באהבה וברצון – על הקשר בין כסף ומיניות

כשלא נעים לי לקבל כסף גם לא נעים לי לקבל עונג. מה ההבדל בין 'מגיע לי' ל ' אני ראויה'? או בין 'אני מסכימה' לבין ' אני רוצה''? על הקשר בין מיניות לכסף, על תודעת שפע בעקבות פרק בפודקסט "ביסמוט ויפרח" עם לימור קליינמן. ואפשר גם להאזין.

מה ההבדל בין 'מגיע לי' ל ' אני ראויה'? או בין 'אני מסכימה' לבין ' אני רוצה' לבין 'מתחשק לי'? לפעמים אני תוהה אם מילים יכולות באמת להחזיק משמעויות כה שונות ואם אני לא מגזימה בעיסוק שלי בהן. אבל אז אני נזכרת בסערה שמילים ספורות, מדויקות, עוררו בי, ומבינה שכן: שהמילה הנכונה יכולה לסדר המון דברים שעד עכשיו ישבו "לא בדיוק".

הסערה התחוללה בעת האזנה לפודקסט ביסמוט ויפרח – "הפודקסט שייתן לך אומץ".
אומץ לא חסר לי, ושתי הנשים המוכשרות האלו מעניקות לי הרבה נושאים למחשבה ובעקבותיהם – הרבה עונג. מיום הקמת הבלוג אני מאזינה אדוקה וגם בקרת איכות, ומנהלת שיחות נרעשות ונרגשות עם כנרת אחרי עליית כל פרק חדש.

בפרק 20, שכותרתו היא "תשוקה כדרך חיים" התארחה לימור קליינמן – אשה דתיה, בעלת חנות לאביזרי מין. עד שהספקתי לכתוב וללטש את הפוסט הזה לימור כבר התארחה בפינת האינסטגרם שלי #נעיםלה, ואני מרגישה שזו תחילתה של ידידות נפלאה.

לחנות שלימור הקימה עם דודו, בן הזוג שלה, קוראים "ואהבתם". האתר נולד לאחר שלימור ודודו הרגישו "בחסרונו של מרחב מותאם שינגיש כלים איכותיים לטיפוח הזוגיות, בצורה מכבדת ולאור ערכי היהדות". כמו שמיניות ותשוקה לא קשורות רק לגוף – גם השיחה התרחבה לנושאים רבים, ובעיקר חידדה לי את הקשר בין מיניות וכסף, קשר שאני סובבת סביבו בהרצאות שלי ובראש שלי והנה נפתר לחלוטין.

אז עכשיו תעשו הפסקה קצרה ולכו להאזין לפרק בפודקסט. לחיצה על כל תמונה תוביל אתכן לשם.

הנושא המרכזי של השיחה, כמו שמלמדת הכותרת, הוא תשוקה כדרך חיים. תשוקה בכלל, לאו דווקא תשוקה מינית. כשאני חושבת על אנשים שפועלים מתוך תשוקה אני מבינה שזה המכנה המשותף לנשים שבחרתי שיקיפו אותי בשנים האחרונות. גם לימור מתארת את זה וכנרת והדר לגמרי מתאימות להגדרה הזו: שומעים את זה בפודקסט שלהן.
ואז, בעודי מהנהנת באושר ובהסכמה, לימור מספרת איך החנות והעיסוק במיניות פתר אצלה גם עניינים של כסף – שיש מכנה משותף בין כסף למיניות.

כסף ומיניות - היכולת לקבל והיכולת לתת

"גם כסף וגם מיניות נתפסים בטעות כתחומים שהם מלוכלכים" אומרת לימור.

מבחינה מגדרית – החינוך והתרבות שלנו מכוונים נשים לחשוב שמיניות וכסף הם דברים חומריים, בזויים, שיש להתבייש בהם. כמו שאין חינוך מיני, אומרת לימור, כך אין חינוך כלכלי מוצלח בחברה שלנו, בטח לא לבנות. אני מוסיפה שאם נסתכל על הצד השני של המגדר – הרי שגברים מתחנכים על מסרים הפוכים: גברים רבים מתגאים בהישגים שלהם  – גם במין וגם בכסף. ככל שיש לך יותר משניהם אתה נחשב "יותר גבר". נשים, לעומת זאת, מרגישות "לא נעים". וכן, עוד מעט אגיע ללא נעים כביטוי לא מטאפורי בכלל.

