דווקא החיבור הכביכול מפתיע בין אשה דתיה למיניות לא הפתיע אותי: בתרבות שלנו תשוקה נתפסת לעיתים כחסרת גבולות, או לא מתקיימת בתוך מסורות או גבולות, ולכך אני מקווה להקדיש פוסט נפרד. לי החיבור בין אמונה לבין תשוקה נראה הגיוני כמו החיבור בין תשוקה לבין גבולות. למחרת השיחה עם לימור קמתי בבוקר וחשבתי על הברכה שבקידוש: "באהבה וברצון הנחלתנו". ואמרתי הנה! איזו הגדרה מעולה לתשוקה והסכמה: באהבה וברצון.

כי לא רק עם הגוף שלנו – כך עלינו לפעול גם בעסק שלנו: אלו שני הצדדים של אותה המטבע. גם לדעת לומר לא לדברים שאנו לא רוצות, וגם לדעת לומר כן באהבה וברצון.

ואסיים בהבדל הגדול שבין לחשוב "מגיע לי" לבין "אני ראויה".

גם המילה "ראויה" היא צורת סביל של לראות (מישהו רואה אותי = אני ראויה), אבל יש הבדל בעיני בין להרגיש שיש לי ערך אבסולוטי, אינהרנטי, לבין ערך שתלוי באיזה עמל.

ה"מגיע לי" תמיד נשמע לי כמו פיצוי על סבל, כאילו מתקיים בתוך המרחב עליו אני מרבה לדבר שבין נצלנים לפראיירים, בין "אלו שעובדים קשה וקורעים את התחת" לבין "אלו ששוכבים על הגב ולא אכפת להם". זה גם מאד רווח בתקופה שלנו – בה כל דבר הופך ל"עשיתי תהליך" ו"עברתי דרך" או ההיפך. עבדתי קשה אז מגיע לי. הייתי בסבל, או בהשקעה, ולכן מגיע לי פינוק. הרווחתי אותו. עבדתי בשבילו. זה יכול גם להיאמר בעלבון, או בכעס. מגיע לי.

לעומת זאת, "אני ראויה" זה משהו אחר. במקום שבו אני מרגישה ראויה – יש לי זכות לעונג מעצם היותי ולא רק כתוצאה של יגיעה.
לא בגלל מה שהשקעתי אלא בגלל מה שיצרתי – בזכות מה ששמתי בעולם. ולמרות שזה נשמע כמו עידוד להדוניזם – מבחן התוצאה שונה מאד ממבחן הדרך.
זה מחזיר אותי לפוסט אחר בו כתבתי את הורסיה שלי ל"יגעת ומצאת? תאמין" שהיא "יגעת והאמנת? תמצא".
כשאנחנו עושות בעולם דברים מתוך אמונה ותשוקה אנחנו נעשה אותם בחריצות. ואז העשיה אינה לשם התוצאה (מצאת!) וגם לא לשם התהליך. היא לשם התשוקה. כי אם יגעת והאמנת – תמיד תמצאי את מה שאת צריכה. לפעמים תצאי לדרך בלי לדעת שיש חיפוש כלל. יש רק מסע בעקבות התשוקה ואחותה הצעירה, הסקרנות. ומה שיפה בללכת שבי אחרי שתי אלו הוא, שבסוף המסע הזה נמצא עוד תשוקה, לפעמים למשהו לגמרי חדש.

כתמיד, נעים לי מאוד לקרוא את התגובות שלכן, והפעם עוד יותר נעים לי להזמין את מי שרוצה לרכוש את ההרצאה הדיגיטלית שלי כאן למטה.