מכירים את ז'אנר הסרטים בהם ילדים מקבלים לידיהם קלטת או ווקמן, ואמורים לנחש מה זה?
אז תהיתי כמה זמן יעבור עד שילדים לא יזהו עיפרון.
לפני שאתם אומרים "זה בחיים לא יקרה", ספרו לי מתי בפעם האחרונה יצא לכם להחזיק עיפרון? לא עט. עיפרון.
לשמחתי אני אוחזת באחד המקצועות הבודדים בו אוחזים עיפרון פה ושם. נראה לי שגם אחוז גדול מהקוראות והקוראים של הבלוג הזה אוחזים בחיבה דומה למכשירי כתיבה ומוצרי נייר שעוברים שדרוג ממוצר צריכה יום-יומי ל "פריט לייפסטייל יוקרתי".
מזה כמה שנים, שאני לא יכולה לכתוב, לא כל שכן לשרטט, בעט. רק בעיפרון. ולא סתם בכל עיפרון. רק בבלאקווינג שלי.

עיפרון בלאקווינג. הבלוג של רונית כפיר

ההבדלים בין סוגי העפרונות השונים של פאלומינו.

את הבלאקווינג הראשון פגשתי בחנות בצפון לונדון. נסעתי לכנס שהיה אז בחיתוליו, Meet the Blogger, שכמו אחרים שימש לי בעיקר תירוץ לארוז את עצמי ולנסוע ללונדון אחרי היעדרות בת כ-15 שנה (יותר מידי!). הכנס היה מאכזב ובעיקר מאד מקומי (למרות ששמרתי על קשר עם כמה בלוגריות שהפכו לעסקים פסיכיים מאז!) אבל ההשפעה של הסיור עם טינה ברנשטיין נותרה עד היום. כשביקרנו בחנות מעוצבת בנוטינג היל, קיבלנו מן "עיפרון מעצבים מגניב כזה" במתנה. זה היה המפגש הראשון וההיסטורי שלי עם עיפרון ה Blackwing של חברת Palomino. שמרתי אותו עד שהיה בגודל של 2 ס"מ ולא ניתן לאחיזה..

עיפרון בלאקווינג 602. הבלוג של רונית כפיר

הצעת הגשה. לא הייתם צריכים.

מדובר בעפרון שאינו קשה כמו עפרונות ה HB הנוראיים שהורגלנו אליהם בילדותנו ולא רך כמו עפרון רישום. אולי הוא משהו כמו 2B, בעצם. אפשר ללחוץ עליו או לכתוב עליו ברכות, הוא נעים ונוח. אני מתה עליו, זה לא רציונלי.
ובעצם, אולי אני פשוט קורבן של מיתוג מוצלח, כי יש מאחוריו סיפור שלם וקהל מעריצים עצום. חגית אזולאי רוזנס כתבה בבלוג שלה שהוא ה"Moleskin של העפרונות". בול. אותו קהל יעד ואותם ערכי איכות-וסטייל/סטטוס של יודעי דבר פלצניים כמעט עם נטיה לחבב פריטים מעוצבים.

עפרון בלקווינג של פלומינו Blackwing. הבלוג של רונית כפיר

אפילו ג'סיקה היש משתמשת בו (לחצו כדי לדעת מי זו).

עיפרון בלקווינג של פלומינו Blackwing. הבלוג של רונית כפיר

משולחנו של..

"אבא שלך עץ?"

אז בואו נכיר קצת:
עיפרון הבלאקווינג מיוצר על ידי חברת פאלומינו, ששייכים לחברת סידר קליפורניה, אבל כשהופיע לראשונה, לפני כמעט שבעים שנה, ייצר אותו אברהרט פאבר.
העיצוב שלו כמעט שלא השתנה מאז. למעשה, זה חלק מהקסם הוינטג'י שלו.
המכורים אליו יאמרו, שזה בזכות העופרת הרכה שלו – מספיק כדי לכתוב מהר אך לא רכה עד כדי להישחק מהר מידי.
שורת המכירה שלו כתובה על כל עפרון באותיות גדולות: "HALF THE PRESSURE, TWICE THE SPEED" – חצי מהלחץ, וקצב כפול.
אבל זו לא רק הנוחות. זה כל השפיל:
הוא יפהפה: יש לו גוון אפור מתכתי (הוא מגיע בעוד גוונים), מוחק ריבועי שחור, אותו ניתן לשלוף ולהחליף ומאחז מתכת מוזהב שאוחז במוחק.
לפני עידן המחשבים, העיפרון היה מכשיר הכתיבה והאיור העיקרי של יוצרים רבים, ולכן להשקיע בעיצוב שלו נשמע לא פחות הגיוני מלהשיק בדגם חדש של מק.
ובואו נודה: הוא גם סמל סטטוס. אם יש לכם בלאקווינג אתם משתייכים לקבוצת איכות (והפןך: אולי יש לכם כי זה מועדון שאתם רוצים להיות חברים בו): הסופר ג'ון סטיינבק כתב רק בו, צ'אק ג'ונס – מאייר, אנימטור מפיק ובמאי, ובעיקר אבא של באגס באני, דאפי דאק וחבריהם ללוני טונס השתמש רק בו, וכמותם גם סטיבן זונדהיים, ארנסט המינגווי ועמם זמרים, משוררים ואנשי רוח ועיפרון רבים ומוכרים.

במקום שאני אספר את הסיפור: חובה לצפות בסרטון המושלם הזה, שמספר אותו פלוס ציורים:

והנה הוא בידיו של פול קינזי ממד מן. יש כמה משוגעים לדבר, שמשימת חייהם היא לאתר את העפרונות הללו בסרטים ישנים, מודעות וסצינות. למעשה, יש בלוג שלם שמוקדש לזה! אם אתם משוגעים חובבי משוגעים – זה המקום שלכם.

עוד בלוג שמקושר אל פלומינו הוא Pencils.com ובו יש גם אמן עפרון שבועי, עם רישומים מעוררי תדהמה, לעיתים.

עפרון בלקווינג של פלומינו. הבלוג של רונית כפיר

פול קינזי ממד מן מחזיק את הבלאקווינג 602 בפרק של הסדרה.

עיפרון בלקווינג של פלומינו. הבלוג של רונית כפיר

למרות שהייתי מצפה לראות אחד אצל סטאן או אצל פגי. מזהים משהו?

אז מה אני עושה בעיפרון?

  • סקיצות – למרות הדימוי המגניב ולמרות רעי למקצוע, אני לא מתחזקת מחברת סקיצות בה אני משרבטת. אני כן משרטטת ומציירת בפגישות ייעוץ ללקוחות שלי רק בעפרון.
  • פגישות ביומן אני מסמנת רק בעיפרון, כי הן זזות לפעמים. יש לי יומן מיוחד שאני מאוהבת בו, ויום אחד בקרוב אכתוב גם עליו בבלוג. ואפילו יש לי לקוחה, שלא רק משתמשת באותו היומן, אלא גם מטורפת על העפרון הזה. יחידת-הסגולה הזו קיבלה ממני במתנה קופסא שלמה של בלאקווינג שקניתי בצ'יינה טאון בסן פרנסיסקו (ואז מצאתי אותה יותר בזול בחנות המוזיאון לאמנות מודרנית)
  • קוראת. אני קוראת עם עיפרון.
    התואר הראשון שלי, היחיד עד כה, הוא בספרות אנגלית. הגעתי למקצוע הזה כי זה מה שאהבתי בתיכון. אהבתי את זה בתיכון בזכות המורה שלי לספרות אנגלית – תמר אלפר, שבשיעור הראשון פרסה עלינו את תורתה החכמה " Always read with a pencil". מאז, כל הספרים שקראתי מסומנים בעיפרון, פסקאות ומשפטים חכמים שאני יכולה לחזור אליהם תמיד. בשנתיים האחרונות אני לא קוראת יותר אלא מאזינה לספרים, ומתכוונת לכתוב על זה בקרוב פוסט נוסף. אחד החסרונות בהאזנה לספר הוא, שלמרות שאפשר לסמן מיקום עם סימניות, זה לא אותו הדבר כמו לסמן משפט מחץ בקו, או לכתוב לידו הערות, ואחר כך לחזור אל המקום המדוייק, גם כעבור שנים, בזכות זיכרון חזותי של מיקום, למשל.
בלאקווינג 602 של פלומינו. הבלוג של רונית כפיר

15% הנחה עם הקוד BWPRONIT

רוצה גם עיפרון בלאקווינג?

החדשות הטובות! Yoolettta, חנות הנייר ומכשירי הכתיבה המקסימה בכיכר מסריק, הם היבואנים הבלעדיים של העפרון הזה בארץ, ולכבוד הפוסט ארגנו הנחה מיוחדת לקוראי הבלוג! אני בטוחה שגיריתי את בלוטות העופרת שלכם, אז הנה קוד קופון שתוכלו להשתמש בו בחנות.
הקוד BWPRONIT ייתן לכם 15% הנחה על כל מוצרי פלומינו (עפרונות שבמלאי ומחקים להחלפה).
זה מאד משמח אותי כי זו פעם ראשונה שיוצא לי להעניק הטבה לקוראים שלי, ואני מאד אוהבת את החנות יולטה ואת כל מה שהיא מסמלת. אז תהנו!

אני מזהירה אתכם – זה ממכר. ספרו לי על זה!

blackwing 602 עיפרון בלאקווינג 602. הבלוג של רונית כפיר

עכשיו ב 15% הנחה. בלינק הזה.

נ.ב. – הנטייה הטבעית שלי היא לכתיב חסר. אני תמיד כותבת "עפרון" בלי יוד (כמו "אִמא". או "נעים מאד" במקום "מאוד"). אבל גוגל הראה לי שיש רוב מוחץ לעיפרון עם יוד, ולכן בלעתי את גאוותי הריקה והוספתי. עם הקוראים הרגישים הסליחה.

בשעת שעמום של קיץ, כשהראש מלא מידי אחרי שיעור בדיני עבודה, נתקלתי בסדרה של נטפליקס, עם הכותרת המושכת "הבתים הכי מוזרים בעולם", משום מה תרגום ל- The World's Most Extraordinary Homes, ובגלל שאני כזו נחמדה, רצתי לספר לכם. כרגיל, התמונות יובילו אתכן אל המקור שלהן, ואם סקרנות מניעה אותך – שווה ללחוץ על הלינקים ולשוטט. אני יודעת, זו לא סדרה טרייה ממש, ועכשיו יש לה גם עונה שניה, ובה פרק מוקדש לישראל, אבל למקרה שפספסתם – שווה!
בשיתוף פעולה בריטי ביותר בין ה BBC לבין נטפליקס, משוטטים יחד השחקנית הבריטית קרוליין קוונטין, שמוצגת כ"חובבת נדל"ן" והאדריכל הבריטי פירס טיילור מ-Invisible Studio בין בתים שהם באמת יוצאי דופן. בעונה הראשונה ארבעה פרקים, וכל אחד מתרכז באתגר תכנוני בסביבה שונה: הרים, יערות, חופים, ומתחת לאדמה. כן, זה מדהים כמו שזה נשמע.
בעצם, זה הרבה יותר.
למעשה, אחרי שראיתי רק את הפרק הראשון רצתי לספר לכם, שתבואו גם. אין לי ספק שהפרקים הבאים יהיו מדהימים לא פחות.

סדרת אדריכלות נטפליקס הבלוג של רונית כפיר

Tucson Mountain Retreat, Tucson, Arizona, DUST, architect/contractor

סדרות אדריכלות של ה-BBC

זה לא דבר שמפסידים. מעבר לאדריכלות המהממת והנופים עוצרי הנשימה, שני המנחים של התכנית נהדרים כל אחד בפני עצמו, והחיבור בינהם מלא התלהבות וסימפטיה. הם מקפצים יחד על גג בית שנבנה מכנף של מטוס בואינג 747 ישן בקליפורניה, מבלים לילה ומתקלחים חדר לצד חדר בוילה מדברית באריזונה (אין וילונות! הכל פתוח לנוף!) ונוסעים מיבשת ליבשת. הצירוף של מומחה והדיוט מביא לצופים שתי נקודות מבט – האחת שלה, שמעבירה את חוויית הצפיה של חובבי האסתטיקה, הטיולים והאדריכלות, והפרשנות וההסברים של טיילור מוסיפים ידע והבנה לתהליכים ולתוצאות.

סדרת אדריכלות נטפליקס הבלוג של רונית כפיר

איפה בראשית ואיפה הם. המדבר של אריזונה Tucson Mountain Retreat, Tucson, Arizona, DUST, architect/contractor

סדרת אדריכלות נטפליקס הבלוג של רונית כפיר

Tucson Mountain Retreat, Tucson, Arizona, DUST, architect/contractor

אחרי ביקור בבית, אליו הם מגיעים עם הוראות ומפתח בלבד, וחווים אותו בצורה ראשונית ונקיה, הם פוגשים את הדיירים ולעיתים את המתכננים (יחד או לחוד) ומשוחחים איתם על התהליך: לא רק על הגשמת החלום (בדרך כלל זה מתחיל בבעלים שקונים את הקרקע בליבה של איזו שמורת טבע הורסת) ומציאת הפרטנר האדריכלי להגשמתו, אלא גם על תהליך הבניה, שלרוב מורכב מאד, ואפילו על העלויות והתהליכים תוך כדי. השיחה עם בעלת בית-המפלט בהרי מדבר אריזונה, למשל, רומזת על קשיים תקציביים וזוגיים לא פשוטים בתהליך הבניה המטורף, שעלה מיליוני דולרים. מה שנקרא, צרות של עשירים, גרסת האדריכלות. כך אנחנו זוכים להצצה דמויית-ריאליטי קצרה.

סדרת אדריכלות נטפליקס הבלוג של רונית כפיר

דלת החלל הציבורי נפרדת מהכניסה לחדרים. יש לצאת החוצה כדי להיכנס אל חדרי השינה. Tucson Mountain Retreat, Tucson, Arizona, DUST, architect/contractor

סדרת אדריכלות נטפליקס הבלוג של רונית כפיר

Tucson Mountain Retreat, Tucson, Arizona, DUST, architect/contractor

מעפר אתה

את הבית המקסים הזה בנו סטודיו DUST, שהחל משיתוף פעולה בין שני אדיכלים יוצאי מערב טקסס והוקם בטוסון, אריזונה. כמו רבים מהאדריכלים המוצגים בתכנית, הם מחויבים לשמירה על הסביבה, שימוש בחומרים ושיטות בניה טבעיות, ומספרים שרק שלושה קקטוסים הועתקו ממקומם בתהליך הבניה של הבית הזה. הבית נבנה בשיטות בניה מקומיות מאבן מקומית עם קירות עבים, ששומרים על הקור של הבית ביום ועל החום בלילה.

אפילו בתור אתר בניה זה יפה. DUST אדריכלים, הבית בבניה.

הם גם עיצבו את הכסאות בפינת האוכל, ואת אלו שנמצאים בחוץ. מה שקצת חסר לי בתכנית, שאינה מתיימרת לפנות לקהל מקצועי, הוא פוקוס מעט יותר מקצועי ואדריכלי. לא בכל הבתים אנחנו שומעים מהאדריכלים על התכנון (למשל כאן הם לא הופיעו) אולי זה יגיע בפרקים הבאים ובעונה הבאה, ואולי לא. את התחקיר תמיד אפשר להמשיך ולעשות אחרי זה לבד.

סדרת אדריכלות נטפליקס הבלוג של רונית כפיר

הכניסה לבית מורכבת ממדרגות בטון מפוסלות Tucson Mountain Retreat, Tucson, Arizona, DUST, architect/contractor

רואה ואינו נראה

האדריכל, שמוביל את התכנית, הוא פירס טיילור הבריטי, בעליו של המשרד "Invisible Studio". שם גאוני, כשחושבים על זה, שמעביר את התחושה של חוסר-אגו שעוברת גם בסדרה. המטרה שלי אינה להשאיר חותם על הטבע, אלא להתבונן בו מבפנים, להשתלב בו בלי להיראות.
הסטודיו בנוי על שיתופי פעולה, עוסק באדריכלות בינלאומית ומקומית תוך דגש על חינוך ומודעות סביבתית ופוליטית. הם מתעניינים לא רק בקשר בין הבית לסביבתו הטבעית, אלא גם בקשר של החומרים המקומיים וטכניקות הבניה. בתכנית טיילור מביא את זה לידי ביטוי, כשהוא שם דגש (ומן הסתם גם בחר את הבתים שעושים זאת) על החיבור בין התכנון והביצוע לבין הטבע, בין אם זה החום המדברי של אריזונה או השלג הנערם באלפים.

אחרי תכנית אחת אתם תמשיכו לצפות גם בגללו. הוא עצמו גר בבית מהמם בתוך יער, שנקרא Moonshine עם אשתו וארבעת ילדיהם. כדאי לכם מאד לראות את הבית כאן. הבית, שנמצא ליד העיר BATH, נבנה על יסודות של בית משנת 1786 ונמצא באמצע יער. אפילו השביל הקרוב מרוחק 400 מטרים מהבית, ובתהליך הבניה לא פגעו בכך לשם הגישה.

ככה זה נראה בחורף. אור-ירח, ושלג.

סדרת אדריכלות בנטפליקס. הבלוג של רונית כפיר

זה הנוף שלו מהמטבח. פירס טיילור בבית שלו, מונשיין.

סדרת אדריכלות בנטפליקס. הבלוג של רונית כפיר

בית מהמם באמצע היער, עם שטיח של איקאה ומפה של מרימקו. רוצה גם. מונשיין של פירס טיילור.

אחרי נסיעה של שעה מלוס אנג'לס הם מגיעים לבית בהרים שנבנה מכנפיים וזנב של מטוס בואינג 747 ישן. בעלת הבית, מהבעלים של חברת מרצדס בנץ, מספרת שהיא הבינה שנתקעה עם מטורף בשלב שכבר היה מאוחר מידי. היא מספרת את זה בשמחה וצחוק.. בית מוזר ומדהים. אחרי קפיצה קטנה לניו זילנד (אני אשאיר קצת לעיניים שלכם) הם מגיעים לבקתת סקי באלפים השוייצריים. את הבקתה המודרנית והמינימליסטית תכננו האדריכלים גבריאל האצלר והשותף שלה ובן זוגה (אם הבנתי נכון) אנדריאס פורימן למשרד AFGH, שנושא את ראשי התיבות שלהם. שווה למצוא אצלם פרויקטים דומים של בתי סקי.

בגלל הזווית שלה, לא נערם שלג בכניסה. AFGH אדריכלים. בקתה בשוויץ. צילום: Valentin Jeck

AFGH אדריכלים. בקתה בשוויץ. צילום: Valentin Jeck

תכנון פשוט, שלוקח בחשבון קשיי בניה ותנאי מזג אוויר. הבית נבנה ביום אחד מפריקסטים.

אם הפוסט עשה לכם חשק לחוות נופים מרהיבים ומרחבים, ואפעס, בדיוק אין עליכם כמה עשרות מיליונים לשכור את שירותיהם של טובי האדריכלים בעולם או מסוקי תובלה פרטיים להובלות אל פסגות ההרים, אולי תוכלו להתנחם באוהל מתחת כיפת השמיים והרבה דמיון. זה מה שאנחנו עשינו לפני שנה.
על פי הפירוט, העונה השניה מחולקת לפי מדינות (שזה טיפה פחות מעניין מפני השטח או סגנונות) אבל החדשות הטובות הן, שהם גם הגיעו לפרק שלם בישראל. ספרו לי על סדרות אדריכלות ועיצוב אחרות שאני חייבת לראות, ואני בינתיים רצה לראות את הפרקים הבאים!

1 . ג'סיקה היש נראית קצת אחרת כל פעם, אבל תמיד מחייכת.

ג'סיקה היש. הבלוג של רונית כפיר

Photograph by Kari Orvik

זה קצת מזכיר לי אותי. הבנתי לאחרונה שאני פחות מתחברת לאנשים שלא מחייכים בתמונת הפרופיל שלהם, גם באתר שלהם. למה לא לחייך?

2. גם העבודות שלה מחייכות

היש היא מעצבת אותיות, מאיירת אותיות ומעצבת פונטים. היא כתבה ספר על עיצוב, יש לה שיעורים אונליין בסקילשייר וחיפוש יביא אתכם אל לא מעט סרטים שלה. יש לה עוד כמה פרויקטים אינטרטיים צדדיים (בהמשך הפוסט..). העיצובים שלה הרמוניים וזורמים, נעימים ולפעמים מלאי הומור, ממש כמוה.

3. היא מתגמלת סקרנות בנדיבות.

שזו בעצם דרך לעודד סקרנות, שמולידה יצירתיות.
ההצלחה של היש החלה בעקבות פרסום פרויקט יומי שנקרא Daily Drop Cap בספטמבר 2009. "דרופ קאפ" היא האות הגדולה שמציבים לעיתים בתחילת פסקה או עמוד. היש העלתה בכל יום אות מעוצבת לאתר חינמי ואיפשרה לאנשים להוריד אותה ולהתקין. הפרויקט לווה בהסברים ברורים והפך פופולרי במהירות. משם הדרך להצלחה היתה קצרה, ופרויקטים משגעים החלו לזרום אליה. בחנות שלה אפשר לקנות פוסטרים עם ציטוטים. היא גם כותבת לאיזו מסגרת איקאה הפוסטר יכול להתאים..
אני בדרך כלל שונאת כאלו, אבל שניים תפסו את עיני. הראשון הוא זה שלמעלה:

"The right way to live life is to give no Fucks but lots of Damns".
בתחתית חתומה @hels.
לא הבנתי את משמעות המילה הזו, ובעצת חברה גיגלתי את הביטוי. הגעתי לחשבון הטוויטר של הלן רוזנר, מבקרת אוכל בניו יורקר (שאומרת על עצמה: "I'm from the Midwest but I'm not nice". אהבתי). חיפוש קצר גילה לי שמדובר בציוץ של רוזנר, שהיש התלהבה ממנו והפכה אותו לפוסטר!

מחצית מהכנסות הפוסטר הזה נתרמות ל- ACLU, האיגוד האמריקאי לזכויות אזרח. סקרנות ונדיבות הם שני כוחות חזקים, שיכולים להניע חיים שלמים וגם קריירות. היש מרבה לפרגן לעמיתים שלה, לתת קרדיט, להתנדב (רק כשהיא רוצה!) ולעודד סקרנות של אחרים. האתר שלה מלא בלינקים, שמציעים עולם ומלואו לחובבי עיצוב. היא מאפשרת גישה נוחה למידע למי שמתעניין בה, עונה על שאלות לפני ששואלים בצורה נעימה ואסרטיבית (עוד בסעיף 8). בקריירה שלה, נראה שהיא ממוקדת מאד מצד אחד, אבל מרשה לעצמה ללכת אחרי הסקרנות שלה, ולעסוק בפרויקטים צדדיים מגוונים ומעניינים. בכל פעם שנכנסתי לאתר שלה מצאתי בו עוד ועוד דברים.

4. היא אוהבת להכין שיעורי בית ולקרוא ספרים

אחד הפרויקטים המהממים שלה, בעקבות האותיות התחיליות, היה סדרת ספרים לפי ה-ABC להוצאת פינגווין. היא קראה את כל הספרים ועיצבה להם את העטיפות. לי יש תואר ראשון בספרות אנגלית. רק אומרת שקראתי את כולם:

עיצוב אותיות, ג'סיקה היש. הבלוג של רונית כפיר

עיצוב אותיות, ג'סיקה היש. הבלוג של רונית כפיר

עיצוב אותיות, ג'סיקה היש. הבלוג של רונית כפיר

5. והיא עיצבה את זה בצבעי הקשת.

שייראה טוב יחד על המדף! שווה לראות את הסרט בו פנגווין מסבירים על תהליך העיצוב של כל הסדרה. יופי של דברים יש שם.

ג'סיקה היש מעצבת פינגוין. הבלוג של רונית כפיר

ג'סיקה היש מעצבת פינגוין. הבלוג של רונית כפיר

6. אנחנו משתמשות באותו העפרון:

כן, זה נהיה קצת קריפי מצידי אבל לא יכולתי שלא להבחין בו, בעפרון הבלקווינג של פלמינו. מי שמכיר אותי כבר יודע איזה ערך אני מייחסת לו. אפשר למצוא אותם בארץ בחנות יולטה.

ג'סיקה היש מעצבת. הבלוג של רונית כפיר

בסרט הזה תוכלו להכיר אותה ואת העבודה שלה:

7. יש לה צילום של "אל קפיטן" על שומר המסך שלה!

טוב, אם אנחנו כבר בקריפיות. היש גרה ועובדת בסן פרנסיסקו, ורק הגיוני שנסעה למקום המושלם הזה. אילו אני גרתי בקליפורניה גם אני הייתי נוסעת ליוסמיטי כל סופשבוע כמעט ובוהה בסלע המושלם הזה. וזה לא קריפי. רואים את זה בבירור בסרטון.

Jessica Hisch, ג'סיקה היש. הבלוג של רונית כפיר

8. אין לה "לא נעים לי..". והיא מתעסקת בגבולות עם לקוחות!

נתקלתי לראשונה בשם שלה בתרשים הזרימה הנהדר "האם כדאי לי לעבוד בחינם", שהוא אחד מהפרויקטים הצדדים שהיא עושה למען מעצבים גרפיים ומעצבי אותיות. רבקה נרקיס, צלמת, שנתקלה בתרשים הזה וגם לה נמאס לקבל "הצעות" לעבודה בחינם יצרה איתה קשר, קיבלה רשות לתרגם והעלתה את זה לפייסבוק. גם היא אשה כלבבי. יוזמת! רבקה נענתה לבקשה שלי לשנות את התרגום המקורי כך שיהיה יותר נייטרלי מבחינת מגדר (קצת פחות "אתה") כי עבודה בחינם היא בעיקר בעיה של נשים.. בנתיים הנה הגרסה הראשונה, וכשתהיה השניה מוכנה אעלה אותה גם לעמוד הפייסבוק שלי, נעים מאוד.


אבל התרשים הזה הוא כלום! באתר שלה יש לה מחולל תשובות ללקוחות, שעונה חד וחלק, בקלות, אלגנטיות ואסרטיביות על בקשות של לקוחות על פי סינון: האם זה חבר? (בשמחה, אם אתה נותן לי חופש אמנותי מלא. וחשוב שיהיה ביננו חוזה!) זה מלכ"ר? זה עסק? יש להם תקציב דחוק? אז לא. יש תקציב יפה? שלום, בואו נדבר עסקים.

ג'סיקה היש. מכתב ללקוחות. הבלוג של רונית כפיר.

אין תקציב? אין עבודה. מכתבי תשובה ללקוחות באתר של ג'סיקה היש

אם את עצמאית או אתה עצמאי, ממליצה לשנן את התרחישים כאן ולהתאמן עליהם. כן, זה כל כך פשוט. יש לה מאמרים נוספים שעוסקים בתמחור עבודת עיצוב ועבודה עם לקוחות.

9. היא מעולה עם טקסטים

הניסוחים שלה במכתבים האלו מדויקים, ובאותה הנדיבות היא גם מציעה באתר שלה 4 גרסאות שונות לביוגרפיה שלה (תחת "מידע לעיתונות") החל משורה אחת ועד עמוד שלם. הפוסטר הזה הוא ציטוט של עצה שהיא נתנה למעצבים צעירים בראיון: "מה שאתם עושים כשאתם דוחים את העבודה שלכם הוא מה שאתם צריכים לעסוק בו כל חייכם". חברה שלי שאלה אותי אם קיפול כביסה נחשב.
את עצמה היא מגדירה Procrastiworker, שזה שילוב של "דחיינות" (procrastination) עם עבודה. זה מזכיר לי את הפרק בספרה הנהדר של אליזבת גילברט, "Big Magic" שעוסק בסקרנות (ראו סעיף 3): גילברט ממליצה שנרד קצת מעניין ה"תשוקה", שלמענה אנשים עושים מעשים דרמטיים, ונסתפק בסקרנות. סקרנות שואלת שאלה פשוטה: מה מעניין אתכם? וזה לא חייב להיות משהו גדול מהחיים. מה מעניין אתכם ממש ברגע זה? הלינק הזה? יאללה תלחצו עליו. היא גורסת שאם לא נעצור את הסקרנות שלנו, נגיע למקומות שיחזיקו את היצירתיות שלנו בוערת. ונראה שהיש חיה ויוצרת בדיוק כך. גם הציטוט הזה לגבי עיסוק ועבודה, מתחבר לזה.

ג'סיקה היש. הבלוג של רונית כפיר

10. היא מוכשרת לאללה

וזה צירוף של עבודה מדויקת, מבוקרת ומאורגנת ( 10.א. שולחן העבודה שלה מסודר כל כך!) עם כשרון וקלילות. הנה למשל השיפורים שהיא עשתה בלוגו של מיילצ'ימפ, שדרכו קיבלתם את ההזמנה להגיע לבלוג שלי (מה, לא? אז תירשמו למעלה לעדכונים!) ועוד אחרים בעמוד הלוגואים באתר שלה.

עיצוב לוגו ג'סיקה היש. הבלוג של רונית כפיר

גם כאן ניכרת הנדיבות שלה, וההבנה שהדרך הטובה ביותר ללמוד היא ללמד. הנה פוסט שלם בו היא מסבירה כיצד ומדוע הגיעה מהגרסה הישנה לחדשה.

11. והיא נותנת גם לי להרגיש ככה:

אחד הפרויקטים המעולים שעשתה, הוא אתר "אלפים מתחת ל-90" שהוא תשובה דמוקרטית ומגניבה לפרויקטים כמו "שלושים מתחת ל-30", של מגזין פורבס אליו נבחרה (פעמיים!), ורבים אחרים בעולם.
אתם רק צריכים להיכנס לאתר הזה, להכניס את השם שלכם ועיסוק לבחירתכם, ותוכלו לקבל תעודה! כדי לשמור אותה עושים צילום מסך, ואם אתם לא יודעים איך לעשות צילום מסך, ג'סיקה תסביר לכם בלינק בתחתית.

ג'סיקה היש. הבלוג של רונית כפיר

12. התחפושת המשפחתית שלה להאלווין

13. ווס אנדרסון הוא לקוח שלה

ויחד איתו טיפניס, ספרי פיגווין, אמריקן אקספרס, רשת טארגט והרשימה רק הולכת ומתרחבת. כמו שהבנתם, שווה לעקוב אחריה, כולה בת 34, להיכנס לאתר שלה וללכת לאיבוד – כי אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים!

ממלכת אור הירח. ג'סיקה היש. הבלוג של רונית כפיר

לסיום, עוד סרטון, ותהיה (שימו לב לשולחן שלה). אם תגלו דברים חדשים ושווים שהיא עושה – ספרו לי!

ואחרי פרסום הפוסט מצאתי עוד משהו מעולה!

14. כשאתם גולשים באתר שלה, שימו לב לכתובת ה-URL!