 

בהרצאות שלי אני מספרת כיצד את כל ה"כסף הקל" שהרווחתי בקריינות הוצאתי בשנים הראשונות על עיצוב פנים. הרגשתי לא נעים עם להרוויח כסף שלא נראה לי מוסרי, כי לא עבדתי קשה בשבילו, ולכן מיהרתי "להשקיע" את הכסף הזה בעסק העיצוב שלי. אמנם ההשקעה השתלמה, אבל היא לא הגיעה מהסיבות הנכונות – בעיקר רציתי להיפטר מהכסף הזה.

מעולמה כאשה דתיה, מספרת לימור ש"גם היהדות רואה בכסף ובמיניות משהו שיכול ממש לקדש את החומר. אם אני מרוויחה כסף, וכסף טוב מעשיית טוב בעולם – הכסף הזה הוא קדוש. הוא לא מלוכלך בכלל.
אותו הדבר במיניות – אם המיניות באה לקרב ביני לבין בן-הזוג שלי, להעצים את אהבה שלנו זה שיא הקדושה – בקודש הקודשים של בית המקדש יש מעל ארון הקודש שני כרובים שזורים זה בזה כמו בזמן חבירה מינית. השאלה היא איזה משמעות אתה יוצק לתוך זה".

דווקא החיבור הכביכול מפתיע בין אשה דתיה למיניות לא הפתיע אותי: בתרבות שלנו תשוקה נתפסת לעיתים כחסרת גבולות, או לא מתקיימת בתוך מסורות או גבולות, ולכך אני מקווה להקדיש פוסט נפרד. לי החיבור בין אמונה לבין תשוקה נראה הגיוני כמו החיבור בין תשוקה לבין גבולות. למחרת השיחה עם לימור קמתי בבוקר וחשבתי על הברכה שבקידוש: "באהבה וברצון הנחלתנו". ואמרתי הנה! איזו הגדרה מעולה לתשוקה והסכמה: באהבה וברצון.

כי לא רק עם הגוף שלנו – כך עלינו לפעול גם בעסק שלנו: אלו שני הצדדים של אותה המטבע. גם לדעת לומר לא לדברים שאנו לא רוצות, וגם לדעת לומר כן באהבה וברצון.

באהבה וברצון - תודעת שפע

כמו שנשים רבות מרגישות לא נעים להגיד כן לכסף, כך לפעמים ה"דיפולט" שלנו, ברירת המחדל למין או לאינטימיות הוא 'לא'.

והכל קשור ביכולת שלנו לקבל ולהרגיש ראויות. כך אומרת לימור (ותתכוננו כי זה מיינד בלואינג!):

"זה הקשר בין תודעת שפע כלכלית לתודעת שפע מינית. כשאנחנו פותחים חסימות במיניות זה להיות בתודעה של 'מגיע לי'. 'אני ראויה לעונג'. זה משהו שקשה להמון אנשים.
זוגות שמגיעים אלי – האתגר זה לא ללמד אותם לתת ולהשקיע ולהעניק אחד לשני – האתגר הגדול הוא ללמד אותם לקבל – לקבל אהבה הרבה פעמים יותר קשה ומאתגר לאנשים מלתת אותה.
נשים, הביולוגיה דוחפת אותן לשם – אנחנו אמורות להיות אמהות ומניקות ומבינות. זה הרבה יותר קל להתחבר לנתינה. האתגר הקשה שיש לי עם נשים הוא איך ללמד אותן לקבל אהבה. שאשה תגיד לעצמה: 'אני ראויה לקבל עונג. אני ראויה להיות במצב של קבלה'.
ולקבל במאה אחוז! לקבל מהקישקע. זו נקודת השפע".

