נעים מאוד
וכללי האילתור של טינה פיי

תקשורת עם לקוחות מבוססת על יחסים ועל תגובות ולכן, באופן מפתיע, עונה גם לכללים מעולם האילתור והקומדיה. בשיחת מכירה, במשא ומתן ואפילו בישיבה בעבודה - ארבעת כללי האילתור של טינה פיי הם גם כללים לחיים, ובעיקר כללים של נעים מאוד.

כללי האילתור המבריקים של טינה פיי מלווים אותי כמה שנים. למי שבמקרה לא מכירה או מכיר: טינה פיי היא תסריטאית וקומיקאית אמריקאית. היא אולי זכורה לכם בעיקר מהסדרה אותה כתבה "רוק 30" בה גם שיחקה לצד ג'ק דונהיו, הוא אלק בולדווין, ותיארה פחות או יותר את החיים שלה בסאטרדיי נייט לייב, שם היא כיכבה.
הביוגרפיה שלה, Bossy Pants, עזרה לי לצלוח כמה פקקים נבזיים בשאגות צחוק, ומה שנשאר איתי גם שנים אחרי ההאזנה הם "חוקי האילתור" אותם למדה בסדנאות לילה בקבוצת The Second City בשיקאגו (היא גדלה בפנסילבניה).

על התובנות שלה מאילתור בהופעות שהופיעה איתם היא מספרת:

כשהתחלתי... שום דבר ממה שלמדתי לא עשה לי את זה. כשהגעתי ל"Second City", הבנתי שהמיקוד שלך צריך להיות אך ורק על השותף שלך.
את לוקחת את מה שנתנו לך ומשתמשת בזה כדי לבנות סצנה. לפתע הכל נראה לי הגיוני: הכל תלוי בפרטנר. לא מה שאת תגידי, לא למצוא את הגינונים המושלמים או העיוותים המתאימים לדמות שלך, לא מה שתאכלי מאוחר יותר...זה מסיח את דעתך כך שהגוף והרגשות שלך יכולים לעבוד באופן חופשי"

טינה פיי, מתוך ויקיפדיה

טינה פיי מבינה שאילתור הוא דיאלוגי. הוא יחסים. התורה נמצאת בעצם בעבודה ותירגול של כללים, שיעזרו לנו לשלוט בתגובות שלנו לשותף שלנו. ויותר משהשיטה הזו בונה את התגובות עצמן – היא בונה את תפיסת העולם ממנה יגיעו התגובות האלו. כי לא מדובר בשורה של המלצות של מה להגיד ואיך להגיד. מדובר בשורה של כללי-על, שמבססים תפיסת עולם בה עלינו להיות. 

מבחינתי – זה בדיוק נעים מאוד.

ארבעת כללי האילתור של טינה פי

כללי האילתור של טינה פיי בלוג נעים מאוד

כלל האילתור הראשון - תמיד להסכים

בהקשר של אילתור כלל ההסכמה אומר: תזרמו עם זה. תזרמו עם השותף שלכם.
מישהו מפנה אליך יד בצורת אקדח ואומר: "ידיים למעלה! זה שוד!" אל תבאסי ותגידי לו: נהה זה סתם האצבעות שלך. 
עצם ההסכמה שלי להיות בסיטואציה של אילתור מניעה אותו קדימה.

כלל נעים מאוד 1 - מטרה משותפת

בתרגום לשפת #נעיםמאוד מדובר בהבנה שביני לבין הלקוח יש שיתוף פעולה ולא יריבות: שנינו שואפים למטרות דומות, ואם נסכים לשתף פעולה נקבל תוצאות טובות יותר.

בכל שלב של היחסים שלי עם הלקוח, החל בשיחת ההיכרות דרך שיחות המכירה, הצעת המחיר או המשא ומתן: התפיסה לפיה מדובר בשני צדדים יריבים תכשיל את היחסים עוד לפני שנבנו.

ההסכמה כאן אינה "כניעה ללא תנאים" לכל דרישותיו של כל לקוח. זוהי הסכמה לקחת את האחריות שנדרשת מבעלת ומבעל עסק עצמאי. ההסכמה לראות את עצמי כחלק אקטיבי מהיחסים האלו – ביני לבין הלקוח.

כלל האילתור השני - ולהוסיף

הכלל השני אומר להגיד: "כן וגם".
הכלל הזה הופך אותנו משותפים פאסיביים לשותפים אקטיביים. זו אינה רק הסכמה – זה כבר רצון. 

If I start a scene with “I can’t believe it’s so hot in here,” and you just say, “Yeah…” we’re kind of at a standstill. But if I say, “I can’t believe it’s so hot in here,” and you say, “What did you expect? We’re in hell.” Or if I say, “I can’t believe it’s so hot in here,” and you say, “Yes, this can’t be good for the wax figures.” Or if I say, “I can’t believe it’s so hot in here,” and you say, “I told you we shouldn’t have crawled into this dog’s mouth,” now we’re getting somewhere.

Tina Fey

כלל נעים מאוד 2 - ליזום

כלל ה"כן וגם" מדבר על יוזמה. אפשר לומר שההבדל בין כלל 1 – להסכים, לבין כלל 2 – להוסיף הוא כמו ההבדל בין הסכמה לבין רצון. רצון הוא יותר אקטיבי מהסכמה.

אני לא רק משתפת פעולה עם הלקוח בדרכנו למטרה המשותפת: אני יוזמת. מציעה, מוסיפה.

כדי שתהיה לי נוכחות במפגש עם הלקוחות שלי (גם אלו שטרם הגיעו אלי – זה נקרא שיווק) אני צריכה להיות אקטיבית. ליזום. לייצר נוכחות משלי.

בתקשורת שלנו עם הלקוחות היוזמה יכולה להתבטא בנוכחות המותג שלי בעולם, בפניות ללקוחות קיימים וישנים, בלהציע ללקוח שלא רוצה לקנות שירות א' דווקא את שירות ב'.
זה לשתף פעולה באופן אקטיבי עם הלקוחות שלי. 

כלל האילתור השלישי - הצהרות במקום שאלות

טינה פיי כותבת במפורש על הקשר של הכלל הזה לנשים:

"'צאו בהצהרות' נוגע לנו, הנשים:
דברו בהצהרות במקום בשאלות מתנצלות. אף אחת לא היתה רוצה להיות מטופלת אצל רופא שאומר: "אני אהיה המנתח שלך? אני אסביר לך על התהליך עכשיו?". צאו בהצהרות עם המעשים שלכן ועם הקול שלכן".

בתרגום חופשי טינה פיי כותבת: לא משנה מה הבעיה – היו חלק מהפתרון, לא המבאסים האלו שרק יושבים ומקטרים. או שרק יושבות וחופרות.

כלל נעים מאוד 3 - להוביל

להיות בעלת עסק עצמאי זה להוביל בבטחון.
הלקוחות שלנו באים אלינו בשביל פתרונות; הם סומכים עלינו וילכו אחרינו אם נסכים להוביל אותם. אי אפשר להוביל בבטחון אם רק נשאל שאלות – לא יהיה מנוס מלקבוע דברים. להצהיר, להמליץ.

בטחון אינו אטימות.
החלטיות אינה נוקשות.
אסרטיביות אינה דורסנות.

הכלל הזה רלוונטי לא רק בשיחות היכרות, הצגה עצמית ומשא ומתן אלא בעיקר בקבלת החלטות בתוך תהליכי עבודה. אני מדברת רבות על החשיבות שבלהוביל בתהליכים – גם בהרצאות שלי וגם בתכנים האחרים. ככל שאני אלמד להוביל בבטחון (לעבר החלטות, מחירים, חבילות, פתרונות) כך הלקוחות ילכו אחרי בבטחון.

הצהרות מייצרות בטחון, שאלות מייצרות ספק. יש מקומות בהם כדאי להעלות ספקות ושאלות, אבל כדי שתהליך עבודה עם לקוחות יתקדם אנחו חייבות וחייבים להיות מסוגלים לעמוד מאחורי משפטים עם נקודה בסוף.

Whatever the problem, be part of the solution. Don’t just sit around raising questions and pointing out obstacles. We’ve all worked with that person. That person is a drag. It’s usually the same person around the office who says things like “There’s no calories in it if you eat it standing up!” and “I felt menaced when Terry raised her voice.”

Tina Fey

כלל האילתור הרביעי - אין שגיאות. רק הזדמנויות

כמה נהדר זה שבעולם של האילתור אי אפשר לטעות! כי כל דבר שקורה – כל תגובה, כל משפט שנאמר, כל מילה שנשלפת במפתיע – היא הזדמנות לעוד כיוון. וגם אם זה לא מצחיק מיד – יש לי פרטנר שיכול לקחת את זה למקומות ש… אינני יודעת מה הם.

למעשה כל הכללים האלו מכירים בכך שאילתור תלוי ביחסים: אי אפשר לעשות אותו לבד. זה או מול שחקן נוסף או מול קהל. ביחסים לעולם לא נוכל לשלוט על הצד השני אלא רק על התגובות שלנו כלפיו, ולכן אין שגיאות אלא רק הזדמנויות – לפתח עוד את היחסים.

כלל נעים מאוד 4 - בלי שיפוטיות - כל לקוח הוא הזדמנות

הכלל הנהדר הזה של היעדר טעויות לוקח אותי לעולם חסר שיפוטיות.

חמלה היא היעדר שיפוטיות.

וזה מחזיר אותי אל אהובי בנג'מין זנדר, עליו אני מדברת בכל הזדמנות. בספרו "אמנות האפשרות"  (The Art of Possibility) הוא מציע מעבר מעולם שיפוטי והישגי לעולם של אפשרויות: בו כל אחד הוא תרומה בפני עצמו לשלם, ויש בו אינסוף כיוונים להתפתחות.

יותר קל לחשוב על אפשרות כזו בעולם של אילתורים ושל בידור מאשר בעולם של עסקים וכסף. הרי ב"חיים האמיתיים" אנחנו מיד מכניסות את אלמנט ה"צריך". צריך להיזהר. צריך להצליח. צריך לומר את הדבר הנכון. ומה אם נטעה? ומה אם הלקוח יגיד לא?

אבל גם בשיחה עם אדם זר, כמו גם במשא ומתן עם לקוח – אפשר לראות בכל מה שקורה הזדמנות: אם איכנס כולי חשדנית ומבוהלת לשיחה עם לקוח על המחיר שלי – אני עלולה לראות בכל משפט שהוא יאמר לי עלבון. או האשמה. או דרישה. אנחנו משני צידי מתרס – נאבקים כל אחד על עקרונותיו.

אבל אם איכנס בסקרנות, עם "כוננות פליאה" במקום "כוננות פגיעה" – ללא פרשנות או שיפוטיות לדברי הלקוח שמולי, הרי שכל שאלה שלו תהיה הזדמנות לספר עוד על השירות שלי, על הכשרונות שלי והיתרונות שלי.
לקוח שיוצר קשר הוא הזדמנות; גם אם הוא אומר שהמחיר יקר, גם אם הוא חברה שמצפה להנחה. הגישה הזו משחררת כל כך, ומיד מייצרת אוירה נעימה יותר ותקשורת פתוחה יותר.

אם הייתי צריכה לבחור כלל אחד שהוא החשוב מכולם – הוא היה זה: אין טעויות, רק הזדמנויות.

אם הבנת איך כללים של אילתור קשורים לשיחות מכירה ומשא ומתן – אני רוצה לספר לך שגם סיפורים קשורים לשיחות מכירה מוצלחות ויכולים לבנות אמון ולייצר חיבור עם לקוחות.

יש לי על זה הרצאה שהיא גם מקסימה וגם מהממת, שתיתן לך כלים פרקטיים שלקוחים מעולם ההרפתקאות, השפה והספרות.

רוצה לדעת עוד? כל הפרטים כאן:

להמשך קריאהנעים מאוד
וכללי האילתור של טינה פיי

המגירה הפתוחה

ליצור תוכן זה כמו לכתוב למגירה. לפרסם אותו זה כמו לכתוב למגירה פתוחה: הגישה אליה מותרת לכל מי שרוצה. איך להתגבר על הפחד ולמלא את המגירה הפתוחה שלך. ויש גם גרסה מוקלטת

"משמעות, כשם שהיא מבטיחה, היא משתקת, כי מה יהיה אם לא תצליח? משמעות היא לעולם משהו שמחוץ לך… זה העקבות שלך בעולם. זו הדרך הסמויה להתגבר על המוות. הביטוי הכי עמוק של משמעות הוא שיתוף, כי ככה העקבות שלי מהדהדים בעולם."

שמעון אזולאי

יש לי יחסי שנאה-תיעוב עם המילה הטרנדית ״תוכן״, אבל לצורך הפוסט הזה היא המתאימה לי מכל.

כי כל תוכן שאנחנו יוצרות הוא העקבות שלנו בעולם. בין אם זה לכתוב בבלוג, להעלות צילום באינסטגרם או וידאו בפייסבוק. למה אנחנו עושות את זה? כמו שאומר אזולאי – אולי כי ככה אנחנו מתגברות על המוות.

השיתוף – הפומביות של היצירה שלי היא שמשאירה הד לעקבות שלי בעולם. עץ נופל ביער וכל זה.
בראיון שנתן סת' גודין למרי פורליאו, מאמנת אמריקאית, הוא לא רק הגדיר את הסיבה לכתוב בלוג (יומי! במקרה שלו) אלא גם גרם לי לכתוב הרבה יותר.

המגירה הפתוחה רונית כפיר
סת' גודין בשיחה עם מארי פורליאו

גם אילו איש לא היה קורא את זה, אני חושב שכולם צריכים (לכתוב כל יום). וזו הסיבה: אם את יודעת שמחר תצטרכי לומר משהו על משהו שהבחנת בו, משהו שעשוי לעזור למישהו אחר, לכתוב על דיעה שיש לך, שאולי תעמוד במבחן הזמן – את תגבשי את הדעות האלו, את תבחיני בדברים האלו, את תמציאי את הרעיון הזה. ואם, יום אחר יום, שבוע אחרי שבוע את משאירה את השביל הזה מאחורייך – של בחינה מושכלת של העולם שלך, בעל כורחך את תשתפרי בכל מה שברצונך לעשות"

סת׳ גודין

תודה לעטרה אופק על דיוק התרגום!

וכך זה נשמע במקור (אני כמובן ממליצה לצפות בשיחה כולה! הציטוט שלו מופיע בדקה 09:21. בכלל כדאי לעקוב אחרי מרי):

Even if no one read it I would blog everyday – I think everyone should do so, and here's the reason:

If you know that tomorrow you will have to say something about something you noticed, something that might help someone else, about an opinion you have that might stand the test of time – you will form those opinions, you will notice those things, you will invent that idea. and if day after day, week after week you leave this trail behind- of thoughtful examination of your world, you can't help but get better at whatever it is you seek to do.

ומאז אני שמה לב ליותר דברים.

כל הליכה שלי ביער מותירה אותי עם נושאים למחשבה, כמעט כל שיחה עם חברות גורמת לי למצוא עוד נושאים לעוד פוסטים לבלוג, וכל נושא למחשבה יכול להיות נושא לכתיבה.

סת' גודין אומר בראיון: "לאף אחד אין "מחסום-דיבור", אז איך לכתובים יש "מחסום כתיבה"? אם הנושאים לדבר עליהם לא נגמרים לנו, תמיד יהיו לנו נושאים לחשוב עליהם ולכתוב עליהם".

הרי מה בסופו של דבר מה שעוצר אותנו הוא תמיד פחד.

לפתוח את המגירה

כי מיד כשהרעיונות עולים – הקולות עולים גם כן:
– מי בכלל ירצה לקרוא את זה?
– אין לי מה להגיד על זה.
– יש לי מה להגיד, אבל אמרו את זה לפני, טוב יותר.
– אני לא יודעת על זה מספיק.
– הזווית שלי לא מספיק מיוחדת/מעניינת/עמוקה.
– אני בטח אצא מזה טפשה/שטחית/לא מודעת לעצמי בכלל.

