את מרבית הקשר הטוב עם הילדים שלי אני זוקפת לארוחות המשפחתיות שלנו. לא פעם בשבוע - כל יום מאז שנולדו. על החשיבות של יצירת הרגל ומרחב של הקשבה ושיתוף, וכמה עצות לגינוני שולחן משפחתיים. כשהייתי רווקה שטופת היבריס, הצהרתי על דברים שלעולם לא אעשה כשיהיו לי ילדים.סביר שמאז עשיתי את כולם (חוץ מלשחק בסוכר בבתי קפה. הילדים שלי מעולם לא שיחקו בשקיות סוכר בבתי קפה!) כמו כל מי שמצאה עצמה מאבדת עשתונות, צועקת או מאיימת איומי סרק..מה כן ידעתי שאעשה? ארוחות משפחתיות כמו שהיו בבית הורי.אפשר לומר שזו הגאווה ההורית הגדולה שלי. הארוחות המשפחתיות שלנו הן אבן יסוד בחיי המשפחה שלנו, במסורת המשפחתית שלנו, ועימן גם הרגלי האכילה והתזונה של הילדים שלי, טפו טפו.בגלל שאנחנו שקועים בשיחה ואכילה, לצערי לא מצאתי צילומים של הארוחות שלנו, ולכן אני שמחה לשלב בפוסט הזה צילומים ששלחו לי חברותי הנדיבות והמוכשרות, שהשכילו לתעד. "יֶההלַדִיייים!" - ארוחות משפחתיות בבית הורי בתחילת שנות השמונים שודרה בטלויזיה התכנית "ערב חדש". השעה היתה חמש. בדור של ההורים שלנו (שלנו=ילידי שנות השבעים עד שמונים?) אנשים עבדו פחות שעות, ואבאים עובדים חזרו הביתה בערב, כלומר בחמש וחצי-שש. כפמיניסטית פעילה אמא שלי עבדה גם היא במשרה מלאה ועוד המון פעילויות חברתיות ופוליטיות אחרות, ובכל זאת אכלנו יחד כמעט מדי יום ביומו שתי ארוחות סביב שולחן: ארוחת בוקר וארוחת ערב. אחי הגדול, אחי הקטן, אבא, אמא ואני. צהריים באמצע השבוע אכלנו תמיד לבד, הילדים.יש לי הרגשה שארוחות בוקר משפחתיות סביב שולחן היו דבר נדיר כבר אז, בשנות השבעים. היום גם ארוחות בוקר אישיות בקושי קיימות, אלא אם אתם קוראים לקורנפלקס מהיר על הבר "ארוחה". אתייחס לפיצוח הזה של ארוחות הבוקר בהמשך.היינו מתכנסים בוקר בוקר בשעה שבע סביב השולחן, למשמע קריאת ההזמנה לשולחן: "יה-לה-דיייים!" (=ילדים, עם יהה ארוך ו"דים" ארוך עוד יותר) ואוכלים בטח איזה חצי שעה.התפריט היה די דומה למה שמכונה היום "ארוחת בוקר ישראלית": סלט ירקות קצוץ דק דק עם שמן ולימון, כמה פרוסות לחם, ביצים כלשהן (עדיין אוכלים היום ביצים רכות?), גבינות רכות וקשות, קצת מעדני חלב, לחם שחור וממרחים שונים (זיתים, משפופרת!). לא היו שם קורנפלקס, לפעמים היה וויטביקס, סוליות בריאות שאהבנו עוד מהשנה שבילינו באנגליה. כשגדלנו מעט, היו שולחים אותנו למכולת במעלה הרחוב לקנות חצי לחם שחור לארוחת הבוקר ולסנדוויצ'ים (נראה לי 'השחר', 12 שנה ברציפות, יום-יום).שלא תבינו לא נכון, כמו בבתים רבים אחרים - בבית הורי לא הכל היה מושלם. אבל הארוחות המשפחתיות היו הבועה שלנו. שם נרקמה השפה הכפירית, הבדיחות המשפחתיות, הויכוחים על איך אומרים מה (מילון אבן שושן היה תמיד הספר הקרוב ביותר בשלוף. כן, אנחנו משפחה של חנונים גאים), ולדעתי גם משם קיבלתי הרגלי אכילה טובים ובריאים. בגלל כל הסיבות האלו היה לי כל כך חשוב להביא את המסורת הזו לביתי שלי.היום חל פיחות במעמדה של ארוחת הבוקר המשפחתית. ממה שאני רואה סביבי, מעטים בכלל אוכלים משהו בבוקר, לא כל שכן ליד שולחן, ודאי לא עם שאר בני הבית. כמו טרנדים רבים, אני תוהה עד כמה הדלפקים, האיים והברים יצרו את התרבות הזו או משקפים אותה.  גלית לוינסקי מתעדת ארוחה משפחתית בבית משפחת משאל-לוינסקי. לפני כמה ימים, כשאבא שלי אכל איתנו ארוחת ערב (הוא מחזיר את נכדתו מדי פעם מאימון הכדורסל שלה, ומצטרף אלינו לארוחת ערב באמצע השבוע) שאלתי…