לפני שבוע וקצת חזרנו מחופשה משפחתית בצפון איטליה. (החופשה היתה ביולי 2016) למעט חופשה אחת בפריז לפני 6 שנים, הטיולים שלנו עם הילדים היו תמיד בסגנון שבוע רביצה משותפת, בעדיפות ליד חוף. בפריז היינו בעיקר מתוסכלים: חששנו שהילדים ישחיתו את הדירה שגרנו בה, דאגנו שיפדחו אותנו במטרו או ברחוב עם המחסור שלהם בנימוס אירופאי, ראינו את כל הדברים שרצינו לעשות ולא יכולנו עם ילדים (מסעדות, שופינג, תערוכות מסוימות) וכן, הם נהנו, אבל באותה המידה בה היו נהנים על החוף בסיני. בעצם, אולי טיפה פחות. את הנסיעות האירופאיות שלנו שמרנו להרכב יחיד או זוגי, עם חברות או עם בן-הזוג, ואני מודה שעד היום אני מתבוננת במשפחות שנוסעות לאירופה עם ילדים קטנים בתערובת של הערצה ורחמים.

אבל עכשיו הם גדלו, ונסענו לשבוע בצפון איטליה, טיול כוכב שהבסיס שלו באגם גארדה, למה שיצא החופשה המשפחתית הטובה ביותר שלנו. יותר משמעניין אותי לכתוב טיפים לטיול בצפון איטליה עם ילדים מתבגרים (על הסף), מעניין אותי להבין מה הפך את הטיול הזה למוצלח כל כך.

לוקיישן לוקיישן לוקיישן

אין מה לומר, ואני לא לבד בכך: איטליה, והצפון שלה בפרט, פשוט מהממת. אנחנו התאכסנו בכפר נופש בדרום מזרח האגם, שתי דקות מהאוטוסטראדה, ומשם אפשר לצאת למקומות שונים מאד: ערים עתיקות וגדולות (ורונה וונציה) שחיה באגם, שמציע סוגים רבים של ספורט מים, עיירות ציוריות עם סמטאות וטירות (הכל), וטבע עוצר נשימה (בעיקר בצפון ובאגמים מסביב). אין על האיטלקים, הם טובים בהכל: אוכל, אמנות, אופרה, מכוניות, אופנה, אדריכלות, מה לא. טעים שם ונעים שם וכולם נחמדים והשפה, הו השפה שלהם. כך שנתוני הפתיחה מעולים.

לעשות מעט, להספיק הרבה.

הצטיידנו בספר של "המשפחה המטיילת" לצפון איטליה, שקריאה בו הסבה לי בעיקר עונג רב על שאין לי, ולא יהיו לי פעוטות בעגלה, ילדים רעבים ובוכים, תינוקות ששונאים לנסוע באוטו. לא בנינו ימי טיול לפי המלצות הספר- ימים אחדים מכילים את מה שאני הייתי מספיקה בשבוע. עם זאת, הספר מכסה בצורה מקיפה ונוחה המון מקומות שכדאי להיות בהם באזור. למדתי ממנו על האזור של אגם גארדה ואספתי מידע מהאזורים הסמוכים אליהם רצינו להגיע. גם בעידן בו רוב הטיול מתוכנן על המחשב אני מוצאת שהכי מרגיע זה לטייל עם ספר ביד, עדיף בעברית.

כאמור, בחרנו יעד אחד לכל יום, ומראש הגדרנו אותו כ"טעימה". אנחנו בחופשה, והמילה "צריך" או "חייבים!" לא נכנסת ללקסיקון (בכלל, מילה שמקפיצה אותי בכל הקשר, ואני משתדלת לבדוק את נחיצותה תמיד). החופשה היתה שילוב של לעשות ושל לא לעשות: למרות האיומים שלי שנקום בשש בבוקר כדי להקדים את (התור לרכבל, הפקקים לונציה) קמנו בתשע וחצי, זזנו לאט והספקנו המון. לא התבאסנו על מה שלא הספקנו, אלא שמחנו בכל מה שכן ראינו: כי לראות את הכל אף אחד לא יכול אף פעם.

הרצון שלי, הרצון של כולם. דיוק והקשבה

המדריך המליץ, בצדק, שהילדים יקחו חלק בתכנון הטיול. לא השליתי את עצמי שזה יקרה (מה שחסר לילדים שלי זה בעיקר האמא הזו, שתחנך אותם כך), אבל הם עברו בחטף ממש על ההמלצות, והובטח לכל אחד שיקבל את מה שהוא רוצה: הבת שלי בחרה את גרדהלנד, והבן שלי את ונציה (עליה לא התכוונתי לוותר בכל מקרה). אחרי היום הראשון בורונה, בה נחתנו, גילינו שמתקיים בעיר פסטיבל אופרה, ודני רצה ללכת לראות אופרה באמפיתיאטרון המרשים, השלישי בגודלו בעולם (25 אלף איש נכנסים בו!). אני הכי רציתי להגיע לאגם טובל, בדולומיטים, אותו מצאתי בתמונות של גוגל, וידעתי שאני רוצה לישון שם לילה, כי לא מתאים לי נסיעה של יותר משעתיים לכל כיוון (כלומר יום עם 4 שעות נסיעה לפחות. נראה לי לא כיף בכלל). אז יצאנו לטיול של 7 ימים עם 4 יעדים ברורים והמלצות מסביב. כל אחד ידע שהוא יקבל את מבוקשו, ושהאחרים גם. לא היו התעקשויות או מלחמות וכולם היו ברורים מאד ומרוצים מאד.

פקקים של קיץ – שמש של אחר הצהרים

היה לנו יותר מזל משכל, אבל במקום להיתקע בפקקים של הבוקר, ולמרות האיומים שלי ש"מחר קמים בשש! יוצאים בשש וחצי!!", יצא שקמנו מאוחר, אכלנו לאט, ויצאנו אל הדרך לפחות פעמיים סביב 12 בצהרים. נכון, המחיר היה להפסיד את הארוחות השוות במסעדות (כי באיטליה אוכלים עד שתיים וחצי גג והולכים לישון. כמו שצריך), אבל זה איפשר לנו לדלג על הפקקים, על שעות עומס החום והתיירים של יולי, ולטייל בעיקר בשעות אחר הצהרים ועד הלילה. חזרנו כמעט כל לילה בחצות.

כמה דוגמאות ללמה זה מוצלח:

בגרדהלנד המחיר יורד בשעה 18:00 מ-31€  לילד ו-€36 למבוגר (!!) ל-19€ לכולם, ופתוח שם עד 23:30. פחות תורים, פחות חם.

בונציה אין צל. השמש קופחת, והרכבות (נוסעים עד Mestre וממשיכים משם ברכבת בעלות של 1.50€) פועלות עד 22:30 בערך. מגרשי החניה בונציה יקרים מאד (35€ ליום) ולכן זול יותר לחנות במסטרה הסמוכה ולקחת רכבת. מוזיאונים, בנייני ציבור וחנויות נסגרים לקראת שבע בערב, אבל תוכלו להתחיל בזה ולסיים בשיטוט בסמטאות, כשכבר יש בחלק מהן צל.

ביום השני של הטיול נסענו לצפון האגם. כאן לא היה לנו מזל או שכל, כי זה היה יום ראשון, כלומר יום החופשה של האיטלקים. זחלנו בפקקים מייאשים עד שהחלטנו פשוט לעצור איפה שאנחנו, כי גם הדרך מספיק מהממת, והגענו לאחד המקומות היפים ביותר בטיול:

ומשם המשכנו לנסוע דרומה, בתקווה לעצור לאכול צהרים. כמו שקורה ביום ראשון – חניה לא מצאנו, ועברנו עיר אחרי עיר, עד שמצאנו עצמינו במקום אליו תכננתי להגיע למחרת: מאלצ'סינה. הסתובבנו בעיר (סמטאות ציוריות, מבצר על גדת האגם, כרגיל) ופתאום הבנתי שזה בדיוק הזמן להגיע לרכבל שעולה להר, מונטה באלדו, עליו קראתי סיוטי תורים ארוכים מדי. הגענו לשם בערך בחמש, עלינו, וירדנו בקרון האחרון שיוצא מההר בשעה 18:45. למטה לא היה תור בכלל, למעלה היה תור קצת ארוך, אבל למי אכפת, עם נוף כזה ובשעה בה כבר קריר!

גם ביום הראשון שלנו טיילנו עד הלילה, בסירמיונה, בדרום האגם, בשעה שנעים יותר להיות בחוף, בסירה או במסעדה.

