והגדת לבתך – דיבור בלשון אישה

דיבור בלשון נקבה יכול להיראות טרחני לאחדים מכם. לאחדות, ואני בינהן, זוהי דרך קלה ולגיטימית לא רק לשקף מציאות בה נשים תופסות מקום שווה ונוכח אלא גם לייצור כזו. פוסט ותיק שממשיך להתחדש

*גרסת האודיו הוקלטה באוגוסט 2019, והוספתי בעקבותיה כמה דברים לפוסט הכתוב.

אני חוזרת אל הפוסט הזה בכל כמה חודשים ומעדכנת קצת. היום, 22.10.2020 עדנכתי את תמונת הנושא שלו לכבוד שלט הכניסה למועצה האזורית גזר ששינתה ראשת המעוצה שלי, רותם ידלין. כצפוי, השלט עורר תגובות מרוגשות מכל הכיוונים: המגנים והמזלזלים, המאוימים והכועסים, המתרגשות והמפרגנות. 

הוא כתוב בגופן "עברית רב מגדרית" שעיצבה מיכל שומר, סטודנטית במכון הטכנולוגי חולון.

לאלו מכן שעוקבות אחרי בבלוג, אולי שמתן לב שבפוסטים האחרונים אני כותבת בלשון נקבה/אישה.
מאז שאני מרצה בפני נשים עצמאיות, בהרצאות שאליהן הגיעו גם גברים, אבל אחד מתוך חמישים, השפה שגורה בפי בדיבור, והכתיבה כמעט קרתה מעצמה. רוב הקוראות שלי הן נשים, ורבים מהנושאים עליהם אני כותבת קשורים לנשים, ולכן זה נראה לי טבעי.
את הפוסטים האחרונים סיימתי באמרה: "הפוסט נכתב בלשון אישה אבל הוא פונה גם לגברים. אנחנו התרגלנו? עכשיו תורכם". ובכן, באמת הגיע הזמן.

והגדת לבתך, דיבור בלשון אישה רונית כפיר

כשבעולם יש כסאות שנועדו למנהלים, אבל אין כסאות למנהלות – גם לזה יש קשר שאחוז קטן מאד מהמנהלים הן נשים. כשאת נתקלת בדימוי הזה פעם אחר פעם במרחב הציבורי, שגם ככה מלא ביצוגים ויזואליים של נשים בתפקידי חפצי נוי – זה מייצר אצלך תודעה לגבי מה תפקידך ומה תפקידו.

והגדת לבתך, דיבור בלשון אישה רונית כפיר

אני יכולה מה שאני רוצה

כמובן שאני זוכה פה ושם לשאלות ולמחאות. "אבל האקדמיה!" אומרים לי.
ובכן, האקדמיה לא ממש מעניינת אותי. "ומה יקרה ביום שבו יותר ממחצית מהקהל בהרצאה שלך יהיו גברים? גם אז תמשיכי לפנות בלשון אישה לקהל?" שאל אותי גבר מוטרד במסיבת פורים. ראשית – אני לא יודעת. זה יהיה מעניין. אבל עובדה היא שגם בחדר מלא נשים רוב הדוברים מדברים אליהן בלשון זכר, והן רגילות לזה. "אולי", אמרתי. התשובה שהקפיצה אותי היתה: "אבל את לא יכולה!".

"אני יכולה מה שאני רוצה!" שאגתי עליו בשמחה. כך באמת אני מרגישה בחודשים האחרונים. בהיותנו נשים, הפרפקציוניזם מונע מאיתנו פעמים רבות לפעול. אנחנו רואות כשלונות לפני שהם קרו, מכשולים שאולי כלל לא יופיעו. לא יזיק לנו קצת יותר להאמין שאנחנו יכולות. ובדיבור ובכתיבה, בטח כשהבמה היא שלי – אני באמת יכולה מה שאני רוצה. וזה מה שאני רוצה:

השפה שייכת גם לי

נכון, ברירת המחדל של השפה שלנו היא גברית, ומוסד שרובו גברים החליט שזה בסדר. אבל בניגוד למוסדות ונכסים שעדיין לגברים יש בהם רוב – השפה היא נכס ששייך לכל מי שיודעת אותו. אין עליו בעלות או שטרי קניין, אין לו ערך כלכלי או לחיצת יד סודית. דיברת? השפה שלך. עשי בה כרצונך.
ציירי בה את עולמך.

ובעוד שבמרחבים בהן שולטות נשים זה כבר נהפך מקובל (המורה לפילאטיס מדברת בלשון אישה), אני נהנית לחשוב מה היה קורה, איזה עולם היינו בונות, אילו ברירות-המחדל היו של נשים. כן, מרב מיכאלי כל הדרך – מדד העוני היה מדבר על עניות, החינוך היה מדבר על צפיפות תלמידות בכיתה, והשלטים היו אומרים לנו "עצרי" במקום "עצור", "האטי" במקום "האט" [הכניסו בדיחה סקסיסטית על נהיגת נשים כאן: למשל "האיצי!"].

וכי מה היה קורה? הגברים היו מבינים שהם אינם רוב, הגברים היו מבינים קצת יותר מה זה להיות שקופות, איך זה מרגיש לא להיכלל בברירת המחדל. רע לא היה יוצא מזה.

והגדת לבתך, דיבור בלשון אישה רונית כפיר

דברו אלינו - חווית משתמשת שונה

חודש לפני יום האשה הבינלאומי, דפנה אייזנרייך, סטודנטית לתואר שני במגדר ורכזת חינוך במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, פתחה את עמוד הפייסבוק "דברו אלינו", שקרא לגופי תקשורת ולכל מי שעומד מול קהל, לדבר בלשון רבות ביום האשה עצמו. ליוזמה נענו הרבה מאד גופים בתקשורת ובחינוך, ובבוקר שמונה במרץ מאזינות גלגלצ אולי לא ידעו להסביר מה נשתנה, כששמעו "בוקר טוב מאזינות. הפקק בו אתן תקועות נמשך חצי שעה". בחיבתי לקופי טוב, אהבתי מאד את השם, כי הוא אומר – אנחנו כאן! תראו אותנו, דברו אלינו. ההפנמה הזו של "יש נשים בקהל?" תעזור לכן לשנות את האופן בו אתן מדברות.

דפנה סיפרה לי על תגובה מרגשת במיוחד ממורה בתיכון, שהשתתף ביוזמה וכתב: "הבנות בכיתתי גבהו אתמול בכמה סנטימטרים בזכות היוזמה. זה פשוט מדהים מה שזה עשה. גם לבנים.. נראה לי שאתחיל לדבר גם וגם". היוזמה הזו מדגימה כמה כח יש לאשה אחת עם רעיון, ליצור שינוי אמיתי במרחב הציבורי.

וכך נראה המסך באותו היום באצטדיון טדי בירושלים:

 

והגדת לבתך, דיבור בלשון אישה רונית כפיר

שימוש בלשון אישה יכול גם להביא לתוצאות חיוביות כשהשפה יוצרת חוויית משתמשת שונה.

[מעדכנת שמאז נכתב הפוסט הזה, המון חברות שלי שכותבות בלוגים לקהל שרובו נשים שינו את הכתיבה שלהן ללשון רבות, בין אם בעקבותי או בעקבות המגמה שאני חלק ממנה]

אם יש לך עסק שפונה בעיקר לנשים, למה לא לפנות אליהן ישירות?
זהו היתרון והחסרון של השפה העברית.
בעוד באנגלית הרבים תמיד יהיו גם רבות, בעברית אני צריכה לבחור למי אני פונה. כשהייתי מקליטה את ההודעות הקוליות שלי למוסדות מסוימים, הייתי משנה תמיד לשון יחיד זכר ללשון רבים ציווי. במקום "הקש 3" העדפתי "הקישו 3". אבל אז אנחנו מאבדות את הפניה האישית. כנרת יפרח מקדישה פרק בספר שלה, "מיקרו קופי", למה שהיא מכנה "האתגר הכי גדול של ממשקים בעברית- צורת הפניה למשתמש, או למשתמשת או למשתמשים".

אתרים אחדים כבר הבינו זאת, ובכלל, יש תחושה של התארגנויות נשיות ופמיניסטיות רבות ברשתות החברתיות (למשל העמוד של "אוטולה" שהתחילו לדבר אל נשים שרוצות ללמוד טיפול בסיסי ברכב) והנה חנות אונליין למכירת מוצרי קוסמטיקה ופארם לנשים, bela, מבקשת מהצרכניות שלה "הכניסי כתובת מייל" וגם "הרשמי". שורות אחרות יגלו לגולשת "מישהי מסתכלת על המוצרים האלו ממש כרגע". אבל בעמוד הבית עדיין מפורט ה"אני מאמין". וכן, אני חושבת שזה יכול יום אחד להיות "אני מאמינה". אמנם מאחורי האתר עומדים חברות יזמים גברים, אבל ייתכן שזה נכון לשקף לקוראות את מה שקורה אצלן בראש.

והגדת לבתך, דיבור בלשון אישה רונית כפיר

אין לי ביקורת על בלה, האתר מקסים, וכבוד על האפשרות לרכוש מוצרים שלא נוסו על בעלי חיים בתור לשונית בפני עצמה. אבל צעד נוסף קדימה מבחינתי, יהיה כשאנחנו נלמד לדבר על עצמנו בגוף שני נקבה (שוב, אני יודעת שיש נשים שעצם המילה "נקבה" מעוררת בהן עצבים. כן, אנחנו יותר מנקב, אבל כשאני מדברת על השפה ארשה לעצמי להשתמש במונח הזה כי עולמנו עדיין מחולק לצורות זכר ונקבה בשפה. באמת שאין לי רצון להעליב או לעצבן). האם יצא לכן לתפוס את עצמכן אומרות "אתם יודעים איך זה, אתה קם בבוקר, נכנס לאוטו, מבלה את כל הבוקר בפקקים, עד שאתה חוזר הביתה כבר לילה". לי היו אפילו שיחות בהן חברה אמרה לי: "אתה שבוע אחרי לידה, כואב לך הציצי, אתה מת לישון….". רגע. מה?
במסגרת ה-אני מאמינה שלי, אפשר לנסות לשים לב גם לזה. את! כן, את.

 

אני קיימת משמע אני יכולה

בהמשך לתלמידות של אותו מורה מאמין, שדיבר אל כיתתו לראשונה בלשון רבות (בוקר טוב תלמידות יקרות!), ראו עד כמה שינוי של אות אחת יכול לשנות מציאות. בשיחת יעוץ שקיימתי עם לקוחה במשרדי, התברר שהיא מורה לפסיכולוגיה בתיכון. אני לא זוכרת כיצד השיחה הגיעה לשם (תכלס, אני לא זוכרת כיצד הגעתי לרוב המקומות במהלך יום רגיל שלי) אבל התברר, שהיא רושמת על המבחנים של תלמידותיה, במקום "מצוין" – "מצוינת!".

