איך התאהבתי בעיפרון
מכירים את ז'אנר הסרטים בהם ילדים מקבלים לידיהם קלטת או ווקמן, ואמורים לנחש מה זה?
אז תהיתי כמה זמן יעבור עד שילדים לא יזהו עיפרון.
לפני שאתם אומרים "זה בחיים לא יקרה", ספרו לי מתי בפעם האחרונה יצא לכם להחזיק עיפרון? לא עט. עיפרון.
לשמחתי אני אוחזת באחד המקצועות הבודדים בו אוחזים עיפרון פה ושם. נראה לי שגם אחוז גדול מהקוראות והקוראים של הבלוג הזה אוחזים בחיבה דומה למכשירי כתיבה ומוצרי נייר שעוברים שדרוג ממוצר צריכה יום-יומי ל "פריט לייפסטייל יוקרתי".
מזה כמה שנים, שאני לא יכולה לכתוב, לא כל שכן לשרטט, בעט. רק בעיפרון. ולא סתם בכל עיפרון. רק בבלאקווינג שלי.
את הבלאקווינג הראשון פגשתי בחנות בצפון לונדון. נסעתי לכנס שהיה אז בחיתוליו, Meet the Blogger, שכמו אחרים שימש לי בעיקר תירוץ לארוז את עצמי ולנסוע ללונדון אחרי היעדרות בת כ-15 שנה (יותר מידי!). הכנס היה מאכזב ובעיקר מאד מקומי (למרות ששמרתי על קשר עם כמה בלוגריות שהפכו לעסקים פסיכיים מאז!) אבל ההשפעה של הסיור עם טינה ברנשטיין נותרה עד היום. כשביקרנו בחנות Pedlars בנוטינג היל , קיבלנו מן "עיפרון מעצבים מגניב כזה" במתנה. זה היה המפגש הראשון וההיסטורי שלי עם עיפרון ה Blackwing של חברת Palomino. שמרתי אותו עד שהיה בגודל של 2 ס"מ ולא ניתן לאחיזה..
מדובר בעפרון שאינו קשה כמו עפרונות ה HB הנוראיים שהורגלנו אליהם בילדותנו ולא רך כמו עפרון רישום. אולי הוא משהו כמו 2B, בעצם. אפשר ללחוץ עליו או לכתוב עליו ברכות, הוא נעים ונוח. אני מתה עליו, זה לא רציונלי.
ובעצם, אולי אני פשוט קורבן של מיתוג מוצלח, כי יש מאחוריו סיפור שלם וקהל מעריצים עצום. חגית אזולאי רוזנס כתבה בבלוג שלה שהוא ה"Moleskin של העפרונות". בול. אותו קהל יעד ואותם ערכי איכות-וסטייל/סטטוס של יודעי דבר פלצניים כמעט עם נטיה לחבב פריטים מעוצבים.
אבא שלך עץ?
אז בואו נכיר קצת:
עיפרון הבלאקווינג מיוצר על ידי חברת פאלומינו, ששייכים לחברת סידר קליפורניה, אבל כשהופיע לראשונה, לפני כמעט שבעים שנה, ייצר אותו אברהרט פאבר.
העיצוב שלו כמעט שלא השתנה מאז. למעשה, זה חלק מהקסם הוינטג'י שלו.
המכורים אליו יאמרו, שזה בזכות העופרת הרכה שלו – מספיק כדי לכתוב מהר אך לא רכה עד כדי להישחק מהר מידי.
שורת המכירה שלו כתובה על כל עפרון באותיות גדולות: "HALF THE PRESSURE, TWICE THE SPEED" – חצי מהלחץ, וקצב כפול.
אבל זו לא רק הנוחות. זה כל השפיל:
הוא יפהפה: יש לו גוון אפור מתכתי (הוא מגיע בעוד גוונים), מוחק ריבועי שחור, אותו ניתן לשלוף ולהחליף ומאחז מתכת מוזהב שאוחז במוחק.
לפני עידן המחשבים, העיפרון היה מכשיר הכתיבה והאיור העיקרי של יוצרים רבים, ולכן להשקיע בעיצוב שלו נשמע לא פחות הגיוני מלהשיק בדגם חדש של מק.
ובואו נודה: הוא גם סמל סטטוס. אם יש לכם בלאקווינג אתם משתייכים לקבוצת איכות (והפוך: אולי יש לכם כי זה מועדון שאתם רוצים להיות חברים בו): הסופר ג'ון סטיינבק כתב רק בו, צ'אק ג'ונס – מאייר, אנימטור מפיק ובמאי, ובעיקר אבא של באגס באני, דאפי דאק וחבריהם ללוני טונס השתמש רק בו, וכמותם גם סטיבן זונדהיים, ארנסט המינגווי ועמם זמרים, משוררים ואנשי רוח ועיפרון רבים ומוכרים.
