זוכרים את מעפילים? סיפרתי לכם עליהם כשעיצבתי את חדר הרחצה של אח שלי. היתה להם השבוע תערוכה מקסימה בשם "סינסתטיקה": משחק על המילים 'סינסתזיה': עירוב בין שני חושים ו'אסתטיקה'. התערוכה חוקרת את המפגש בין החושים: ראיה, טעם וריח דרך פורטרטים של אנשי אוכל, כשלצידם תערובות ריח שרקחו בתהליך שתועד ומוצג בתערוכה (הסיפורים מאחורי החיפוש אחר הריח).

יונתן קרן, הבעלים של מעפילים הוא הנכד של בן דוד של אמא שלי.
זה נשמע נורא מסובך, אז על הדרך אני אגלה לכם טריק מעולה לפשט יחסי קרבה משפחתיים מורכבים: תמיד לכו קדימה, לא אחורה. טפסו בעץ המשפחתי עד שתגיעו לקשר הראשוני ומשם תתחילו לרדת.
למשל: פעם היו שני אחים, חיים-יונה ואחיו הקטן יצחק (פער של 16 שנה!). הנין של חיים-יונה הוא יונתן, והנכדה של יצחק היא אני. נכון שזה יותר פשוט ככה?
וכן, המשפוחה של אמא שלי שומרת על קשר, אבל הקשר המחודש נוצר כשאח-שלי-הקטן-שי גילה שיונתן עובד איתו ב WIX.

והנה עוד סיפור על צירוף מקרים: לפני כחודש לנתי בחיפה במסגרת המפגש הראשון של תכנית 120 של מכון שחרית. המראות והריחות של חיפה תמיד קשורים למשפחה של אמא שלי, שגדלה בקריית חיים. משפחת שיף ושלוחותיה – משפחת שפי. אחרי עשרים שנה או יותר שלא ביקרתי בעיר, קיבלתי מיונתן הודעה "סבתא שושנה נפטרה". שושנה היתה בת הדודה האהובה של אמא שלי. רק לאחרונה הבנתי שהיא בכלל היתה אשתו של הבן-דוד, יעקב. לאמא שלי היו המוני בני דודים ועם כולם היא שמרה על קשר, לא שאנחנו ממש זכרנו מי הוא מי. אבל את שושנה היה קשה לפספס. עיניים יפות שמישירות מבט עם זיק שובב וחכם, וחיוך תמידי על הפנים של אחת שמצד אחד יודעת ממה החיים מורכבים, ומצד שני לא מתרגשת מזה יותר מדי. ברור היה למה אמא שלי אהבה אותה כל כך. לא היה בה ניחוח הסבל הפולני. היא היתה "החיים יפים" לעומת "החיים קשים" של סבתא וסבא שלי.

זכורה לי שיחה על המרפסת של סבא שלי בקרית חיים, בה אמא שלי סיפרה לי, נערה מתבגרת, שגם שושנה תופרת. הפילוסופיה שלה לתפירה היתה בערך זו: הכי מפחיד זה אחרי שאני בוחרת את הבד היפהפה וכבר יש לי רעיון בראש מה אני רוצה לעשות איתו, לגשת ולגזור אותו. אז מבחינתי בשניה שאני קונה את הבד? הוא כבר אבוד! אני אומרת לעצמי "הלך עליו, כמה חבל, היה כזה בד יפה" וגוזרת. אם מכאן זה לא נהרס – הרווחתי. השיחה הזו בהחלט עזרה לי לגשת ביתר קלות לכמה בדים יפים ולגזור אותם.

גם בהלוויה שלה כך ספדו לה נכדיה וילדיה. אשה מלאת שמחת חיים, הומור ואומץ. יזמית ממש. וכזה יצא יונתן. בגיל צעיר פתח והפעיל את קסטה מהבית, שיווק אונליין למוסיקאים. לפני שנה עזב את העבודה הטובה שלו בתור מנהל שיווק בחברת הייטק מבוקשת ופנה להגשים חלום. מה שנראה כצעד אמיץ וקיצוני לרבים מאיתנו, קרה אצל יונתן בקוליות ששמורה כנראה רק לגברים עם זקן עצום, שהם הנכדים של שושנה. הוא הקים מותג טיפוח ולייפסטייל לגברים, שפרח עם טרנד הזקנים.