תודו שהיא שווה, היא שווה היש שווה!
תהיה: איך ייתכן שבארץ לא צמחו טיפוגרפים שעוסקים באיור כזה של אותיות? במיוחד נוכח הדרישה לציטוטים שאינם תמונות בבתים של דתיים? או שמא ציטוטים קלישאתיים של חוכמת חיים עובדים רק באנגלית? ("פריז זה תמיד רעיון טוב" באמת לא ממש נשמע משהו).
היכן אתן, מעצבות גרפיות דוסיות מחוננות? הייתכן שפספסתי אתכן? אשמח להכיר.

העצה הטובה ביותר שלי למי שחוגג בת מצווה בבית מבוססת על הטעות הגדולה שלי: אל תוותרו על צילום מקצועי.

צלמת הבית עברה לקנדה, חשבתי שמדובר באירוע קטן וזה מיותר, וגם לא רציתי להגדיל עלויות.
עם עוד קצת מחשבה יכולתי להעלות לכאן עכשיו צילומים יפהפיים מהאירוע, כך שגם הפוסט הזה היה נראה הרבה פחות עלוב.
אל תחזרו על הטעות שלי: שכרו את שירותיה של צלמת מקצועית (או צלם) שתתעד את הרגעים המרגשים והיפים של האירוע הזה. בלינק הזה תראו כמה טוב זה נראה בבר המצווה של שחר..

בת מצווה ביתית. בלוג רונית כפיר

ולא, לא דוד עם מצלמה ממש טובה ולא חברה עם טלפון נייד. צלמת מקצועית, שיודעת להיות באירוע בלי שירגישו בה, שיודעת לתפוס את מה שחשוב ואיך שצריך. זה שווה כל שקל. כאמור, הפוסט הזה יעוטר בצילומים גרועים מהנייד שלי. תאמינו לי שזה מבאס אותי הרבה יותר משזה מבאס אותכם. עמכם הסליחה.

ועכשיו נתחיל:

את בת המצווה של עינב, בתי, שנחגגה בינואר 2017, ציינו בלימוד סקי משותף בחופשת סקי בת שבוע. שתינו למדנו לראשונה לגלוש. כתבתי על זה שני פוסטים בבלוג.

הפקת בת מצווה ביתית. הבלוג של רונית כפיר

ככה נראה צילום מקצועי. והיא בטח גבהה מאז ב-10 ס"מ..

כעבור כמה חודשים הבנו שאנחנו (וגם היא) רוצים לחגוג כמו שצריך, עם המשפחה הקרובה. הבית שלנו הוא מקום אירוח אידאלי ולכן בחרנו תאריך (סוכות) שלא היה קשור כלל לתאריך המקורי והזמנו את כולם לערב. בסופו של דבר, מהרגע שהאירוע קיבל אישור ועד שהתקיים עברו שבועיים רגועים יחסית. החגיגה היתה מקסימה ומרגשת, ואשמח לחלוק עימכם כמה רעיונות ותובנות.

בלי היסטריה ובלי חובות

כל מי שניסתה להרים חתונה בהפקה "צנועה ועצמאית" ודאי זוכרת, שבסוף זה תמיד יוצא יקר יותר. גם אירועים קטנים אינם זולים. קייטרינג ביתי טוב לא יעלה פחות מ-100 שקל לאורח, ואם התברכתם במשפחה של 35 עד 50 איש, הרי שכבר מדובר ב-5000 שקל. הוסיפו לזה צלמת ( שתעלה כשליש מהסכום הזה?), קישוטים והשכרת ציוד (שולחנות וכסאות) וכן, זול זה לא.
במקרה שלנו לא היו כלולות כאן עלויות הפקת "בוק בת מצווה", וכל ענייני השיער-איפור-בגדים. אם אתם משקיעים באירוע שיש בו תוכן ואנשים אהובים, נראה לי שצילומים טובים מהאירוע עצמו יוכלו להרכיב אלבום מקסים אחרי כן. גם על זה כתבתי כבר פוסט.

מראה אחיד וחגיגי: נושא או צבע

במקרה של הבת שלי זה היה ברור. בחרנו ללכת על אדום והפועל ירושלים. זה ודאי לא יפתיע את העוקבים אחרי..
בתור מתנת בת מצווה קיבלה עינב מאבא שלה מנוי לעונה של הפועל (כשהיתה בת 11) ומאז גם הפועל וגם הכדורסל נכנסו לה ולנו עמוק לחיים (למי שלא מכיר את הפוסט על חשיבות הספורט לנערות, ממליצה).

#יאללה_עינב, בת מצווה ביתית. בלוג רונית כפיר

תראו מה מצאתי בחנות סדקית

#יאללה_עינב. בת מצווה ביתית. הבלוג של רונית כפיר

והנה מספרי הזיג-זג נכנסות לפעולה. הן עוד ישובו!

עם כמות המקומות שמוכרים כלים חד פעמיים אונליין, אין בעיה לקנות כלים, מפיות ועוד המון אביזרי קישוט למסיבות בגוונים מתאימים. אני ממליצה לבחור גוון אחד או שילוב של שלושה, כשברור מה הגוון הראשי בינהם, וללכת עליו. במקרה שלנו קישטנו את הסוכה באדום (מפיות, נרות במרכז השולחן וכדורי נייר) וקישוטים נוספים באפור ולבן. הכנתי עציצי תבלין שהיו במרכז כל שולחן עם הנושא והגוונים, אבל גם בלי להכין (צרפו למספרי הזיג-זג ולאקדח הסיכות גם אקדח דבק! תענוג!) אפשר פשוט לקנות פרחים בגוונים המתאימים.

זו היתה הפעם הראשונה שעשינו שימוש בכלים חד פעמיים, ולקחנו צלחות מעלי דקל וסכו"ם עץ מקסים, שאמנם נראו יפה והתכלו, אבל קצת יותר מדי תוך כדי השימוש… הכפות וקערות המרק קצת ספגו את המרק.
אותם הכללים תקפים גם לעריכת שולחן ליל הסדר המתקרב. טיפ אחרי שני לילות סדר ענקיים שערכתי: מה שתמיד הורס את עריכת השולחן המהממת ביותר הן הגדות בגדלים וצבעים לא אחידים. אם את OCD כמוני – אולי שווה לחשוב על עטיפה אחידה לכל ההגדות, לפחות לרגעים הספורים בהם השולחן עומד יפה ומסודר.

בת מצווה ביתית. בלוג רונית כפיר

צלחות וסכו"ם מתכלים (קצת יותר מדי) והרבה אדום.

בגלל שהיינו בסוכה, הוספנו לה המון קישוטים ומנורות תלויות (לאיקאה יש שרשראות מנורות עם כיסויי לבבות אדומים שהתאימו לנו בול) וזה נהדר בכל אירוע. חשוב לדאוג לתאורה חזקה במקום בו יושבים לאכול (לא כיף לאכול בחושך) אבל תאורת אווירה נעימה מסביב, או לחלקים של הערב. נרות במרכז השולחן ומסביב למשל. אם יש לכם חצר גדולה, שווה להשקיע בשרשראות נורות על העצים ומסביב.

בת מצווה בבית. רונית כפיר בלוג

תאורה עמומה במרכז השולחן.

בבר המצווה של שחר ארגנתי מרכזי שולחן מקסימים עם ענפים מהיער ואיצטרובלים. האירוע התקיים בשבת ולכן גם משם אין לי צילומים מקצועיים. צריך לזכור שמה שיפה במראה של אירועים מהסוג הזה הוא האחידות של השולחנות. זה לא חייב להיות מפוצץ, כי זה מספיק מרשים ככה. כדורי הנייר היפים שנתלו בבית שימשו אותנו גם בבת המצווה.

בת מצווה ביתית. בר מצווה בבית. הבלוג של רונית כפיר

אני מאד אוהבת לתלות דברים מהתקרה. זה תמיד מוסיף חגיגיות ואינטימיות.

בר מצווה בבית. בלוג רונית כפיר

החגיגה בבית בסימן חגיגת הליקוט: איצטרובלים וענפים מהיער.

לבר המצווה של שחר הכנתי ברכונים, בגלל שחגגנו בשבת. הפעם ויתרתי, אבל כבר שנתיים סחבתי איתי רעיון לברכונים תואמים לעינב: שני הנושאים מהיער, ואפילו וורוד לבת:

ברכונים מעוצבים. בר מצווה בבית. הבלוג של רונית כפיר

הצילום של גלית לוינסקי. העיצוב של שירלי פלדה.

ברכון בת מצווה. בת מצווה בבית. הבלוג של רונית כפיר

וזה הברכון שלא הודפס. צילום של דניה מור-גורן, עיצוב שירלי פלדה.

אאוטסורסינג – כי לא חייבות לעשות הכל לבד

נעזוב שניה את העיצוב ונגיע לזמינות שלי להיות נוכחת באירוע.
אמנם יצא לי לארח את המשפחה שלנו בביתנו פעמים רבות (כולל בברית – מה חשבתי לעצמי?!) אבל הפעם היה לי ברור שאני מזמינה קייטרניג (היה גם ברור מהיכן אחרי ההצלחה בבר המצווה של שחר!).
אבל לא מספיק להזמין אוכל, שולחנות וכסאות. חשוב שיהיה מי שיעזור באירוע עצמו: לערבב את הסלטים ולהגיש, לחמם את הפשטידות והמרק (כן, הכל צמחוני) לאסוף את הכלים ועוד. סכמו מראש עם בחור או בחורה צעירים מהאזור שלכם שיהיו ויעזרו (זה בהחלט שווה 50 שקלים לשעה!) ויורידו מכם דאגות. אלי הגיעה קארין האלופה, בת של חברה, ותקתקה את כל המרכיבים בצורה כזו, שלא הפסקתי לחשוב מה הייתי עושה בלעדיה.

אם ממש בא לכם להכין משהו אפשר לדאוג לאיזה קוקטייל טעים, שכולם יהיו במצברוח טוב. אמנם זה לקוח מאירוע אחר, אבל אחלה דבר לעונה הזאת – פונץ' רימונים עם ערק. המתכון לקוח מכאן. גם משפחות שלא שותות אלכוהול בדרך כלל, ישמחו לשלוק של משהו מתוק וטעים, ועל הדרך ייטיבו ליבם ביין. כדאי!

קיר צילום

כשכבר הבנתי שצלמת מקצועית לא תהיה, חשבתי על מקום בו כל האורחים יעצרו ויצטלמו עם כלת בת המצווה.

בגלל שהיתה סכנה לגשם (עליו עוד יסופר) החלטתי למקם את הפינה בכניסה המקורה לבית. חשבתי בהתחלה על אל-בד, אבל אז נזכרתי שיש לי מפת שולחן אדומה (תודה ליאת!). נעצתי אותה עם שלושה מסמרים בקיר בגובה שהוא מעל לגובה ראש (220 ס"מ בערך) ואליה הצמדתי את הכיתוב #יאללה_עינב (מלשון "יאללה הפועל").

בת מצווה ביתית. הבלוג של רונית כפיר

קיר צילום בכניסה לבית: מפת שולחן ואותיות מנייר

אגב, עוד סיבה לקחת צלם מקצועי (אם לא השתכנעתם עד עכשיו!) היא שצילומים כאלו נראים פי מיליון יותר טוב עם פלאש טוב. לנו יצאו המון מטושטשים עם צללים איומים (משפחה עם אף גדול?) בגלל שמקור האור היחיד היה מלמעלה. אם אין לכם צלם, נסו לדאוג לפרוז'קטור גדול על עמוד שיאיר ממול. פשוטים כאלו בחנויות חומרי בניין עולים 60 שקל.

הדרך הפשוטה ביותר ליצור את האותיות היא להדפיס ב WORD אותיות גדולות ממש (למשל גודל 600) כך שכל אות תהיה בגודל של עמוד A4.
מסמנים את כל המסמך ובוחרים באופציית הקונטור (outline) שנמצאת בסרגל עיצוב האותיות.
אחר כך בוחרים שוב את האותיות וצובעים אותן בלבן (בתמונה הבאה) כך הן מודפסות בלבן. אם מתחשק לכן אותיות צבעוניות – עדיף להדפיס על דף צבעוני בקונטור בלבד, ולא לבזבז דיו צבעוני. זה גם בחיים לא ייצא אחיד בגדלים כאלו.

בת מצווה ביתית. הבלוג של רונית כפיר

בשלב הראשון בוחרים שהאות תהיה מוקפת בקו מתאר – קונטור/outline

בת מצווה ביתית. הבלוג של רונית כפיר

ובשלב השני בוחרים את גוון האותיות עצמן – לבן. כך נשאר רק קו מתאר דק שמתאים לגזירה.

את האותיות הצמדתי לקיר בעזרת אקדח סיכות: אחד מהעזרים הביתיים שהם חובה בכל בית! אולי אפילו לפני מספרי זיג-זג..
שימו לב שבצילום לא שמים לב לסיכות כלל, ואין מה לדאוג. אם אין מפת שולחן אפשר פשוט לקנות בד כותנה באורך שני מטרים. עדיף בד חלק, או עם דוגמא גדולה יחסית, שמצטלמת טוב.

את הרעיון להאשטג לאירוע לא היה לי זמן לשכלל או ליישם, אבל זו יכולה להיות התחלה של רעיונות רבים. סימנתי את כל הצילומים באינסטגרם שלי בהם מופיעה עינב בהאשטג הזה. אפשר לבקש מחברים ומשפחה להצטלם ולהעלות את הצילום עם ההשטג, ואז להקרין את זה באירוע. כאלו דברים.

בת מצווה ביתית. קיר צילום. בלוג רונית כפיר

קיר צילום ונערת בת מצווה

אני יודעת שבקושי התייחסתי לתוכן. והרי התוכן חשוב לא פחות, ביננו. חלק מהחוויה המשותפת התחילה בשנת הבת-מצווה עם המנוי למשחקים של הפועל עם אבא, אחרי זה בסקי עם אמא, ועוד תכנים באירוע עצמו. יש שמארחים גם משפחה וגם חברות בחגיגה, וצריך למצוא תוכן שיתאים לכולם. זה באמת אתגר לא קטן.
האירוע עצמו היה נהדר ומרגש, עם ברכות וריגושים ופרשת וארא וגשם.. גשם שהפתיע אותנו ותוך שניה המשפחה אספה את כל השולחנות וקישוטי הנייר שנפרסו לסרטים ארוכים מהגשם הכבד ונכנסה פנימה. (חבל שלא היתה צלמת..).
בסוף היום עינב הודתה שהיה הרבה יותר מרגש ממה שציפתה (חבל שלא היתה צלמת..), ואפילו כמה חודשים אחרי, זוכרת את הברכות והאיחולים שאיחלו לה.

אין לנו בחיים המון תירוצים לאסוף סביבנו את המשפחה הקרובה שלנו ולעצור ולברך ולהוקיר. ממליצה לשמר את הרגעים האלו. אם לא בצילום – בכתיבה.

לפני הרבה שנים, כשהייתי ברדיו, אבא שלי לימד אותי ש"המביא דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם".
ובמילים שלי: בחייאת, תנו קרדיט.

בעידן שיתוף המידע אפשר למצוא ה-כל באינטרנט, ולפעמים יש תחושה שמדובר בקומונה שמחה וגדולה, בה כולם חולקים הכל. לא חייבים תמיד לבדוק או לדקדק או לברר מקורות; מה אנחנו, עיתונות חוקרת?

ההנחה התמימה היא (אני מעדיפה לייחס תמימות לאנשים שמעצבנים אותי מאשר זדון, זה לא בריא), שמידע שבלאו הכי נמצא "שם בחוץ" אפשר להמשיך ולשתף הלאה.
אז זהו, שלא.

בפוסט הזה אנסה להסביר "מה קרה". למי שמתעקש להיתמם, או לטמון ראשו בחול, או ללכת עם הזרם, או סתם לעבור על החוק כי מה כבר יקרה.
הצילום בציטוט, אגב, של Ed Gregory מתוך האתר Quotefancy.

גאולה? לא הגזמנו?

אז איך דווקא שיוך של אימרה תביא גאולה לעולם?

נאה דרשתי, נאה אקיים: רבי אלעזר בן פדת, אמוראי שלמד אצל רבי חנינא, מביא בשמו את הציטוט:

"אמר רבי חנינא: כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם".

זה נאמר בתלמוד הבבלי (הגמרא) במסכת מגילה על אסתר המלכה, שגילתה לאחשוורוש את מזימת בגתן ותרש, ונתנה את הקרדיט למרדכי. כך היא הביאה גאולה לעם היהודי.

לכאורה, מדובר במעשה קטן, שאפילו אינו "עשיית רע אקטיבית": הימנעות ממעשה גניבה של זכויות יוצרים. אבל עכשיו חישבו איזה סוג של אדם מנכס לעצמו רעיון או יצירה של אחר, ואיזה הוא המציין את אומרם, או מחברם המקורי. אילו לא סיפרה אסתר המלכה למלך שמרדכי אמר את הדברים, אולי היתה היא זו על הסוס: "כך ייעשה לאשה אשר המלך חפץ ביקרה"? אני יכולה לדמיין איך היתה מרגישה שם על הסוס. די חרא. היא השיגה את הכבוד הזה במרמה.
דווקא באקט הלכאורה קטן הזה מצויה כל כך הרבה ענווה (שלא לומר פרגון, שלא לומר "אהבת חינם") שאולי כאשר העולם ימלא אנשים כאלו – נזכה לגאולה – בין במובן הדתי אמוני שלה, או במובן הרוחני – פסיכולוגי שלה. עד כאן הדף היומי. ;)

זכויות יוצרים ופרגון

אתן לכם כמה דוגמאות למקרים שקרו בשנים האחרונות ברחבי הרשת, ולא רק שהם זכורים לי, אלא שהם ממשיכים לצוץ בפיד שלי חדשות לבקרים.

אולי גם אתם נמנים על אחדים מארבעים אלף הצופים והצופות של הסרט הזה, שפורסם בעמוד פייסבוק עסקי של גוף מסחרי. הסרט מרגש, האנרגיות מידבקות, ודברה כהן גם יודעת לרקוד מעולה (לצלילי ביונסה).
הסרט, שהועלה ישירות לעמוד, שותף כמעט 21 אלף פעמים וזכה לתהודה עצומה. אין לי ספק שבעקבות הסרטון העמוד נהנה מטרפיק מעולה, וודאי צבר כמה אלפי אם לא עשרות אלפי עוקבים. הוא הוצג כך:
"לרוב הנשים גם ניתוח קטן עלול להפוך לתהליך מורט עצבים. אבל לא לדברה כהן. דקות לפני כניסתה לניתוח כריתת שד החליטה לצאת בריקוד אנרגטי יחד עם צוות המנתחים>> צפו בסרטון מעורר ההשראה".

ובכן, הסרטון אכן מעורר השראה, ולפני שנמשיך לעניין הזכויות, קבלו עוד לינק לסרט של דברה קואן עם ראיון מרגש על ההיסטוריה של הסרטן והריקוד, וקטעים מראיון שלה אצל אלן דג'נרס.
אלא שתיאור הסרט, שתורגם כמעט אחד לאחד מדיווח על הסרט הזה ב CNN ובכך "הוסיף חטא על פשע", לא כלל שתי מילים חשובות: הראשונה היא "דוקטור", והשניה היא "כפולה".
דוקטור קואן נכנסה לניתוח כריתת שד כפולה. היא לא רוקדת עם "צוות המנתחים" אלא עם חבריה הרופאים.
וכן, לכל מילה יש חשיבות מבחינת הבנת ההקשר של הסרט, ובהקשר של הפוסט הזה, בעיקר משום מעשה ההעתקה.
ראשית, בהקשר של הסרט – יש הבדל עצום בין חולה מהמניין שמחליטה לקום ולרקוד עם הרופאים שלה לפני ניתוח, לבין רופאה שרוקדת עם הקולגות שלה לפני ניתוח.
אבל למקור, ולאופן והמקום בו היוצרת בחרה לחשוף אותו יש חשיבות רבה יותר.
אני הגבתי על השיתוף הזה באוקטובר 2014, וזו היתה התגובה הפופולרית שלי בכל הזמנים. עד היום אני מקבלת תגובות לתגובה הזו:

כצפוי, רוב התגובות ברוח זו:
-"למה את כזו קטנונית?"
-"אז מה אם לא עשו תחקיר? אל תהרסי לנו את האנרגיות הטובות עם הנוקדנות שלך".
אז בואו נדון בזה שניה.

מי שהעלה את הסרט הזה לא עשה כל מאמץ לתת ליוצרת שלו את הקרדיט המגיע לה: בערוץ היוטיוב אליו הועלה הסרטון (שקיבל מעל 8 מליון צפיות אבל הפסיד את 40 האלף שהלכו בישראל לעמוד הפייסבוק) יש קישור לאתר ולאפשרות לתרום.

היוזמה Caring Bridge מאפשרת לחולים לפתוח אתר ולשתף בו את היקרים להם בתהליך ההתמודדות עם המחלה. גם לדברה כהן יש שם בלוג, והוא מוגן יותר מכל בלוג אחר שנתקלתי בו: יש למלא שם מלא וכתובת אימייל כדי לצפות בתכנים. כך שפרטיות היא דבר שחשוב לדברה כהן.
מעבר לכך, צפיה בסרטון ללא קישור אל הסיפור שלה, המאבק שלה והמטרות החשובות לה מפספס את המטרה החשובה ביותר שלשמה הועלה הסרטון הזה: להביא יותר צפיות ויותר תרומות לארגון חשוב: כנראה, המטרה של היוצרת עצמה.

השראה אינה הרשאה

מעצבות רבות רגילות לשוטט באתרים כדי למצוא השראה, בעיקר בפינטרסט, רשת חברתית רבת משתתפות ובור ללא תחתית.
מה שמשתמשות רבות לא מבינות, הוא שפינטרסט הוא בסך הכל מאגר מידע. לפרסם תמונה ולשייך אותה לפינטרסט זה כמו לצטט מתוך ספר ולשייך את הציטוט לספריה העירונית. או להעלות צילום לבלוג שלי ולתת קרדיט לגוגל.
בעוד לעמוד ששיתף את הסרטון של דברה כהן לא היו כוונות מעבר לצבירת צפיות, יש עמודים שעושים שימוש שיווקי חסר בושה בחומרים שאינם שלהם (לא כל שכן עסקים שפשוט מעתיקים, אחד לאחד, מוצרים ממתחרים ואף מעזים לפרסם תמונות שאינם שלהם).
אני לא רוצה להתמקד בחוקיות של המקרה הזה, אלא קודם כל בהיותו לא אתי ולא מקצועי. עסק שעושה שימוש ללא רשות בחומרים של עסק אחר לא מכבד את עצמו או את הלקוחות שלו.

הנה עוד מקרה לדוגמא מעולם העיצוב:
בעמוד פייסבוק של חברת עיצוב הופיעה תמונה של מטבח עוצר נשימה עם רצפה מצויירת. הכיתוב היה:
"רצפת המטבח הזו קרצה לנו מפינטרסט, מה אתם חושבים עליה?"
לכאורה, תחכום של אנשי מדיה חברתית, שמצאו דרך לתפוס את העין, לפתוח דיון ולהשיג לייקים וטרפיק על הדרך. הצליח להם.
מצד אחד – הם לא טענו שהרצפה שייכת להם, אבל מצד שני, הם לא טרחו לברר מנין הגיעה התמונה.

מי שמכיר את החברה, יודע לזהות שלא מדובר בעיצוב שלהם, ומי שמכירה עיצוב יודעת לזהות את העיצובים של אמילי הנדרסון, כוהנת הסטייל הענקית של החוף המערבי, והפרזנטורית של רשת הענק האמריקאית הנחשקת "טארגט".

זכויות יוצרים וקרדיט. הבלוג של רונית כפיר

אני, כרגיל, הגבתי לתמונה. כמו שאומרים (כמו שאני אומרת) כל אקטיביסט הוא גם נודניק.
כפי שיודעת כל מי שמגיעה מעולמי, מאחורי צילום כזה עומד מאמץ עצום של צוות שלם, מעבר לצוות הבניה (אגב, אחד הנגרים שהנדרסון מודה לו הוא יהודה!). הנה מגיעה חברה קטנה מארץ קטנה מעבר לים, ומניחה, סביר להניח שבצדק, שידו הארוכה של החוק לא תגיע אליהם. כלומר – הגונב מקולגה בארץ אחרת פטור.
אחרי כמה שעות, ענו לי מהעמוד שכמובן שזה שייך להנדרסון (אני בספק אם הם בדקו) וש"הוספנו קרדיט". הם לא הוסיפו אותו בכיתוב לתמונה, אלא באחת התגובות. לינק לא היה גם אחרי התיקון.

בלוגים ואתרים רבים מעולם העיצוב נותנים הרשאה גורפת לאחרים לעשות שימוש בחומרים שלהם, ובתנאי שייתנו קרדיט ולינק. נראה שהם הרימו ידיים מלנסות לאכוף את זכויות היוצרים שלהם בעולם שמלא ב"משאילים". אם תגללו לסוף הפוסט של אמילי הנדרסון, תגלו רשימה מפורטת של לינקים לכל הספקים, שאחראים על הפרויקט הזה. זה נושא בפני עצמו, אגב, שאני דנה בו מדי פעם בסרטוני הוידאו שלי. בגדול – אם מישהו שיתף יצירה שלך או צילום של עבודתך בעמוד שלו ללא הסכמתך – ועוד לא נתן לך קרדיט או לינק – החוק לצידך. את יכולה לפנות אליו ולדרוש להסיר את התמונה.

טיפים שימושיים למצטטת המפרגנת

  • אם אינך יודעת מה המקור של תמונה, שמרי אותה והעלי לחיפוש בגוגל תמונות. קרוב לודאי שהוא יוביל אותך למקור.
  • אם הגעת למקור ואת רוצה להיות מכוסה משפטית: מצאי את שם הצלם/ת ושלחי מייל המבקש רשות.
  • אם הגעת למקור ואת מסתפקת בלהיות בסדר מבחינה אתית: תני קרדיט לאחראים על העיצוב והצילום, והוסיפי לינק למקור.
  • אם את חוששת ש"יברחו לי הקוראים" תני לינק שייפתח בחלון נפרד. אף אחד לא יברח לך.
  • כשאת מעלה תמונות לפינטרסט, השתדלי שהן יעלו ישירות מהאתר המקורי שלהן, ושיהיה להן כיתוב עם קרדיט רלוונטי.
  • אם יש לך בלוג בוורדפרס, חשוב למלא את החלונית עם הכיתוב "תיאור" וגם "טקסט חלופי" בתמונות שאת מעלה. שמרי שם את המידע החשוב.

זכויות יוצרים. הבלוג של רונית כפיר

  • כך, אם מישהו ישמור את התמונה מהבלוג שלך לפינטרסט, היא תישמר עם הכיתוב שרצית. אנשים לרוב לא מוחקים או משנים את הכיתוב המקורי הזה. זה גם טוב ל- SEO עם מילות מפתח.
    זכויות יוצרים. הבלוג של רונית כפיר
  • אם יש לך צילומים שלך שאת שולחת לפרסום במקומות אחרים, שמרי אותם עם שם הצלמ/ת בשם התמונה. כך גם לא תשכחי וגם למי שמפרסם יהיה קל יותר לדעת למי לתת קרדיט. למשל השם: livingroom_ronitkfir_photoby_Galit . זה גם עשוי לעזור לך בחיפוש יום אחד.

זכות יוצרים היא זכות גדולה.
המושג הזה שגור בפינו כל כך, שאנחנו כבר לא חושבים עליו. אבל ליצור היא זכות גדולה. וכאשר אני יוצרת משהו, בין אם זה לוגו, סיסמא מוצלחת, יצירה ספרותית או עיצוב – זכות היצירה ניתנה לי. כמוה הזכות לעשות שימוש ביצירה שלי לצרכים עליהם אני מחליטה, והזכות להחליט למי אני מעבירה את רשות השימוש בה.

אז למה כדאי לתת קרדיט?

  • כי ככה אני מגדילה את מעגל הזכויות שלי. כי להביא דברים בשם אומרם זה לפרגן, לכבד, להפיץ "אהבת חינם".
    אהבה וכבוד שאינם תלויים בתמורה, בלייקים, בשיתופים או בטרפיק. הם כאילו מנוגדים להגיון – אם אספק לאנשים לינקים למקורות חיצוניים – הם הרי ילכו ממני! אבל כשאני עושה כך, אני מפרגנת לאחרים.
  • שימו לב איך אנחנו זוכרות לטובה את מי שהכיר לנו מקור חדש ומרגש של השראה, או מי שהפנה אותנו לעסק מוצלח!
    למשל שבזכותי הכרת את המתכונים של לייזה פנלים? או את מי שהכיר לך את האהוב שלך? או מי שהמליץ לך על מעצבת מעולה? (לא לשכוח להגיד תודה!). כשאני נותנת קרדיט אני מאפשרת לעוקבים שלי להתוודע למקורות חדשים ומספקת להם חוויה רחבה ועמוקה יותר. אם אני מפרסמת בבלוג, אני גם שולחת מייל למי ששיתף איתי את התמונה ומיידעת אותו שהפוסט עלה.
  • שיתוף מקור המידע שלנו מוסיף לנו אמינות ורצינות. זה מראה שטרחנו וביררנו. שלא בחרנו בדרך הקצרה.
  • שיתוף וקרדיט היא עמדה של ענווה וכבוד בפני הידע והכשרון של אחרים.
  • קרדיט היא עמדה של נדיבות, המאפשרת לכל מי שמעוניין ליהנות מהמידע שיש לי.
  • זו עמדה של כבוד כלפי אחרים, שבסופו של דבר מכבדת את עצמי ואת העוקבים שלי.
  • זו הפגנה של בטחון עצמי. הגם שאני נותנת לכם לינקים או שמות של אנשים אחרים – אני בטוחה שאני מספיק מעניינת או טובה כדי שתישארו.
    בפוסטים שלי כאן וב XNET, אני משתדלת לתת כמה שיותר לינקים, שמאפשרים לקוראים שלי להחליט אם לנדוד ולהרחיב עוד קצת את הידע שלהם.

יש עוד המון כללי אתיקה והגינות בשיתוף מידע באינטרנט, בעיקר כשזה נוגע לשיתוף מידע מכפיש לגבי אדם או קבוצה (כלל אצבע: אל תשתפו. למה לכם), אבל בינתיים אסתפק בזה.
תודה רבה לעו"ד עדי ברקן-לב על היעוץ המשפטי הידידותי. היא מוסיפה: "הערה לנושא הזכות לקרדיט: זו זכות משפטית הקרויה בלשון המשפט "זכות מוסרית".
כשדבר חקיקה קרוי במונח כל כך לא "משפטי" אלא בעל ערך חברתי ניכר, מוסרי, זה אומר דרשני. חוץ מזה, זו זכות נפרדת מזכות היוצרים שנשארת בידי היוצר גם אם הוא מעביר את זכות היוצרים ביצירה שלו לאחר. כל זה מעיד הרבה על החשיבות שהמשפט נותן לזכות לקרדיט, בניגוד גמור לשוליות בה נוהגים, לצערי, בזכות הזו היום."
אשמח לשמוע על מקרים דומים שקרו לך ואיך התמודדת איתם, רק בבקשה: בלי לשון הרע על אנשים או עסקים ספציפיים בתגובות בבקשה.