וכך, פחות או יותר, נשמעים כל התירוצים. אלו הם הפחדים שלנו: להיות לא מובנת, לא מיוחדת, להיות נלעגת או משעממת, להיחשד במטרות לא טהורות, להיבלע בהמון, לצאת פאתטית. לא להיות קולית.

פעם גם היה לי פחד שמעין היצירתיות שלי ייבש. שלא יהיו לי יותר רעיונות לכתוב עליהם, או דברים חכמים להגיד. פחדתי שתיגמר לי התשוקה. שאשתעמם. מעצמי, ממה שאני עושה, ממה שיש לי להגיד. אחרי תהליך אימון ארוך ומתגמל השתחררתי מהפחד הזה: זו לא היתה מטרת האימון, אבל זו היתה אחת מ״תופעות הלוואי״ הנהדרות שלו.

וכמו שקורה לעיתים – המרתי פחד בפחד:
היום יש לי פחד שלא אספיק לכתוב את כל הרעיונות שלי, ליישם את כל התשוקות שלי, לנסח את כל מה שאני רוצה להגיד.

לפעמים עולה בי פחד שיפסיקו לקרוא. אבל רוב הזמן אני לא תלויה בקהל. אני אשקר אם אומר שאני לא מתאכזבת לפעמים כשאני מעלה פוסט שבעיני הוא נהדר ואין ממנו התלהבות. אבל זה לא עוצר אותי מלהמשיך. ההישגים הגדולים שלי הם לרוב ביני לבין עצמי, לא מול העולם. 

אין טעויות. ואין מושלם.

ככל שאני חושבת על זה יותר, לא – ככל שאני כותבת על זה יותר, אני מבינה עד כמה אימון, קואצ'ינג, הוא חלק גדול מהעבודה שלי.
גם העבודה שלי כמעצבת פנים אבל גם העבודה שלי כמרצה ויועצת לעצמאיות קשורה בשחרור הפחד. הפסקת החפירות. כמו שכינו את זה נשים רבות אחרי הפגישה איתי: בעיטה בתחת.

יאללה!

כי הדרך להתגבר על פחד היא להבין שאין תשובה אחת נכונה, ולכן אין טעויות. וגם להבין שאי אפשר שלא לטעות. אין מושלם. לא בבחירת ספה ולא בבחירת נושא לפוסט.
כי בדומה לבחירת ספה או גוון למטבח, גם כתיבת בלוג אמורה בסופו של דבר לעשות לנו טוב. המטרה, אם בכלל, היא זיקוק הכוונות שלנו, הבנה עמוקה יותר של הרעיונות שלנו, הדעות שלנו. גיבוש קול ייחודי.

והדרך היחידה לגבש קול כזה היא לא להפסיק ליצור. להזיז הצידה את שאלות הלגיטימיות, את פקפוקי ה"מי ירצה לקרוא את זה", ופשוט להמשיך. מתישהו את תצרי משהו שתרצי לשתף. ואז את תפתחי את המגירה.

שגרה עוזרת אבל גם מי שגרועה בלייצר שגרה (כמוני) יכולה לייצר לעצמה הרגלים שיעזרו לא לעצור בכל פעם שעולה פחד. כתבתי על הרגלי הכתיבה שלי כאן.

המגירה הפתוחה הפרטית שלי

כן, זה נשמע כמו תהליך מאד אגוצנטרי.

זה באמת תהליך מאד אגוצנטרי. יש שחרור גדול בהבנה שאני כותבת בשבילי. כי בא לי. כי כיף לי להבין את עצמי יותר לעומק.

אז אני קודם כל כותבת. ואחר כך אוכל לחשוב אם לפתוח את המגירה הזו ולמי. אבל מה שיקרה בינתיים זה שהמעיין רק יתגבר. והקול שלי יהפוך אט אט ליותר ויותר מובחן וייחודי. עד שלא אתן לאחרים לפתוח את המגירה יהיה לי קשה יותר להבחין בזה – הם יבחינו ביתר קלות.

הסופרת אליזבת גילברט, שמדברת רבות על יצירתיות והשראה, דיברה על פחד בשיחה שלה עם מרי פורליאו:

המגירה הפתוחה: ציטוט אליזבת גילברט. רונית כפיר
אליזבת גילברט על פחד. מתוך שיחה עם מרי פורליאו, MarieTV

הסיבה האמיתית בעטיה אנחנו לא נעות קדימה ביצירתיות היא אך ורק פחד". וכן, היו לה לא מעט סיבות לפחד, אחרי ההצלחה האדירה של הספר שלה. יש לה שתי שיחות TED, מומלצות ביותר, בדיוק על הנושא הזה. וגם ספר נהדר ברובו ומעיק לעיתים בשם Big Magic (האזנתי לגרסת האודיו שלו, אותה היא מקריאה בקולה החלוש והסדוק. וזה היה נהדר).

לאחר שהתגברתי על פחדים של לדבר (בפני המון אנשים ברדיו ובטלויזיה) גיליתי את הפחד של הכתיבה: מילותי לא יינשאו על גלי האתר, אלא כתובות שחור על גבי לבן, או על גבי מסך! לדיראון עולם!!

ובכן, כן. אבל זה שכתבתי משהו עכשיו לא אומר שאני חייבת לעמוד מאחוריו בעוד עשר שנים, או אפילו בעוד עשר דקות. כולנו משתנים כל הזמן, ואם כבר – המילים שלי היום יכולות לשמש תזכורת טובה בעתיד למחשבות שהיו לי עכשיו. או לפני עשר דקות. כך שגם לפחד הזה אפשר למצוא מטרה: תיעוד ההתפתחות שלי.

את הפוסט הזה, למשל, כתבתי בשנת 2016. הקלטתי אותו בשנת 2019 וכתבתי אותו מחדש עכשיו, יולי 2020.

היום מדברות איתי לפעמים על ספר. זו למשל מחשבה שמעוררת בי המון פחדים. כי זה באמת מרגיש לי חקוק בסלע, ובאמת שקטונתי. אבל מי יודעת, אולי גם כלפי זה ארגיש אחרת בעתיד. 

והעיקר לא לפחד כלל

אמנם איני ברסלבית, אבל החכם שאמר את זה מזמן הוא רבי נחמן: "האדם צריך לעבור על גשר צר מאד מאד! והכלל והעקר שלא יפחד כלל"
זו באמת כל התורה. כי הפחד תמיד יהיה שם. זו משימת חיים לא לתת לפחד לשלוט בנו, אלא לחיות לצידנו. "לשבת במושב האחורי בלי לגעת בהגה", כמו שאומרת כמו ליז גילברט.

ככל שנלמד לזהות את הפחדים שלנו נוכל להמשיך לצעוד. או שנגיע בקלות אל המטרה שלנו, ואם לא – לפחות נמשיך להתקדם אליה ונזכה ליהנות מהדרך. בפוסט שכתבתי על טיולים והליכה הגעתי למסקנה: זה לא ״יגעת ומצאת – תאמין״.
זה הפוך: יגעת והאמנת? תמצא.

ההתמדה, ההתחייבות ליצירה בלתי פוסקת, מתוך אמונה היא שתביא אותנו למצוא. למצוא דברים לכתוב עליהם, להבין מה מעניין אותנו, להבין מה רצינו להגיד.

העולם אולי מלא בעשרות אלפי מגירות סגורות ובהם דברים נהדרים. זה לא שינה את החיים שלנו. אולי גם לא מספיק את אלו של מי שמילאו את המגירות האלו.
האומץ אינו לכתוב, האומץ הוא להגיד: אני כותבת בשביל עצמי. ואז משאירה כאן, במגירה הפתוחה שלי.
מי יגיע?
למה שיפתח ויקרא?
אין לי מושג.

אבל אני מוכנה לצאת להרפתקה הזו.

10 מחשבות שיעזרו לך ליצור למגירה הפתוחה

להמשך קריאההמגירה הפתוחה

חשיפה לחיפה

נסעתי לחמשוש בחיפה עם בלוגריות ומשפיענים - הם, העוקבים שלנו והניידים השלופים - וגיליתי חיפה משגעת ואיך נראית חשיפה. פוסט שופע צילומים והמלצות לחופשה אורבנית מרגשת

משפיענים.

המילה הזאת עשתה לי רע. 

כמו שטקסט, וידאו ואודיו מזמן נקראים "תוכן" כך 'כל אדם עם עוקבים ברשת חברתית' מכנה עצמו 'משפיען'. כלומר לא על פי מה שהוא עושה אלא על פי התוצאה. כן, זה עורר בי קמצוץ אנטגוניזם. למה בעצם? לא יודעת. אולי כי אני זקנה ואלו מילים חדשות (שכתמיד, מתארות תופעות ישנות). ואולי כי מאז שאני הייתי 'סלב' בתחילת הניינטיז יש לי יחסים מורכבים עם חשיפה.

כבר כמה שנים שאני סופגת איתותים לכך שחיפה היא מקום מגניב.

יצא, שאני מכירה לא מעט מעצבות חיפאיות. עוד יצא, שכנראה משהו בטעם שלי הוא "חיפאי" ובמשך שנים התקשרו עלי לקוחות מחיפה וביקשו שאעצב את בתיהם (חלק אפילו הגיעו עד אלי!) – מה שגרם לי להתעניין עוד בקולגות חיפאיות כדי להפנות אליהן לקוחות. זה המשיך בדיווחים על גיחות חובה בשישבת לשוק הפשפשים וכמה חברות חיפאיות גאות שסיפרו לי על העיר התחתית שנולדה מחדש.

ואז הגיעה ה'איט-גירל' של חיפה - חייפוש

סטייל בנמל חייפוש.
צילום של גלית רוזן מהאינסטה
חייפוש בסיור המייקרים, בסטודיו של ליאת ולדמן.
שמחת חיים וצבעוניות מידבקת

לחיפה הזמינה אותי שירי ויצנר, שאמנם כותבת את השם שלה עם יוד אחת אבל הוגים אותו וייצנר, כמו ויצמן (שגם כותבים עם יוד אחת! דאמט!). שירי היא סטייליסטית שנכנסה לחיי ברעש, עגילים עצומים והדפסים צבעוניים. זה היה באינסטגרם. את שמחת החיים והשיק שלה אי אפשר היה לפספס – והתפאורה לכל זה היתה חיפה.

זה נשמע קצת שטחי, אבל במבט מפוכח לאחור אני חושבת שזו הסיבה שכולנו שמנו את הספקות שלנו בצד והצטרפנו לחופשה הזו: חיפה, כפי שהיא נשקפת מהצילומים של גלית רוזן את שירי – נראית פצצה. אפשר להיות בה אופנתית ועדכנית, אנרגטית ומגניבה. שירי היא לא עוד פשניסטה חיפאית וונאבי תל-אביבית. היא לובשת את זהות ה – Hey-fa-it שלה בגאווה, ומקנחת בעגילים תואמים. והיא בדיוק הדוגמא לאיך יוזמה של אשה אחת יכולה להשפיע על המון אחרים.

שירי הסבירה לעמותה לתיירות חיפה שאם עוד אנשים יראו כך את חיפה, דרך העיניים שלנו – הם יבואו. העיריה והעמותה פתחו במבצע שנקרא #באים_ביום_נשארים_ללילה – מי שמגיע ללילה לחיפה מקבל הטבות וסיורים ליום אחד (יומיים=שתי הטבות, שלושה=שלוש!). הם הזמינו "משפיענים" לא רק לראות את זה, אלא גם לחוות את זה ולספר בעצמם. וזה מה שאני עושה, באהבה.

חיפה - העיר הגדולה של הילדות שלי

אמא שלי גדלה בקרית-חיים. שם סבא שלי, יצחק שיף, בנה את הבית שלהם בידיים המוכשרות שלו וסבתא רבקה הגישה לנו פירות חתוכים בארבע-אפס-אפס. ממרחק של עשרות שנים חופשות הקיץ שלי עם האחים שלי ובני הדודים שם נראות כמו סרט צרפתי. למדנו לרכוב על אופניים, קטפנו פיטנגו מהעץ וראינו את "בחינת בגרות" בקולנוע של בית העם. 

למרות שגדלתי בגבעתיים לא זכורות לי נסיעות לתל אביב אלא לחיפה, לבת דודה של אמא שלי ולחבר של סבא שלי. עיר בלתי נגמרת, עם נוף של הים מכל זווית, שפע חנויות וגלידריות וגנים נסתרים. 

הקסם בחיפה הוא הזרות שלה: בירושלים ובתל אביב גרתי, בחיפה לא. אחרי חודשים של עוצר אפילו לארוז מזוודה היה מרגש, והחופשה שלנו קיבלה לא רק ניחוח של אורנים וים אלא של חו"ל ממש: רחובות מבטיחים, שפע של מפגשים וטעמים – כזה שמרגישים שביקור אחד לא יספיק למצות.

חשיפה לחיפה, בלוג רונית כפיר
הקולות, הריחות והעצים של חיפה מחזירים אותי מיד לילדות. הנוף ממרפסת המלון - וילה כרמל
20200703_092722
ממש קשה לי לבחור בין הצילומים אז אני מפציצה פה!
לחיצה על חלק מהם תיקח אתכם לאתרים שווים. זה הנוף מטיילת סטלה מאריס

חשיפה לחיפה - שני ימים ולילה

החופשה שלנו היתה בת לילה אחד ושני ימים. הספקנו בה שני סיורים: סיור אוכל בשוק תלפיות עם השפית ורד פרן, וסיור מייקרים עם שירי בעיר התחתית. באמצע זכינו לביקור מודרך בגנים הבהאים, שאינם פתוחים עכשיו לקהל, מה שנתן לנו פריימים מרהיבים ריקים מאדם.

שמענו על ההיסטוריה של הדת הצעירה הזו ושל המקום מהמתנדבים הרבים שהגיעו מכל העולם ומתפעלים את הגן ואת מוסדות הבהאים, פגשנו את ראשת העירייה עינת קליש-רותם, וראינו גם אצלה בעיניים ניצוץ של אהבה לעיר הזאת, שלא ברור איך היא זוכה רק לאחוז אחד מהתיירות בארץ. אני כאן כדי לשנות את הנתון הזה.

הגנים המטופחים מקיפים אתכם ביופי ומשרים רוגע שמאפשר אהבה וסובלנות. בחיי
רונית כפיר חיפה בלוג
מקום מושלם למשוגעי עיצוב ואו-סי-די למינהם, התעלפנו לא רק מהיופי והצבעים אלא גם מהשקט
רונית כפיר חיפה בלוג
המון משפיענים עם מסיכות, מקשיבים לראשת העיר
חיפה משפיעה רונית כפיר בלוג
צילום ממרחק שני מטר, בלי מסיכה. אני וידיד
חיפה רונית כפיר
טיילנו בגנים עד שירד הלילה וזכינו לראות את השקיעה ואת הגנים מוארים. צילום: גלית רוזן
רונית כפיר חיפה בלוג
גם כשהם סגורים, הגנים חולשים ביופיים על העיר. זה צילום מהבוקר למחרת, אחרי הטיול בסטלה מאריס

בערב ירדנו את כלללל המדרגות עד למסעדת רולא ששייכת לרולא, שם אכלנו אוכל טבעוני וצמחוני מעולה, והרמנו עם רולא כוסית ערק בלתי נשכח, חמישים ושניים אחוז אלכוהול. אחרי שמתגברים על הבעירה, הטעם שלו דווקא עדין מאוד. ישבנו בחוץ עם המון אנשים כמיטב הוראות השעה, ונהננו ממאכלים שיצאו מהטבון הענקי שיש בפנים. ממליצה בחום! מסרו לרולא ד"ש מרונה.

חיפה - חשיפה לטעמים חדשים

השפית ורד פרן לקחה אותנו לסיור אוכל בשוק תלפיות, בו ממוקם הסטודיו שלה. הכרנו, אכלנו ושתינו, ויצאנו להכיר טעמים שונים בשכונה. טעמנו דגים מלוחים ופלאפל מקומי, פירושקי, סנדוויצ'ים, מיצי פירות ואוכל טבעוני. כן, זה היה מגוון ביותר ומרוב ביסים קטנים התפוצצנו.

