שמחתי לגלות שפוסט ההורות שלי נגע בכל כך הרבה אנשים, ועוד יותר מכך – שרבים קראו את המאמר ולא הכירו את הספר. זה מחזק את הרצון לשתף דברים ולכתוב עוד. אני שמחה לחלוק את החלק השני של פוסט ההורות שלי. כרגע יש שלישי, ואולי רביעי בדרך. למעשה, הכתיבה משמשת לי כלי להבהיר אמונות וערכים שיש לי, ולבחון אותם שוב. אני תמיד נחרצת, אבל גם תמיד מטילה ספק. הדברים שאני כותבת נכונים לעכשיו, ומי יודע מה יביא מחר.

והגדת לבנך – והראית לבנך.

ג'סטין טרודו מצהיר כמה חשוב ללמד את הבנים שלנו איך להתייחס לנשים, כדי שיגדלו להיות פמיניסטים גאים. אין לי ספק שהבנים של טרודו יגדלו להיות כמו אבא (שגדל להיות כמו אבא שלו), אבל לא כי הוא אמר את זה – אלא כי הוא חי את זה. דוגמא אישית. אנחנו מודל החיקוי הראשון של הילדים שלנו, והמעשים שלנו משפיעים עליהם יותר מהמילים שלנו. לעתים, רק עם הפיכתנו להורים אנחנו מתחילים לזהות את הפער או למדוד את המרחק בין האמונות המוצהרות שלנו לבין אורח החיים שלנו וההתנהגות (ואפילו הדיבור) שלנו בפועל.

פעמים רבות אני מזהה פער בין הרצון שלנו כהורים שהילדים שלנו יאהבו את עצמם, לעומת  ההלקאה העצמית שאנחנו מפגינים, ובעיקר מפגינות. אחרי "שתהיה מאושר" האיחול הרווח של הורים לילדיהם הוא "שתאהב את עצמך/ שתהיה שלם עם עצמך".

המצחיק (ואולי העצוב) הוא שמעט מאד אנשים מצהירים על עצמם כמאושרים, או ממש "שלמים עם עצמם". הראיון עם הפילוסוף ד"ר שמעון אזולאי ביטא היטב את הנהיה אחר האושר לעומת ההזנחה של המשמעות.

ומנגד, אותם מבוגרים בטוחים שאם רק יאהבו את ילדיהם מספיק, הם יגדלו לאהוב את עצמם. כאילו עד כדי כך זה קל.

אבל מה שמכשיל אותנו הוא הפער בין המילים למעשים. גם אם אומר לבת שלי עשר פעמים ביום "כמה שאת נהדרת/יפה/ כמה אני אוהבת אותך", איזו משמעות תהיה למילותי אם היא תראה אותי אומרת לעצמי "יו, איזו סתומה אני" או "איך אני נראית זוועה". כי "והגדת לבנך" זה יפה. אבל והיית לבנך זה מה שעובד בסוף.
למעשה, אם תחשבו איך הילדים (ובעיקר הילדות) שלנו שומעות אותנו מדברות אל עצמינו אין זה פלא שהן יגדלו לתעב את עצמן.

כך אני נשמעת כשאני מדברת אל האמא של הילדה שלי:

• יו איך את נראית זוועה
• אני לא מאמינה איזה מפגרת את
• איזה גרועה את
• את נראית מזעזע
• איזו סתומה היית שהסכמת ל..
• וואי, אני לא מאמינה שעשית את זה!
  

אנחנו מדברות כך לעצמנו כל הזמן, כבר בלי לשים לב. כשנשרף לנו אורז, או כשאנחנו מפספסות פניה, במצבים קטנים וטיפשיים כמו במצבים קריטיים וחשובים. איזו אמינות יש למשפט "תאהבי את עצמך כמו שאת" אחרי כזו ערימה של עלבונות, תלונות, קללות, זלזול, האשמה, הלקאה וחרטה? לאחרים אנחנו לא מדברות ככה, ואילו שמענו את הילדים שלנו מדברים כך אל מישהו, היינו נוזפים בהם. אם יש לכם חיית מחמד – נסו להקשיב פעם איך הילדה או הילד שלכם מדברים אליה. לרוב זה יהיה שיקוף אחד לאחד של איך שאתם מדברים אליהם, או אל עצמכם.

