גם את הילדים שלי אני מלמדת לתקשר בבטחון עם האנשים בחייהם, לזהות מה מתסכל אותם ולפעול לשנות את זה ולבטא את מה שהם חושבים שמגיע להם. סיפור קטן על ילדה, תעודה ותעוזה. בתור מתנת בת מצווה, עינב קיבלה מאבא שלה מנוי לעונה של הפועל ירושלים בכדורסל. לא ידענו לאן זה יוביל, המחשבה היתה על זמן איכות של אב עם בתו, אהבה לירושלים והזדמנות לחזור לאהוד את קבוצת הנעורים. זה היה לפני שנה (הפוסט נכתב ב 2018), ומאז המנוי חודש, הילדה הפכה מעריצה שרופה שלא מפסידה אף משחק, מתאמנת כל יום שעות בסל שהתקנו בחצר, פעמיים בשבוע ביישוב ועוד פעמיים בקבוצה בליגה ברחובות.נראה שזה משפיע על כל תחומי החיים שלה: היא פוגשת יותר חברות, מרוכזת יותר בלימודים ומקפידה יותר על שיעורים, ובעיקר עפה על עצמה באופן קבוע. (כתבתי פוסט מעולה על החשיבות של ספורט לנערות והשפעתו על כל תחומי החיים, כאן). תשמעו סיפור:לפני כשבועיים עינב חזרה הביתה עם תעודה.שאלתי אותה איך היא מרגישה עם התעודה שלה, והיא ענתה ש"הכל סבבה, אני רק לא מבינה למה סיגל נתנה לי 'כמעט טוב מאד' במתמטיקה".בתשובה עניתי: "למה שלא תשאלי אותה?"עינב חשבה על זה, ושוחחה איתי שוב בערב. עודדתי אותה פשוט לשאול את המורה שלה, כדי להבין למה קיבלה את הציון הזה, וכדי שסיגל תדע, שהיא לא מרוצה. מה כבר יכול לקרות? או שהיא תקבל הסבר שיניח את דעתה, או שהמורה תשקול את העניין מחדש. חשוב לציין, שלעינב יש תקשורת כנה ופתוחה עם המחנכת שלה, ורבות בזכות המחנכת. לבן שלי, שחר, קרה מקרה דומה לפני כשנה, כשקיבל ציון לא מספק בעיניו על עבודה שטרח עליה רבות. שוב, בעידודי הוא ניגש בשיא הביטחון (והקסם האישי) למורה שלו, ותהה לפשר הציון. בעבודה נכתב שהוא "לא נקט עמדה", כשהעמדה דווקא היתה ברורה. הוא הסביר למורה בעל פה את העמדה שלו. המורה קראה שוב את העבודה, והעלתה לו את הציון. שחר המבסוט סיפר לנו על זה בארוחת הערב (על שיחות סביב שולחן האוכל שלנו כתבתי פוסט שלם) ועינב התרשמה.בחזרה לתעודה של עינב. כעבור יומיים קיבלתי טלפון מסיגל, המורה. "תשמעי, הבת שלך...".- "..ניגשה אלי בשיא הענייניות, ושאלה אותי 'סיגל, אפשר לדעת למה נתת לי רק כמעט-טוב-מאד במתמטיקה?'".סיגל הסבירה שהציון בנוי על ממוצע של המבחנים. עינב שאלה איזה ציון צריך בשביל 'טוב מאד' וסיגל הסבירה שמעל 90.עינב הזכירה לה כמה השתדלה השנה להצטיין במתמטיקה, שהיה לה מבחן אחד פחות טוב, שלדעתה לא משקף את היכולות שלה, ושהיא דאגה להשתפר אחריו.סיגל חזרה הביתה, בדקה את הציון וראתה שרק נקודה מפרידה בין ה'כמעט' ל'טוב מאד'. היא תיקנה את הציון, כתבה מחדש את התעודה, ותעניק לה תעודה משוכתבת.אני מתרגשת בטירוף מהסיפור הזה, והודיתי על כך גם לסיגל. מוסר השכל - דברים שכדאי ללמד את הבנות שלנו - עינב למדה, שבשביל לקבל צריך לבקש. נשמע כמו משהו קטן, אבל לרוב אנחנו - הנשים והנערות, יושבות ומחכות: שיציעו לנו, שייגשו לנו, שימליצו עלינו, שיבחינו בנו.לא תבקשי? לא תקבלי.- בכך שהפניה שלה חוללה שינוי, סיגל מעודדת אותה ליזום עוד. "יגעת ומצאת? תאמיני".יש תמורה ליזמות. ויזמות זו מילה גדולה, אבל היא מתחילה תמיד ביוזמות קטנות. שווה לקחת יוזמה, להרים את היד בשיעור ו"להסתכן" בתשובה לא נכונה. לזרוק את הכדור לסל ולהסתכן בפספוס. שווה להגן על יכולותייך, שווה לומר…