Talpiot_GRP (34)
רונית כפיר חיפה בלוג
Talpiot_GRP (51)
חיפה משפיעה רונית כפיר בלוג
כך אני נראית כשמצאתי את סוכריות הגומי-יין שהיו מחכות לנו אצל סבא וסבתא שלנו. צילום: גלית רוזן
חיפה משפיעה רונית כפיר בלוג
ורד פינקה אותנו בגלידת בוטנים ותמרים טבעונית, כמה טעימה ככה פוטוגנית
חיפה משפיעה רונית כפיר בלוג
וממול בר טבעוני, אותנטבעי, פינק אותנו בפשטידה ונגיסי טופו

חיפה - חשיפה לים

קחו את ירושלים-הרים-סביב-לה ותערבבו עם תל-אביב-חוף-סוף ותקבלו את חיפה. מכל זוית בעיר הזאת (תעיפו מבט על המפה הטופוגרפית שלה ותבינו שניווט שם זה אלוהים אדירים) אתם רואים את הים.

אחת הקבוצות שלצערי לא יכולתי להיות גם בה, לקחה שיעורי גלישה וסאפ בחוף נירוונה – שכלול גם בחבילת ההטבות שמקבלים אלו שהחכימו ללון בעיר ללילה. כל מי שהיתה שם המליצה בטירוף!

בוקר של סיור מייקרים - חשיפה ליצירה מקומית

לפני תחילת הפעילות הרשמית בשישי בבוקר קפצתי עם אורלי לטיילת סטלה מאריס, מול המנזר (אליו אני מתכננת להגיע בעתיד!) ומשם ירדנו לסיבוב קצר בשוק הפשפשים (אחת הקבוצות האחרות היתה בסיור שם וקינאתי!). מצאתי שם לשמחתי את החנות מפעם וינטג' שאני עוקבת אחריה באינסטה תקופה ואפילו רכשתי כמה דברים שווים ביותר. הכי כיף לפגוש חברות מהאינסטה בחיים האמיתיים, בהפתעה. 

20200703_103951
6b47db82-37d8-4516-94a0-3cdfc6e6ab46

אחרי ארוחת בוקר קלה התחיל סיור המייקרים, הבייבי של שירי ויצנר – ביקורי סטודיו והיכרות עם עולמם של אמנים ואומנים מקומיים.

ביקרנו בסטודיו הצורפות המסודר למופת של ליאת ולדמן, שהראתה לנו איך מכינים טבעות. שתינו קפה טחון מעולה אצל סמי, נשנשנו לחם מחמצת של משפחת פת ולמדנו איך סטודיו דווקא מכינים כלי פורצלן וחימר כה מושלמים. קינחנו בכנאפה ההורסת של לוקס.

רונית כפיר חיפה בלוג
דוגמאות הצבע של סטודיו דווקא. לחצו על התמונה לאתר שלהם
בוחרים קוטר לטבעת. ליאת ולדמן בסיור המייקרים
רונית כפיר חיפה בלוג
לחצו על התמונה לחשבון האינסטה של הסיורים

חיפה - חשיפה לדו קיום

רציתם חו"ל? חיפה היא הזדמנות להיחשף לתרבות הערבית ולשפה העשירה, ששומעים אותה ורואים אותה בכל מקום. נותרו בארץ כל כך מעט ערים מעורבות, שמשהו בקיום הטבעי של ערבים ויהודים בחיפה אלו לצד אלו נראה מופלא. מבחינתי ביקור בעיר הוא תמיכה בהבנה שמדובר בשתי תרבויות אחיות, והנאה מהשפע שהמפגש הזה מביא איתו.

רונית כפיר חיפה בלוג
פטוש - בר גלריה פוטוגני במיוחד בעיר התחתית
20200703_145942
זה אפילו יותר טעים במציאות. לוקס של השף עלאא מוסא
רונית כפיר חיפה בלוג
איזה כיף היה להיות יומיים עם אנשים שכמוני, יעשו הרבה בשביל פריים טוב ולא ישאלו שאלות
חשיפה לחיפה. בלוג רונית כפיר
הגרפיטי של BrokenFingaz מקשט את הבניין ליד הנמל. יונת השלום בקופסת שימורים.

חשיפה למשפיענים

אז כן, החופשה הזו גם גרמה לי להרגיש קצת זקנה.

זה בסדר גמור, אני עוד כמה חודשים בת חמישים ודי עפה על זה. זה היסטרי.

זה היה חדש עבורי לפגוש אנשים ולהבין שאני לא עומדת בקצב שלהם (אני, שבעיני עצמי כל כך מהירה), היה לי חדש לפגוש אנשים שיודעים להפעיל תוכנות שאני כלל לא יודעת שקיימות (אני, שבעיני עצמי כל כך מעודכנת). שחר ונוי נראו לי כמו שני ילדים שמשחקים בוידאו. אחרי יום הבנתי שהם מעצמה. אם אתם לא יודעים מי אלו שחר ונוי, אתם כנראה זקנים כמוני.

מה שלא השתנה הוא ההתרגשות שבמפגש עם הקהל. לעמוד מהצד ולראות את הילדים והנערים שפוגשים אותם ומרוב התרגשות כמעט לא מצליחים לדבר היה פשוט מרגש. לא משנה איזה תוכן הם מעלים ועל מה הם מדברים – אם אלו התגובות של המפגש איתם – הם עושים משהו מרגש, טוב וחשוב.

לנערה מקסימה שפנתה אליהם בחיל ורעדה הצעתי בנדיבותי לצלם אותם ביחד. אחרי הצילום היא ביקשה סלפי. 

נו רונית, מי עוד צריך היום שיצלמו אותו? יא זקנה.

חלק גדול מהחוויה שלי היה לפגוש את המשפיענים, היוטיוברים והאינסטגרמרים, את יוצרות ויוצרי התוכן האלו. לגלות שיזמות היא יזמות וכריזמה היא כריזמה לא משנה מה המדיום שלה, ושהשפעה תמיד מגיעה משפע, והרי זה משובח. 

חיפה משפיעה רונית כפיר בלוג

דקה אחרי שנפרדנו בכנאפה של לוקס, נכנסה חבורת צעירים תל אביביים.

-"סליחה," שאלה אותי אחת מהם בהיסוס, "את זאת מ#נעיםמאוד, נכון?"

איזה אושר! גם אותי מזהים!

ועוד לא בזכות הסלביות של הניינטיז אלא מעכשיו! עם שם המותג שלי! זה כל כך ריגש אותי (תמיד, תמיד תפנו אלי אם יש לכם משהו להגיד לי, לא חייבות סלפי) וחתם את הטיול הזה בידיעה שגם עבור העוקבים שלי אני משמעותית. שלחשיפה שלי יש השפעה.

אז תודה ענקית לשירי ולכל היוזמים על הפינוק הנהדר והחשוב הזה. כשתגיעו לחיפה חפשו את המדריכים האלו של המקומות השווים בעיר (אפשר לאסוף אותם בעמותה לתיירות חיפה, שדרות בן גוריון 48). אני כל כך מקווה שכל העסקים שכאן – כל המסעדות ובתי המלון והחנויות יחזיקו מעמד בגל השני או השלישי או מה שלא יבוא עלינו, ושהשפעתי עליכם לקחת איזה יומיים שלושה של חופשה בתוך כל הלחץ הזה ולהגיע לחיפה.

אני חוזרת עם הילדים בסוף יולי לשני לילות. ניפגש שם!

בא לך לדעת מי עוד היה איתי ולקרוא על החוויה שלהם?

20200703_154311
כל מה שיש לנו הוא עכשיו. נצלו את זה, בחיי
סדנת תעשי לי מחיר פרטית
להמשך קריאהחשיפה לחיפה

טקס, חוזה, גבולות

הטקסים שאנחנו עושות עם הלקוחות שלנו משמעותיים יותר ממה שנדמה. הם מסמלים את הגבולות ואת ההסכמה של הצדדים להיכנס למערכת יחסים עסקית. על "טקסים עסקיים" והחשיבות שלהם בתקשורת עם לקוחות

אני מתה על טקסים וטקסיות, ויותר מזה אני אוהבת כשדברים שלכאורה אינם קשורים מתחברים לי.
בגבולות אני מתעסקת כבר כמה שנים, ולאחרונה שמתי לב לקשר בינהם לבין טקסים.
הטקסים מכניסים משמעות לחיים שלנו ומייצרים שותפות וקהילה. בין אם זה קידוש או הבדלה, שבירת הדיסקית בשחרור או שבירת הכוס מתחת לחופה ומול עדים, החלפת חולצות אחרי משחק או נקישת מרפקים בזמן קורונה: טקס הוא לרוב הדרך שלנו להמחיש משמעות מופשטת (ממש כמו התפקיד של מטפורות בשפה), ולציין שינוי פנימי באופן חיצוני.

יותר מכך, טקסים הם הסמנים של גבולות:
חשבו על החותמת בדרכון, על גבול בין ילדות לבגרות, רווקות לזוגיות, חיים למוות – בלי טקסים לא היינו יודעים מתי בדיוק זה קורה, כי השינויים אינם כמו אלו שבגוף, שלעיתים מתרחשים ברגע אחד. יש להם חשיבות אישית, קהילתית, תרבותית. כמובן שיש טקסים שאנחנו עושים בינינו לבין עצמנו, ביחידות.

חלק גדול מההרגלים שלנו הם בעצם "טקסים": הבוקר מתחיל אחרי הקפה הראשון, האיפור מסמל את תחילת העבודה, סיגריה מסמנת את סוף הארוחה… השגרה שלנו מורכבת מהמון טקסים ולכל טקס המשמעות הסימלית שלו, שאנחנו או אחרים יצקו לתוכה. הטקסים האלו יחד יוצרים מסורות.

טקס שיש לו שותפים או קהל הוא משמעותי אפילו יותר מהטקסים שלנו עם עצמינו: הוא מסמן דברים לכל המעורבים ומאפשר הצטרפות בהסכמה.

טקס- תכסיס או מערכה

מקורה של המילה טקס במילה היוונית taxis שמשמעותה סדר, ארגון. השימוש של המילה היוונית נקשר בעיקר בסידור כוחות לקרבות צבאיים. המקבילה שלה בעברית היא 'מערכה'. אני מנחשת שיש קשר למילה 'תכסיס' שכן גם לה יש קשר לקרבות, ואת המילה טקס נהוג היה לכתוב גם עם כ'. תודו שזה מגניב!

"טקס הוא אירוע סמלי המורכב מרצף פעולות, המבוצע בסביבה מסוימת ובמחזוריות סדירה. הפעולות הסמליות המהוות את הטקס, מכילות לרוב (חלקים מאלמנטים של גוף או תנועה. ר.כ). במהלך הטקס מובעות המשמעויות החברתיות הבסיסיות בעיני המשתתפים והקשרים החברתיים ביניהם מתחזקים. באמצעות הטקס היחיד והחברה מבטאים את החשיבות שהם מייחסים לנושאים המועלים בו".

ויקיפדיה

חצית גבול? ההרפתקה התחילה!

בהרצאה שלי על סטוריטלינג אני מסבירה את המבנה של "מסע הגיבור": תבנית שאופיינית לסיפורים בכלל וסיפורי הרפתקאות בפרט. 

היציאה להרפתקה תמיד כרוכה בחצייה של מפתן מטאפורי, איזה סף. לא בכדי אנחנו "יוצאים להרפתקה". לסף הזה בדרך כלל יש שומר – כפי שאנחנו שמים שומרים על גבולות, שחצייתם היא טקס משמעותי. האם גבול ללא שומרים הוא גבול?

למשל בסרט האהוב "סטארדאסט" (מעין "הנסיכה הקסומה" של הניינטיז) המעבר בין העולם ה"רגיל" לעולם הקסום נעשה בחצייה של חומה (כזו שכולם חוששים לעבור). בחומה יש פתח ולידו ניצב תמיד שומר. ההרפתקה מתחילה עם חציית החומה.

במסע המשותף עם הלקוחות שלנו לעבר מטרה משותפת, גם יש סף שחצייתו מסמלת את תחילת ההתקשרות העסקית: התשלום.

קהל נכבד, הטקס עומד להתחיל

לא סתם רבבות התאכזבו השנה מביטולם של טקסי הסיום. מילא שכל השגרה נמחקה בגלל הקורונה, אבל לדלג גם על הקתרזיס של טקס הסיום?! 

טקסי התחלה וסיום חשובים בדיוק מהסיבה הזו: בלעדיהם לא תמיד ברור מתי משהו מתחיל או מסתיים. הטקסים האלו חשובים במיוחד ליצירת בהירות לגבי המקום בו אנחנו נמצאים, התפקיד שלנו וההתנהגות שהולמת את המקום והקשר.

בסמנם את ההתחלה ואת הסוף הם גם מהווים מעין חוזה. כפי שאדם שמתיישב בשולחן במסעדה חותם על חוזה לא כתוב להזמין משהו מהתפריט. חוזים קשורים גם הם בטקסים: חוזה הוא ביטוי משפטי וחברתי להסכמה הנובעת מ"מפגש רצונות" בין שני צדדים כשירים. כשאדם מתיישב במסעדה (יודעים מה, פעם אולי היה הבדל בין השולחנות שבחוץ לאלו שבפנים, היום פחות) יש במעשיו הצהרה שנובעת מנורמות חברתיות מסוימות.

אבל לא כל העסקים מחתימים את הלקוחות שלהם על חוזים לפני תחילת העבודה, ולא כולנו גובות מקדמה (מומלץ בעבודות גדולות שדורשות התחייבות) או מקפידות על דמי ביטול.
אני ממליצה על זה בחום – בלהט ממש, אבל אם מסיבה כלשהי את לא גובה מקדמה לפני תחילת העבודה (כלומר את מתחילה לעבוד לפני שהכסף אצלך) – כדאי לבדוק שיש לך "טקס התחלה" עם הלקוח שלך, שברור לשני הצדדים.

מטרת הטקס לציין את הגבול שממנו היחסים שלכם יהפכו ליחסים עסקיים, שיש בהם מחויבות, אחריות ורצון. וכן, צריכה גם להיות בהם תמורה מוסכמת (אם הסתבכת עם זה, כדאי לך לקרוא את הפוסט שלי על עבודה עם חברים).

גבולות ברורים: חתימה על חוזה ומקדמה

חשיבותה של מקדמה אינה רק לבסס תזרים מזומנים לעסק: זהו טקס, שמסמל הסכמה של הלקוח ליהפך לכזה ולהתחיל יחסים עסקיים איתנו.
כשמוותרים על הטקס הזה, כמו בעבודה עם חברים או בעבודה בחינם – הצרות יכולות להתחיל ויתר הגבולות – להתמוסס. זו הדרך שלי כלקוחה להראות (לא להגיד! מעשים חשובים יותר ממילים) שאני נכנסת לעסק הזה, שאני בפנים.

בהרצאות שיזמתי נהגתי לכתוב את שמות המשתתפות על מדבקות: רציתי שנשים יבינו שבמפגש עסקי חשוב להזדהות, ואהבתי להדביק את המדבקות על הבגד בעצמי, או להציע לנשים שמגיעות בבוקר את המדבקות שלהן.
זה היה טקס ההיכרות שלנו, ה"נעים מאוד".

מרגע שאשה מסתובבת עם השם שלה על מדבקה של "נעים מאוד" היא לוקחת חלק אקטיבי במפגש. תמיד סיקרן אותי לראות כיצד נשים מגיבות לפעולה הזו – זה גילה לי עליהן הרבה, ובעיקר על המוכנות שלהן "לצאת החוצה" ולפגוש את העולם בכובע העסקי שלהן.

טקס גבולות, הבלוג של רונית כפיר נעים מאוד
צילום: גלית לוינסקי (ותראו מה אני כותבת על המדבקה)

טקס ההתחלה שלי: "אני שולחת לך זימון במייל"

בעבודתי כמעצבת פנים היו לי לא מעט טקסים: ההתחלה היה חתימה על הצעת המחיר והערותיה, והפיכתם לחוזה רשמי. איתה בא תשלום ראשון ופגישה ראשונה.

