פוסט פסנתר

יצא, שבמקום להיות פוסט התלהבות זה פוסט פרידה. בסוף תבינו.

IMG_9015

אז אורית גידלי, מציאת רשת שהתלהבתי ממנה בשניה שעלתה בחכתי, שהיא בלי לדעת בכלל היתה לי אחות תאומה, להתלהבות כמובן, הוציאה עוד ספר מקסים "נונה ומחק האויר". ספר על נונה שמוחקת את ההתלהבות שלה ומגלה שזה אולי עושה קצת פחות צרות עם אנשים (אנשים כבויים, אנשים שמכבים, פויה!) אבל עושה גם הרבה פחות כיף. ובהתלהבות שלה, רתמה אורית כמה חברות בלוגריות מתלהבות שמצאה היא ברחבי הרשת לכתוב על ההתלהבות שלהן.

ואחרי דיונים עם עוד מציאה שהתלהבתי ממנה ממזמן, מצאנו את המקום הכי פחות צפוי והכי מדויק מבחינתי: הפסנתר שלי.

IMG_8970

כשאני מתלהבת אני מדברת. המון. בקולי קולות. תופסת המון מקום במרחב ומנופפת ידיים, בהמון אנרגיה. כל מי שפגש אותי יודע שאני מדברת המון. אבל התלהבות ארוכת שנים, שמלווה אותי מילדותי, היא שונה. זו שאין לה מילים. מוסיקה.

את השפה הזו למדתי לדבר בגיל צעיר מאד, וכמו כולם עברתי את ההתחלה הצפויה של חלילית בכתה א' וב', אחריה כינור ("עם אצבעות כאלו ארוכות, איך לא?") במשך שלוש שנים של סבל יחסי. לימודי הכינור שלי נפסקו בתחילת גיל ההתבגרות בגלל שני אירועים: מורה רומניה מבוגרת הוחלפה בחתיך צעיר שאי אפשר להיות איתו באותו החדר ולדבר על "ויבראטו" כשאת בת 11, ותקיפה מינית בדרך לשיעור הכינור – נער קרא לי מבין השיחים. דיבר איתי, ראה את הכינור, לקח אותו, והסכים להחזיר לי אותו רק תמורת נשיקה. מאז, בהדרגה, הפסקתי ללכת שוב לקונסרבטוריון ברחוב הל"ה בגבעתיים, למרות אהבתי הגדולה גם לשיעורי ההאזנה, בהם האזנו ליצירות גדולות וניתחנו אותן.

בתיכון למדתי בתלמה ילין לצד מוזיקאים מוכשרים מדי, ואני במגמת ציור בכלל, וכמו כולם קצת לקחתי גיטרה ליד. אמא שלי, בשנות הארבעים שלה, וכמעט עם פרוץ המחלה שלה, הגשימה חלום ישן והתחילה ללמוד פסנתר אצל נורית השכנה. היה לה כשרון גדול לזה. אני ניסיתי קצת, ולא הצלחתי להתמיד, כי כשרון זה לא מספיק.

IMG_9012

בבית שלנו תמיד שמעו מוסיקה. רק מוסיקה קלאסית. באחת ממגירות השידה השחורה בסלון היו מסודרות בשורות ארוכות מאות קסטות, ממוספרות ומוקלטות – מי מהרדיו ומי מתקליט. מעל לשידה עמדה קופסה עם כרטיסיות, ובכל אחת מפורטת היצירה שבקלטת. לא גדלתי עם ידע עמוק במוסיקה קלאסית כמו עמיתי לבית הספר, אבל יחסית לנערה צעירה ידעתי לזמזם כמה עשרות יצירות, ואהבתי מאד את הפסנתר.

בצבא ואחריו המוסיקה המשיכה ללוות אותי מכל הכיוונים, באולפן. מ"בוקר טוב צה"ל" הפרוע בחמש בבוקר, דרך "לילה טוב" עם תמר מרום בלילה, הרבה לפני שהרדיו ידע לשדר שירים שקטים ברצף, ועד שעות של להיטי גלגלצ. שנים ישבתי ואילתרתי קול ב' לכל שיר אפשרי, פיתחתי מיומנות לריקוד אולפן פרוע רק בפלג הגוף העליון, יצאתי לרקוד. המוסיקה היתה שם כל הזמן, כמאזינה ומשדרת. קצת לפני גיל 40 הגשמתי עוד חלום והצטרפתי למקהלה מקסימה ותל אביבית, גם ממנה הועפתי בגלל הפה הגדול שלי.

IMG_9005

לקראת גיל ארבעים הבנתי, כמו שאומר טונה "על מה אפשר לוותר? כמה נשאר להגשים?", שאין יותר חלומות. יש בולשיט שאנחנו מספרות לעצמנו, ויש משימות שצריך לעשות וזהו. חברה טובה עם חשקים דומים הכניסה פסנתר לביתה. נסיון נגינה וקריאת תווים קלוקל הבהיר לי שאני מזדקנת. איטס נאו אור נבר. התחלתי לברר איך אני מכניסה פסנתר לדירה הקטנה שלנו בתל אביב. ראיתי שתקוע, חשבתי לוותר.