יאללה, הגאולה בדרך!

למרות הבלגאן הפראי ששרר באוטו הענק שלנו בטיול במערב ארצות הברית, תמיד זכרנו היכן שמנו את המפה.
התאים הנוחים שבצידי הדלתות, והתא החשוב שבין שני הכסאות הקדמיים הוקדשו כולם לניירת. בתוך חווית הטבע העצום והפראי, הניירות המסודרים שלנו היו לנו עזרה עצומה ותענוג גדול. החלטתי להקדיש להם פוסט משלהם.
*** קראו בסוף תוספת חדשה***
לאמריקאים זה ודאי מובן מאליו, ומי שעיצוב גרפי לא מדבר אליו אולי לא יבחין בזה כלל, אבל חלק גדול מהתענוג בטיול היה העלונים והמפות שקיבלנו בשמורות ובפרקים בהם ביקרנו.

הבלוג של רונית כפיר. פארקים לאומיים בארצות הברית, מפות ועיצוב

השיזוף קצת ירד מאז.. בימים חמים יותר, בקניון ברייס.

מאמלקת למי שלא קרא את שלושת הפוסטים הקודמים שלי: הטיול שלנו, בן חמישה שבועות, כלל בעיקר מסלולי הליכה בטבע ולינה באוהלים לסירוגין עם לינה במלונות. בכניסה לכל פארק, לצד חיוך מסביר פנים, קיבלנו מהפקח או הפקחית את העלון המקומי.
בתחנת המידע, שמנוהלת גם היא על ידי פקחים, יכולנו לקבל מפות מפורטות יותר של השטח ושל מסלולי טיול. אפשר גם פשוט לבוא ולשאול: לגבי מזג האוויר, עומסים צפויים, תצפיות של חיות, מסלולים מתאימים ואפשרויות טיול. על הדרך אפשר גם לקנות מזכרות מהממות ושימושיות (אל תחסכו! אני מצטערת על מה שלא קניתי!) למלא מים ולמחזר פסולת.

טיול קמפינג בארצות הברית. רונית כפיר

כן, למרות שעברנו כמה מדינות, העלונים שקיבלנו בכל פארק היו זהים: מיתוג פשוט וקריא, ומתקפל בנוחות לגודל קטן.
מהר מאד הבנתי שיש כאן מראה אחיד, ושמרתי על כל המפות. בצד אחד מפה מפורטת של הפארק עם מקרא נהדר, ובצד השני מידע כללי על הפארק ומה שרלוונטי בו: היסטוריה, גאולוגיה, צמחיה ובעלי חיים נפוצים באזור. הכל מלווה ביותר צילומים ואיורים מאשר טקסט, והטקסטים כתובים היטב וערוכים לפסקאות קצרות ומעניינות.

הנה כך נראה העלון של ילוסטון: מצאנו את עצמנו פותחים אותו לא פעם כדי להחליט אם ראינו מוס או אלק. זה תמיד היה אלק, אגב. חננאלק, או נתנאלק. או אלקנה..

טיול קמפינג בארצות הברית. רונית כפיר

הטקסטים, שהיו תמיד באורך מצויין, היו מעניינים, רלוונטיים וכתובים היטב. בנסיעות בין נקודה לנקודה קראנו חלק גדול מהטקסטים, כשלא היינו צמודים למדריכים של נטע דגני.
כך נראה העלון הפתוח של ברייס:

טיול קמפינג בארצות הברית. רונית כפיר

זה קצת מוזר לי לשים כאן צילום של מפה, אבל גם קצת לא. אני לא זוכרת מתי קיבלתי מפה כל כך קריאה כשיצאתי לטיול בארץ, ובעצם למה? העלונים נותנים מידע שרלוונטי גם להדיוטות ומבקרים מזדמנים, וגם לטיילים מקצוענים. הן העיצוב שלהם והן המידע שבהם מצליחים להיות רלוונטיים לסוגים שונים של מבקרים, ותמיד מצאנו בהן מידע חדש.
המפה תמיד קריאה ונעימה. גם היא נראית מקצועית מאד אבל לא צריך לדעת לקרוא מפות שטח כדי להתמצא ולהבין. יש בהן ציונים ברורים של כל מה שצריך לדעת: כבישים, אתרי קמפינג, שירותים ציבוריים, נגישות לכסאות גלגלים ועוד.

טיול קמפינג בארצות הברית. רונית כפיר

תרשו לי עוד אחד. הנה זה של יוסמיטי. יש הבדלים גרפיים קטנים בין שמורה לשמורה, אבל כולם נאמנים לאותו המיתוג ואותו התמצות.

טיול קמפינג בארצות הברית. רונית כפיר

בתחנות המידע בתוך הפארקים עצמם מקבלים את העלונים הבאים, לעיתים עיתונים של ממש ובהם מידע מפורט על מסלולים. הנייר הוא כבר נייר עיתון, אבל הפירוט בו פשוט נהדר. כך נראה צד אחד של המפה של קניון ברייס, על שפע מסלולי ההליכה שבו:

הפארקים הלאומיים בארצות הברית בלוג רונית כפיר

הקסם האמיתי היה בפירוט של המסלולים. הלוואי שיום אחד השמורות בישראל (או מרכזי מידע למטיילים באזורים מסויימים) יחלקו עלונים כאלו למטיילים, שסומכים על יכולתו של המטייל לעבד את המידע, לדעת מה מתאים לו ולהחליט לבד.

המסלולים שמפורטים ב"מדריך הטיולים" מסומנים לפי רמת קושי בירוק, צהוב וכחול – קל, בינוני וקשה. בכל אחד מהם מידע מפורט וברור אודות שם המסלול ונקודת ההתחלה שלו, אורך המסלול (במיילים ובקילומטרים, יען כי יש הרבה תיירים) ומשך הזמן הממוצע שיש להקדיש לו, הבדלי הגובה בתוכו (עליה או ירידה של כמה מטרים) ותיאור כללי שלו. בתמונה הבאה פוקוס על פירוט כזה.

וכאן מקרוב. פירוט לרמת המטרים, כולל הערות והמלצות באדום ("הטיול הכי פופולרי שלנו!") ואפילו מסלול נגיש לכסאות גלגלים וכלבים. הודות לשירות האמריקאי הנפלא, בפארקים מסויימים (כמו ברייס וזאיון) נוסעים שאטלים במסלול קבוע, כדי לצמצם נפח תנועה בתוך השמורה ולעזור למטיילים להתחיל טיול בנקודה X ולסיים בנקודה Y בלי לעשות "הקפצת רכבים", מנהג שנראה לי, אפעס, פחות מקובל אצל האמריקאים.

הפארקים הלאומיים בארצות הברית בלוג רונית כפיר

זו קצת שאלת ביצה ותרנגולת – האם המפות והנגישות הזו מייצרות את הכבוד של המטיילים לטבע ולפקחים, או שמא ההתנהלות המכובדת והמנומסת של האמריקאים מאפשרת את קיומם של העלונים והפקחים. אני מאמינה שכשאדם נתקל בשירות טוב שמכבד את עצמו, כמו למשל בשירותים ציבוריים שמתוחזקים תדיר ונקיים, הוא מחזיר יחס כזה ומשאיר אותם נקיים.
אולי אני תמימה. בכל מקרה גם המדים של הריינג'רס (איך, איך אין לנו צילום עם אחד? יותר מתוקים מאלק) היו חלק מהחוויה של השירות, המקצועיות, הנועם המזמין לטייל.

שילוט בפארקים הלאומיים בארצות הברית. הבלוג של רונית כפיר

גם בשטח נחמד להיעזר בשילוט מפורט על תוואי המסלול. אגם ג'ני בפארק גרנד טיטון.

מה שמדהים היה, שלמרות המידע המפורט בעלונים, עושה רושם שהאמריקאים לא מבינים כלום בטיולים רגליים, ויוצאים לטיול של שישה קילומטרים בשמש מדברית קופחת בצהרי היום בלי כובע (גם לילדים) ועם בקבוק של חצי ליטר מים ביד. למשפחה שלמה.
לגבי השילוט – במסלולים הפופולריים בפארקים הגדולים השילוט מאד ברור, ולעיתים על השלט הנושא את שם המסלול כתוב גם אורכו. מצד שני, לאורך שבילים פחות מתויירים (למשל כל מה שצעדנו בילוסטון) כמעט שלא היה שילוט, בטח שלא אבנים מסומנות בצבעים שונים.
היכולת של האמריקאים להעביר מסרים ברורים על ידי ניסוח מדויק בשלטים ובעלונים משתלבת היטב עם הנימוס שלהם והשמירה על הכללים. הנה שלט במלתחות באתר הקמפינג המקסים קודכרום:

וכך נאמר: "עזרו לנו להימנע מתיקוני אינטסטלציה יקרים. אנא הניחו כאן נעלי טיול וסנדלים, לפני כניסתכם למקלחת".
בהיותי טירונית מלתחות וטיולים, לא היה עולה על דעתי להימנע משובל בוץ, אלמלא הרהיט הזה והשלט המסביר את ייעודו. כמה פשוט ככה יעיל: להסביר מראש את רצונכם. וכמובן שהמקלחות היו נקיות יותר מאלו אצלי בבית.
אותה חוויה חיכתה לנו בליל הקמפינג הראשון שלנו בילוסטון, בה הפקח המקסים בירך אותי לשלום, שאל אותי אם זה הלילה הראשון שלנו בקמפינג, ולא הסתפק במתן עלון ההוראות והתקנות של המקום, אלא גם סימן לי במרקר זוהר את הסעיפים החשובים (אסור להדליק אש מחוץ לעיגול, אסור להשאיר אוכל בחוץ בכל עת כי יש דובים) ולא הסתפק רק בזה, אלא קרא איתי את שלושת הסעיפים החשובים שהוא סימן.

ולסיום, מילה על האובססיה של האמריקאים עם "בטיחות" או "בטחון". כמעט בכל מקום בו היינו בירכו אותי לשלום עם "Be Safe". בין אם זו פקחית בתחנת מידע, זבנית בתחנת דלק או מטיילים אחרים שבאו מולי בשביל. מרוב איחולי בטיחות התחלתי להילחץ. "מה כל כך מסוכן כאן?" חשבתי לעצמי. ראיתי איך זה קורה לי, מה שהם עושים לעצמם: הכל שקט פה (יחסית) אז למה שלא נלחיץ את עצמנו בסכנות אפשריות?
הנה שני שלטים שחיכו לנו בתחילתו של מסלול. לא דאגנו בכלל, מה פתאום:


*** תוספת לאחר הפרסום***

שמחתי לקבל מייל מחבר ילדות, אילן רייזינגר, בו הוא מפנה אותי למעצב של העלונים של הפארקים הלאומיים.

מתברר שלא סתם אהבתי אותם. מי שאחראי עליהם הוא מעצב העל מאסימו ויניילי, שמת בשנת 2014. ויניילי (או וינלי, Massimo Vignelli) היה מעין "מעצב על" שטען ש"אם אתה יכול לעצב דבר אחד, אתה יכול לעצב כל דבר".
וינלי גדל באיטליה, שם למד אדריכלות במילאנו וונציה, ובשנת 1966 היגר לארצות הברית. הוא הקים שם משרד עיצוב עם אשתו, ללה. וינלי גדל על המודרניזם והגדיר את עצמו כ״אדריכל של מידע״. ציטוטיו על עיצוב מוכרים למעצבים רבים.
מפות הוא ידע לעצב. הוא אחראי למפה של הרכבת התחתית בניו יורק, וגם לשילוט שקיים בתחנות עד היום.
עיצוב מפות של מאסימו וינלי. הבלוג של רונית כפיר

כשיצאתי לפוסט הזה, ידעתי שאיני יודעת מספיק על ההיסטוריה של העיצוב הגרפי כדי להתחיל לנתח אותה או את העלונים, אבל מתברר שעשיתי תחקיר מחורבן. מתברר שצריך לדעת לחפש היטב בגוגל. עכשיו מתברר גם שאני לא היחידה שאוספת את המפות האלו…

עיצוב מפות פארקים לאומיים. מאסימו וינלי. הבלוג של רונית כפיר
וציטוט מפורסם של מאסימו וינלי ממחיש את העניין:

מאסימו וינלי. הבלוג של רונית כפיר

מכל שלושים וחמשת הלילות של הנסיעה שלנו לטיול פרקים לאומיים במערב ארצות הברית, היו שני לילות פתוחים. באחד מהם, שנועד לרווח נסיעה ארוכה בין גרנד טיטון (אמצע ויאומינג) לזאיון (דרום יוטה) עצרנו במוטל בעיר בשם נפי (Nephi). זו היתה חוויה כל-אמריקאית. חדר ברשת מלונות זולה על אם הדרך, סניפים של מזון מהיר באותו מפרץ החניה – עצירת לילה לנו ולנהגי משאיות שמובילות הכל לכל מקום. זו היתה גם הפעם היחידה בה אכלנו בסניף של ברגר-קינג*. באחת-עשרה בלילה (*עוד על אמריקאים ובקר בהמשך הפוסט).
בכל מקרה, כשחזרנו למלון, התאווררתי בצפיה בטלוויזיה.

היסטוריה של הפרקים הלאומיים. הבלוג של רונית כפיר

תיאודור רוזוולט ופעיל הטבע ג'ון מיור בנקודת התצפית גליישר פוינט, יוסמיטי. בזכות פועלו הכל התחיל.

צירוף מקרים נפלא הוביל אותי לצפות בסרט תיעודי, שהתברר כפרק בסדרה דוקומנטרית בת שישה פרקים על הפארקים הלאומיים: "The National Parks – America's Best Idea". את הסדרה ביים קן ברנס עטור הפרסים (Ken Burns), שעכשיו זוכה לתהילה בעקבות הסדרה שלו על מלחמת ויאטנם. הפרק ששודר עסק בעיקר בסטיבן מאת'ר, המנהל הראשון של רשות הפארקים. את השם הכרתי, כי הזמנתי לילה בחניון Mather בגרנד קניון, אליו היינו עתידים להגיע. ציטוטים של ג'ון מיור כבר קראתי בספרים שליוו את הנסיעה, והנה קיבלתי שיעור של שעה בהיסטוריה של המקומות האלו, ושל האנשים שהפכו אותם לנגישים עבורי.

רעיון מצויין בהחלט

בגלל שעשינו שיעורי בית, ידענו כבר שביוסמיטי נולד רעיון שמורות הטבע. בתור מי שאינה דווקא חובבת היסטוריה, מצאתי את ההיסטוריה של הפרקים מרתקת. בשנת 1864, חתם הנשיא לינקולן על הצעת החוק להקמת פארק מדינתי, state park. זו היתה הפעם הראשונה בה ממשל כלשהו בעולם הקצה קרקע לשימור ולשימוש הציבור.
שמונה שנים מאוחר יותר, בשנת 1872 הוכרז ילוסטון כפארק הלאומי הראשון בעולם.

נקודת התצפית "אולמסטד פוינט" ביוסמיטי

בפרק בו צפינו נגעו בי שני רעיונות מרכזיים:
סטיבן מאת'ר היה מיליונר מתחום השיווק, שהפך למנהל של כל הפרקים הלאומיים באמריקה; הוא התלונן בפני ידיד ותיק, חבר קונגרס, על המצב המזעזע של השמירה על הטבע ועל ניהול לקוי של הפארקים, וזה הציע לו לעשות זאת בעצמו. בשנת 1915 החל גם פרויקט סלילת הכביש הארוך המחבר בין הפארקים הלאומיים. המאבק בין הרצון לשמור על הטבע ולהגן עליו לבין הרצון לחשוף את תושבי אמריקה בפני מה שהם רואים כ"נכס" שלהם מוכר לכל שומרי הטבע באשר הם. הוקם ארגון שהיה אחראי על סלילת הכביש הזה, שעבד עם משרד התחבורה ומשרד הפנים. מאת'ר דאג שצוות התכנון יכלול נציג של הפרקים הלאומיים, אדריכל נוף ומהנדס. הוא לא הותיר את העבודה למהנדסים, ווידא שהתוואי של הכביש יעבור במקומות שמאפשרים תצפיות מיטביות על הטבע מחד, ופגיעה מינימלית בטבע מאידך.
עד לטיול הזה לא חשבתי על אדריכלי נוף בתור אלו שמביאים את האדם ואת הקידמה אל תוך הטבע. חשבתי עליהם בתור אלו שמייצרים נוף במקומות בהם יש בני אדם. בטיול נתקלנו בכמה שבילים ונקודות תצפית, שתוכננו על ידי אדריכלי נוף ונקראו על שמם.
אחת מהן היתה "נקודת אולמסטד", שנקראת על שם פרדריק לואו אולמסטד ובנו.

כל מי שביקר בניו יורק פסע לפחות פעם אחת ביצירה שלו, אבי אדריכלות הנוף האמריקאית: הוא האיש שתכנן את סנטרל פארק. לוחית ברונזה עם כיתוב עליה מספרת עליו ועל הקשר שלו בשימורו של פארק יוסמיטי והנגשתו לציבור.

הפארקים הלאומיים של אמריקה. בלוג רונית כפיר

קבוצת הנוסעים ההיסטורית בילוסטון, 1920

להזכירכם, אנחנו מדברים על תקופה בה רק למעטים היו מכוניות פרטיות. בשנת 1920 יצאה קבוצה של 26 נהגים למסע בן 76 ימים בכל הפרקים הלאומיים שחוברו יחד ברשת הכבישים המהירים. הם היו קמפיין מצויין לדרך הזו. מאת'ר הוסיף להם את הסיסמא "See America First" ("סנוב, באילת כבר היית?") שנותרה מאז בשינוי זה או אחר סיסמת רשות הפארקים. את הצילום שלהם אתם רואים כאן.

הפרקים הלאומיים בארצות הברית. הבלוג של רונית כפיר

הכביש שעובר בעמק יוסמיטי. להגיע לכל מקם, לראות הכל מהמכונית.

שמורת כל אזרחיה

התפיסה השניה של מאת'ר שהתרגשתי לשמוע עליה היתה החשיבות שבהנגשת הפרקים הלאומיים לכל אזרחי אמריקה. עם העליה בכמות כלי הרכב באמריקה החלו גם בורגנים לרצות להגיע לפרקים. נפח התנועה עלה. בתחילה בכלל היו העשירים מגיעים על סוסים, ורק בלחץ של מועדון הרכב AAA הורשו בהדרגה, משנת 1915 אם איני טועה, כלי רכב להיכנס לפארקים. אבל עם הזמן יותר אנשים החלו להגיע וכמו ההמונים – לפגוע בטבע. ללכלך. נדמה לי שזה היה דיאלוג בין מאת'ר לעובד אחר, שטען שיש להגביל כניסת אנשים לפארק: "הם הורסים ומלכלים", הוא טען.
"אז אנחנו נאסוף אחריהם" ענה לו מאת'ר. "אני מאמין שעצם ההגעה למקומות האלו והחשיפה לטבע, הופכת את האנשים האלו לאזרחים טובים יותר. זו החובה שלנו".
ואכן, גם בסדרת הסרטים מודגש לא פעם הרעיון ששמירת נכסי הטבע הגדולים של אמריקה היא הדמוקרטיה בהתהוותה: הם שייכים לכל אזרחיה. מעבר לכך, וזאת הרגשנו גם אנחנו, החוויה של צפייה והליכה בנופים העוצמתיים האלו מייצרת קירבה מיידית בין בני האדם, ללא הבדל מין, גזע, דת, תרבות או מעמד כלכלי. כולנו הופכים להיות בני אדם מול מעשה בריאה גדול, שהיה שם הרבה לפנינו ויישאר הרבה אחרינו. ולא משנה מי ברא או איך.

הדיאלוג הזה ריגש אותי מאד. למרות שהאתגרים שעומדים בפני הרשויות לשמירת הטבע כאן שונים מאד, בעיקר בגלל גודלה הקטן, המתח הזה בין התועלת שבחשיפת הציבור לטבע לבין פגיעה בטבע כדי לחשוף אותו הוא סוגיה מעניינת. קשה לא להבחין בסתירות הרבות שיש למעמד המיוחד של הפרקים הלאומיים באמריקה, לעומת שאר השטחים במדינה.
שמירה קפדנית ואדוקה על הטבע מצד אחד לעומת ניצול חסר מצפון של הטבע מצד שני.

הפרקים המלאים של הסדרה לא ניתנים לצפיה, אבל ביוטיוב יש חלקים נרחבים מהם, ואני ממליצה לצפות בהם.

אדוני הארץ

בשבועיים הראשונים של הנסיעה שלנו ברחבי ארצות הברית נדהמנו מהשפע מחד ומהניצול האלים של משאבי הטבע מאידך. מצד אחד – נוסעים במרחבים אינסופיים. שמיים עצומים מעל, פרות רועות באחו וחוות פסטורליות פזורות בין השדות.
מצד שני – אין סנטימטר לא מנוצל של אדמה. מפעלים, משאיות, תחנות דלק, חנויות, שדות מרעה ושדות שמגדלים מספוא למרעה הזה: מיליוני בני אדם שצורכים בשר בכמויות מטורפות ומיליוני מיילים של אדמה משועבדת לתעשייה הזו.

מתוך ויקיפדיה. תעשייה הרסנית לכדור הארץ, לא רק לפרות.

גם מי שלא קרא (או שמע) את "שנת הבשרים שלי" לא יכול לבקר בארצות הברית בלי להבחין בכך: מדובר בצרכנית הבשר הגדולה בעולם (בממוצע 95.4 ק"ג לנפש בשנה), וביצרנית הבשר החזקה בעולם. בגידולי עופות וחזירים הם במקום השני אחרי סין. האנשים האלו אוכלים בשר לארוחת בוקר, צהריים וערב. למעשה, אחרי שראינו את כמות הזבל שהם אוכלים, ונחשפנו לכמות הסוכר והמלח בכל דבר, הפליאה שלי היתה מכמות הרזים שעוד פגשנו, ולא מכמות השמנים.

למרות שטיילתי עם שלושה צמחונים, זה אינו פוסט הטפה לצמחונות או טבעונות. ובכל זאת חשוב לי לפתוח צוהר לנזקים הסביבתיים של תעשיית הבשר, שמשום מה משמשים טיעון חלש, אם בכלל, נגדה. למעשה, המניע העיקרי לצמחונות צריך להיות דאגה לסביבה ולאיכות החיים שלנו, ולא לאיכות חייהם של בעלי החיים. רבים לא יודעים זאת (למישהו כנראה יש אינטרס שלא תדעו) אבל תעשיית הבשר והמזון מן החי בכלל אחראית לפליטת יותר גזי חממה מאשר כל אלו הפליטות מן התחבורה בעולם.
אם אתם נוסעים באופניים אבל אוכלים סטייקים – הנזק שאתם גורמים גדול מן התועלת שאתם מביאים. 20% מפליטת גזי החממה בעולם קשורים בתעשיית הבקר. התעשייה הזו אחראית לבירוא יערות (כדי לפנות מקום לשדות חקלאיים למזון לפרות), לניצול אדיר של מים (להשקיית אותם שדות והשקיית בעלי החיים), להכחדת מינים ושינוי המגוון הביולוגי, לזיהום מי התהום באנטיביוטיקות מטורפות שהחיות האלו מקבלות כדי לחיות בתנאים המחרידים בהם הן חיות, לזיהום המזון שלנו כמובן (כי אנחנו אוכלים אותן עם התרופות וההורמונים האלו) ואם כל זה לא מספיק: תעיפו מבט באמריקאים ובנתוני ההשמנה בעולם ובארץ: הם עצומים.

מעבר ליופי של הסרט הזה, מה שתפס אותי הוא העניין שיש לאמריקאים עם רכוש.
להתעלות הרוח שחשנו כשראינו את ענקי הסקוויה ביער, את הנופים עוצרי הנשימה של הפארקים או את בעלי החיים המרשימים התלוותה תחושה של ענווה. ענווה מול טבע שלא שייך לאיש, וששיך לי ולמשפחה שלי באותה המידה שהוא שייך לאמריקאיים. הוא שייך ליקום, לעולם, לעצמו. כמובן שמשאבי טבע שייכים למדינה ולאזרחיה (אלא אם הם שייכים לבעלי הון ואינטרסים שקנו אותם קודם) והנה בסרט הזה הדגש ששם ההיסטוריון הדובר הוא על "they own it". הנכס הזה שייך לכל האמריקאים באשר הם.
הלוואי שהיינו משכילים להבין שהטבע שייך קודם כל לעצמו. שאנחנו רק אורחים כאן, ולא בעלי בית. ככאלו, אנחנו יכולים להחליט לשמור על חלק מסוים בעודנו מכלים חלק אחר וזה לא ייראה לנו מוזר כלל.

לסיום, אני מאד מקווה שטרם ראיתם את הסרט הזה ואני הראשונה שחושפת אתכם אליו. יש כאן דוגמא מרגשת ממש של האיזון הביולוגי העדין של הטבע, וכמה קל להפר אותו, אפילו בכוונה טובה. זה מה שקרה אחרי שזאבים הוחזרו לפארק ילוסטון בשנת 1995:

בסוף השבוע הזה התפרסמה כתבה של משה גלעד, שעוסקת בשאלות דומות במוסף "הארץ" – האם הרצון לשמור על הטבע מצדיק את ההגבלה על התנועה בשבילים לא מסומנים? אני מקווה שתמצאו אותה מעניינת ורלוונטית.
השאיפה האחרונה שלי בתיעוד ובמחשבות על הטיול שלנו היא לפוסט הבא: להציג בפניכם את המיתוג וההנגשה הגראפית של הפארקים. זה מתקשר גם להיעדר המוחלט של שפה חזותית ברורה ושל גישה שירותית ונעימה של שבילי ישראל הרבים, בינהם שביל ישראל הפופולרי, לציבור.
כבר כמה שנים שחבר שלנו צועד את שביל ישראל עם בנו, מקטע אחר מקטע, מצפון לדרום. אנחנו מצטרפים מדי פעם וגם היום חזרנו מטיול כזה (בין להב למיתר). ההיעדר המוחלט של סימנים קריאים, שירותי דרך בסיסיים (כמו מים ושירותים, שלא לדבר על ספסלים פה ושם) ואפשרות טיול ברורה וזמינה ממש כואב אחרי הטיולים שלנו באמריקה. אני מקווה לכתוב על כך בפוסט הבא שלי.

הטיול שלנו בפרקים הלאומיים של מערב ארצות הברית כלל בעיקר מסלולי הליכה. יצא, שגם במקומות עמוסים יחסית מצאנו את עצמנו מטיילים כמעט לבד בשבילים. כל יום היה בנוי סביב מסלול אחד, לרוב קצר למדי, משהו כמו 5-6 קילומטרים. על טיולי הליכה עם ילדים אני רוצה לכתוב כבר שנים, כך שבעצם הפוסט הזה הוא חלק נוסף בסדרת המלצות הורות, מתברר.
כמו בפוסט הקודם – אם לוחצים (על התמונות) מגיעים למקומות נפלאים!

לטייל עם ילדים. הבלוג של רונית כפיר

שחר ועינב במדבר מואב.

מגיל שנתיים, עת הילדים היו בגן השלום (עליו כתבתי כאן) טיולי הליכה עם הילדים היו חלק מהשגרה המשפחתית שלנו. כשגרנו בתל אביב היינו יוצאים כמעט כל שבת לטיול משפחתי של יום או יומיים – היינו זקוקים לנשימה ולשקט של הטבע. מאז שאנחנו בכרמי יוסף אנחנו מטיילים בעיקר ביער ליד הבית. הילדים בחוג סיירות, חורשים קילומטרים וישנים בתנאי שטח בכל מזג אוויר. במערב ארצות הברית היתה לנו הזדמנות לחוות מסלולים אחרים, במקומות היפים ביותר בעולם.

זאיון. טיולי הליכה עם ילדים. הבלוג של רונית כפיר.

בציון נהג כציוני. מסוונרים מהשמש. בכל תצפית כזו יש המון אנשים מאחורי הצלם, שמחכים יפה לתורם. לחצו על התמונה..

כמו בתחומים אחרים – קריאה, אוכל – אם אתם רוצים שהילדים שלכם יאהבו משהו, תעשו את זה איתם יחד, מגיל צעיר. בתור ילדה טיילתי המון עם המשפחה שלי בטיולי משפחות של החברה להגנת הטבע ודומיהם, ודני הביא את האהבה שלו משנים בחוגי סיירות, שגם התאחדו בבגרותם לתקופה מסויימת של טיולי משפחות של בוגרי החוג. מבחינת הסגנון שלנו – אנחנו לא מוצ'ילרוס שיוצאים לטרקים עם הילדים וציוד על הגב, אבל הנסיעות שלנו מחוץ לארץ מתאפיינות בהרבה טבע ופחות עיר, או הזוועה שמכונה "אטרקציות". אנחנו שמחים לישון באוהל, אבל לא נקום בחמש (או שש, או שש וחצי) בשביל לצאת לטרק. ננסה, כמובן. אבל אם נצליח להיות באוטו בשמונה וחצי זה יהיה הישג.

"לך ישר, לך לבד, אל תפחד"

כולנו אוהבים לשיר לילדים שלנו את שורותיהם של עלי מוהר ויוני רכטר. בעיקר כשהם "יוצאים לדרך חדשה" ("עוף גוזל" באמת מיצה את עצמו).
גם השיר הזה, כמו אלפי שירים אחרים, בנוי על התפישה ש"החיים הם דרך". כשאנחנו מדברים על החיים אנחנו משתמשים במטפורות רבות שמתייחסות אליהם כמסע, דרך, טיול. בהיותי חובבת לשון וחובבת צעד, תמיד ריתק אותי לזהות מטבעות לשון בעולם הפיסי. כי מטפורות תרבותיות עמוקות כל כך לא נולדות סתם. הן מציגות עצמן בשטח, בטיולים עצמם.

לטייל עם ילדים. הבלוג של רונית כפיר

עינב, עין עבדת. פעם, מזמן. לך ישר, לך לבד.

טיול עם הילדים שלכם הוא הזדמנות לבחון את כלים ללימוד מנהיגות, עצמאות, הרפתקנות. זו הזדמנות לפגוש קושי, אתגר, פחד, כח רצון, מאמץ, הישג. זה לא חייב להיות טיול בן חמישה שבועות למערב ארצות הברית: זה יכול להיות טיול של חצי שעה בחורשה ליד הבית, או טיול של קילומטר וחצי בנחל קטלב. מעבר לחשיבות של ההיכרות עם ההיסטוריה, הגיאולוגיה או האידאולוגיה של הארץ בה אנחנו גרים, ולחשיבות של הכרת הטבע שסביבנו והבנתו, טיול רגלי בטבע מאפשר התבוננות ביחסים, התבוננות בעצמנו, הזדמנות להתפתחות אישית ומשפחתית.