חשבתי, שבפגישות הייעוץ שאני עושה אין לי טקס כזה, שכן אני לא גובה תשלום מראש אלא בסוף הפגישה. למעשה יש לי טקס והוא קטן: שליחת הפגישה ביומן ובה כל הפרטים עליהם סיכמתי עם הלקוחה בטלפון היא הטקס שלי: מועד הפגישה, המיקום שלה, העלות שלה ושורה שתיים על התוכן.

זהו מפגש הרצונות שסיכמנו בשיחת הטלפון הראשונה שלנו. הפגישה שתגיע אחריו תהיה פגישה עסקית לכל דבר.
עם הסיכום הזה האישה שמולי הפכה ממתעניינת ללקוחה.
אילו רציתי לגבות דמי ביטול על הפגישה (אני לא גובה, כי לא ביטלו לי עד היום אבל אולי יום יבוא ויגיע הלקוח שיביא לי את #הסעיף) יכולתי לעשות זאת אחרי הטקס הזה, וכמובן חשוב היה להבהיר את זה ולהצהיר על זה עם ההסכמה לפגישה.

עוד רעיונות לטקס התחלה

ומה אם הגבולות אינם תלויים רק בך?

הרבה עסקים כן מתחילים בגביית מקדמה או חתימה על חוזה.

אלא שבמקרים רבים נקודת הסיום היא דווקא הבעייתית, במיוחד בעסקים שנותנים שירותים שמעורבים בהם בעלי מקצוע אחרים (מי אמרה עיצוב פנים?) – אני שומעת המון על תהליכים שמעולם לא הסתיימו. גם לי היו פרויקטים שלא תמיד ידעתי מתי הם הסתיימו רשמית והם סתם התמוססו להם לאט.

יש מקרים בהם אנחנו נרגיש שהפרויקט הסתיים אבל הלקוח ירגיש אחרת. בדיוק לשם כך הטקס חשוב.

בעיצוב פנים למשל, אני אולי סיימתי את העבודה שלי, אבל הבית עדיין "לא גמור". ספקים אחרים עדיין לא סיימו את עבודתם, נשארו דברים קטנים נוספים לקנות או להתקין. בפרויקטים רבים נותרת תחושה שאינם גמורים – מה שמקשה על גביית התשלום האחרון.

לשם כך כדאי לכונן איזה "טקס סיום" סמלי, שיכריז, שגם אם הפרויקט לא גמור, הרי שהגענו לנקודת הסיום של היחסים העסקיים בינינו, ואם נרצה להמשיך מכאן נצטרך לכונן חוזה חדש.

על הטקס הזה כדאי להצהיר עם תחילת העבודה.

הנה כמה טקסים שאספתי לכם משלל מקצועות:

  • אצל מעצבות פנים רבות זה יום צילום. כשלא מצלמים – רבות מביאות מתנה לבית החדש של הלקוחות. 
  • (בסדנא) צילום של הלקוחות עם המוצר,שעולה לעמוד העסקי בפייסבוק, ממנו רובן מגיעות. מי שמגיעה לסדנא יודעת כבר כיצד זה יסתיים ומה משמעות הפריים.
  • הצילומים בסיום עוזרים גם לאחרות לסיים את העבודה שלהן, ולסמן שתם הזמן של הסדנא.
  • כשמתקרבים לסיום של עבודה אפשר לשלוח מייל התראה ללקוח (שים לב! גבול לפניך!) שהפגישה הבאה היא האחרונה שלנו, או שנותרו לפרויקט X שעות עבודה.

עוד רעיונות לטקס סיום

תם הטקס

חלק מהחשיבות שבהתבוננות סקרנית על הטקסים שלנו, בעיקר אלו הקשורים להרגלים שלנו, היא בהבנה של המשמעות שלהם. ככל שנבין טוב יותר מה הטקס מסמל או מסמן – נוכל לשנות את הטקס או לשנות את המשמעות שלו, או אפילו להדגיש אותה – על פי רצוננו. 

תודה לקהילת הנעימות שלי, ששיתפה אותי בטקסים שלה.

אם גם לך יש טקסים בעסק שלך שמצביעים על שינויים בסטטוס של העבודה או של היחסים עם הלקוחות – שלא כתבתי או חשבתי עליהם – אני ממש אשמח לשמוע עליהם בתגובות! זה יכול להיות יופי של טקס סיום.

סדנת תעשי לי מחיר פרטית

רוצה לדעת עוד על התבנית של מסע הגיבור והסמליות שלה לתהליך העבודה עם לקוחות?

ההרצאה שלי "והלקוח הזה הוא אני: סטוריטלינג בתקשורת עם לקוחות" מדברת בדיוק על זה. היא תעזור לך לא רק לכונן טקסים אלא בעיקר להשתמש בתבניות של סיפור ודימויים כדי לשפר שיחות מכירה, ולהסביר טוב יותר את הערך של העבודה שלך עבור הלקוחות שלך.

להמשך קריאהטקס, חוזה, גבולות

'היי נעימה, לא 'נחמדה
תקשורת אסרטיבית עם לקוחות

5 טיפים של מייק מונטיירו שישדרגו פלאים את התקשורת האסרטיבית שלך עם לקוחות. מתוך סדנא עם מייק מונטיירו

בכל הרצאה שלי אני מראה את הווידאו 'Fuck You, Pay Me' של מייק מונטיירו. אני מכירה את הספר 'Design is a Job' שלו בעל פה ואפילו תרגמתי חלקים ממנו, אבל כשהשתתפתי בכיתת אמן שלו יחד עם שותפתו אריקה הול, עלו והתחדדו לי עוד כמה נקודות.

מונטיירו הוא בעלים של סטודיו לעיצוב גרפי, שפרסם מספר ספרים על מעצבים גרפיים, התנהלותם בעולם ועם לקוחות והוא מרבה להרצות בפני בעלי עסקים בנושאים האלה. הפוסט הזה, כמו החומרים שלו, מתאימים בעיני לכל בעלת ובעל עסק עצמאי בכל תחום, לא רק בתחום העיצוב.

הספר לא תורגם לעברית, ועד אז הנה 5 טיפים ותובנות מהסדנה שלו שהייתי בה ומהספר שלו:

כש"לא נעים לי" פוגש את Don't be nice

אחד הציטוטים החביבים עלי בספר של מונטיירו הוא "Be pleasant, don't be NICE.".
זו פסקה בה הוא מסביר שאנשים לא שוכרים את שירותיך בשביל להיות חברים שלך. הם צריכים אנשי מקצוע, לא חבר'ה, ואין צורך להתחנף ללקוחות או להגיד להם את מה שהם רוצים לשמוע. להיפך, הלקוחות שלך יעריכו את הכנות שלך. צריך להיות, כמובן, אדם שנעים לעבוד איתו, אבל ללא נחמדות-יתר. אצל נשים, לפעמים יש תחושה שאנחנו נמנעות מלהתנהג בצורה מסוימת או להוביל מהלכים רק כי אנחנו חוששות שיגידו עלינו שאנחנו "דעתניות", או גרוע מכך, "ביצ'יות". אז תהיו נעימות, ענייניות ובעיקר מקצועיות.

monteiro_payments

בכלל, יחסים מקצועיים עם הלקוחות הם הדדיים.

מונטיירו סיפר בכיתת האמן על תהליך ארוך בו הלקוחות אמרו "יופי" על כל מה שהוצג בפניהם בפגישה, אבל אחרי כמה ימים שלחו במייל רשימה של שינויים. וכך, פגישה אחר פגישה, הלקוחות יוצאים מהפרזנטציה מרוצים ואחרי כמה ימים מבקשים עוד ועוד שינויים. כשהמצב המשיך והעבודה לא התקדמה, התברר שהלקוחות לא ממש אהבו את מה שראו, אבל במקום לתת פידבק ענייני וממוקד, הם הרגישו *לא נעים* לבקש שינויים, ודאי לא בפגישות פנים אל פנים. במקרה הזה, דווקא הלקוחות היו אלה שחששו לא לצאת נחמדים, ולכן עידנו את המשוב שלהם בצורה שפשוט תקעה את התהליך.

בשורה התחתונה: לנחמדות-יתר שבאה על חשבון כנות וישירות יש מחיר כשהיא מופיעה בשני הצדדים של חיבור עסקי. חשוב לא לוותר על מקצועיות וענייניות (בטח שלא בשביל נחמדות וחברות) ולאפשר ללקוחות להעביר גם פידבק שלילי. אם להתייחס ל"משולש הע.מ.ל" שלי – חשוב לבסס תקשורת טובה בין הלקוחות לביני, כדי שהפידבק ינוע בנוחות.

להוביל, לא לשאול: פרנזטציה ללקוחות

השאלה הכי גרועה שאפשר להציג ללקוחות בפרזנטציה היא: "נו? אהבתם את זה?"
הצגת העבודה שלך בפני לקוחות היא מיומנות חשובה, וכאשר עושים פרזנטציות ללקוחות או שולחים את העבודה במייל, לעולם לא כדאי לשאול "Do you like it?".
מה כן אפשר לשאול? 'האם העבודה עונה על הדרישות שלך?' או 'האם הבנת את מה שעומד מאחורי מה שעשיתי?'.

בזמן הפרזנטציה לא כדאי להסביר ללקוחות "פה אנחנו רואים ככה והנה כאן יש לנו כזה". חשוב יותר להסביר להם את התמונה הגדולה ובאיזה אופן הרעיון או המוצר שלך עונה על הבעיות שהלקוח רצה לפתור.
זה הזמן לדבר על מטרות ולהראות ללקוח כיצד השגת אותן, ולא על דברים שהוא אינו מבין ולא ירצה להתערב בהם. דווקא דיבור כזה, שכאילו מסביר יותר מידי, ייצר לך לקוחות נודניקים. בעיצוב גרפי אלה יכולים להיות פרטים כמו הפונט שנבחר לאתר או הגוון המסוים של הירוק, אבל אני בטוחה שגם בתחום העיסוק שלך יש לא מעט דוגמאות לפרטים שהלקוח כלל לא מתייחס אליהם, אלא אם נסב את תשומת לבו.

ועוד טיפ לגבי הצגת עבודות: במקרים רבים, אומר מונטיירו, בכלל אין צורך להציג אופציות בפני הלקוחות, כי הם לא רוצים לבחור. הם הגיעו אל מומחה מכיוון שלאנשי מקצוע יש את התשובות עבורם, והדבר האחרון שהלקוחות רוצים זה לקבל עוד החלטות. בהרצאות שלי אני קוראת לזה: "אני כן מחליטה עליך" (וכמו עם ילדים, אין צורך לומר להם את זה. רק להחליט עליהם).

"לא להידבק בלחץ של הלקוחות"


יש לקוחות שנוטים להיכנס ללחץ מכל מיני סיבות: כשהם לא מקבלים דיווח שוטף, כשהם לא בטוחים בהחלטות שהם מקבלים ועוד. במקרים מסוימים, הם ירימו אליכם טלפון ויתחילו להלחיץ בהוראות סותרות או עודפות, בשאלות מיותרות או בנדנוד כללי. חשוב לא לתת לזה לדבוק בכם, מפני שאין דבר הרסני יותר מלחץ, שמייצר תחושה של היסטריה.
חשוב להיות מסוגלים להקשיב ללקוח ולהרגיע אותו (אולי לשלוח לו דיווחי התקדמות מדי פעם כדי שמלכתחילה לא יילחץ, אם זה מה שהוא צריך), ולזכור שביטחון מייצר ביטחון. אם לא נאבד את הביטחון העצמי שלנו כשהלקוחות מתחילים לאבד את שלהם – הסדר יחזור על כנו.

anxitey
במיוחד אחרי חגים. או מגיפות. לא לתת ללקוחות להלחיץ. מייק מונטיירו

איך לדבר על כסף ואיך לגבות אותו

מונטיירו מדבר הרבה על כסף: איך לתמחר את עצמך, איך לדבר על כסף ואיך לגבות אותו. "אם אתם לא רוצים לגבות כסף עבור השירותים שלכם", הוא אומר, "אתם יכולים לעסוק בהם בתור תחביב".
ואחרי שהבנת שצריך לדבר על כסף, עכשיו גם צריך לדעת איך לבקש אותו. בלי "אהההה…." ובלי שום היסוס! כשלקוח מבקש ממך מחיר, לא לשאול אותו כמה העבודה שלך שווה. כמו בכל היבט של העבודה, ביטחון מייצר ביטחון, וזה נכון עוד יותר כשמדובר בכסף. "אף אחד לא רוצה לתת כסף למישהו שמתנהג כאילו זה לא מגיע לו, או שאין לו מושג מה לעשות איתו. ומעל לכל – אסור להגיד ללקוח "אני לא מרגישה בנוח לדבר על כסף"" אומר מונטיירו.

גבולות עם לקוחות, רונית כפיר
ציטוטים מדוייקים לעבודה עם לקוחות. מייק מונטיירו

מהי המומחיות שלך?

ולסיום, עוד פסקה חשובה מהספר לגבי לקוחות שמנסים לעשות עבורך את העבודה:

"היזהרו מלקוחות שמתקשרים אליכם עם דרישות מדויקות מדי, שרק רוצים ש'תחברואת הנקודות'. אם הם לא פונים אליכם בשביל אסטרטגיה ופתרונות – הם פונים אליכם בשביל הפקה. ואם הסכמתם לקבל עבודת הפקה? ברכותי! אתם מפיקים, לא מעצבים*".

*במקום "מעצבים" שימו את המקצוע שלכם. המשפט הזה, כמו התורה שלו כולה, מתאים לכל תחום עיסוק.

אצל מעצבות פנים זה למשל החלק של שרטוט וניהול פרויקט. לא פעם אמרתי ללקוחות: "אני לא שרטטת" (ואני בטח לא מנהלת פרויקט). לרוב התשובה שלהם היתה "לא, לא רצינו לפגוע/לזלזל". אבל זה לא מגיע מאגו. זה מעיד עלחוסר הבנה של עבודת המעצבת.
ספרו לי מה הבעיה והשאירו לי למצוא עבורכם את הפתרון, בשביל זה באתם אלי. אם אתם יודעים מה הפתרון ורק צריכים מישהו שישרטט לכם אותו – חפשו שרטטת.

נעים מאוד מייק מונטיירו
וזה מה שמייק מונטיירו כתב לי בהקדשה!

הטיפים האלו דיברו אליך ועדיין לא שמעת את הרצאת הדגל שלי "מלא נעים לי… לנעים מאוד! תקשורת אסרטיבית עם לקוחות"? בהחלט הייתי שוקלת לרכוש אותה. אני נותנת שם עוד מלא דוגמאות וחולקת המון תובנות, שישנו את ההתנהלות שלך עם לקוחות.

אם יש לך סיפורים ושיפורים שקשורים לפוסט הזה, אשמח לשמוע בתגובות מהנסיון שלך בעבודה עם לקוחות!

להמשך קריאה'היי נעימה, לא 'נחמדה
תקשורת אסרטיבית עם לקוחות

כמה עולות עבודות קטנות?

איך מתמחרים עבודה קטנה, מה עושים כשהיא מתחילה לגדול והאם זמן באמת שווה כסף? 10 הדיברות של עבודות קטנות

"אבל אנחנו לא שוברים קירות".
כמעצבת פנים, קרה לי לא פעם שלקוח התקשר, הסביר שהם "מתחילים איזה שיפוץ קטן" ומבקשים הצעת מחיר. ההסבר מתחיל ב"אנחנו רק מחליפים מטבח וחדרי רחצה", ממשיך ב"רק נדביק למינציה במקום להרים ריצוף" ומסתיים עם "רק נחליף את המזגנים, הצנרת וכמה נקודותהחשמל. אה וגםדלתות. וברור שאת החלונות. וקצתרהיטים". ואז הוא מסייג ומסביר: אבל אנחנו לא שוברים קירות.

