שמחתי לגלות שפוסט ההורות שלי נגע בכל כך הרבה אנשים, ועוד יותר מכך – שרבים קראו את המאמר ולא הכירו את הספר. זה מחזק את הרצון לשתף דברים ולכתוב עוד. אני שמחה לחלוק את החלק השני של פוסט ההורות שלי. כרגע יש שלישי, ואולי רביעי בדרך. למעשה, הכתיבה משמשת לי כלי להבהיר אמונות וערכים שיש לי, ולבחון אותם שוב. אני תמיד נחרצת, אבל גם תמיד מטילה ספק. הדברים שאני כותבת נכונים לעכשיו, ומי יודע מה יביא מחר. והגדת לבנך - והראית לבנך. ג'סטין טרודו מצהיר כמה חשוב ללמד את הבנים שלנו איך להתייחס לנשים, כדי שיגדלו להיות פמיניסטים גאים. אין לי ספק שהבנים של טרודו יגדלו להיות כמו אבא (שגדל להיות כמו אבא שלו), אבל לא כי הוא אמר את זה - אלא כי הוא חי את זה. דוגמא אישית. אנחנו מודל החיקוי הראשון של הילדים שלנו, והמעשים שלנו משפיעים עליהם יותר מהמילים שלנו. לעתים, רק עם הפיכתנו להורים אנחנו מתחילים לזהות את הפער או למדוד את המרחק בין האמונות המוצהרות שלנו לבין אורח החיים שלנו וההתנהגות (ואפילו הדיבור) שלנו בפועל. פעמים רבות אני מזהה פער בין הרצון שלנו כהורים שהילדים שלנו יאהבו את עצמם, לעומת  ההלקאה העצמית שאנחנו מפגינים, ובעיקר מפגינות. אחרי "שתהיה מאושר" האיחול הרווח של הורים לילדיהם הוא "שתאהב את עצמך/ שתהיה שלם עם עצמך". המצחיק (ואולי העצוב) הוא שמעט מאד אנשים מצהירים על עצמם כמאושרים, או ממש "שלמים עם עצמם". הראיון עם הפילוסוף ד"ר שמעון אזולאי ביטא היטב את הנהיה אחר האושר לעומת ההזנחה של המשמעות. ומנגד, אותם מבוגרים בטוחים שאם רק יאהבו את ילדיהם מספיק, הם יגדלו לאהוב את עצמם. כאילו עד כדי כך זה קל. אבל מה שמכשיל אותנו הוא הפער בין המילים למעשים. גם אם אומר לבת שלי עשר פעמים ביום "כמה שאת נהדרת/יפה/ כמה אני אוהבת אותך", איזו משמעות תהיה למילותי אם היא תראה אותי אומרת לעצמי "יו, איזו סתומה אני" או "איך אני נראית זוועה". כי "והגדת לבנך" זה יפה. אבל והיית לבנך זה מה שעובד בסוף. למעשה, אם תחשבו איך הילדים (ובעיקר הילדות) שלנו שומעות אותנו מדברות אל עצמינו אין זה פלא שהן יגדלו לתעב את עצמן. כך אני נשמעת כשאני מדברת אל האמא של הילדה שלי: יו איך את נראית זוועה אני לא מאמינה איזה מפגרת את איזה גרועה את את נראית מזעזע איזו סתומה היית שהסכמת ל.. וואי, אני לא מאמינה שעשית את זה! אנחנו מדברות כך לעצמנו כל הזמן, כבר בלי לשים לב. כשנשרף לנו אורז, או כשאנחנו מפספסות פניה, במצבים קטנים וטיפשיים כמו במצבים קריטיים וחשובים. איזו אמינות יש למשפט "תאהבי את עצמך כמו שאת" אחרי כזו ערימה של עלבונות, תלונות, קללות, זלזול, האשמה, הלקאה וחרטה? לאחרים אנחנו לא מדברות ככה, ואילו שמענו את הילדים שלנו מדברים כך אל מישהו, היינו נוזפים בהם. אם יש לכם חיית מחמד - נסו להקשיב פעם איך הילדה או הילד שלכם מדברים אליה. לרוב זה יהיה שיקוף אחד לאחד של איך שאתם מדברים אליהם, או אל עצמכם. כן, אין מנוס מלחזור לקלישאה: אם את רוצה לגדל ילדים שאוהבים את עצמם - אהבי את עצמך. כמו שאמרו חז"ילנו לפני: אם אין אני לי - מי לי. ועם ילדים זה מיידי. שמתי לב לזה, כשבאופן לא…