לחיצת יד זה מלחיץ וכיף זה כיף! אילו אנרגיות שונות מייצרות מחוות ההיכרות שלנו, מה יותר היררכי ומה שוויוני יותר ומה הקשר בין שפת גוף לאסרטיביות. פוסט שירים לך את האנרגיות. ויש גם הקלטה לפני כשבועיים התארחתי (שוב) בפודקסט: הפעם שוחחתי עם איתמר רועי לפודקסט של חשבונית ירוקה, שעורך דורון רובינשטיין. שורת הפוסטים שאני כותבת עכשיו התחילה כל אחד בתובנה שעלתה ממפגש עם אדם אחד. הפעם האדם הזה הוא אופיר.כמו בכל הפוסטים האחרונים שלי, אני שמחה להציע לכם אותו גם בגרסה המוקלטת:אז מי זה אופיר?אופיר הוא הטכנאי, שהקליט אותנו באולפן. כשנכנסתי הוא ישב שם בשקט, נראה חביב וטיפה משועמם כמו שאני רגילה לראות אנשי אולפנים שיושבים בהקלטות ארוכות, ודיברנו קצת. היה ראיון מעניין וכייפי במיוחד - איתמר שאל שאלות מעולות, שחידדו לי כל מיני "לאנעיםלים" שעדיין נמצאים אצלי, ועזרו לי לראות את המרחק שעברתי מההרצאה הראשונה שלי ועד היום. אבל איך זה קשור לאופיר ולהיי-פייב?כשיצאתי מהראיון פגש אותי אדם אחר: הוא זינק מהכסא שלו, מלא אנרגיה, ובעיניים בורקות נתן לי כיף, היי פייב (High Five) מתרגש ומלא אנרגיה: "ענקית! היית ענקית!" הוא צחק. אחר כך הוא הזמין אותי לעשות סלפי. אחזור לסלפי הזה בסוף.מעבר לשמחה שהתמלאתי בה על זה שבאמת היה אחלה ראיון והפליאה אל מול השינוי שחל באופיר למשמע השיחה שלנו - היה משהו כל כך עוצמתי ב'כיף' הזה, שמאותו הרגע אימצתי את המחווה הזו לברכת השלום, ובעיקר לברכת ההצלחה שלי.זה די קטן, אבל זרמו איתי שניה בניתוח של מה ההבדל בין לחיצת יד ל"תני כיף" ומתי כדאי להשתמש בה.אבל שניה לפני כן אני רוצה לספר על בנג'מין זנדר. קשה להגדיר את התופעה שהיא האיש המהמם הזה, שכתב את  The Art of Possibility.: זנדר הוא מורה למוסיקה ומנצח, והנה ההרצאה שלו, אליה אני מפנה אחת לכמה זמן (וצופה בה בעצמי כדי לשנן וללמוד שוב):את הספר "אמנות האפשרות" כתב זנדר יחד עם אשתו, רוזמונד סטון זנדר, שהיא מטפלת ומאמנת עסקית.בספר הם מציעים מעבר מעולם של מדידה והערכה לעולם של אפשרות: מעולם שבנוי על הדיכוטומיה המובנית (והמאד אנושית) של כשלון מול הצלחה, של החיים כמאבק הישרדות וחתירה לעבר מטרות אל עולם של החיים כטווח של אפשרויות. הספר מנתח את הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמינו על אפשרויות ועל המציאות, ומציע טכניקות למעבר משאלות הערכה איכותניות (האם הרגשות שלי הם טובים או רעים?) לעולם של חקירה מהותית (אילו רגשות עולים בי? באיזה אופן עולים בי רגשות?). הוא מדבר על מעבר ממבט שיפוטי (האם אני טובה יותר ממנה? האם אי פעם אהיה טובה כמוה?) למבט מסוקרן, מבט שרק מבחין אך לא מדרג. עוד מסופר בספר על שינוי סיפורי חיים, תפיסת מציאות, על האפשרות של כל אחד להנהיג ועוד.תכלס, מה שהוא מדבר עליו דומה מאד לשיטות טיפול רבות ובבסיס שלו גם לבודהיזם, ולכן אני מניחה שגם למיינדפולנס, אבל זנדר מיישם את זה במשך שנים על התלמידים שלו, ומספר סיפורים מופלאים על טרנספורמציות שהתרחשו בשיעורים שלו, הודות לרגישות והחכמה שלו כמנהיג. זנדר נהג לפתוח כל שנת לימודים במשימה לתלמידים שלו: הם התבקשו לכתוב לו מכתב לסוף השנה, שנפתח במילים: "מר זנדר היקר, קיבלתי ממך ציון 100 כי... ".זנדר מדבר על "לתת לעצמך מאה" והוא כותב:"This A is not an expectation to live up to, but a possibility to…