– עינב למדה, שבשביל לקבל צריך לבקש. נשמע כמו משהו קטן, אבל לרוב אנחנו – הנשים והנערות, יושבות ומחכות: שיציעו לנו, שייגשו לנו, שימליצו עלינו, שיבחינו בנו.
לא תבקשי? לא תקבלי.
– בכך שהפניה שלה חוללה שינוי, סיגל מעודדת אותה ליזום עוד. "יגעת ומצאת? תאמיני".יש תמורה ליזמות. ויזמות זו מילה גדולה, אבל היא מתחילה תמיד ביוזמות קטנות. שווה לקחת יוזמה, להרים את היד בשיעור ו"להסתכן" בתשובה לא נכונה. לזרוק את הכדור לסל ולהסתכן בפספוס. שווה להגן על יכולותייך, שווה לומר את דעתך. בשביל שינוי והישגים נדרשת פעולה. (את זה נדמה לי שהיא למדה בכדורסל).
– אחרי הצלחה אצל מורה קשובה ומכבדת, הסיכוי גדל שעינב תיגש גם למורות אחרות, או למקומות שם שיתוף הפעולה פחות בטוח, אליהם לא היתה ניגשת קודם.
– כשאת יודעת את הערך שלך, מקשיבים לך. כשאנחנו באות לדרוש את המגיע לנו, אנחנו לא צריכות להתקרבן, או להאשים אחרים, או להשוות לאחרים. אנחנו רק צריכות לדעת מה אנחנו שוות ולהסביר את זה בצורה ברורה ובטוחה בעצמנו. זו אני, זה מה שאני יכולה, זה מה שאני חושבת שמגיע לי. עכשיו הכדור אצלך. הגישה הזו מעוררת כבוד ומעודדת תגובה. בדיוק על זה אני מדברת במשא ומתן מול לקוחות, בין היתר על תשלום.
– העניין כאן אינו הציון, אלא מציאת ביטוי לתסכול, והפעולה לשנות את המצב. היא ביטאה את התסכול בין הציון שקיבלה לבין מה שהרגישה שמגיע לה, ולכן גישה של "מה רע ב'כמעט טוב מאד' לא רלווטנית.
– וכן בקשר לציון – לפעמים ההבדל בין הצטיינות (של טוב מאד) לבין כמעט – מייצר מוטיבציה עצומה. כשנערה יודעת שהיא מצוינת במתמטיקה – היא תמשיך לשאוף להצטיין בזה בעתיד.
איריס מיכאל הזכירה לי את הקטע הזה בסרט קלולס, בו אבא של שר מגלה שהיא "התמקחה את דרכה" להעלאת הציונים שלה, וגאה בה על כך יותר מאשר היו אלו הציוניים המקוריים: