פוסט פסנתר

יצא, שבמקום להיות פוסט התלהבות זה פוסט פרידה. בסוף תבינו. אז אורית גידלי, מציאת רשת שהתלהבתי ממנה בשניה שעלתה בחכתי, שהיא בלי לדעת בכלל היתה לי אחות תאומה, להתלהבות כמובן, הוציאה עוד ספר מקסים "נונה ומחק האויר". ספר על נונה שמוחקת את ההתלהבות שלה ומגלה שזה אולי עושה קצת פחות צרות עם אנשים (אנשים כבויים, אנשים שמכבים, פויה!) אבל עושה גם הרבה פחות כיף. ובהתלהבות שלה, רתמה אורית כמה חברות בלוגריות מתלהבות שמצאה היא ברחבי הרשת לכתוב על ההתלהבות שלהן. ואחרי דיונים עם עוד מציאה שהתלהבתי ממנה ממזמן, מצאנו את המקום הכי פחות צפוי והכי מדויק מבחינתי: הפסנתר שלי. כשאני מתלהבת אני מדברת. המון. בקולי קולות. תופסת המון מקום במרחב ומנופפת ידיים, בהמון אנרגיה. כל מי שפגש אותי יודע שאני מדברת המון. אבל התלהבות ארוכת שנים, שמלווה אותי מילדותי, היא שונה. זו שאין לה מילים. מוסיקה. את השפה הזו למדתי לדבר בגיל צעיר מאד, וכמו כולם עברתי את ההתחלה הצפויה של חלילית בכתה א' וב', אחריה כינור ("עם אצבעות כאלו ארוכות, איך לא?") במשך שלוש שנים של סבל יחסי. לימודי הכינור שלי נפסקו בתחילת גיל ההתבגרות בגלל שני אירועים: מורה רומניה מבוגרת הוחלפה בחתיך צעיר שאי אפשר להיות איתו באותו החדר ולדבר על "ויבראטו" כשאת בת 11, ותקיפה מינית בדרך לשיעור הכינור - נער קרא לי מבין השיחים. דיבר איתי, ראה את הכינור, לקח אותו, והסכים להחזיר לי אותו רק תמורת נשיקה. מאז, בהדרגה, הפסקתי ללכת שוב לקונסרבטוריון ברחוב הל"ה בגבעתיים, למרות אהבתי הגדולה גם לשיעורי ההאזנה, בהם האזנו ליצירות גדולות וניתחנו אותן. בתיכון למדתי בתלמה ילין לצד מוזיקאים מוכשרים מדי, ואני במגמת ציור בכלל, וכמו כולם קצת לקחתי גיטרה ליד. אמא שלי, בשנות הארבעים שלה, וכמעט עם פרוץ המחלה שלה, הגשימה חלום ישן והתחילה ללמוד פסנתר אצל נורית השכנה. היה לה כשרון גדול לזה. אני ניסיתי קצת, ולא הצלחתי להתמיד, כי כשרון זה לא מספיק. בבית שלנו תמיד שמעו מוסיקה. רק מוסיקה קלאסית. באחת ממגירות השידה השחורה בסלון היו מסודרות בשורות ארוכות מאות קסטות, ממוספרות ומוקלטות - מי מהרדיו ומי מתקליט. מעל לשידה עמדה קופסה עם כרטיסיות, ובכל אחת מפורטת היצירה שבקלטת. לא גדלתי עם ידע עמוק במוסיקה קלאסית כמו עמיתי לבית הספר, אבל יחסית לנערה צעירה ידעתי לזמזם כמה עשרות יצירות, ואהבתי מאד את הפסנתר. בצבא ואחריו המוסיקה המשיכה ללוות אותי מכל הכיוונים, באולפן. מ"בוקר טוב צה"ל" הפרוע בחמש בבוקר, דרך "לילה טוב" עם תמר מרום בלילה, הרבה לפני שהרדיו ידע לשדר שירים שקטים ברצף, ועד שעות של להיטי גלגלצ. שנים ישבתי ואילתרתי קול ב' לכל שיר אפשרי, פיתחתי מיומנות לריקוד אולפן פרוע רק בפלג הגוף העליון, יצאתי לרקוד. המוסיקה היתה שם כל הזמן, כמאזינה ומשדרת. קצת לפני גיל 40 הגשמתי עוד חלום והצטרפתי למקהלה מקסימה ותל אביבית, גם ממנה הועפתי בגלל הפה הגדול שלי. לקראת גיל ארבעים הבנתי, כמו שאומר טונה "על מה אפשר לוותר? כמה נשאר להגשים?", שאין יותר חלומות. יש בולשיט שאנחנו מספרות לעצמנו, ויש משימות שצריך לעשות וזהו. חברה טובה עם חשקים דומים הכניסה פסנתר לביתה. נסיון נגינה וקריאת תווים קלוקל הבהיר לי שאני מזדקנת. איטס נאו אור נבר. התחלתי לברר איך אני מכניסה פסנתר לדירה הקטנה שלנו בתל אביב. ראיתי שתקוע, חשבתי לוותר. אבל אז, ימים ספורים לפני שעברנו לכרמי יוסף, הזמינו אותנו חברינו מירי ונירי,…

להמשך קריאהפוסט פסנתר