"לך לאן שתלך"

מעניין לעקוב אחרי הילדים שלנו בטיול בטבע. האם הם רצים קדימה? חוששים? סקרנים? האם הם הולכים אחרינו, לידנו, לפנינו?
לְמה הם שמים לב? האם הם צועדים בשקט? מדברים? שרים? אפשר ללמוד עליהם הרבה.
אבל הכי הרבה אפשר ללמוד על אנשים דרך יחסים, ועל עצמנו דרך היחס שלנו אליהם: למשל, כשאנחנו מטיילים עם הילדים שלנו, גם פעוטות שזה עתה למדו ללכת – עד כמה אנחנו מאפשרים להם "ללכת בדרכם" או בקצב שלהם?
האם אנחנו מכתיבים להם היכן ללכת, ממש פיסית, האם אנחנו מפקחים היכן הם שמים את רגלם? או שאנחנו נותנים להם לבחור את צעדיהם לבד?

Bryce Canyon. לטייל עם ילדים. הבלוג של רונית כפיר

עינב, נותנת רייס בברייס

האם אנחנו מצפים מהם ש"ילכו בצעדינו" או שמא אנחנו מאפשרים להם לבחור את השביל, לקבל החלטות ואפילו להיות "פורצי דרך"? האם אנחנו מאיצים בהם? איך אנחנו מגיבים כשהם יורדים מהשביל, כשהם לא "הולכים בתלם"? האם אנחנו מעודדים אותם לבחון ולבדוק? או שאנחנו גוערים בהם מיד, אומרים להם מה לעשות, נותנים להם את ה"פתרון", מחזירים אותם ל"דרך הישר"? (מעניין, אגב, לבדוק אם אנחנו מתייחסים שונה לבנים ובנות, ובאיזה אופן).
טיול הליכה משותף הוא הזדמנות לבדוק קודם את התגובות שלנו לפעולות ולהתנהגות של הילדים שלנו. לפעמים נגלה שמה שאנחנו עושים עומד בסתירה לתפיסה שלנו את עצמנו כהורים. טיול משותף יכול לגלות לנו הרבה אמיתות על עצמנו.

טיול עם ילדים במערב אמריקה. הבלוג של רונית כפיר.

הפחד שלה? או הפחד שלי? עינב בקפיטול ריף

"כי ראיתי את דרכי נעלמת"

נכון, בטבע יש סכנות מוחשיות לפעמים, ויש דברים מפחידים. וכמו תמיד בהורות – של מי הפחדים? שלנו או שלהם? האם אנחנו נסמוך על הילדים שלנו שיגלו זהירות? כיצד נזהיר אותם? האם נתגבר על הפחדים שלנו כדי לא לשתול בהם פחדים מיותרים?
ילד קטן יכול למעוד וליפול (ועל ילדות קטנות, אגב, אנחנו נוטים לגונן אף יותר). אולי להישרט קצת מקוצים. גם זו הזדמנות לראות כיצד אנחנו מגיבים: האם אנחנו מגוננים עליהם, רק שלא יידקרו? האם נאפשר להם להישרט קצת כדי להבין איך להיזהר בשביל הבא? האם נסמוך עליהם שיחליטו במפגש עם שיח הקוצים הבא אם ברצונם לעקוף אותו, להסתובב לאחור, להישרט או לבקש עזרה מההורים? כי בסופו של דבר, יש הרבה אפשרויות פעולה כשנתקלים בשיח קוצני: האופן בו אנחנו מגיבים אינו בהכרח האופן היחיד או האופן ה"נכון".

ילוסטון. טיול עם ילדים במערב ארצות הברית. הבלוג של רונית כפיר

כשנגיע לגשר נחצה אותו. אגם טראוט, ילוסטון

גם בהליכה ליד מצוקים תלולים או תהומות (מן הסתם לא נתחיל במסלולים כאלו עם ילדים קטנים) – הדרך הגרועה ביותר להזהיר ילדים היא לצעוק עליהם. מתוך זה – לצעוק עליהם משהו רטורי כמו "מה אתה חושב שאתה עושה?". לרוב בגיל צעיר מאד ילדים יודעים להיזהר. אם נתלווה אליהם לשפת מצוק נגלה שהם מגלים מידת זהירות. עדיף לעמוד בטווח בטחון (אפילו קרוב מאד אם אנחנו ממש חוששים) ולהביט יחד, להבין את המשמעות, להבין מה צריך לעשות ומה לא כדאי. אם ניטע בילדים שלנו את הפחדים שלנו, אנחנו מונעים מהם את החופש לגלות את שלהם.

"תנו לנו יד ונלך"

באחד הטיולים הראשונים עם הילדים שלי, נדמה לי שזה היה בנחל קטלב (מסלול מעגלי קצר, יפה וקרוב למרכז) שמתי לב לאופן בו אני "נותנת יד" לילדים שלי. בין אם אנחנו מציעים "לתת יד" או הם מבקשים – מה שמבוגר בדרך כלל עושה הוא לקחת את היד של הילד שלו ולהחזיק אותה.
אבל יש הבדל בין "להחזיק ידיים" שהיא פעולה הדדית של חיבה, לבין הושטת עזרה.

אני לא הושטתי לבן שלי את ידי כדי שייאחז בה, כמו שנאחזים במעקה. אני לא "נתתי לו" את ידי, אלא לקחתי את ידו, אחזתי בה בחוזקה. כשאני זו שמחזיקה אותו – אני מחליטה מתי להחזיק ומתי לשחרר, במקום שהוא יחליט. גיליתי שכאשר אני רק מציעה את היד שלי להיאחזות – אפילו אצבע מושטת בלבד – הוא נאחז בה לשניה אחת, ואז משחרר וממשיך לבד.

ילוסטון. טיול עם ילדים במערב אמריקה. הבלוג של רונית כפיר

מאספת ומצלמת. טיול לצד נחל ילוסטון

הדבר נכון לכל עזרה שאנחנו מרבים להגיש לילדים שלנו (ובכלל לשאלת הושטת העזרה, אדגר שיין כתב על זה כמה ספרים).
אולי הרמנו אותם באוויר כדי "לעזור" להם לטפס על מדרגה גבוהה של סלע, ובעצם מנענו מהם ללמוד לאמוד את הגובה או ללמוד כיצד לטפס, לבדוק כמה קשה או קל זה, איך זה מרגיש, כמה זמן זה לוקח, כיצד יש לעשות זאת, האם לבד או שמא ירצו עזרה.
אולי תפסנו אותם בשתי ידיים, אבא ואמא מכל צד והנפנו אותם באוויר כדי לדלג על בור או שלולית, ועשינו זאת כל כך הרבה פעמים, עד שהם לא יידעו מה לעשות כשיפגשו בור כשהם רחוקים מאיתנו.
לרוב אנחנו לא חושבים על זה. אנחנו חושבים שאנחנו עוזרים. והשאלה היא, שוב – מה המטרה. האם המטרה היא לדלג על החלקים ה"קשים" ולהגיע ליעד? להגיע בזמן? האם המטרות שלנו ושל הילדים שלנו דומות?

"אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים"

פעמים רבות אין לנו סבלנות לקצב שלהם, ולכן, בעיקר עם ילדים קטנים, צריך לשחרר את עניין הקצב. נכון, זה לא קל. כדאי להחליט עוד בבית עבור מי אנחנו יוצאים לטיול הזה, או איזה חלק ממנו הם יוכלו לצעוד.
טיול עם ילדים קטנים נועד לאפשר להם לחוות את המסלול – לטעום את הטבע ולגלות את ההפתעות שלו: להצליח לטפס על סלע, לרדת ירידה תלולה או לעקוף שיח קוצים. להביט באדמה מגובה 70 ס"מ ולראות חרקים או פרחים. זה לא ממש משנה להם אם הגענו למפל או לנקודת התצפית. למעשה, נדמה לי שרק כשהילדים שלי עברו את גיל 10 הם בכלל התחילו לשים לב לנופים גדולים או מונומנטליים ממש, בטח לא דרך חלון של מכונית. הם פשוט לא הביטו כך בעולם.
כמו בארוחות הערב עליהן כתבתי – המטרה אינה להגיע ליעד. המטרה היא ליהנות ולהיות ביחד.

lembert dome. טיול עם ילדים במערב ארצות הברית. הבלוג של רונית כפיר

בתרמיל: מלפפון, גבינה צהובה, גווקמולי, לחמניות. פיקניק פסגה ביוסמיטי

ילוסטון. טיולי הליכה עם ילדים. הבלוג של רונית כפיר

אנחנו והמון עיזי הרים בילוסטון. מאחורי הצלמת ובלחיצה: מושבת מרמיטות חמודות להפליא.

ומילה על הטבע, כי לא במקרה אלו אינם טיולים עירוניים. הגירויים אחרים; לוקח זמן להתרגל אליהם ולהבחין בהם. אני מרגישה שהחושים של כולנו התחדדו מאד בחמש השנים בהן אנחנו גרים מחוץ לעיר ובתוך הטבע. טיול בטבע מאפשר לנו לעצור, להקשיב, לפתוח אזניים ועיניים. "שיר הרוח על המים": לא צריך להגיע לשום מקום כדי לשבת עם הילדים בצל ולהיות בשקט. החוויות יגיעו אליכם: להקשיב לרוח בעלים, להריח את האוויר הנקי, להבחין בצורות העננים או בגוונים של הירוק, לחכות שמשהו יקרה. בשמורות הטבע בהן היינו הספיקה ירידה קצרצרה מהשביל כדי למצוא עצמינו מוקפים בעדרים של עיזי הרים, או מרמיטות, או לטאות.

"עוד תלכי בה היא שלך"

ממש ליד הנקודה בתמונה מעל, אגב, בטיפוס האחרון על פסגת למברט דמויית הביצה, נתקפתי בהלה של ממש.
אחרי מסלול הליכה מקסים ותלול מעט ביער, הגענו אל הכיפה העירומה של קצה ההר. העליה אליה ואל המקום בו ישבנו היתה קלה, אבל השפיץ האחרון של ההר, זה שעולים אליו כדי להצטלם, היה קרוב ומזמין. שחר ודני עצרו שם להביט בנוף הנשגב שנשקף אלינו משם, ועינב ואני, ההרתפקניות, המשכנו לטפס לפסגה.

אבל כמו כל סלעי הגרניט הלבנים של יוסמיטי, גם הפסגה הזו לבנה וחלקה. כלומר, היא נראית חלקה למרות שלמעשה היא מחוספסת ולא תלולה כלל. אבל היא מתנשאת כל כך גבוה מעל ליערות ולאגמים, ואני כל כך לא רגילה למקומות כאלו, שממש בתחילת הטיפוס, שנראה קלי קלות (וגם פיסית לא היה קשה כלל) פשוט קפאתי.

Lembert Dome, Yosemite, טיול רגלי עם ילדים. הבלוג של רונית כפיר

Lembert Dome, Yosemite

נעצרתי שם, כורעת עם ידיים על האדמה, לא יודעת איך אני מזדקפת, יורדת או עולה. פחד הציף אותי. פחד שהחליש את ברכי והאיץ את פעימות לבי. קראתי לעינב שתתקרב אלי ולא תזוז. אמרתי לה שאני בפאניקה למרות שאני יודעת שזה לא מסוכן.
אני אחוזת אימה.
היא חיכתה קצת, בעוד אני הסברתי לעצמי שזה הכל בראש. אין כאן סכנת נפילה, או סכנת החלקה, והדבר המסוכן ביותר הוא הפחד שלי עצמו, שמחליש את רגלי ולכן מסכן אותי. נשמתי, התרוממתי לאט עד עמידה. הרגשתי את הרגליים שלי עומדות יציבות על הקרקע והסתכלתי עליה צועדת לפני בבטחה. הלכתי בצעדיה, מניחה את כפות רגלי בדיוק במקומות בהם היא דרכה. היא לא רק הובילה: היא היתה מנהיגה של ממש.

התחושה של להגיע לפסגה ולכבוש את הפחד, לא את ההר, היתה שווה את כל הטיפוס הזה. שנים לא הייתי במצב כזה, ויש לי הרגשה שאפילו בריאותית זה היה לי טוב, להזרים קצת דם בחדרי הלב הרדומים. אחרי דקה גם דני ושחר הצטרפו אלינו. בצילום אפשר לראות את הפחד שלי: הברכיים שלי כפופות עדיין. אני לא מרגישה מספיק בטוחה להזדקף לחלוטין.

טיולי הליכה עם ילדים. הבלוג של רונית כפיר. יוסמיטי

איזוהי גיבורה? כבשתי, כבשתי. על פסגת למברט, יוסמיטי

"לא קלה היא, לא קלה"

מה שיותר כיף מלהגיע ליעד בטיולים משפחתיים הן העצירות הקטנות באמצע. עם השנים דני שכלל את העצירות לרמת אמנות, בה טיול של שעה וחצי יכול להתארך לארבע שעות. כי למה בעצם למהר?
מבחינת ציוד לטיולים, אנחנו תמיד חובשים כובעים כולנו (בטיול הזה שחר ואני קנינו את הכובע השווה ביקום), לוקחים איתנו קרם הגנה וכולם נושאים תרמיל ובו מים. גם ילדים קטנים יכולים לשאת תיק גב קטן ובקבוק, וללמוד לקחת אחריות ולקחת חלק. האופן בו תתייחסו אליהם יכתיב את האופן בו הם יראו את עצמם: אם "תרחמו" עליהם שהם נושאים תרמיל כבד, הם ירגישו מסכנים ויקטרו. אם תתיחסו אליהם כמסוגלים לשאת את המים של עצמם – הם יחשבו כמותכם, ויהיו גאים להיות עצמאיים ולא תלויים בכם בכל עצירת שתייה (בשום אופן אל "תענישו" ילד בסחיבת תרמיל. אם אינכם בטוחים כמה הילדה יכולה לשאת התחילו במשהו סמלי, שאתם בטוחים שהיא תעמוד בו, כמו תיק גב עם תפוח בלבד, למשל).

טיולי הליכה עם ילדים. הבלוג של רונית כפיר

אפרסייק און דה לייק. כשכולם אוכלים, אמא מצלמת.

קחו בתרמיל שלכם תמיד אוכל כייפי, גם אם זה טיול קצרצר. אצלנו המנצחים הם מאכלים יבשים כמו אגוזי מלך או פקאנים, לדר משמש או חטיפי גרנולה שונים וכמובן – פירות.

טיולי הליכה עם ילדים. הבלוג של רונית כפיר.

עצירת אבטיח (קטן!) על הגדה במסע קאנו בנהר הקולורדו. סכין (גרוע) עם כיסוי פלסטיק תמיד עוזר.

אחרי טיפוס של חצי שעה או הליכה של שעה אין דבר משמח יותר מפרי מתוק ועסיסי. תפוזים ותפוחים מעולם לא היו טעימים יותר מאשר על פסגת הר או בצל של שיח קטן במדבר. אולר לקילוף ושקית זבל לקליפות והנה לכם פיקניק מושלם. גם עכשיו, לכל הטיולים שלנו לקחנו אוכל. אם זה היה טיול ארוך יותר באמצע היום – לקחנו לעיתים לחמניות וממרחים שונים וממש פתחנו שולחן. או סלע.

ZION, טיול עם ילדים במערב ארצות הברית. הבלוג של רונית כפיר

בקצה של Angels' landing אכלנו אחלה חומוס. פארק זאיון.

כמו הפסקות סיגריה, הסיגריה היא לרוב רק תירוץ לעצור במקום כלשהו לכמה דקות, להתבונן ולנשום עמוק, לאנשים שרגילים תמיד לרוץ לעבר משהו. ככה גם פיקניקים קטנים של תפוח או חטיף יכולים לאפשר כמה דקות של התבוננות ושהיה, למי שקשה לו פשוט לשבת סתם כך ולהיות. זה WIN-WIN – אחרי הליכה האוכל טעים יותר ואחרי אוכל הנוף יפה יותר.

"אתה ראשון יא קזה!"

כשהילדים היו בני שש וארבע (לפני קצת יותר משמונה שנים) טיילנו איתם כ-40 יום בהודו. בטיול שונה בתכלית מהנוכחי באמריקה, שהינו בערים וכפרים זמן רב, ויצאנו לטיולים רגליים ספונטניים בסביבה.

שחר מוביל את הדרך בהודו, 2007.

בהודו אין מסלולים מסומנים ומאורגנים כמו באמריקה. אחד הטיולים הזכורים לכולנו הוא זה בו נתנו לילדים להוביל, אבל ממש. חצינו גשר והלכנו בשביל לאורך הנהר, וכשהגענו לגבעות מיוערות, הראינו לילדים כפר באופק.
"לשם אנחנו רוצים להגיע. תובילו את הדרך!". והם הובילו. הם כל כך שמחו והלכו בצעד בוטח, ואנחנו אחריהם. מעט חוויות יעבירו את התחושה של אחריות כמו להיות זה שמפלס דרך ומוביל אחרים, פשוטו כמשמעו.
עכשיו, כשהלכנו בשבילים, מתנשפים בעליות בגבהים לא פשוטים (קראתי להם "מסלולי ריאות/ברכיים" על שום העליה והירידה), הילדים עקפו אותנו בצעד קל, ומדי פעם חיכו לנו בצל. ובכל זאת דאגנו להחליף את ההובלה לפעמים. לאפשר לכל אחד ואחת להיות זה שמוביל, זה שקובע את הקצב, שהאחרים סומכים עליו.

"בדרכים שהלכתי טעיתי ודאי לא פעם אחת"

חוויה בלתי נשכחת מטיול משפחתי אחר היא לאבד את הדרך. על אמת. כמה מטאפורות יש על זה, הא? בטיול ביער בבולגריה באמת הלכנו לאיבוד. יצאנו לטיול בלי לדעת בוודאות מה אורכו ולאן הוא מוביל, עם צידה מועטה בתרמיל, עוקבים אחרי סימנים צהובים על עצים, במסלול שבהדרגה התברר שאיש לא טייל בו שנים. עצים קרסו וחסמו את השביל, לעיתים הוא נעלם. במקום מסויים גילינו, שאיבדנו את הדרך.

טיולי הליכה עם ילדים. הבלוג של רונית כפיר

כאן עוד רואים את השביל.. בולגריה 2015

אחרי כעשר דקות של חיפושים זה התחיל להיות מלחיץ. צעדנו כבר יותר משעתיים וחצי והאוטו שלנו כבר היה הרחק בנקודת ההתחלה. כל אחד הציע כיוונים ופתרונות. בסוף חזרנו אחורנית עד למקום בו זיהינו בוודאות את השביל, ומצאנו את ההמשך שלו. המסלול הוביל, אגב, לאיזה כפר נידח, וההרתפקה הסתיימה בטרמפ שנתן לנו אחד משני המקומיים היחידים שמצאנו לצומת הקרוב, ממנו דני הלך עוד 7 קילומטרים ברגל למכונית, עת אנחנו מחכים על מדרגות בית נטוש, שהתברר כמקום מגוריו של קשיש בולגרי חביב, שהזמין אותנו להיכנס ולחכות בין פוחלציו. וכל זה בתנועות ידיים, כי מי יודע אנגלית ביערות נידחים בבולגריה. זו היתה חוויה שלא נשכח. מעבר להצטרפותו של הסיפור לפנתיאון הזכרונות המשפחתי, הוא גם לימד אותנו ואת הילדים הרבה על תושיה, תכנון, עבודת צוות.

"כי לפעמים במסע ומתן"

כשמטיילים בקבוצה, צריך להתפשר. גם אם הקבוצה הזו היא משפחה וההורים מחליטים על הילדים רוב הזמן. בטיול הקמפינג שלנו בארצות הברית החלטנו בבוקר יחד על המסלולים. אמנם היו לנו המלצות ותכניות מסודרות לכל יום, אבל חוץ ממקרים מיוחדים לא הכרחנו את הילדים לצאת לשום טיול. אם היתה בחירה בין אורכים שונים או סוגים שונים של מסלולים הצבנו אותה בפניהם, ופעם אחת בלבד התפצלנו, ממש בסוף הטיול: שחר ואני עלינו לפסגה במזג אויר סוער למדי, בשעה שדני ועינב נשארו באוטו ונסעו לנקודת תצפית מרהיבה להיות בה עוד קצת.

טיולי הליכה עם ילדים. יוסמיטי. הבלוג של רונית כפיר

סנטינל דום ביוסמיטי. נטע דגני אמרה שזה "מסלול שאסור להחמיץ" אז עלינו!

אמנם ההזדמנות לראות נופים עוצרי נשימה ולבקר במקומות שאולי לא נשוב אליהם היא נדירה, אבל מה שקובע את החוויה בסופו של דבר הם היחסים. ציטוט חביב עלי משיטת אדלר אומר "הורים מקריבים יחסים למען מטרות – ילדים מקריבים מטרות למען יחסים".
אל תקריבו את היחסים עם הילדים שלכם בשביל להספיק להגיע לעוד תצפית, יפה ככל שתהיה. לא תמיד חייבים לעשות הכל יחד, ואם מחליטים להתפצל אז לא עושים אחר כך פרצופים למי שנשאר.
וכן, זו הכותרת של השיר המקסים של מוש בן ארי.

יגעת והאמנת? תמצא!

לא, גם זו אינה טעות. המקומות בהם טיילנו ובפסגות האלו אליהן הגענו, שזימנו התעלות רוח של ממש, חשבתי שזו בעצם הצורה הנכונה לפתגם "יגעת ומצאת – תאמין".

טיולי הליכה עם ילדים. הבלוג של רונית כפיר. ילוסטון

הופעה פרטית ואינטימית של הגייזר. ילוסטון.

קודם כל ה"יגעת" הזה. נופים יפהפיים שנחוו מתוך המכונית, או בנקודת תצפית על הדרך לא השאירו עלינו חותם כמו נופים שהזענו בשביל להגיע אליהם. גייזר קטן ומקסים השאיר עלינו קסם גדול יותר מגייזרים ענקיים ומרשימים כי אותו ראינו לגמרי לבד, במופע פרטי של 40 דקות, אחרי 8 קילומטרים של הליכה, ולא עם עוד 400 איש על השביל הראשי.
ואם היגיעה הזו מלווה באמונה – הרי שברור שנמצא. אולי הניסוח המדויק הוא בעצם: "יגעת והאמנת – מצאת". כשאנחנו יגעים לא לשם ה"מציאה" אלא עם אמונה והתלהבות – לשם הסיפוק מהעכשיו, אמונה ביחסים הטובים שלנו, הנאה מהביחד – הרי שמצאנו. למעשה, אין כלל חיפוש.

ילוסטון. טיולי הליכה עם ילדים. הבלוג של רונית כפיר

בסוף אותו מסלול, קילומטרים פרושים לפנינו, רק שלנו. ילוסטון

חשבתי לסיים את הפוסט הזה עם שיר נבואי קוסמי עליז. כי הוא באמת נפלא. אבל חברים בפייסבוק הזכירו לי את ה-שיר של מטפורת החיים כדרך. ובעצם מה שעשינו בטיול הזה, כל אחד לעצמו וכולנו ביחד הוא לברך ולהתפלל על סוד עלה קמל, על נגה פרי בשל.
ונדע: כל יום אחרון תחת השמש. ונדע: חדש כל יום תחת השמש.

אז איפה מתחילים? יש כל כך הרבה לספר. עבר שבוע מאז חזרנו מטיול קמפינג בארצות הברית שנמשך 5 שבועות. הג'ט לג כמעט מאחורי ואני חייבת להתחיל לתעד. הפוסט הראשון מוקדש לחויית הקמפינג – לינה באוהל, בשטח, באתרי מחנאות נפלאים. אם גם אצלכם יש חלום כזה ב- Bucket list, אשמח לעזור לכם להתחיל להגשים אותו.

דלי ריק

המונח האמריקאי "bucket list" הפך רווח במיוחד לאחרונה. דברים שאני רוצה לעשות לפני ש.. אמות.
חיפוש קצר אחר מקורותיו הביא אותי אל הביטוי "kick the bucket" שמשמעו למות (כמה יופמיזמים יש לפועל הזה באנגלית?!): בועטים בדלי שעליו עומדים בהוצאה להורג או התאבדות בתליה. כן כן, מקסים.
בדלי שלי לא היו הרבה משימות. למעשה, היתה אחת גדולה: לטייל בכל הפארקים הלאומיים של מערב אמריקה, כמו שההורים שלי עשו כשהייתי בת 16 – בלעדי.
הדודים שלי גרו אז באמריקה והורי הצטרפו אליהם ולשני ילדיהם הקטנים לטיול בן 3 שבועות, ששבה אותי ביופיו. כשדוד שלי שלח לי עכשיו את הצילומים שלו, שקופיות יפהפיות, התברר שהמסלולים שלנו היו שונים, אבל נדהמתי לגלות שאני זוכרת חלק מהמקומות כאילו הייתי בהם, כולל את הסיפורים של אבא שלי, שנלוו לכל צילום.

טיול קמפינג לארצות הברית. בלוג רונית כפיר

ילוסטון, 1986. צילום: דוד שלי, משה כפיר

וכך, במשך שלושים שנה חלמתי על הטבע הפראי של מערב ארצות הברית, שנראה לי המקום היפה בעולם, כפי שחשבו הורי, כשחזרו משם. בשיחה עם אבא שלי גיליתי שאמא שלי, זכרונה לברכה, היתה בגילי בטיול הזה.
עת התקרבתי לגיל 47 המפחיד (הגיל שבו גילו לאמא שלי סרטן, קצת אחרי שחזרה) וכנראה לא במקרה, סימנתי לי את יולי אוגוסט 2017 כתפוסים, והרמתי טלפון לשכנתי נטע דגני. אם כבר לחלות (טפו טפו!) אז עם דלי ריק.

מסלולים באמריקה. קמפינג בארצות הברית, נטע דגני. הבלוג של רונית כפיר

אחד ממדריכי זום-אין, תמיד איתנו בתיק הגב.

נטע, מלבד היותה אמו של חבר טוב של בני, היא ה-מחברת של מדריכי טיולים לארצות הברית ותופרת טיולים בהתאמה אישית. אחרי שעה וחצי עם נטע יצאתי עם טבלה יומית מפורטת של לאן אנחנו נוסעים, איפה מטיילים, כמה זמן צריך וכמה זה יעלה. לכל שאלה שלי היתה לה תשובה, חישובים, הסברים ומסלולים. רכשתי את הספרים המתאימים וזהו. החלום עובר מרשימת הדלי לרשימת ה – TO DO!
תשובות לשאלות פרקטיות על הטיול הזה תוכלו למצוא באתר שלה – בחירת מסלול, משך הטיול, עלותו, רשימות ציוד והמלצות לפעילויות עם ילדים בכל גיל וסוג. האתר, הספרים והשירות האישי שלה כה טובים ומשתלמים, שאין לי כוונה להחליף אותם בפוסטים האלו, אלא לספר דברים מהזווית שלי. באופן עקרוני – כשאני מחליטה שאני רוצה לעשות משהו כמו שצריך – אני נעזרת במומחית. ממליצה גם לכם.

טיול קמפינג למערב ארצות הברית. בלוג רונית כפיר

ההורים שלי בילוסטון. 1986. צילום: משה כפיר

דיסקליימר..

שלא תגידו שלא למדתי מהאמריקאים.. פרסומת בת עשר שניות לגלולות מלווה בקריינות של אזהרות של 20 שניות (בעוד השחקנית ממשיכה לצעוד ברחוב ולחייך לעוברים ושבים. נשבעת).
-"רק על עצמי לספר ידעתי" – איני מומחית לטיולים או לקמפינג, וכמו בפוסטים אחרים שלי על חופשות משפחתיות – אני שמחה לחלוק מנסיוני, אך לא כל דבר הוא ברמת "טיפ" לאחרים.
– אם לא רלוונטי לכם תוכלו לדלג קדימה לפרק הבא. אפשר לראות לפי הכותרות.
– זה אינו טיול הטבע הראשון שלנו עם הילדים, למרות שזהו טיול הקמפינג הארוך הראשון שלנו איתם. מבחינת הדינמיקה המשפחתית- כל אחד והמשפחה שלו והרגלי הטיול שלה. הדינמיקה שלנו מתאימה לי ומתאימה לטיול הזה. אם אתם רוצים משפחה וילדים שכיף לטייל איתם מעל חודש, נסו לייצר משפחה וילדים שכיף לחיות איתם באופן כללי – נראה לי שזה יעבוד גם בחו"ל.
– למרות היותי חשופה מאד, אני שומרת על הפרטיות של בני משפחתי, ולכן לא ששה לשתף במשברים או מריבות. כמובן שהיו, כי ככה זה בחיים, אבל היו באמת מעט.
– אני מתחילה את הפוסט הראשון אבל לא ממש יודעת היכן אסיים. בראש שלי תקוות לפוסט נוסף על טיולי טבע עם ילדים, וקצת על שמורות הטבע בארצות הברית – המוסד, המיתוג והשירות.
– לא אציין כאן מסלולים מפורטים. יש מי שעושים זאת טוב ממני וזו פרנסתם, וזה גם לא נראה לי מעניין או מתאים ברמת פירוט כזו. מוזמנים לשאול בפרטי!
– אשמח מאד לענות על כל שאלה בתגובות לפוסטים שלי! אז אם יש לך שאלה ולא קיבלת תשובה בבלוג – אני כאן לענות.

טיול קמפינג לארצות הברית. בלוג רונית כפיר

מויומנט ואלי, יוטה בואך אריזונה

כמה, איפה איך – תקציב ותכנון טיול קמפינג בארצות הברית

הכי קל היה לענות על השאלה: לאן?
לכל מקום.
רציתי להיות בכל המקומות שחלמתי עליהם במשך שנים, כולל שנתיים מעקב אחרי אינסטגרמר שאשכרה גר בשמורת יוסמיטי (ונשפט על עבירות שעשה בפארק הלאומי!!). ילוסטון, ברייס, זאיון, יוסמיטי, גרנד קניון. דיסקסנו עלויות ואורך טיול ואת היתר נטע תפרה. על הדרך נוספו כמה שמורות טבע ונקודות חובה.

טיול קמפינג בארצות הברית. בלוג רונית כפיר

עוד קצת מילוסטון. שמח בבית שמח בטיול

השאלה השניה היתה – קרוואן או אוהל. באתר של נטע ובספרים יש הסברים מפורטים על היתרונות והחסרונות של כולם, כולל דירוגים של חניוני מחנאות (כמה פעמים אפשר לכתוב 'קמפינג'?) ואני שמחה לשתף את ההחלטה שלנו.

