דיבור בלשון נקבה יכול להיראות טרחני לאחדים מכם. לאחדות, ואני בינהן, זוהי דרך קלה ולגיטימית לא רק לשקף מציאות בה נשים תופסות מקום שווה ונוכח אלא גם לייצור כזו. פוסט ותיק שממשיך להתחדש *גרסת האודיו הוקלטה באוגוסט 2019, והוספתי בעקבותיה כמה דברים לפוסט הכתוב.אני חוזרת אל הפוסט הזה בכל כמה חודשים ומעדכנת קצת. היום, 22.10.2020 עדנכתי את תמונת הנושא שלו לכבוד שלט הכניסה למועצה האזורית גזר ששינתה ראשת המעוצה שלי, רותם ידלין. כצפוי, השלט עורר תגובות מרוגשות מכל הכיוונים: המגנים והמזלזלים, המאוימים והכועסים, המתרגשות והמפרגנות. הוא כתוב בגופן "עברית רב מגדרית" שעיצבה מיכל שומר, סטודנטית במכון הטכנולוגי חולון.לאלו מכן שעוקבות אחרי בבלוג, אולי שמתן לב שבפוסטים האחרונים אני כותבת בלשון נקבה/אישה. מאז שאני מרצה בפני נשים עצמאיות, בהרצאות שאליהן הגיעו גם גברים, אבל אחד מתוך חמישים, השפה שגורה בפי בדיבור, והכתיבה כמעט קרתה מעצמה. רוב הקוראות שלי הן נשים, ורבים מהנושאים עליהם אני כותבת קשורים לנשים, ולכן זה נראה לי טבעי. את הפוסטים האחרונים סיימתי באמרה: "הפוסט נכתב בלשון אישה אבל הוא פונה גם לגברים. אנחנו התרגלנו? עכשיו תורכם". ובכן, באמת הגיע הזמן. כשבעולם יש כסאות שנועדו למנהלים, אבל אין כסאות למנהלות - גם לזה יש קשר שאחוז קטן מאד מהמנהלים הן נשים. כשאת נתקלת בדימוי הזה פעם אחר פעם במרחב הציבורי, שגם ככה מלא ביצוגים ויזואליים של נשים בתפקידי חפצי נוי - זה מייצר אצלך תודעה לגבי מה תפקידך ומה תפקידו. אני יכולה מה שאני רוצה כמובן שאני זוכה פה ושם לשאלות ולמחאות. "אבל האקדמיה!" אומרים לי. ובכן, האקדמיה לא ממש מעניינת אותי. "ומה יקרה ביום שבו יותר ממחצית מהקהל בהרצאה שלך יהיו גברים? גם אז תמשיכי לפנות בלשון אישה לקהל?" שאל אותי גבר מוטרד במסיבת פורים. ראשית - אני לא יודעת. זה יהיה מעניין. אבל עובדה היא שגם בחדר מלא נשים רוב הדוברים מדברים אליהן בלשון זכר, והן רגילות לזה. "אולי", אמרתי. התשובה שהקפיצה אותי היתה: "אבל את לא יכולה!"."אני יכולה מה שאני רוצה!" שאגתי עליו בשמחה. כך באמת אני מרגישה בחודשים האחרונים. בהיותנו נשים, הפרפקציוניזם מונע מאיתנו פעמים רבות לפעול. אנחנו רואות כשלונות לפני שהם קרו, מכשולים שאולי כלל לא יופיעו. לא יזיק לנו קצת יותר להאמין שאנחנו יכולות. ובדיבור ובכתיבה, בטח כשהבמה היא שלי - אני באמת יכולה מה שאני רוצה. וזה מה שאני רוצה: השפה שייכת גם לי נכון, ברירת המחדל של השפה שלנו היא גברית, ומוסד שרובו גברים החליט שזה בסדר. אבל בניגוד למוסדות ונכסים שעדיין לגברים יש בהם רוב - השפה היא נכס ששייך לכל מי שיודעת אותו. אין עליו בעלות או שטרי קניין, אין לו ערך כלכלי או לחיצת יד סודית. דיברת? השפה שלך. עשי בה כרצונך.ציירי בה את עולמך.ובעוד שבמרחבים בהן שולטות נשים זה כבר נהפך מקובל (המורה לפילאטיס מדברת בלשון אישה), אני נהנית לחשוב מה היה קורה, איזה עולם היינו בונות, אילו ברירות-המחדל היו של נשים. כן, מרב מיכאלי כל הדרך - מדד העוני היה מדבר על עניות, החינוך היה מדבר על צפיפות תלמידות בכיתה, והשלטים היו אומרים לנו "עצרי" במקום "עצור", "האטי" במקום "האט" [הכניסו בדיחה סקסיסטית על נהיגת נשים כאן: למשל "האיצי!"].וכי מה היה קורה? הגברים היו מבינים שהם אינם רוב, הגברים היו מבינים קצת יותר מה זה להיות…