איך פאשלה על במה הפכה לשיעור חי בתקשורת, מדוע לא כל לחץ הוא "תסמונת המתחזה" ומה קורה כשנשים ממשיכות לפתוח הופעות פומביות בהתנצלויות. מתוך כנס "נשים בגיימינג 3"
" רגע – איפה המחשב שלי??"
ואז הבנתי שיש בעיה. מאות נשים בקהל, נטע מציגה אותי והמחשב שלי לא רק שאינו מחובר – הוא בכלל לא באולם.
ואיך הגעתי לרגע הזה? קודם כל בלי התמונות של רעות קרש סביר שהייתי שוכחת ממנו, כי – ספוילר: ההרצאה היתה מעולה ויצאתי משם מאושרת. כמה טוב שהיו צילומים. אבל זה התחיל שנה קודם לכן:
זה התחיל בווצאפ מרגש: נטע פרידלנדר ואלינור שפס, המארגנות של כנס נשים בגיימינג, פנו אליי כמה חודשים אחרי שהעברתי שם סדנה מול בערך 50 נשים. הפידבקים היו מעולים, והן כבר יודעות שהן רוצות להחזיר אותי בכנס הבא – לבמה הגדולה בפני כל המליאה.
מצד אחד, זה מאוד ריגש אותי. מצד שני, בערך מאותו הרגע זה גם התחיל להלחיץ. את עושה את הכי טוב שלך ומישהו מבקש ממך להגביר – ואז רף הציפיות קופץ. הרי כולן כבר שמעו עלייך, ומי שלא הייתה בהרצאה הקודמת תגיע עכשיו עם ציפיות בשמיים.
האם אעמוד ברף? המחשבות האלו לא יצאו לי מהראש. כן, גם לי יש אותן!
די עם הסטיקרים
אבל הנה מה שלא עשיתי: לא הדבקתי על עצמי את הסטיקר "תסמונת המתחזה". אני שונאת את המונח הזה, דווקא משום שהוא הפך לסטיקר, תוית. וכמו כל תוית – בין אם היא מודבקת על אנשים זרים, על הילדים שלנו או על עצמנו – היא מצמצמת ומשתקת.
ככל שתגידי לעצמך "אני סובלת מתסמונת המתחזה" – ברכותיי, הרגע גרמת לעצמך לסבול ממנה יותר.
במקום זה, בואי נקרא לילד בשמו הפשוט, ובעיקר בשמו המשתנה:
לפעמים אני נלחצת. לפעמים אני חוששת שאני לא "אספק את הסחורה" .
מדי פעם אני מפחדת לאכזב.
יש לי רגעים של חוסר ביטחון.
זה בסך הכל אומר שאת אנושית, נשמה. אולי את רוצה להיראות סופר-וומן, אבל כולנו אנושיים וזה חלק מסט הרגשות הרגיל שלנו.
נכון, אולי יש לך הרבה רגעים כאלו – אבל בוודאות יש לך גם רגעים שונים. העניין הוא על אילו רגעים את שמה את הפוקוס. זו אינה תסמונת, ואת אינך מתחזה. את פשוט אישה שכשמצפים ממנה פתאום למשהו ממש טוב, עובר בה פקפוק קטן. רעד קל. פחד מכשלון, רתיעה מלאכזב. וזה טבעי לגמרי. וכשמתלווה לזה תשלום גבוה, יש מצב שזה אפילו יותר מלחיץ.
במשך עשרה חודשים התרגשתי ופקפקתי לסירוגין. מתוך שאננות מסוימת של "I got this", בניתי את המצגת לאט לאט, עד שבועיים לפני הכנס – ככה אני מדליקה לעצמי את האדרנלין. כבר דמיינתי איך אני עולה, פותחת בתירגול הקהל בלחיצת יד (היה אחלה תרגיל!), ואז, בשבת, יום לפני הכנס – טילים מאיראן. המציאות הישראלית היכתה, הכנס בוטל, ואני (האמת?) קצת נשמתי לרווחה.
זמן במה ורושם ראשוני
הן מצאו תאריך חדש.
כשהגיע יוני, הכנס סוף סוף התקיים. כמה ימים אחריו, אלינור העלתה ללינקדאין קישור לאלבום תמונות שצילמה רעות קרש – מעצבת UX וצלמת. נכנסתי לאלבום, והצילומים היו מהממים. אבל מעבר ליופי שלהם, הם הזכירו לי אפיזודה שהייתה החלק הכי מגניב בהרצאה שלי: הפאשלה שלפני.
מיד אחרי הפסקת הצהריים נטע מזמינה אותי לבמה. אני עולה ומחפשת את הלפטופ שלי. מאות אנשים בקהל. שקלתי אם להשאיר אותו מאחורי הקלעים או להשאיר אותו בשורה הראשונה, אבל בסוף לקחתי את התיק איתי לארוחת הצהריים כדי שלא ייגנב.