קרוואן נראה לי טרחה ומועקה: לארגן אותו בכל עצירה, לשמור עליו מסודר כל הזמן, להשתרך לאט ובעיקר להיות תקועים אחד עם השני בחלל צפוף במשך שלושים יום או יותר. בעוד טיול באוהל משלב קמפינג עם בתי מלון, שמאפשרים מדי פעם רענון, רווחה, פרטיות ונוחות. ויותר מכך- ברכב פרטי ואוהל אפשר להגיע למקומות יפים יותר, להתנייד יותר בקלות, ולהיות ממש בתוך הטבע ומתחת כיפת השמיים.
שיקול לא פחות חשוב: אוהל זול יותר.
*לגבי התמונות: אם לוחצים מגיעים למקומות נפלאים!

קמפינג בארצות הברית. רונית כפיר בלוג

חלקת אלוהים שלנו בחניון "Dead Horse". לא היו סוסים מתים.

חששתי מהטיול הזה נורא. כמו רוב הפחדים – הם לא ממש היו רציונליים. כמו רוב הפחדים, בטח תזהו כמה מהם:
– איך אצליח לעזוב את העבודה לפרק זמן כזה ארוך?
– מה נעשה עם גריזלי?
– איך נממן את זה?
– איך נצליח להיות כולנו יחד במשך 35 ימים?
– איך אצליח להירדם באוהל?!
– איך אצליח לארוז פחות משישה זוגות נעליים לחמישה שבועות??
רוב הפחדים לא היו מבוססים. ידעתי שאנחנו בתקופה של דינמיקה משפחתית מעולה, ושיהיה לנו מעולה. מצאנו סידור לגריזלי, שנשאר בבית עם השגחה, מצאתי מחליפה לפרויקטים שלי בעיצוב פנים.
לגבי האריזה והלינה באוהל, שכמעט הכי חששתי מפניה – למדתי כמה דברים ולכן אתחיל בהם.

קמפינג באמריקה? – אמריקה!

מהר מאד זו היתה מילת התואר החביבה עלינו. "אמריקה!".
זה באמת מתאים. הכל כל כך נוח, מסודר ומוסבר, שאין לתאר. ובכל זאת, אנסה.
אילו ידעתי שהלינה באתרי קמפינג תהיה כה חלומית, הייתי ממירה כמה וכמה לילות במלון בלילות באוהל.
ראשית, ספוטניות היא לישראלים. קמפינג בתוך שמורות לאומיות ובאתרים שווים צריך להזמין הרבה חודשים מראש. חלק אפשר גם 8 חודשים מראש וחלק נפתח להזמנות "רק" 5 חודשים מראש. נטע הכינה לי רשימה עם מועדים מדויקים של מה להזמין מתי, ואיפה. אתרי האינטרנט של אתרי הקמפינג מזעזעים למדי, אבל כשלומדים איך למלא אותם זה פשוט. זה עולה בין 30-50 דולר ללילה.
בכל אתר קמפינג מחכים לכם. או שהשם שלי היה רשום במקום עצמו, או התאריך בו עוזבים. באתרים גדולים יותר הריינג'רז יסבירו לכם את כל הכללים, יציידו אתכם במפה של המחנה, ויהיו מקסימים באופן כללי. עוד על הפקחים המהממים בפוסט הבא.

טיול קמפינג בארצות הברית. רונית כפיר בלוג

שני לילות בגן עדן. המתחם שלנו בחניון הלילה קודכרום. יוטה.

בכל אתר בו הקמנו אוהל היו הדברים הבאים:
– מקום מובנה לאוהל עצמו (אם האדמה קשה עשוי להיות ריבוע של חול משוטח. אם זה יער יהיה שטח פנוי).
– שולחן וספסלים, לעיתים על גבי משטח בטון.
– אזור למדורה, לעיתים על משטח בטון (כמו בתמונה) עם רשת לגריל מעליו (שאפשר להתקין בגבהים שונים מעל לאש!)
– לעיתים עוד עמדה לגריל בנפרד.
– במקומות עם דובים – ארון ברזל לסגור בו את כל האוכל והכלים בסגירה שהיא מבחן אינטליגנציה מסוג "האם אתה חכם יותר מדוב?".
– במקומות חמים במיוחד גם קירוי בנוי לצל (עלינו הוא הגן ממבול פעם אחת או יותר).
– פעם אחת גם היה לנו עמוד עם חיבורי חשמל, ארון קטן ותאורה בגג של המבנה מעל לשולחן.

טיול קמפינג בארצות הברית. ZION. רונית כפיר בלוג

בזכות הצילום הזה, הטלפון הנייד ששכחתי בשירותים (שוב!) הוחזר אלי. מחכים לנו בפארק זאיון.

קמפינג בארצות הברית. גובלין. רונית כפיר בלוג

מסתכלים מלמעלה על האוהל שלנו, תחת מבנה מוצל וצל הרים. גובלין.

בכל מחנה יש שירותים קרובים (לרוב נקיים מאד ומאובזרים) ובחלקם יש מקלחות. יש ברז מים ולרוב עמדה/כיור לשטיפת כלים (או חדר ממש). הם מוארים כל הלילה. כל השאר חשוך, וטוב שכך.
בכניסה לשמורות הגדולות אפשר לקנות עצים למדורה (אם מותר להבעיר מדורות, תלוי בסכנת השריפות), ובקטנות אפשר לקחת ולהשאיר כסף, או לגשת למנהל האתר (campsite host – תפקיד שיש לשאוף אליו, תאמינו לי). בשמורות הגדולות (שטח ילוסטון כשליש ממדינת ישראל!) יש ממש "כפרים" במרכז, ובהם מסעדות, סופרמרקטים שווים ביותר וחנויות מזכרות (שוות ביותר!) ומקומות לעשות כביסה בכמה דולרים. אם לא בא לכם לבשל – אתם מסודרים. אורזים כמות קטנה של בגדים בסיסיים ועושים כביסה כל כמה ימים. המטורפים האלו משתמשים במייבש גם במדבריות הלוהטים של יוטה, שם כביסה תתייבש תוך 10 דקות בחוץ. בהתחלה מגנים את הבזבוז, אחרי שבועיים מתמכרים לנוחות. אמריקה.

ככה נראה האוהל מהכיוון השני בקודכרום, יוטה:

טיול קמפינג בארצות הברית. רונית כפיר בלוג

תמצאו את האוהל שלנו מתחת לבולבול הגדול. תודו שזו לא רק אני.

חלק מהחניונים בהם ישנו היו בפרקים שאינם לאומיים, אך מהממים לא פחות.
בכולם היה לנו שטח גדול לעצמנו, פרטיות ושקט, והכי שווה: זכינו לישון תחת כיפת השמיים, לראות את השקיעה, הירח והכוכבים, הזריחה. לשמוע את הרוח, הציפורים, התנים. מהארץ הבאנו 3 שקי שינה וזהו. את האוהל קנינו שם כמו גם את שאר הציוד, ולמרות שהיה בסיסי, הגג שלו היה חשוף לשמיים וזה היה נפלא, רוב הזמן.
נכון, פחדתי פחד מוות מפגיעת ברק בליל סערה מטורפת בילוסטון, שוכבת וסופרת שניות בין ברק לרעם (זה הגיע לשתיים!!) ומתפללת שהאוהל לא יוצף במבול, וגם מתתי מחום לילה אחד בזאיון, אבל זה חלק מהחוויה ולא הייתי מוותרת עליה.
המזרן המתנפח הזוגי שלנו התפנצ'ר אחרי שני לילות (רק אני שונאת מזרנים מתנפחים?) ואת יתר הלילות חלקנו על מזרן יחיד מתנפח ושני מזרני שטח דקים ונוחים. מבחינתי בפעם הבאה – 4 שטוחים וזהו.

קמפינג בארצות הברית. אגם ג'ון, בלוג רונית כפיר

בין העצים גם רואים אגם. ואיילים מחכים ליד האוהל.

טיול קמפינג בארצות הברית. ילוסטון. רונית כפיר בלוג

המחנה שלנו בילוסטון. לפני לילה של סופת ברקים מטורפת.

קצת על ציוד לקמפינג

מהר מאד למדנו להקים מחנה ולקפל אותו בדקות ספורות.
אפילו בלגניסטים כמונו למדו לשמור על סדר מסויים כדי למצוא דברים בקלות באוטו הענק, ולא לאבד כלום (כמעט):
-ארגז לאוכל יבש (פסטה, רוטב לפסטה, תבלינים, שמן זית, נוטלה)
-ארגז לכלי אוכל ובישול (אנחנו נגד חד פעמי וקל לשטוף: צלחות, כוסות סכו"ם, סיר, מחבת, כפות, סכינים קרש חיתוך, קופסאות פלסטיק לאחסון וכאלה)
-ארגז לכלי ניקוי (טישו, סבון כלים וספוג, סבון לידיים, גפרורים, מגבונים, המון שקיות זיפ-לוק!)
– שקית לפנסים ותאורה
וכמה שיותר מקומות קבועים בתא המטען לגזיה, למזרנים ולמשאבה שלהם וכולי..תתי חלוקות. בין המקצוענים שהקיפו אותנו היו אנשים עם בגאז' מחולק לתאים ומגירות. יום אחד אולי גם לנו יהיה.
את הרוב קנינו בסופרים (מי יתנני וולמארט וטארגט) בהם יש מחלקות ענקיות לציוד קמפינג. מי שרוצה ציוד מקצועי ושיצאו לו העיניים יכול לקפוץ לסניף של REI – "למטייל" המקומי. חילקנו בין 3 ארזגים מסודרים וצידנית (ארגזים לאוכל יבש/ כלי בישול ואוכל/ כלים וחומרי ניקיון). בסוף הטיול השארנו את הציוד אצל משפחה וחברים יקרים בעמק הסיליקון, למעט האוהל, מזרני השטח ושק שינה מעולה שחזרו איתנו.
בזכות תאורה (שרשרת נורות שתלויה כאן למעלה בין העצים) ומפת שולחן יצא לנו לשחק לא מעט "קאטאן" ביחד, וגם ללכת לישון כמעט אחרי כולם.

קמפינג בארצות הברית. הבלוג של רונית כפיר

עוד יום מתחיל להסתיים ביוסמיטי.

ביקרתי בניו יורק פעם אחת, לפני 20 שנה, וכבר אז ידעתי שניו-יורק זה לא אמריקה. מי שמכיר את אמריקה יודע שקשה למצוא מדינה שונה יותר מישראל. כך גם באתרי הקמפינג: מאורגן, מסודר, נקי, שקט ומרווח. חשוב להבין שטיול עם אוהל אינו טיול באוהל. באוהל רק ישנים, ואת יתר הזמן במחנה מבלים בשטח רחב ידיים, מלא נקודות עניין ויופי, ממנו אפשר לצאת לתור את הסביבה הקרובה בסביבה בטוחה וידידותית מאד. מתוך המשפחות שחנו לידינו כמחצית היו אמריקאים ומחצית זרים, וכולם עשו רושם אנשים טובים ונעימים. לי לא היתה שום בעיה לשלוח את הילדים לבד לשירותים (טוב, הם גדולים, אבל גם אילו היו קטנים יותר, כך נראה לי) וכאשר שכחתי את הטלפון הנייד בשירותים הוא חזר אלינו תוך דקות ספורות (מי הגאונה שצילמה את המספר של ה camp site בהתלהבות, מי?).

טיול קמפינג בארצות הברית. יוסמיטי. רונית כפיר בלוג

נהר המרסד, עשרה מטרים מהאוהל שלנו במחנה WAWONA ביוסמיטי, קליפורניה.

שעות בדרכים – על הנהיגה

נשאלתי מה היינו עושים אחרת בטיול. ובכן, כפי שכתבתי הייתי לנה יותר באוהל ופחות בבתי מלון, רק במעט (כדי לחסוך כסף), והלוואי שהיתה לי דרך ללון בחניוני לילה מסוימים יותר מלילה אחד. בטיול כה ארוך רוצים להספיק הרבה, בעיקר כשהעלות המרכזית היא כרטיסי הטיסה. על פי בקשתי נטע ארגנה לנו טיול עם נסיעות קצרות.

טיול קמפינג בארצות הברית. הבלוג של רונית כפיר. נסיעות

נסיעות עוצרות נשימה. וכמה שמיים.

בעוד משפחות אחרות העידו על נסיעות של 8 עד 14 שעות במכה, אני ידעתי שאיני רוצה להיות באוטו יותר מ3-4 שעות במכה, מכסימום 5 אם חייבים. מנסיוני זה מעייף, זה הופך את כולם עצבניים, במיוחד את אלו שסובלים מנסיעות, וזה לא שווה את זה. אין טעם לצאת לטיול כזה אם הוא מרגיש כמו עונש, אם צריך לצעוק על הילדים לקום או לשבת או לבוא או ללכת. עשינו את הכל בקצב שלנו ובכיף.
כל נסיעה של 3 שעות כללה אצלנו לפחות 2 עצירות (פיפי, שתיה, חילוץ עצמות, התפעלות ממבחר המשקאות המחרידים המקומי) ולכן היה הכרח לעצור ללון במקומות ללילה אחד ולהמשיך. בדיעבד, ואני לא סגורה על זה, אולי עדיף לבלות 2 לילות בחלק מהמקומות ולנסוע יותר. כך אפשר לקום בבוקר ולצאת לטיול מוקדם יותר, בלי לקפל את האוהל. אפשר כך לחוות חניון לילה ליותר זמן. התפלצתי מקנאה למראה המקומיים, שמגיעים מדוגמים עם כל הציוד וכל הבית לבלות שבוע במקומות בהם בילינו לילה אחד בלבד.

טיול קמפינג בארצות הברית. פיפר ביג סר. בלוג רונית כפיר

המיקום הלא ייאמן שלנו בפייפר, ביג סר. בין עצי רדווד ענקיים.

טיול קמפינג בארצות הברית. פייפר ביג סר. הבלוג של רונית כפיר

וכך נראו הצמרות מתוך האוהל שלנו. פייפר ביג סר.

מתוך 5 השבועות של הטיול היינו שבוע בערים – לילה אחד בניו יורק וחמישה בסן פרנסיסקו. הייתי מוותרת על הסיום ומקצרת את הטיול ל-4 שבועות, אבל לא רציתי ולא יכולתי: רציתי להספיק לבקר משפחה וחברים יקרים שגרים שם ולכן הארכתי את הסיום. הגענו לעיר עייפים ורוצים הביתה. לא רבנו יותר או נהננו פחות, אבל באמת שכבר לא היה לנו כוח. הסיום העירוני גם מקפיץ את עלויות הטיול. עיר לחוד וטבע לחוד – וזה טיול טבע. אם יש לכם תקציב לקפוץ בלי קשר לניו יורק או לחוף המערבי – בעיני עדיף לא לערבב שמחה בשמחה.

טיול בארצות הברית מערב. הבלוג של רונית כפיר

רואים שזה אייטיז? עוד צילום של דוד שלי, סן פרנסיסקו

טיול קמפינג בארצות הברית. הבלוג של רונית כפיר. סן פרנסיסקו

אמא (מימין) אבא, דודה ובני דודים ברציף 39, סן פרנסיסקו. 1986.

כפי שציפיתי, רוב שמורות הטבע בהן ביקרנו ניחנו ביופי שאי אפשר להכיל. הלב כואב ממש. אתם תראו בפוסט הבא..
מצד שני, דווקא הפארקים בהם ישנו היו יפים בצורה כמעט הגיונית. עדיין צבטנו את עצמנו בכל פעם שהגענו לעוד אתר, יפה מקודמו, גילינו את היער, או הנהר, או האגם הסמוכים. את הציפורים או האיילים או הסנאים שמחכים לנו.
אבל במבט לאחור, המקומות שהכי נשארו איתנו הם אלו בהם נטינו אוהל, בהם שהינו ממש. המקומות בהם ישנו, קמנו, אכלנו, שיחקנו והיה לנו יותר זמן להבין שאנחנו ממש שם, על אמת, חיים את החלום.

טיול קמפינג בארצות הברית. איידהו. הבלוג של רונית כפיר

עוד חווה ועוד אגם באיידהו.

בפוסט הבא נראה לי שאכתוב קצת על הביחד, החיבור והניתוק, ואולי גם על טיולים רגליים בטבע עם ילדים. נתראה! (והנה לינק לכל ארבעת הפוסטים שכתבתי על הטיול הזה).

כשהייתי רווקה שטופת היבריס הצהרתי על דברים שלעולם לא אעשה כשיהיו לי ילדים.
סביר שמאז עשיתי את כולם (חוץ מלשחק בסוכר בבתי קפה. הילדים שלי מעולם לא שיחקו בשקיות סוכר בבתי קפה!) כמו כל מי שמצאה עצמה מאבדת עשתונות, צועקת או מאיימת איומי סרק..
מה כן ידעתי שאעשה? לא הרבה, מלבד ארוחות משפחתיות כמו שהיו בבית הורי.
אפשר לומר שזו הגאווה ההורית הגדולה שלי. הארוחות המשפחתיות שלנו הן אבן יסוד בחיי המשפחה שלנו, במסורת המשפחתית שלנו, ועימן גם הרגלי האכילה והתזונה של הילדים שלי, טפו טפו.

בגלל שאנחנו שקועים בשיחה ואכילה, לצערי לא מצאתי צילומים של הארוחות שלנו, ולכן אני שמחה לשלב בפוסט הזה צילומים ששלחו לי חברותי הנדיבות והמוכשרות, שהשכילו לתעד.

ארוחות משפחתיות. טל סיון-צפורין בבלוג של רונית כפיר

טל סיון-צפורין מצלמת את הילדים אוכלים.

"יֶההלַדִיייים!" ארוחות משפחתיות בבית הורי

בתחילת שנות השמונים שודרה בטלויזיה התכנית "ערב חדש". השעה היתה חמש. בדור של ההורים שלנו (שלנו=ילידי שנות השבעים עד שמונים?) אנשים עבדו פחות שעות, ואבאים עובדים חזרו הביתה בערב, כלומר בחמש וחצי-שש. כפמיניסטית פעילה אמא שלי עבדה גם היא במשרה מלאה ועוד המון פעילויות חברתיות ופוליטיות אחרות, ובכל זאת אכלנו יחד כמעט מדי יום ביומו שתי ארוחות סביב שולחן: ארוחת בוקר וארוחת ערב. אחי הגדול, אחי הקטן, אבא, אמא ואני. צהריים באמצע השבוע אכלנו תמיד לבד, הילדים.
יש לי הרגשה שארוחות בוקר משפחתיות סביב שולחן היו דבר נדיר כבר אז, בשנות השבעים. היום גם ארוחות בוקר אישיות בקושי קיימות, אלא אם אתם קוראים לקורנפלקס מהיר על הבר "ארוחה". אתייחס לפיצוח הזה של ארוחות הבוקר בהמשך.
היינו מתכנסים בוקר בוקר בשעה שבע סביב השולחן, למשמע קריאת ההזמנה לשולחן: "יה-לה-דיייים!" (=ילדים, עם יהה ארוך ו"דים" ארוך עוד יותר) ואוכלים בטח איזה חצי שעה.
התפריט היה די דומה למה שמכונה היום "ארוחת בוקר ישראלית": סלט ירקות קצוץ דק דק עם שמן ולימון, כמה פרוסות לחם, ביצים כלשהן (עדיין אוכלים היום ביצים רכות?), גבינות רכות וקשות, קצת מעדני חלב, לחם שחור וממרחים שונים (זיתים, משפופרת!). לא היו שם קורנפלקס, לפעמים היה וויטביקס, סוליות בריאות שאהבנו עוד מהשנה שבילינו באנגליה. כשגדלנו מעט, היו שולחים אותנו למכולת במעלה הרחוב לקנות חצי לחם שחור לארוחת הבוקר ולסנדוויצ'ים (נראה לי 'השחר', 12 שנה ברציפות, יום-יום).
שלא תבינו לא נכון, כמו בבתים רבים אחרים – בבית הורי לא הכל היה מושלם. אבל הארוחות המשפחתיות היו הבועה שלנו. שם נרקמה השפה הכפירית, הבדיחות המשפחתיות, הויכוחים על איך אומרים מה (מילון אבן שושן היה תמיד הספר הקרוב ביותר בשלוף. כן, אנחנו משפחה של חנונים גאים), ולדעתי גם משם קיבלתי הרגלי אכילה טובים ובריאים. בגלל כל הסיבות האלו היה לי כל כך חשוב להביא את המסורת הזו לביתי שלי.
היום חל פיחות במעמדה של ארוחת הבוקר המשפחתית. ממה שאני רואה סביבי, מעטים בכלל אוכלים משהו בבוקר, לא כל שכן ליד שולחן, ודאי לא עם שאר בני הבית. כמו טרנדים רבים, אני תוהה עד כמה הדלפקים, האיים והברים יצרו את התרבות הזו או משקפים אותה.
ארוחות משפחתיות. בלוג רונית כפיר המלצות הורות

גלית לוינסקי מתעדת ארוחה משפחתית בבית משפחת משאל-לוינסקי.

לפני כמה ימים, כשאבא שלי אכל איתנו ארוחת ערב (הוא מחזיר את נכדתו מדי פעם מאימון הכדורסל שלה, ומצטרף אלינו לארוחת ערב באמצע השבוע) שאלתי אותו לפשר ארוחות הבוקר בבית: מאיפה קיבל את הרעיון. התשובה שקיבלתי הפתיעה אותי.

הוא אמר שהמנהג הזה החל, בהתעקשות שלו, אחרי שחזר ממלחמת יום הכיפורים. "היה לי חשוב לבלות עם המשפחה שלי יותר זמן".
אבא שלי הוא איש נהדר.
המשאלה הפשוטה הזו, אולי הפשוטה מכל, הזכירה לי למה רציתי להפנות בפוסט הזה למאמר המפורסם של Bronnie Ware, אחות הוספיס לפני שהפכה סלב, שכתבה על "חמשת הבקשות של הנוטים למות". בטיפולה במאות אנשים על סף המוות שלהם, היא שמה לב שכולם חלקו חמש חרטות מרכזיות. ואלו הן (מה שנקרא: שלא תאמלקו אותי)

  1. אילו רק היה לי האומץ לחיות חיים נאמנים לעצמי, לא את החיים שציפו ממני אחרים.
  2. אילו רק לא עבדתי כל כך קשה.
  3. אילו היה לי האומץ להביע את הרגשות שלי.
  4. חבל שלא שמרתי על קשר עם החברים שלי.
  5. אילו רק נתתי לעצמי להיות מאושרת יותר.

כן. כמה קצר ככה בוקס בבטן. וכן, זה רלוונטי בכל יום ובכל נושא, אבל בעיקר בהחלטות שקשורות באופן בו אנחנו מנהלים את חיי המשפחה שלנו. כל החרטות קשורות ליחסים. אז בואו נחזור לסעיף 2. הוא מתייחס לעבודה על חשבון זמן עם המשפחה – יותר זמן עם הילדים ועם בת הזוג. הוא נשמע בעיקר מגברים (כי בעולם שלנו, הם לרוב משלמים את המחיר של היות המפרנס העיקרי). ולמה זה קשור? כי החיים קורים עכשיו, ממש כל יום, גם סתם בימי חול.

הזוגות שמקיפים אותי היום נראים לרוב כך: אבא שעובד עד הערב המאוחר מחוץ לבית, ואמא עצמאית שנמצאת בשעות גמישות יותר. או בחצי משרה. כולנו עובדים עד מאוחר ולא מספיקים לאכול יחד עם המשפחה באמצע השבוע, ונפגשים אולי רק בארוחת ערב שבת. ארוחה אחת בשבוע, מתוך 21 ארוחות. 4.7% מהארוחות בלבד.
אז ההורים שלי מצאו לזה פתרון. מה עושים הורים שחוזרים מאוחר מהעבודה? כמאמר הגשש החיוור: קמים שעה קודם.
תחשבו איזה פיצוח: לקום בשש בבוקר, להכין ארוחת בוקר, להעיר את הילדים שלכם (שלי תמיד מתעוררים רעבים) ולהזמין אותם למפגש. זמן איכות אמיתי. והנה יש לכם פעם ביום את הביחד הזה, שגם מקל על כל התארגנות הבוקר. אני קולטת שעדיין לא השתכנעתם, אז אני אחזור לזה בסוף.

ארוחות משפחתיות. ארוחה בצפון איטליה, רונית כפיר

ארוחת בוקר איטלקית, בחופשה שלנו בצפון איטליה.

אצלנו: מסורת של ארוחות משפחתיות

הארוחות שלנו הן חלק מהמסורת המשפחתית שלנו. כן – אני בחורה מסורתית. אני מאד אוהבת מסגרות וגבולות. הם מאפשרים הרבה בטחון, חופש ויצירתיות. והרי מסורות הן מסגרות: מבנה בעל אופי חזרתי, שאפשר לצקת לתוכו תכנים שונים ומשתנים. אפשר גם לשנות את המבנה שלו ולהשאיר את התוכן וזו עדיין תהיה מסורת. על הקשר הזה בין חינוך, מסורת ומסגרת דיברתי בפודקסט של "הורימובדים", אותו תוכלו לשמוע כאן.
אני לא זוכרת איך אכלנו יחד לפני שהיו לנו ילדים. אני זוכרת ארוחות חברים גדולות, אבל שנינו? לפעמים אני תוהה אם בכלל אכלנו.
לעומת זאת, מהרגע שהפכנו הורים, היינו יושבים לאכול ארוחות ערב יחד, מסביב לשולחן האוכל. עם השנים הפכנו משלושה לארבעה, והרבה חברים היו מצטרפים אלינו – חברים של הילדים וההורים שלהם, כשבאו לאסוף אותם.
דיסקליימר פריבילגיה:
אני מודעת לזה ששנינו ברי מזל מבחינת העבודות שהיו לנו, אבל כמו בהרצאות שלי, אני מאמינה שדברים רבים יותר נמצאים בשליטתנו מאשר נדמה או נוח לנו להודות, לפחות בקרב קוראי הבלוג הזה. עם הפיכתו לאבא, דני ירד ל 80% משרה, ובילה יום בשבוע עם הילדים. בשאר הערבים היה מגיע הביתה כמעט תמיד בשעה שאיפשרה לנו לשבת יחד, כולנו.
ברגע שאבות יתחילו להציף את העניין הזה ולהתעקש עליו, השינוי החשוב כל כך הזה יתחיל להתרחש בעולם העבודה.
נכון, זה לא קל לקחת יוזמה ולעשות שינוי, אבל זה בהחלט משתלם.
מאז שעברנו לכרמי יוסף, לפני חמש שנים (בעוד חודש!) אני עובדת מהבית ולאחרונה גם דני. כן, שנינו יכולים לעצור את העבודה ולרדת למטה לאכול צהריים עם הילדים. אשמח לשמוע איך זה נראה אצלכם, אבל אני עדיין מאמינה שאין דבר העומד בפני הרצון. אני מקווה שבסוף הפוסט הזה תתחילו לרצות. אחרי כמעט 14 שנה שזה קורה, אני מנסה לנסח את החוקים הלא כתובים של המסורת הזו, לראות את הגבולות הנעלמים של ארוחות הערב שלנו. הם בנו את עצמם ויושמו כמעט תמיד:
  • חזרתיות
    ילדים קטנים (וגם גדולות יותר) אוהבים סדר, חזרתיות וטקסים. כן, קראו לי מסורתית. ארוחת הערב מתרחשת כל ערב באותה השעה (פחות או יותר. לפחות שעה לפני שהם מתעייפים. אצל קטנים זה שש) באותו המקום, עם אותם אנשים. גם אם זה לא כל יום וגם אם היום זה רק אבא ומחר רק אמא (או כל הרכב הורי אחר שתרצו), שמירה על שאר המסורות תעזור לבסס את ההרגל. אצלנו יש גם מקומות קבועים שנוצרו, ולפעמים אנחנו משנים אותם וזה מייצר מפגשים אחרים ומעניינים. לרוב לא, אגב.
  • כולם שותפים
    הילדים היו שותפים לעריכת השולחן ופינויו מגיל צעיר. זה מעולם לא נכפה עליהם, אלא הובן תמיד כלקיחת חלק ב"טקס" משפחתי יומי. נראה לי שהתחלנו עם דוגמא אישית והצענו לילדים להצטרף (לא "לעזור"- להיות חלק מהתרחשות). אנחנו אוכלים בצלחות ובכוסות פלסטיק צבעוניות, שמעולם לא היה פחד שיישברו ולכן קל היה לילדים לערוך ולפנות ולנו קל לשחרר. צריך ללמוד לדחות את הנטיה להתרוצץ ולסדר את המטבח או את הבית, או להתכונן לשעה שהם הולכים לישון, ולשבת. גם עבורכם זו תהיה מנוחה מבורכת, 20 דקות של עצירה, נשימה, הקשבה, התבוננות. כשהילדים יבינו שהם מרווחים 100% מההורים שלהם בזמן הזה, הם ישמחו לעזור בשאר המשימות שמגיעות אחר כך.
  • לא טוב היות הסועד לבדו
    לא אוכלים אצלנו לבד. כשכולם בבית כולם יושבים לשולחן. לא מתחילים לפני שכולם יושבים, ולא קמים לפני שכולם מסיימים. היום, כשהילדים חוזרים מאוחר מאד מבית הספר, במקרה שאנחנו לא מחכים להם, מישהו תמיד יישב עם האחרון שמגיע, כשהוא או היא אוכלים. אני מתארת לעצמי שהשנים הבאות יכרסמו עוד קצת בביחד הזה שלנו, ונצטרך לחשוב על דרכים חדשות להיפגש באופן יום-יומי. אולי כשהילדים יחזרו מאוחר בערב נזוז לבוקר. מוזר שאף אחד לא חשב על זה שבשבע בבוקר כולם בבית. או בשש וחצי.

