חד וחלק, בקלות, אלגנטיות ואסרטיביות על בקשות של לקוחות על פי סינון: האם זה חבר? (בשמחה, אם אתה נותן לי חופש אמנותי מלא. וחשוב שיהיה ביננו חוזה!) זה מלכ"ר? זה עסק? יש להם תקציב דחוק? אז לא. יש תקציב יפה? שלום, בואו נדבר עסקים.

אם את עצמאית או אתה עצמאי, ממליצה לשנן את התרחישים כאן ולהתאמן עליהם. כן, זה כל כך פשוט. יש לה מאמרים נוספים שעוסקים בתמחור עבודת עיצוב ועבודה עם לקוחות.

9. היא מעולה עם טקסטים

הניסוחים שלה במכתבים האלו מדויקים, ובאותה הנדיבות היא גם מציעה באתר שלה 4 גרסאות שונות לביוגרפיה שלה (תחת "מידע לעיתונות") החל משורה אחת ועד עמוד שלם. הפוסטר הזה הוא ציטוט של עצה שהיא נתנה למעצבים צעירים בראיון: "מה שאתם עושים כשאתם דוחים את העבודה שלכם הוא מה שאתם צריכים לעסוק בו כל חייכם". חברה שלי שאלה אותי אם קיפול כביסה נחשב.

את עצמה היא מגדירה Procrastiworker, שזה שילוב של "דחיינות" (procrastination) עם עבודה. זה מזכיר לי את הפרק בספרה הנהדר של אליזבת גילברט, "Big Magic" שעוסק בסקרנות (ראו סעיף 3): גילברט ממליצה שנרד קצת מעניין ה"תשוקה", שלמענה אנשים עושים מעשים דרמטיים, ונסתפק בסקרנות. סקרנות שואלת שאלה פשוטה: מה מעניין אתכם? וזה לא חייב להיות משהו גדול מהחיים. מה מעניין אתכם ממש ברגע זה? הלינק הזה? יאללה תלחצו עליו. היא גורסת שאם לא נעצור את הסקרנות שלנו, נגיע למקומות שיחזיקו את היצירתיות שלנו בוערת. ונראה שהיש חיה ויוצרת בדיוק כך. גם הציטוט הזה לגבי עיסוק ועבודה, מתחבר לזה.

ג'סיקה היש דחיינות. רונית כפיר

10. היא מוכשרת לאללה

וזה צירוף של עבודה מדויקת, מבוקרת ומאורגנת ( 10.א. שולחן העבודה שלה מסודר כל כך!) עם כשרון וקלילות. הנה למשל השיפורים שהיא עשתה בלוגו של מיילצ'ימפ, שדרכו קיבלתם את ההזמנה להגיע לבלוג שלי (מה, לא? אז תירשמו למעלה לעדכונים!) ועוד אחרים בעמוד הלוגואים באתר שלה.

גם כאן ניכרת הנדיבות שלה, וההבנה שהדרך הטובה ביותר ללמוד היא ללמד. הנה פוסט שלם בו היא מסבירה כיצד ומדוע הגיעה מהגרסה הישנה לחדשה.

11. והיא נותנת גם לי להרגיש ככה

אחד הפרויקטים המעולים שעשתה, הוא אתר "אלפים מתחת ל-90" שהוא תשובה דמוקרטית ומגניבה לפרויקטים כמו "שלושים מתחת ל-30", של מגזין פורבס אליו נבחרה (פעמיים!), ורבים אחרים בעולם.

אתם רק צריכים להיכנס לאתר הזה, להכניס את השם שלכם ועיסוק לבחירתכם, ותוכלו לקבל תעודה! כדי לשמור אותה עושים צילום מסך, ואם אתם לא יודעים איך לעשות צילום מסך, ג'סיקה תסביר לכם בלינק בתחתית.

12. התחפושת המשפחתית שלה להאלווין

תחפושת ג'סיקה היש. הבלוג של רונית כפיר

13. ווס אנדרסון הוא לקוח שלה

ויחד איתו טיפניס, ספרי פיגווין, אמריקן אקספרס, רשת טארגט והרשימה רק הולכת ומתרחבת. כמו שהבנתם, שווה לעקוב אחריה, כולה בת 34, להיכנס לאתר שלה וללכת לאיבוד – כי אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים!

ווס אנדרסון ג'סיקה היש, הבלוג של רונית כפיר

ואחרי פרסום הפוסט מצאתי עוד משהו מעולה!

14. כשאתם גולשים באתר שלה, שימו לב לכתובת ה-URL!

תודו שהיא שווה, היא שווה היש שווה!
תהיה: איך ייתכן שבארץ לא צמחו טיפוגרפים שעוסקים באיור כזה של אותיות? במיוחד נוכח הדרישה לציטוטים שאינם תמונות בבתים של דתיים? או שמא ציטוטים קלישאתיים של חוכמת חיים עובדים רק באנגלית? ("פריז זה תמיד רעיון טוב" באמת לא ממש נשמע משהו).
היכן אתן, מעצבות גרפיות דוסיות מחוננות? הייתכן שפספסתי אתכן? אשמח להכיר.

לסיום קבלו עוד סרטון שלה:

להמשך קריאה13 סיבות שבגללן אני רוצה להיות חברה של ג'סיקה היש

בת מצווה בבית: עצות להפקה פשוטה ומהממת

העצה הטובה ביותר שלי למי שחוגג בת מצווה בבית מבוססת על הטעות הגדולה שלי: אל תוותרו על צילום מקצועי.

צלמת הבית עברה לקנדה, חשבתי שמדובר באירוע קטן וזה מיותר, וגם לא רציתי להגדיל עלויות.
עם עוד קצת מחשבה יכולתי להעלות לכאן עכשיו צילומים יפהפיים מהאירוע, כך שגם הפוסט הזה היה נראה הרבה פחות עלוב.
אל תחזרו על הטעות שלי: שכרו את שירותיה של צלמת מקצועית (או צלם) שתתעד את הרגעים המרגשים והיפים של האירוע הזה. בלינק הזה תראו כמה טוב זה נראה בבר המצווה של שחר..

בת מצווה ביתית. בלוג רונית כפיר

ולא, לא דוד עם מצלמה ממש טובה ולא חברה עם טלפון נייד. צלמת מקצועית, שיודעת להיות באירוע בלי שירגישו בה, שיודעת לתפוס את מה שחשוב ואיך שצריך. זה שווה כל שקל. כאמור, הפוסט הזה יעוטר בצילומים גרועים מהנייד שלי. תאמינו לי שזה מבאס אותי הרבה יותר משזה מבאס אותכם. עמכם הסליחה.

ועכשיו נתחיל:

את בת המצווה של עינב, בתי, שנחגגה בינואר 2017, ציינו בלימוד סקי משותף בחופשת סקי בת שבוע. שתינו למדנו לראשונה לגלוש. כתבתי על זה שני פוסטים בבלוג.

הפקת בת מצווה ביתית. הבלוג של רונית כפיר
ככה נראה צילום מקצועי. והיא בטח גבהה מאז ב-10 ס"מ..

כעבור כמה חודשים הבנו שאנחנו (וגם היא) רוצים לחגוג כמו שצריך, עם המשפחה הקרובה. הבית שלנו הוא מקום אירוח אידאלי ולכן בחרנו תאריך (סוכות) שלא היה קשור כלל לתאריך המקורי והזמנו את כולם לערב. בסופו של דבר, מהרגע שהאירוע קיבל אישור ועד שהתקיים עברו שבועיים רגועים יחסית. החגיגה היתה מקסימה ומרגשת, ואשמח לחלוק עימכם כמה רעיונות ותובנות.

בלי היסטריה ובלי חובות

כל מי שניסתה להרים חתונה בהפקה "צנועה ועצמאית" ודאי זוכרת, שבסוף זה תמיד יוצא יקר יותר. גם אירועים קטנים אינם זולים. קייטרינג ביתי טוב לא יעלה פחות מ-100 שקל לאורח, ואם התברכתם במשפחה של 35 עד 50 איש, הרי שכבר מדובר ב-5000 שקל. הוסיפו לזה צלמת ( שתעלה כשליש מהסכום הזה?), קישוטים והשכרת ציוד (שולחנות וכסאות) וכן, זול זה לא.
במקרה שלנו לא היו כלולות כאן עלויות הפקת "בוק בת מצווה", וכל ענייני השיער-איפור-בגדים. אם אתם משקיעים באירוע שיש בו תוכן ואנשים אהובים, נראה לי שצילומים טובים מהאירוע עצמו יוכלו להרכיב אלבום מקסים אחרי כן. גם על זה כתבתי כבר פוסט.

מראה אחיד וחגיגי: נושא או צבע

במקרה של הבת שלי זה היה ברור. בחרנו ללכת על אדום והפועל ירושלים. זה ודאי לא יפתיע את העוקבים אחרי..
בתור מתנת בת מצווה קיבלה עינב מאבא שלה מנוי לעונה של הפועל (כשהיתה בת 11) ומאז גם הפועל וגם הכדורסל נכנסו לה ולנו עמוק לחיים (למי שלא מכיר את הפוסט על חשיבות הספורט לנערות, ממליצה).

#יאללה_עינב, בת מצווה ביתית. בלוג רונית כפיר
תראו מה מצאתי בחנות סדקית
#יאללה_עינב. בת מצווה ביתית. הבלוג של רונית כפיר
והנה מספרי הזיג-זג נכנסות לפעולה. הן עוד ישובו!