כן, אין מנוס מלחזור לקלישאה: אם את רוצה לגדל ילדים שאוהבים את עצמם – אהבי את עצמך. כמו שאמרו חז"ילנו לפני: אם אין אני לי – מי לי. ועם ילדים זה מיידי. שמתי לב לזה, כשבאופן לא אופייני התחלתי להתלונן במשך כמה ימים על הבטן שלי, שהשמינה (גם לרזות זה קורה). תוך ימים ספורים שמעתי את הבת שלי מתלוננת על הבטן שלה. וכן, היא רזה כמוני. זה היה די מדהים. חדלתי וזה הפסיק מיד.

ברור ש"לאהוב את עצמך" אינה מצווה פשוטה. זה יותר מורכב מלומר לעצמך דברים נחמדים מול המראה. זה דורש עבודה, לרוב עם עזרה מבחוץ. אבל מה יותר חשוב מזה? למעשה, איך אפשר לחיות עם עצמנו חיים שלמים בלי לאהוב את עצמנו, אבל ממש?

לא מזמן הילדה שלי חזרה מיום קניות עם חולצה שכתוב עליה:

I Love Me – you should too.

כל כך שמחתי לראות אותה, עוד מעט בת 12 ולובשת חולצה שכתוב עליה שהיא אוהבת את עצמה. היה לי ברור שזה לא הגיע ממקום ציני. את ההמשך אפשר לפרש בשתי דרכים: גם אתם צריכים לאהוב אותי/ גם אתם צריכים לאהוב את עצמכם. שתיהן מקובלות עלי..

קצת בודהיזם? דיבור נכון

כל זה תקף גם לגבי הדיבור שלנו אל אחרים. כמו כל התנהגות, דיבור רע הוא מידבק. אם הבן שלך ישמע אותך מתלוננת על אמא שלך, או מלכלכת על אבא של ילד מהכיתה, על המורה או על החמות – ככה הוא ילמד לדבר אל אנשים ועליהם. אולי גם אלייך.
הוא גם ילמד שזה בסדר להגיד משהו אחד מאחורי הגב ומשהו אחר בפניו של אדם. עד לשערוריית השיימינג הבאה בווטסאפ או פייסבוק, שהיא בסך הכל טשטוש של הגבולות האלו. אם נימנע מדיבור כזה מראש, הוא לא יגיע גם לשם.

אמנם הרגע אמרתי שמעשים הם שחשובים, ואותם הילדים שלנו לומדים לחקות, אבל ראיית העולם שלנו, כפי שמשתקפת במילים שלנו, גם היא מידבקת. אם נתלונן כל היום על העולם – ההוא אמר לי ככה וההיא עשתה לי ככה ואיזה מעצבן ואיזה חצוף, זה משקף תפיסת עולם בה אנחנו תמיד צודקים והעולם תמיד נגדנו, למשל. אם השיחות שאת מנהלת סביב שולחן ארוחת הערב הן תלונות על כמה המורה סתומה, אל תתפלאי אחר כך אם הילדים שלך לא יכבדו אותה, או יאשימו את חוסר המחויבות שלהם בכך שיש להם מורה סתומה.

המאמץ לשמור על דיבור נכון ונקי הוא גדול, אבל משתלם. עקרונות הדיבור הנכון, כפי שמוגדרים בבודהיזם (אותו אני מפנימה אט אט מבן זוגי) הם:

האם דברי אמת? האם הכוונה טובה (האם חשבתי בכלל על הסיבה לאמירתם?) האם הדיבור מועיל? האם זה הזמן הנכון?

