אדווה קטנה במפל גדול
בחג סוכות יצאנו לקמפינג עם חברים, שלושה ימים בצפון. ביום השני טיילנו אל מפל היהודייה.
בשביל שעולה חזרה, פנתה אלי אשה צעירה, שעצרה בצל עם המשפחה.
"סליחה, את רונית כפיר, נכון?"
פעם הייתי קצת נבוכה מהשאלה הזו. ההמשך בדרך כלל היה משהו כמו "איך אהבתי לשמוע אותך ברדיו". אחר כך זה הפך ל"אני קוראת את הבלוג שלך".
לאחרונה, הפניה הזו משמחת אותי יותר ויותר. כי אני סקרנית לשמוע מה יהיה ההמשך. הפעם הופתעתי יותר מאי פעם.
– "כן" עניתי בציפיה.
-"קראתי ראיון איתך ב"לאשה" ובזכות מה שאמרת שם הגשתי בקשה לקבל עבודה שחשבתי שאני לא מספיק טובה בשבילה. התקבלתי"*.
*(אני לא זוכרת את הנוסח המדוייק).
שמחה גואה. התגובה המיידית שלי היתה "היי פייב" ענק לאוויר, "כיף" של הצלחה וכוח.
וואו. לגלות את הכוח שיש למילים או לרעיונות שלי, כשהן אפילו לא נאמרות ישירות אלא נכתבות בירחון (שמבטיח חיי נצח, עכשיו אני מבינה..). בעזרת ציטוט של מחקר כל כך פשוט, להצליח לשנות את האופן בו אשה אחת תופסת את עצמה, לשנות לה משהו מהותי בחיים.
אז כמה מסקנות מהמפגש הזה – לעצמי ולכן:
- כמה כח יש בהכרת תודה. אם מישהו תרם לכם משהו, גרם לשינוי, ריגש, נגע, הזיז – ספרו לה. ספרו לו. (ספרו לי!) זה ממלא מצברים, דוחף קדימה, מרגש וחשוב. זה אולי נראה שאנחנו יודעות ויודעים את זה, אבל זה כח שאין לזלזל בו. המשוב הזה הוא נתינה בפני עצמה. הכרת תודה אינה גילוי חולשה אלא עוצמה גדולה.
- אדווה קטנה יכולה ליהפך לגל גדול – גם אם נראה לך שהרעיון שלך קטן, או שכולם בטח יודעים אותו, אין לך מושג לאן הוא יכול להגיע ואיזה שינוי הוא יכול לחולל. כשאת משתפת גילוי שלך, הבנה שגרמה לך לשינוי קטן, את מייצרת אדוות קטנות. אין לדעת לאן אלו יגיעו ובמי ייגעו. כמו למשל ההחלטה לפרסם את הפוסט הזה, הקטן. מכסימום – לא יתחולל כל שינוי פרט לעצם הניסוח שלך לעצמך.
- גם לחזרה יש חשיבות – גם אם קראת מיליון פעם את הסטטיסטיקה שנשים לוקות בביקורתיות יתר כלפי עצמן, שאנחנו ניגשות למשרה רק אם אנחנו מתאימות ל -100% מהדרישות, שמספיק להזכיר לנו שאנחנו נשים כדי להחליש אותנו במצבים מסוימים – תמיד טוב להזכיר את זה מדי פעם – לעצמך ולאחרות. לא כל דבר שאת אומרת, מפרסמת או כותבת צריך להיות מקורי. למעשה, מרבית מה שאנחנו כותבות אינו מקורי, אלא חזרה כזו או אחרת על רעיונות של אחרים, או עריכה שלהם.
- עכשיו הוא תמיד הרגע – אל תפספסי הזדמנויות. כשאת רוצה לעשות משהו שמרגיש לך נכון (כמו להציע עצמך למשרה מסוימת) חשוב ללמוד להשתיק את הקולות בראש (אני לא מספיק טובה, אין לי סיכוי, אני לא באמת יודעת איך..) ולעשות. חלק מהקולות האלו הם הבניה והתניה תרבותית ומגדרית. חלק מהקולות הם תירוצים (אין לי זמן, אין לי כסף, זה לא יצליח) ורובם הגדול הם הפחד שלנו שמדבר. זה בדיוק הסימן שיש כאן משהו ששווה ללכת עליו. עכשיו. (בקרוב פוסט על כמה תובנות שלי לגבי הפחדים שלנו).
המפגש הזה שימח אותי כל כך, שהחלטתי לכתוב עליו. מי יודעת, אולי האדוות יתרחבו. ביקשתי מהאשה ביהודייה שתשלח לי את זה בכתב, אולי כדי להוכיח לעצמי שזה באמת קרה. בינתיים לא קיבלתי מסר, אבל אולי הוא יגיע בעקבות הפוסט הזה, ואולי מספיק לכתוב אותו כאן כדי להזכיר לעצמי כמה חשוב להמשיך לשתף את התובנות הקטנות שלי, האדוות שלי, וכמה ממלאת התחושה של השינוי הרך, ההדרגתי שהן מחוללות.