    ארוחות משפחתיות. המלצות הורות רונית כפיר. צילום: סיוון קונוולינה

    סיון קונוולינה מצלמת את המשפחה אוכלת יחד. לינק בלחיצה

  • כשיושבים לשולחן – המפגש הוא ההתרחשות
    100% להיות שם. לא בשום מקום או פעילות אחרת. לא עונים לטלפונים (אלא כדי לומר שאנחנו אוכלים ונחזור אחר כך), הניידים בצד, הטלוויזיה תמיד כבויה. זה קרה תמיד בטבעיות מפני שכולם מאד נהנים מהזמן הזה יחד, ולא רוצים לעשות משהו אחר או להיות במקום אחר.
  • האוכל אינו העיקר
    העיקר הוא הביחד. מעולם לא "נכנסנו לצלחת" של הילדים שלנו – מי אוכל מה, מי אוכל כמה, מי לא אוכל ולמה. דווקא כשמסבים את תשומת הלב מהאכילה עצמה, קל יותר לאכול עד ששבעים. כשלא שואלים יותר מדי שאלות קיטבג ("מה בא לך לאכול?" "טעים לך?""כדאי לך לנסות את זה, זה בכלל לא מגעיל") הילדים אוכלים הכל. עד היום ילדים רבים אוכלים אצל שולחננו בפעם הראשונה דברים "מוזרים" שלא אכלו בבית (כמו במיה או כוסמת) פשוט מפני שמעולם לא עשינו מזה עניין. בלי תחנונים ובלי איומים. מה שעל השולחן זה מה שיש (ותמיד יש מבחר מספיק), ואנחנו לא יוצאים מגדרנו בשביל לספק גחמות של אף אחד. לא רוצה? זה מה יש. האוכל הוא לחלוטין "נון-אישו". יש לי כל כך הרבה מה להגיד על זה, שאולי זה יהיה פוסט נפרד.
  • את הכי חשוב השארתי לסוף: שיחה. הקשבה. שיתוף. אינטימיות.
    אלו הדברים שקורים מסביב לשולחן. אפשר ללכת על מבנה של "כל אחד יספר משהו טוב ו/או רע שקרה לו היום", אני פחות אוהבת את זה מפני שלא תמיד לכל אחד מתחשק לספר, או לא לכל אחת קרה משהו רע או טוב.
    כשיש איזון טוב, אין צורך ב"אפליה מתקנת", ובהיותנו ארבעה, יש מספיק זמן לכל מי שרוצה לספר. מי שרוצה מדבר ומספר. תוכלו לקרוא על זה בפוסטים הקודמים שלי על הורות. אם אני רוצה שהילדים שלי ידברו אלי ויספרו לי – עלי לספר להם ולשתף אותם. כשאני מספרת לילדים שלי על משהו קשה שקרה לי ("היום כעסתי על מישהו שלא בצדק/ חברה פגעה בי/ משהו לא הצליח לי") הם מיד שיתפו במקרה דומה.

    ארוחות משפחתיות. בלוג רונית כפיר המלצות הורות

    ארוחה משפחתית בשנות השמונים אצל משפחת אורבך. צילום: שמואל הכהן

    ובימי שישי -קידוש
    לפני כמה שנים, לבקשתי, התחלנו לעשות קידוש בימי שישי. עם השנים מצאתי שבטקס הזה, שגם מחבר אותנו למסורת המשפחה הדתית שלנו וגם למסורת היהודית שלנו, משתקפים רוב הערכים של הארוחות שלנו.
    את הברכות השארנו כלשונן, ולא ניסחנו נוסח חדש, מודרני או אתאיסטי, מתוך כבוד למסורת ולעבר, או סתם מתוך עצלנות שלי. גם כאן מתחילים רק כשכולם סביב לשולחן. רואים את כל הנוכחים מגדול ועד קטן (והקטנים בסוף), ובעיקר עוצרים להודות על דברים שעשויים להיות מובנים מאליהם. יש כאן מחוות גופניות של עמידה וישיבה, של שקט ודיבור, הרבה גבולות שמייצרים מודעות לעצם הטקס עצמו.

הצעות הגשה – איך תארגנו ארוחות משפחתיות

  • להתחיל כמה שיותר מוקדם. להתחיל עכשיו.
    נראה לי שזה נכון לכל כלל שהייתם רוצים שיהיה תקף בבית שלכם. ילדים קולטים מגיל צעיר מאד, ומנהגים או טקסים טוב להתחיל מהרגע שהם נולדים. אם הילדים אוכלים ב"שולחן ילדים" לא תמיד יודעים מה הרגע הנכון לצרף אותם לשולחן של הגדולים, ולפעמים זה לא קורה. לפעמים החלוקה היא רוחבית – הילדים אוכלים קודם והגדולים אחר כך. אז גם יוצא שהם לא נחשפים ל"אוכל של גדולים" ואין להם בעצם אפשרות לנסות או לטעום או לראות מישהו אוכל את זה..
  • הם יכולים.
    שלבו את הילדים מגיל צעיר בכל משימה שהם יכולים לשאת בה, ולעולם לא בתור עונש. אם אתם רוצים שהילדים יעשו משהו, אל תמתגו אותו בתור עול, או משהו שמקבלים לעשות כעונש. בתור זכות להיות חלק מהקבוצה שנקראת משפחה – כולם מעורבים. גם פעוט בן שנתיים יכול להניח כוסות פלסטיק על השולחן. תנו להם להשתתף בהתאם לקצב שלהם וליכולת שלהם, והם ישמחו לקחת חלק. למעשה, הם יבקשו לקחת חלק כשהם יקבלו אתכם ואת תשומת לבכם למשך הארוחה כולה.
  • כל יום. לא רק ביום שישי.
    ארוחות שבת הן מסורת נחמדה, אבל היא לא מייצרת את האינטימיות שאני מדברת עליה. פעם בשבוע זה לא מספיק. מי אמר? אני.
    תפנו לזה זמן, גם בלי שחזרתם ממלחמה. אין דבר חשוב יותר מהקשר עם המשפחה שלכם, ואין זמן טוב יותר מעכשיו.
    אם פתרון ארוחות הבוקר המוקדמות לא נראה לכם – צאו הביתה מוקדם יותר לפחות פעמיים או שלוש בשבוע, בשעה שמתאימה לכם לשבת יחד ולהקשיב זה לזה. אני מתארת לעצמי שאם תפנו בקשה לבוסית שלכם לצאת מהמשרד בשעה "מוקדמת" כמו שש בערב פעמיים בשבוע בשביל לאכול עם הילדים, היא לא תסרב. גם הוא לא. אז אל תחכו שיהיה מאוחר מדי: החיים קורים עכשיו.
  • ארוחת בוקר – זמן שכולם בבית
    אל תהיו מפונקים ואל תשללו את זה לפני שבאמת שקלתם את הרעיון. כן, ברגע שהפכנו הורים איבדנו את הפריבילגיה המתבגרת של לישון עד מאוחר. אז קומו שעה קודם בלי לקטר, חתכו סלט והכינו חביתה. אבוקדו. טחינה. חומוס. בחורף שוקו חם. הילדים שלכם יקפצו מן המיטה בזכות הריחות (אין כמו ללחוש לילדה שמתעוררת "מחכה לך שוקו חם על השולחן!") כי הם כל כך יאהבו לשבת איתכם לשולחן ולראות אתכם מקשיבים להם. החליטו שלשולחן מתיישבים רק אחרי שמתלבשים ומצחצחים שיניים, והנה השגתם דרך מעולה לעקוף מלחמות בוקר מיותרות. אם תעשו זאת נכון אני מבטיחה שהילדים ירוצו לשולחן. השיחות בארוחת הבוקר יכולות להיות על היום שאני מתכננת שיהיה לי, ויציאה ליום אחרי שיחה טובה עם המשפחה יכולה באמת לשנות אותו לטובה. מעבר לזה, כל המחקרים מראים שזו הארוחה החשובה ביותר ביום, ועדיף לאכול כמו שצריך מאשר לחטוף מנת סוכר מרוכזת של השקר המכונה "דגני בוקר". ארוחה טובה גם תשפר את הריכוז של הילדים שלכם בבית הספר ואת התוצאות שלהם.
  • הפגינו אהבה.
    לזוגות – ארוחה משפחתית היא גם הזדמנות להפגין אהבה ולהרעיף תשומת לב על בני או בנות הזוג. אם אמרנו שילדים לומדים מדוגמא אישית – זה הזמן בו הילדים מביטים בכם ולומדים. לראות את אבא ואמא מדברים זה עם זו, מקשיבים בעניין, מפגינים חיבה פיסית, כבוד ואהבה זה לזו על בסיס יומי לא יכול להזיק לילדים.
ארוחה משפחתית בלוג רונית כפיר. המלצות הורות

אורית עריף מאיירת ארוחת צהרים אצל סבתא שלה.

ארוחה משפחתית מעוצבת

לסיום, בכל זאת מילה על עיצוב. הצד האסתטי של הארוחה תמיד היה חשוב לי.

אני רוצה לגדל את הילדים שלי בסביבה אסתטית ושואפת לחיות כזו בעצמי. לכן גם ביום יום אין הפרדה בין חגיגי לרגיל – והשולחן שלנו תמיד היה צבעוני ומזמין. צלחות צבעוניות וכוסות צבעוניות, פרחים על השולחן כשאפשר, מפיות צבעוניות תמיד. לפעמים מפה.

לא פשוט למצוא כסאות יפים לילדים או לפעוטות. לרוב הם מפלסטיק בצבעי יסוד, תופסים המון מקום ומכערים את הבית.
מגיל צעיר אנחנו השתמשנו בהגבהה לרגליים של כסא רגיל, שמתלבשת על כל כסא. זה איפשר לנו להישאר עם כסאות האוכל שלנו, ועם מראה יפה יותר של שולחן אוכל. זה גם הופך את הילדים לשותפים שווים לשאר המשפחה. הם מתים על זה. היו לנו שניים כאלו וכשהם מקופלים הם לא תופסים מקום ונוח להחזיק אחד נוסף לחברים שמתארחים.

לסיום, תראו איזה חמודים הילדים האלו, ומה הם באמת רוצים:

אשמח לשמוע על הארוחות המשפחתיות שלכם, או המסורות שלכם, והכי הכי אם ניסיתם משהו מהעצות שלי והצלחתם.
בקשה: אם הפוסט הזה עושה לכם רגשות אשם – זה אתם עושים. אל תבזבזו זמן על הלקאה עצמית, חפירה מיותרת בעבר לא רלוונטי ועתיד מדומיין. אם הפוסט הזה עורר בכם רצון לשבת עם הילדים שלכם לארוחה – תארגנו אותה. זה הרבה יותר פשוט ממה שזה נדמה.
ואם תרצו להמשיך לאמבטיה והשכבה אחרי ארוחת הערב, הנה פוסט שכתבתי על הקשר בין תאורה להרדמת ילדים.

תודה לחברותי היקרות ולמשפחות שלהן על הצילומים, מעוררי תיאבון וממלאי השראה כשלעצמם. טל סיון-צפורין, נעמה אורבך, גלית לוינסקי, סיון קונוולינה ואורית עריף.

בתיאבון!

עוד לא הספקנו ללמוד את "מחפשים את נמו" בעל פה, והילדים הגיעו לגיל מאתגר, בו הם עדיין לא צופים בכל סרטי הקולנוע למבוגרים, אבל כבר משעמם להם (וגם פאטתי לפעמים) לראות סרטי נוער, וסרטי ילדים הפסקנו מזמן. אז אילו סרטים בכל זאת אפשר להראות למתבגרים? ואיך יודעים מה מתאים ונכון?

סרטים למתבגרים. בלוג רונית כפיר, אני והחברה

המתבגרים שלי הם בן 14 וחצי ובת 12 וחצי (נכון לכתיבת הפוסט, אפריל 2017), והסרטים שאני אוהבת להראות להם משלבים קולנוע טוב עם נושא חשוב וטוב, שרלוונטי להם. אני מתרכזת בסרטים מומלצים לגילאים האלו – נגיד בין כיתות ו'-ז'-ח'. לא פירטתי את כל הסרטים שראינו לפני כן, כי היו המון..
עקרונית, הבכור זה שמכתיב את הקצב – אני לא בטוחה שהייתי מראה לצעירה הכל בתור צופה ראשונה. היא זוכה מהיותה ילדה שניה בתכנים מעט בוגרים עבורה. אתם מכירים את הילדים שלכם ובוחרים מה מתאים להם מבחינת חומרים להתעסק בהם. אני סומכת עליכם שתבחרו נכון.
בפוסט הזה אשמח לשתף כמה סרטים שהיו להיט אצלנו, אכיר לכם את "מדריך ההורים" לסרטים, ואסיים בהצעות הגשה קלות. לחיצה על רוב התמונות יובילו אתכם ללינק של הסרט באתר של IMDB, הלוא הוא התנ"ך: Internet Movie Data Base. (ותודה ליאיר מטיאש על התיקון! חשבתי שזה International!!). אם אתן לא מכירות, אני לא מאמינה שאתן בכלל חברות שלי. לכו מכאן.
סרטים מומלצים למתבגרים. פוניו. בלוג רונית כפיר

בשנים האחרונות (בערך בין גילאי 10-13 של הגדול) מיצינו את הז'אנרים המתבקשים של מתבגרים צעירים להורים ילידי שנות השבעים והשמונים. בין השאר:
– קלאסיקות אייטיז (אי טי, בחזרה לעתיד, מלחמת הכוכבים).
– סרטים מצויירים, הכוללים את השניים הכאילו פמיניסטיים של דיסני.
– כל סרטי מיאזאקי כמעט (פוניו, הטירה הנעה, טוטורו, הרוח העולה, המסע המופלא ועוד). חובה בתור חלופה לסרטי דיסני לילדים.
– סרטי פעולה, גיבורי על ואקשן מסדרת XMEN, מארבל ודומיו (יש כאלו כמויות לאחרונה, שאפילו להם קצת נמאס).
– קומדיות (יומנו של חנון לגמרי חמוד, לא רק בלונדינית, קלולס, ואפילו כמה מונטי פייטונים)
– מדע בדיוני (מלחמת הכוכבים לכל דרגיה, אי טי)
– וכמובן פנטזיה (הסיפור שאינו נגמר, הנסיכה הקסומה, שר הטבעות למיניו, הארי פוטר, המצפן הזהוב וסאטרדסט האהוב והמשובח).

סרטים מומלצים למתבגרים. stardust, בלוג רונית כפיר

החלטתי שהגיע הזמן לדרמות. הגיע הזמן ללמוד קצת על החיים ועל העולם, כפי שאני רוצה שילמדו עליו: לחשוף אותם לדילמות, לנושאים חשובים, בלי אכזריות מוגזמת, בלי דכאון קשה מדי, ובלי סקס, בעיקר כדי שלא יביך אותם לצפות בזה יחד איתנו. מבחינת הנושאים שרלוונטיים להם, אלו מבחינתי אלו בעיקר דילמות מוסריות, הסתכלות של יחיד על חברה (לרוב מבחוץ) מציאת המקום שלי בעולם מול קבוצה, מול ציפיות, מול ההורים, מציאת הקול שלי, האמונה שלי, ההשתייכות שלי. חיפשתי גם סרטים שהגיבורים שלהם הם בני נוער. אין המון כאלו, וכמובן שלא כל סרט שמספר על בני נוער, נועד להם. המשימה לא פשוטה, אבל יותר קלה ממה שחשבתי. אני מנסה לעשות קצת סדר ברשימת הסרטים, אבל כותבת בינתיים רק על אלו שראינו (כי יש לי עוד ברשימות שלי לעתיד) ומקווה לפרסם פוסט המשך, אחרי שנצפה בכל הרשימה.

סרטים ישראלים לנוער

לא מצאתי הרבה סרטים ישראלים מובהקים עבור בני נוער (בניגוד לסרטים אודות בני נוער), אבל יש לי חדשות טובות. באתר של קרן הקולנוע הישראלי יש גישה לעשרות ומאות סרטים ב-VOD. זה עולה 15 שקלים לצפיה, בהליך הרשמה מעט מיושן, אבל זו דרך לאפשר צפיה חוקית בסרטים רבים. זו גם דרך נהדרת להיחשף ולחשוף קולנוע מקומי, בינהם גם סרטים תיעודיים, ולהתחיל מנושאים מקומיים רלוונטיים.
באתר של בית הספר לקולנוע סם שפיגל יש גישה בחינם לסרטי הבוגרים שלהם, ובאתרים של הקרן החדשה לקולנוע והמכללה האקדמית ספיר יש גישה לטריילרים רבים של סרטי בוגרים וסרטים תיעודיים ועלילתיים. אני מחכה לתשובות מהם באשר לצפיה לקהל הרחב, אחרת רק תל אביבים שיש להם מנוי לאוזן השלישית יכולים, וזה חבל. מההיצע הגדול שיש שם אני מכירה מעט בלבד, ואלו הם:

סיפור חצי רוסי (2005) איתן ענר

סרטים למתבגרים. קולנוע ישראלי לנוער. סיפור חצי רוסי, בלוג רונית כפיר

אני מתה על הסרטים של איתן ענר. הם תמיד רגישים ותמיד מאמינים ברומנטיקה, ובטוב שבאדם. הסרט מספר, בין השאר, על התאהבותו של חן, נער אשדודי עדין בן 13, בנטלי, עולה מברית המועצות שרוקדת ריקודים סלוניים. ברקע הסיפור של הוריו, רמי, הצבר המחוספס ואמו העולה, לנה, המורה שלו יוליה ועוד. סיפור התבגרות והשתלבות (או לא) עדין ורומנטי. הלינק להזמנת הסרט כאן.

החיפוש אחר הז'אנר "ילדים" מעלה באתר כמה סרטים, כמו גיבורים קטנים של איתי לב, מבול של גיא נתיב, עד סוף הקיץ של נועה אהרוני ואיגור ומסע העגורים של יבגני רומן.

מהאתר של סם שפיגל צפינו (די מזמן) בסרט הגמר של ניר ברגמן, סוסי ים, ואני מאד אהבתי אותו. זה סרט עדין ואיטי יחסית, ולכן מתאים יותר רק אחרי שהילדים יורידו את הטורים מסרטי האקשן אליהם הם רגילים, ויתרגלו לדרמות.. אולי עדיף לצפות בזה אחרי כמה דרמות אמריקאיות זוכות אוסקר, בהמשך.

אני מזמינה אתכם לשתף אותי אם צפיתם ואתם מכירים (או יוצרים!) בסרטים ישראליים שמתאימים לנוער. ערך חשוב לתת לילדים שלנו הוא תמיכה בקולנוע מקומי (ובכלל באמנות מקומית, יצירה מקומית ותוצרת מקומית) וגם זו שיחה אפשרית וחשובה.

סרטי נוער על נוער

אני והחבר'ה – Stand by Me) 1986) רוב ריינר

סרטים למתבגרים. אני והחברה. בלוג רונית כפיר

אם לא ראיתם את הסרט הזה בצעירותכם, אתם כנראה ממש צעירים. אם לא, לכבוד הוא לי לערוך את ההיכרות.
רוב ריינר הגאון (ספיינל טאפ, הנסיכה הקסומה, הארי וסאלי, להמשיך?) ביים על פי סיפור של סטיבן קינג את מסעם של חבורה של 4 נערים, שיוצאים לחפש גופה של נער, ששמעו שנמצאה בסביבה. מסע התבגרות פר אקסלנס, עם נערים אמריקאים צעירים שמעשנים ומדברים לא מעט על מין, עם ערסים מקומיים מפחידים, עם התגברות על פחדים ועל תגיות ועם הופעת הבכורה של ריבר פניקס ז"ל, אז בן 16. למרות שזה אחלה סרט לבני נוער, בעיני, אחדים אולי יגדירו אותו לא "פוליטיקלי קורקט" (גם את הסרט הבא) . אישית אין לי עניין להראות נערות ונערים שמתנהגים כמו "ילדים טובים". ראו הוזהרתם.
בשתי מילים: רגישות ונחישות

מועדון ארוחת הבוקר (1985) The Breakfast Club, ג'ון יוז

ג'ון יוז ביים את סרט הקאלט של נעורינו, בצירוף הפסקול הנפלא של simple minds ושנה אחר כך את "שמתי ברז למורה", אחד התרגומים הבלתי נשכחים ל"היום החופשי של פריס ביולר". חמישה מתבגרים שמייצגים כל אחד סטריאוטיפ שונה מבלים ריתוק שבת יחד בתיכון שלהם, ומגלים דברים על עצמם. סרט התבגרות קלאסי, עם דיבור מפורש על מין וקצת עישון סמים, אבל הזדמנות מעולה לדון בדברים האלו ולא להתרגש מהם. כל מה שעולה שם נשאר רלוונטי לגמרי לעכשיו, ואפילו הלוק הסופר אייטיז של כולם נראה טוב היום. רק תצטרכו להסביר לילדים שלכם מי זה בארי מנילו.

בשתי מילים: הנוער לשלטון

סינג סטריט – (Sing Street (2016- ג'ון קארני

מסרטי שנות השמונים לסרטי התרפקות על שנות השמונים, ותודה לשלי גרוס על ההפניה (בעברית קראו לו "מועדון שנות השמונים". וואו). הבמאי ג'ון קארני ביים את ONCE המקסים בשנת 2007, ומאז חתום על עוד כמה סרטים שסובבים סביב יוצרי מוסיקה. בסרט הזה, שעל פי שנת הלידה שלו ומוצאו האירי של הבמאי, אני מנחשת שהוא קצת אוטוביוגרפי, הוא מספר על נער אירי שמקים להקה כדי להשיג בחורה, שמספרת לו שהיא דוגמנית. בגדול זה הסיפור, על הדרך יש קליפים קורעים שהם הומאז' לשלל להקות שנות השמונים, פרפורי לב ראשונים מקסימים ויופי של משחק וסיפור בעיני.

בשתי מילים: דוראן דוראן

אין, אני רואה את הטריילר הזה וחייבת לשבת לצפות בסרט הזה שוב. כנראה בגלל שאנחנו ילידי אותו הדור, הוא הכי מרגש אותי ומדבר אלי. הילדים התעלפו עליו.

לרכוב על הלוויתן (2002) Whale Rider, ניקי קארו

כאן אני קצת דוחפת את האג'נדה הפמיניסטית שלי בכוח. המציאות העגומה היא, שרק 5% מהסרטים בעולם מבויימים על ידי נשים.
ולמה זה חשוב? כי נשים יבחרו לביים סיפורים שונים מגברים, באופן שונה מגברים.
כי אנחנו חיות בעולם בו הדימויים הויזאוליים שולטים בעיצוב תפיסת העולם שלנו, ולא ייתכן שהדימויים של כולנו יוכתבו רק על ידי מחצית מאיתנו.
זמן טוב להציג בפניכם את "מבחן בכדל":

כן. זה מדכא.
הסבירות שסרט יציג נשים באופן שונה, אם הוא בויים על ידי אשה, היא מעט גדולה יותר בעיני.
ובכן, לשמחתי סרט שאהבתי בוים על ידי ניקי קארו ,במאית ניו-זילדנית ("אשתו של שומר גן החיות"), ועוסק בהתבגרות של נערה בחברה פטריארכלית. פאיקה היא נערה שגדלה אצל סבתא וסבא שלה, שמעביר את נערי הכפר המאורים סדרת הכשרה במטרה למצוא את "רוכב הלוייתן" – סוג של משיח מאורי שאמור להציל אותם מגורלם העגום באי. סיפור על מודרת – מורדת. הסרט קצת איטי, אבל בעיני עם הסבלנות הנכונה הוא מקסים מאד, ויש בו נגיעות סוראליסטיות, שעלי אהובות.
בשתי מילים: העצמה נשית

בורות (2003) Holes, אנדרו דייויס

holes

סרט דיסני מקסים, שמתאים גם לטיפה צעירים יותר. כאמור – צריך קילומטרז' מסויים של צפיה בסרטי דרמה אחרי ההתמכרות לאקשן בלי פוסק, אבל יש פה יופי של סיפור. כמה, למעשה. סיפורו של סטנלי (שיה לבף), שנשלח על לא עוול בכפו למחנה עבודה לנוער, בו הם חופרים בורות במדבר תחת פיקוחו של ג'ון ווייט וסיגורני וויבר, בחיפוש אחר ממצא מסתורי. במקביל לסיפור ההישרדות שלו שם אנחנו מתוודעים לסיפור אגדה על רומן בין-גזעי, כשהקשר בין העבר להווה הולך ומתברר. תענוג של סרט.

בשתי מילים: בלי חפירות

ללכת שבי אחריו (1989) Dead Poets Society, פיטר וויר

שייך לז'אנר סרטי המורים מלאי ההשראה. לו רק היו לנו יותר מדי כאלו בחיים.
עוד סרט מנעורינו.. רובין וויליאימס, נשמתו עדן, בתור דוקטור קיטינג, מורה לספרות בבית ספר אקסלוסיבי לנערים, שמלמד את הנערים לחיות ולחוות את החיים דרך ספרות ושירה גבוהה. מתאים יותר לנערים מעל גיל 14 או 15 בעיני. [[[[[[ספוילר]]]]]]]] לא רואים, אך יש בסרט התאבדות של נער, ואם לא מתאים לכם לדון בזה – אפשר לחכות. סרט מקסים שיכול לפתוח פתח לשיחות על יחסי תלמידים-מורים, על לחץ חברתי, לחץ מההורים (כאילו, אנחנו?) ושירה באופן כללי.
בלי מילים: הו קפטן

ללכת שבי אחריו. סרטים מומלצים למתבגרים, בלוג רונית כפיר
סרטים למבוגרים שמתאימים למתבגרים

בהמשך אסביר איך לבדוק דירוג של סרטים ואת מדריך ההורים של ה IMDB. אבל קלאסיקות אוסקר רבות הן למעשה "סרטים לכל המשפחה". כמו פורסט גאמפ (דורג PG13).

נאום המלך (2010) The King's Speech טום הופר

הסרט, שזכה ב-4 אוסקרים (סרט, בימוי, תסריט ושחקן ראשי), מספר את סיפורו של המלך ג'ורג' השישי, שהחליף את אחיו שפרש מהמלוכה, ונאלץ להתמודד עם גמגום קשה בדרך למלוכה. הסרט מלווה את התהליך שהוא עושה מול ליונול לוג, מומחה לדיבור, בדרך לנאום היסטורי שעליו לשאת. הזדמנות טובה ללמוד היסטוריה (ג'ורג' השישי מופיע גם בסדרה "אליזבת", בתו, ומעניין לראות דמיון בין הדמויות בשתי ההפקות) ולדבר על התגברות על מכשולים, בושה, אחריות ומנהיגות.
בשתי מילים: לכל המשפחה

סרטים מומלצים למתבגרים. בלוג רונית כפיר

מאחורי המספרים (2016) Hidden Figuers, תיאודור מלפי

סרט שהציג בקולנוע עד לאחרונה (והיה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר) על מאבקן של שלוש נשים שחורות בארצות הברית של ראשית שנות השישים לשוויון, כחלק מעבודתן בנאסא. הזדמנות מעולה ללמוד על מירוץ החלל, המלחמה הקרה, ובראש ובראשונה על אפליה, שוביניזם וגזענות. יופי של סרט, אחריו פורסט גאמפ ייראה קצת יותר מובן…(גם פורסט מתאים לכל המשפחה, אבל נדרשת שם מלאכת הסברה לא מעטה).
בשתי מילים: בכדל? עבר!
hidden

ספוטלייט (2015) Spotlight, טום מקארת'י.

הוספתי את הסרט הזה היום לרשימה ( 17.1.2018) בעקבות חשיפת פרשה של הטרדות ותקיפות מיניות בבית הספר תלמה ילין שהתרחשה לפני כשלושים שנה. הנושא הזה עלה בבית וצפייה משותפת בסרט רלוונטי היא תמיד דרך טובה להעמיק את ההבנה, החוויה והדיון.
הסרט, שזכה בפרס האוסקר על הסרט הטוב ביותר, מבוסס על מבוסס על סיפורו של צוות עיתונאים ותחקירנים מה"בוסטון גלוב", שחשפו פרשת התעללות מינית בילדים על ידי כמרים מהכנסייה הקתולית במסצ'וסטס, ובעיקר את הטיוח הממסדי השיטתי שלה על ידי הכנסייה.

סרטים למתבגרים. הטרדה מינית. הבלוג של רונית כפיר
זה סרט עטור כוכבים, ולא פשוט לצפיה (למרות שאין בו "פלשבקים" יש בו תיאורים של ניצולים על תקיפות מיניות) אך הוא מעלה נושא חשוב של הטרדות מיניות, של הפעלת כוח ממסדית ושיטתית, וגם של חשיבותה של עיתונות חוקרת. העיתונאים זכו בפרס פוליצר לשירות הציבור על התחקיר שלהם.

אז איך יודעים מה ה"סכנות" הטמונות בסרט?

[תוספת חדשה!]

בזכות התגובות לפוסט הזה למדתי על האתר הנהדר Common Sense Media, בו יש מדריכים להורים בשלל נושאים לפי גילאים.
אתם יכולים גם להירשם באתר, להזין את גילאי הילדים שלכם ולקבל תכנים מתאימים לפי נושאים וגילאים: לא רק סרטים אלא מדיה, טלויזיה, אפליקציות ועוד. אחד מהתכנים הוא מדריך סרטים לפי גילאים ונושאים. כל סרט מקבל את הדירוג שלהם, ובנוסף דירוג וביקורות של הורים ושל ילדים! אפשר לדעת מה הגיל שהילדים חושבים שמתאים, ומה ההורים.

סרטים למתבגרים. הבלוג של רונית כפיר

כך נראית הרשימה של הסרטים לגילאי 13-17 לסרטים קלאסיים למתבגרים. יש כאן עוד קטוגוריות של דרמה, קומדיה, מדע ופנטזיה. ליד כל סרט תיאור, ובכל סרט עצמו – ביקורות (רהוטות בצורה מעוררת קנאה!). למשל הסרט "ספוטלייט" מקבל את הדירוג הבא:

סרטים למתבגרים. סרטים לנוער הבלוג של רונית כפיר

ביקורות של ילדים ושל הורים. קטגוריות מנומקות, שפה גרפית מעולה וברורה.

לגבי כל סרט שאינו בהכרח באתר הזה, אפשר בעוד דרך:
אפיון קטן וחשוב שנמצא ב IMDB הוא Parent's Guide: מדריך הורים.
כ
כה זה ייראה על המסך של המחשב שלכם. באפליקציה לנייד צריך לגלול למטה עד שאתם רואים Parents Guide

imdb_parents

את התיאורים כתבו משתמשי IMDB בעצמם, על פי הנחיות של תיאור פרטים ללא שיפוט מה טוב או רע. בהדרכה תקבלו סקירה אובייקטיבית, עד כמה שניתן, על נושאים כמו מין ועירום, אלימות וזוועה, ניבול פה, אלכוהול/סמים/עישון וסצינות מפחידות או "intense" – מורכבות רגשית. באופן כללי, עדיף להראות לילדים סרטים שכבר צפיתם בהם, אבל אתם גם מוזמנים לסמוך עלי (ואז להאשים אותי). הדירוג הפורמלי של הסרט (G לכל הקהלים, PG להדרכה הורית, PG-13 מעל גיל 13 ועוד) כתוב בעמוד הראשי של הסרט, מתחת לשמו:
סרטים מומלצים למתבגרים. סרטים לנוער. בלוג רונית כפיר

בפסקאות עצמן תוכלו למצוא תיאור של כל הפרמטרים ומה בדיוק יש בהם, כולל פירוט ממוספר של כל קללה וקללה שיש בסרט, לפעמים. לאור סרטי האקשן ומשחקי המחשב האלימים שהנוער מבלה בהם, זה נראה משעשע ביותר לראות "5 שיט, 6 פאק, ולעזזאל אחד". אין, אין על האמריקאים.

imdb_parents2

לסיום: אנחנו משתדלים (ומצליחים עד היום) לצפות יחד בסרטים האלו. אולי זה פשוט יותר אצלנו מפני שאין לנו טלויזיה (בכבלים או לוויין) וזה על חשבון הזמן של צפיה משותפת בטלויזיה. הצפיה המשותפת הזו יכולה להוביל לשיחות מקרבות ומעניינות. אפשר לשוחח למחרת על הסרט ולפתח שיחות שמתחילות ב: מה אהבתם ומדוע, וממשיכות לניתוח של הנושאים שעלו בסרט או השפה הקולנועית. כרגיל, אני מציעה לשאול כמה שיותר שאלות פתוחות, ולא שאלות של "כן/לא". ככל שהם יצפו ביותר סרטים, כך הם ילמדו את השפה הקולנועית, ויבחינו בסוגים שונים של בימוי, משחק, צילום, תסריט ועוד. אם אהבתם סרט, שווה לצפות בו יחד פעם שניה ויותר, ולשים לב לדברים חדשים. לפעמים תגלו שהילדים למדו (באופן משעמם/מטיפני זה או אחר) על נושאים קרובים בבית הספר (האחר הוא אני?) וזו הזדמנות להראות להם דוגמאות מוחשיות להתמודדות עם מצבים שונים.