כמו שלימדה אותו סבתא שושנה, נמאס לו מהעומס והטירוף סביב כסף והוא רצה לייצר דברים איכותיים של slow living – דברים שעושים לו טוב, נותנים חיבור לדברים עמוקים יותר. כמוני, גם יונתן מאמין שאם אתה עושה משהו שאתה אוהב ומרתק אותך – אנשים יימשכו לזה. דורון, בן זוגו לחיים, אחראי על העיצוב, ואחותו מור הצטרפה כמנהלת לוגיסטית. הוא הצליח ליצור שיתופי פעולה מקסימים ומרתקים עם אנשים ששמחו להסתקרן יחד וללמוד. בעצם הרעיון של "סינסתטיקה" יש כל כך הרבה שאפתנות ויצירתיות ושמחת חיים, אבל זה פשוט עלה ממשהו שהתחשק לו: לשבת עם בשלנים ואנשי טעם ולהרכיב איתם ריח, לראות מה יקרה במפגש הזה. וכולם אמרו כן, כי אי אפשר להגיד לו לא – ההתלהבות שלו באמת סוחפת. יונתן מתאר את זה כתהליך של למידה לשני הצדדים ומפגש מאד מעניין. יונתן הוא כזה להיט, כזה ממתק נדיר וממלא השראה, שגם ליאור פרנקל עלה על זה וראיין אותו אצלו ממש השבוע!

וכך הוא יצר שיתוף פעולה עם הצלם חיים יוסף, יערית אליהו צור שעשתה את הארט, ושיפון על השמנים האתריים.
כמו בתערוכה הקודמת שלהם, "פרחים זה גברי", הם התארחו במוסד חיי הלילה כולי עלמא, ששותף לתפיסת העולם, שאולי היא טרנד שיווקי ואולי יותר מזה, שמשלבת אהבה למוסיקה ולאמנות עם סקרנות ואופקים רחבים.

כך נראתה התערוכה: צילומי המשתתפים על הקיר, מוקפים באלמנט מתוך הריח שרקחו. מתחת לכל צילום הופיעו מרכיבי הריח, איורים של המרכיבים הדומיננטיים והסיפור על איך הגיעו לניחוח הזה דווקא. על מדף מתחת לצילום ניצב פעמון הרחה מזכוכית, "קְלוֹש", בו ניתן להריח ובקבוקים ממוספרים (15 מכל אחד בלבד) שאפשר לקנות ולהשתמש בתור שמן למבער או למאייד.

כל מי שמיהרה בדיוטי פרי יודעת שלא פשוט להריח כל כך הרבה תמציות בזו אחר זו. ברבות מהן ההדרים השתלטו ולמרות שאני מחזיקה מעצמי בעלת חוש ריח היסטרי, היה לי קשה להבחין בכל המרכיבים או בין ריח אחד לשני. שני ריחות קסמו לאפי יותר מכל: ריח המעמולים של שי שבח, שממש תפסה את הריח השילוב העדין של קנמון וציפורן; עם שמנים של נרולי (פריחת תפוז) וניל והל. עם השאיפה הפה ממש חיכה לביס.

והנה חלק מהתיאור של יובל-ג'וב הרגיל על בחירת הריח שלו:
"בכלל, אני מאוד אוהב לאחרונה ריחות שרפיים של גזעים ואפילו שורשים; של דברים חומים ופחות ירוקים.
הייתי מתאר את הדבר הזה כריח מאוד עתיק. ריח מאוד חורפי מסתורי של תקופות קדומות. הייתי יכול ממש לדמיין אדם לפני 5000 שנה נמשך לריח כזה במערה. יש בו משהו קמאי, משהו נורא ארצי, עתיק, שמשדר תשוקה אנושית נורא קדומה ועל זמנית. זה עבד לפני 5000 שנה וזה עובד היום".
עלי זה עבד. ריח שהחזיר אותו לארונות הספרים הישנים של הסבתא הרוסיה שלו, פסנתר ישן וסמובר. הריח שהכי נעם לאפי. בשתי הבחירות היתה התאמה מושלמת בין הדימוי הויזואלי, לסיפור ולריח עצמו. חוויה כלל-חושית נפלאה.

אולי אציע ליונתן לפתוח שירות כזה ללקוחות. התערוכה עשתה גם לי חשק לנבור במוח הקדום שלי ולרקוח את הניחוח שלי, שישלב ריחות ילדות. ללא ספק יהיה ביניהם גם ריח אורנים, שמחזיר אותי ישר לחופש הגדול בחצר של סבא וסבתא שלי, בקרית חיים.