בהוספת ת' אחת, הפכה ענבל את הציון מתיאור המבחן לתיאור מי שכתבו אותו, בפניה שפונה ישירות לתלמידה שלה. עוד דוגמא נפלאה לאיך שינוי קטן בשפה האוטומטית שסביבנו יכול ליצור שינוי פנימי מהותי אצל הנערות. איך מילה שאנחנו לא מתעכבות עליה (חוץ מ"יששש!!") הופכת לפניה אישית ממורה אל תלמידה.

והגדת לבתך, דיבור בלשון אישה רונית כפיר

דיבור בלשון נקבה - אז איך עושות את זה?

בסדנא שהעבירה ניצן ויסברג היא ניסתה לדבר בלשון אישהלקהל הנשים של קהילת XX+UX. שם זה נהוג, כל החדר נשים, האג'נדה נשית. אבל רוב הזמן היא לא הצליחה, כנראה בגלל שהיא מדברת לרוב אל קהל באנגלית, ולבסוף נטשה. זה בהחלט שיפט לא פשוט, לדבר בלשון רבות, למי שאינה רגילה.

אבל יש חדשות טובות. נראה היה, שויסברג כל הזמן נלחמה לשנות בתוך הראש שלה את השפה. במקום אנחנו יודעים תגידי אנחנו יודעות. במקום רוצים רוצות. אבל מה שהיה, בעיני, יוצר את השינוי, הוא פשוט להבין אל מי היא מדברת. דברי אלינו! במקום לחשוב על מילים ועל סיומות ועל תחביר ועל שינוי, על הרגלים קשים שצריך לשבור, צריך פשוט לפתוח את הראש ואת העיניים ולראות – מולי יושבות מאה נשים, אני אזכור כל הזמן שאני מדברת אליהן. אני אשה, אני אתחיל לדבר על עצמי בגוף ראשון אישה. כשהייתי משחקת בגינה עם בתי, התחלתי להנות מלהגיד לה (בקול רם, היו בטוחות) "בואי עינבי, הולכות הביתה!". כשהסוויץ' במוח נעשה ("אני אשה שמדברת אל נשים" במקום "אני חייבת לשנות את האופן בו אני מדברת") זה הרבה יותר קל. וכן, זה עדיין דורש המון המון תרגול. אבל זה יכול ליצור שינוי גדול ממש. והנה כמה דוגמאות מהבית:

שינוי קטן > שינוי גדול

ואני מוסיפה עוד סיפור מהשנים האחרונות על אחי הגדול, שכנראה גדל אצל אותם שני פמיניסטים שהשפיעו עלי.
לפני כמה חודשים הוא פרסם מודעת דרושות. הוא חיפש מתכנת, ומשהו גרם לו לנסות משהו שונה: הוא ניסח את המודעה כולה בלשון אישה והוסיף בסוף "המודעה נכתבה בלשון נקבה אבל פונה גם לגברים".

בעקבות הניסוח המודעה הגיעה לקבוצה בפייסבוק של נשות מחשב, ובניגוד לפעמים קודמות, מספר הנשים שפנו בעקבות המודעה עלה במאות אחוזים. וכן, היא היתה מנוסחת כמו תמיד, אלא שהפעם הגברים לא היו ברירת המחדל. הנה דוגמא לשינוי שקטן שיכול לחולל שינוי עצום, וזה בלי להזכיר את השינוי המודע שאחי הקטן עשה בצוות שלו, שמנה כשהוא עזב יותר נשים מאשר כשנכנס, ויותר נשים מגברים.
בעמוד של דפנה פייזר "הורות במודעות מגדרית" ,יש לינק ל-PDF של מערך שיעור (אותו כתבה דפנה אייזנרייך), שעוסק בדיוק בזה. הבת שלי ביססה עליו פעולה שהעבירה לחניכות שלה במכבי צעיר, שהיתה פגז. ממליצה.

את השינוי שלכן אתן מוזמנות להתחיל ממש כאן, בתגובות.

תודה לכל הנשים שעזרו לי בהכנת הפוסט הזה, תודה לשירלי על תיקון המציאות.

הפוסט נכתב בלשון אישה אבל הוא פונה גם לגברים. אנחנו התרגלנו? עכשיו תורכם. 🙂

להמשך קריאה והגדת לבתך – דיבור בלשון אישה

באנו חושך לגרש – דברים שלמדתי מהשבדים על תאורה

כבר כמה שנים אני דוחה את הרעיון להגיע לשבוע העיצוב בסטוקהולם, למרות אהבתי לעיצוב סקנדינבי, בגלל אימת הקור. מה לעשות, הם בחרו להציג דווקא בשיא החורף – תחילת פברואר, ואני אדם שמאד סובל מקור.

נפל דבר והצטרפתי לחברה שהציעה, ושכנעתי את עצמי שמינוס 4 וחושך אחרי חמש בערב – מזג האוויר האופייני לעונה זו של השנה, אינם נוראים כל כך. כמובן שצדקתי. החורף הישראלי, שאינו מחומם כלל, הרבה יותר נורא. למעשה, כמו שאמרו חברותי החכמות והמנוסות – כל מה שצריך הוא מעיל חם ונעליים טובות – מתחת אפשר ללבוש טי-שירט. כך עושים כאן כולם.

גרנו בדירה ברובע המאגניב של העיר – סודרמאלם (sofo בלשון ההיפסטרים, המזוקנים והמטופחים המציפים אותו) שאתי מצאה ב air bnb. דירה שהיא מופת עיצוב סקנדינבי, של אשה עם טעם מעולה ואדריכל/ית לא פחות מעולה.

בעוד אתי היא מומחית אמיתית (לֹכל נושא, למען האמת) לי זו הפעם הראשונה שאני שוכרת כך דירה. יצא לי להחליף דירות עם פריז לפני כמה שנים, ונהניתי מכל רגע (ממליצה לקרוא את הכתבה של כנרת רוזנבלום חברתי, דרכה גם מצאתי אז את הדירה בפריז, על היתרונות שבחילופי דירות). אפשר ללמוד כך הרבה יותר על אורח החיים המקומי, גם אם זה מניחושים והכללות בלבד, ממגורים במלון.

מסקנה בולטת אחת לגבי השבדים, אם נסיק מבעלת הבית שלנו- הם יודעים לעשות שימוש נכון בתאורה ומאד אוהבים נרות. איך אני יודעת? אם במזווה של המטבח (איקאה) יש שלוש חבילות של נרות, על אדני החלון עומדים כשלושה זוגות פמוטים (של מעצבים שבדים מובילים כמובן), ובמגירת הסכו"ם יש 4 מציתים ארוכים (והכיריים חשמליים) – הדלקת נרות היא פעולה שגרתית בבית הזה. מעבר לזה- לכולם יש כאן נרות בחלונות, ומנורות עומדות גם.

בגלל המחסור באור -בחורף השמש זורחת סביב שמונה בבוקר ושוקעת בארבע אחר הצהרים בערך – יש פה צורך בתאורה מלאכותית שעות רבות מהיום (בקיץ זה הפוך..). אבל מה שיפה הוא, ואולי גם זה בגלל התאורה הטבעית הרכה אליה רגילים הסקנדינבים, שהם משתמשים בה בעדינות רבה. אילו הדלקנו את כל גופי התאורה בבית, כמות האור לא היתה מגיעה לזו של גוף תאורה ממוצע במטבח ישראלי.

ביום החמישי והאחרון שלנו כאן אפילו זכינו לקום לרחובות מושלגים ולראות את התאורה השבדית במיטבה – אור לבן ורך ששוטף את הכל.

"אור הוא אובר-רייטד"

ישראלים אוהבים אור. הרבה אור. רובם מדגישים את זה כשמגיעים לתכנון התאורה. ללקוחות שלי אני לרוב מסבירה (בשיחה די מקבילה על גודל, אגב) שהחשיבות של "הרבה אור" מופרזת. כמו שכולם רוצים דירה גדולה אבל בעצם אוהבים מקומות קטנים, אנחנו די אוהבים מקומות חשוכים – הם מייצרים חום ואינטימיות. אנחנו לא באמת זקוקים להרבה אור כל הזמן – אנחנו צריכים אור טוב כשאנחנו קוראים – ולזה תספיק מנורה טובה שמאירה את הספר שלנו – וצריכים אור כשאנחנו עובדים – ולזה תספיק תאורה על משטח העבודה שלנו.

לשאר הדברים בהחלט ייתכן שדווקא מעט אור יתאים יותר – לסעודה, לשיחה עם חברה או לאירוח של כמה חברים, לצפיה בטלויזיה או להאזנה למוסיקה. בדירה שגרנו בה היו כמעט לכל מנורה דימרים, וגם אילו הדלקנו את כולן יחד, הדירה היתה מוארת במוקדים מדויקים מאד. שילוב של מנורות תלויות, מנורות עומדות, ספוטים ונרות יצרו אווירה אינטימית ומקסימה. מנורות מעוצבות ומוקדי אור קטנים יחסית נשקפו אלינו מכל החלונות של השכנים.

מעולם לא נראו נורות פחם רבות כל כך במקום אחד כמו בסטוקהולם. בכל בית קפה, בכל מסעדה ובכל חנות יורדות מנורות הפחם האופנתיות מהתקרה, משתלשלות בחוטים ארוכים ומפיצות אור אינטימי ונעים. זו בהחלט אינה הדרך היחידה להאיר, וזו גם דרך די יקרה ובזבזנית בחשמל, אבל האפקט הוא אור עדין, גוף קישוטי ויפה, והרבה חום בפנים כשבחוץ קרררר.

כך שגם אם השקעתם המון מחשבה בתכנון תאורה, והמון כסף בקניית גופי תאורה מקסימים – זה לא יהיה שווה כלום אם לא תלמדו לכבות את האור, ולהדליק רק את מה שצריך. אם אינכם רגילים לכך זה אולי ייראה מוזר וחשוך בהתחלה, אבל אם תתנו לעצמכם קצת זמן להתרגל, תגלו שנוצרת בבית אווירה שונה לגמרי אם אתם מדליקים ממש את המינימום הנדרש לכם. אם תרצו להתחיל להשתמש בנרות, הטיפ הכי חשוב שלי הוא להחזיק ליד הפמוטים, בקופסא יפה למשל, גפרורים. לי יש פמוט (איקאה! זהב!) על הפסנתר, ולידו נרות וגפרורים. זה בהחלט עובד. ממש מעט אור יספיק.