עם כמות המקומות שמוכרים כלים חד פעמיים אונליין, אין בעיה לקנות כלים, מפיות ועוד המון אביזרי קישוט למסיבות בגוונים מתאימים. אני ממליצה לבחור גוון אחד או שילוב של שלושה, כשברור מה הגוון הראשי בינהם, וללכת עליו. במקרה שלנו קישטנו את הסוכה באדום (מפיות, נרות במרכז השולחן וכדורי נייר) וקישוטים נוספים באפור ולבן. הכנתי עציצי תבלין שהיו במרכז כל שולחן עם הנושא והגוונים, אבל גם בלי להכין (צרפו למספרי הזיג-זג ולאקדח הסיכות גם אקדח דבק! תענוג!) אפשר פשוט לקנות פרחים בגוונים המתאימים.

זו היתה הפעם הראשונה שעשינו שימוש בכלים חד פעמיים, ולקחנו צלחות מעלי דקל וסכו"ם עץ מקסים, שאמנם נראו יפה והתכלו, אבל קצת יותר מדי תוך כדי השימוש… הכפות וקערות המרק קצת ספגו את המרק.
אותם הכללים תקפים גם לעריכת שולחן ליל הסדר המתקרב. טיפ אחרי שני לילות סדר ענקיים שערכתי: מה שתמיד הורס את עריכת השולחן המהממת ביותר הן הגדות בגדלים וצבעים לא אחידים. אם את OCD כמוני – אולי שווה לחשוב על עטיפה אחידה לכל ההגדות, לפחות לרגעים הספורים בהם השולחן עומד יפה ומסודר.

בת מצווה ביתית. בלוג רונית כפיר
צלחות וסכו"ם מתכלים (קצת יותר מדי) והרבה אדום.

בגלל שהיינו בסוכה, הוספנו לה המון קישוטים ומנורות תלויות (לאיקאה יש שרשראות מנורות עם כיסויי לבבות אדומים שהתאימו לנו בול) וזה נהדר בכל אירוע. חשוב לדאוג לתאורה חזקה במקום בו יושבים לאכול (לא כיף לאכול בחושך) אבל תאורת אווירה נעימה מסביב, או לחלקים של הערב. נרות במרכז השולחן ומסביב למשל. אם יש לכם חצר גדולה, שווה להשקיע בשרשראות נורות על העצים ומסביב.

בת מצווה בבית. רונית כפיר בלוג
תאורה עמומה במרכז השולחן.

בבר המצווה של שחר ארגנתי מרכזי שולחן מקסימים עם ענפים מהיער ואיצטרובלים. האירוע התקיים בשבת ולכן גם משם אין לי צילומים מקצועיים. צריך לזכור שמה שיפה במראה של אירועים מהסוג הזה הוא האחידות של השולחנות. זה לא חייב להיות מפוצץ, כי זה מספיק מרשים ככה. כדורי הנייר היפים שנתלו בבית שימשו אותנו גם בבת המצווה.

בת מצווה ביתית. בר מצווה בבית. הבלוג של רונית כפיר
אני מאד אוהבת לתלות דברים מהתקרה. זה תמיד מוסיף חגיגיות ואינטימיות.
בר מצווה בבית. בלוג רונית כפיר
החגיגה בבית בסימן חגיגת הליקוט: איצטרובלים וענפים מהיער.

בר מצווה בבית. בלוג רונית כפיר

לבר המצווה של שחר הכנתי ברכונים, בגלל שחגגנו בשבת. הפעם ויתרתי, אבל כבר שנתיים סחבתי איתי רעיון לברכונים תואמים לעינב: שני הנושאים מהיער, ואפילו וורוד לבת:

ברכונים מעוצבים. בר מצווה בבית. הבלוג של רונית כפיר
הצילום של גלית לוינסקי. העיצוב של שירלי פלדה.
ברכון בת מצווה. בת מצווה בבית. הבלוג של רונית כפיר
וזה הברכון שלא הודפס. צילום של דניה מור-גורן, עיצוב שירלי פלדה.

אאוטסורסינג – כי לא חייבות לעשות הכל לבד

נעזוב שניה את העיצוב ונגיע לזמינות שלי להיות נוכחת באירוע.
אמנם יצא לי לארח את המשפחה שלנו בביתנו פעמים רבות (כולל בברית – מה חשבתי לעצמי?!) אבל הפעם היה לי ברור שאני מזמינה קייטרניג (היה גם ברור מהיכן אחרי ההצלחה בבר המצווה של שחר!).
אבל לא מספיק להזמין אוכל, שולחנות וכסאות. חשוב שיהיה מי שיעזור באירוע עצמו: לערבב את הסלטים ולהגיש, לחמם את הפשטידות והמרק (כן, הכל צמחוני) לאסוף את הכלים ועוד. סכמו מראש עם בחור או בחורה צעירים מהאזור שלכם שיהיו ויעזרו (זה בהחלט שווה 50 שקלים לשעה!) ויורידו מכם דאגות. אלי הגיעה קארין האלופה, בת של חברה, ותקתקה את כל המרכיבים בצורה כזו, שלא הפסקתי לחשוב מה הייתי עושה בלעדיה.

אם ממש בא לכם להכין משהו אפשר לדאוג לאיזה קוקטייל טעים, שכולם יהיו במצברוח טוב. אמנם זה לקוח מאירוע אחר, אבל אחלה דבר לעונה הזאת – פונץ' רימונים עם ערק. המתכון לקוח מכאן. גם משפחות שלא שותות אלכוהול בדרך כלל, ישמחו לשלוק של משהו מתוק וטעים, ועל הדרך ייטיבו ליבם ביין. כדאי!

קיר צילום

כשכבר הבנתי שצלמת מקצועית לא תהיה, חשבתי על מקום בו כל האורחים יעצרו ויצטלמו עם כלת בת המצווה.

בגלל שהיתה סכנה לגשם (עליו עוד יסופר) החלטתי למקם את הפינה בכניסה המקורה לבית. חשבתי בהתחלה על אל-בד, אבל אז נזכרתי שיש לי מפת שולחן אדומה (תודה ליאת!). נעצתי אותה עם שלושה מסמרים בקיר בגובה שהוא מעל לגובה ראש (220 ס"מ בערך) ואליה הצמדתי את הכיתוב #יאללה_עינב (מלשון "יאללה הפועל").

בת מצווה ביתית. הבלוג של רונית כפיר
קיר צילום בכניסה לבית: מפת שולחן ואותיות מנייר

אגב, עוד סיבה לקחת צלם מקצועי (אם לא השתכנעתם עד עכשיו!) היא שצילומים כאלו נראים פי מיליון יותר טוב עם פלאש טוב. לנו יצאו המון מטושטשים עם צללים איומים (משפחה עם אף גדול?) בגלל שמקור האור היחיד היה מלמעלה. אם אין לכם צלם, נסו לדאוג לפרוז'קטור גדול על עמוד שיאיר ממול. פשוטים כאלו בחנויות חומרי בניין עולים 60 שקל.

הדרך הפשוטה ביותר ליצור את האותיות היא להדפיס ב WORD אותיות גדולות ממש (למשל גודל 600) כך שכל אות תהיה בגודל של עמוד A4.
מסמנים את כל המסמך ובוחרים באופציית הקונטור (outline) שנמצאת בסרגל עיצוב האותיות.
אחר כך בוחרים שוב את האותיות וצובעים אותן בלבן (בתמונה הבאה) כך הן מודפסות בלבן. אם מתחשק לכן אותיות צבעוניות – עדיף להדפיס על דף צבעוני בקונטור בלבד, ולא לבזבז דיו צבעוני. זה גם בחיים לא ייצא אחיד בגדלים כאלו.

בת מצווה ביתית. הבלוג של רונית כפיר
בשלב הראשון בוחרים שהאות תהיה מוקפת בקו מתאר – קונטור/outline
בת מצווה ביתית. הבלוג של רונית כפיר
ובשלב השני בוחרים את גוון האותיות עצמן – לבן. כך נשאר רק קו מתאר דק שמתאים לגזירה.

את האותיות הצמדתי לקיר בעזרת אקדח סיכות: אחד מהעזרים הביתיים שהם חובה בכל בית! אולי אפילו לפני מספרי זיג-זג..
שימו לב שבצילום לא שמים לב לסיכות כלל, ואין מה לדאוג. אם אין מפת שולחן אפשר פשוט לקנות בד כותנה באורך שני מטרים. עדיף בד חלק, או עם דוגמא גדולה יחסית, שמצטלמת טוב.

את הרעיון להאשטג לאירוע לא היה לי זמן לשכלל או ליישם, אבל זו יכולה להיות התחלה של רעיונות רבים. סימנתי את כל הצילומים באינסטגרם שלי בהם מופיעה עינב בהאשטג הזה. אפשר לבקש מחברים ומשפחה להצטלם ולהעלות את הצילום עם ההשטג, ואז להקרין את זה באירוע. כאלו דברים.