כל מה שאינו נופל בקטגוריות האלו – עדיף להימנע ממנו.
דברי שקר, לשון הרע, דיבור פזיז, רכילות.
נכון, זו נשמעת בקשה שאפשר לדרוש מנזיר בודהיסטי בלבד. כאילו – איך אפשר? כמו הניסיון להימנע מדברי שבח אוטומטיים וריקים – גם זה הרגל שלא פשוט לאמץ. אני חיה לצד אדם שמצליח. והוא היה מעיר לי, בעדינות, שלעיתים הוציאה אותי מדעתי במשך שנים, על דברים שאני אומרת. לפעמים, בשיחה עם חברות – אם היינו מדברות על אדם אחר, הוא פשוט היה קם והולך. לא בהפגנתיות, אלא מתוך בחירה לא לקחת חלק בשיחה בה אין כוונה טובה או לא נאמרים דברים טובים על אדם שאינו נמצא. לאט לאט שמתי לב. היום אני מוצאת את עצמי נבוכה בשיחות רכילות, וממעיטה בהן מאד.
אותו הדבר לגבי שאלת האמת – הרי דברים תמיד נראים אמיתיים מהצד שלנו. אבל אפילו כשהילדים שלי יספרו לי על מקרה שאירע עם צד שלישי, אשתדל להציע לראות את הדברים מהצד שלו. להביא קצת יותר אמפתיה לשיחה, או לשלוח את הילדים שלי לברר בעצמם פרטים שחסרים.
בויכוחים ובמריבות ביניהם, נושא ששווה פוסט בפני עצמו, מעולם לא התערבנו. אם צד אחד היה בא אלינו "לדווח" על מעשי צד אחר, היינו מיד מוציאים עצמנו מהמשוואה, ושולחים אותם לשוחח זה עם זו. עודדנו אותם לתאר כיצד הם מרגישים במקום להאשים את הצד השני. דיבור טוב.
גם כאן, אפשר לכוון ואפשר לתת דוגמא אישית. כמו בכל שינוי הרגל – המודעות לכך היא השלב הראשון. ברגע שאני מתבוננת מקרוב בנושאי השיחה שלי ושואלת עצמי האם אני מועילה, או באה בכוונה טובה – זה מסנן די הרבה דברים. אני בן אדם, לא נזיר בודהיסטי, ומזמן ויתרתי על להצליח כל הזמן, אבל בשיחות סביב שולחן האוכל שלנו עם הילדים (מקווה לכתוב יום אחד גם על זה, מפעל חיי, למעשה) הדיבור כמעט תמיד עונה לארבע השאלות האלו.

אגב, המקום בו אני נכשלת בגדול הוא ליד ההגה. כשאני נוהגת אולי עדיף לעודד את הילדים שלי להתחבר לאזניות. אחרת צריך לשטוף לי את הפה בסבון. בנאדם צריך מקום לפרוק עצבים.

צמצום והכפלה, פקודות לעומת שאלות

לסיום, מחשבה על הקבלה בין ניהול ומנהיגות לבין הורות. לפעמים ספרי הניהול והמנהיגות המוצלחים הם ספרי ההורות הטובים ביותר. אז קבלו המלצה לסרט וידאו. ההרצאה מבוססת על ספר (שהגיע אלי היום) שנקרא Multipliers, ובו מדברת ליז וייזמן על שני סוגים של מנהיגים/מנהלים – Multipliers ("מכפילים") לעומת Diminishers (נקרא להם באותה הרוח-"מצמצמים").

"מכפיל"הוא מנהיג/ה שמשתמש באינטליגנציה וביכולות שלו להכפיל את אלו של כל מי שסביבו. היא מזהה כישורים בארגון שלה, מזהה את הפוטנציאל של האנשים, סומכת על האינטליגנציה והיכולות שלהם, ומבקשת מהם עוד. ה"מצמצם" הוא מנהל שלא סומך, שנותן פקודות ומטיל מטלות, וגורם לאנשים סביבו לנצל פחות ממחצית מהיכולות ומהאינטליגנציה שלהם (כך על פי המחקרים של וייזמן).
כהורים המכפיל יהיה הורה ששואל יותר שאלות, מניח שהילדים שלו יכולים ומאפשר להם לעשות דברים בדרכם, להיכשל לפעמים ולהגיע לתחושת מסוגלות וגילוי. המצמצם יהיה הורה שנותן פקודות, מבקש לעשות כדבריו ולא פותח נושאים לדיון, או מתווה דרך פעולה ומצפה לציות. זה כמובן יכול להגיע לכדי הורה תוקפני, או משפיל, לועג, מזלזל. לצערי יש גם כאלה. אגב, אצל זוגות רבים הייתי מזהה אמא "מצמצמת", שמצפה שבן זוגה ינהג רק על פי המודל שהיא בנתה. הו, כמה שאני הייתי כזו בשנים הראשונות להורות שלנו. בלתי נסבלת. "אתה לא עושה את זה נכון" כזה. כאילו יש רק דרך אחת נכונה לעשות דברים – הדרך שלי. עם השנים למדתי לשחרר ולאפשר, ודינמיקות כאלו בין זוגות אחרים זעקו אלי מרחוק וציערו אותי מאד. אבל הטיפוסים המעניינים נמצאים דווקא בין שני הקצוות האלו:

המעניין בתפיסה של וייזמן אינם הטיפוסים המובהקים עצמם, אלא מה שהיא מכנה "המצמצם המקרי" -"the accidental diminisher": אנשים שחושבים שהם מנהלים (או הורים) מעולים, שפועלים מתוך מודעות מלאה ורצון טוב, אבל משיגים את התוצאה ההפוכה מהמכפיל: צוות מתוסכל, שעובד קשה מדי, ומרגיש שלא מזהים ומנצלים את היכולות והאינטליגנציה שלו – שלא מאתגרים אותו (בדיוק המשמעות שאזולאי דיבר עליה). כששמעתי אותה מתארת את סוג המנהל הזה, מיד חשבתי על שנות ההורות הראשונות שלי. אני קוראת לזה אמא בתפקיד מש"קית תרבות ובידור, וזה בדרך כלל נשמע כמו שטף דיבור והתלהבות שאי אפשר להשחיל בו מילה. אצלי זה נמשך כחמש שנים.

חטאתי בכל אחד מהחטאים שהיא מתארת: התלהבתי מדי (ולא הותרתי מקום להתלהבות שלהם) הובלתי מהר מדי (ולא השארתי להם זמן להגיב), העליתי יותר מדי רעיונות נלהבים (ולכן למה להם לטרוח לחשוב על רעיונות), הפגנתי אופטימיות ואנרגיה טובה כל הזמן (ולכן פספסתי או לא נתתי מקום לקושי או לתסכול). צפו בהרצאה, אני בטוחה שתדעו על מה אני מדברת. מתברר, שדווקא בזירת הניהול הפרטית שלי, בבית, אני משתפרת יפה ומהר יחסית. בזירות אחרות עוד נותר לי להפנים ולתרגל את זה.

בהקשר של הורות, החלק החביב עלי בהרצאה הוא הסיפור על הילדים שלה. אם אין לכם זמן אנא דלגו לדקה ה- 14. במקום פקודות – שאלות. הילדים שלכם יודעים הכל, סמכו עליהם ותראו איזה קסם מתרחש.

כמו בהרצאות שלי לעצמאיות – יש דברים שקל לראות רק אחרי שפגשת אותם מאות פעמים. אין לי שום דרך לדעת אם החוכמה שבדיעבד היתה עובדת אז, אילו שמעתי את האנשים הנכונים או קראתי את המקורות הנכונים. ייתכן שיש דרכים שאי אפשר לקצר ובורות שצריך ליפול בהם כדי ללמוד ולהשתפר. הלוואי שהיו לי ילדים קטנים שיכולתי לנסות עליהם את ניסוי השאלות הזה בשעות של טירוף מוחלט. אני מתרגלת עם ילדים של חברים. הם מתים עלי, בדוק. אז אם אתם מנסים את זה על הילדים שלכן ושלכם – ספרו לי איך זה הלך. אני הולכת לקרוא את הספר.

בשבוע הבא על פולחן האני, ראיית הזולת ונימוס..