אבל אז, ימים ספורים לפני שעברנו לכרמי יוסף, הזמינו אותנו חברינו מירי ונירי, שעמדו לעבור לסן פרנסיסקו לכמה שנים, ל"מסירת חיסול" של הבית שלהם. לא נרדמתי חצי לילה. "יש להם פסנתר?… יש להם פסנת!… שרק אף אחד לא ייקח את הפסנתר!". בבוקר התברר שמירי כלל לא חשבה מי לוקח את הפסנתר, ותוך יומיים הוא נחת אצלנו בסלון, יפהפה, ישן מספיק, מעולה מספיק, חתיך וצ'כי. הפטרוף שלי. טוב, שלה, אבל שלי לשנים הקרובות.

insta_piano

מיד טלפון לשטקלר, עוד בוגר תלמה שהפך לגלצניק, ידיד ולקוח, כדי שימצא לי מורה לפסנתר ברחובות (אז, חשבתי שרחובות זה ממש קרוב. זה לא). תוך שניה הוא שולח אלי את המלאכית שלי – סתיו. כי אני אמנם בחורה מתלהבת, אבל אם לא מצמידים אלי את המורה הנכון – זה נמחק. רק תראו את הבחורה הזאת. אז היא היתה צעירה בת 21. היום קשישה בת 24 כמעט. שבוע אחרי שהגיע הפסנתר התחלתי ללמוד, פעם בשבועיים.

כן, זאת המורה שלי לפסנתר. מבינים את ההתלהבות?
כן, זאת המורה שלי לפסנתר. מבינים את ההתלהבות? צילום: גנגי

החיבור לסתיו והחזרה למוסיקה, אחרי שנים שלא ניגנתי, היו מיידיים. נפגשנו תמיד בהתלהבות – מעיצוב, מתסרוקות או בגדים, והתלהבות ממוסיקה, מהמבנים של באך, מניתוחים של שירי פופ, מאקורדים. מצאתי עצמי יושבת ליד הפסנתר כל בוקר, אחרי שהילדים עולים להסעה, ומנגנת ארבעים דקות. לראשונה בחיים שלי ישבתי בשקט על התחת ותרגלתי משהו כמו שצריך. לראשונה בחיים שלי ראיתי איך practice makes perfect, איך אני מצליחה תוך כמה שבועות לזכור איך קוראים תווים, להבין איך מניחים את הידיים, ללמוד אקורדים, ללוות את עצמי בשירה, להגשים חלום. זו התלהבות ששותפים לה מעט מאד אנשים – כמה חברות, כמו עדי עם הפסנתר שהשקיעה בספר אינבנציות וסימפוניות מעולה של באך שאני מחסלת עוד מעט את כולו (אוקיי, חוץ מהסימפוניות..). מלבדה עוד חברים ספורים ויקרים, בעיקר בני המשפחה שלי, שמלווים אותי מתרגלת וכובשת עוד יצירה (באך) ועוד יצירה (באך), קצת השכנים (קצת שופן), הרבה המורה שלי, ובעיקר אני.

insta_piano4

אני עדיין לא שומעת פה מוסיקה כמו ההורים שלי, ולצערי הילדים שלי לא מנגנים (למרות האשליה שאם יש פסנתר בבית הילדים ינגנו. מכסימום ישירו קצת עם אמא שלהם), ולאחרונה מנגנת גם קצת פחות, אבל מוסיקה מלווה אותי פה יותר מאשר בחיי בתל אביב – אנחנו יוצאים להופעות קטנות וגדולות כל הזמן, על חלק כתבתי פה בבלוג, נהנים מהמוסיקה.

והנה הערב, כמה דקות אחרי שסיכמתי עם אורית את הפרטים של הפוסט הזה, התקשרה מירי (הם חזרו לארץ בקיץ ומצאו לאחרונה בית). הזמינה אותנו לבוא לארוחה, תשמח להתייעץ על העיצוב קצת, ואה, הפסנתר.

" מירי, זה ממש לירי" אמרתי לה.

שלוש שנים הן זמן מספיק להבין שהאהבה הזו פה להישאר. בעוד שאז חששתי לשבור קירות ולהשקיע אלפי שקלים בתחביב שאין לי מושג אם אחבב, היום אני יודעת שהפסנתר הבא שייכנס לבית הזה יהיה כולו שלי. אמנם הוא לא ילווה את הדו מי סול הראשונים שלי, אבל הוא ייקח אותי מהמזורקה הראשונה שלי של עד לוואלסים של שופן, ואז אולי אשמע שוב את אמא שלי מנגנת, מאצבעותי.

ועכשיו, כמה שעות אחרי, אני מתחילה להתגבר על עצב הפרידה ולהתחיל להתרגש. פסנתר משלי. הפסנתר שלי.

אני מסיימת באחד הוולאסים שאמא שלי ניגנה, שופן אופוס 64 מספר 2, שתמיד הופך אותי סנטימנטלית במיוחד, בטח היום.

לחיים יש טיימינג פצצה. אל תוותרו על חלומות.

תודה למציאת הרשת הכמעט אחרונה שלי, דניה , על הצילומים וההתגייסות.

עוד חוטים ורודים זרחניים ועוד על התלהבות מסוגים שונים תוכלו למצוא היום אצל:

כנרת רוזנבלום, הפריזאית הפרטית שלי.

אפרת בקפה ויפה

נתנאלה במוזה ויצירה

קרן בפרפרים

פרוייקט ההתלהבות באנר לפרויקט

להמשך קריאהפוסט פסנתר