בת מצווה ביתית. קיר צילום. בלוג רונית כפיר
קיר צילום ונערת בת מצווה

אני יודעת שבקושי התייחסתי לתוכן. והרי התוכן חשוב לא פחות, ביננו. חלק מהחוויה המשותפת התחילה בשנת הבת-מצווה עם המנוי למשחקים של הפועל עם אבא, אחרי זה בסקי עם אמא, ועוד תכנים באירוע עצמו. יש שמארחים גם משפחה וגם חברות בחגיגה, וצריך למצוא תוכן שיתאים לכולם. זה באמת אתגר לא קטן.
האירוע עצמו היה נהדר ומרגש, עם ברכות וריגושים ופרשת וארא וגשם.. גשם שהפתיע אותנו ותוך שניה המשפחה אספה את כל השולחנות וקישוטי הנייר שנפרסו לסרטים ארוכים מהגשם הכבד ונכנסה פנימה. (חבל שלא היתה צלמת..).
בסוף היום עינב הודתה שהיה הרבה יותר מרגש ממה שציפתה (חבל שלא היתה צלמת..), ואפילו כמה חודשים אחרי, זוכרת את הברכות והאיחולים שאיחלו לה.

אין לנו בחיים המון תירוצים לאסוף סביבנו את המשפחה הקרובה שלנו ולעצור ולברך ולהוקיר. ממליצה לשמר את הרגעים האלו. אם לא בצילום – בכתיבה.

להמשך קריאהבת מצווה בבית: עצות להפקה פשוטה ומהממת

עיצוב מפות טיולים בפארקים הלאומיים בארצות הברית – קמפינג 4

למרות הבלגאן הפראי ששרר באוטו הענק שלנו בטיול במערב ארצות הברית, תמיד זכרנו היכן שמנו את המפה.
התאים הנוחים שבצידי הדלתות, והתא החשוב שבין שני הכסאות הקדמיים הוקדשו כולם לניירת. בתוך חווית הטבע העצום והפראי, הניירות המסודרים שלנו היו לנו עזרה עצומה ותענוג גדול. החלטתי להקדיש להם פוסט משלהם.

*** קראו בסוף תוספת חדשה***

לאמריקאים זה ודאי מובן מאליו, ומי שעיצוב גרפי לא מדבר אליו אולי לא יבחין בזה כלל, אבל חלק גדול מהתענוג בטיול היה העלונים והמפות שקיבלנו בשמורות ובפרקים בהם ביקרנו.

השיזוף קצת ירד מאז.. בימים חמים יותר, בקניון ברייס.

מאמלקת למי שלא קרא את שלושת הפוסטים הקודמים שלי: הטיול שלנו, בן חמישה שבועות, כלל בעיקר מסלולי הליכה בטבע ולינה באוהלים לסירוגין עם לינה במלונות. בכניסה לכל פארק, לצד חיוך מסביר פנים, קיבלנו מהפקח או הפקחית את העלון המקומי.
בתחנת המידע, שמנוהלת גם היא על ידי פקחים, יכולנו לקבל מפות מפורטות יותר של השטח ושל מסלולי טיול. אפשר גם פשוט לבוא ולשאול: לגבי מזג האוויר, עומסים צפויים, תצפיות של חיות, מסלולים מתאימים ואפשרויות טיול. על הדרך אפשר גם לקנות מזכרות מהממות ושימושיות (אל תחסכו! אני מצטערת על מה שלא קניתי!) למלא מים ולמחזר פסולת.

Image-22

כן, למרות שעברנו כמה מדינות, העלונים שקיבלנו בכל פארק היו זהים: מיתוג פשוט וקריא, ומתקפל בנוחות לגודל קטן.
מהר מאד הבנתי שיש כאן מראה אחיד, ושמרתי על כל המפות. בצד אחד מפה מפורטת של הפארק עם מקרא נהדר, ובצד השני מידע כללי על הפארק ומה שרלוונטי בו: היסטוריה, גאולוגיה, צמחיה ובעלי חיים נפוצים באזור. הכל מלווה ביותר צילומים ואיורים מאשר טקסט, והטקסטים כתובים היטב וערוכים לפסקאות קצרות ומעניינות.

הנה כך נראה העלון של ילוסטון: מצאנו את עצמנו פותחים אותו לא פעם כדי להחליט אם ראינו מוס או אלק. זה תמיד היה אלק, אגב. חננאלק, או נתנאלק. או אלקנה..

עיצוב מפות. טיולים באמריקה. רונית כפיר

הטקסטים, שהיו תמיד באורך מצויין, היו מעניינים, רלוונטיים וכתובים היטב. בנסיעות בין נקודה לנקודה קראנו חלק גדול מהטקסטים, כשלא היינו צמודים למדריכים של נטע דגני.
כך נראה העלון הפתוח של ברייס:

עיצוב מפות. טיולים באמריקה. רונית כפיר

זה קצת מוזר לי לשים כאן צילום של מפה, אבל גם קצת לא. אני לא זוכרת מתי קיבלתי מפה כל כך קריאה כשיצאתי לטיול בארץ, ובעצם למה? העלונים נותנים מידע שרלוונטי גם להדיוטות ומבקרים מזדמנים, וגם לטיילים מקצוענים. הן העיצוב שלהם והן המידע שבהם מצליחים להיות רלוונטיים לסוגים שונים של מבקרים, ותמיד מצאנו בהן מידע חדש.
המפה תמיד קריאה ונעימה. גם היא נראית מקצועית מאד אבל לא צריך לדעת לקרוא מפות שטח כדי להתמצא ולהבין. יש בהן ציונים ברורים של כל מה שצריך לדעת: כבישים, אתרי קמפינג, שירותים ציבוריים, נגישות לכסאות גלגלים ועוד.

תרשו לי עוד אחד. הנה זה של יוסמיטי. יש הבדלים גרפיים קטנים בין שמורה לשמורה, אבל כולם נאמנים לאותו המיתוג ואותו התמצות.

עיצוב מפות. טיולים באמריקה. רונית כפיר

בתחנות המידע בתוך הפארקים עצמם מקבלים את העלונים הבאים, לעיתים עיתונים של ממש ובהם מידע מפורט על מסלולים. הנייר הוא כבר נייר עיתון, אבל הפירוט בו פשוט נהדר. כך נראה צד אחד של המפה של קניון ברייס, על שפע מסלולי ההליכה שבו:

עיצוב מפות. טיולים באמריקה. רונית כפיר

הקסם האמיתי היה בפירוט של המסלולים. הלוואי שיום אחד השמורות בישראל (או מרכזי מידע למטיילים באזורים מסויימים) יחלקו עלונים כאלו למטיילים, שסומכים על יכולתו של המטייל לעבד את המידע, לדעת מה מתאים לו ולהחליט לבד.

המסלולים שמפורטים ב"מדריך הטיולים" מסומנים לפי רמת קושי בירוק, צהוב וכחול – קל, בינוני וקשה. בכל אחד מהם מידע מפורט וברור אודות שם המסלול ונקודת ההתחלה שלו, אורך המסלול (במיילים ובקילומטרים, יען כי יש הרבה תיירים) ומשך הזמן הממוצע שיש להקדיש לו, הבדלי הגובה בתוכו (עליה או ירידה של כמה מטרים) ותיאור כללי שלו. בתמונה הבאה פוקוס על פירוט כזה:

וכאן מקרוב. פירוט לרמת המטרים, כולל הערות והמלצות באדום ("הטיול הכי פופולרי שלנו!") ואפילו מסלול נגיש לכסאות גלגלים וכלבים. הודות לשירות האמריקאי הנפלא, בפארקים מסויימים (כמו ברייס וזאיון) נוסעים שאטלים במסלול קבוע, כדי לצמצם נפח תנועה בתוך השמורה ולעזור למטיילים להתחיל טיול בנקודה X ולסיים בנקודה Y בלי לעשות "הקפצת רכבים", מנהג שנראה לי, אפעס, פחות מקובל אצל האמריקאים.

הפער בין פירוט הטיולים לבין כמות המטיילים מפתיע. מטיילים לבד!

זו קצת שאלת ביצה ותרנגולת – האם המפות והנגישות הזו מייצרות את הכבוד של המטיילים לטבע ולפקחים, או שמא ההתנהלות המכובדת והמנומסת של האמריקאים מאפשרת את קיומם של העלונים והפקחים. אני מאמינה שכשאדם נתקל בשירות טוב שמכבד את עצמו, כמו למשל בשירותים ציבוריים שמתוחזקים תדיר ונקיים, הוא מחזיר יחס כזה ומשאיר אותם נקיים.

אולי אני תמימה. בכל מקרה גם המדים של הריינג'רס (איך, איך אין לנו צילום עם אחד? יותר מתוקים מאלק) היו חלק מהחוויה של השירות, המקצועיות, הנועם המזמין לטייל.