נכון, הוא אמנם חסך את האבק והבלאגן, אבל אף אחד לא יגיד לי שזה שיפוץ קטן, ולא שיפוץ כללי. וזה ממש לא קורה רק בעיצוב פנים. השיחה הזו מתקיימת הרי בכל מקצוע:
זה לא תרגום לספר, אני "רק צריכה שתגידי לי איך כותבים באנגלית את המבוא והסיכום, וגם כמה משפטים באמצע".
ואין צורך בעורכת דין, כי אנחנו "רק צריכים שתעברי על החוזה ותראי שהכול בסדר ולא חסר שום דבר".

המילה 'רק' מרמזת שזו 'רק' ההתחלה. זה לא תמיד ניסיון להוציא ממך מחיר נמוך או עבודה בחינם. לפעמים ללקוחות זה באמת נראה משהו קטן, כי הם לא אמורים לדעת איך להגדיר שיפוץ, תרגום או טיפול של עורכת דין, והם באמת חושבים שלא מדובר בהרבה עבודה. לפעמים זו אכן עבודה קטנה.

עבודות קטנות, כאב ראש גדול

אחת הסיבות שבגללן אנחנו מוצאים את עצמנו עובדים בחינם או כמעט בחינם היא שלקוחות מצליחים לשכנע אותנו שזו עבודה קטנה. אבל האם אני מחליטה על גודלה של עבודה על פי מה שהלקוח מספר לי, או על סמך מה שאני יודעת מהניסיון שלי? האם אני יודעת כמה אני גובה על עבודה קטנה?

בספר "Design is a Job" של מייק מונטיירו, הוא כותב ש"ההבדל בין עבודה קטנה לעבודה גדולה הוא שעבודות קטנות מכילות את אותן הבעיות כמו עבודות גדולות, פחות התקציב והזמן שנדרש כדי לפתור אותן". בול.

למען הסר ספק, אני לא באה בכעס ולא רואה בכל לקוח שיוצר קשר או כל חבר שמבקש עזרה כאדם "חצוף" או כמי שמנסה לנצל אותי. חשוב מאוד לעשות חסדים ומדי פעם אפילו מתפרסמים מחקרים שמראים שנתינה מייצרת אושר וסיפוק. אבל לא מעט עצמאיות מתרגמות את ה"לא נעים לי" לדבר על כסף או לגבות כסף לתחושה של מעשה חסד, וזה עלול להיות בעייתי, בעיקר כשמדובר בעסק ולא בתחביב.

לעיתים קורה שלקוחות מאוד ירצו לעבוד איתך, אבל יש לך עומס. במקרה כזה יגיע משפט השכנוע "אבל זו בסך הכול עבודה קטנה". מניסיוני, כשהקול הפנימי שלך אומר לך שזה יותר מדי – זו טעות להיכנע להפצרות. הקול הפנימי יודע. אי אפשר להקטין עבודה רק כדי שתתאים ללוח הזמנים שלנו, ואם אין זמן צריך לדעת גם להגיד 'לא'.

עבודות קטנות - גבולות ברורים

גם כאשר לשני הצדדים ברור שמדובר בעבודה קטנה תמורת תשלום, עדיין קורה שבעבודות קטנות יש טשטוש גבולות.
אז בואו נדבר רגע על גבולות: גבולות הם איפה מתחילה העבודה ואיפה היא מסתיימת, מהם לוחות הזמנים, מה כלול ומה לא כלול בעבודה, באילו ימי עבודה, כמה זה עולה ומה באחריותי ומה באחריות הלקוח.

אבל כשלא מחליטים על הדברים האלה מראש, בעיקר על המחיר, ובעיקר כשלא מתלווים לגבולות טקסים שמציינים אותם – מתחילות הבעיות. עצמאים שלא נעים להם לדבר על כסף משאירים את החלק הזה ללקוחות, וכך יוצא שהלקוחות (!) הם אלה שמחליטים כמה צריך לגבות. כשהתעריפים לא ברורים בתחילת העבודה זה יוצר מצב לא נעים לשני הצדדים.

עבודות קטנות - מחיר קטן

אז כמה זה צריך לעלות? הפתרון הרציונלי עבור עבודות קטנות הוא מחיר קטן.
בהרצאות שלי אני מזכירה שוב ושוב תרגיל כפל פשוט: שעה כפול 50 ₪ היא 50 ₪, ולכן חמש שעות יהיו 250 ₪. אבל חמש שעות כפול אפס שקלים עדיין יהיו 0 ₪.
לכן, עדיף לגבות מחיר קטן *וברור* לשעה בעבודה קטנה, מאשר לא לגבות עליה כסף כלל. אם העבודה תגדל – המחיר יגדל יחד איתה. אין סיבה שהפרטים האלה לא יהיו ברורים גם כשמדובר בעבודה קטנה, כמו למשל שיעור פרטי או פגישת ייעוץ של שעתיים. וכן, זה נכון גם למי שבתחילת הדרך.

זה נכון בעיקר לעבודות עם חברים. החברים לא רוצים להטריח אותך, ולכן פעמים רבות יתארו את העבודה כ"קטנה". ואז נסכים לעשות אותה בחינם, כי אלו חברים. ואז? היא תתחיל לגדול. אז גם עם חברים ובעיקר עם חברים: לברר את היקף העבודה האמיתי ולחשוב פעמיים כשמציעים מחיר.

זמן זה כסף?

אבל, והנה אני סותרת את עצמי, עבודות קטנות אינן בהכרח כסף קטן!
מחשבוני מחירים בהם משתמשים כדי לתמחר סוגי עבודות שונות מציעים לפעמים מחיר המבוסס על חישוב עלויות, הוצאות ושעות עבודה. רק שלא כל עבודה נכון וכדאי לחשב לפי שעות.
נניח שאני מעצבת ממש מוכשרת ולכן יכולה לסיים את העבודה תוך חצי שעה, במקום 10 שעות שייקח למעצבת אחרת. האם אני צריכה "להיענש" על כך? האם המעצבת שתעבוד פי עשרה לאט ממני צריכה להרוויח פי עשרה? אני זו שדווקא צריכה להיות מתוגמלת יותר, כי בזכות העבודה הזריזה שלי הלקוחות קיבלו פתרון מהיר!

 

כך שהנוסחה "זמן הוא כסף" לפעמים עובדת הפוך: חסכתי לך זמן? זה שווה יותר כסף, ולכן העבודה הקטנה איננה בהכרח כסף קטן או מחייבת הנחה. אם לקוח מבקש עבודה שתיקח "רק שנייה", זה לא אומר שהוא ישלם לך עליה רק שקל. לכן לא תמיד יש מחירון קבוע, ועדיף לתמחר את הערך שהלקוח מקבל מהעבודה שלך, ולא את הזמן שלקח לך לעשות אותה.

לפעמים נמצא את עצמינו לוקחים עבודות קטנות בשביל טובה או "השלמת הכנסה" מתוך זלזול מסוים, ונגיד לעצמנו "יאללה נו, זה ממש פשוט". אבל הלקוח לא מצפה ליחס מזלזל. הוא ירצה את אותו מספר פגישות ואת אותו טיפול שרוצים הלקוחות האחרים, ובצדק. לכן, צריך לשים לב לא לקחת על עצמינו יותר מדי עבודות קטנות, כדי שלא נמצא את השבוע שלנו עמוס בפגישות ומטלות שלא צפינו מראש.

10 הדיברות של עבודות קטנות - למה כדאי לשים לב?

כל ההרצאות הדיגיטליות שלי מתייחסות לנושא הזה ויעזור לך להפוך עבודות קטנות מעול לרווח.

את תורת הצבת הגבולות אפשר ללמוד ממני בהרצאה "מלא נעים לי … לנעים מאוד! תקשורת אסרטיבית עם לקוחות", שם אני משתפת בסיפורים שקרו לי עם לקוחות, חלק מהם חברים, ונותנת כלים שימושיים שיחסכו לך עוגמת נפש וכסף בעסק. 

ההרצאה השניה שלי, "מבוכים ודרקונים: איך לצלוח שיחה ראשונה עם לקוח" גם היא תעשה לך סדר ותיתן כלים לתהליך עבודה מובנה ומאורגן, כבר מהשיחה הראשונה. גם בעבודות קטנות.

אשמח לשמוע את הסיפורים והשיפורים שלך מהפוסט הזה בתגובות. הדיונים בסביבתי נוטים להיות מעניינים! אז למה לא להשתתף בהם.

להמשך קריאהכמה עולות עבודות קטנות?

איך עובדים עם חברים ונשארים בחיים

הציפייה לעבודה בחינם, טשטוש הגבולות והחשש מלהרוס את הקשר - יש הרבה סיבות בגללן אומרים ש"לא עובדים עם משפחה וחברים", אבל תתפלאו: אפשר לעבוד עם חברים ולהישאר בחיים

אחד המצבים השכיחים אצל עצמאיות ועצמאים הוא עבודה עם חברים ומכרים ש"מבקשים עזרה" בתחום שבו אנחנו עובדים.

בגלל שאנחנו ישראלים וקצת חסרי גבולות, מכרים לרוב ירגישו נוח ליצור איתנו קשר ולצפות שהקשר (גם אם הוא רחוק ולא יציב) יעזור להם במחיר. בתחילת הקריירה קל לנו יותר לומר 'כן' מהר מדי לעבודה בחינם ולשכנע את עצמנו ש"ככה אני בונה לעצמי מוניטין", "זה יגדיל לי את מעגל הלקוחות העתידי" ו- "איזה יופי שיש לי איך לצבור ניסיון ולייצר תיק עבודות". זה נכון – לא משנה מה העסק שלך – הלקוחות הראשונים תמיד מגיעים מהמעגלים הקרובים אליך – אבל צריך לדעת מתי להפסיק.

מגיע שלב בו כבר צברנו ניסיון ומספיק בטחון ומגיע לנו תשלום בעד העבודה. אם יש לך מספיק בטחון עצמי – השלב הזה מגיע ביום בו התחלת לעבוד. או עכשיו

לא נעים לי לגבות תשלום או להציב גבולות

עבודה עם חברים היא בהחלט מצב עדין, ולכן צריך להיכנס אליו מבחירה. כמובן שיש הבדל בין חברים טובים וקרובים למכרים, ועדיין הבעיות תהיינה דומות. כשאנחנו מוצאים את עצמנו עובדים עם חברים אנחנו עמוק בתוך ה"לא נעים לי", והלא נעים לי הזה מגיע עם 5 בעיות:

  1. לרובינו גם ככה לא נעים לגבות כסף מלקוחות, ומחברים אפילו יותר
  2. כשמדובר בחברים הצבת הגבולות מתמסמס
  3. תמיד נשקיע פחות בעבודה שהיא בחינם: היא תידחק לתחתית הרשימה, כי צריך לטפל קודם בלקוחות משלמים
  4. לא פשוט לשנות דפוסי התנהגות ופתאום להגיע לחברים עם הכובע המקצועי שלנו
  5. הנטייה הטבעית שלנו "להאשים את הלקוח", במקום לקחת אחריות על התהליך על עצמנו – תתעצם מול חברים.
עבודה עם חברים
פוגשת חברות קהילת #נעיםמאוד בירושלים. צילום: זוהרת ניר-כהן

עבודה עם חברים: הזדמנות עסקית!

צריך לזכור שמי שפונה אלינו בבקשה לעבודה (גם אם הוא בונה על זה שהוא לא יצטרך לשלם), זקוק לנו ולשירותים שלנו. חברים לא פונים אלינו מרחמים. אם פונים אליך בבקשה או במשהו שמסתתרת בו בקשה, במקום מיד לקפוץ ולראות בהם נודניקים או חוצפנים שמנסים לנצל אותך – כדאי לזהות כאן את ההזדמנות ולהבין שיש לנו כאן לקוח פוטנציאלי.

בגדול, הייתי שואלת את עצמי האם מדובר כאן במשהו באמת קטן שהאדם הזה לא ישלם עליו בכל מקרה, ואז להבין האם אני רוצה לעזור; או שמא מדובר באדם שכבר החליט לשלם עבור שירות ואז פנה אליי, כך שאם אני לא אבצע את העבודה עבורו, סביר שהוא יחפש מישהו אחר וישלם לו. אז למה מיד לוותר עליו?
אם נתייחס אל החבר כ'חצוף' ואל הפנייה כחציית גבול, ייתכן שהתגובה שלנו תוריד את הצד השני מהיוזמה. אבל אם נראה בזה הזדמנות עסקית ונשקול אותה, ייתכן שנצליח לשכנע את הצד השני לעבוד איתנו בתשלום, גם אם הוא ציפה לקבל את השירות בחינם.

עבודה עם חברים: השחרור שבתשלום

ה"לא נעים לי" הזה פועל לשני הכיוונים, ותאמינו לי שזה מאוד לא כיף להיות לקוח שלא משלם. כשאני נמצאת במצב הזה, אני יודעת שבצד השני מישהו יתייחס אליי פחות ברצינות וגם לי לא נעים כי אני יודעת שעושים לי טובה ולא נעים לי להטריח. גם אם יהיה סיכום על תמורה, אבל היא לא תהיה מספיק ברורה, אני אמצא את עצמי במצב שאני נותנת עוד ועוד, ולא יודעת אם מה שנתתי בתמורה הספיק לכסות על העבודה.
מעבר לזה, לעבודות קטנות וחינמיות יש נטייה לגדול, ואז זה באמת יהיה לא נעים. נמצא את עצמינו בפרויקט מול ספק או נותן שירותים ממורמר, שלא עושה עבודה טובה (כי הוא לא מקבל עליה תמורה!) ושני הצדדים לא נהנים.

כשאני עובדת בחינם ומתחיל להיבנות אצלי תסכול – אני עובדת גרוע ואת העבודה הגרועה מלווים עצבים, משפטי האשמה ורחמים עצמיים. א-ב-ל, כאשר אני משלמת לנותן שירותים, אפילו אם הוא חבר, נעים לי לבקש בדיוק את מה שאני רוצה, נעים לי לפסול אופציות ונעים לי להציב לוחות זמנים.

קרה לך שגילית שחבר/ה עבדו עם אנשי מקצוע מתחרים בתחומך, מבלי שבכלל פנו אליך? זה מצב טעון כי מעצם החברות ביניכם כאילו מצופה שהחברים יעבדו איתך. ברגע שאנחנו שולחים הצעת מחיר, אנחנו משחררים את החברים לבחור בקולגות, לסרב לנו ופחות לפגוע ברגשותינו.

עצמאית. הבלוג של רונית כפיר
אפרת ליכטנשטט במפגש קהילה של #נעיםמאוד בירושלים. גם חברה, גם עובדת איתה. צילום: זוהרת ניר-כהן

עובדים עם חברים? אל תוותרו על הטקסים

גבולות, גבולות, גבולות. זו ההזדמנות להזכיר שגבולות הם לא בהכרח "לא". גבולות ברורים תלויים בתקשורת טובה, שמצליחה להבהיר לשני הצדדים איך ומה מצופה מהם. גבולות מצויינים על ידי טקסים. אל תוותרו על הטקסים הרשמיים הקטנים: הם הסמלים לכך שיש גבול.

במקרים רבים של הצעות לא רשמיות שמגיעות מחברים, אין אפילו רגע התחלה מוגדר וברור לשני הצדדים. דווקא בגלל שאנחנו מכירים ושיש ביננו תקשורת טובה וזורמת, אנחנו נוטים לדלג לעיתים על שלבים "פורמליים" כמו תשלום מקדמה, כתיבת חוזה או תיאום ציפיות לגבי כל דבר אפשרי. אנחנו מניחים שבגלל שאנחנו מכירים וחברים הדברים יסתדרו, ומכאן מתחילות רוב הבעיות. דווקא כאן צריך להקפיד יותר על טקסים כללים מסוימים, שיעזרו לשני הצדדים לשמור על שפיות. זה יכול להיות המקום בו אתם יושבים (לא לעשות פגישות בבית קפה אלא במשרד. לא לדבר בשעות "פרטיות" אלא בשעות עבודה. לא לדלג על שלבים שאתם עושים עם לקוחות "אמיתיים").