** ושוב עידכון אחרי כמה שנים: בלקווינג לא מפסיקים להוציא מהדורות חדשות ומיוחדות של העפרונות שלהם. מאז שכתבתי את הפוסט הזה יצאו לשוק עוד דגמים ועוד צבעים. שווה לבדוק! **
במקום שאני אספר את הסיפור: חובה לצפות בסרטון המושלם הזה, שמספר אותו פלוס ציורים:
והנה הוא בידיו של פול קינזי ממד מן. יש כמה משוגעים לדבר, שמשימת חייהם היא לאתר את העפרונות הללו בסרטים ישנים, מודעות וסצינות. למעשה, יש בלוג שלם שמוקדש לזה! אם אתם משוגעים חובבי משוגעים – זה המקום שלכם.
עוד בלוג שמקושר אל פלומינו הוא Pencils.com ובו יש גם אמן עפרון שבועי, עם רישומים מעוררי תדהמה, לעיתים.
אז מה אני עושה בעיפרון בלקווינג?
- סקיצות – למרות הדימוי המגניב ולמרות רעי למקצוע, אני לא מתחזקת מחברת סקיצות בה אני משרבטת. אני כן משרטטת ומציירת בפגישות ייעוץ ללקוחות שלי רק בעפרון.
- פגישות ביומן אני מסמנת רק בעיפרון, כי הן זזות לפעמים. יש לי יומן מיוחד שאני מאוהבת בו, ויום אחד בקרוב אכתוב גם עליו בבלוג. ואפילו יש לי לקוחה, שלא רק משתמשת באותו היומן, אלא גם מטורפת על העפרון הזה. יחידת-הסגולה הזו קיבלה ממני במתנה קופסא שלמה של בלאקווינג שקניתי בצ'יינה טאון בסן פרנסיסקו (ואז מצאתי אותה יותר בזול בחנות המוזיאון לאמנות מודרנית)
- קוראת. אני קוראת עם עיפרון.
התואר הראשון שלי, היחיד עד כה, הוא בספרות אנגלית. הגעתי למקצוע הזה כי זה מה שאהבתי בתיכון. אהבתי את זה בתיכון בזכות המורה שלי לספרות אנגלית – תמר אלפר, שבשיעור הראשון פרסה עלינו את תורתה החכמה " Always read with a pencil". מאז, כל הספרים שקראתי מסומנים בעיפרון, פסקאות ומשפטים חכמים שאני יכולה לחזור אליהם תמיד. בשנתיים האחרונות אני לא קוראת יותר אלא מאזינה לספרים, ומתכוונת לכתוב על זה בקרוב פוסט נוסף. אחד החסרונות בהאזנה לספר הוא, שלמרות שאפשר לסמן מיקום עם סימניות, זה לא אותו הדבר כמו לסמן משפט מחץ בקו, או לכתוב לידו הערות, ואחר כך לחזור אל המקום המדוייק, גם כעבור שנים, בזכות זיכרון חזותי של מיקום, למשל.
רוצה גם עיפרון בלאקווינג?
החדשות הטובות! Yoolettta, חנות הנייר ומכשירי הכתיבה המקסימה בכיכר מסריק, הם היבואנים הבלעדיים של העפרון הזה בארץ, ולכבוד הפוסט ארגנו הנחה מיוחדת לקוראי הבלוג! אני בטוחה שגיריתי את בלוטות העופרת שלכם, אז הנה קוד קופון שתוכלו להשתמש בו בחנות.
הקוד BWPRONIT ייתן לכם 15% הנחה על כל מוצרי פלומינו (עפרונות שבמלאי ומחקים להחלפה).
זה מאד משמח אותי כי זו פעם ראשונה שיוצא לי להעניק הטבה לקוראים שלי, ואני מאד אוהבת את החנות יולטה ואת כל מה שהיא מסמלת. אז תהנו!אני מזהירה אתכם – זה ממכר. ספרו לי על זה!
נ.ב. – הנטייה הטבעית שלי היא לכתיב חסר. אני תמיד כותבת "עפרון" בלי יוד (כמו "אִמא". או "נעים מאד" במקום "מאוד"). אבל גוגל הראה לי שיש רוב מוחץ לעיפרון עם יוד, ולכן בלעתי את גאוותי הריקה והוספתי. עם הקוראים הרגישים הסליחה.