עיצוב מפות. טיולים באמריקה. רונית כפיר
עיצוב מפות. טיולים באמריקה. רונית כפיר

מה שמדהים היה, שלמרות המידע המפורט בעלונים, עושה רושם שהאמריקאים לא מבינים כלום בטיולים רגליים, ויוצאים לטיול של שישה קילומטרים בשמש מדברית קופחת בצהרי היום בלי כובע (גם לילדים) ועם בקבוק של חצי ליטר מים ביד. למשפחה שלמה.
לגבי השילוט – במסלולים הפופולריים בפארקים הגדולים השילוט מאד ברור, ולעיתים על השלט הנושא את שם המסלול כתוב גם אורכו. מצד שני, לאורך שבילים פחות מתויירים (למשל כל מה שצעדנו בילוסטון) כמעט שלא היה שילוט, בטח שלא אבנים מסומנות בצבעים שונים.
היכולת של האמריקאים להעביר מסרים ברורים על ידי ניסוח מדויק בשלטים ובעלונים משתלבת היטב עם הנימוס שלהם והשמירה על הכללים. הנה שלט במלתחות באתר הקמפינג המקסים קודכרום:

עיצוב מפות. טיולים באמריקה. רונית כפיר

וכך נאמר בשלט: "עזרו לנו להימנע מתיקוני אינטסטלציה יקרים. אנא הניחו כאן נעלי טיול וסנדלים, לפני כניסתכם למקלחת".
בהיותי טירונית מלתחות וטיולים, לא היה עולה על דעתי להימנע משובל בוץ, אלמלא הרהיט הזה והשלט המסביר את ייעודו. כמה פשוט ככה יעיל: להסביר מראש את רצונכם. וכמובן שהמקלחות היו נקיות יותר מאלו אצלי בבית.
אותה חוויה חיכתה לנו בליל הקמפינג הראשון שלנו בילוסטון, בה הפקח המקסים בירך אותי לשלום, שאל אותי אם זה הלילה הראשון שלנו בקמפינג, ולא הסתפק במתן עלון ההוראות והתקנות של המקום, אלא גם סימן לי במרקר זוהר את הסעיפים החשובים (אסור להדליק אש מחוץ לעיגול, אסור להשאיר אוכל בחוץ בכל עת כי יש דובים) ולא הסתפק רק בזה, אלא קרא איתי את שלושת הסעיפים החשובים שהוא סימן.

ולסיום, מילה על האובססיה של האמריקאים עם "בטיחות" או "בטחון". כמעט בכל מקום בו היינו בירכו אותי לשלום עם "Be Safe". בין אם זו פקחית בתחנת מידע, זבנית בתחנת דלק או מטיילים אחרים שבאו מולי בשביל. מרוב איחולי בטיחות התחלתי להילחץ. "מה כל כך מסוכן כאן?" חשבתי לעצמי. ראיתי איך זה קורה לי, מה שהם עושים לעצמם: הכל שקט פה (יחסית) אז למה שלא נלחיץ את עצמנו בסכנות אפשריות?
הנה שני שלטים שחיכו לנו בתחילתו של מסלול. לא דאגנו בכלל, מה פתאום:

עיצוב מפות. טיולים באמריקה. רונית כפיר
תיזהרו לא למות ממכת ברק
עיצוב מפות. טיולים באמריקה. רונית כפיר
או להיטרף על ידי דוב...

תוספת לאחר הפרסום - על עיצוב מפות

שמחתי לקבל מייל מחבר ילדות, אילן רייזינגר, בו הוא מפנה אותי למעצב של העלונים של הפארקים הלאומיים.

מתברר שלא סתם אהבתי אותם. מי שאחראי עליהם הוא מעצב העל מאסימו ויניילי, שמת בשנת 2014. ויניילי (או וינלי, Massimo Vignelli) היה מעין "מעצב על" שידוע באמירתו: "אם אתה יכול לעצב דבר אחד, אתה יכול לעצב כל דבר".
וינלי גדל באיטליה, שם למד אדריכלות במילאנו וונציה, ובשנת 1966 היגר לארצות הברית. הוא הקים שם משרד עיצוב עם אשתו, ללה. וינלי גדל על המודרניזם והגדיר את עצמו כ״אדריכל של מידע״. ציטוטיו על עיצוב מוכרים למעצבים רבים.
מפות הוא ידע לעצב. הוא אחראי למפה של הרכבת התחתית בניו יורק, וגם לשילוט שקיים בתחנות עד היום.

מפת האסבוויי של ניו יורק. פאולו וינלי. הבלוג של רונית כפיר
שילוט בתחנת סאבווי בניו יורק. פאולו וינלי

כשיצאתי לפוסט הזה, ידעתי שאיני יודעת מספיק על ההיסטוריה של העיצוב הגרפי כדי להתחיל לנתח אותה או את העלונים, אבל מתברר שעשיתי תחקיר מחורבן. מתברר שצריך לדעת לחפש היטב בגוגל.  עכשיו מתברר גם שאני לא היחידה שאוספת את המפות האלו…

עיצוב מפות. טיולים באמריקה. רונית כפיר

וציטוט מפורסם של מאסימו וינלי ממחיש את העניין:

להמשך קריאהעיצוב מפות טיולים בפארקים הלאומיים בארצות הברית – קמפינג 4

הפארקים הלאומיים: הרעיון הטוב ביותר של אמריקה. טיול קמפינג 3

הרעיון של שימור אוצרות טבע כשמורות או פארקים הוא אמריקאי. על שמירת הטבע וניצולו, על אדנות וענווה, יזמות ואדריכלות נוף. פוסט שלישי בסדרה על הפארקים הלאומיים של ארצות הברית בעקבות הטיול המשפחתי שלי

מכל שלושים וחמשת הלילות של הנסיעה שלנו לטיול פרקים לאומיים במערב ארצות הברית, היו שני לילות פתוחים. באחד מהם, שנועד לרווח נסיעה ארוכה בין גרנד טיטון (אמצע ויאומינג) לזאיון (דרום יוטה) עצרנו במוטל בעיר בשם נפי (Nephi). זו היתה חוויה כל-אמריקאית. חדר ברשת מלונות זולה על אם הדרך, סניפים של מזון מהיר באותו מפרץ החניה – עצירת לילה לנו ולנהגי משאיות שמובילות הכל לכל מקום. זו היתה גם הפעם היחידה בה אכלנו בסניף של ברגר-קינג*. באחת-עשרה בלילה (*עוד על אמריקאים ובקר בהמשך הפוסט).
בכל מקרה, כשחזרנו למלון, התאווררתי בצפיה בטלוויזיה.

תיאודור רוזוולט ופעיל הטבע ג'ון מיור בנקודת התצפית גליישר פוינט, יוסמיטי. בזכות פועלו הכל התחיל.

בצירוף מקרים נפלא בדיוק שודר בטלויזיה סרט תיעודי, שהתברר כפרק בסדרה דוקומנטרית בת שישה פרקים על הפארקים הלאומיים: "The National Parks – America's Best Idea". את הסדרה ביים קן ברנס עטור הפרסים (Ken Burns), שעכשיו זוכה לתהילה בעקבות הסדרה שלו על מלחמת ויאטנם.

הפרק ששודר התמקד בסטיבן מאת'ר, המנהל הראשון של רשות הפארקים. את השם הכרתי, כי הזמנתי לילה בחניון Mather בגרנד קניון, אליו היינו עתידים להגיע. ציטוטים של ג'ון מיור כבר קראתי בספרים שליוו את הנסיעה, והנה קיבלתי שיעור של שעה בהיסטוריה של המקומות האלו, ושל האנשים שהפכו אותם לנגישים עבורי.

רעיון מצוין בהחלט

בגלל שעשינו שיעורי בית, ידענו כבר שביוסמיטי נולד רעיון שמורות הטבע. בתור מי שאינה דווקא חובבת היסטוריה, מצאתי את ההיסטוריה של הפרקים מרתקת. בשנת 1864, חתם הנשיא לינקולן על הצעת החוק להקמת פארק מדינתי, state park. זו היתה הפעם הראשונה בה ממשל כלשהו בעולם הקצה קרקע לשימור ולשימוש הציבור.
שמונה שנים מאוחר יותר, בשנת 1872 הוכרז ילוסטון כפארק הלאומי הראשון בעולם.

נקודת התצפית "אולמסטד פוינט" ביוסמיטי

שני רעיונות מרכזיים רגשו אותי בפרק בו צפינו:

  • סטיבן מאת'ר היה מיליונר מתחום השיווק, שהפך למנהל של כל הפרקים הלאומיים באמריקה; הוא התלונן בפני ידיד ותיק, חבר קונגרס, על המצב המזעזע של השמירה על הטבע ועל ניהול לקוי של הפארקים, וזה הציע לו לעשות זאת בעצמו. בשנת 1915 החל גם פרויקט סלילת הכביש הארוך המחבר בין הפארקים הלאומיים. המאבק בין הרצון לשמור על הטבע ולהגן עליו לבין הרצון לחשוף את תושבי אמריקה בפני מה שהם רואים כ"נכס" שלהם מוכר לכל שומרי הטבע באשר הם. הוקם ארגון שהיה אחראי על סלילת הכביש הזה, שעבד עם משרד התחבורה ומשרד הפנים. מאת'ר דאג שצוות התכנון יכלול נציג של הפרקים הלאומיים, אדריכל נוף ומהנדס. הוא לא הותיר את העבודה למהנדסים, ווידא שהתוואי של הכביש יעבור במקומות שמאפשרים תצפיות מיטביות על הטבע מחד, ופגיעה מינימלית בטבע מאידך.
  • עד לטיול הזה לא חשבתי על אדריכלי נוף בתור אלו שמביאים את האדם ואת הקידמה אל תוך הטבע. חשבתי עליהם בתור אלו שמייצרים נוף במקומות בהם יש בני אדם. בטיול נתקלנו בכמה שבילים ונקודות תצפית, שתוכננו על ידי אדריכלי נוף ונקראו על שמם.
    אחת מהן היתה "נקודת אולמסטד", שנקראת על שם פרדריק לואו אולמסטד ובנו.