ואז אני קולטת: לא רק שהמחשב שלי לא מחובר: התיק שלי לא באולם. אין לי מושג איפה הוא. שכחתי אותו איפהשהוא בחוץ. הסברתי את זה לנטע ולקהל.
בשורה הראשונה ראיתי את נועה, אחות של נטע. פניתי אליה מהבמה, תיארתי לה את התיק וביקשתי שתרוץ לחפש אותו. לא רציתי לרדת מהבמה בעצמי או להראות לחץ, כי זה הרושם הראשוני שהקהל מקבל ממני. וגם: זה כבר זמן הבמה שלי!
זה משהו שלמדתי בשנותי בגלי צה״ל: מחזיקים שידור.
ברגע שהציגו אותי ועליתי לבמה – השידור התחיל. הקשר שלי עם הקהל קורה עכשיו. ואיך אני רוצה שיזכרו אותי? לחוצה ומתרוצצת? מתנצלת? בוודאי שלא.
מאז שאני מודעת לזה, אני שמה לב כמה נשים פותחות את ההופעה הפומבית שלהן, על במה או מול קהל מכל סוג – בהתנצלות. במעין "הקדמה אישית" שכאילו לא נחשבת (זו אני האמיתית, של מאחורי הקלעים, אני יכולה להתפדח איתכם, זה יוצר אינטימיות!), ואז לוקחות נשימה ומתחילות (עכשיו זו הפרסונה הבימתית שלי).
אז לא.
ברגע שעלית על הבמה, לקחת את המקרופון – התחלת. הרושם נוצר. ואם נוצר רושם של מישהי לחוצה, מתנצלת או יורדת על עצמה באיזה אופן (כמה שאנחנו מעולות בזה! וואו) – אנשים לא יקנו אחר כך את ה"אני המקצועית" כשתתחילי את ההרצאה. הרושם הראשוני כל כך חשוב!
אז במקום להתנצל, להתרוצץ להילחץ או להיעלם מאחורי הקלעים, החלטתי לנצל את הזמן הזה ולדבר. סיפרתי לקהל בחיוך בדיוק מה קרה, הצעתי להתחיל את ההרצאה שלי בלי המצגת. נועה חזרה עם התיק, העבירה אותו לנטע, ואני חיברתי את המחשב תוך כדי שאני ממשיכה לדבר, מושכת זמן כמו ברדיו ומתקשרת את הסיטואציה בלי יותר מדי התנצלויות. מהרגע שעליתי על הבמה עלתה איתי הפרסונה שלי כשאני שם.
אפשר לראות את זה בצילומים שלמעלה.
תמונות בתנועה
רעות הצלמת תפסה את כל הרצף הזה בעדשה שלה, וזה בעיניי הסיפור הכי יפה בהרצאה.
הרי אני מלמדת אנשים איך להביא את עצמם, איך לעמוד על במה ואיך לתקשר בלי להתנצל – ניתנה לי כאן הזדמנות חיה להדגים את זה "על רטוב". יכלו להיות תרחישים שבהם סיטואציה כזו הייתה מפילה אותי, אבל הרגשתי שהפגנתי נינוחות ותיקשרתי את המציאות בזמן אמת, וזה כנראה הדבר שאני עושה הכי טוב.
ועוד מילה על הצילום: אין לי צילומי סטודיו מבויימים. אני לא בן אדם שיושב ושותק, לא מעניין אותי לצאת יפה או להטות את הראש בחיוך מנומס; אני אישה שזזה, והפה שלה זז איתה. אני לא נחה ולא סותמת. צילום הוא הזדמנות לספר עלי – מעניין אותי שהוא יעביר מסר, אנרגיה מסויימת ותקשורת. רעות קלטה את זה לבד, בלי שום הנחיות, והתמונות שלה מספרות את כל הסיפור.
מאמינים בך? האמיני להם.
אני רוצה להודות שוב לנטע ולאלינור שנתנו בי את האמון הזה. הרבה פעמים הלקוחות שלנו, או האנשים שעוקבים אחרינו, רואים בנו פוטנציאל שאנחנו עדיין לא רואות בעצמנו. הן נותנות לנו הזדמנויות שאולי לא היינו לוקחות לבד. במקרה הזה, החיבור היה כפפה ליד, ועדיין – האמון שלהן איפשר לי לפרוץ עוד גבול פנימי קטן שלי.
אז התובנה שלי אליכם לפוסט הזה: קחו את הסיכונים שלכן. לכו למקומות שקצת מפחידים אתכן, לחצו על כפתורים, ואל תקראו לזה "תסמונת המתחזה". זה סימן שאתן בדרך הנכונה, ושאתן אנושיות.