נתינה וקבלה שאינן תלויות בדבר - שפע בעסקים

וככה זה נראה בהתנהגות עסקית: בהרצאות שלי נשים מספרות לי כמה הרבה הן נותנות, כמה הן משקיעות. "נתתי מאתיים אחוז!" "נתתי בלי גבול", "השקעתי כל מה שיש לי", ומה בתמורה? מעט מידי. לא נעים לי לבקש. נכנסות להפסדים עצומים בעסק ובהדרגה מתחילות לנטור, לכעוס. "הלקוחות לא מעריכים אותי מספיק" "לא מעריכים את העבודה הקשה שלי". אבל בצד השני יש מישהי שלא באמת מסכימה לקבל.

ממשיכה לימור לספר על נקודת השפע:

"גם כסף הוא דבר כזה (שמביא עונג): כסף הוא אמצעי שיכול להביא לנו הרבה עונג בעולם. אנחנו יכולים לממש איתו תשוקות אחרות שלנו.. אנחנו יכולים לעשות משהו משמעותי. אנחנו מעניקים לילדים שלנו, אנחנו יוצרים עוד עסקים שעושים דברים טובים. כסף זה דבר שהוא ברכה, וצריך ללמוד להיות בתודעה של שפע".

על רצון לעומת הסכמה

בתקופה בה הייתי באימון עסקי, בעצם טיפלתי באופן בו תפסתי כסף, שעדיין צריכה להשתחרר מהמשוואה של כסף=עבודה קשה. בשביל "להרוויח" את הזכות להתענג על כסף צריך קודם לסבול, לעבוד קשה. ככל שהתודעה שלי השתנתה, השתנו גם דברים אחרים בחיים שלי, ביניהם התקשורת שלי עם הילדים שלי, שהפכה רכה ומקבלת יותר, וגם ההסכמה שלי. להכל. וגם למיניות.

מיניות תמיד היתה חלק משמעותי מהחיים שלי – ומהזוגיות שלי. בהרצאות שלי אני מספרת תמיד כיצד הגנתי בחירוף נפש על ימי שישי שלי, כדי לבלות אותם עם בעלי, דן. הבנתי שאם לא אשאיר לנו פינה קבועה להיפגש בה הנזק לזוגיות יהיה כבד – והתחלתי להציג גבולות ברורים ללקוחות שלי: אני לא עובדת בימי שישי. וזה היה קדוש ממש.

ועדיין, עם השנים, יצא שהתשובה הכמעט מיידית שלי היתה לא. הדיפולט היה לא, והייתי צריכה שכנוע למה כן. כי למה לא, מה, חסרות סיבות? כי עייפה ואין לי חשק ורוצה לישון ויש לי מלא דברים והילדים בבית ומה לא. ואז, איכשהו, הסכמתי להגיד כן. נתתי את ההסכמה שלי.

זה התחיל בהסכמה שלי לעזוב את תל אביב, שלא ניתנה בתור 'כן' רשמי, אבל הפסיק להיות שם 'לא'. בהדרגה, ברירת המחדל הפכה להיות כן. כי התחלתי להבין שההסכמה הזו מביאה איתה עוד – עוד רצון ועוד אהבה. למה כן? כי זה נעיםמאוד! כי זה מרגיע ומקרב, זה מייצר אינטימיות ומשפר את הכל. אני לא באמת צריכה להסביר או להזכיר לך למה כן, נכון?

ואז ההסכמה, שהחלה מנקודה פאסיבית, הפכה לרצון אקטיבי. משהו בהסכמה הזו להסכים פשוט שחרר אותי לחלוטין; ממש הוריד ממני עול והביא אלי שפע, בכל התחומים. כי בכל פעם שאמרתי 'לא' שנאתי את עצמי קצת. ידעתי שאני מתחילה גלגל של דחיה, שאני מאכזבת אותו, ומפסידה משהו בעצמי. שאני המבאסת. הפארטי פופר. ולא אהבתי את זה. היה לי הרבה יותר כיף להיות זאת שאומרת כן. ובהדרגה ההסכמה הופכת מפאסיבית לאקטיבית – לרצון. והרצון מביא עימו תחושה של בחירה, של חופש, של כוח ושל תשוקה. בניגוד להסכמה, שיכולה להינתן מתוך "לא נעים לי" – תשוקה אינה יכולה להיות דבר פאסיבי.