כל מי שביקר בניו יורק פסע לפחות פעם אחת ביצירה שלו, אבי אדריכלות הנוף האמריקאית: הוא האיש שתכנן את סנטרל פארק. לוחית ברונזה עם כיתוב עליה מספרת עליו ועל הקשר שלו בשימורו של פארק יוסמיטי והנגשתו לציבור.

קבוצת הנוסעים ההיסטורית בילוסטון, 1920

להזכירכם, אנחנו מדברים על תקופה בה רק למעטים היו מכוניות פרטיות. בשנת 1920 יצאה קבוצה של 26 נהגים למסע בן 76 ימים בכל הפרקים הלאומיים שחוברו יחד ברשת הכבישים המהירים. הם היו קמפיין מצויין לדרך הזו. מאת'ר הוסיף להם את הסיסמא "See America First" ("סנוב, באילת כבר היית?") שנותרה מאז בשינוי זה או אחר סיסמת רשות הפארקים. את הצילום שלהם אתם רואים כאן.

הכביש שעובר בעמק יוסמיטי. להגיע לכל מקם, לראות הכל מהמכונית.

שמורת כל אזרחיה

הרעיון השני של מאת'ר שהתרגשתי לשמוע עליו היה הנגשת הפרקים הלאומיים לכל אזרחי אמריקה.

עם העליה בכמות כלי הרכב באמריקה החלו גם בורגנים לרצות להגיע לפרקים. נפח התנועה עלה. בתחילה בכלל היו העשירים מגיעים על  סוסים, ורק בלחץ של מועדון הרכב AAA הורשו בהדרגה, משנת 1915 אם איני טועה, כלי רכב להיכנס לפארקים. אבל עם הזמן יותר אנשים החלו להגיע וכמו ההמונים – לפגוע בטבע. ללכלך. נדמה לי שזה היה דיאלוג בין מאת'ר לעובד אחר, שטען שיש להגביל כניסת אנשים לפארק: "הם הורסים ומלכלים", הוא טען.
"אז אנחנו נאסוף אחריהם" ענה לו מאת'ר. "אני מאמין שעצם ההגעה למקומות האלו והחשיפה לטבע, הופכת את האנשים האלו לאזרחים טובים יותר. זו החובה שלנו".
ואכן, גם בסדרת הסרטים מודגש לא פעם הרעיון ששמירת נכסי הטבע הגדולים של אמריקה היא הדמוקרטיה בהתהוותה: הם שייכים לכל אזרחיה. מעבר לכך, וזאת הרגשנו גם אנחנו, החוויה של צפייה והליכה בנופים העוצמתיים האלו מייצרת קירבה מיידית בין בני האדם, ללא הבדל מין, גזע, דת, תרבות או מעמד כלכלי. כולנו הופכים להיות בני אדם מול מעשה בריאה גדול, שהיה שם הרבה לפנינו ויישאר הרבה אחרינו. ולא משנה מי ברא או איך.

הדיאלוג הזה ריגש אותי מאד. למרות שהאתגרים שעומדים בפני הרשויות לשמירת הטבע כאן שונים מאד, בעיקר בגלל גודלה הקטן, המתח הזה בין התועלת שבחשיפת הציבור לטבע לבין פגיעה בטבע כדי לחשוף אותו הוא סוגיה מעניינת. קשה לא להבחין בסתירות הרבות שיש למעמד המיוחד של הפרקים הלאומיים באמריקה, לעומת שאר השטחים במדינה.
שמירה קפדנית ואדוקה על הטבע מצד אחד לעומת ניצול חסר מצפון של הטבע מצד שני.

הפרקים המלאים של הסדרה לא ניתנים לצפיה, אבל ביוטיוב יש חלקים נרחבים מהם, ואני ממליצה לצפות בהם.

אדוני הארץ

בשבועיים הראשונים של הנסיעה שלנו ברחבי ארצות הברית נדהמנו מהשפע מחד ומהניצול האלים של משאבי הטבע מאידך. מצד אחד – נוסעים במרחבים אינסופיים. שמיים עצומים מעל, פרות רועות באחו וחוות פסטורליות פזורות בין השדות.
מצד שני – אין סנטימטר לא מנוצל של אדמה. מפעלים, משאיות, תחנות דלק, חנויות, שדות מרעה ושדות שמגדלים מספוא למרעה הזה: מיליוני בני אדם שצורכים בשר בכמויות מטורפות ומיליוני מיילים של אדמה משועבדת לתעשייה הזו.

מתוך ויקיפדיה. תעשייה הרסנית לכדור הארץ, לא רק לפרות.

גם מי שלא קרא (או שמע) את "שנת הבשרים שלי" לא יכול לבקר בארצות הברית בלי להבחין בכך: מדובר בצרכנית הבשר הגדולה בעולם (בממוצע 95.4 ק"ג לנפש בשנה), וביצרנית הבשר החזקה בעולם. בגידולי עופות וחזירים הם במקום השני אחרי סין. האנשים האלו אוכלים בשר לארוחת בוקר, צהריים וערב. למעשה, אחרי שראינו את כמות הזבל שהם אוכלים, ונחשפנו לכמות הסוכר והמלח בכל דבר, הפליאה שלי היתה מכמות הרזים שעוד פגשנו, ולא מכמות השמנים.

למרות שטיילתי עם שלושה צמחונים, זה אינו פוסט הטפה לצמחונות או טבעונות. ובכל זאת חשוב לי לפתוח צוהר לנזקים הסביבתיים של תעשיית הבשר, שמשום מה משמשים טיעון חלש, אם בכלל, נגדה. למעשה, המניע העיקרי לצמחונות צריך להיות דאגה לסביבה ולאיכות החיים שלנו, ולא לאיכות חייהם של בעלי החיים. רבים לא יודעים זאת (למישהו כנראה יש אינטרס שלא תדעו) אבל תעשיית הבשר והמזון מן החי בכלל אחראית לפליטת יותר גזי חממה מאשר כל אלו הפליטות מן התחבורה בעולם.
אם אתם נוסעים באופניים אבל אוכלים סטייקים – הנזק שאתם גורמים גדול מן התועלת שאתם מביאים.  20% מפליטת גזי החממה בעולם קשורים בתעשיית הבקר. התעשייה הזו אחראית לבירוא יערות (כדי לפנות מקום לשדות חקלאיים למזון לפרות), לניצול אדיר של מים (להשקיית אותם שדות והשקיית בעלי החיים), להכחדת מינים ושינוי המגוון הביולוגי, לזיהום מי התהום באנטיביוטיקות מטורפות שהחיות האלו מקבלות כדי לחיות בתנאים המחרידים בהם הן חיות, לזיהום המזון שלנו כמובן (כי אנחנו אוכלים אותן עם התרופות וההורמונים האלו) ואם כל זה לא מספיק: תעיפו מבט באמריקאים ובנתוני ההשמנה בעולם ובארץ: הם עצומים.

מעבר ליופי של הסרט הזה, מה שתפס אותי הוא העניין שיש לאמריקאים עם רכוש.
להתעלות הרוח שחשנו כשראינו את ענקי הסקוויה ביער, את הנופים עוצרי הנשימה של הפארקים או את בעלי החיים המרשימים התלוותה תחושה של ענווה. ענווה מול טבע שלא שייך לאיש, וששיך לי ולמשפחה שלי באותה המידה שהוא שייך לאמריקאים. הוא שייך ליקום, לעולם, לעצמו. כמובן שמשאבי טבע שייכים למדינה ולאזרחיה (אלא אם הם שייכים לבעלי הון ואינטרסים שקנו אותם קודם) והנה בסרט הזה הדגש ששם ההיסטוריון הדובר הוא על "they own it". הנכס הזה שייך לכל האמריקאים באשר הם.
הלוואי שהיינו משכילים להבין שהטבע שייך קודם כל לעצמו. שאנחנו, כמו כל היתר, רק אורחים כאן, ולא בעלי בית. ככאלו, אנחנו יכולים להחליט לשמור על חלק מסוים בעודנו מכלים חלק אחר וזה לא ייראה לנו מוזר כלל.

לסיום, אני מאד מקווה שטרם ראיתם את הסרט הזה ואני הראשונה שחושפת אתכם אליו. יש כאן דוגמא מאלפת ממש של האיזון הביולוגי העדין של הטבע, וכמה קל להפר אותו, אפילו בכוונה טובה. זה מה שקרה אחרי שזאבים הוחזרו לפארק ילוסטון בשנת 1995:

בסוף השבוע הזה התפרסמה כתבה של משה גלעד, שעוסקת בשאלות דומות במוסף "הארץ" – האם הרצון לשמור על הטבע מצדיק את ההגבלה על התנועה בשבילים לא מסומנים? אני מקווה שתמצאו אותה מעניינת ורלוונטית.
השאיפה האחרונה שלי בתיעוד ובמחשבות על הטיול שלנו היא לפוסט הבא: להציג בפניכם את המיתוג וההנגשה הגראפית של הפארקים. זה מתקשר גם להיעדר המוחלט של שפה חזותית ברורה ושל גישה שירותית ונעימה של שבילי ישראל הרבים, בינהם שביל ישראל הפופולרי, לציבור.
כבר כמה שנים שחבר שלנו צועד את שביל ישראל עם בנו, מקטע אחר מקטע, מצפון לדרום. אנחנו מצטרפים מדי פעם וגם היום חזרנו מטיול כזה (בין להב למיתר). ההיעדר המוחלט של סימנים קריאים, שירותי דרך בסיסיים (כמו מים ושירותים, שלא לדבר על ספסלים פה ושם) ואפשרות טיול ברורה וזמינה ממש כואב אחרי הטיולים שלנו באמריקה. אני מקווה לכתוב על כך בפוסט הבא שלי.

להמשך קריאההפארקים הלאומיים: הרעיון הטוב ביותר של אמריקה. טיול קמפינג 3

קמפינג בארצות הברית 2 – טיולי הליכה עם ילדים – המלצות הורות V

הטיול המשפחתי שלנו באמריקה היה חד פעמי וראשון מסוגו, אבל אנחנו מטיילים עם הילדים מיום שנולדו. טיולים עם ילדים הם הזדמנות לקחת את מטפורת "החיים כדרך" וליישם אותה בגופנו. פוסט טיולים שהוא בעצם פוסט נוסף בסדרת "המלצות הורות"

הטיול שלנו בפרקים הלאומיים של מערב ארצות הברית כלל בעיקר מסלולי הליכה. יצא, שגם במקומות עמוסים יחסית מצאנו את עצמנו מטיילים כמעט לבד בשבילים. כל יום היה בנוי סביב מסלול אחד, לרוב קצר למדי, משהו כמו 5-6 קילומטרים. על טיולי הליכה עם ילדים אני רוצה לכתוב כבר שנים, כך שבעצם הפוסט הזה הוא חלק נוסף בסדרת המלצות הורות שלי.
כמו בפוסט הקודם – אם לוחצים (על התמונות) מגיעים למקומות נפלאים!

טיולי הליכה עם ילדים. המלצות הורות רונית כפיר
שחר ועינב במדבר מואב

מגיל שנתיים, עת הילדים היו בגן השלום (עליו כתבתי כאן) טיולי הליכה עם הילדים היו חלק מהשגרה המשפחתית שלנו. כשגרנו בתל אביב היינו יוצאים כמעט כל שבת לטיול משפחתי של יום או יומיים – היינו זקוקים לנשימה ולשקט של הטבע. מאז שאנחנו בכרמי יוסף אנחנו מטיילים בעיקר ביער ליד הבית. הילדים בחוג סיירות, חורשים קילומטרים וישנים בתנאי שטח בכל מזג אוויר. במערב ארצות הברית היתה לנו הזדמנות לחוות מסלולים אחרים, במקומות היפים ביותר בעולם.

בציון נהג כציוני. מסוונרים מהשמש. בכל תצפית כזו יש המון אנשים מאחורי הצלם, שמחכים יפה לתורם. לחצו על התמונה..

כמו בתחומים אחרים – קריאה, אוכל – אם אתם רוצים שהילדים שלכם יאהבו משהו, תעשו את זה איתם יחד, מגיל צעיר. בתור ילדה טיילתי המון עם המשפחה שלי בטיולי משפחות של החברה להגנת הטבע ודומיהם, ודני הביא את האהבה שלו משנים בחוגי סיירות, שגם התאחדו בבגרותם לתקופה מסויימת של טיולי משפחות של בוגרי החוג. מבחינת הסגנון שלנו – אנחנו לא מוצ'ילרוס שיוצאים לטרקים עם הילדים וציוד על הגב, אבל הנסיעות שלנו מחוץ לארץ מתאפיינות בהרבה טבע ופחות עיר, או הזוועה שמכונה "אטרקציות". אנחנו שמחים לישון באוהל, אבל לא נקום בחמש (או שש, או שש וחצי) בשביל לצאת לטרק. ננסה, כמובן. אבל אם נצליח להיות באוטו בשמונה וחצי זה יהיה הישג.

"לך ישר, לך לבד, אל תפחד"

כולנו אוהבים לשיר לילדים שלנו את שורותיהם של עלי מוהר ויוני רכטר. בעיקר כשהם "יוצאים לדרך חדשה" ("עוף גוזל" באמת מיצה את עצמו).
גם השיר הזה, כמו אלפי שירים אחרים, בנוי על התפישה ש"החיים הם דרך".  כשאנחנו מדברים על החיים אנחנו משתמשים במטפורות רבות שמתייחסות אליהם כמסע, דרך, טיול. בהיותי חובבת לשון וחובבת צעד, תמיד ריתק אותי לזהות מטבעות לשון בעולם הפיסי. כי מטפורות תרבותיות עמוקות כל כך לא נולדות סתם. הן מציגות עצמן בשטח, בטיולים עצמם.

עינב צופה על עמק למאר, ילוסטון

טיול עם הילדים שלכם הוא הזדמנות לבחון את כלים ללימוד מנהיגות, עצמאות, הרפתקנות. זו הזדמנות לפגוש קושי, אתגר, פחד, כח רצון, מאמץ, הישג. זה לא חייב להיות טיול בן חמישה שבועות למערב ארצות הברית: זה יכול להיות טיול של חצי שעה בחורשה ליד הבית, או טיול של קילומטר וחצי בנחל קטלב. מעבר לחשיבות של ההיכרות עם ההיסטוריה, הגיאולוגיה או האידאולוגיה של הארץ בה אנחנו גרים, ולחשיבות של הכרת הטבע שסביבנו והבנתו, טיול רגלי בטבע מאפשר התבוננות ביחסים, התבוננות בעצמנו, הזדמנות להתפתחות אישית ומשפחתית.

"לך לאן שתלך"

מעניין לעקוב אחרי הילדים שלנו בטיול בטבע. האם הם רצים קדימה? חוששים? סקרנים? האם הם הולכים אחרינו, לידנו, לפנינו?
לְמה הם שמים לב? האם הם צועדים בשקט? מדברים? שרים? אפשר ללמוד עליהם הרבה.
אבל הכי הרבה אפשר ללמוד על אנשים דרך יחסים, ועל עצמנו דרך היחס שלנו אליהם: למשל, כשאנחנו מטיילים עם הילדים שלנו, גם פעוטות שזה עתה למדו ללכת – עד כמה אנחנו מאפשרים להם "ללכת בדרכם" או בקצב שלהם?
האם אנחנו מכתיבים להם היכן ללכת, ממש פיסית, האם אנחנו מפקחים היכן הם שמים את רגלם? או שאנחנו נותנים להם לבחור את צעדיהם לבד?

עינב, בת 4, מפלסת דרך בהודו

האם אנחנו מצפים מהם ש"ילכו בצעדינו" או שמא אנחנו מאפשרים להם לבחור את השביל, לקבל החלטות ואפילו להיות "פורצי דרך"? האם אנחנו מאיצים בהם? איך אנחנו מגיבים כשהם יורדים מהשביל, כשהם לא "הולכים בתלם"? האם אנחנו מעודדים אותם לבחון ולבדוק? או שאנחנו גוערים בהם מיד, אומרים להם מה לעשות, נותנים להם את ה"פתרון", מחזירים אותם ל"דרך הישר"? (מעניין, אגב, לבדוק אם אנחנו מתייחסים שונה לבנים ובנות, ובאיזה אופן).
טיול הליכה משותף הוא הזדמנות לבדוק קודם את התגובות שלנו לפעולות ולהתנהגות של הילדים שלנו. לפעמים נגלה שמה שאנחנו עושים עומד בסתירה לתפיסה שלנו את עצמנו כהורים. טיול משותף יכול לגלות לנו הרבה אמיתות על עצמנו.

הפחד שלה? או הפחד שלי? עינב בקפיטול ריף

"כי ראיתי את דרכי נעלמת"

נכון, בטבע יש סכנות מוחשיות לפעמים, ויש דברים מפחידים. וכמו תמיד בהורות – של מי הפחדים? שלנו או שלהם? האם אנחנו נסמוך על הילדים שלנו שיגלו זהירות? כיצד נזהיר אותם? האם נתגבר על הפחדים שלנו כדי לא לשתול בהם פחדים מיותרים?
ילד קטן יכול למעוד וליפול (ועל ילדות קטנות, אגב, אנחנו נוטים לגונן אף יותר). אולי להישרט קצת מקוצים. גם זו הזדמנות לראות כיצד אנחנו מגיבים: האם אנחנו מגוננים עליהם, רק שלא יידקרו? האם נאפשר להם להישרט קצת כדי להבין איך להיזהר בשביל הבא? האם נסמוך עליהם שיחליטו במפגש עם שיח הקוצים הבא אם ברצונם לעקוף אותו, להסתובב לאחור, להישרט או לבקש עזרה מההורים? כי בסופו של דבר, יש הרבה אפשרויות פעולה כשנתקלים בשיח קוצני: האופן בו אנחנו מגיבים אינו בהכרח האופן היחיד או האופן ה"נכון".

טיולים עם ילדים. המלצות הורות רונית כפיר
כשנגיע לגשר נחצה אותו. אגם טראוט, ילוסטון

גם בהליכה ליד מצוקים תלולים או תהומות (מן הסתם לא נתחיל במסלולים כאלו עם ילדים קטנים) – הדרך הגרועה ביותר להזהיר ילדים היא לצעוק עליהם. מתוך זה – לצעוק עליהם משהו רטורי כמו "מה אתה חושב שאתה עושה?". לרוב בגיל צעיר מאד ילדים יודעים להיזהר. אם נתלווה אליהם לשפת מצוק נגלה שהם מגלים מידת זהירות. עדיף לעמוד בטווח בטחון (אפילו קרוב מאד אם אנחנו ממש חוששים) ולהביט יחד, להבין את המשמעות, להבין מה צריך לעשות ומה לא כדאי. אם ניטע בילדים שלנו את הפחדים שלנו, אנחנו מונעים מהם את החופש לגלות את שלהם.

