היתה פעם פרסומת, שאמרה "מתי בפעם האחרונה עשית משהו בפעם הראשונה?". לפעמים בשגרה של הבגרות, היציבות, הזוגיות אנחנו קצת מאבדים  את ההתרגשות הזו, של לעשות דברים חדשים או לחוות דברים בפעם הראשונה. והנה ניתנה לי ההזדמנות לקחת את הסיכון הזה, האתגר הזה, בחופשת סקי עם הבת שלי, לכבוד הבת מצווה שלה. אני כותבת קודם כל כדי לשמר את החוויות מהיומיים האינטנסיביים האלו, ובראשם חווית הלימוד, ובסוף אנסה לסכם כמה טיפים למתחילות חששניות כמוני, ותובנות ללימוד סקי לאנשים עם הפרעות קשב וריכוז. רק לפני שנה כתבתי על חגיגות בר המצווה של שחר, בני. בהפרש של שנה בלבד עינב הגיעה לגיל מצוות. אני לא חובבת גדולה של "טיולי בר/בת מצווה". הם תמיד נראו לי כנשענים על ההנחה שעל יום הולדת 12 מוציאים המון כסף אז יאללה למה לא טיול. זה קצת חסר את הערכים הרגשיים, מסורתיים וקהילתיים שיש לגיל הזה ולטקס הזה. לחגיגה עצמה לא היו לנו ממש רעיונות עדיין, אבל כמו עם שחר, חשבנו על פעילות מגבשת שנוכל לעשות יחד עם עינב במשך תקופה לפני בת המצווה, ועלתה ההצעה של קורס צלילה: לימוד משותף, אינטימי, שבסופו חגיגה, אולי באילת. כשהצענו את זה לעינב התגובה שלה היתה: "נשמע מעולה, אבל למה לא סקי?". אין לי מושג מאיפה היא קיבלה את הרעיון הזה, אבל זה התאים לי הרבה יותר מצלילה. גם לה. זה נתפס אצל שתינו כקצבי יותר, נועז יותר, ובגלל שהיא ילידת ינואר - גם מתאים למועד יותר. יש לי כמה בני דודים וחברים שנוסעים לחופשות ומתארים את הכיף, וזה תמיד נתפס אצלי כמו פספוס - חבל שלא עשיתי אף פעם סקי, דווקא מתאים לי האקסטרים הזה וההויי של החופשות. אבל ויתרתי, עד ההצעה של עינב. תוך ימים ספורים הזמנו חופשה בקלאב מד, שכוללת הדרכה ואת כל הסידורים שמאפשרים הקטנת ראש והתרכזות בלימוד (אין להם כל קשר לפוסט הזה. פרגון נטו). זה היה לפני יותר מחצי שנה. בחצי השנה הזאת הספקתי לאגור פחדים ותסריטי אימה שגדלו מיום ליום. רק על זה חשבתי: מזה כמה חודשים שיש לי דלקת בכתף, שהתחילה בקטן וגדלה לכאבים עזים ומוגבלות תנועה עצומה. לראשונה בחיי הרגשתי מוגבלות פיסית מהי (חוץ מחודש תשיעי של הריון). זה הפך אותי חרדה מאד מפציעות נוספות. רק על זה חשבתי: קרסולים שבורים, ברכיים, רגליים, ידיים. רק לחזור שלמה. רק לחזור שלמה. כבר לא אכפת לי לוותר על הסקי, שעינב תהנה, רק לחזור שלמה. מנטרה שהלכה והתגברה. מה אעשה עם הכתף שלי? אני בכלל לא בכושר. אני זקנה מדי לזה. אני בכלל לא בכושר. אם זה מוכר לכם - נכון, זה נשמע ממש כמו התירוצים ללמה לא לכתוב. כל מיני דברים ש"מוח הלטאה" שלנו אומר לנו ומכניס אותנו עמוק לקיבעון של פחדים משתקים. המחשבות גאו ועלו ממש עד ללילה הראשונה שלנו כאן, לפני היום הראשון של הסקי. טוטאל קונסנטריישן זוכרים את זה? מ"קראטה קיד"? ובכן, כמו בכל דבר שמערב פחד, העיקר לא לחשוב יותר מדי. ילדים ממש טובים בזה, ולכן הם עוקפים אותך בצרחות הנאה בכל מקום בו את בצרחות פאינקה. ולכי אל תחשבי יותר מדי כשיש סביבך ים הפרעות, מכשולים, הסחות דעת ואסונות פוטנציאליים: ילדים קטנים שגולשים בכל כיוון, מדריכים שמדברים בשלל שפות, כולל עברית שאת שומעת לפתע, בורות עצומים סביב עמודים, גדרות ומדרונים, מעלית…