עכשיו נסו לחשוב על איך מגדירים רצון מבחינה משפטית. כבר כמה עשורים שעולם המשפט הליברלי והפמיניסטי מקיים שיח על שינוי התפיסה המשפטית של יחסי מין "בהסכמה" לדיון על רצון. ולמרות שקשה להגדיר אותו, חשבו על ההבדל העצום שבין concent לבין will. זו אינה רק סמנטיקה שמבדילה בין "מסכימה" לבין "רוצה". מזמינה אתכן להאזין להרצאה של ד"ר יופי תירוש בלינק הזה (שמציעה שעוד לפני המבט על הרצון של נשים צריך להבין את הקושי שלהן לרצות) ולקרוא כאן מאמר של פרופסור רובין ווסט.

הרשאה לאושר, זכות לעונג

גם את המילה הזו, הרשאה (ואפשר לכתוב דבר תורה שלם על הרשאה=השראה!) אני מכירה מהקשרים של פמיניזם: entitlement. זכאות: אלו שיש להם הזכויות, ההרשאה, שלא צריכים לקבל רשות מאף אחד, שהם "בעלי הבית": הגברים. וכאן נכנס התפקיד שלנו, הנשים, ללמוד להרגיש ראויות. יש לנו זכות, יש לנו רשות לקבל – לקבל עונג, לקבל כסף.

באהבה וברצון - על הקשר בין כסף למיניות. רונית כפיר

ועד שההרגשה הזו לא תהיה אותנטית מבפנים – והיא קיימת שם בפנים – צריך רק ללמוד לזהות אותה ולהעצים אותה – לא אצליח לדבר על כסף ולגבות עבור העבודה שלי באמת. לא משנה כמה אנשים מבחוץ יאמרו לך ש"את חייבת להעלות מחירים" או שהגיע הזמן לקחת יותר והסכומים שאת לוקחת הם ממש בדיחה (או כל שם תואר רגשי אחר) – עד שאת לא תרגישי שבאמת מגיע לך הכסף הזה, שמגיע לך ליהנות ממנו ובעצם לעשות בו מה שאת רוצה כי הוא שלך והרווחת אותו ביושר – לא תצליחי לעשות את השינוי הזה באמת.

אז מה גילינו? אולי שלפני שנלמד להגיד לא, אנחנו צריכות בכלל ללמוד להגיד כן. כי בלי כן, נדע להגיד לא אבל נישאר בלי כלום.

מלא נעים לי... לנעים מאוד!

והנה ההזדמנות לחשוב על הביטויים האלו בצורה הכי לא מטאפורית שלהם: אנחנו לא רוצות שיהיה לנו לא נעים. בני אדם שואפים להימנע מכאב ולחתור לעונג, במובן המוחשי והחושי הבסיסי ביותר. בואו נתחיל גם מנעים בגוף, לא רק בתודעה או בחשבון הבנק. להתחבר לתשוקה שלנו, לעשות דברים באהבה וברצון ייתן לנו עונג: גם עונג פיסי וגם עונג ושפע כלכלי. למה בעצם להמשיך לעשות את זה?

"מגיע לי" לעומת "אני ראויה"

ואסיים בהבדל הגדול שבין לחשוב "מגיע לי" לבין "אני ראויה".

גם המילה "ראויה" היא צורת סביל של לראות (מישהו רואה אותי = אני ראויה), אבל יש הבדל בעיני בין להרגיש שיש לי ערך אבסולוטי, אינהרנטי, לבין ערך שתלוי באיזה עמל.

ה"מגיע לי" תמיד נשמע לי כמו פיצוי על סבל, כאילו מתקיים בתוך המרחב עליו אני מרבה לדבר שבין נצלנים לפראיירים, בין "אלו שעובדים קשה וקורעים את התחת" לבין "אלו ששוכבים על הגב ולא אכפת להם". זה גם מאד רווח בתקופה שלנו – בה כל דבר הופך ל"עשיתי תהליך" ו"עברתי דרך" או ההיפך. עבדתי קשה אז מגיע לי. הייתי בסבל, או בהשקעה, ולכן מגיע לי פינוק. הרווחתי אותו. עבדתי בשבילו. זה יכול גם להיאמר בעלבון, או בכעס. מגיע לי.