"תנו לנו יד ונלך"

פעם, בטיול משפחתי בנחל קטלב (מסלול מעגלי קצר, יפה וקרוב למרכז) שמתי לב לאופן בו אני "נותנת יד" לשחר: הוא בטח היה כבן שלוש. בין אם אנחנו מציעים "לתת יד" או הם מבקשים – מה שמבוגר בדרך כלל עושה הוא לקחת את היד של הילד שלו ולהחזיק אותה.
אבל יש הבדל בין "להחזיק ידיים" שהיא פעולה הדדית של חיבה, לבין הושטת עזרה.

אני לא הושטתי לבן שלי את ידי כדי שייאחז בה, כמו שנאחזים במעקה. אני לא "נתתי לו" את ידי, אלא לקחתי את ידו, אחזתי בה בחוזקה.

כשאני זו שמחזיקה אותו – אני מחליטה מתי להחזיק ומתי לשחרר, במקום שהוא יחליט. גיליתי שכאשר אני רק מציעה את היד שלי להיאחזות – אפילו אצבע מושטת בלבד – הוא נאחז בה לשניה אחת, ואז משחרר וממשיך לבד.

עינב בעין עבדת, מזמן. עצמאות במרחב

הדבר נכון לכל עזרה שאנחנו מרבים להגיש לילדים שלנו (ובכלל לשאלת הושטת העזרה, אדגר שיין כתב על זה כמה ספרים).
אולי הרמנו אותם באוויר כדי "לעזור" להם לטפס על מדרגה גבוהה של סלע, ובעצם מנענו מהם ללמוד לאמוד את הגובה או ללמוד כיצד לטפס, לבדוק כמה קשה או קל זה, איך זה מרגיש, כמה זמן זה לוקח, כיצד יש לעשות זאת, האם לבד או שמא ירצו עזרה.
אולי תפסנו אותם בשתי ידיים, אבא ואמא מכל צד והנפנו אותם באוויר כדי לדלג על בור או שלולית, ועשינו זאת כל כך הרבה פעמים, עד שהם לא יידעו מה לעשות כשיפגשו בור כשהם רחוקים מאיתנו.
לרוב אנחנו לא חושבים על זה. אנחנו חושבים שאנחנו עוזרים. והשאלה היא, שוב – מה המטרה. האם המטרה היא לדלג על החלקים ה"קשים" ולהגיע ליעד? להגיע בזמן? האם המטרות שלנו ושל הילדים שלנו דומות?

"אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים"

פעמים רבות אין לנו סבלנות לקצב שלהם, ולכן, בעיקר עם ילדים קטנים, צריך לשחרר את עניין הקצב. נכון, זה לא קל. כדאי להחליט עוד בבית עבור מי אנחנו יוצאים לטיול הזה, או איזה חלק ממנו הם יוכלו לצעוד.

"פעילות" עם הילדים שלכם יכולה להיות דרך להעביר זמן. אבל אם הרצון הוא באמת לאפשר להם לגלות את היכולות שלהם – תנו להם לחוות את המסלול – לטעום את הטבע ולגלות את ההפתעות שלו: להצליח לטפס על סלע, לרדת ירידה תלולה או לעקוף שיח קוצים. להביט באדמה מגובה 70 ס"מ ולראות חרקים או פרחים. זה לא ממש משנה להם אם הגענו למפל או לנקודת התצפית.

למעשה, רק כשהילדים שלי עברו את גיל 10 הם בכלל התחילו לשים לב לנופים גדולים או מונומנטליים ממש, בטח לא דרך חלון של מכונית. הם פשוט לא הביטו כך בעולם.
כמו בארוחות הערב עליהן כתבתי – המטרה אינה להגיע ליעד. המטרה היא ליהנות ולהיות ביחד.

בתרמיל: מלפפון, גבינה צהובה, גווקמולי, לחמניות. פיקניק פסגה ביוסמיטי

ומילה על הטבע, כי לא במקרה אלו אינם טיולים עירוניים. הגירויים אחרים; לילדי עיר לוקח זמן להתרגל אליהם ולהבחין בהם.

בחמש השנים בהן אנחנו גרים מחוץ לעיר ובתוך הטבע החושים של כולנו התחדדו. טיול בטבע מאפשר לנו לעצור, להקשיב, לפתוח אזניים ועיניים. "שיר הרוח על המים": לא צריך להגיע לשום מקום כדי לשבת עם הילדים בצל ולהיות בשקט. החוויות כבר שם: להקשיב לרוח בעלים, להריח את האוויר הנקי, להבחין בצורות העננים או בגוונים של הירוק, לחכות שמשהו יקרה. בשמורות הטבע בהן היינו הספיקה ירידה קצרצרה מהשביל כדי למצוא עצמינו מוקפים בעדרים של עיזי הרים, או מרמיטות, או לטאות.

אנחנו והמון עיזי הרים בילוסטון. מאחורי הצלמת ובלחיצה: מושבת מרמיטות חמודות להפליא.

"עוד תלכי בה היא שלך"

ממש ליד הנקודה בתמונה מעל, אגב, בטיפוס האחרון על פסגת למברט דמויית הביצה, נתקפתי בהלה של ממש.
אחרי מסלול הליכה מקסים ותלול מעט ביער, הגענו אל הכיפה העירומה של קצה ההר. העליה אליה ואל המקום בו ישבנו היתה קלה, אבל השפיץ האחרון של ההר, זה שעולים אליו כדי להצטלם, היה קרוב ומזמין. שחר ודני עצרו שם להביט בנוף הנשגב שנשקף אלינו משם, ועינב ואני, ההרתפקניות, המשכנו לטפס לפסגה.

אבל כמו כל סלעי הגרניט הלבנים של יוסמיטי, גם הפסגה הזו לבנה וחלקה. כלומר, היא נראית יותר מפחידה ממה שהיא. היא מתנשאת כל כך גבוה מעל ליערות ולאגמים, ואני כל כך לא רגילה למקומות כאלו, שממש בתחילת הטיפוס, שנראה קלי קלות (וגם פיסית לא היה קשה כלל) פשוט קפאתי.

עדיין לא מספיק בטוחה כדי ליישר את הרגליים. על פסגת למברט דום עם עינב

נעצרתי שם, כורעת עם ידיים על האדמה, לא יודעת איך אני מזדקפת, יורדת או עולה. פחד הציף אותי. פחד שהחליש את ברכי והאיץ את פעימות לבי. קראתי לעינב שתתקרב אלי ולא תזוז. אמרתי לה שאני בפאניקה למרות שאני יודעת שזה לא מסוכן.
אני אחוזת אימה.
היא חיכתה קצת, בעוד אני הסברתי לעצמי שזה הכל בראש. אין כאן סכנת נפילה, או סכנת החלקה, והדבר המסוכן ביותר הוא הפחד שלי עצמו, שמחליש את רגלי ולכן מסכן אותי. נשמתי, התרוממתי לאט עד עמידה. הרגשתי את הרגליים שלי עומדות יציבות על הקרקע והסתכלתי עליה צועדת לפני בבטחה. הלכתי בצעדיה, מניחה את כפות רגלי בדיוק במקומות בהם היא דרכה. היא לא רק הובילה: היא היתה מנהיגה של ממש.

התחושה של להגיע לפסגה ולכבוש את הפחד, לא את ההר, היתה שווה את כל הטיפוס הזה. שנים לא הייתי במצב כזה, ויש לי הרגשה שאפילו בריאותית זה היה לי טוב, להזרים קצת דם בחדרי הלב הרדומים. אחרי דקה גם דני ושחר הצטרפו אלינו. בצילום אפשר לראות את הפחד שלי: הברכיים שלי כפופות עדיין. אני לא מרגישה מספיק בטוחה להזדקף לחלוטין.

"לא קלה היא, לא קלה"

מצחיק (עצוב) שאני צריכה להזכיר את זה, אבל המטרה של טיול היא ליהנות. לא לסיים אותו כמה שיותר מהר.
הכיף בטיולים משפחתיים הן העצירות הקטנות באמצע. עם השנים דני שכלל את העצירות לרמת אמנות, בה טיול של שעה וחצי יכול להתארך לארבע שעות. כי למה בעצם למהר? יש לנו יום שלם ואין סיבה למהר, לא כל שכן לצעוק על הילדים שיזדרזו.

מבחינת ציוד לטיולים, אנחנו תמיד חובשים כובעים כולנו (בטיול הזה שחר ואני קנינו את הכובע השווה ביקום), לוקחים איתנו קרם הגנה וכולם נושאים תרמיל ובו מים. גם ילדים קטנים יכולים לשאת תיק גב קטן ובקבוק, וללמוד לקחת אחריות ולקחת חלק.

כמו מה שאני מלמדת על לקוחות – האופן בו תתייחסו אליהם יכתיב את האופן בו הם יראו את עצמם: אם "תרחמו" עליהם שהם נושאים תרמיל כבד, הם ירגישו מסכנים ויקטרו. אם תתייחסו אליהם כמסוגלים לשאת את המים של עצמם – הם יחשבו כמותכם, ויהיו גאים להיות עצמאיים ולא תלויים בכם בכל עצירת שתייה (בשום אופן אל "תענישו" ילד בסחיבת תרמיל. אם אינכם בטוחים כמה הילדה יכולה לשאת התחילו במשהו סמלי, שאתם בטוחים שהיא תעמוד בו, כמו תיק גב עם תפוח בלבד, למשל).