להמשך קריאה באנו חושך לגרש – דברים שלמדתי מהשבדים על תאורה

כח העל שלי

גיליתי לכן פעם שכח-העל שלי הוא החברות שלי, נכון?
אז עכשיו יצאו מפה ארבע חברות שלי, שנעתרו להזמנתי ל"הרצאת הרצה". כן, רק עכשיו אני מסיימת ומדייקת את ההרצאה השניה שלי, "כמה זה עולה לנו", שמתחילה ביום שלישי.
כמה זה עולה לי
מתוך המצגת של ההרצאה. כמה זה עולה לנו? prezi.com
"חתיכת תעוזה היתה לך – למכור יותר מ 150 מקומות למשהו שעדיין לא גמרת לעבוד עליו". אמרתי לעצמי בימים האחרונים.
אבל אני עובדת הכי טוב  תחת לחץ זמנים קל. לא כי אני מתפקדת טוב יותר בלחץ – כי ככה, התברר לי היום, כשאין זמן אין מקום "לשפר", ואני מצליחה לשחרר.
לא יודעת איך ומתי עלה לי הרעיון, שכמו שטל באה לכאן לשמוע את ההרצאה של "לא נעים לי" קצת לפני שהתחלתי עם זה, במשרד בלילה במצגת אחת על אחת, אני רוצה עכשיו להזמין כמה חברות, חלקן היו בהרצאות שלי וחלקן לא, שיבואו להיות הקהל הניסיוני הראשון.
"הרצאת הרצה".
אז יצא שהפורמט נהיה קטן יותר, והגיעו שלוש חברות מהאיזור, ורמת גנית מהממת אחת.
אכלנו, הכרנו, ישבנו, העברתי את ההרצאה, קצת עצרנו באמצע, אחרי זה אכלנו עוד קצת ודיברנו על מה טוב ומה לא, איפה אני ברורה ואיפה מבולבלת, איפה הטיעון חזק ואיפה פחות, איפה הקשיבו ואיפה לא הצליחו לעקוב.
אחרי זה הבנו לאט לאט מה מחליש ומה מחזק,
איך להדגיש דברים, ומה בכלל אני אומרת.
בזכות ההרכב וגודלו, ה"קהל" הפך לקבוצת מיקוד. ניהלנו דיון קצר מאד, ממוקד ופורה.
כח העל שלי!
כח העל שלי!
נכנסתי לערב הזה כולי חרדה, התנצלות וחוסר בטחון (כן, קורה גם לי..) חרדת ביצוע קוראים לזה? משבר ספר שני?
ויצאתי ממוקדת לחלוטין, בטוחה בעצמי לגמרי, יודעת מה אני צריכה לעשות כדי להעביר את המסר שלי בצורה הטובה ביותר, איך אני עושה את זה, מה המסר שלי, ואפילו כמה רעיונות לתכניות להרצאה הבאה ותכניות מרגשות ומאתגרות לעתיד. אשכרה מתרגשת.
אני מחכה לשינויים שיקרו מחר ומחרתיים במצגת, מקווה שאספיק ליישם את הכל עד יום שלישי בערב (כמה טוב שביטלתי יום צילום ליום שני – חשוב לדעת לתעדף משימות!) ומחכה לפגוש את המעצבות, שאת חלקן אני כבר מכירה מדיונים בקבוצת הפייסבוק המעולה בתבל שלנו.
מחכה לעזור לכן להבין דברים פשוטים בצורה פשוטה, מקווה שגם ההרצאה הזו תגרום לכן לצאת בהרגשה של הבנה, יכולת, מיקוד, מטרה. כמו שיצאתי אני מהערב הזה.
אז תודה לחברות המצוינות שלי, על האהבה, החוכמה והנדיבות.
דניה, טל, נעמה (שעד הפוסט הבא שלי יהיה לה גם עמוד פייסבוק וגם אתר!!), גלית–  איזה כיף שבאתן, תישארו.
להמשך קריאה כח העל שלי

תוציאי את הילדים שלך מהמשרד שלי

מתי בפעם האחרונה שאלתן גבר: "איך אתה מאזן בין משפחה לקריירה"?

האם שמעתם על גבר שנשאל בראיון עבודה אם הוא מתכנן ילדים בקרוב? האם יצא לכן להכיר עמית חדש לעבודה, שסיפר לכן במשפט הראשון אחרי שמו, מהם שמות ילדיו?
דבילי או לא רלוונטי עד כמה שזה נשמע, הפרט השני שנשים רבות בוחרות לספר על עצמן (לרוב בעמוד ה"אודות" בבלוג או באתר שלהן) אחרי שמן, ולפעמים עיסוקן הוא "שלום, אני רונית. מעצבת פנים, בלוגרית, אמא לשחר ועינב". רובן בדרך כלל שוכחות להזכיר שהן גם רעיות.
אנו חיות בעידן עלק-פוסט-פוסט פמיניסטי כזה, בו האמהוּת חזרה להיות "תפקיד חיינו". חס ושלום שנשכח להזכיר את הילדים שלנו – שמא ניחשד שאיננו אמהות טובות.

רגשות אשם של אמהות עובדות. די עם זה. הבלוג של רונית כפיר
לא, לא התכוונתי לאמהות וקריירה. גט אה לייף

אבל בעוד מיליארדי פוסטים, ספרים, הרצאות, קורסים, סרטים וספר אחד מעצבן במיוחד הוקדשו לאמא העובדת, אותה אשת-פלא שנמצאת במאבק מתמיד "לאזן בין חיי משפחה לקריירה" – היכן הוא האבא העובד? מדוע הוא לא זוכה לאותה תאורה הירואית? ואפילו לאותו כינוי? מדוע הוא לא זקוק לספרים, לקורסים ולהרצאות כדי לשרוד את רגשות האשם המטורפים שמכרסמים בו, שעה שהוא נשאר בעבודה במקום לחזות בילדים שלו גדלים?
בואו נעשה ניסוי קטן ומשעשע (=מדכא). הקישו בגוגל "אבהות וקריירה". זה מה שתקבלו:

לפני כמה שבועות קראתי בעצבים פוסט נרגש של חברת הום סטיילינג, ששיבחה "לקוחת חלומות", שגם עובדת במשרה מלאה, גם אמא לשלושה ילדים (!) שבשל היותה עסוקה, נתנה להן יד חופשית בעיצוב הבית. הן התפעלו מכל אלו, ומהיכולת של הלקוחה להאציל סמכות (דבר שמן הסתם למדה בקריירה שלה), כאילו זו להן הפעם הראשונה שפגשו אשה עובדת. אבל נפקד מהתיאור מקומו של הבעל. הוא עובד? במשרה מלאה? כמה ילדים יש לו? האם הוא "נתן להן" יד חופשית? הרי זה גם הבית שלו. איך אני יודעת? כי בסוף נכתב ששניהם אהבו מאד את התוצאה. כלומר שלאישור הסופי דעתו היתה חשובה. וזו רק דוגמא אחת.

לאחרונה אני תוהה שמא זו אינה פשוט נבואה שמגשימה את עצמה. שמרוב שאנחנו טוחנות לעצמנו את השכל על זה, אנחנו בוראות עוד ועוד רגשות אשם, במקום פשוט להגיד – האבא העובד? הוא איש עובד שיש לו ילדים. הוא פשוט עובד ואז חוזר הביתה. הוא לא עושה מזה ביג דיל. כשהוא עובד הוא איש מקצוע, וכשהוא חוזר הביתה הוא אבא. הוא לא מרגיש צורך להגדיר את עצמו בתור "אבא של עינב ושחר" בעבודה, כי מה הקשר של הילדים שלו לעבודה שלו?! האם מישהו יעריך אותו פחות אם יידע שיש או אין לו ילדים? או יעריך אותו יותר אם רק יטרח לציין שיש לו?

אבל ממה שראיתי מאז הפכתי לאמא, המציאות שלנו היא מה שאנחנו נחליט שהיא תהיה. חופשות הלידה בארץ עדיין מפלות נשים לרעה, כי איזו אשה באמת יכולה לחזור לעבוד שישה שבועות בלבד אחרי לידה, ולאפשר לבעלה את הבונדינג המטורף שיכול להתרחש עם התינוק שלו בשבועות האלו? אולי רק אלו שמגישות תכנית יומית בת שעתיים ברדיו. אבל אם זה מספיק חשוב, אפשר לבנות מציאות בה שני בני הזוג מגדלים יחד את הילדים, חוזרים בשעות סבירות מהעבודה הביתה להיות איתם, ושותפים מלאים בחובות ההורות והפרנסה.

אחרי שחזר מחופשת הלידה שלו, דני הוריד את אחוז המשרה שלו ל-80, ועבד 4 ימים בשבוע. אחרי שראה כי טוב הוריד עוד יום. אם נשים יתנו מספיק מקום לבני זוגם לגדל את הילדים (בדרכם!) רובם ישמחו לעשות זאת. וגם לעבוד פחות, תתפלאו (השאלה הנפוצה אז היתה "איך הרשו לו?" והתשובה בדרך כלל היתה "הוא פשוט ביקש").

האמת היא, שאנחנו עדיין חיות בעולם בו אי אפשר לאזן. אין כזה דבר work-life- ballance,  בטח לא אם את או אתה רוצה קריירה.
ואנחנו עדיין חיות בעולם בו אין לנו בחירה אמיתית. נשים לא באמת "בוחרות" להישאר בבית, גם אלו שמכריזות על כך. אני תוהה בכמה משפחות אשכרה התנהלה שיחה בה בני הזוג שקלו מי חוזר לעבוד אחרי לידת הילד הראשון. הבחירה הרי נעשתה עבורינו, כשהעולם בו אנו חיות עדיין משלם כ-30% יותר לגברים, שיוותרו המפרנסים ה"טבעיים" אחרי הלידה. שריל סנדברג המופלאה מקדישה לכך פרק שלם בספר שלה, שאם לא קראתם אותו או טרם האזנתם אותו, לכו מכאן עכשיו.

עד שאנחנו לא נפסיק להתייחס לעצמנו קודם כל כאמהות ואחר כך כל דבר אחר – נמשיך לסנדל את עצמנו בתפקיד הזה. איזו רלוונטיות יש לשאלת כמה ילדים יש לי ליכולות המקצועיות שלי? מדוע עלי לשאת נאומים נרגשים קבל עולם ופייסבוק על "כמה שהילד שלי לימד אותי" בעוד שאוי לי אם אעוף על עצמי מקצועית וכמה שלימד אותי מישהו בתחום אחר? מדוע עלי לקבל הזמנות לערבי "אמהות", בהן מסבירים לי איך לאזן ו"לשלב את כל משימות חיי"- מי אמר שאלו משימות חיי? בחיים שלי, למשל, אני מוצאת את המשימה של להיות בת זוג מאתגרת יותר ולעתים חשובה יותר ממשימת האמהות. את איילת ולדמן,סופרת ואשתו של הסופר מייקל שייבון, כמעט הרגו כשהעזה לכתוב משהו דומה.

עיטור העוז

כשהחלה אופנת "שרשאות הילדים", בה נשים נושאות בגאווה את מספר הצאצאים שלהן ומינם על צווארה, היא מיד העלתה לי את הסעיף. רק שתי חברות שלי ענדו את הזוועה הזאת, שתיהן מהפריפריה (בתל אביב כמעט לא ראיתי את זה, אולי כי פחות אמהות עובדות שם במשרה מלאה) ולפחות עם אחת מהן שוחחתי על כך. השניה ודאי תכתוב לי בתמיהה בקרוב.
ולמה זוועה?
כי, כאילו, הכל?
כי מעולם לא ראיתי גבר עונד שרשרת שמספרת לעולם, עוד לפני שפתח את פיו, שיש לו שני בנים ושתי בנות, למקרה שתחשבו שהוא "סתם גבר". או "סתם מנכ"ל". הוא גם מנכ"ל וגם אב לשלושה! נכון שעכשיו אתם ממש מתפעלים? אולי גברים יענדו שרשרת עם המשכורת שלהם? או מספר הנשים ששכבו איתן? כי מבחינתי זה היינו הך. זהו עיטור העוז! זהו הערך שלנו! זו המהות שלנו, ועלינו להודיע על כך לעולם, פן יחשבו שאנחנו "סתם נשים".

רגשות אשם אמהות וקריירה. הבלוג של רונית כפיר
הטייס פרד כריסטנסן עם סימני ההורדה של מטוסים גרמניים שהפיל. אות גבורה

השרשרת הזו היא קצת כמו "סימני ההפלות" על מטוסים. בואו ניגש ישר למה שחשוב באמת, ומה שחשוב זה "כמה". אין לי אפילו צורך לזרוק את זה בתור פרט עסיסי בשיחה, ככה בנונשלנטיות – כי איך שאני נכנסת לחדר הישיבות כולם ידעו, על פי השרשרת שלי, שיש לי שלושה/ארבעה/חמישה ילדים. והו כמה הם יעריכו אותי יותר בזכות זה!
ביום בו אנחנו נדע להשאיר את הילדים שלנו מחוץ לחדר הישיבות, כמו הגברים, נוכל להתחיל לדרוש יחס שווה בעבודה. כל עוד אנחנו מכניסות את כותרת המשנה "אמא של.." לכל מקום – אל תתפלאו שאחר כך הילדים תוקפים אותנו מהדלת הצדדית של רגשות האשם. ייתכן שכשנלמד לעשות זאת, יתפנה גם יותר מקום לבני הזוג שלנו להיות יותר הורים.

ואני יודעת שקל יותר לכתוב כשהילדים שלי גדולים יותר-  הרי עם הפיכתנו להורים החיים שלנו מקבלים טוויסט, שלוקח לעתים כמה שנים להתאושש ממנו. אבל זה ההבדל: ההורות. אולי די עם האמהות? ברגע שנפסיק לקדש אותה, להלל ולקלל אותה, נוכל להמשיך הלאה בצורה שוויונית ומאוזנת יותר, גם בין המינים.
נכון, עד שלא יחול שינוי מהותי בתרבות העבודה שלנו – כל מי שרוצה קריירה, גבר או אשה, יצטרך מתישהו להשקיע שעות רבות יותר בעבודה מאשר עם הילדים שלו או שלה. אני מדברת בעיקר על עולם השכירים. עבור עצמאים ועצמאיות האיזון הזה תמיד מאתגר, דווקא כי הוא תלוי רק בנו. ולהקדיש זמן לעבודה שלנו היא בחירה לגיטימית. מותר לבחור בה. האושר של הילדים שלנו לא בהכרח נגזר ממנה. האושר שלנו? בהחלט.
וכן, כך בנוי המעגל: כל עוד אין שוויון (בשכר, בתרבות שמגדלת בנות להיות יפות ואמהות ובנים להתעסק עם כסף ומספרים) לא באמת יוכל להתקיים שוויון ושותפות בהורות. עד שלא תשתנה תרבות העבודה לימי עבודה קצרים יותר ומתחשבים יותר גם בגברים, הם לא יוכלו להיות שותפים שווים, ונשים שינסו לאזן בין הכל ימשיכו להתייסר בנסיון להצליח בכל התפקידים.

אבל הדברים האלו משתנים, ואני כן מאמינה ששינוי בתפיסה העצמית שלנו יכול להתחיל שינוי בתפיסה של מקומות העבודה ושל בני הזוג. אני לא "אמא עובדת", אני אשה עובדת שיש לה ילדים. בדיוק כמו בעלי.
במסגרת ההרצאות שלי בפני נשים עצמאיות, שמחברות אותי למורשת הפמיניסטית עליה חינכה אותי אמא שלי, אני מפצירה בנשים לפתח בטחון עצמי עסקי ועצמאות כלכלית אמיתית, למענן ולמען נשים מוחלשות מהן, להן אין בחירה כלל.
כשנפסיק לשאת את האמהות שלנו כעול או כפרס, אלא נשאיר אותה בבית, עם הילדים, כשאנחנו יוצאות לעבודה – אני מאמינה שנוכל לראות ולהגיע הרבה יותר רחוק, להרגיש יותר טוב עם עצמנו, וגםלחזור הביתה בזמן לארוחת הערב.
והיא תהיה עוד חמה.

 

להמשך קריאה תוציאי את הילדים שלך מהמשרד שלי

חגיגת בר מצווה ירוקה

אז עברו 13 שנה מאז שהפכתי אמא, וכבר חודשים רבים שאנחנו חושבים איך נציין את האירוע. האתגרים שלנו היו משהו שיהיה מיוחד מספיק, משהו שהבן שלנו יאהב, משהו שיתאים למשפחות שלנו – אחת דתית. התלבטנו ארוכות איך לשלב את מי ומה, ובסוף, מתברר, בחרנו טוב.

צילום: גלית לוינסקי
שחר מדליק את האש בעזרת אבן צור. צילום: גלית לוינסקי

במשך השנה החולפת, יצאו דני (אהובי) ושחר (בני) יחד לטיולי לקטות עם יתיר שדה: יוצאים לשטח בימי שישי של תחילת החורף, לומדים על צמחי מאכל, מלקטים אותם, ומכינים מהם מטעמים. הטיולים, שהליכה רבה לא היתה משולבת בהם, הסתיימו בארוחות גדולות וטעימות. שחר היה הנער היחיד בקבוצה, ומאד נהנה בהם. החלטנו ללכת על פורמט דומה לחגיגת בר המצווה. רוב החברים שלו מהישוב אוהבים לטייל ופעילים בחוג סיירות הארד-קור (קור של טיול חנוכה במדבר שלושה ימים..) וגם אלו שנשארו לו מהעיר, התלהבו מהפעילות.

צילום: גלית לוינסקי
מתחילים בקצת משחקי גיבוש בחצר שלנו. צילום: גלית לוינסקי

את חגיגות בר המצווה החלטנו לבסוף לפצל לשתיים: בוקר ליקוט עם חברים בשישי, ושישבת של עליה לתורה ואירוח למשפחות, וזהו. למרות שאין לנו המון הזדמנויות לחגוג בפורמט גדול, ולשמוח עם כל חברינו ואהובינו, החלטנו הפעם ללכת על שני אירועים קטנים. רצינו מאד לשתף את המשפחות בטיול הליקוט, אבל בגלל שחששנו ממזג אויר לא מתאים, ומקבוצה שתהיה גדולה מדי, החלטנו לפצל.

הנערים יוצאים אל היער ללקט. צילום: גלית לוינסקי
הנערים יוצאים אל היער ללקט. צילום: גלית לוינסקי

עוד החלטה נבונה שלי היא להזמין את הלקוחה-לשעבר והצלמת תמיד גלית לוינסקי לתעד את היום הזה. בגלל שהמשפחה שומרת שבת, לא היתה שאלה איזה אחד משני האירועים יצולם, ואני יודעת היום שלולא הצילומים הנהדרים של גלית, החויה מהאירוע הזה היתה הולכת לאיבוד, וגם אני הייתי מתרוצצת כל הזמן עם הנייד ביד לתעד, במקום להיות שם.

הנוער מקשיב להסברים על מה מלקטים, ואיך. צילום: גלית לוינסקי
הנוער מקשיב להסברים על מה מלקטים, ואיך. צילום: גלית לוינסקי
יתיר מסביר על הקוצים של הגדילן. צילום: גלית לוינסקי
יתיר מסביר על הקוצים של הגדילן. צילום: גלית לוינסקי

 

יצא, שמבקום אירוע שמתחרש במקום אחד, קיבלנו המון סוגים שונים של פעילות עם המון לוקיישנים שווים. מהשביל המשכנו אל היער:

צילום: גלית לוינסקי
צילום: גלית לוינסקי
צילום: גלית לוינסקי
צילום: גלית לוינסקי

 

שחר מלקט.
שחר מלקט עלי לופית (מסביב, המון) לתבשיל.
ואחותו מלקטת גם
ואחותו מלקטת גם
45.01436 best_id59345951
וגם אני במלקטות

ולא רק עלים אספנו, אלא גם כמה שורשים, של קוץ שנקרא גדילן, ודומה מאד לברקן:

49.01450 best_id59345957

 

ובשקים מלאים (של רמי לוי..) חזרנו לחצר, ועברנו לטקס הדלקת האש, בו שחר הדליק אש בשיטה מסורתית עם ניצוץ מאבן צור:

ניצוץ קטן בערימה של מחטים. צילום: גלית לוינסקי
ניצוץ קטן בערימה של מחטים. צילום: גלית לוינסקי
מדליקים את האש בריקוד שמיניות באוויר.
מדליקים את האש בריקוד שמיניות באוויר.
וזה תופס!
וזה תופס!

אחרי שהאש דולקת, אפשר להתחיל לבשל – שולחנות עבודה גדולים נפתחו בחצר, וכולם שיתפו פעולה בצורה מרגשת. בשלב הזה גם חלק מהמשפחה הגיעה.

71.01701 best_id59346037

 

קוצצת עלי לופית לתבשיל עם חמציץ. זה יהיה רירי וירוק וטעים. צילום: גלית לוינסקי
קוצצת עלי לופית לתבשיל עם חמציץ. זה יהיה רירי וירוק וטעים. צילום: גלית לוינסקי
מילוי חובזה ופטריות לאמפנדס!
מילוי חובזה ופטריות לאמפנדס!
בישול שטח
בישול שטח
מילוי חובזה ופטריות לאמפנדס!
שורשי גדילן עם עשבים לחביתה על האש
65.01793 best_id59346073
חן אלון ציירה קריקטורות של הילדים בין לבין..
אמפנדס נכנסים לתנור
אמפנדס במילוי חובזה

71.01844 best_id59346092

והצלחת הסןפית. כן, כולם אכלו הכל בתיאבון! צילום: גלית לוינסקי
והצלחת הסופית. כן, כולם אכלו הכל בתיאבון! צילום: גלית לוינסקי

אז נכון שהוספנו קצת דים-סאם וסושי כי זה מה ששחר הכי אוהב לאכול, אבל היה המון אוכל והמון שמחה, הילדים אכלו בתיאבון את כל מה שהכינו, למרות המרקמים המאתגרים. בין לבין גם הזמנו ציירת קריקטורות שהשאירה לכולם מזכרות מן היום הזה (כי הילדים חובבי ציור גם..) והקרנו סרט קצר ומרגש (בדגש על קצר! לא אלו הם חייך) ונוגן שיר על ידי חברים מוכשרים שריגשו מאד.

צילום: גלית לוינסקי
סוף טוב הכל טוב. צילום: גלית לוינסקי

שחר, שחשש קצת שיהיה משעמם, או דידקטי מדי, נהנה מכל רגע והתרגש מאד מהחגיגה הסופית. אנחנו נותרנו אסירי תודה על מזג אויר מושלם, ומאושרים שהשכלנו לבחור אירוע ששיקף את החיבור של שחר לטבע, למקום הנפלא בו אנחנו גרים, לחברים שלו ולאוכל.

13
ותוספת לא קשורה לסיום: בעוד אנחנו מפיקים את העליה לתורה בשבת הקרובה, העליתי עמוד הרצאות לאתר, ובו שני מועדים חדשים להרצאות שלי בפני מעצבות. אני מגיעה לאזור פרדס חנה לפתיחת גלריה Artush, שמוכרת עבודות של סטודנטים לאמנות ואמנים בתחילת דרכם, עוד מקום בו תוכלו לראות ולקנות אמנות במחירים שווים לכל נפש. מאד אשמח לראות אתכן שם!

 

להמשך קריאה חגיגת בר מצווה ירוקה

Droog queen

גולת הכותרת של הביקור שלי באמסטרדם היתה ביקור ב"הוטל דרוג". זה לא ממש מלון – כי יש בו רק חדר אחד, בקומה השלישית. אבל יש בו גם ספריה (בלי ספרים), בית קפה וחנות, שהיא בעצם מעין מוזיאון לעיצוב של קבוצת דרוג, דרוך בשבילכם ("יבש" בהולנדית), שמציגה של קלאסיקות ועיצוב חדש של המעצבים הצעירים אותם היא מייצגת.

דרוך הוקמה בתחילת שנות התשעים על ידי שני "יזמי עיצוב", גיכס באקר (Gijs Baaker), שהחל את דרכו כמעצב תעשייתי,  וריני רמקרס (Renny Ramakers), הסטוריונית עיצוב, שבין השאר נבחרה על ידי ניוזוויק לאחת מ 150 הנשים ששינו את העולם. יחד הם הציגו עבודות של מעצבים צעירים, שמכניסות הומור "יבש" ושימוש בחומרים "נחותים" לעיצוב היומיומי.

שני פריטי עיצוב שכל אחד יכיר, אני חושבת, הם נברשת ה "85 מנורות" של רודי גראומנס (Rody Graumans)

85

או שידת המגירות המפורסמת של טכו רמי (Tejo Remy)

Tejo Remy
Tejo Remy

הפריטים האלו הפכו לכאלו קלאסיקות תוך זמן כל כך קצר, שהיה לי מוזר להיות במקום בו הם לא רק מוצגים, אלא גם מוצעים למכירה (שלושים אלף יורו וזה שלכם).

בקומה הראשונה של הבית, שנמצא ממש במרכז העתיק של העיר, נמצאת החנות ובה כל טוב. את השולחן והכסאות האלו מאד אהבתי:

IMG_0421

העברתי יד מלטפת ולא קניתי את קופסת העיתונים הזו של Muuto (ירוק ביליארד אמרנו? עוד פריט שלא קניתי אמרנו?)

IMG_0425

אגב מוטו ורגישות לעיצוב של ההולנדים – אני לא מאמינה שלא צילמתי את זה, אבל תאי השירותים בשדה התעופה סחיפול, ממש איך שנחתנו, הדהימו אותי. בכל תא על הקיר מתלי העץ האהובים של מוטו. דלתות בחיפוי פורניר אלון, כיורים מעוצבים, והכל כמובן לנוחות המשתמש ולא רק ליופי. תענוג.

מהחנות עליתי לקומה השניה, אל המסעדה. בשלב הזה קלטתי ששעת הסגירה כמעט הגיעה, ושאני כמעט לבד במקום. זוג אחרון עוד ישב לאחד השולחנות, ולי נותר חלל ריק – מושלם בשביל צילום.

IMG_0456
סליחה שזה קצת מטושטש, התרגשתי..

חדר ענק ובו חלונות משני הצדדים, שטיחים שמשלבים מודרני וקלאסי על הרצפה, ובקצה החדר ארון ספרים, מסודר לפי צבע, איך לא.

IMG_0460
נשבעת שזה היה ככה כשהגעתי.

כשעוברים מהמסעדה לחדרים הנוספים, מגיעים לאולם (שמדי פעם נערכות בו הופעות)

צילום: Thijs Wolzak
צילום: Thijs Wolzak

המגניב היה, כאמור, שהחדרים היו כולם ריקים, ממש כמו בצילום הזה (שלא אני צילמתי בניגוד לאחרים). משם המשכתי לספריה. הו הספריה.

החדר המושלם הזה, שחיכה לי ריק גם הוא, הוא קוביה מושלמת. כשלקוחות שלי נלחצים מטפט כהה על קיר, או רצפה כהה למשל, אני מזכירה להם תמיד, שחדר הוא קוביה עם שש פאות. מדובר בסך הכל בפאה אחת מתוך שש שתהיה כהה. בספריה של דרוך יש שלוש פאות כהות מאד-  קיר הכניסה והקיר לידו, שעליהם ציור קיר שהוא "ציטוט" מהרייקס הקלאסי עם אדפטציות מודרניות, רצפה שחורה, ולידם שלוש פאות לבנות: תקרה לבנה, קיר ובו חלונות ענק לבנים, והספריה מאחור.

Hotel Droog library
Hotel Droog library

לצד שולחן הישיבות הלבן שמונה כסאות שגם הם קלאסיקת עיצוב הולנדי, כסא revolt של פריזו קריימר. הם הכתם הצבעוני הבהיר היחיד בחדר. כאמור, הקיר מול הכניסה הוא כהה מאד, ומה רבה ההפתעה כשמסתובבים ורואים את הספריה. כולה לבן. כולה ספרים. ריקים.

Hotel Droog הספריה
פריים לבן בתוך חדר שחור. שומר המסך שלי. Hotel Droog library

הספר היחיד שאינו ריק בספריה הוא הספר של דרוך עצמם, שמוסיף עוד נגיעה של צהוב לפריים הזה. מעל לשולחן נברשת זכוכית. לא נגעתי בדבר. החדר כאילו היה מוכן לצילום, אחרי סטיילינג מושלם.

וזו עוד זוית של החדר.
וזו עוד זוית של החדר.

והגן. אי אפשר לקרוא לזה חצר כי זה גן. וככל שאמעט להשתמש במילה הזו – אם יש גן שראוי לתואר "קסום" זהו הגן. הוא היה כל כך ריק, והשילוט, כמו כל שילוט הולנדי, כה מאופק, שלא היינו בטוחים שבכלל מותר לנו לדרוך בו. הגן משלב אלמנטים טבעיים עם אלמנטים מלאכותיים, פרי חלומותיה של ריני רמקרס, שתמיד רצתה גן כזה, ופרי עבודתם של המעצבים הצרפתיים קלוד פסקה  (Claude Pasquer) וקורין דהטרויה (Corinne Détroyat). כל האלמנטים בגן נועדו לשימוש – השקיה לציפורים, משיכת פרפרים וחרקים, הצללה ועוד.

IMG_0430
Droog Hotel Garden by Corinne Julhiet Detroyat and Claude Pasquer
IMG_0431
Droog Hotel Garden by Corinne Julhiet Detroyat and Claude Pasquer

כמו בגנים אירופאים מושלמים אחרים (לצערי יצא לנו לטייל רק דקות ספורות, בגשם שוטף, בפונדלפארק המשגע), הגן נותן תחושה של טבע פראי עם נגיעת יד אמן. ההליכה בו משרה שלווה ופליאה.

אז קודם כל צילמתי ביראת קודש:

ונכנסתי חזרה מדלת אחרת בקצה השביל. טיילתי בין חדרי הבית וקומותיו והרגשתי כמו ילדה בסיפור הרפתקאות. כל חדר וכל חלל מזמן הפתעה שלקוחה מסט של טים ברטון.

זו השמשיה שיש בחצר ובחנות (כריס קבל, Chris Kabel)

שמשיית Shadylace, שנראית גם היא כמשחק של אור וצל, עלים ושמיים, טבע ועיצוב.

זה היה הטיול שלי במלון דרוך, תודה שהצטרפתם, ואל תפספסו אותו כשאתם שם! מקווה לקחת אתכם לטיולים מעניינים נוספים בעולם בעתיד. וגם להיות שם בעצמי שוב.

להמשך קריאה Droog queen

הוי אמסטרדם

גדלו הילדים. את המהפך של החופש הגדול מעול לחופש הרגשנו כבר לפני שנים. אז החלטנו להנות מכך שאפשר לקפוץ לחוצלארץ לסופשבוע, כמעט בלי לתכנן מראש, ושזה יעלה קצת יותר משני לילות במלון יוקרה מקומי.

לכבוד עשור לנישואינו קפצנו יחד, לבד, לרומא. 4 שנים אחר כך החלטנו לשלב נסיעת עיצוב עם נסיעת תענוג.

תעלה. אופניים. אסתטיקה
תעלה. אופניים. אסתטיקה

הפעם האחרונה בה הייתי בעיר היתה בערך כשנוער שוליים הוציאו את השיר שלהם. קצת אחרי. אני לא בטוחה שהעיר השתנתה המון בעשרים ומשהו שנה, אבל אני בהחלט במקום אחר מאז. את הטיול הכנתי כמו שאני מכינה טיולים קצרים בערים גדולות עם בנזוגי, שטעמו שונה משלי כמרחק אמסטרדם מתל אביב  בערך: מינון קטן מאד של מתוכנן מראש (מסעדה אחת לערב אחד מתוך שלושה, כרטיסים למוזיאון אחד מתוך אינסוף), והמון המון כוכבים על המפה של גוגל, עם המלצות אותן הצלבתי היטב מול שלל אתרים, של מקומות שלא חייבים להגיע אליהם במיוחד, אבל אם אני בסביבה יהיה שווה לעצור. ולפני כל אלו- המלצות של אמנית מקומית מהממת אחת, אותה לא הספקתי לפגוש, אבל אל עולמה התקרבתי קצת בשלושה הימים האלו.

גודלה הקומפקטי של אמסטרדם, מרכז העיר לפחות, מאפשר שיטוט ברגל, התמצאות קלה מאד, וכך בשלושה ימים גשומים מאד עד מאד מאד, הצלחנו לחרוש כל תעלה ורחוב כמעט.

שימי נר על החלון. ולידו עוד אחד, מתאים.
שימי נר על החלון. ולידו עוד אחד, מתאים.

כל עוד זה טרי רציתי להביא לכם קצת מהטעמים הויזואליים של העיר, למרות שבעיני היא לא ממש עיר, ומוזר להזכיר אותה באותה נשימה עם אופציות נסיעה נחשקות אחרות: רומא, לונדון, ניו יורק, ברצלונה ואפילו תל אביב. אמסטרדם היא אינטימית, קאמרית, שקטה להפתיע בזכות היעדר המכוניות שבה – מצומצמת ומדויקת מאד. המשעשע הוא, שכאשר שוחחתי עם חברים, שביקרו בעיר באוגוסט, האמסטרדם שלהם היתה שונה לגמרי: מפוצצת אנשים, שחותכים אותך בטיסה, שוקקת, רועשת, הומה. אחרי כמה דקות הבנתי שהם היו שם באוגוסט, עם אוטו. שני דברים, שכנראה לא מומלץ לעשות. אז בלי מחקר מקיף אצא מהנחה שאני ממליצה על אמסטרדם בלי אוטו, בלי ילדים ובלי תיירים.

פעם אחת לפחות בכל טיול חייבים לנצל איזה תייר מזדמן לצילום זוגי. ליד מוזיאון רייקס.
פעם אחת לפחות בכל טיול חייבים לנצל איזה תייר מזדמן לצילום זוגי. ליד מוזיאון רייקס.

מה ששבה את ליבי הוא המינימליזם. לא זה של קירות לבנים וריקים, אלא זה של הדיוק והצמצום. כמו בערים אחרות באירופה, העירוניים פה רגילים לחיות בצמצום. הבתים קטנים, כלי התחבורה הוא אופניים, מזג האוויר לא צפוי – משמע – מסתפקים במועט. מעט אבל טוב, מעט אבל יפה לעין ואיכותי. ואני יודעת שיצא להם שם של קמצנים. אבל להרגשתי זה בכלל לא זה. הם היו אדיבים ופתוחים ונעימים, למשל בכל פעם ששאלתי אם מותר לצלם. בעוד בפריז גירשו אותי ואמרו "רק את החלון!" כאן כמעט לא הבינו מדוע אני שואלת.

בראנץ' ליד המלון. Koffiehuis De Hoek
בראנץ' ליד המלון. Koffiehuis De Hoek

כמו שהם מצמצמים את הארוחות שלהם לשתיים ביום ועוד קצת מסביב, כמו שהם נושאים עליהם תיק קטן בלבד ומעיל גשם, כמו שממלאים מקרר קטן שיש בדירה – כך האסתטיקה שלהם עדינה, עצורה כמעט. לא הכל חייב להיות גדול, גדוש ומרשים. קל יותר לשים לב ליופי כשאין לו מתחרים. הרושם הוא בכך שבכל מקום יש כלי אחד או שניים עם פרח. ליד כל דלת ברחוב יש גינה, שמורכבת מחמישה עציצים, שבכל אחד מהם פורח לפעמים פרח אחד בלבד.

IMG_0263

בזכות היעדרן הכמעט מוחלט של מכוניות העיר פשוט שקטה. אפשר לשמוע את השחפים מעל לתעלות ואת עלי העצים מרשרשים ברוח. לכן קשה לי לקרוא לזה עיר.

טיפ פשוט, שלא ברור לי מדוע לא כולם מיישמים: קנו כרטיסים באינטרנט. התורים העצומים בכניסה למוזיאון ואן גוך היו ידועים ולכן ויתרנו מראש על ביקור בו. למוזיאון הרייקס הקלסאי קנינו כרטיסים מראש, וכך חסכנו שעות של עמידה בתור, למרות שכדי להפקיד את המעילים עדיין עמדנו 40 דקות. לא ברור אם תודעת השירות של ההולנדים מזעזעת, או שמא הם פשוט אוהבים לעמוד בתורים. בואו רק נגיד שהיו לי 40 דקות לתהות מדוע עובדות במלתחה רק שתי נשים ביום גשם, ולא, למשל, שש.

Vermeer, the milkmaid
Vermeer, the milkmaid

הרייקס כל כך גדול, שבביקור של שלושה ימים לא חשבנו לחרוש את כולו. לקחנו סיור אודיו וידאו חביב, שהוביל אותנו בין יצירות המופת במוזיאון. כשמצאתי עצמי דומעת מול ורמיר (כמו שדמעתי מול ואן גוך בלונדון), גם עכשיו לא ידעתי אם אני בוכה כי הציור פשוט כל כך מושלם, ממש אור שבוקע מתוכו, או שמא אני בוכה על הנערות והנערים שיושבים למרגלותיו, ולומדים ישירות מהמקור את האמנות הגדולה הזו, בעוד אני הסתפקתי בשקופית דהויה משך שנות התיכון שלי.

לפני כמה חודשים קנה המוזיאון יצירה של סטודיו דריפט, עליהם כתבתי במפגש הראשון שלי איתם במילאנו. את גוף התאורה המהמם שלהם, Flylight התקין עכשיו פיצו קדם בביתו של לקוח בר מזל. והנה העמדת התאורה הזו נקראת ShyLight, ומרקדים בה חמישה גופי תאורה כמו יצורי ים קטנים, או כמו חצאיות של בלרינות. לצערי, כשאנחנו חזינו בו, אחד היה מקולקל…

Shy light by Studio Drift
Shylight by Studio Drift

עוד תצוגה מפתיעה בקומה התחתונה של המוזיאון היתה של דיק ברונה, אביה הרוחני של מיפי, שהיא הלו קיטי של פעם, בעיקר למי שגדל בארצות אחרות.

ביקרנו גם במוזיאון לאמנות מודרנית סטדלייק. כל כך התרגלנו להצטרף לתור העצום בכניסה, שרק אחרי הקפה שלמה של הבניין הבנו היכן הכניסה, שהיתה ריקה.

חנות עיצוב שסומנה על המפה והיתה קרובה ביותר למלון שלנו, היא The  Frozen Fountain , שכבר בשם שלה משלבת שני אלמנטים נחשקים שאין לנו בארץ.. בחנות נמכרים ומוצגים מוצרי עיצוב של אמנים רבים, על פני שתי קומות מופלאות. אתם תרצו לעבור לגור שם, או למות, או לקנות הכל. תיזהרו, זה כואב.

The Frozen Fountain
The Frozen Fountain
כריות של קרולה ואן דייק. יש קשר משפחתי? לינק בלחיצה
IMG_0136
שמיכות מטורפות של וואלס וסוול, שתי מעצבות אנגליות. לינק בלחיצה.

IMG_0124

כלי הפורצלן העדינים של scholten & baijings, צמד מעצבים הולנדים שאת שמם איני מעזה להגות בעברית, עבור החברה היפנית Arita מוצג שם בכניסה.

ועל אותם מדפים, כלי זכוכית גאוניים של סטודיו Kalff של המעצבת ההולנדית רוס קאלף, שמחברת כלי זכוכית ישנים לכדי יצירות חדשות ומקסימות. כל מבקר שעבר בחנות היה חייב לגעת בכוסות ובצלחות המוצגות, כדי לוודא שהן דבוקות יחד.

IMG_0126
יצירות זכוכית נפלאות של Studio Kalff
Studio Kalff
כלי זכוכית של Studio Kalff. יש גם פמוטים וכוסות

אני מתהלכת בחלל המקסים של החנות ומדמיינת מעצבות מקומיות יושבות כאן לבחור טקסטיל לבית עם הלקוחות שלהן, בוחרות ממגוון השטיחים המשגעים. ואז שוב נושמת.

גופי התאורה של רוברט האוסמן תלויים בחלל הכפול, ולמעלה השטיחים.

לא רחוק משם,

360volt
360volt

בהמשך תעלת Prinsengracht, במספר 397 נתקלתי בחנות 360Volt, שאמנם מוכרת גופי תאורה תעשייתיים, אותם אנחנו רואים בכל טרנד ובכל מקום, אבל אלו שנמכרים פה הם מקוריים. לא מבחינת ייחודיים – ממש אורגינל. לראות את המנורות האלו לא במראה כאילו-ישן ולא כאילו-כבד אלא אשכרה חלוד וכבד ביותר היה שינוי מרענן ומרגש. ואת הירוק הזה, שקראתי לו "ירוק וויסקי" עד ששמעתי את "ירוק ביליארד" המדויק יותר, מצאתי בכל חנות בגדים (קניתי סוודר אחד! ושמלה! ולא קניתי מעיל!) וכשתגיע הספה הירוקה ללקוחה שלי, אכתוב עליו פוסט שלם. באמסטרדם חזיתות של בתים רבים צבועות בירוק הכהה הזה.

עוד חנות שהגעתי אליה במקרה היא חנות מוצרי הנייר Vlieger, שאם אני מבינה נכון זה בהולנדית "עפיפון". עפתי עליהם. בקרוב בהפקת הפמוטים שלי תראו כמה ניירות משם. בנתיים, שוטטו באתר של 1973 המקסימים, שניירותיהם נמכרים שם, בתעלת אמסטל.

יותר דברים אפילו מיולטה!
יותר דברים אפילו מיולטה!
שלחי את הבעל לקופישופ הסמוך. כל אחד מגלגל את הניירות שהוא אוהב.
שלחי את הבעל לקופישופ הסמוך. כל אחד מגלגל את הניירות שהוא אוהב.
Vlieger papier. לאוהבי הז'אנר
Vlieger papier. לאוהבי הז'אנר

והיו עוד המון מציאות מקסימות, אבל יש מספיק לכולם ואין מספיק מקום וזמן..

ביום השלישי הגעתי לעת כניסה אל החנות והמלון של דרוך דיזיין Droog Design , אבל על זה כתבתי פוסט נפרד, כדי לא להעמיס עליכם וכדי לתת להם את הכבוד המגיע להם.

לסיום – אם אתם מתכננים נסיעה הנה כמה טיפים ממני, שלצערי ממש איני שועלת טיסות (אבל עובדת על זה):

המלון בו היינו לא היה זול אך נהדר, עם אחלה מיקום ויופי של חדרים. אמנם זו רשת,  אבל שווה. ואחלה מוצרי אמבט.

-אם בא לכם משהו יותר יוקרתי ומיוחד, מצאתי בדרך מלון בוטיק יפהפה, קטיפתי ועשיר

מלון אסתריאה. האתר שלהם מזעזע, הלובי משגע.

– אני מתה על בוקינג.קום. האפליקציה מעולה, והכי כיף שהפעם שמתי לב, שבסיום ההזמנה הם מציעים לי מדריך לעיר בחינם. היה לו עמוד כותרת מקסים שנתפר "במיוחד" עבורי, ודרך ההמלצות שלהם למסעדות (מהקרובות ביותר למלון ועד רחוקות יותר) מצאתי כמה מקומות נהדרים. נותנים לכם? קחו.

המדריך המקסים והמועיל של בוקינג.קום. במיוחד עבורי!
המדריך המקסים והמועיל של בוקינג.קום. במיוחד עבורי!

אמסטרדם – טיפים תכלס

– הזמינו כרטיסים מראש למוזיאונים, אם אתם יודעים שתלכו. המחיר אינו יקר והם תקפים ל 12 חודשים. אפשר גם להזמין בבוקר עצמו, ולבקש מהמלון שידפיסו לכם.

– לא  בכל המקומות יש WiFi אבל אם אתם מסמנים כוכבים על מפה, וטוענים אותה בבוקר כשיש רשת, אפשר לשחק איתה כל היום על פי ה GPS. קצת לפני שאתם רעבים חפשו מקום נחמד בקרבת מקום וסורו אליו. ניסיתי להפוך את המפה שלי לציבורית, אולי תצליחו להכנס אליה בלינק הזה.

– יופי של מדריך לחנויות עיצוב באמסטרדם של אביטל ברוידא ב XNET, לצערי לא הספקתי לבקר בכולן. כתבה על אדריכלות בעיר, ולינק לעוד מקומות סטייליסטיים כאן. ותודה לרונית שטרן המקסימה (שפגשתי בטיסה!) ששלחה לי אותו..

– לקחנו שיט תעלות בלי לבדוק. הוא היה מזעזע. בעיקר מפוספס ומשעמם טילים. ממליצה לחפש אחד מומלץ ולהשקיע שעה וחצי בשיט מוצלח, כי זה מקסים.

– השירות באמסטרדם איטי. אם אתם קוראים ביקורות על מסעדות או בתי קפה, שימו לב שבעיקר האמריקאים מתעצבנים על השירות האיטי. מבחינתי זה לא פרמטר, אם מגיעים מוכנים לזה מראש (כלומר נינוחים ולא רעבים מדי).

– אם אתם נוסעים בחורף קחו מעיל גשם עם כובע. רק התיירים מסתובבים עם מטריות, וזה מפריע בצמתים.

– ובעיקר – סעו! אם יש ילדים תמצאו מישהו שיטפל בהם וחלס עם התירוצים.

הנה המפה שלי, עם לינקים לכל המקומות וגם כמה שלא הספקנו להיות בהם. אשמח לטיפים שלכם והצעות לכל מקום מעניין ומקסים וכייפי בתגובות!

להמשך קריאה הוי אמסטרדם

הבטחות לשנה חדשה

שופן מתנגן ברקע, העיניים שלי עוד לא יבשו מלקרוא אתכם קוראים אותי, ולפני שזה יקרה אני רוצה לתעד הבטחות לעצמי לשנה הקרובה. כל עוד אתם עוד כאן, אתם עדי. וכך אולי אקיים יותר לעצמי. לחץ חברתי. סיכמנו?

הבנתי למשל איך הוואלסים, שאמא שלי ניגנה בסלון, היו נקודות המפגש הרכות ביותר שלנו. נקודות המפגש הרכות המעטות שלנו. המקומות בהם היא היתה הכי רכה. ואת זה המוסיקה עושה גם לי. מרככת אותי. אולי את כולנו. (עידן אלתרמן כתב על הסצינה הזו בבלוג שלו).

כי אי אפשר להאזין למוסיקה, ליצור אותה, להניע את הגוף לצליליה, ולהישאר נוקשה. באמסטרדם ישבנו באיזה קופי שופ והשמיעו שם להיטי אייטיז. חבורת מסיבת רווקים אוסטרלים לידינו שרו בשמחה (בעיית תיירות המין וחינה של אמסטרדם עוד תועלה פה בפוסט עתידי, כנראה). קלטתי שבעיני מיד מצא חן זה שרקד. מי שנתן לאושר שהמוסיקה עושה לו להדהד בגוף שלו. גם על הקשר שלי עם גוף אני מקווה לכתוב יום אחד.

וזה בעצם הפוסט הזה: רשימת הבטחות לפוסטים שאני רוצה לכתוב.

מתוך התערוכה Zero: Let Us Explore the Stars, מוזיאון סטדלייק, אמסטרדם.
מתוך התערוכה Zero: Let Us Explore the Stars, מוזיאון סטדלייק, אמסטרדם.

שאני מקווה למצוא את הזמן לכתוב.

שאצור עבורם את הזמן לכתוב השנה.

וכמו היוזמה של אורית, עוד דבר שגורם לי התלהבות הוא אנשים חדשים ומפגשים חדשים. כמעט כל פוסט שאני רוצה לכתוב קשור לאנשים מוכשרים ומיוחדים שסביבי.

אולי זו תהיה שנה של פוסטים על אנשים:

אל תהיו קשי עורף ואל תקלו ראש. טליה אורבך עומדת על דעתה. צילום: שחר ויצמן
אל תהיו קשי עורף ואל תקלו ראש. טליה אורבך עומדת על דעתה.

– על יוגה,  על דיוק תחושות גוף, ועל אנשים שיודעים  לכתוב על זה. וגם על הקשר בין אברי הגוף לכמה ביטויים בשפה העברית, שאני מחבבת מאד.

– על "קפיצת הגדילה" של הבן שלי, שמגיע לבגרות ולמצוות, על חוויית מפגש מרגשת עם מחנכת ואמון במערכת החינוך ובילדים שלי.

מים, שמיים, אורות, אופניים. אסתטיקה
מים, שמיים, אורות, אופניים. אסתטיקה

– על אמסטרדם, לפחות שני פוסטים: אחד על DROOG והשני על חנויות עיצוב ומקומות מעוצבים. אולי גם שלישי על תכנון "טיול כוכבים" מוצלח.

– אחרי סוכות ואחרי שנחזור – על בולגריה – עוד טיול שקורם עור וגידים בזכות בלוגרית מוכשרת, שהצילומים שלה שלחו אותי רחוק.

אם חסר לכן תירוץ (כי החגים כבר סגורים) – היא מעבירה בבולגריה סדנאות צילום, ומדי פעם, בביקורי מולדת – גם סדנאות כאן.

צילום ודוגמנות טיולים: אפרת לוזנוב. My lovely Mess
צילום ודוגמנות טיולים: אפרת לוזנוב. My lovely Mess

– על החברה המוכשרת והמיוחדת שלי שירלי, שעיצבה לי את האתר המשגע הזה ואת כל האייקונים שלי וסוף סוף פינתה זמן לעצב לעצמה אתר.

– פוסט על פמוטים, שמחכה, חצי כתוב, כבר שתי חבילות נרות לפחות, במחשב שלי. תצלם אותו החברה החדשה המיוחדת, היפה והמוכשרת שלי טל, שתראו מה זה.

פמוטי הבזלת של יהלומיס, הרכישה הראשונה לשנת תשע"ו?
פמוטי הבזלת של יהלומיס, הרכישה הראשונה לשנת תשע"ו. לחיצה על התמונה תיקח אתכם לחנות..

– על חיבתי ההולכת וגוברת למגשים, שכנראה מראה שמתחיל טרנד כזה ואני חושבת שזו חיבה פרטית שלי. אפילו שם יש לי לזה! "הצעת הגשה".

עוד השנה אני מתכוונת להבין בדיוק מה אני רוצה לעשות ומה אני לא רוצה לעשות, ולא לעבוד קשה. שלוש מילים שהן מלאכת ניתוח והבנה של שנים.

ואני עוד לא שם, בהבנה, אבל עובדת על זה. כשאני אבין את זה אני מבטיחה לכתוב על זה כאן.

yearד

בכלל, אני מבטיחה לכתוב כאן.

שתהיה שנה טובה.

אני מזמינה אתכן לקחת את הבמה ולכתוב לי פה, קבל עם ובלוג מה אתן מתכוונות לעשות השנה. עזבו את הבולשיט הזה של "מאחלות לעצמכן". פחחחח.

להמשך קריאה הבטחות לשנה חדשה

פוסט פסנתר

יצא, שבמקום להיות פוסט התלהבות זה פוסט פרידה. בסוף תבינו.

IMG_9015

אז אורית גידלי, מציאת רשת שהתלהבתי ממנה בשניה שעלתה בחכתי, שהיא בלי לדעת בכלל היתה לי אחות תאומה, להתלהבות כמובן, הוציאה עוד ספר מקסים "נונה ומחק האויר". ספר על נונה שמוחקת את ההתלהבות שלה ומגלה שזה אולי עושה קצת פחות צרות עם אנשים (אנשים כבויים, אנשים שמכבים, פויה!) אבל עושה גם הרבה פחות כיף. ובהתלהבות שלה, רתמה אורית כמה חברות בלוגריות מתלהבות שמצאה היא ברחבי הרשת לכתוב על ההתלהבות שלהן.

ואחרי דיונים עם עוד מציאה שהתלהבתי ממנה ממזמן, מצאנו את המקום הכי פחות צפוי והכי מדויק מבחינתי: הפסנתר שלי.

IMG_8970

כשאני מתלהבת אני מדברת. המון. בקולי קולות. תופסת המון מקום במרחב ומנופפת ידיים, בהמון אנרגיה. כל מי שפגש אותי יודע שאני מדברת המון. אבל התלהבות ארוכת שנים, שמלווה אותי מילדותי, היא שונה. זו שאין לה מילים. מוסיקה.

את השפה הזו למדתי לדבר בגיל צעיר מאד, וכמו כולם עברתי את ההתחלה הצפויה של חלילית בכתה א' וב', אחריה כינור ("עם אצבעות כאלו ארוכות, איך לא?") במשך שלוש שנים של סבל יחסי. לימודי הכינור שלי נפסקו בתחילת גיל ההתבגרות בגלל שני אירועים: מורה רומניה מבוגרת הוחלפה בחתיך צעיר שאי אפשר להיות איתו באותו החדר ולדבר על "ויבראטו" כשאת בת 11, ותקיפה מינית בדרך לשיעור הכינור – נער קרא לי מבין השיחים. דיבר איתי, ראה את הכינור, לקח אותו, והסכים להחזיר לי אותו רק תמורת נשיקה. מאז, בהדרגה, הפסקתי ללכת שוב לקונסרבטוריון ברחוב הל"ה בגבעתיים, למרות אהבתי הגדולה גם לשיעורי ההאזנה, בהם האזנו ליצירות גדולות וניתחנו אותן.

בתיכון למדתי בתלמה ילין לצד מוזיקאים מוכשרים מדי, ואני במגמת ציור בכלל, וכמו כולם קצת לקחתי גיטרה ליד. אמא שלי, בשנות הארבעים שלה, וכמעט עם פרוץ המחלה שלה, הגשימה חלום ישן והתחילה ללמוד פסנתר אצל נורית השכנה. היה לה כשרון גדול לזה. אני ניסיתי קצת, ולא הצלחתי להתמיד, כי כשרון זה לא מספיק.

IMG_9012

בבית שלנו תמיד שמעו מוסיקה. רק מוסיקה קלאסית. באחת ממגירות השידה השחורה בסלון היו מסודרות בשורות ארוכות מאות קסטות, ממוספרות ומוקלטות – מי מהרדיו ומי מתקליט. מעל לשידה עמדה קופסה עם כרטיסיות, ובכל אחת מפורטת היצירה שבקלטת. לא גדלתי עם ידע עמוק במוסיקה קלאסית כמו עמיתי לבית הספר, אבל יחסית לנערה צעירה ידעתי לזמזם כמה עשרות יצירות, ואהבתי מאד את הפסנתר.

