והגדת לבתך – דיבור בלשון אישה
דיבור בלשון נקבה יכול להיראות טרחני לאחדים מכם. לאחדות, ואני בינהן, זוהי דרך קלה ולגיטימית לא רק לשקף מציאות בה נשים תופסות מקום שווה ונוכח אלא גם לייצור כזו. פוסט ותיק שממשיך להתחדש
*גרסת האודיו הוקלטה באוגוסט 2019, והוספתי בעקבותיה כמה דברים לפוסט הכתוב.
אני חוזרת אל הפוסט הזה בכל כמה חודשים ומעדכנת קצת. היום, 22.10.2020 עדנכתי את תמונת הנושא שלו לכבוד שלט הכניסה למועצה האזורית גזר ששינתה ראשת המעוצה שלי, רותם ידלין. כצפוי, השלט עורר תגובות מרוגשות מכל הכיוונים: המגנים והמזלזלים, המאוימים והכועסים, המתרגשות והמפרגנות.
הוא כתוב בגופן "עברית רב מגדרית" שעיצבה מיכל שומר, סטודנטית במכון הטכנולוגי חולון.
לאלו מכן שעוקבות אחרי בבלוג, אולי שמתן לב שבפוסטים האחרונים אני כותבת בלשון נקבה/אישה.
מאז שאני מרצה בפני נשים עצמאיות, בהרצאות שאליהן הגיעו גם גברים, אבל אחד מתוך חמישים, השפה שגורה בפי בדיבור, והכתיבה כמעט קרתה מעצמה. רוב הקוראות שלי הן נשים, ורבים מהנושאים עליהם אני כותבת קשורים לנשים, ולכן זה נראה לי טבעי.
את הפוסטים האחרונים סיימתי באמרה: "הפוסט נכתב בלשון אישה אבל הוא פונה גם לגברים. אנחנו התרגלנו? עכשיו תורכם". ובכן, באמת הגיע הזמן.
כשבעולם יש כסאות שנועדו למנהלים, אבל אין כסאות למנהלות – גם לזה יש קשר שאחוז קטן מאד מהמנהלים הן נשים. כשאת נתקלת בדימוי הזה פעם אחר פעם במרחב הציבורי, שגם ככה מלא ביצוגים ויזואליים של נשים בתפקידי חפצי נוי – זה מייצר אצלך תודעה לגבי מה תפקידך ומה תפקידו.
אני יכולה מה שאני רוצה
כמובן שאני זוכה פה ושם לשאלות ולמחאות. "אבל האקדמיה!" אומרים לי.
ובכן, האקדמיה לא ממש מעניינת אותי. "ומה יקרה ביום שבו יותר ממחצית מהקהל בהרצאה שלך יהיו גברים? גם אז תמשיכי לפנות בלשון אישה לקהל?" שאל אותי גבר מוטרד במסיבת פורים. ראשית – אני לא יודעת. זה יהיה מעניין. אבל עובדה היא שגם בחדר מלא נשים רוב הדוברים מדברים אליהן בלשון זכר, והן רגילות לזה. "אולי", אמרתי. התשובה שהקפיצה אותי היתה: "אבל את לא יכולה!".
"אני יכולה מה שאני רוצה!" שאגתי עליו בשמחה. כך באמת אני מרגישה בחודשים האחרונים. בהיותנו נשים, הפרפקציוניזם מונע מאיתנו פעמים רבות לפעול. אנחנו רואות כשלונות לפני שהם קרו, מכשולים שאולי כלל לא יופיעו. לא יזיק לנו קצת יותר להאמין שאנחנו יכולות. ובדיבור ובכתיבה, בטח כשהבמה היא שלי – אני באמת יכולה מה שאני רוצה. וזה מה שאני רוצה:
השפה שייכת גם לי
נכון, ברירת המחדל של השפה שלנו היא גברית, ומוסד שרובו גברים החליט שזה בסדר. אבל בניגוד למוסדות ונכסים שעדיין לגברים יש בהם רוב – השפה היא נכס ששייך לכל מי שיודעת אותו. אין עליו בעלות או שטרי קניין, אין לו ערך כלכלי או לחיצת יד סודית. דיברת? השפה שלך. עשי בה כרצונך.
ציירי בה את עולמך.
ובעוד שבמרחבים בהן שולטות נשים זה כבר נהפך מקובל (המורה לפילאטיס מדברת בלשון אישה), אני נהנית לחשוב מה היה קורה, איזה עולם היינו בונות, אילו ברירות-המחדל היו של נשים. כן, מרב מיכאלי כל הדרך – מדד העוני היה מדבר על עניות, החינוך היה מדבר על צפיפות תלמידות בכיתה, והשלטים היו אומרים לנו "עצרי" במקום "עצור", "האטי" במקום "האט" [הכניסו בדיחה סקסיסטית על נהיגת נשים כאן: למשל "האיצי!"].
וכי מה היה קורה? הגברים היו מבינים שהם אינם רוב, הגברים היו מבינים קצת יותר מה זה להיות שקופות, איך זה מרגיש לא להיכלל בברירת המחדל. רע לא היה יוצא מזה.
דברו אלינו - חווית משתמשת שונה
חודש לפני יום האשה הבינלאומי, דפנה אייזנרייך, סטודנטית לתואר שני במגדר ורכזת חינוך במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, פתחה את עמוד הפייסבוק "דברו אלינו", שקרא לגופי תקשורת ולכל מי שעומד מול קהל, לדבר בלשון רבות ביום האשה עצמו. ליוזמה נענו הרבה מאד גופים בתקשורת ובחינוך, ובבוקר שמונה במרץ מאזינות גלגלצ אולי לא ידעו להסביר מה נשתנה, כששמעו "בוקר טוב מאזינות. הפקק בו אתן תקועות נמשך חצי שעה". בחיבתי לקופי טוב, אהבתי מאד את השם, כי הוא אומר – אנחנו כאן! תראו אותנו, דברו אלינו. ההפנמה הזו של "יש נשים בקהל?" תעזור לכן לשנות את האופן בו אתן מדברות.
דפנה סיפרה לי על תגובה מרגשת במיוחד ממורה בתיכון, שהשתתף ביוזמה וכתב: "הבנות בכיתתי גבהו אתמול בכמה סנטימטרים בזכות היוזמה. זה פשוט מדהים מה שזה עשה. גם לבנים.. נראה לי שאתחיל לדבר גם וגם". היוזמה הזו מדגימה כמה כח יש לאשה אחת עם רעיון, ליצור שינוי אמיתי במרחב הציבורי.
וכך נראה המסך באותו היום באצטדיון טדי בירושלים:
שימוש בלשון אישה יכול גם להביא לתוצאות חיוביות כשהשפה יוצרת חוויית משתמשת שונה.
[מעדכנת שמאז נכתב הפוסט הזה, המון חברות שלי שכותבות בלוגים לקהל שרובו נשים שינו את הכתיבה שלהן ללשון רבות, בין אם בעקבותי או בעקבות המגמה שאני חלק ממנה]
אם יש לך עסק שפונה בעיקר לנשים, למה לא לפנות אליהן ישירות?
זהו היתרון והחסרון של השפה העברית.
בעוד באנגלית הרבים תמיד יהיו גם רבות, בעברית אני צריכה לבחור למי אני פונה. כשהייתי מקליטה את ההודעות הקוליות שלי למוסדות מסוימים, הייתי משנה תמיד לשון יחיד זכר ללשון רבים ציווי. במקום "הקש 3" העדפתי "הקישו 3". אבל אז אנחנו מאבדות את הפניה האישית. כנרת יפרח מקדישה פרק בספר שלה, "מיקרו קופי", למה שהיא מכנה "האתגר הכי גדול של ממשקים בעברית- צורת הפניה למשתמש, או למשתמשת או למשתמשים".
אתרים אחדים כבר הבינו זאת, ובכלל, יש תחושה של התארגנויות נשיות ופמיניסטיות רבות ברשתות החברתיות (למשל העמוד של "אוטולה" שהתחילו לדבר אל נשים שרוצות ללמוד טיפול בסיסי ברכב) והנה חנות אונליין למכירת מוצרי קוסמטיקה ופארם לנשים, bela, מבקשת מהצרכניות שלה "הכניסי כתובת מייל" וגם "הרשמי". שורות אחרות יגלו לגולשת "מישהי מסתכלת על המוצרים האלו ממש כרגע". אבל בעמוד הבית עדיין מפורט ה"אני מאמין". וכן, אני חושבת שזה יכול יום אחד להיות "אני מאמינה". אמנם מאחורי האתר עומדים חברות יזמים גברים, אבל ייתכן שזה נכון לשקף לקוראות את מה שקורה אצלן בראש.
אין לי ביקורת על בלה, האתר מקסים, וכבוד על האפשרות לרכוש מוצרים שלא נוסו על בעלי חיים בתור לשונית בפני עצמה. אבל צעד נוסף קדימה מבחינתי, יהיה כשאנחנו נלמד לדבר על עצמנו בגוף שני נקבה (שוב, אני יודעת שיש נשים שעצם המילה "נקבה" מעוררת בהן עצבים. כן, אנחנו יותר מנקב, אבל כשאני מדברת על השפה ארשה לעצמי להשתמש במונח הזה כי עולמנו עדיין מחולק לצורות זכר ונקבה בשפה. באמת שאין לי רצון להעליב או לעצבן). האם יצא לכן לתפוס את עצמכן אומרות "אתם יודעים איך זה, אתה קם בבוקר, נכנס לאוטו, מבלה את כל הבוקר בפקקים, עד שאתה חוזר הביתה כבר לילה". לי היו אפילו שיחות בהן חברה אמרה לי: "אתה שבוע אחרי לידה, כואב לך הציצי, אתה מת לישון….". רגע. מה?
במסגרת ה-אני מאמינה שלי, אפשר לנסות לשים לב גם לזה. את! כן, את.
אני קיימת משמע אני יכולה
בהמשך לתלמידות של אותו מורה מאמין, שדיבר אל כיתתו לראשונה בלשון רבות (בוקר טוב תלמידות יקרות!), ראו עד כמה שינוי של אות אחת יכול לשנות מציאות. בשיחת יעוץ שקיימתי עם לקוחה במשרדי, התברר שהיא מורה לפסיכולוגיה בתיכון. אני לא זוכרת כיצד השיחה הגיעה לשם (תכלס, אני לא זוכרת כיצד הגעתי לרוב המקומות במהלך יום רגיל שלי) אבל התברר, שהיא רושמת על המבחנים של תלמידותיה, במקום "מצוין" – "מצוינת!".
בהוספת ת' אחת, הפכה ענבל את הציון מתיאור המבחן לתיאור מי שכתבו אותו, בפניה שפונה ישירות לתלמידה שלה. עוד דוגמא נפלאה לאיך שינוי קטן בשפה האוטומטית שסביבנו יכול ליצור שינוי פנימי מהותי אצל הנערות. איך מילה שאנחנו לא מתעכבות עליה (חוץ מ"יששש!!") הופכת לפניה אישית ממורה אל תלמידה.
דיבור בלשון נקבה - אז איך עושות את זה?
בסדנא שהעבירה ניצן ויסברג היא ניסתה לדבר בלשון אישהלקהל הנשים של קהילת XX+UX. שם זה נהוג, כל החדר נשים, האג'נדה נשית. אבל רוב הזמן היא לא הצליחה, כנראה בגלל שהיא מדברת לרוב אל קהל באנגלית, ולבסוף נטשה. זה בהחלט שיפט לא פשוט, לדבר בלשון רבות, למי שאינה רגילה.
אבל יש חדשות טובות. נראה היה, שויסברג כל הזמן נלחמה לשנות בתוך הראש שלה את השפה. במקום אנחנו יודעים תגידי אנחנו יודעות. במקום רוצים רוצות. אבל מה שהיה, בעיני, יוצר את השינוי, הוא פשוט להבין אל מי היא מדברת. דברי אלינו! במקום לחשוב על מילים ועל סיומות ועל תחביר ועל שינוי, על הרגלים קשים שצריך לשבור, צריך פשוט לפתוח את הראש ואת העיניים ולראות – מולי יושבות מאה נשים, אני אזכור כל הזמן שאני מדברת אליהן. אני אשה, אני אתחיל לדבר על עצמי בגוף ראשון אישה. כשהייתי משחקת בגינה עם בתי, התחלתי להנות מלהגיד לה (בקול רם, היו בטוחות) "בואי עינבי, הולכות הביתה!". כשהסוויץ' במוח נעשה ("אני אשה שמדברת אל נשים" במקום "אני חייבת לשנות את האופן בו אני מדברת") זה הרבה יותר קל. וכן, זה עדיין דורש המון המון תרגול. אבל זה יכול ליצור שינוי גדול ממש. והנה כמה דוגמאות מהבית:
שינוי קטן > שינוי גדול
ואני מוסיפה עוד סיפור מהשנים האחרונות על אחי הגדול, שכנראה גדל אצל אותם שני פמיניסטים שהשפיעו עלי.
לפני כמה חודשים הוא פרסם מודעת דרושות. הוא חיפש מתכנת, ומשהו גרם לו לנסות משהו שונה: הוא ניסח את המודעה כולה בלשון אישה והוסיף בסוף "המודעה נכתבה בלשון נקבה אבל פונה גם לגברים".
בעקבות הניסוח המודעה הגיעה לקבוצה בפייסבוק של נשות מחשב, ובניגוד לפעמים קודמות, מספר הנשים שפנו בעקבות המודעה עלה במאות אחוזים. וכן, היא היתה מנוסחת כמו תמיד, אלא שהפעם הגברים לא היו ברירת המחדל. הנה דוגמא לשינוי שקטן שיכול לחולל שינוי עצום, וזה בלי להזכיר את השינוי המודע שאחי הקטן עשה בצוות שלו, שמנה כשהוא עזב יותר נשים מאשר כשנכנס, ויותר נשים מגברים.
בעמוד של דפנה פייזר "הורות במודעות מגדרית" ,יש לינק ל-PDF של מערך שיעור (אותו כתבה דפנה אייזנרייך), שעוסק בדיוק בזה. הבת שלי ביססה עליו פעולה שהעבירה לחניכות שלה במכבי צעיר, שהיתה פגז. ממליצה.
את השינוי שלכן אתן מוזמנות להתחיל ממש כאן, בתגובות.
תודה לכל הנשים שעזרו לי בהכנת הפוסט הזה, תודה לשירלי על תיקון המציאות.
הפוסט נכתב בלשון אישה אבל הוא פונה גם לגברים. אנחנו התרגלנו? עכשיו תורכם. 🙂