נראה לי, שגם העובדה שלא היינו בשום עיר גדולה עם פיתויי ה"תקני לי" הקלה עלינו- ופגשנו חנויות מפתות רק במדרחוב של ורונה. השאר היו חנויות מזכרות קטנות, שהסכמנו להן מראש כמעט בלי הגבלה. המועקה של "לא" בהחלט שווה 3 יורו לכמה מגנטים לחברים. הטיולים הכי יפים שלנו היו בטבע, בהליכה היפהפיה מסביב לאגם טובל, בטיול בהרים בעיירת הסקי מדונה די קמפיליו, ועוד.

זמן זוגי

בחופשה משפחתית? כן, גם אותנו זה הפתיע. סטאראט אפ! משאירים את הילדים לבד במלון, ויוצאים בערב לבד. הספקנו קצת שופינג, כוס יין ונשנוש קל במסעדה, לפני אופרה מהממת בארנה של ורונה. לילה אחרון של הטיול – שנינו לבד. שני לילות לפני כן קיבלנו בהפתעה שני חדרים במלון בדולומיטים במקום חדר לארבעה, וזכינו לעוד לילה מפנק. מומלץ בחום! אם אתם יוצאים לחופשה משפחתית עם ילדים קטנים או גדולים בעיר – ממליצה להזמין מראש בייביסיטר לערב אחד או שניים (מקווה עבור חברתי בלונדון שהצליח לה) וכך אפשר גם לעשות דברים של גדולים, או סתם דברים לבד. זה כיף.

כמה טיפים לסיום:

כסף קטן – על כל דבר משלמים: נסיעה בכביש המהיר, מדחנים, חניונים, שירותים, מזכרות, כרטיס רכבת, טיפ. אם יש לכם מטבעות של יורו מהבית – תביאו.

גלידה – כל יום, בכל מקום. אפשר להחליט מראש שהילדים מחליטים מתי ואיפה אוכלים גלידה. שווה להקשיב להם.

קרם הגנה וכובעים – השמש קטלנית (ואתם לא שבדים חסרי אחריות) ולא בכל חוף (רצועת אבנים ברוחב של יותר מ-50 ס"מ) יש צל. למעשה, ברובם אין.

גרדהלנד היא הגיהינום: אם אינכם חובבים מושבעים של פארקי שעשועים, באמת שאין לכם מה. מתקנים נחמדים, כשלכל אחד דבוקה חנות נושא בגודל של 300 מ"ר ומסעדה בגודל של 500 מ"ר. בין המתקנים פזורים עוד המון מתקנים קטנים, שישאבו מכם עוד -5€ בכל פעם. אם חייבים – אז בערב. שמעתי דיווחי זוועות על החום והצפיפות במהלך היום בקיץ. בהיותי לא חובבת פארקים ואטרקציות משום סוג, לא בדקנו אף פארק אחר באיזור (פארק מים, סעודות אבירים ושלל דברים שלא דיברו אלינו).

מים – שימו לב שאתם קונים בקבוקים שאינם מוגזים – זו ברירת המחדל של האיטלקים. קנו Naturale ולא Frizzante. במסעדות, למרות חוסר האקולוגיות שבדבר, תמיד שותים מים מבקבוק זכוכית. יש יפים מאד ששווה לקחת הביתה.

HERE – אפליקציית הניווט שהשתמשנו בה. טענו את היעד לפני היציאה וניוונטו אופליין רוב הזמן, מאד נוח, למרות שבערים גדולות השילוט מספיק. שימו לב בנקודות התשלום של האוטוסטראדה לא להיכנס לנתיב של המנויים. בלי לחץ, זה עולה בין יורו וחצי לעשרה, ולמרות שזה (כמו רוב הדברים באיטליה) מדבר איטלקית, לוקחים כרטיס כשנכנסים ומשלמים בנוחות ביציאה. הנה המסלול שלנו, מתוכנן לאחר מעשה (שתי לחיצות יגדילו לכם את המפה):

אסיים בתמונה של תריס ונציאני בונציה, ווילון רומאי לידו. שתהיה קצת תרומה לעיצוב פנים:

זכינו במזג אוויר קייצי נפלא במשך שבעה ימים, אך שמעתי שאירופה החמקמקה עשויה להפתיע בגשם ביולי אוגוסט, ושבהרים למעלה קר ממש. אז קחו מעיל דק, כזה שלישראלים אין.

משום מה לא הצלחתי להטמיע פה את המפה (הדי מינימליסטית שלי) אז הנה לינק אליה.

בסימן הצלחת הטיול הספקתי לחזור ותוך יומיים להכין אלבום יפהפה עם הצילומים, אבל על כך, אני מקווה, בפוסט הבא!