בצבא ואחריו המוסיקה המשיכה ללוות אותי מכל הכיוונים, באולפן. מ"בוקר טוב צה"ל" הפרוע בחמש בבוקר, דרך "לילה טוב" עם תמר מרום בלילה, הרבה לפני שהרדיו ידע לשדר שירים שקטים ברצף, ועד שעות של להיטי גלגלצ. שנים ישבתי ואילתרתי קול ב' לכל שיר אפשרי, פיתחתי מיומנות לריקוד אולפן פרוע רק בפלג הגוף העליון, יצאתי לרקוד. המוסיקה היתה שם כל הזמן, כמאזינה ומשדרת. קצת לפני גיל 40 הגשמתי עוד חלום והצטרפתי למקהלה מקסימה ותל אביבית, גם ממנה הועפתי בגלל הפה הגדול שלי.

IMG_9005

לקראת גיל ארבעים הבנתי, כמו שאומר טונה "על מה אפשר לוותר? כמה נשאר להגשים?", שאין יותר חלומות. יש בולשיט שאנחנו מספרות לעצמנו, ויש משימות שצריך לעשות וזהו. חברה טובה עם חשקים דומים הכניסה פסנתר לביתה. נסיון נגינה וקריאת תווים קלוקל הבהיר לי שאני מזדקנת. איטס נאו אור נבר. התחלתי לברר איך אני מכניסה פסנתר לדירה הקטנה שלנו בתל אביב. ראיתי שתקוע, חשבתי לוותר.

אבל אז, ימים ספורים לפני שעברנו לכרמי יוסף, הזמינו אותנו חברינו מירי ונירי, שעמדו לעבור לסן פרנסיסקו לכמה שנים, ל"מסירת חיסול" של הבית שלהם. לא נרדמתי חצי לילה. "יש להם פסנתר?… יש להם פסנת!… שרק אף אחד לא ייקח את הפסנתר!". בבוקר התברר שמירי כלל לא חשבה מי לוקח את הפסנתר, ותוך יומיים הוא נחת אצלנו בסלון, יפהפה, ישן מספיק, מעולה מספיק, חתיך וצ'כי. הפטרוף שלי. טוב, שלה, אבל שלי לשנים הקרובות.

insta_piano

מיד טלפון לשטקלר, עוד בוגר תלמה שהפך לגלצניק, ידיד ולקוח, כדי שימצא לי מורה לפסנתר ברחובות (אז, חשבתי שרחובות זה ממש קרוב. זה לא). תוך שניה הוא שולח אלי את המלאכית שלי – סתיו. כי אני אמנם בחורה מתלהבת, אבל אם לא מצמידים אלי את המורה הנכון – זה נמחק. רק תראו את הבחורה הזאת. אז היא היתה צעירה בת 21. היום קשישה בת 24 כמעט. שבוע אחרי שהגיע הפסנתר התחלתי ללמוד, פעם בשבועיים.

כן, זאת המורה שלי לפסנתר. מבינים את ההתלהבות?
כן, זאת המורה שלי לפסנתר. מבינים את ההתלהבות? צילום: גנגי

החיבור לסתיו והחזרה למוסיקה, אחרי שנים שלא ניגנתי, היו מיידיים. נפגשנו תמיד בהתלהבות – מעיצוב, מתסרוקות או בגדים, והתלהבות ממוסיקה, מהמבנים של באך, מניתוחים של שירי פופ, מאקורדים. מצאתי עצמי יושבת ליד הפסנתר כל בוקר, אחרי שהילדים עולים להסעה, ומנגנת ארבעים דקות. לראשונה בחיים שלי ישבתי בשקט על התחת ותרגלתי משהו כמו שצריך. לראשונה בחיים שלי ראיתי איך practice makes perfect, איך אני מצליחה תוך כמה שבועות לזכור איך קוראים תווים, להבין איך מניחים את הידיים, ללמוד אקורדים, ללוות את עצמי בשירה, להגשים חלום. זו התלהבות ששותפים לה מעט מאד אנשים – כמה חברות, כמו עדי עם הפסנתר שהשקיעה בספר אינבנציות וסימפוניות מעולה של באך שאני מחסלת עוד מעט את כולו (אוקיי, חוץ מהסימפוניות..). מלבדה עוד חברים ספורים ויקרים, בעיקר בני המשפחה שלי, שמלווים אותי מתרגלת וכובשת עוד יצירה (באך) ועוד יצירה (באך), קצת השכנים (קצת שופן), הרבה המורה שלי, ובעיקר אני.

insta_piano4

אני עדיין לא שומעת פה מוסיקה כמו ההורים שלי, ולצערי הילדים שלי לא מנגנים (למרות האשליה שאם יש פסנתר בבית הילדים ינגנו. מכסימום ישירו קצת עם אמא שלהם), ולאחרונה מנגנת גם קצת פחות, אבל מוסיקה מלווה אותי פה יותר מאשר בחיי בתל אביב – אנחנו יוצאים להופעות קטנות וגדולות כל הזמן, על חלק כתבתי פה בבלוג, נהנים מהמוסיקה.

והנה הערב, כמה דקות אחרי שסיכמתי עם אורית את הפרטים של הפוסט הזה, התקשרה מירי (הם חזרו לארץ בקיץ ומצאו לאחרונה בית). הזמינה אותנו לבוא לארוחה, תשמח להתייעץ על העיצוב קצת, ואה, הפסנתר.

" מירי, זה ממש לירי" אמרתי לה.

שלוש שנים הן זמן מספיק להבין שהאהבה הזו פה להישאר. בעוד שאז חששתי לשבור קירות ולהשקיע אלפי שקלים בתחביב שאין לי מושג אם אחבב, היום אני יודעת שהפסנתר הבא שייכנס לבית הזה יהיה כולו שלי. אמנם הוא לא ילווה את הדו מי סול הראשונים שלי, אבל הוא ייקח אותי מהמזורקה הראשונה שלי של עד לוואלסים של שופן, ואז אולי אשמע שוב את אמא שלי מנגנת, מאצבעותי.

ועכשיו, כמה שעות אחרי, אני מתחילה להתגבר על עצב הפרידה ולהתחיל להתרגש. פסנתר משלי. הפסנתר שלי.

אני מסיימת באחד הוולאסים שאמא שלי ניגנה, שופן אופוס 64 מספר 2, שתמיד הופך אותי סנטימנטלית במיוחד, בטח היום.

לחיים יש טיימינג פצצה. אל תוותרו על חלומות.

תודה למציאת הרשת הכמעט אחרונה שלי, דניה , על הצילומים וההתגייסות.

עוד חוטים ורודים זרחניים ועוד על התלהבות מסוגים שונים תוכלו למצוא היום אצל:

כנרת רוזנבלום, הפריזאית הפרטית שלי.

אפרת בקפה ויפה

נתנאלה במוזה ויצירה

קרן בפרפרים

פרוייקט ההתלהבות באנר לפרויקט

להמשך קריאה פוסט פסנתר

נא לא לבלגן – Do Not Disturb

אני מאד מחבבת מתלים. גם בצימרים המפנקים והמושקעים ביותר, אם לא מצאתי וו מאחורי דלת חדר הרחצה, או לפחות כמה מתלים לעשות בהם שימוש – הנאתי נפגמה.

כי מי רוצה לזרוק בגדים על הרצפה, אפילו במלון יוקרתי?

משרד העיצוב האיטלקי המגניב Officiana del Deisgn  (בתרגום חופשי "סדנת עיצוב") הוציא לא מזמן סדרה מקסימה של מתלים בהשראת שלטי ה "Do Not Disturb" של בתי מלון.

הם מגיעים קומפלט עם הידית לתליה:

Do Not Disturb  של Officina Del Design
Do Not Disturb של Officina Del Design

הסדרה מגיעה בחמישה צבעים, צהוב קנרי, כחול ים, אדום פרארי, ירוק אקווה ולבן (השמות שלהם). יש בה ארבעה פריטים ובהם מתלה מפתחות משולב עם דואר (נהדר לקיר הכניסה, שמן הסתם ריק אצל מרבית האנשים)

מראה, ומתלה עם מגש (למשקפיים למשל, למרות שלא בטוחה שהייתי עושה את זה למשקפיים שלי)

dd_120115_07-800x1196

dd_120115_03-800x1155

 

מתלים הם פשוט דרך מצוינת לרתום את הקיר לעזרת האחסון, ובעיקר עוזרת לנו לשים חפצים בהישג יד, פשוטו כמשמעו. אתם מוזמנים לסור ללוח הפינטרסט שלי How's it Hanging ולראות שם עוד מתלים יפים וטובים.

dd_120115_02-800x800
המראה בקוטר של כ-16 ס"מ.

וכמו עם הרבה פריטי עיצוב אחרים, אקדים להזהיר: מתלים יפים, גם אם נראים פשוטים, אינם זולים. שווה להשקיע בפריטי עיצוב, במיוחד כאלו שיעזרו לכם להתארגן על הבלגאן (אצלי זו פשוט מלחמה יומיומית, עם כיבושים והישגים ומפלות ומסקנות וטקטיקות. בקרוב אכתוב על זה עוד..).

מתלי עץ יפהפיים יש גם לסטודיו Loop Design (של אלישבע מנקין) ומקבלים חמישה בפחות מחמישים דולר. ותודה למיכל ו. על ההפניה!

מתלי עץ, סט של חמישה של Loop Design הישראלים
מתלי עץ, סט של חמישה של Loop Design הישראלים
הקומפוזיציה לבחירתכם. מתלי עץ של Loop Design
הקומפוזיציה לבחירתכם. מתלי עץ של Loop Design

לקוחות שלי שימחו אותי מאד כשקנו את המתלים היפהפיים של נורמן קופנהגן שנקראים Dropit ונראים כטיפות עץ.

dropit

עוד יציאה מגניבה לסיום של הסטודיו האיטלקי incipit, שעושים את זה הפוך על הפוך. מתלה מהמם, שנקרא App. לא זול (אבל זה בסדר, הם גם לא שולחים לישראל..)

 

app

גם אם אתם מגדירים עצמכם מעדת ה"מינימליסטים"- יכולה להיות לזה פרשנות אחרת. מינימליזם אינו קירות ריקים, אלא צמצום ודיוק – שלכל דבר יהיה מקום. ולכן – אפשר בהחלט להכין מתלה למפתחות -ליד הדלת, מתלה מעילים ליד הכניסה, מתלה למגבות בחדר הרחצה, מתלים לתיקים בכניסה לחדר, ועוד ועוד מתלים במיקומים שונים ובגבהים שונים לשלל שימושים.

אמנם הוא לא מעץ, אבל אני שומרת אמונים למעצבים שהם לקוחות שלי, ושמחה להראות לכם גם את המתלה החדש של סטודיו OTOTO האהוב, ידית כניסה ליד ידית הכניסה:

מתלה Doorman של סטודיו אוטוטו הישראלי
מתלה Doorman של סטודיו אוטוטו הישראלי

זה גם עוזר למלא קירות ריקים, ועוד יותר עוזר למצוא את מה שצריך, איפה שצריך אותו, מתי שצריך.

הצלחה שתלויה בדבר!

 

להמשך קריאה נא לא לבלגן – Do Not Disturb