מתי בפעם האחרונה שאלתן גבר: "איך אתה מאזן בין משפחה לקריירה"? האם שמעתם על גבר שנשאל בראיון עבודה אם הוא מתכנן ילדים בקרוב? האם יצא לכן להכיר עמית חדש לעבודה, שסיפר לכן במשפט הראשון אחרי שמו, מהם שמות ילדיו? דבילי או לא רלוונטי עד כמה שזה נשמע, הפרט השני שנשים רבות בוחרות לספר על עצמן (לרוב בעמוד ה"אודות" בבלוג או באתר שלהן) אחרי שמן, ולפעמים עיסוקן הוא "שלום, אני רונית. מעצבת פנים, בלוגרית, אמא לשחר ועינב". רובן בדרך כלל שוכחות להזכיר שהן גם רעיות. אנו חיות בעידן עלק-פוסט-פוסט פמיניסטי כזה, בו האמהוּת חזרה להיות "תפקיד חיינו". חס ושלום שנשכח להזכיר את הילדים שלנו - שמא ניחשד שאיננו אמהות טובות. אבל בעוד מיליארדי פוסטים, ספרים, הרצאות, קורסים, סרטים וספר אחד מעצבן במיוחד הוקדשו לאמא העובדת, אותה אשת-פלא שנמצאת במאבק מתמיד "לאזן בין חיי משפחה לקריירה" - היכן הוא האבא העובד? מדוע הוא לא זוכה לאותה תאורה הירואית? ואפילו לאותו כינוי? מדוע הוא לא זקוק לספרים, לקורסים ולהרצאות כדי לשרוד את רגשות האשם המטורפים שמכרסמים בו, שעה שהוא נשאר בעבודה במקום לחזות בילדים שלו גדלים? בואו נעשה ניסוי קטן ומשעשע (=מדכא). הקישו בגוגל "אבהות וקריירה". זה מה שתקבלו: לפני כמה שבועות קראתי בעצבים פוסט נרגש של חברת הום סטיילינג, ששיבחה "לקוחת חלומות", שגם עובדת במשרה מלאה, גם אמא לשלושה ילדים (!) שבשל היותה עסוקה, נתנה להן יד חופשית בעיצוב הבית. הן התפעלו מכל אלו, ומהיכולת של הלקוחה להאציל סמכות (דבר שמן הסתם למדה בקריירה שלה), כאילו זו להן הפעם הראשונה שפגשו אשה עובדת. אבל נפקד מהתיאור מקומו של הבעל. הוא עובד? במשרה מלאה? כמה ילדים יש לו? האם הוא "נתן להן" יד חופשית? הרי זה גם הבית שלו. איך אני יודעת? כי בסוף נכתב ששניהם אהבו מאד את התוצאה. כלומר שלאישור הסופי דעתו היתה חשובה. וזו רק דוגמא אחת. לאחרונה אני תוהה שמא זו אינה פשוט נבואה שמגשימה את עצמה. שמרוב שאנחנו טוחנות לעצמנו את השכל על זה, אנחנו בוראות עוד ועוד רגשות אשם, במקום פשוט להגיד - האבא העובד? הוא איש עובד שיש לו ילדים. הוא פשוט עובד ואז חוזר הביתה. הוא לא עושה מזה ביג דיל. כשהוא עובד הוא איש מקצוע, וכשהוא חוזר הביתה הוא אבא. הוא לא מרגיש צורך להגדיר את עצמו בתור "אבא של עינב ושחר" בעבודה, כי מה הקשר של הילדים שלו לעבודה שלו?! האם מישהו יעריך אותו פחות אם יידע שיש או אין לו ילדים? או יעריך אותו יותר אם רק יטרח לציין שיש לו? אבל ממה שראיתי מאז הפכתי לאמא, המציאות שלנו היא מה שאנחנו נחליט שהיא תהיה. חופשות הלידה בארץ עדיין מפלות נשים לרעה, כי איזו אשה באמת יכולה לחזור לעבוד שישה שבועות בלבד אחרי לידה, ולאפשר לבעלה את הבונדינג המטורף שיכול להתרחש עם התינוק שלו בשבועות האלו? אולי רק אלו שמגישות תכנית יומית בת שעתיים ברדיו. אבל אם זה מספיק חשוב, אפשר לבנות מציאות בה שני בני הזוג מגדלים יחד את הילדים, חוזרים בשעות סבירות מהעבודה הביתה להיות איתם, ושותפים מלאים בחובות ההורות והפרנסה. אחרי שחזר מחופשת הלידה שלו, דני הוריד את אחוז המשרה שלו ל-80, ועבד 4 ימים בשבוע. אחרי שראה כי טוב הוריד עוד יום. אם נשים יתנו מספיק מקום לבני זוגם לגדל את הילדים (בדרכם!) רובם ישמחו לעשות זאת.…