לעומת זאת, "אני ראויה" זה משהו אחר. במקום שבו אני מרגישה ראויה – יש לי זכות לעונג מעצם היותי ולא רק כתוצאה של יגיעה.
לא בגלל מה שהשקעתי אלא בגלל מה שיצרתי – בזכות מה ששמתי בעולם. ולמרות שזה נשמע כמו עידוד להדוניזם – מבחן התוצאה שונה מאד ממבחן הדרך.
זה מחזיר אותי לפוסט אחר בו כתבתי את הורסיה שלי ל"יגעת ומצאת? תאמין" שהיא "יגעת והאמנת? תמצא".
כשאנחנו עושות בעולם דברים מתוך אמונה ותשוקה אנחנו נעשה אותם בחריצות. ואז העשיה אינה לשם התוצאה (מצאת!) וגם לא לשם התהליך. היא לשם התשוקה. כי אם יגעת והאמנת – תמיד תמצאי את מה שאת צריכה. לפעמים תצאי לדרך בלי לדעת שיש חיפוש כלל. יש רק מסע בעקבות התשוקה ואחותה הצעירה, הסקרנות. ומה שיפה בללכת שבי אחרי שתי אלו הוא, שבסוף המסע הזה נמצא עוד תשוקה, לפעמים למשהו לגמרי חדש.

כתמיד, נעים לי מאוד לקרוא את התגובות שלכן, והפעם עוד יותר נעים לי להזמין את מי שרוצה לרכוש את ההרצאה הדיגיטלית שלי כאן למטה.

 

 

לפוסט הזה יש 2 תגובות

  1. בשמת

    כמה עונג בפוסט מקוריין😘

כתיבת תגובה

רוצה לרכוש את ההרצאות שלי?

הירשמו לעדכונים
על פוסטים חדשים בבלוג

פוסטים לוהטים

שני שעונים דיגיטליים, אחד עם הכיתוב ON והשני עם OFF בצבע סגול מראים את השעה 07:00

יפה שעה אחת קודם

כמה מכם משתמשים בשעון מעורר? בצילומי סטיילינג של בתים מעוצבים תמיד יש איזה שעון מעוצב ליד המיטה, אבל תכלס, רוב מי שאני מכירה משתמש בשעון

לפוסט המלא »
תמונה של שמים כחולים מעל השדות והיערות של כרמי יוסף

ירוקה

בהתחלה לא האמנתי שזה יקרה. ואחר כך לא ממש האמנתי שזה יתפוס. החברות נתנו לי שלושה חודשים: או שאתאבד או שאתגרש. תל אביבית כמוני עוברת

לפוסט המלא »
תמונה של עליית גג מעוצבת עם קירות אפורים\שחורים, יש הרבה כסאות לבנים ושטיחים

אל תקרא לי שחור

דווקא במדינה שטופת אור כשלנו, אנשים מפחדים מהחושך. למרות שבחללים מסחריים זה תפס יפה, בבתים פרטיים מעטים האנשים שמוכנים להכניס גוונים כהים הביתה. כשאני בוחרת צבעים

לפוסט המלא »

פוסטים אחרונים

הנושאים הכי חמים לפי

בינתיים, באינסטגרם שלי:

אני רוצה עדכון
על פוסטים חדשים בבלוג

פוסטים לוהטים

נשים יושבות ומאזינות בהרצאה של רונית כפיר

הרצאה בפני מעצבות ב"האסם"

הבוקר התארחתי בחנות "האסם", בקרית ענבים, ודיברתי בפני כחמישים מעצבות פנים. שמחתי לראות שההרצאה התמלאה ממש מהר (והוזמנתי לשם בשנית, אפרסם מועד בפייסבוק שלי ובאינסטגרם של האסם

לפוסט המלא »

פוסטים אחרונים

הנושאים הכי חמים

בינתיים, באינסטגרם שלי: