למה להפסיק להגיד לילדים כל הכבוד!

האם לתת ציון טוב זה להיות אמא טובה? האם אפשר להיגמל מדירוג ונתינת ציונים? בתפיסת הורות כעידוד - נשבח את הילדים שלנו ללא הרף. למה זה לא טוב ומה אפשר לעשות במקום זה? תרגום של מאמר של אלפי קוהן, ששינה את חיי כאמא וכאדם.

מאמרו של אלפי קוהן בגנות השבחים שאנחנו מחלקים לילדים הוא לא רק קריאת חובה, אלא גם אתגר לתפיסת ההורות הטובה שלנו.

תרגמתי אותו לפני כמה שנים והקלטתי אותו עכשיו. הוא מצורף לפוסט הראשון שלי על הורות (שגם לו ניתן להאזין).
כאן אפשר לקרוא את המקור באנגלית, וכאן את התרגום שלי בעברית.

00:00
00:00
  • האזינו לפוסט "למה להפסיק להגיד לילדים כל הכבוד" באודיו 00:00

המאמר מזכיר מאד ספר, שבזכותו הגעתי לראשונה לפסיכולוג: "הדרמה של הילד המחונן" של אליס מילר (לא ההיא מבגצ).
הספר מספר על ילדים שכל כך מפתחים תלות ב"ציונים" שהם מקבלים מההורים שלהם, שגדלים להיות מבוגרים חסרי תחושת ערך עצמי, אבודים ולעיתים מדוכאים.
מבוגרים שזקוקים לאישור חיצוני על כל פעולה כדי לחוש אושר. זו התופעה הקיצונית של מערכת היחסים הזו, בה ההורים, לרוב מתוך כוונה טובה, שמים את עצמם בתפקיד השופט והמדרג.
והו כמה הייתי שם. וכמה נאבקתי ולמדתי ונלחמתי עד שהצלחתי להשתחרר מזה, ולהפוך לאדם מאושר ומלא, ואז גם אמא אחרת, טובה יותר, לילדים שלי.
נראה לי שזה מסתכם בעשרים שנה בערך, הדרך שעשיתי.
כמובן שגם אני עדיין נגועה בזה פה ושם, אחרת המאמר הזה זה לא היה כל כך חשוב לי.
כן. אפשר לצאת מהמקום הזה: גם כאשה מבוגרת וגם כאמא. ואוי זה מרגיש כל כך טוב להיות מחוץ לו. זה בדיוק עולם האפשרות עליו כתבתי בפוסט על בנג'מין זנדר, שמציע חלופות – טווח האפשרות, שמנוגד לעולם הדירוגים והשיפוט.

כל הכבוד
בתי עינב והגננת שלה, חגית, בגן פילו: שם למדתי הכל. צילום: נימי גטר


מי שקוראת את המאמר הזה ומגיבה שזה ממש חשוב להגיד לילדים שלי מדי פעם "כל הכבוד" עדיין מאמינה שלתת ציון טוב זה להיות אמא טובה.
זה לא להבין שלתת ציון כלשהו, טוב או לא טוב, זה להעמיד את הילד במבחן ולהגיד לו: יש מצב שתיכשל.
ואני, אמא שלך, מחליטה בכל רגע נתון מה המבחן, מה תנאי הסף למעבר במבחן הזה, ומה הציון הסופי. אני מתנת ההתניות ומציבת הציפיות.
אני השופטת שלך. אני המדרגת שלך.

וילדים לא צריכים שופטת או מדרגת. ילדים לא צריכים לגדול לתוך שבלונת ציפיות. יהיו להם מספיק כאלו מסביב באשר ילכו.
ילדים צריכים אמא: שתראה אותם, שתראה את שמחתם, את כאבם ותסכולם, את גדילתם, את מסוגלותם ואת רגשותיהם – לפעמים אפילו בלי להגיב. בלי "להציל". בלי לעזור. רק להיות שם. ובטח בלי לתת להם ציון.
וזה מקום איום, איום וקשה להיות בו. גם בתור ילדה וגם בתור אמא. זו דרמה.
אז הנה לחיי השחרור של כולנו מעול הכשלונות וההצטיינות.

בבקשה אל תקראו את המאמר בחצי עין או חצי לב. אני ממליצה להדפיס, לקרוא ולנסות בבית. או להקשיב לגרסה המוקלטת.

בגנות השבח. כל הכבוד תרגום רונית כפיר

אשמח מאד לשמוע על השינוי שהתחולל כשהצלחתם לזוז משגרת התגובות האוטומטיות והריקות שלכם. הכי פשוט לכתוב כאן בתגובות – זה גם יישאר פה כאות לשינוי שלכם ותוכלו לחזור לקרוא בעוד כמה שנים, או בילד הבא.

וכן, זה תרגול מעולה גם לדו-שיח עם לקוחות. אבל הפעם – זה שולי.

להמשך קריאהלמה להפסיק להגיד לילדים כל הכבוד!