חברים תמיד ירגישו נוח יותר לתקשר איתנו בשעות שהם רגילים: מחוץ לשעות העבודה שלהם. אלא שאז גם אנחנו מחוץ לשעות העבודה שלנו! זה נשמע אולי כמו פרט קטן, אבל מה שבדרך כלל מקפיץ לנו את הפיוז הן שעות ההתקשרות ודרכיהן: הודעות ווטסאפ בשישי אחר הצהריים, טלפונים בשעות לא מתאימות והמוני שאלות קטנות פה ושם. לקיחת אחריות על התקשורת והדינמיקה של היחסים בינינו היא צעד חשוב לעבודה רצינית.

אבל... עבודה עם חברים גם יכולה להיות כיף!

חברים אמיתיים הם אנשים שמכירים אותנו ואוהבים אותנו וכיף לעבוד איתם. יש ביננו אמון וכשחברים רוצים לעבוד איתי זה אומר שהם גם אוהבים את העבודה שלי וסומכים עלי; אפשר לעקוב אחרי התוצאות ולקבל משוב ושביעות רצון אפילו בעוד שנים ארוכות ובעיקר – הם יודעים להמליץ עליך ולפרגן לך מכל הלב.

השתכנעת שלעבוד עם חברים יכול להיות גם מועיל, או שעדיין לא נעים לך לסרב לקרובים, חברים ומכרים? הנה 9 דרכים להתמודדות עם המצב ועוד אחת שאינה מקורית שלי:

  1. לא להסכים מהר מדי! הסיבה העיקרית שבגללה אני מוצאת את עצמי עושה דברים שאני לא ממש רוצה היא כי אני אומרת כן מהר מדי. לפעמים ברקס פשוט יכול לשנות את האינטראקציה ממצב בו החבר (הלקוח) מוביל את המהלך ואנחנו מגיבות, למצב בו המושכות אצלינו. . משפט פשוט כמו "אני אחשוב על זה ואחזור אליך" יעזור. ואז השיחה הרשמית הראשונה מגיעה מהצד שלך. הטקס הזה חשוב מאד.
  2. לתת הנחת חברים. כן, ככה פשוט. להחליט מראש שאני נותנת 10% הנחה לחברים / מכרים / שכנים, וכך ארגיש נוח יותר לדבר על כסף כשישאלו על תעריפים, מה גם שזה גם יעזור לי בשיווק (אנשים אוהבים הנחות). גובה ההנחה תלוי בך, ואפשר גם לקבוע הנחה שונה לחברים מקרבה שונה. עקרונית, אם העסק כבר עובד טוב ונמצא בשלב שיש לך עבודה ולקוחות, אני לא ממליצה לתת הנחות מעל ל- 20%, זה כבר יוצא סכום נכבד. חשוב לזכור שכאן זה לא מלכ"ר, ולומר בפירוש בשיחה או בהצעת המחיר ש"המחיר הרגיל שלי הוא X, ולחברים אני נותנת Y אחוז הנחה".
  3. תמורה היא לא רק כסף. יש חברים ויש עבודות שבאמת לא מתחשק לך לקחת מהם כסף. לחברות רבות שעזרתי אמרתי פשוט: "תשלחי לי פרחים", חברה אחרת קנתה לי שרשרת במתנה ושכנה קנתה לי סט תיקי מסמכים מהמם בתמורה לייעוץ בבית שלה. ג'סיקה היש* מעגנת את זה בחוזה.
  4. התחלה. אם ממש קשה לך להגיד 'לא', פתרון קל יותר ליישום הוא פשוט להגיד 'כן!', אבל לא לכל העבודה אלא לחלק מסוים ומוגדר ממנה. "בטח, אני אשמח לקפוץ אליך לקפה ולדבר חצי שעה על העיצוב של הבית שלך. אם תאהבי את העצות שלי, נקבע לתהליך ליווי מלא. יש לי 10% הנחה לאמהות מהגן".
  5. טקסים של פרינט.
    א. פתחו יומן:
    במקום להתייחס לבקשה לעזרה כטובה, אפשר להגיב למכר כמו ללקוח משלם: "בשמחה! אני פנויה ביום חמישי בארבע. נוכל להיפגש לשעה ולראות מה צריך לעשות, ואם תרצו להמשיך, אשמח לשלוח לך הצעת מחיר מסודרת. אני נותנת X הנחה לחברים". אם הלקוח רציני ומוכן לשלם – הוא ימשיך. אם לא, זה כנראה חבר שהוא לקוח שאפשר לוותר עליו.
    ב. כרטיסי ביקור. אם עדיין לא נעים לך לדבר על כסף, אפשר לתת כרטיס ביקור ולהגיד: "תתקשר אלי למשרד מחר ונקבע פגישה. השעה הראשונה עלי". זו דרך אדיבה להגיד שפה זה ביזנס, לא פלז'ר. לקיחת כרטיס ביקור היא טקס פיסי שמתרחש בין שני אנשים בוגרים, שמסמל כניסה לאזור של עסקים: כשאת לוקחת את הכרטיס שלי או קובעת איתי פגישה ביומן, אנחנו עוברות מלהיות חברות ללהיות מומחית ולקוחה. ועכשיו אפשר להתחיל.
  6. חברים מקבלים חברים נותנים: ברטר. תמורה חליפית שאני לא מתה עליה. מה שיפה בכסף הוא שהערך שלו לא תלוי בדבר: עשרה שקלים הם עשרה שקלים. לעומת זאת, אם נעשה עסקה שבה אני נותנת לך שעתיים מהזמן שלי ומקבלת שעתיים מהזמן שלך, לא בטוח ששני הצדדים ירגישו טוב עם זה. אולי שעה שלי שווה חצי מהשעה שלך? אולי אני לא זקוקה לשעות שלך? אל תסכמו על ברטר כלאחר יד: בדקו שהתמורה מקובלת על שני הצדדים ומשתלמת לשני הצדדים.
  7. לעבוד עם חברים בחינם, אבל עם חוזה ברור. כשהכול ברור ומונח על השולחן מראש יש הרבה פחות מקום לנפילות. במיוחד עם חברים חשוב להקפיד על כללי הטקס: חוזה כתוב, תיאום ציפיות, תמורה ברורה ומוסכמת מראש.
  8. חינם? תמורת חופש אמנותי מלא. ג'סיקה היש, מעצבת מסן פרנסיסקו שכתבתי עליה פוסט שלם, מציעה במחולל הצעות המחיר שלה הצעה מפתה לחברים: את סומכת עלי שאעצב לך ורוצה בחינם? מעולה. תני לי חופש אמנותי מלא. אני עושה הכל כראות עיני ועל דעת עצמי, עם אפס התערבות והפרעות מצידך. את מקבלת מוצר מוגמר ומוותרת על זכות התגובה. נכון שזו נשמעת עסקה הוגנת? ויש גם התחייבות למתנה מצד החברים.
  9. להגיד לא. הרגישו נוח גם להגיד: "אני לא מרגישה נעים לעבוד איתך. אני לא יודעת איך זה ישפיע על הקשר שלנו ואני לא רוצה לסכן את זה. אשמח להמליץ לך על קולגה". ככה עשיתי עם אבא שלי.
  10. לסיום, דברו על המורכבות. אולי זה לא יפתור את הבעיות, אבל אם יש כאלו, חשוב לעצור ולדבר ולפחות להודות בהן בשיחה פנים אל פנים או לפחות בטלפון. עדיף לעצור ולדבר מאשר להרוס עסק, או קשר.

המורכבות שבלעבוד עם חברים מאתגרת מאד כי ככה כל עסק מתחיל. שאלו כל בעלת ובעל עסק, לא משנה באיזה תחום, ותגלו שהלקוחות הראשונים שלהם היו מכרים או חברים ממעגלים שונים.

זה קשה במיוחד בעסקים מתחילים, כי גם ככה קשה בהתחלה. הבשורות הטובות הן שזה נהיה קל יותר עם השנים, והבשורות הטובות האחרות הן, שאם יש לך עסק שעושה דברים טובים ויש לך חברים – הם ימשיכו לבוא גם אחרי המון שנים.

אני ממש אשמח לשמוע את הסיפורים שלך, השיפורים שלך, או המסקנות שלך מהפוסט הזה. ותשלחי גם לחברים.

להמשך קריאהאיך עובדים עם חברים ונשארים בחיים

בחייאת, תנו קרדיט: על שיתוף וזכויות יוצרים

אם תמונות, רעיונות וטקסטים גם ככה נמצאים באינטרנט, מה הבעיה להמשיך ולשתף הלאה מבלי לברר מה המקור ולתת לו קרדיט? למה חשוב וכדאי להביא דברים בשם אומרם ולתת קרדיט.

לפני שנים רבות, כששידרתי בגלי צה"ל, אבא שלי החמוד לימד אותי ש"המביא דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם". רבי חנינא אמר את זה קודם בתלמוד הבבלי (הגמרא), ואני אומרת: בחייאת, תנו קרדיט.

בעידן שיתוף המידע אפשר למצוא ה-כ-ו-ל באינטרנט, ולפעמים יש לנו תחושה שהרשת היא קומונה שמחה וגדולה בה כולם חולקים הכול, ושרק חננותחייבים תמיד לבדוק או לברר מקורות. ההנחה התמימה היא שהמידע גם ככה נמצא "שם בחוץ" ואפשר להמשיך לשתף הלאה.
אז זהו, שלא.

תנו קרדיט - קבלו גאולה!

אז איך דווקא קרדיט יביא גאולה לעולם?

נאה דרשתי, נאה אקיים: רבי אלעזר בן פדת, אמוראי שלמד אצל רבי חנינא, מביא בשמו את הציטוט:

"אמר רבי חנינא: כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם".

זה נאמר בתלמוד הבבלי (הגמרא) במסכת מגילה על אסתר המלכה, שגילתה לאחשוורוש את מזימת בגתן ותרש, ונתנה את הקרדיט למרדכי. כך היא הביאה גאולה לעם היהודי.

כן, באקט הקטן הזה יש ענווה ואהבת חינם. הרי לפעמים גניבת רעיון אפילו לא מרגישה כמו גניבה. צריך מידה של מודעות ושל רגישות להבין שאני בעצם לוקחת למישהו זכות, גונבת משהו שאינו מוחשי או גשמי אבל בעל ערך. ואז זה נשמע הגיוני: כאשר כולנו ננהג ככה זה בזה  נזכה לגאולה – בין במובן הדתי אמוני שלה, או במובן הרוחני -פסיכולוגי שלה. 

השראה היא לא הרשאה

בעלי עסקים (ואנשים בכלל) רגילים לשוטט באינטרנט כדי למצוא השראה, בעיקר בפינטרסט ואינסטגרם, אבל מה שהם לא מבינים זה שפינטרסט הוא בסך הכול מאגר מידע. לתת קרדיט לפינטרסט זה כמו לצטט מתוך ספר ולתת קרדיט לספריה העירונית, או להעלות צילום לבלוג ולתת קרדיט לגוגל.

יש עמודים שעושים שימוש שיווקי או מסחרי חסר בושה בחומרים שאינם שלהם, וחלקם אף מגדילים לעשות ופשוט מעתיקים ממתחרים אחד לאחד ומפרסמים תמונות שאינן שלהם. אני לא רוצה להתמקד בחוקיות של המקרים האלה, אלא קודם כל בכך שזה לא אתי ולא מקצועי. מי שעושה שימוש ללא רשות בחומרים של עסק אחר – לא מכבד את עצמו ולא את הלקוחות שלו.

גם עסקים שלא טוענים שהתמונה שייכת להם, במקרים רבים כלל לא טורחים לברר מהיכן היא הגיעה ולמי מגיע הקרדיט. מאחורי כל צילום עומד לרוב מאמץ עצום של צוות שלם, והם זכאים לכל פירגון. על פי חוק הם חייבים לתת קרדיט, אבל מי שעושה שימוש בתמונות מניח, וככל הנראה גם צודק, שידו הארוכה של החוק לא תגיע אליו, ולכן אין בעיה לגנוב את התמונה.

בלוגים ואתרים רבים בעולם נותנים הרשאה גורפת לאחרים להשתמש ולשתף את החומרים שלהם, בתנאי שייתנו קרדיט ולינק. חשוב לדעת שאם מישהו שיתף יצירה שלך או צילום של עבודתך ללא הסכמתך – ועוד לא נתן לך קרדיט או לינק – החוק לצידך, ואפשר לפנות אליו ולדרוש להסיר את התמונה. אבל נראה שגם מי שנתן הרשאה גורפת תמורת קרדיט ולינק הרים ידיים מלנסות לאכוף את זכויות היוצרים שלהם בעולם שמלא ב"משאילים".

קרדיט
אני תמיד מחפשת את המקור של הציטוטים שלי באינסטה

טיפים שימושיים לנתינת קרדיט

רוצה להשתמש בתמונה אבל לא ידוע לך מה המקור שלה? אפשר להריץ עליה חיפוש בגוגל תמונות, שבדרך כלל יוביל אותך למקור.

– אם הגעת למקור וברצונך להיות מכוסה משפטית, כדאי למצוא את שם הצלם/ת ולשלוח אליהם פנייה במייל עם בקשת רשות להשתמש בתמונה. עשיתי זאת במשך שנים כשכתבתי ב- XNET. לעיתים רחוקות קיבלתי סירוב.

– אם הגעת למקור ומספק אותך להיות בסדר מבחינה אתית, חשוב לא לשכוח לתת קרדיט לאחראים על מה שמופיע בתמונה ועל הצילום עצמו, ולהוסיף לינק למקור. אם יש חשש שהגולשים יצאו מהדף שלך בעקבות הלחיצה על הלינק, אפשר פשוט לתת לינק שייפתח בחלון חדש.

כשמעלים תמונות לפינטרסט, כדאי להשתדל שהן יעלו ישירות מהאתר המקורי שלהן, ושיהיה להן כיתוב עם קרדיט רלוונטי.

– אם יש לך בלוג עם תמונות שלך, חשוב למלא את הכיתוב גם ב"תיאור" וגם ב"טקסט חלופי" (בוורדפרס) ולשמור שם מידע חשוב כמו השם שלך או של העסק ושם הצלם/ת. כך, אם מישהו ישתף או ישמור את התמונה מהבלוג שלך לפינטרסט, היא תישמר עם הפרטים שהזנת. אנשים לרוב לא מוחקים או משנים את הכיתוב המקורי הזה. זה גם טוב מאד ל- SEO עם מילות מפתח.

– אם יש לך צילומים של העסק שנשלחים לפרסום במקומות אחרים, כדאי לשמור את שם הצלמ/ת בשם התמונה. כך יהיה קל למי שמפרסם לדעת למי לתת קרדיט. חלק מהתמונות שלי שמורות בתור ronitkfir_photoby_Maayan_Diskin ואז אני לא צריכה לזכור מי צילמה או לכתוב למי שאליו אני שולחת אותה. זה ברור.

קרדיט
כן, ככה הוא אמר את זה. בלי המילה "is" מתוך quotefancy

(עוד) סיבות למה כדאי לתת קרדיט

ולפני סיום, קרדיט ותודה לעו"ד עדי ברקן-לב על היעוץ המשפטי לפוסט הזה, שמציינת שהזכות לקרדיט היא זכות משפטית הקרויה בלשון המשפט "זכות מוסרית".

זכרו שזכות יוצרים היא זכות גדולה.
המושג הזה כל כך שגור בפינו שאנחנו כבר לא חושבים עליו, אבל כשאני יוצרת משהו, זכות היצירה ניתנה לי, וכמוה גם הזכות לעשות שימוש ביצירה שלי לצרכים עליהם אני מחליטה והזכות להחליט למי אני מעבירה את רשות השימוש בה.