אפרסייק און דה לייק. כשכולם אוכלים, אמא מצלמת.

קחו בתרמיל שלכם תמיד אוכל כייפי, גם אם זה טיול קצרצר. אצלנו המנצחים הם מאכלים יבשים כמו אגוזי מלך או פקאנים, לדר משמש או חטיפי גרנולה שונים וכמובן – פירות. בהחלט אפשר לנצל את הרעב של הילדים כדי להכניס הרגלי אכילה חדשים.

עצירת אבטיח (קטן!) על הגדה במסע קאנו בנהר הקולורדו. סכין (גרוע) עם כיסוי פלסטיק תמיד עוזר.

אחרי טיפוס של חצי שעה או הליכה של שעה אין דבר משמח יותר מפרי מתוק ועסיסי. תפוזים ותפוחים מעולם לא היו טעימים יותר מאשר על פסגת הר או בצל של שיח קטן במדבר. אולר לקילוף ושקית זבל לקליפות והנה לכם פיקניק מושלם. גם עכשיו, לכל הטיולים שלנו לקחנו אוכל. לטיול ארוך יותר באמצע היום – לקחנו לעיתים לחמניות וממרחים שונים וממש פתחנו שולחן. או סלע. 

כמו הפסקות סיגריה, הסיגריה היא לרוב רק תירוץ לעצור במקום כלשהו לכמה דקות, להתבונן ולנשום עמוק, לאנשים שרגילים תמיד לרוץ לעבר משהו. ככה גם פיקניקים קטנים של תפוח או חטיף יכולים לאפשר כמה דקות של התבוננות ושהיה, למי שקשה לו פשוט לשבת סתם כך ולהיות. זה WIN-WIN – אחרי הליכה האוכל טעים יותר ואחרי אוכל הנוף יפה יותר.

"אתה ראשון יא קזה!"

כשהילדים היו בני שש וארבע (לפני קצת יותר משמונה שנים) טיילנו איתם כ-40 יום בהודו. בטיול שונה בתכלית מהנוכחי באמריקה, שהינו בערים וכפרים זמן רב, ויצאנו לטיולים רגליים ספונטניים בסביבה.

שחר מוביל את הדרך בהודו, 2007.

בהודו אין מסלולים מסומנים ומאורגנים כמו באמריקה. אחד הטיולים הזכורים לכולנו הוא זה בו נתנו לילדים להוביל, אבל ממש. חצינו גשר והלכנו בשביל לאורך הנהר, וכשהגענו לגבעות מיוערות, הראינו לילדים כפר באופק.
"לשם אנחנו רוצים להגיע. תובילו את הדרך!"
והם הובילו.

הם כל כך שמחו והלכו בצעד בוטח, ואנחנו אחריהם. מעט חוויות יעבירו את התחושה של אחריות כמו להיות זה שמפלס דרך ומוביל אחרים, פשוטו כמשמעו.

חשבו כמה מטפורות של מנהיגות מדברות על פריצת דרך.
עכשיו, באמריקה, כשטיפסנו מתנשפים בעליות בגבהים לא פשוטים (קראתי להם "מסלולי ריאות/ברכיים" על שום העליה והירידה), הילדים עקפו אותנו בצעד קל, ומדי פעם חיכו לנו בצל. ובכל זאת דאגנו להחליף את ההובלה לפעמים. לאפשר לכל אחד ואחת להיות זה שמוביל, זה שקובע את הקצב, שהאחרים סומכים עליו.

"בדרכים שהלכתי טעיתי ודאי לא פעם אחת"

חוויה בלתי נשכחת מטיול משפחתי אחר היא לאבד את הדרך. על אמת. כמה מטאפורות יש על זה, הא?

בטיול ביער בבולגריה באמת הלכנו לאיבוד. יצאנו לטיול בלי לדעת בוודאות מה אורכו ולאן הוא מוביל, עם צידה מועטה בתרמיל, עוקבים אחרי סימנים צהובים על עצים, במסלול שבהדרגה התברר שאיש לא טייל בו שנים. עצים קרסו וחסמו את השביל, לעיתים הוא נעלם. במקום מסויים גילינו, שאיבדנו את הדרך.

כאן עוד רואים את השביל.. בולגריה 2015

אחרי כעשר דקות של חיפושים זה התחיל להיות מלחיץ.

צעדנו כבר יותר משעתיים וחצי והאוטו שלנו כבר היה הרחק בנקודת ההתחלה. כל אחד הציע כיוונים ופתרונות. בסוף חזרנו אחורנית עד למקום בו זיהינו בוודאות את השביל, ומצאנו את ההמשך שלו. המסלול הוביל, אגב, לאיזה כפר נידח, וההרתפקה הסתיימה בטרמפ שנתן לנו אחד משני המקומיים היחידים שמצאנו לצומת הקרוב, ממנו דני הלך עוד 7 קילומטרים ברגל למכונית, עת אנחנו מחכים על מדרגות בית נטוש, שהתברר כמקום מגוריו של קשיש בולגרי חביב, שהזמין אותנו להיכנס ולחכות בין פוחלציו. וכל זה בתנועות ידיים, כי מי יודע אנגלית ביערות נידחים בבולגריה.

זו היתה חוויה שלא נשכח. מעבר להצטרפותו של הסיפור לפנתיאון הזכרונות המשפחתי, הוא גם לימד אותנו ואת הילדים הרבה על תושיה, תכנון, עבודת צוות.

"כי לפעמים במסע ומתן"

כשמטיילים בקבוצה, צריך להתפשר. גם אם הקבוצה הזו היא משפחה וההורים מחליטים על הילדים רוב הזמן. בטיול הקמפינג שלנו בארצות הברית החלטנו בבוקר יחד על המסלולים. אמנם היו לנו המלצות ותכניות מסודרות לכל יום, אבל חוץ ממקרים מיוחדים לא הכרחנו את הילדים לצאת לשום טיול. אם היתה בחירה בין אורכים שונים או סוגים שונים של מסלולים הצבנו אותה בפניהם, ופעם אחת בלבד התפצלנו, ממש בסוף הטיול: שחר ואני עלינו לפסגה במזג אויר סוער למדי, בשעה שדני ועינב נשארו באוטו ונסעו לנקודת תצפית מרהיבה להיות בה עוד קצת.

טיולי הליכה עם ילדים. יוסמיטי. הבלוג של רונית כפיר
סנטינל דום ביוסמיטי. נטע דגני אמרה שזה "מסלול שאסור להחמיץ" אז עלינו!

אמנם ההזדמנות לראות נופים עוצרי נשימה ולבקר במקומות שאולי לא נשוב אליהם היא נדירה, אבל מה שקובע את החוויה בסופו של דבר הם היחסים. ציטוט חביב עלי משיטת אדלר אומר "הורים מקריבים יחסים למען מטרות – ילדים מקריבים מטרות למען יחסים".
אל תקריבו את היחסים עם הילדים שלכם בשביל להספיק להגיע לעוד תצפית, יפה ככל שתהיה. לא תמיד חייבים לעשות הכל יחד, ואם מחליטים להתפצל אז לא עושים אחר כך פרצופים למי שנשאר.
וכן, זו הכותרת של השיר המקסים של מוש בן ארי.

יגעת והאמנת? תמצא!

לא, גם זו אינה טעות. המקומות בהם טיילנו ובפסגות האלו אליהן הגענו, שזימנו התעלות רוח של ממש, חשבתי שזו בעצם הצורה הנכונה לפתגם "יגעת ומצאת – תאמין".

בפארק זאיון באופניים.

קודם כל ה"יגעת" הזה. נופים יפהפיים שנחוו מתוך המכונית, או בנקודת תצפית על הדרך לא השאירו עלינו חותם כמו נופים שהזענו בשביל להגיע אליהם. גייזר קטן ומקסים השאיר עלינו קסם גדול יותר מגייזרים ענקיים ומרשימים כי אותו ראינו לגמרי לבד, במופע פרטי של 40 דקות, אחרי 8 קילומטרים של הליכה, ולא עם עוד 400 איש על השביל הראשי.
ואם היגיעה הזו מלווה באמונה – הרי שברור שנמצא. אולי הניסוח המדויק הוא בעצם: "יגעת והאמנת – מצאת". כשאנחנו יגעים לא לשם ה"מציאה" אלא עם אמונה והתלהבות – לשם הסיפוק מהעכשיו, אמונה ביחסים הטובים שלנו, הנאה מהביחד – הרי שמצאנו. למעשה, אין כלל חיפוש.

חשבתי לסיים את הפוסט הזה עם שיר נבואי קוסמי עליז. כי הוא באמת נפלא. אבל חברים בפייסבוק הזכירו לי את ה-שיר של מטפורת החיים כדרך. ובעצם מה שעשינו בטיול הזה, כל אחד לעצמו וכולנו ביחד הוא לברך ולהתפלל על סוד עלה קמל, על נגה פרי בשל.
ונדע: כל יום אחרון תחת השמש. ונדע: חדש כל יום תחת השמש.

להמשך קריאהקמפינג בארצות הברית 2 – טיולי הליכה עם ילדים – המלצות הורות V