השאלה הזו חוזרת בקהילה שלי בשלל הקשרים: "העבודה חרגה מהמסגרת שלה ויש שעות נוספות" "התמחור הראשוני שלי היה נמוך מדי ואני נאלצת להפסיק את העבודה" או לגבות עוד, ועד "החלטתי שאני לא מעוניינת לעבוד ביחד".

אז – איך להודיע בלי שהצד השני ייפגע?

פשוט מאוד: אי אפשר. המעבר מהתנהלות פאסיבית, מרצה, שמונעת מפחד ומ"לא נעים לי: להתנהלות עסקית של #נעיםמאוד תמיד יהיה כרוך בשיחות או החלטות קשות. מסרים שהצד השני לא ישמח לשמוע, דחיה שלא ישמח לקבל, כלל שיהיה לו מעט פחות נוח ליישם. עסק שכל מה שמניע אותו הוא שהלקוח לא ייפגע, יתאכזב או ייעלב לעולם לא יצליח להיות עסק מקצועי ורווחי.

כן, אני עד כדי כך נחרצת. בעסק שלי אני קובעת את התעריפים, את שעות העבודה, את מיקום הפגישות ואת תכולת העבודה. לא הלקוח. אני מחליטה עם מי אני עובדת ועם מי לא, אני מחליטה מה משך הפגישה ולא הלקוח. אין דרך לנהל מערכת יחסים בין שני אנשים בה שני הצדדים תמיד מרוצים והציפיות שלהם תמיד מתואמות. אותו הדבר עם לקוחות.

ולכן אפשר לעדכן בצורה מנומסת ומכבדת, אבל אין באמת צורך ב"עדינות" כי גם זו לא תמנע את האכזבה או ההפתעה של הצד השני. מה שכן – ככל שהכללים והתנאים שלנו לעבודה יהיו לנו ברורים מראש – נוכל עם תחילת ההתקשרות עם הלקוח (או העול"ל) להציג אותם בפניו ולמנוע מצבים פחות נעימים בהמשך של "עדכונים" ואכזבות. בדיוק על זה אני מדברת בהרצאה שלי "איך להתחיל עם לקוח".