סדנת תעשי לי מחיר פרטית
להמשך קריאהבחייאת, תנו קרדיט: על שיתוף וזכויות יוצרים

הרגלי כתיבה. לא שגרת כתיבה

הרגלי כתיבה טובים יכולים להתקיים גם ללא שגרת כתיבה. חקרתי ומצאתי שיש לי הרגלי כתיבה, שעוזרים לי לכתוב ולפרסם. אולי הם יעזרו גם לך. ועכשיו גם גרסה מוקלטת!

עם קריסת השגרה והחיים כפי שהכרנו אותם בקורונה, כולם דיברו על החשיבות של שגרה. זה היה מתסכל, כי אני אדם שצריך מסגרות אבל פחות טוב בלבנות אותן לעצמי. למשל: אני אוהבת מאד לכתוב, אבל כל הניסיונות להגיע לקצב או תפוקה קבועים בבלוג שלי העלו חרס. 

ואז, בשיחה על הרגלי כתיבה שעשתה נועה סטרלינג בקהילה שלי הבנתי, שאולי אין לי שגרת כתיבה מובנית, אבל יש לי הרגלי כתיבה אישיים והגיוניים, שמסודרים בתבניות וחוקים יפים.

כדרכי וכדרכה של כתיבה, הדרך הטובה ביותר להבין משהו היא להסביר אותו. אני שמחה לשתף את הרגלי הכתיבה שלי, ואולי הם יעזרו לך להבין אילו הרגלים יש לך ואילו חדשים כדאי לבדוק. 

כמו כל דבר שאני רוצה לשנות – אני מתחילה בלשים לב. כל עוד הסתכלתי על מה שאין לי (שגרת כתיבה מסודרת) או הרגלים של אחרות – ראיתי מה אין. רק אם נתבונן בסקרנות על מה שיש, בלי שיפוטיות, נבחין בכללים, בתבניות שחוזרות על עצמן. בהרגלים.

הרגלי כתיבה - מקלדת, לא מחברת

אם יש הרגל חיים, שאני חושבת שחובה ללמד בכל בית ספר זו הקלדה עיוורת. כשלמדתי ספרות אנגלית, אי שם בסוף שנות התשעים, התקנאתי בחברי דאז, שלמד היסטוריה והיה אלוף הקלדה עיוורת אחרי שנים של עבודה בעיתונות כתובה. למדתי אונליין, כשהמילה "אונליין" רק נולדה, בימיה הראשונים של האינטרנט. אני אמנם לא משתמשת בעשר אצבעות אבל אני מקלידה יחסית מהר, ולאט לאט מגבירה.

וכך, כשיש לי רעיון לפוסט אני עולה למשרד, פותחת את הבלוג ומתחילה לכתוב בתוכו. אני מרגישה, שככל הטיוטות שלי יצטרכו לעבור פחות מחסומים, מסננים ופורמטים – כך גדל הסיכוי שהן יראו אור.

אפרופו פורמט – פעם ניסיתי את מה שחשבתי שהוא קיצור דרך – להקליט לעצמי הודעות קוליות עם הרעיונות לפוסטים. מאוחר יותר, אמרתי לעצמי, אעלה למשרד ואכתוב את זה.
זה מעולם לא עבד כי דברים שהתחילו בפורמט שונה רק חסמו את הדרך לפורמט הכתיבה. ולכן אישית איני ממליצה על הקלטות כהתחלה אלא על כתיבה כהתחלה. ותודה לליאת רסיין-פרי, שהזכירה לי את זה.

כמובן שיש לי המוני מחברות נאות, שנערמות במשרד. אני לרוב כותבת בהן בתקופות שבהן החלטתי להיות יעילה או מאורגנת או יצירתית, ואז ממשיכה למחברת אחרת. אבל כל מי שמכיר אותי יודע שאצלי שלב ההכנות הוא תוך כדי עשיה. ולכן אני ממליצה לקפוץ למים.

בשידור חי - יאללה!

פגשתי עשרות נשים וגברים ש"רק מחכים" שהכל יהיה "מוכן", או "ברור" כדי "לקפוץ למים". הכאילו-פרפקציוניזם הזה הוא בעצם סוג של דחיינות, או הימנעות. אני מכירה דרך אחת לעשות והיא: יאללה! (אני שוקלת לקרוא כך לפגישות היעוץ שלי. הבנתי שהרבה אנשים מגיעים אלי בשביל הדחיפה הקטנה הזו, ה"בעיטה בתחת" ממחשבה לעשייה).

זה כנראה שילוב של הניסיון שלי ברדיו והאופי שלי: אני פועלת טוב יותר כשאני "באוויר". מייצרת לעצמי ריגושים כדי להמשיך להיות יצירתית.

בתקופה האחרונה רבות מאיתנו קיבלו הזדמנות לטעום שידור חי: הפעם קראו לו "לייב". אבל כל מי שניסה להתאמן "על יבש" ואז קפץ למים יודע שזו לא סתם עוד מטאפורה. גיליתי שכשאני רוצה לעשות דברים אני צריכה לעשות אותם בתנאים שהכי קרובים לתנאי אמת. 

את הפוסט הזה אני כותבת כשהוא "באוויר" וכל הזמן לוחצת על כפתור "עדכן".

למה זה טוב? כי זו הנעה טובה יותר לפעולה. יותר קל לי להמשיך מטיוטה שנמצאת באתר שלי, מאשר ממילים במחברת. זה נותן לי יותר את התחושה שיצרתי משהו, שאני קרובה לעוד פוסט. ומצאתי אחלה דרך להתחיל באופן שיקל עלי להמשיך:

הרגלי_כתיבה_רוניתכפיר
נאה דרשתי נאה קיימתי. כותבת ומעלה תמונות ישר לאתר

לא נקודות למחשבה - קו של סיפור

אחת התובנות החשובות שלי לגבי הרגלי כתיבה הגיעה על דרך הטעות.

פעם, כשעלו לי רעיונות לפוסט או משהו שהייתי רוצה לכתוב עליו, הייתי כותבת נקודות באחת המחברות או אפילו בתור טיוטה בבלוג שלי. ואז הייתי חוזרת לשם אחרי כמה ימים או שבועות – ובוהה במסך. לא היה לי מושג למה התכוונתי, המשפטים לא התחברו לכדי פוסט קוהרנטי ולרוב הפוסט ננטש. הלהט של הגילוי או הרעיון שרציתי לכתוב עליו פשוט נעלם. יש לי לא מעט התחלות של פוסטים שתקועים בטיוטות שלי ואין לי מושג למה התכוונתי. 

הרי מה שמניע אותנו הוא תמיד רגש, ונקודות לא מייצרות רגש. מה כן? סיפור כן.
אם אכתוב בצורה של נקודות במסמך שלי, כשאגיע אליו מאוחר יותר עדיין אצטרך לעשות את מרבית העבודה, שהיא לספר את הסיפור.
אבל אם אתחיל לכתוב את קו המחשבה שהדליק אותי כפי שהוא – יהיה לי קל יותר להמשיך ולהרחיב, וגם להכניס את עצמי מאוחר יותר לסטייט אוף מיינד שהייתי בו כשהרעיון עלה.

אז אני פותחת את המחשב שלי וכותבת פסקה שלמה.
הפוסט הזה, למשל, יכול היה להישמר בתור:

  • הרגלי כתיבה ולא שגרת כתיבה
  • להתחיל ממשפטים שלמים ולא נקודות
  • סיפור משמר את הרגש ונקודות קוטעות אותו

אלו אולי אחלה נקודות עבור הקוראות שלי, אבל הן לא יעזרו לי להוליד פוסט. את הנקודות קל יותר להוציא מפוסט *אחרי* שכותבים אותו (כמו כאן).
לעומת זאת, אם מה שמצאתי כשחזרתי לכאן היא פסקה ראשונה שבה אני מתארת את הלייב עם נועה ואיך החלטתי לכתוב את הפוסט הזה – אצליח לעורר בי את הרגש של התובנה ההיא. כמובן שהסיפור הראשוני לא תמיד רלוונטי או מעניין ולא תמיד צריך להישאר בטיוטה האחרונה.

הרגלי כתיבה רונית כפיר נעים מאוד
הרצאה בתל אביב. צילום: מעין דיקסין

אז איפה להתחיל? מה זה משנה?!

על למה להתחיל ועל הקושי להתחיל כתבתי פוסט שאני מאד אוהבת: המגירה הפתוחה
איפה להתחיל? איפה שיוצא.
אני אומרת זאת בכל הזדמנות: זה פשוט לא משנה. הניחו את הידיים (המיומנות!) על המקלדת ופשוט תתחילו לכתוב. 

תתחילו מהאמצע. תתחילו מהסוף. אם יש התחלה? מה טוב! התחילו בה. אם היא תתברר כלא מתאימה – נשנה אותה אחר כך.
אני לא מתייחסת בפוסט הזה לשאלה על מה לכתוב, או איך להילחם בקולות שאומרים שאין לך מה לכתוב או שמה שיש לך לכתוב אינו מעניין או חכם או משעשע מספיק. אמליץ שוב על "למה כן לכתוב בלוג" שבו אני מתייחסת לנקודה הזו ונתעסק קצת יותר באיך ולא במה.

מה שחשוב הוא לא לזנוח רעיון אלא מיד להעלות אותו על הכתב. בעיקר חשוב לזכור שאין שום צורך להתחיל בהתחלה. שלא כמו החיים, שתמיד מתחילים בהתחלה ונגמרים בסוף – כתיבה אפשר להתחיל איפה שרוצים, וזה היופי שלה. הרי לעולם לא תחסר לי עורכת פנימית או מבקרת פנימית, שתעבור על הטקסט הזה עוד חמש פעמים. מה שחסרה לי כמעט תמיד היא הכותבת. אז לא להפריע לה עכשיו בבקשה עם מחשבות מיותרות של "אבל אי אפשר להתחיל ככה".

להכניס מיד תמונות

מכשול מוכר למי שמנסה לכתוב  "החלק הטכני", או "אין לי תמונות". זה יכול להיות כתיבת קידום SEO או כל דבר שאת לא אוהבת לעשות. הניסיון שלי הראה לי, שאם אני משאירה את החלק הזה לסוף – הפוסט בחיים לא יעלה.

הנה, סיימתי את החלק הכייפי והיצירתי, עכשיו נשאר "רק" להוסיף כמה תמונות ולערוך. במיוחד אם הפוסט אינו עוסק במשהו פוטוגני כמו עיצוב פנים, אלא למשל – בהרגלי כתיבה. לכן, אם התחלתי לכתוב כמה פסקאות – אפילו אם הנושא עדיין לא לגמרי ברור לי ואין לזה צורה של ממש – אני לא אעזוב לפני שאעלה כמה תמונות שמתאימות. אולי לא ה-תמונות הכי מתאימות, אבל לפחות שתיים שיכולות להספיק. אחרת באמת לא יהיה לי מאין לגייס את הכוחות להמשיך את החלק הזה.

להניח בצד להתקרר. להחליף לוקיישן

[נכתב במקור] אני יושבת כבר דקות ארוכות וכותבת את הפוסט הזה, שתכננתי רק להתחיל. אבל עכשיו אפשר לשמור ולעזוב. לרוב פרידה של יומיים שלושה תיתן לנו נקודת מבט בהירה יותר על הטקסט גם אם לא לגמרי הבנתי מה בכלל רציתי לומר.

[נכתב שבועיים אחרי, עריכה רביעית בערך] חזרתי אליו אחרי כשבועיים ואני מוחקת ועורכת, מנקה ומזקקת. המבט שלי עכשיו סקרני יותר, פחות שיפוטי. אני פחות מאוהבת ברעיון הראשוני וקוראת את מה שכתבתי בצורה דומה יותר לקוראות שלי. 

אפילו פיסית: פרסמתי את הפוסט ואני יושבת וקוראת אותו בנייד, על הספה בבית, או במיטה -בדיוק כפי שהייתי קוראת פוסטים של אחרות. שמתי לב, שיותר קל לי ליהפך לקוראת כשאני לא ליד המחשב. הקריאה ממקום שונה מזה בו כתבתי תייצר לי חוויה שונה. העריכות הנוספות ברורות יותר מכאן.

לפעמים, אני גם לא אהיה העורכת האחרונה שלו.

עורך לרגע רואה כל פגע

איתי ואני בביקור במילאנו, 2017

לעולם לא אשכח את הפוסט הראשון שכתבתי ל-XNET, שפורסם ב-2011. הזעתי עליו ימים ולא הייתי מרוצה. לא ידעתי מה בכל כתבתי ולמה, ומי בכלל ירצה לקרוא את זה. לא היתה לו צורה או פואנטה. ואז העורך שלי, איתי כ"ץ, החזיר לי את הטקסט הערוך. 

זה היה מעשה כשפים: הפוסט היה מעולה!
קיבלתי סיפור מאורגן, מסודר, שהתחיל בהתחלה ונגמר בסוף, שעלה ממנו מהלך ברור. המדהים ביותר היה, שהקול האחיד שנשמע ממש נשמע ממש כמוני – לא כמו מישהו אחר. איתי שינה סדר של פסקאות, מחק חלקים שלמים, חיבר בין משפטים והיה לי ביד טקסט, שעד היום הוא אחד האהובים שלי. וזה היה לגמרי בזכות העורך שלי. למדתי מאז המון מאיתי. מידי כמה חודשים אני מודה לו ועפה עליו. אני מאחלת לכל כותבת עורך כמוהו, ומודה גם לכנרת רוזנבלום, ששידכה ביננו. תודה יקירי.

לא תמיד קל למצוא, אבל שווה לחפש חבר או חברה, שיכולים לקרוא את מה שכתבת ולתת לך על זה תובנות – מה לא מעניין, מה ארוך מידי ודורש קיצור, ואפילו דברים גדולים יותר כמו – מה אני בעצם אומרת בקטע הזה? לא מצאת? שלמי לכותבת תוכן או עורכת טקסט. חד משמעית.

לסיכום: 10 טיפים פרקטיים ליצירת הרגלי כתיבה קולחת

עכשיו, משפירקתי ופירטתי את ההרגלים שלי, אני סקרנית לראות אם יחול שינוי גם בשגרת הכתיבה שלי. עוד אני יכולה לומר, שאימצתי רבים מההרגלים האלו ליצירת סרטוני הוידאו שלי, שהיא אכן שגרה הודות למסגרת שבועית שהתחייבתי עליה. אולי זה יהיה הפוסט הבא?

גם לך יש הרגלי כתיבה דומים? יש להם השפעה על שגרת הכתיבה שלך? ממש אשמח לשמוע שהיית פה. כתבי לי, כאן בתגובות.

סדנת תעשי לי מחיר פרטית

אהבת את הפוסט?

תבניות דומות לאלו של הכתיבה משמשות אותנו בסטוריטלינג.
"והלקוח הזה הוא אני" היא הרצאה בת 30 דקות על סטוריטלינג בתקשורת עם לקוחות.

אני מדגימה בה את המודל שחוזר בסיפורי הרפתקאות, ואיך שימוש נכון בתבניות, דימויים ומטפורות יכול לייעל שיחות מכירה, לייצר אמון בין הלקוחות לביננו ולעזור לנו לתאר את השירות שלנו והיתרונות שלנו.

להמשך קריאההרגלי כתיבה. לא שגרת כתיבה

נפש שקטה בגוף שקט –
ניקוי רעלים עם אומינה

עשיתי את ניקוי הרעלים של אומינה ולמדתי המון על הגוף ועל הנפש שלי. פוסט שיעשה לך ניקוי עם הפתעה של אומינה בסוף

בהחלטה של רגע, בסוף אפריל, הצטרפתי לבעלי לניקוי הרעלים של אומינה. הוא עשה את הניקוי הראשון לפני חצי שנה והרגיש מעולה, ועד הרגע האחרון לא ידעתי אם אני מצטרפת לזה.

רק השם הזה, "ניקוי רעלים", הוציא ממני אנטי.

"רעלים? אני לא אוכלת רעל! אני לא מלוכלכת והגוף שלי לא צריך ניקוי" אמרתי לו.

