פוסט הורות שלישי, ויש לי עוד אחד שמתחיל להיכתב ועוד כמה רעיונות שעולים בכל אחד. מתברר שהניסוי הזה של הכתיבה מוכיח את עצמו (וזה נושא לעוד אחד!). לימדת אותי הכל? פולחן האושר קשור בפולחן האני. או ה-אתה. בכל בוקר הפייסבוק שלי מוצף נאומים מרגשים של הורים שחוגגים ימי הולדת לילדיהם, שתבניתם, בקצרה: תודה לך ילדי שנכנסת לעולמי, ולימדת אותי הכל. לא הייתי עושה זאת בלעדיך.  הנאומים האלו מטרידים אותי מכמה סיבות. ראשית, היפוך התפקידים הזה, בו הורה מודה לילד על בואו לעולם, הוא בעיניי חלק מהמגמה המטרידה של ההקטנה והביטול העצמיים מצד אחד, ושל האדרת ה"נסיכים והנסיכות" שלנו מצד שני. ושלא תבינו אותי לא נכון – ענווה היא דבר חשוב בעיני והכרת תודה עוד יותר. אבל יש הבדל עצום בין הוקרה של אדם, תכונותיו, פועלו ויכולותיו, לבין הודיה לו על דברים שהראה לנו בעצם קיומו. את זה נהוג יותר לעשות בפני אלוהים, למשל. ואדם צריך שיהיה לו אלוהים בשביל מידה של ענווה;  זה לא חייב להיות אל של ממש, אלא תחושה של כח אוניברסלי שאתה נשמע לו. אולי מוסר. לא סתם הביטוי "אין לו אלוהים" על אדם שחושב שהוא החוק. זו אמנם הגזמה (אני טובה בדרמות) אבל האדרה של הילדים עלולה להיות התחלה של זה. שנית – אם למדנו – עשינו זאת בעצמנו. לכל לימוד יש טריגר – משהו או מישהו שגורם לנו להבין שעלינו ללמוד, להשתנות. הילד אינו זה שקרא ספרים, ניהל מאות שיחות ודיונים, הלך לייעוצים, טעה פעם אחר פעם, שינה הרגלים ותפיסות חיים. זו אני, זו את. בהחלט יכול להיות שהוא רצה שנשתנה. לא תמיד אנחנו קלטנו את המסר. פעמים רבות ההורות משנה את תפיסת העולם שלנו, אבל לנו מגיע הקרדיט על הלימוד. אגב, רבים לא לומדים כלום. כל מערכת זוגית יכולה להיות טריגר גדול לשינוי. זה עדיין לא אומר שכל מבוגר ששרוי בכזו (בין אם מערכת יחסים זוגית או הורות) ישתנה בהתאם לסימנים או לדרישות של בן הזוג. וכן, אפשר לדעתי לחולל שינוי אישי עצום גם לבד – בלי בן זוג ובלי ילדים. שלישית – הצבת הילדים כפסגת הישגי החיים מזכירה לי את מעמדה ההולך והדועך של הזוגיות. אילו הזוגיות היתה זוכה למבט הזה, ולעשירית מהאנרגיות שנשים רבות משקיעות בילדים שלהם (כן, אלו לרוב נשים. ולעזאזל, עשירית מתקציב חדר הילדים לחדר השינה שלכם! בבקשה! נושא לעוד פוסט) אולי יותר זוגות היו מצליחים לקיים לאורך זמן משפחות שמחות ומאוחדות. בדומה לאיילת ולדמן, אני סבורה שהעלאת האמהות למעמד ההגשמה העצמית האולטימטיבי פוגעת בפמיניזם, ולמרות שלא אומר בוודאות שאני אוהבת את בן זוגי יותר מאשר את ילדי (וגם איני מעזה לחשוב על זה במונחים של אובדן, כמוה) אוכל לומר, שאם יש מערכת יחסים שגרמה לשינוי וללימוד הגדול והמהותי בחיי – זו הזוגיות שלי, שהיתה הכנה להורות שלנו (וגם – בעלי יותר חתיך ממייקל שייבון). גם כאן, דני לא "לימד אותי" דבר. אנחנו משנים רק את עצמנו, לא את הזולת. וזה שינוי עצום ובדרך כלל מספיק. ממליצה בחום לקרוא את הראיון איתה, היא מביעה דעות לא שגרתיות באומץ גדול. רביעית – כן, הפומביות. ברכות כאלו הן בעיני דבר פרטי. לחברי וחברותי הטובים אני מרימה טלפון, כותבת ברכה, שולחת הודעה. למרות שאני מבינה את החשיבות של מילים פומביות (כמו טקס חתונה, למשל) זה לא משנה…