וגם אומינה, אפילו הסאונד של השם שלה, וכל השאנטי-פאצ'ה-מאמא-פרדס-חנה הזה – מה לי ולזה (חוץ מזה שאני נשואה לאחד כזה, כן?).

וכתמיד, הסקרנות ניצחה את הספקנות.
אחרי שגיליתי שגם חברה מהיישוב ובעלה מצטרפים לניסיון הזה, שתיתי את המיץ הראשון של הבוקר הראשון.
אני כותבת על מה שקרה מאז כדי לשמר תובנות ולעשות לעצמי סדר בראש, וגם כדי לחלוק אותם עם מי שסקרנית לגבי זה או אם עברת את זה בעצמך.

כבר בהתחלה אני כותבת שאני לא מומחית בתזונה אבל מומחית לגוף שלי. כל מה ששיתפתי כאן קרה לי וייראה וירגיש אחרת אצל אחרות ואחרים. אני ממליצה על זה כאדם פרטי ולא כמקור מוסמך, שיהיה ברור.

לגוף סיבות משלו

הספר הזה, שיצא בשנת 1979, היה אחד הטקסטים המכוננים בחיי. מצאתי אותו בספרייתה של אמי, זכרונה לברכה.

כנראה סקרנות מינית של תחילת גיל ההתבגרות הביאה אותי לקרוא אותו סביב גיל 12. אחרי ההקדשות המסקרנות בפתיחה לא יכולתי שלא להמשיך.
בשנים האלו גילו שיש לי סקוליוזיס (עקמת), ואמא שלי שלחה אותי למטפלות בשיטת אלכסנדר ופלדנקרייז, שהיו טריות ומהפכניות בתחילת שנות השמונים. אני לא בטוחה שידעתי את זה אז – פשוט הלכתי לאן שאמרו לי. אבל בזכות הספר אני מודעת מגיל צעיר לחיבור הברור מאליו בין גוף לנפש.

לגוף סיבות משלו, בלוג רונית כפיר
פתיחת הספר עם החתימה של אמא שלי

בעמוד הפתיחה של הספר יש הקדשה מבריקה, שמתחילה לספר את מסעות השינוי של גיבוריו, ומדגימה שתרז ברתרה יודעת לזהות ולספר סיפור טוב:

"לגברת א', עורכת דין ידועה, שאינה מבחינה בין תדמיתה העצמית לבין תדמיתה המקוצעית וחוששת פן תאבד לה סמכותה אם תאבד את הנוקשות בעורפה ואת הבעת התוקפנות שעל פניה.

לקצין ב', אשר בגיל הפרישה הרגיש כי הוא מתנוון – למד לנשום, לשאת את ראשו (ולא את סנטרו) ברמה – וגבה בשלושה סנטימטרים.

לה', בתולה וקדושה מעונה; במשך ארבעים שנה טענה שרצונה להיפטר מכריסה הבולטת כאילו היתה בחודש השמיני. בחיוך תמידי על שפתיה ובשיתוף-פעולה למראית-עין, היא מסרבת לעשות את התנועות שיולידו בה את המודעות העצמית"

כמה חכמה, כנות ואמפתיה יש באבחנות האלו!
האם אפשר לא להמשיך לקרוא ספר שמתחיל כך?
כן, כדי לספר סיפור מעולה את צריכה לדעת לזהות אותו אצל אחרים. הספר בנוי ממקרים של מטופלים שלה, התובנות שלה והשינויים שחלו באנשים האלו בעקבות מה שהיא מכנה "אנטי התעמלות". אני זוכרת רבים מהקייס סטאדיז שלה גם היום, כמעט ארבעים שנה אחרי.

ראו את פסקת הפתיחה של הקדמת הספר: "גופך, הבית שאינך גר בו". אני מרשה לעצמי לשנות את הגוף מזכר לנקבה, כי איני יכולה כבר לראות טקסטים שלא פונים אלי וחשוב לי לפנות בעיקר לנשים שקוראות כאן (ותסלח לי המתרגמת הנפלאה וחברתי עטרה אופק):

"בדיוק במקום שאת נמצאת בו, ברגע זה ממש, יש בית הנושא את שמך.
את היא בעליו היחידי. אולם לפני זמן רב מאד איבדת את המפתחות; על כך נשארת מחוצה לו.
את מכירה רק את מראהו החיצוני. אינך מתגוררת בתוכו.
בית זה, מקום המחבוא של זכרונותיך העמוקים, המודחקים ביותר, הוא גופך".

לא היינו משפחה פיסית מאד וכלל לא ספורטיבית. ועדיין, תמיד אכלנו ארוחות בריאות ומסודרות, שהנושא שלהן מעולם לא היה האוכל כי אם הישיבה המשותפת. ההתעסקות בגוף, אם היתה כזו, לא נסבה על מראה חיצוני.

גם במסגרת העבודה שלי בתקשורת בין אנשים אני מסוקרנת משפת גוף של אנשים, ומהיחס שלהם לגופם שלהם. והנה בניקוי הזה למדתי כמה דברים חדשים על הנפש ועל הגוף שלי.

ניקוי רעלים אומינה רונית כפיר
לגוף סיבות משלו. לדעתי יש אותו רק בחנויות ספרים משומשים

אז מה זה הניקוי הזה שעשיתי?

עם ההבנה שהגוף הוא הבית, ראוי שנתייחס יותר לדלק שאנחנו מכניסות אליו. אני אוכלת בריא במובן של יחסית מסודר ולא המון ג'אנק או דברים לא בריאים, אבל הייתי סקרנית לראות את הגוף מתפקד עם הדלק האיכותי ביותר.
מדובר בעשרה ימים של אכילה בריאה, שמחולקים לשלושה חלקים:

  • 3 ימים של הכנה לכניסה לניקוי העמוק
  • 5 ימים של ניקוי עמוק
  • 2 ימים של יציאה מניקוי עמוק

מה זה אומר?

שביומיים הראשונים התחלנו גמילה חדה מכל מה שאנחנו מכורים אליו: בעיקר קפאין וסוכר. התפריט טבעוני, ומורכב בעיקר מירקות, קצת פירות ואגוזים ואפס פחמימות ריקות. ביום אחד זונחים את כל ההתמכרויות. כן, זה קשה. בקבוצה של אומינה רבים שיתפו בכאבים שלהם בימים האלו. לי היה כאב ראש פסיכי שלווה בבחילה קשה. למזלי זה עבר לי אחרי יום וחצי. 

דווקא כאב הראש הזה הבהיר לי עד כמה עמוקה ההתמכרות שלי, וגרם לי לרצות להתמיד יותר. שתיתי לפני כן בערך 3 כוסות נסקפה ביום וכוס אחת של אספרסו. הייתי ממליצה להתחיל להוריד כמויות לפני.

בחמשת ימי הניקוי העמוק לא לועסים. שותים שייק ירוק (וטעים!) בבוקר, מרק ירוק (ועצוב) בצהריים והמון תה בערב. בין לבין שותים המון. בתחילת הניקוי רכשנו ערכה מאומינה שהיה בה תה ותוספים לשייקים ובקבוק תה מהמם.

ביומיים של היציאה חוזרים פחות או יותר לתפריט הכניסה. אבל מה שמעניין הוא מה שקרה בין לבין.

דממה בחדר הכי רועש בבית

בבוקר היום השלישי קמתי עם דממה בבטן. הדימוי שחשבתי עליו היה של חדר אחד, שעד עכשיו בקע ממנו כזה רעש, שאי אפשר היה לשמוע שום דבר שנאמר בחדרים האחרים בבית. אולי בגלל עיצוב הפנים ואולי בגלל הדימוי של ברתרה.

ולפתע, העובדה שהבטן היתה שקטה לגמרי איפשרה לי לשמוע צלילים אחרים משאר חדרי הבית. זה התחיל בגרון ועבר לריאות ולסרעפת: האויר מחליק בגרון, הסרעפת נעה בקלות בלי המשקל המיותר של הבטן שמושך אותה למטה. הנשימה מרגישה אחרת.

כשהעיסוק התמידי באוכל ובבטן נפסק, לתודעה יש זמן להתמקד בדברים אחרים, כמו הנשימה. כמו מחשבות.

דיאטת ירוקים. אומינה רונית כפיר
ירוק בבטן שמח בלב

אבל זה לא המון התעסקות? השקט המנטאלי שבמסגרת מוכנה מראש

עוד גילוי, שידעתי עליו מבחינה שכלית ורגשית, אבל נחווה אחרת לגמרי כשאשכרה חייתי על פיו, הוא השלווה שהמסגרת מאפשרת.

עם תחילת הניקוי קיבלנו חוברת מתכונים מאומינה: ידענו בכל יום בדיוק מה נאכל ובאילו שעות.

זו הפעם הראשונה בחיים שלי שאני עושה דיאטה: מלבד ההימנעות שלי ממאכלי חלב וצום בימי כיפור, מעולם לא אכלתי על פי תכנית מסודרת.
חששתי, שהאיסורים וה"התעסקות" יהיו החלק הכי קשה אבל זה התברר לא רק כחלק הכי פשוט, אלא גם כחלק שאני משתדלת לאמץ לחיי עכשיו ומקווה מאד שאצליח: מסגרת מסודרת וידועה מראש של שעות ושל תכנים.

הידיעה, שאני אוכלת בעשר, אחת, ארבע ושבע (ובין לבין שותה המון ורק דברים מסוימים) הרגישה כאילו פינו לי שלושים אחוז מהמוח. אותו חלק ששואל: וואי, כבר שתיים! מה נאכל היום? מה יש בבית? מה נכין?

לא מעט חברות שאלו אותי על "ההתעסקות". אבל מה שהבנתי הוא, עד כמה באוכל הרגיל שלנו אנחנו מתעסקות כל הזמן: אנחנו פשוט רגילות לזה: קונות-מבשלות-אוכלות.
עומדות בסופר ותוהות מה נבשל היום.

אני כל כך רגילה להוביל: גם את העסק וגם בבית – להחליט, ליזום, לעשות – שעשרת הימים האלו, בהם פשוט עשיתי מה שכתוב לי לעשות היו פשוט תענוג.

הצטיידנו מראש ברוב המצרכים, ידענו מה אנחנו אוכלים בכל יום ובכל שעה, וכל התעסקות בזה פשוט נעלמה.

אני יודעת ש"גיליתי את אמריקה" – כדי להימנע מאכילה רגשית או אוטומטית צריך הרגלים טובים. אבל וואלה – ההרגשה היתה כל כך טובה, שאפילו לא הזיז לי מה הילדים אוכלים אחרי כמה ימים, או מה אני לא אוכלת. 

ואיך זה מרגיש בגוף?

בלינק הזה תוכלו לראות את אומינה מסבירה על היתרונות של הניקוי הזה. מלבד השקט של הבטן, הנה עוד כמה דברים נפלאים שקרו או שהרגשתי. אני לא יודעת אם כולם קשורים לשינוי בתזונה, אבל אין לי סיבה להאמין שלא:

בהתחלה לא ידעתי אם גלי החום שלי, שהתחילו כחודשיים לפני ניקוי הרעלים (כשבוע לפני תחילת הסגר של הקורונה), נעלמו בגלל השינוי התזונתי. אבל בשבועות שאחרי, הרגשתי איך הם חוזרים לי טיפה כשאכלתי דברים שונים – בעיקר פחמימות ריקות. אני ממשיכה לבדוק ולבחון את הדבר הזה, וברור לי שזה משפיע אחרת על כל אישה.

אומינה - מלכת שנטי ומלכה עסקית

תוך כדי התהליך, התוודעתי טיפה לאומינה. אחד הדברים שאני הכי מעריכה אצלה הוא דווקא מקום שרבות מאיתנו חוות כהתנגשות – בין ה"שליחות" לבין הרווחיות.

גם אני מוצאת את עצמי חושבת על זה וגם בקהילה שלי זה נושא שעולה לא מעט – כאילו יש דיסוננס בין העובדה שאני פועלת מתוך תחושת שליחות לבין זה שאני גובה על זה כסף. 

ובכן, כשאני מביטה בזה מבחוץ אצל אומינה זה נראה לי לגמרי הגיוני. ונראה שגם אצלה זה חי ביחד בשלום גמור, מכאן היחס שלי אליה: היא לגמרי נושאת דגל של שליחות של חיים בריאים ומיטיבים. ועדיין היא מרוויחה מזה ובנתה לעצמה משהו שלפחות מבחוץ נראה כמו מערך עסקי ושיווקי מרתק.

את הערכה שלה רכשנו מראש, ואפילו בקורונה היא הגיעה בזמן עם בקבוק תה מקסים ושלוש צנצנות של חליטה ותוספים שלה. אחרי התכנית היא מציעה לנו לרכוש ממנה חוברות מתכונים, ספרים או מוצרים רבים אחרים. יש לה חנות שופעת כל טוב ושלל מוצרים, ואפשר לעשות אצלה ניקוי רעלים בכל מיני מתכונות, כולל ייעוץ אישי.

הצום הזה, שהיא עושה פעם בחצי שנה בחינם לכל מי שרוצה להצטרף, הוא שיווק מעולה. אלפים הצטרפו אליו הפעם.

אומינה. לא חייבות להיות שנטי כדי שזה יצליח
אומינה. מדברת גם למי שלא שנטי, שווה לך להכיר

ניקוי רעלים יותר קל ביחד

מה שאומינה כנראה הבינה הוא, שקל יותר לעשות את השינוי הזה כשאת לא לבד. לא רק שדני ואני עברו את התהליך הזה ביחד, ועוד חברים מהיישוב. כמה אלפי אנשים הצטרפו לניקוי הזה של אומינה, שמתרחש פעם בחצי שנה. החל מהשגרה הזוגית ודרך הידיעה שכולנו בזה ביחד מחזקת מאד. 

השאלה שחזרה כמה פעמים בקבוצה ושעשעה אותי היתה "ככה מרגיש רעב?". מדהים, שאנחנו כל הזמן מפטמים את עצמינו, ולא מכירים בכלל את התחושה הכל כך הגיונית הזו של רעב. דמיינו מצב בו אתם לא עייפים, אבל כל הזמן ישנים. לא טוב.

אלו ההרגלים שאני רוצה (וחושבת שאני יכולה) לשמר:

הרגלים, הרגלי אכילה ומתנה מאומינה

הנסיון הזה היה עבורי פוקח עיניים ממש. האפשרות להתנסות בהרגלים חדשים הבהיר לי עד כמה זה אפשרי, ונתן לי תקווה לנסות לעשות זאת גם בתחומים אחרים בחיים שלי, בהם ברור לי שמסגרת תעזור לי להתקדם ולהגיע למטרות.
כמעט שלושה שבועות אחרי אני עדיין באותו המשקל (דיאטה ממש לא היתה מטרת הניקוי הזה, אבל ירדתי כ- 4 קילו, את כל הבטן שצברתי ברביצה בכפר), אוכלת בריא יותר, מסודר יותר ומודעת הרבה יותר לאי-הנעימות בבטן כשאני אוכלת דברים פחות בריאים (מטוגן, אלכוהול).

את הפוסט הזה כתבתי מתוך רצון לשתף וגם לפרגן לאומינה, ואז שלחתי לה אותו. היא שמחה בו מאד, ושמחה להציע לקהל הקוראות והקוראים שלי 15% הנחה על ערכת הניקוי שלה. בחרתי את הקוד "רונינה" שזה רונית עם אומינה, ושם חיבה פרטי ואהוב שלי. כתבו אותו באנגלית: RONINA

אפרופו הבית שלי

הבלוג הזה הוא הבית החדש למחשבות שלי, לפחות לכל מה שקשור ל #נעיםמאוד.

כבר עלו לכאן כמה פוסטים שקשורים לתקשורת עם לקוחות וגם להרגלים. הרגלי כתיבה.

תודה שבאתן ובאתם לבקר אותי פה, אתם מוזמנים לכתוב על הקירות 😉 

סדנת תעשי לי מחיר פרטית
להמשך קריאהנפש שקטה בגוף שקט –
ניקוי רעלים עם אומינה