זה נשמע מאד דידקטי, אבל זה לא. הכוונה לתת לכם נושאים לשיחות, בתקופה שבה לא תמיד השיחות זורמות. הסרטים המשותפים האלו יכולים לפתוח לנו צוהר לעולם של הילדים שלנו, שלא משנה כמה מבינים נהיה, הם עדיין יהיו מתבגרים שסבורים ש"ההורים שלי לא מבינים אותי". דרך הזדהות וחוויה משותפת, אפשר להצליח להראות להם שאנחנו לא כל כך לא מבינים.

אני מאד אשמח לשמוע מה חשבו אצלכם בבית על הסרטים האלו, ועוד יותר – לקבל הצעות לסרטים נוספים לראות!

צפיה נעימה!

מאז שהבת שלי התחילה לשחק כדורסל ראיתי שינוי לטובה בכל תחום בחייה. למרות שאיני אדם ספורטיבי במיוחד, כבר כמה חודשים אני קוראת על חשיבות ספורט לנערות, ושמחה מאד לשתף. ראיתי את החסמים שעמדו בפני הבת שלי בדרך לעיסוק בספורט: בבית הספר שלה אין נבחרת כדורסל לבנות (וזה לא ממש מעניין אף אחד), במועצה האזורית לא מצאנו חוג כדורסל לבנות, ולפני כמה חודשים התחלנו להסיע אותה לרחובות, שם היא משחקת עם קבוצת הנערות של מכבי רחובות, תחת המאמנת אינה בוטנקו. קדמו לכך כמה שנים של אימוני טאקוונדו, כולל תחרויות, עד שעזבה לטובת הכדורסל.
בתור התחלה, אני מזמינה אותך ללחוץ PLAY על הסרט הנהדר הזה של יוזמת This Girl Can בשיתוף מועצת הספורט האנגלית, במאמצים שלהם להביא יותר נשים לספורט, ואת הספורט ליותר נשים:

צפיתי בסרט הזה עשרות פעמים בלופ. "האשה הזאת יכולה" – כמה יכולת יש כאן! ככה צריך להראות נשים: עושות כל מה שאנחנו "לא אמורות" לעשות, נראות כמו שאנחנו "לא אמורות" להיראות:
חזקות, נחושות, מזיעות, צועקות, נאבקות, בועטות, מקללות, צוהלות. נשים קולניות, שתופסות מקום במרחב, נשים לבד במרחב הציבורי, לא מפחדות, מעזות, יוזמות, יוצאות החוצה. נשים צעירות וזקנות, שמנות ורזות, בטן רוטטת בחוץ, ציצים קופצים בלי חשבון. ממש כמו… בני אדם. (ככה, אגב, גם צריכים להיראות סרט שערוך ממש פצצה ואתר מעולה בעיני).
בעמוד הבית הפרויקט מתואר כך:

על חשיבות ספורט לנערות. בלוג רונית כפיר

ובתרגום חופשי: "This Girl Can" הוא חגיגה של נשים פעילות, שעושות מה שבא להן בלי קשר לכמה טוב הן עושות אתת זה, איך הן נראות או כמה הפנים שלהן אדומות… אנחנו רוצים לעזור לנשים "לא לדפוק חשבון", מה שעוצר יותר מדי מהן מלהצטרף". (ממליצה לבקר באתר).

כמו כל העולם, אולי פרט לישראל, גם הבריטים גילו שמי שעוסקת בספורט בריאה יותר, מדוכאת פחות, יצרנית יותר, שמחה יותר, והודות לכך גם מרגישה בטוחה בעצמה יותר, יוזמת יותר, בולטת יותר ומרוויחה יותר. כן, יש קשר ישיר בין עיסוק בספורט לבין הצלחה בחיים ובעסקים. וכמו כל דבר, הכל מתחיל בחינוך, ובגיל צעיר. מכאן החשיבות של ספורט דווקא לנערות.
אבל מה, סביב גיל 14 חלה נשירה מענפי ספורט רבים, ונערות נושרות מספורט פי שישה יותר מנערים. זה קורה בין היתר בגלל לחץ חברתי, מבוכה פיסית, מרחק וכמובן – מחסור במודלים לחיקוי וחוסר היצע.
אפרופו מודלים לחיקוי – אחד הציטוטים האהובים עלי הוא של סימון ביילס, מדליסטית אולימפית שנשאלה מי המודל שלה לחיקוי. בתשובה שלה היא מדגימה איך דור חדש של נשים תופס את עצמו:

חשיבות ספורט לנערות. סימון ביילס. בלוג רונית כפיר

היא לא דומה לאף אחד אחר

וכן, זה קשור לחינוך ולהבניה של התנהגות מגדרית, שכעבור שנים תפגוש אותנו בשוק העבודה יוזמות פחות, מעריכת את עצמנו פחות וכמובן, מרוויחות פחות.
כבר בגיל גן אנחנו שולחות את הבנים לשחק במשחק הישגי וקבוצתי – לרוב כדורגל, שם הם מתרגלים התנהגות מוחצנת, הישגית, קבוצתית. אנרגיה של התפרקות וכוח: הם מבקיעים, שועטים, שואגים, מתחרים ומנצחים. הבנות, לעומתם, הולכות לבלט – שם הן לומדות להשתמש בגוף באנרגיה של התכנסות ושליטה עצמית מרוסנת: לעמוד מול מראה, להכניס את הבטן ולחייך (לפני שאתן נכנסות בי, אני יודעת שמחול זו עבודה קשה, אבל זה לא ספורט, ולא משחק).

על חשיבות ספורט לנערות. בלוג רונית כפיר

עינב מכדררת

אני לא כותבת את הפוסט הזה כספורטאית. בתור ילדה ונערה גדלתי בבית הכי לא ספורטיבי שניתן לדמיין. אצלנו זה תמיד היה מוח, לא כוח. בתור נערה עם עקמת הלכתי לטיפולים בשיטת אלכסנדר ופלדנקרייז מיד עם פריחתם, ולמדתי הרבה על הקשר גוף-נפש (הספר המועדף עלי בגיל 12 היה "לגוף סיבות משלו" שממש שינה את חיי). אבל הפעם הראשונה בחיים ששיחקתי כדורסל היתה קצת לפני גיל 40. עד אז הייתי סתם גבוהה.
אבל כמה שאהבתי את זה! מעולם לא יצא לי לפגוש חבורה חדשה של נשים ולהכיר אותן כך: להתחרות, לרוץ, לצעוק, לדחוף, להתאמץ, ליהנות, לצחוק.
גיליתי שהחברה הכי טובה שלי מגיל חמש היא אחלה קלעית. גיליתי איך זה מרגיש להגיע לקצה גבול היכולת שלי, הלב מתפוצץ מרוב מאמץ, דופק היסטרי, בקושי נושמת: אבל בחיים. הכי בחיים שיש.
אז גם הבנתי, שגברים לא חדלים לשחק לעולם. מילדות ועד בגרות, כמעט כולם משחקים כשהם נפגשים. בין אם זה כדורסל או כדורגל, סנוקר או פוקר – יש משהו באינטראקציה של משחק שהוא נהדר, משחרר, מקרב, בריא. נשים מפסיקות מתישהו לשחק עם חברות, ומתחילות לדבר. כמה חבל.
כשעזבנו את תל אביב, הפסקתי עם הכדורסל, גם כי לא רציתי לשחק בלי החברות שלי (ועוד לא היו לי חברות כאן) וגם כי התחלתי ללמוד פסנתר, ופחדתי לשבור את האצבעות. אולי הפוסט הזה יחזיר אותי לשחק עם בנות היישוב שלי כדור-רשת.

על חשיבות ספורט לנערות. בלוג רונית כפיר

אני והחבר'ה בימי אוסישקין העליזים

באמריקה גילו את זה כבר לפני יותר מארבעים שנה. בשנת 1972 הועבר תיקון לחוק החינוך, שנקרא Title IX, ו-36 מילים שהמחוקקים התעלמו מהן שינו את ספורט הנשים באמריקה:

טייטל 9 על חשיבות ספורט לנערות. בלוג רונית כפיר

שלושים ושש מילים ששינו את חייהן של מיליוני נשים

בשורה התחתונה – כל מוסד שפותח מסלול ספורט לגברים חייב לתקצב באותו האופן מסלול דומה לנשים. מאז שנות השבעים מספר הנערות והנשים שעוסקות בספורט הכפיל את עצמו פי יותר מעשר: פחות מ-300 אלף נשים עסקו בספורט בתיכון בשנת 75, ובשנת 2012 מעל 3 מיליון.
ולפעמים עוד לפני תקצוב, זה רק עניין של מודעות. חברה סיפרה לי על חוג כדורגל לגילאי גן, שלפתע הופיעו בו בנות. כל מה שקרה היה שהזיזו את השעה, כך שלא תתנגש עם חוג הבלט. כן, אפילו שינוי כזה קטן.

נפש בריאה בגוף בריא. לא עוד סיסמא

אז הנה מה שקורה לנערות שמשתתפות בספורט:

  • רמות בטחון עצמי והערכה עצמית גבוהות יותר, פחות נטייה לדכאונות ולהשמנה.
  • דימוי גוף בריא יותר ועמידות פסיכולוגית גבוהה יותר במשברים, פחות התמכרויות.
  • בספורט לומדים על החשיבות של עבודת צוות, הצבת מטרות ושאיפה למצויינות – כישורי התקשורת הבינאישית משתפרים, ועוד כישורים נחוצים בעולם העבודה והעסקים. אין זה פלא, ש-80% מהנשים המנהלות בחברות הפורצ'ן 500 (כמה הן? פחות מ-5%?) מגדירות עצמן כ"טום בויז" ועסקו בספורט.
  • כמובן שזה טוב ללימודים: ציונים גבוהים יותר ואחוזי בגרות גבוהים יותר בקרב נערות שעוסקות בספורט.
  • וכן, זה גם בריא: נערות שעוסקות בספורט מורידות משמעותית את הסיכויים לחלות בסרטן השד, התקפי לב, ומחזקות את העצמות שלהן לקראת גילאים מבוגרים יותר. גם הסיכויים שלהן להיכנס להריון לא רצוי יורדים (כלומר, הן אחריות יותר?).
    על חשיבות ספורט לנערות. בלוג רונית כפיר

    אינה ובנות מכבי רחובות

    ספורט = כישורי חיים (ומבוא לעסקים)

    המודל העסקי הנוכחי באמריקה מבוסס על מבנים ארגוניים ויחסי אנוש, שגברים למדו ותרגלו בספורט מהיותם בנים ונערים. לנערות שמגיעות מספורט יש יתרון אדיר ויותר סיכוי להשתלב בעולם הזה. (אם העולם העסקי לא מעניין אותך, את יכולה לדלג לפסקה הבאה)
    הנה עשרה כלים שנלמדים בספורט, שקשורים להצלחה בעולם העבודה והעסקים. כאן תוכלו להוריד את המאמר הזה של ארגון הספורט לנשים.
    1. כיצד לבנות קבוצה ולהיות חלק ממנה.
    2. ללמוד איך "לזייף יכולת": לא להראות חולשה או פחד.
    3. עמידות בפני טעויות ולמידה מהן.
    4. נאמנות לקבוצה.
    5. תחושת מסוגלות ויכולת למידה תוך כדי אתגר, במקום הימנעות מאתגרים.
    6. היכרות עם תהליכי קבלת החלטות היררכיים בתוך ארגון.
    7. יכולת לנתק הפסד/כישלון מתחושת ערך עצמי.
    8. לחץ, דדליין ותחרות הם כיף.
    9. אתיקת עבודה: בניית הישגים דרך חזרה ואימון.
    10. למידה משמעותית של עצמך ושל היריב.

    בניגוד לבת שלי, אני לא בונה על היותה שחקנית כדורסל מקצועית, אלא על ההשפעה של העיסוק הזה בכל תחומי החיים שלה, יהיו אשר יהיו. וזה לפני שבכלל דיברנו על מצב הספורט המקצועי לנשים בארץ ובעולם. כחלק מהשיחות שלה על הפועל ירושלים, היא יודעת על איזה חוזה חתום סטודמאייר (כמיליון וחצי דולר לעונה) והדיבור על כסף הוא חלק בלתי נפרד מעולם הספורט הגברי. היה בבית משבר לא קטן כשעינב גילתה, שגם אם תגיע לשחק ב WNBA היא תרוויח בערך אחת חלקי חמישים ממנו: מקום לא קל להתחיל לשוחח בו על פערי שכר מגדריים בין נשים לגברים לנערה שיודעת שהיא שווה בדיוק כמו נער. את הרווח שלה מהספורט כבר הרווחנו ואת היתרונות אי אפשר למחוק. אני מקווה שהיא תמשיך לשחק תמיד, ולהצמיח עוד בטחון עצמי, שקט נפשי, בריאות פיסית וקשרי חברות לחיים.

    ענבר משולם גפן. חשיבות ספורט לנערות. בלוג רונית כפיר

    לזכרה של ענבר משולם גפן זכרונה לברכה, שהזיעה איתנו על המגרש ונלחמה כמו פנתרה.

בתור מתנת בת מצווה, עינב קיבלה מאבא שלה מנוי לעונה של הפועל ירושלים בכדורסל. לא ידענו לאן זה יוביל, המחשבה היתה על זמן איכות של אב עם בתו, אהבה לירושלים והזדמנות לחזור לאהוד את קבוצת הנעורים. זה היה לפני שנה, ומאז המנוי חודש, הילדה הפכה מעריצה שרופה שלא מפסידה אף משחק, מתאמנת כל יום שעות בסל שהתקנו בחצר, פעמיים בשבוע ביישוב ועוד פעמיים בקבוצה בליגה ברחובות. נראה שזה משפיע על כל תחומי החיים שלה: היא פוגשת יותר חברות, מרוכזת יותר בלימודים ומקפידה יותר על שיעורים, ובעיקר עפה על עצמה באופן קבוע.

אסרטיביות נשית, הבלוג של רונית כפיר

יאללה_הפועל!

תשמעו סיפור:

לפני כשבועיים עינב חזרה הביתה עם תעודה.
שאלתי אותה מה דעתה על התעודה שלה, והיא ענתה ש"הכל סבבה, אני רק לא מבינה למה סיגל נתנה לי 'כמעט טוב מאד' במתימטיקה".
תגובתי היתה: "למה שלא תשאלי אותה?"
עינב חשבה על זה, ושוחחה איתי שוב בערב. עודדתי אותה פשוט לשאול את המורה שלה, כדי להבין למה קיבלה את הציון הזה, וכדי שסיגל תדע, שהיא לא מרוצה. מה כבר יכול לקרות? או שהיא תקבל הסבר שיניח את דעתה, או שהמורה תשקול את העניין מחדש. חשוב לציין, שלעינב יש תקשורת כנה ופתוחה עם המחנכת שלה, ורבות בזכות המחנכת.

לבן שלי קרה מקרה דומה לפני כשנה, כשקיבל ציון לא מספק בעיניו על עבודה שטרח עליה רבות (עבודה על חרם,עליה דנו באריכות. לא הסכמתי שישנן את המנטרה "חרם זה רע" כפי שמצופה ממנו, ודיברנו על חרם כללי ליצירת שינוי, לטובה ולרעה. לא הייתי בטוחה איך מערכת החינוך תעכל את זה, האמת). שוב, בעידודי הוא ניגש בשיא הביטחון (והקסם האישי) למורה שלו, ותהה לפשר הציון. בעבודה נכתב שהוא "לא נקט עמדה", כשהעמדה דווקא היתה ברורה. הוא הסביר למורה בעל פה את העמדה שלו. המורה קראה שוב את העבודה, והעלתה לו את הציון. שחר המבסוט סיפר לנו על זה בארוחת הערב (על שיחות סביב שולחן האוכל שלנו כתבתי פוסט שלם) ועינב התרשמה.

בחזרה לתעודה של עינב. כעבור יומיים קיבלתי טלפון מסיגל, המורה. "תשמעי, הבת שלך…".
– "..ניגשה אלי בשיא הענייניות, ושאלה אותי 'סיגל, אפשר לדעת למה נתת לי רק כמעט-טוב-מאד במתמטיקה?'".
סיגל הסבירה שהציון בנוי על ממוצע של המבחנים. עינב שאלה איזה ציון צריך בשביל 'טוב מאד' וסיגל הסבירה שמעל 90.
עינב הזכירה לה כמה השתדלה השנה להצטיין במתמטיקה, שהיה לה מבחן אחד פחות טוב, שלדעתה לא משקף את היכולות שלה, ושהיא דאגה להשתפר אחריו.
סיגל חזרה הביתה, בדקה את הציון וראתה שרק נקודה מפרידה בין ה'כמעט' ל'טוב מאד'. היא תיקנה את הציון, כתבה מחדש את התעודה, ותעניק לה תעודה משוכתבת.
אני מתרגשת בטירוף מהסיפור הזה, והודיתי על כך גם לסיגל.

אסרטיביות נשית. רונית כפיר בלוג
– עינב למדה, שבשביל לקבל צריך לבקש. נשמע כמו משהו קטן, אבל לרוב אנחנו, הנשים והנערות, יושבות ומחכות. שיציעו לנו, שייגשו לנו, שימליצו עלינו, שיבחינו בנו.
לא תבקשי? לא תקבלי.
– בכך שהפניה שלה חוללה שינוי, סיגל מעודדת אותה ליזום עוד. "יגעת ומצאת? תאמיני".יש תמורה ליזמות. ויזמות זו מילה גדולה, אבל היא לא יכולה להתחיל בלי יוזמות קטנות. שווה לקחת יוזמה, להרים את היד בשיעור ו"להסתכן" בתשובה לא נכונה. לזרוק את הכדור לסל ולהסתכן בפספוס. שווה להגן על יכולותייך, שווה לומר את דעתך. בשביל שינוי והישגים נדרשת פעולה. (את זה נדמה לי שהיא למדה בכדורסל).
– אחרי הצלחה אצל מורה קשובה ומכבדת, הסיכוי גדל שעינב תיגש גם למורות אחרות, או למקומות שם שיתוף הפעולה פחות בטוח, אליהם לא היתה ניגשת קודם.
– כשאת יודעת את הערך שלך, מקשיבים לך. כשאנחנו באות לדרוש את המגיע לנו, אנחנו לא צריכות להתקרבן, או להאשים אחרים, או להשוות לאחרים. אנחנו רק צריכות לדעת מה אנחנו שוות ולהסביר את זה בצורה ברורה ובטוחה בעצמנו. זו אני, זה מה שאני יכולה, זה מה שאני חושבת שמגיע לי. עכשיו הכדור אצלך. הגישה הזו מעוררת כבוד ומעודדת תגובה. בדיוק על זה אני מדברת במשא ומתן מול לקוחות, בין היתר על תשלום.
– העניין כאן אינו הציון, אלא ביטוי הפער בין הציון שקיבלה לבין מה שהרגישה שמגיע לה, ולכן גישה של "מה רע ב'כמעט טוב מאד' לא רלווטנית.
– וכן בקשר לציון – לפעמים ההבדל בין הצטיינות (של טוב מאד) לבין כמעט – מייצר מוטיבציה עצומה. כשנערה יודעת שהיא מצוינת במתימטיקה – היא תמשיך לשאוף להצטיין בזה בעתיד.
איריס מיכאל הזכירה לי את הקטע הזה בסרט קלולס, בו אבא של שר מגלה שהיא "התמקחה את דרכה" להעלאת הציונים שלה, וגאה בה על כך יותר מאשר היו אלו הציוניים המקוריים:

מתברר שאני לא מאד שונה מאבא של שר, למרות שבמקרה הזה הציון הגיע לה. אני מרשה לעצמי לטפוח לעצמי על השכם, ולעשות זאת בפומבי לא כדי להשוויץ, אלא ממש כדי לעודד. אני אמא גאה. גם בעצמי וגם בילדה שגידלתי.
התגאו גם אתן בהצלחות שלכן, דעו מה אתן שוות (או כמה אתן שוות, אם זה בעסקים) – כי אין חשוב יותר מדוגמא אישית. אם אתן נוהגות לדבר אל עצמכן במשפטים כמו "אויש איזו גרועה אני" יהיה קשה אחרי זה לגרום לבת שלך להאמין ש"את הכי מעולה בעולם". עודדו את הבנות שלכן לקחת יוזמה ולדעת את הערך של עצמן. ושלחו אותן לשחק. אולי עם הטי שירט הזה:

אסרטיביות נשית

לסיום, הנה סרט של אגודת הספורט לנשים האמריקאית (Women's Sports Foundation) שיאמר את אותו הדבר. הם הקימו את SHE, שהם ראשי תיבות של Sports, Health, Education, עוצמה יכולה גם לייצר אסרטיביות נשית. כל זה לקראת הפוסט הבא שלי, על חשיבות של ספורט לנערות ככלי להצלחה בחיים:

  • כל המעורבות והמעורבים בפוסט הזה נתנו את הסכמתם לפרסומו, בשמחה :) ואני מודה להם על כך מאד.

כשהתחלתי ללמוד עיצוב פנים, שנים אחרי שעזבתי את לימודי העיצוב הגרפי, הרגשתי שאני עוברת ממקצוע שקובע מה אנשים ירכשו או יחשבו, למקצוע שקובע מה אנשים ירגישו ואיך יתנהגו. תפיסה קצת פשטנית של ההבדלים בין התחומים האלו, אבל באמת – עיצוב פנים אינו מסתכם בבתים שנראים טוב. עיצוב פנים נכון יכול להשפיע על ההתנהגות של אנשים בחלל מסוים, לעודד, ולייצר מצבים שמאפשרים פעילות מסויימת. כזה הוא הקשר בין עיצוב תאורה נכון לשגרת ההרדמה אצל ילדים. הנה, ככה זה נראה אצלנו אחרי עיבוד מחשב:

עיצוב תאורה השכבת ילדים, שנת ילדים בלוג רונית כפיר

עיצוב תאורה ושינוי תאורה לפני השינה

מטבע הדברים, הדירה שלנו בתל אביב היתה אחת הראשונות שעיצבתי. הייתי אז בהריון ראשון, ולא ידעתי איזו השפעה תהיה להחלטות התאורה שלי. התכנון והתקציב היו צנועים, לא פיזרתי נקודות חשמל בכל מקום ולא הוצאנו המון על גופי תאורה, אבל דאגתי לשים בחלל הציבורי שני מצבי תאורה עיקריים בכל פינה:

  • במטבח אור עבודה חזק במרכז התקרה, לעומת שני ספוטים מעל לאזור המכשירים.
  • בתקרת הסלון מנורת uplight חזקה וליד הספה מנורה עומדת, שמפיצה אור ירחי יפהפה.
  • מעל פינת האוכל מנורה שפירקתי מדירה ישנה שחברה קנתה, ובפינת העבודה הסמוכה -שתי מנורות תקרה נמוכות.

בספוטים שבמטבח ובפינת העבודה התקנתי דימרים (עמעמים לתאורה) ואת השלישי במרפסת, למתי שרוצים לשבת בחוץ ולהירגע בלי שכל הרחוב יראה אותך. כך אפשר היה להדליק אותם על מצב חלש ממש, שרק רומז היכן נמצאים הדברים שצריך, כשצריך. קומקום, מאפרה, עכבר.
המעבר הזה בין שני מצבי התאורה שימש אותנו בתור מעבר סמלי וחשוב מ"מצב יום" ל"מצב לילה".

מאז, ב"אזורים ציבוריים" (סלון, מטבח, פינת אוכל) אני תמיד מקפידה להציב שני מצבי תאורה לפחות: תאורה כללית חזקה, ותאורה ממוקדת, אינטימית יותר. היום, עם מערכות הבתים החכמים והחשמל החכם, אפשר לתכנן מצבי תאורה שונים בלחיצת כפתור. אבל אם עושים את זה נכון, גם מפסקים רגילים שמוצבים במקומות נוחים ונכונים יכולים לאפשר מעבר פשוט ונוח ממצב אחד למשנהו. במיוחד אם לא מגזימים (הכי מעצבן לעמוד שעה ליד חמישה מפסקים ולנחש מה מדליק את מה).

עיצוב תאורה הרדמת ילדים. בלוג רונית כפיר

שגרת הערב שלנו התגבשה באופן טבעי עד שהתקבעה על מודל די קבוע. מהר מאד הבנו ששגרה זה דבר חשוב לילדים, והיא נוצרה מעצמה כי פעלה כמו שעון:

אחרי שאכלנו כולנו מסביב לשולחן האוכל (הילדים ישבו זמן קצר בכסאות תינוק, ומהר עברו לרגליים שמגביהות את כסאות האוכל הרגילים), אחד מאיתנו היה נשאר לפנות את ארוחת הערב ולסדר את המטבח והבית, השני לוקח את הילדים לאמבטיה.

בזמן הזה היינו משנים את מצב התאורה של הבית ממצב ערב למצב לילה:

  • מכבים אור גדול במטבח ובמקומו מדליקים את הספוטים, שמאירים רק את המשטח.
  • מכבים את האור הגדול מעל פינת האוכל ובמקומו מדליקים ממש חלש את האורות מעל פינת העבודה.
  • מכבים את האור הגדול בסלון, ואם בכלל – משאירים את המנורה הירחית.
  • גם באמבטיה עצמה לא חייבים להדליק את כלללל האורות. כשמתנגבים אפשר לעמעם אור, או לכבות אחד (בחדרי רחצה אני תמיד מתקינה "אופציית לילה" כדי לאפשר לעשות פיפי בלילה בלי לחטוף מאה וואט לפנים באמצע השינה. כולה צריך לראות את האסלה..), כדי להתחיל להוריד את אנרגיות חדוות הרחצה.
  • עיצוב תאורה הרדמת ילדים. בלוג רונית כפיר

כשהילדים היו יוצאים מחדר הרחצה הם היו נכנסים לבית חשוך ושקט – זהו, הלילה ירד. משם היינו הולכים לחדר שלהם ומתחילים את "טקס השינה". במיוחד כשנולדים לנו ילדים אנחנו נזכרים בצד החייתי שלנו. לא יעזור – החושים שלנו מגיבים לסביבה שלנו, לאור, לרעש ולטמפרטורה. הרדמת הילדים כללה גם "הורדת טורים" כללית בשעה שעתיים שלפני השינה, שארוחת הערב היתה חלק ממנה (הפוסט על ארוחות הערב המשפחתיות בדרך!).

לא קראתי על זה מאמרים ומחקרים, אבל אני יודעת שהאנרגיה של הסביבה שלנו משפיעה על הגוף שלנו: קשה לחוש עייפות בסביבה רועשת ומוארת, כשמסביב המון גירויים. תאורה חזקה חושפת אותנו לכל מה שיש לחלל סביבנו להציע. תאורה ממוקדת תעזור לנו להתמקד במה שמולנו: אם המנורה מעל שולחן האוכל מאירה רק אותו, היא תעזור לנו להביט באנשים שסועדים איתנו ובאוכל שעל השולחן.

בפוסט קודם כתבתי על מה שהשבדים לימדו אותי על תאורה. למעשה, ידעתי את זה קודם, אבל הם באמת לוקחים את זה לקיצוניות: אנחנו צריכים הרבה פחות תאורה ממה שאנחנו חושבים. גם עניין התאורה הוא תרבותי, ומה שלנו אולי יראה כמו חושך, ייראה למישהו אחר כמו תאורה מספקת. צריך להתרגל לזה, וזה מאד נעים. כמובן שזה תלוי בסוג הפעילות שלנו.

כדי לקרוא ספר, הספר צריך להיות מואר. מדובר, בסופו של דבר, באזור קטן מאד, שאור קטן וממוקד יכול להספיק לו.

כשאנחנו מכינים אוכל צריך לראות את כל משטח העבודה, את הכיור והכיריים, ואין ספק שהמטבח צריך להיות מואר היטב, ללא צללים שיפריעו לנו.

אבל כשאנחנו יושבים לשיחה אחרי האוכל, ייתכן שאור חלש של נר יספיק לנו. תחשבו על המקומות האינטימיים שאתם מכירים: מסעדות וברים לעולם לא יהיו מוארים באור חזק ושוטף. המנורות יירדו נמוך מעל לסועדים, וייצרו מעין "בועות" שמאירות רק את מה שצריך. הנטיה כה קיצונית במסעדות מסוימות, שלעתים אני בקושי קוראת את התפריט.

עיצוב תאורה הרדמת ילדים. בלוג רונית כפיר

שינה וחושך

בשנים האחרונות גיליתי עובדה שאולי ידועה לרבים מכם: אנחנו ישנים טוב יותר בחושך. זה התחיל במקרה, כשסגרתי את התריסים בחדר השינה של הילדים, אולי נגד הקור. הם ישנו באותו בוקר עד תשע.

גם על עצמי גיליתי שאני ישנה טוב יותר בלי הסחות של אור, ומתעוררת מאוחר* יותר כשאור היום לא חודר אל חדר השינה (*בדיחות מרירות על שעות שינה של הורים יש להכניס כאן, ולהמתין בסבלנות לגיל ההתבגרות של הילדים שלך. זה יגיע מהר מהמצופה).

מחקרים מראים ששינה עם אור (אפילו אור לילה קטן) מזיקה לעיניים בטווח הארוך (אפילו עשרות שנים) מפני שהמוח מפסיק לשחרר מלטונין אם העיניים קולטות טיפת אור, וכך הן בעצם לא נחות בלילה. אז בהקשר הזה אני ממליצה על וילונות החשכה טובים, במקרה שהתריסים לא עושים את העבודה. וגם ממליצה לכבות אור לילה אחרי שהילדים נרדמים, או לא להרגיל אותם בכלל לאור קרוב, אלא במסדרון או בשירותים, ואז לסגור את הדלת.

תבדקו באיזה אופן זה משפיע לא רק על אורך השינה שלכם או של הילדים, אלא על האיכות שלה. אזהרה: זה קצת ממכר. אחרי שתתרגלו לישון בחשיכה מוחלטת, יהיה לכם קשה יותר להירדם בתנאי תאורה פחות טובים כמו תריסי פלסטיק מתפרקים…

IMG_8214 copy

גם אור המחשב הכחול מפריע לנו לייצר מלטונין. את האורות אנחנו אולי מכבים, אבל המסכים נשארים דולקים לנו בפרצוף שעות אל תוך הלילה. ממליצה להתקין את f.lux שמשנה את תאורת המסך משעת השקיעה. בהתחלה זה נראה נורררראאאאא כתום, אבל אחרי כמה ימים כבר לא תוכלו לשאת את האור הכחול הבוהק הרגיל של המסך שלכם. ויש מצב שזה יעזור לעיניים ולגוף שלכם להירדם טוב יותר.
אם יש לכם המון גופי תאורה בבית, ועד עכשיו חוויתם את כולם דולקים יחד, נסו הערב לכבות כמעט את כולם. ללמוד את האלומה שכל אחד עושה, את האור שהוא מפיץ, ולשאול את עצמכם – כמה אור אני באמת צריכה? איזה סוג אור הכי יתאים לפעילות שלי עכשיו? מה האור הזה גורם לי להרגיש? יאללה, כיבוי אורות.

לילה טוב!

livign

מנורה עומדת עם אור ירחי.

צילומים מקוריים: אסף פינצ'וק, גלית דויטש, טל סיון-צפורין, שי אפשטיין. עיבוד צילומים: סטודיו ניילון.

הכנתי לעצמי רשימת ציוד סקי לפעם הבאה שנצא לחופשת סקי, בידיעה שעד אז יש מצב שאשכח הכל, ובתקווה שזה יעלה את סבירות התרחשות האירוע. למה לשמור לעצמי רשימה, אם אני יכולה לשתף עם אחרים ועל הדרך להרוויח מהידע ומהנסיון שלכם?

ציוד סקי. הבלוג של רונית כפיר

ציוד בסיסי – רשימת ציוד סקי

את כל אלו אפשר לשכור. כל אתר סקי משכיר ציוד וגם ביגוד, ובפתח תקווה יש חנות שמשכירה בגדים יחסית בזול. בגדי סקי הם הכרחיים ויקרים מאד (במיוחד בארץ, מחכים לפתיחת סניף של דקטלון..), ולכן אל תרוצו לקנות אותם אם זו הפעם הראשונה שלכם, אלא חפשו חברים שיכולים להשאיל לכם. לשמחתי זכיתי בחברים ומשפחה גם מנוסים בסקי וגם רחבי לב, ויצאנו מכוסות, תרתי משמע.

ביגוד ואביזרי סקי

  • מגלשיים (או סנובורד)
  • נעלי סקי (או נעליים לסנובורד)
  • מקלות סקי
  • חולצות תרמיות
  • מכנסיים/ טייץ תרמיים
  • גרבי סקי תרמיים (ארוכים, שמגיעים עד מעל לנעל). יש שאוהבים לגרוב זוג גרביים דקים מתחת, בעיקר טוב לשלג עמוק של סנובורד.
  • תיק לכל אלה..
  • מכנסי סקי
  • מעיל סקי (עם רוכסן לסקי-פס ביד שמאל)
  • כפפות טובות
  • אם רוצים – שכבה פנימית של כפפות פליז. איכשהו תמיד הכי קשה לשמור על הידיים חמות וזה כואבבבבבב.
  • קסדה
  • גוגלז (משקפת)
  • פליס לצוואר – יש כאלו מיוחדים שגם עולים על האף והפה כשקר במיוחד.
  • כיסוי לאזניים או לפנים (מסיכת סקי) או כובע שיכול להיכנס מתחת לקסדה.
  • מסנן קרינה לפנים. הכל מכוסה פרט לפנים, וחוזרים עם שיזוף מביך או עם עור יבש בטירוף.
  • שפתון נגד יובש. אפשר להכניס לאחד הכיסים של המעיל.

רשימת ציוד סקי. הבלוג של רונית כפיר

תוספות מגניבות וחשובות לרשימת ציוד סקי

  • נגן מוסיקה ואזניות (ראו את הפוסט הקודם שלי, שילוב של סקי ומוסיקה נראה לי פצצה ויש מעילים עם כיס מיוחד לזה)
  • פלאסק או בקבוקים קטנים של שתיה חריפה (גם שילוב של סקי וקצת אלכוהול מעולה ומחמם במקרה הצורך)
  • נעליים נוחות לאחרי הסקי – הרגע המושלם בו חולצים את נעלי הסקי ועוברים לנעליים רגילות – למה להקשות עליו עם נעלי שרוכים או חס ושלום עקבים.
  • חגורה או שלייקס. אם השאלתם ציוד מחברות, כמו מכנסיים, חשוב לאללה שהם ישבו טוב, כדי לאפשר את הפיסוקים ההכרחיים בסקי (כדי להאט או לעצור, למשל..) ולכן חגורה פשוטה (נראה לי שעדיף מבד, כמו חגורה צבאית) תפתור את הבעיה הזו. לרוב מכנסי הסקי יש אפשרות להתאים לרוחב משתנה, אבל חגורה או שלייקס יעשו את העבודה טוב יותר. יש מכנסי סקי רבים שמחוברים להם שלייקס.
  • אם אתם מרכיבים משקפיים, כמוני, חשוב לקחת עדשות מגע! את היום האחרון, הסוער מכולם, ביליתי עם משקפיים ששכחתי להסיר, ובגלל שהגוגלז התמלאו אדים, לא יכולתי להגן על הפנים עם כלום. מינוס 20. זוועה. לעולם לא אשכח עדשות יותר.
  • קרם גוף, כמה שיותר שמן. אני מאד סובלת מעור יבש, במיוחד בחורף, והבאתי איתי שפופרת של א-דרמה. זה המינימום. קרם גוף של המלון לא יספיק.
  • שעון מעורר. אם אתם לא אוהבים להתעורר עם הנייד אפשר להביא אחד קטן, כי משכימים קום לסקי. לא באנו לישון.
  • למגדילים לעשות – אם אתם נוסעים למקום עם הדרכה, יהיה נחמד לארוז מעטפה או אפילו ברכת תודה, כי נהוג אחרי הסקי להעניק להם טיפ. בגלל שנסעתי עם בת המצווה שלי, שקיבלה ברכות (ממיסות) ארוזות במעטפות, חמסתי אחת חגיגית למענק של הקבוצה שלי למדריכה שלנו.

מצויידות היטב. רשימת ציוד סקי, בבלוג של רונית כפיר

אני מצרפת לכם כאן (ולי!) רשימת ציוד סקי להדפסה, ובה רשמתי גם קטגוריות אחרות כמו ביגוד וכלי רחצה. אשמח לכל רעיון או תוספת, ומקווה שזה ישמש אתכם בחופשות הסקי הבאות!

בגלל שזו חופשת הסקי הראשונה שלי (אני אוהבת את הסאונד של זה..) – אני בטוחה שיש לכם עוד רעיונות מעולים. אשמח שתספרו לי:

היתה פעם פרסומת, שאמרה "מתי בפעם האחרונה עשית משהו בפעם הראשונה?". לפעמים בשגרה של הבגרות, היציבות, הזוגיות אנחנו קצת מאבדים את ההתרגשות הזו, של לעשות דברים חדשים או לחוות דברים בפעם הראשונה.

והנה ניתנה לי ההזדמנות לקחת את הסיכון הזה, האתגר הזה, בחופשת סקי עם הבת שלי, לכבוד הבת מצווה שלה. אני כותבת קודם כל כדי לשמר את החוויות מהיומיים האינטנסיביים האלו, ובראשם חווית הלימוד, ובסוף אנסה לסכם כמה טיפים למתחילות חששניות כמוני, ותובנות ללימוד סקי לאנשים עם הפרעות קשב וריכוז.

רק לפני שנה כתבתי על חגיגות בר המצווה של שחר, בני. בהפרש של שנה בלבד עינב הגיעה לגיל מצוות. אני לא חובבת גדולה של "טיולי בר/בת מצווה". הם תמיד נראו לי כנשענים על ההנחה שעל יום הולדת 12 מוציאים המון כסף אז יאללה למה לא טיול. זה קצת חסר את הערכים הרגשיים, מסורתיים וקהילתיים שיש לגיל הזה ולטקס הזה. לחגיגה עצמה לא היו לנו ממש רעיונות עדיין, אבל כמו עם שחר, חשבנו על פעילות מגבשת שנוכל לעשות יחד עם עינב במשך תקופה לפני בת המצווה, ועלתה ההצעה של קורס צלילה: לימוד משותף, אינטימי, שבסופו חגיגה, אולי באילת. כשהצענו את זה לעינב התגובה שלה היתה: "נשמע מעולה, אבל למה לא סקי?".

אין לי מושג מאיפה היא קיבלה את הרעיון הזה, אבל זה התאים לי הרבה יותר מצלילה. גם לה. זה נתפס אצל שתינו כקצבי יותר, נועז יותר, ובגלל שהיא ילידת ינואר – גם מתאים למועד יותר. יש לי כמה בני דודים וחברים שנוסעים לחופשות ומתארים את הכיף, וזה תמיד נתפס אצלי כמו פספוס – חבל שלא עשיתי אף פעם סקי, דווקא מתאים לי האקסטרים הזה וההויי של החופשות. אבל ויתרתי, עד ההצעה של עינב. תוך ימים ספורים הזמנו חופשה בקלאב מד, שכוללת הדרכה ואת כל הסידורים שמאפשרים הקטנת ראש והתרכזות בלימוד (אין להם כל קשר לפוסט הזה. פרגון נטו). זה היה לפני יותר מחצי שנה.

בחצי השנה הזאת הספקתי לאגור פחדים ותסריטי אימה שגדלו מיום ליום. רק על זה חשבתי: מזה כמה חודשים שיש לי דלקת בכתף, שהתחילה בקטן וגדלה לכאבים עזים ומוגבלות תנועה עצומה. לראשונה בחיי הרגשתי מוגבלות פיסית מהי (חוץ מחודש תשיעי של הריון). זה הפך אותי חרדה מאד מפציעות נוספות. רק על זה חשבתי: קרסולים שבורים, ברכיים, רגליים, ידיים. רק לחזור שלמה. רק לחזור שלמה. כבר לא אכפת לי לוותר על הסקי, שעינב תהנה, רק לחזור שלמה. מנטרה שהלכה והתגברה. מה אעשה עם הכתף שלי? אני בכלל לא בכושר. אני זקנה מדי לזה. אני בכלל לא בכושר.

אם זה מוכר לכם – נכון, זה נשמע ממש כמו התירוצים ללמה לא לכתוב. כל מיני דברים ש"מוח הלטאה" שלנו אומר לנו ומכניס אותנו עמוק לקיבעון של פחדים משתקים. המחשבות גאו ועלו ממש עד ללילה הראשונה שלנו כאן, לפני היום הראשון של הסקי.

טוטאל קונסנטריישן

זוכרים את זה? מ"קראטה קיד"? ובכן, כמו בכל דבר שמערב פחד, העיקר לא לחשוב יותר מדי. ילדים ממש טובים בזה, ולכן הם עוקפים אותך בצרחות הנאה בכל מקום בו את בצרחות פאינקה. ולכי אל תחשבי יותר מדי כשיש סביבך ים הפרעות, מכשולים, הסחות דעת ואסונות פוטנציאליים: ילדים קטנים שגולשים בכל כיוון, מדריכים שמדברים בשלל שפות, כולל עברית שאת שומעת לפתע, בורות עצומים סביב עמודים, גדרות ומדרונים, מעלית סקי, חברי קבוצה שנופלים מסביב ומדריכים שמנסים לעשות סדר. ככה נראה המדרון הראשון, המתון, בו למדנו ביום הראשון.

כל יום מורכב משני סשנים של סקי: בבוקר מתשע עד 12, ואחר הצהרים משתיים וחצי עד חמש. מאחורי בסך הכל ארבעה שיעורים כאלו, וההתקדמות מאחד לשני היתה משמעותית, כשלאחר האחרון עלה בי הרצון לתעד ולשמר את התובנות.

עינב עזבה אותי בערך בדקה החמישית של הסשן הראשון. מתוך שלושת המדריכים, אחד אסף אליו את אלו שהכריזו שהם "אקסטרים" ורוצים ללמוד מהר ולגלוש מהר. עינב הלכה איתו, ובהיותה בת 12 יכלה לבחור אם היא עם הילדים או עם המבוגרים, כמה סמלי. היא בחרה במבוגרים עם טיפה מחשבות חרטה, אבל מהר מאד המשיכה משם למדרונות תלולים, מובילה בקבוצה שלה. סוג של ראש לשועלים.

אני נותרתי עם המבוגרים החששנים. קודם כל – היה לי טוב לראות שאני לא לבד. איתי בקבוצה כמה ברזילאים, שמעולם לא ראו שלג (או טמפרטורות מתחת לעשר מעלות), ישראלים צרפתים ורוסים. נחמד לדעת שאני לא לבד. למדנו בשיעור הראשון את הבסיס, ומשם המשכנו לנסות, לאט לאט, לתרגל. השיעור הראשון הוא הכי קשה, כי יורדים קצת אבל עולים ברגל, לאט לאט. מזיעים המון. קשה וחם.

בשיעור השני, אחר הצהרים של היום הראשון, תרגלתי בקצב שלי עצירות. התקדמתי שניה ועצרתי. שתי שניות ועצירה. ככה שעתיים וחצי. נפלתי לא מעט, היה לא קל. אבל הרגליים התחילו להתרגל לתחושה של הנעליים הכבדות, למגלשי הסקי ולנפילות.

ביום השני ניסיתי להמשיך לתרגל פניות. בלי פניות וסיבובים אי אפשר להאט במדרונות. אבל לא הצליח לי. בכל פעם שהאצתי נכנסתי ללחץ של "מה יקרה" ובמקום להצליח לפנות ימינה, הסטתי מבט לסכנה שמשמאל (הילדים, הגדר, השיפוע) והתרסקתי או נבלמתי על ידי חפץ, מדריך או גולש.

בבוקר של היום השני הדברים נראו טוב יותר, אבל עדיין שקלתי לוותר. הראש מבין והרגליים והגוף עדיין לא מבצעים. הפחד עדיין מכתיב את הדרך. לקראת סוף השיעור בו תרגלתי לאט לאט פניות, החלטתי לרדת במדרון מעט יותר תלול עם המדריכה המעולה והסבלנית, עמנואל. מאנו בקיצור. היא גלשה ברוורס, ואני מולה, מביטה בה ומחקה את המהלכים שלה.

אבל מה שהיה הכי מעניין הוא שדיברנו תוך כדי. בצרפתית. והראש שלי היה עסוק כל כך לפתע לזכור איך מדברים צרפתית, שהמחשבות על מה יכול לקרות פשוט זזו הצידה. גלשתי את המדרון ולקחתי את הסיבוב באלגנטיות. הבנתי שהסחות דעת הן טובות, ושעדיף להסתכל לאן שגולשים, ולא להסתכל לאן שנמצאת הסכנה, כי לשם הגוף ייקח. כמה מטפורי, הא?

מה שעוד תרם להצלחה היה, שאחרי שעתיים קבוצת הילדים הענקית חזרה למלון, ולראשונה המדרון נשאר מעט יותר פנוי וריק מהסחות. ממש בסוף החל לרדת שלג עדין, היה חמים ונעים והגוף היה חם ורציתי להמשיך עוד. לראשונה הרגשתי הנאה. לא פחדתי מזה – רציתי את זה. עם התחושה הזאת נשארתי בסוף.

שיעור סקי. הבלוג של רונית כפיר

עינב בחדר הסקי. פחות מבהיל ומסורבל אחרי יממה.

לסשן אחר הצהרים של היום חשבתי לא ללכת. חברה נתנה לי טיפ חשוב – לא לדחוף מעבר ליכולת: רוב הפציעות קורות אחר הצהרים, כשהגוף כבר עייף. אם מרגישים עייפים – אפשר לוותר על שיעור, לא חייבים להצטרף כל הזמן. אחרי מנוחת צהריים קצרה מדי היום, חשתי את העייפות הזו וחשבתי לוותר. בסוף ליויתי את עינב לחדר הציוד, והחלטתי לצאת החוצה, כשכבר ירד שלג, ולהחליט שם. לשמחתי החלטתי להצטרף.

במדרון החדש, בו גלשנו היום, הבנתי מדוע היה לי כל כך קשה להתקדם בשלושת השיעורים הקודמים. הגענו למדרון רחב, ריק, עם שדה בשני הצדדים, שגם כשהחלקתי אליו על התחת ממש בהתחלה, עשיתי את זה בלי פאניקה, כי הכל היה פתוח. בירידה עמנואל סידרה קונוסים, ואפשר היה להתרכז רק בהם כשאני מתכננת את המסלול שלי. ידעתי כבר כיצד לבלום ולהאט, ולמדתי איך לקחת את הסיבובים.

חופשת סקי, הבלוג של רונית כפיר

כסאות שלג בשמש?

מה שעוד עזר היו הגוגלז. משקפת שמיאנתי להרכיב בשלושת השיעורים הקודמים כי היא חסמה לי את שדה הראייה. דה. היום נאלצתי בגלל השלג שירד כל השיעור וגיליתי שזה עוזר: לא יכולתי לראות כמעט את כפות רגלי על השלג, ובמקום להוריד מבט היישרתי מבט רק אל המטרה אליה אני גולשת – הסימונים של הזיגזג במדרון. לא ראיתי הסחות מימין או משמאל – וזה עזר!

חזרתי על הירידה הזו היום כמה פעמים ועכשיו אני מרגישה שאני שולטת במהירות, בזווית ובעיצרה של הגלישה שלי: יש לי את הבסיס. מחר נמשיך למדרון תלול יותר ומפותל יותר, ואני פוגשת אותו עם הרבה יותר ציפיה ושמחה, והרבה פחות פחד. עדיין יכול להיות (טפו טפו בעזרת השם) שאחזור מכאן עם תקלה כלשהיא. אני מאד מקווה שזה לא יקרה כי זה יהרוס לעינב את הכיף, והיא בהחלט עפה על זה ועל עצמה.

עמנואל, המדריכה, צילמה אותי לוקחת את הסיבוב באלגאנס, ואת הסרט קצר תוכלו לראות באינסטגרם שלי.

לסיום, טיפים למתלבטות קשישות:

– כן, לכו על זה.

– קלאב בו מישהו מארגן את כל העניין של הציוד והסקי פסים והמסלולים, ובו יש לוח שיעורים והדרכה – הכי שווה.

– ביום הראשון אולי לא, אבל ביום השני בהחלט תקחו את הוודקה שמציעים לכם הצוות בבוקר -זה יעזור להרפות את המיינד. אני שוקלת לקחת פלאסק להבא.

– גוגלז זה טוב- צריך להסתכל על הדרך ולא על הרגליים. זה עוזר לצמצם את שדה הראייה. באותה הנימה אני משערת שמוסיקה זה גם מעולה, או לנסות לדבר אל מישהו תוך כדי, עדיף בשפה זרה, כל עוד שומעים את המתרחש מסביב.

– ילדים זה תירוץ מעולה. למדו אותם בגיל צעיר והם יגררו אותכם לחופשות שוות מאד. נראה לי שלתחושת המסוגלות של הילדים זה יכול לעשות פלאים.

– סקי זה וואחד חופשה כייפית, עם המון אנרגיות טובות, אבל זה יקר. נראה לי שזה בהחלט שווה את זה. אני מודה מקרב לב לחברים ולבני דודים שהשאילו לנו את הציוד המהמם והיקר שהלם, עד שנחליט אם אנחנו בעניין. (לרשימת ציוד מלאה גלשו לפוסט הזה!)

– כמו כל הקלישאות של להתרכז בחיובי: אל תקשיבו לנבואות זעם ("אחותי/בת דודה שלי/אני שברתי יד/רגל/ברך") ולא לקולות בראש שלכן שאומרים למה לא (ביום השני היו לי המון הסברים למה לא הצלחתי – יש לי ברכיים עקומות, אני גבוהה מדי, הרצפה עקומה. בעצם, אה.) תזכירו לעצמכן למה כן – זה כיףֿ. אם זה לא היה טיפה מפחיד זה לא היה כיף.

– כן, לכו על זה. תודה שגלשתן איתי.

"משמעות, כשם שהיא מבטיחה, היא משתקת, כי מה יהיה אם לא תצליח?…משמעות היא לעולם משהו שמחוץ לך… זה העקבות שלך בעולם. זו הדרך הסמויה להתגבר על המוות.. הביטוי הכי עמוק של משמעות הוא שיתוף, כי ככה העקבות שלי מהדהדים בעולם."

זה הפילוסוף שמעון אזולאי, מתוך ראיון איתו בגלובס. זה הזכיר לי קצת את הפוסט שכתבתי על אדוות ועל החשיבות של שיתוף. אז למה כן לכתוב בלוג? אחד המניעים העיקריים הוא הרצון לשתף. אולי זה מגיע מתוך הרצון להתחבר לאנשים, לא להיות לבד, אבל גם מתוך רצון לחלוק עם העולם גילויים קטנים, כלים מוצלחים, תובנות משמעותיות. בראיון שנתן סת' גודין למרי פורליאו, מאמנת-מהממת אמריקאית, הוא לא רק הגדיר את הסיבה לכתוב בלוג (יומי! במקרה שלו) אלא גם גרם לי לכתוב יותר, ושחרר פוסטים שהיו תקועים בטיוטות של הבלוג שלי זמן רב, כמו זה. גאה לדווח שבשלושת החודשים האחרונים פרסמתי 8 פוסטים. יחסית אלי – זה הישג. הנה:

"גם אילו איש לא היה קורא את זה, אני חושב שכולם צריכים לעשות את זה (לכתוב כל יום. ר.כ.). וזו הסיבה:
אם את יודעת שמחר תצטרכי להגיד משהו על משהו ששמת לב אליו, משהו שעשוי לעזור למישהו אחר, לכתוב על דיעה שיש לך, שאולי תעמוד במבחן הזמן – את תגבשי את הדעות האלו, את תשימי לב לדברים האלו, את תמציאי את הרעיון הזה.
ואם, יום אחר יום, שבוע אחרי שבוע את משאירה את השביל הזה מאחורייך – של בחינה מושכלת של העולם שלך, שומה עלייך להשתפר במה שזה לא יהיה שאת רוצה לעשות".

סת' גודין בשיחה עם מרי פורליאו. רונית כפיר- למה כן לכתוב בלוג

סת' גודין בשיחה עם מרי פורליאו. מתוך MarieTV

וכך זה נשמע במקור (אני כמובן ממליצה לצפות בשיחה כולה! הציטוט שלו מופיע בדקה 09:21. בכלל כדאי לעקוב אחרי מרי):

Even if no one read it I would blog everyday – I think everyone should do so, and here's the reason:

If you know that tomorrow you will have to say something about something you noticed, something that might help someone else, about an opinion you have that might stand the test of time – you will form those opinions, you will notice those things, you will invent that idea. and if day after day, week after week you leave this trail behind- of thoughtful examination of your world, you can't help but get better at whatever it is you seek to do.

ומאז שהאזנתי לזה, וכתבתי את זה וחשבתי על זה – אני שמה לב ליותר דברים. כל הליכה שלי ביער מותירה אותי עם נושאים למחשבה, כמעט כל שיחה עם חברות גורמת לי למצוא עוד נושאים לעוד פוסטים לבלוג, וכל נושא למחשבה יכול להיות נושא לכתיבה (כמו שסת' גודין אומר בראיון: לאף אחד אין "מחסום-דיבור", אז איך לכתובים יש "מחסום כתיבה"? אם הנושאים לדבר עליהם לא נגמרים לנו, תמיד יהיו לנו נושאים לחשוב עליהם ולכתוב עליהם). כי אני שמה לב יותר, וחושבת יותר, ומפחדת פחות. כי בסופו של דבר מה שעוצר אותנו הוא תמיד פחד.
אנחנו מחליטות עם עצמנו שנכתוב כל שבוע פוסט. לא, כל שבועיים. אנחנו נבחר יום קבוע בשבוע ונשב לכתוב. נכתוב פוסטים ממש קצרים, אפילו שלוש פסקאות יספיקו! אפילו אם אף אחד לא יקרא, שהתוכן יצטבר. ואז אנחנו מתחילות לתרץ:
– מי בכלל ירצה לקרוא את זה?
– אין לי מה להגיד על זה.
– יש לי מה להגיד, אבל אמרו את זה לפני, טוב יותר.
– אני לא יודעת על זה מספיק.
– הזווית שלי לא מספיק מיוחדת/מעניינת/עמוקה.
– אני בטח אצא מזה טפשה/שטחית/לא מודעת לעצמי בכלל.
וכך, פחות או יותר, נשמעים כל התירוצים. אלו הם הפחדים שלנו: להיות לא מובנת, לא מיוחדת, להיות נלעגת או משעממת, להיחשד במטרות לא טהורות, להיבלע בהמון, לצאת פאתטית. לא להיות קולית.

כותבת במשרד. ווטסאפים. צילום: טל סיון-צפורין

כותבת במשרד. ווטסאפים. צילום: טל סיון-צפורין

ככל שאני חושבת על זה יותר, לא – ככל שאני כותבת על זה יותר, אני מבינה עד כמה אימון, קואצ'ינג, הוא חלק גדול מהעבודה שלי.
כמו במקצועות אחרים, העבודה שלי כמעצבת פנים מפגישה אותי עם אנשים שצריכים לקבל המון החלטות. החלטות לא קלות – שיכולות להעיר פחדים גדולים – מה אם אבחר לא נכון? איך אדע מה יתאים לעתיד שלי? מה אם אגלה שהפנטזיה שלי בכלל לא מתאימה לי? האם ההחלטה הזו תעשה אותי מאושרת? מה אני רוצה בעצם? איך ייראו החיים שלי?.
ההחלטות שאנחנו מקבלים במהלך שיפוץ ועיצוב משליכות גם על דברים פחות פילוסופיים: האם יספיק לי הכסף? האם זה יהיה לי נוח? כמה מהר זה יתלכלך? ועוד.
ואני למדתי להיות הקול שמשתיק את הפחדים שלהם. עוזר להם להתקדם. כתבתי פוסט שלם על זה ב-XNET.
כי גם כאן, הדרך להתגבר על פחד היא להבין שאין תשובה אחת נכונה, ולכן אי אפשר לטעות. לא בבחירת ספה ולא בבחירת נושא לפוסט.
הדרך שלי לחזק לקוחות בבחירות שלהם לרוב נשענת על חיזוק תחושת הבטן הראשונה שלהם. כשאני רואה ניצוץ נדלק בעיניים שלהם, כשהתגובה הראשונית נלהבת – זו האמת. אפילו אם היא רגעית – זו האמת. אני מנסה להשאיר אותם ברגע הזה, או להחזיר אותם אל הרגע הזה. הרגע של ההתלהבות שלפני הפחד. כל התירוצים שיבואו אחריו הם בסך הכל פחדים, נוסח: "ומה אם זה יימאס עלי?". זה לא כל כך שונה מהפחד של "מה יגידו".
כי בדומה לבחירת ספה או גוון למטבח, (כל עוד זה עובר את השאלות הפונקציונליות, שלמענן אני שם) גם כתיבת בלוג אמורה בסופו של דבר לעשות לנו טוב. המטרה, אם בכלל, היא זיקוק הכוונות שלנו, הבנה עמוקה יותר של הרעיונות שלנו, הדעות שלנו. גיבוש קול ייחודי. בין אם זה תוך כדי כתיבה, או בחשיבה שלאחר הכתיבה, בחזרה ובוויכוח עם הרעיונות הישנים שלנו, או הדיון שלאחר הפרסום של הכתיבה – ככל שנכתוב יותר – כך יתגבש הקול הזה.
וייתכן שלקוראים מבחוץ הוא יישמע מגובש יותר משנדמה לנו. כפי שלקוחות, שרואים את תיק העבודות שלי בעיצוב פנים יכולים להיטיב להגדיר את הסגנון שלי ממני.
הסופרת אליזבת גילברט, שמדברת רבות על יצירתיות והשראה, דיברה על פחד בשיחה שלה עם מרי פורליאו (והיא כל כך קולית):

elizabeth-gilbert-marie-forleo רונית כפיר בלוג. אליזבת גילברט

אליזבת גילברט על פחד. מתוך שיחה עם מרי פורליאו, MarieTV

"הסיבה האמיתית בעטיה אנחנו לא נעות קדימה ביצירתיות היא אך ורק פחד". וכן, היו לה לא מעט סיבות לפחד, אחרי ההצלחה האדירה של הספר שלה. יש לה שתי שיחות TED, מומלצות ביותר, בדיוק על הנושא הזה. וגם ספר.

לאחר שהתגברתי על פחדים של לדבר (בפני המון אנשים ברדיו ובטלויזיה) גיליתי את הפחד של הכתיבה: מילותי לא יינשאו על גלי האתר, אלא כתובות שחור על גבי לבן, או על גבי מסך! לדיראון עולם!! ובכן, כן. אבל זה שכתבתי משהו עכשיו לא אומר שאני חייבת לעמוד מאחוריו בעוד עשר שנים, או אפילו בעוד עשר דקות. כולנו משתנים כל הזמן, ואם כבר – המילים שלי היום יכולות לשמש תזכורת טובה בעתיד למחשבות שהיו לי עכשיו. או לפני עשר דקות. כך שגם לפחד הזה אפשר למצוא מטרה: תיעוד ההתפתחות שלי.

הציטוט הראשון ששבה את ליבי, עד כדי שהסכמתי לתלות אותו לתקופה קצרה במשרד שלי, היה זה (של המאמן האמריקאי ג'ק קנפילד):
fear

ואמנם איני ברסלבית, אבל החכם שאמר את זה מזמן הוא רבי נחמן: "האדם צריך לעבור על גשר צר מאד מאד! והכלל והעקר שלא יפחד כלל"
זו באמת כל התורה. כי הפחד תמיד יהיה שם. קשה לי להאמין שאפשר לחיות בלי פחדים, או דאגות או חששות במינון מסוים. השאלה היא עד כמה ניתן להם להשתלט עלינו. ככל שנלמד לזהות את הפחדים שלנו (למשל בתוך התירוצים ש"מסבירים" מה "מונע ממני" לעשות משהו) נוכל להמשיך לצעוד. או שנגיע בקלות אל המטרה שלנו, ואם לא – לפחות נמשיך להתקדם אליה ונזכה ליהנות מהדרך.
בידיעה שרבות מהקוראות שלי הן בלוגריות בעצמן – רציתי לסיים בשאלה: כמה נושאים לפוסטים יש לך ברגע זה בטיוטות שלך? או בראש שלך? מה מונע ממך לפרסם אותם?

זוכרים את מעפילים? סיפרתי לכם עליהם כשעיצבתי את חדר הרחצה של אח שלי. היתה להם השבוע תערוכה מקסימה בשם "סינסתטיקה": משחק על המילים 'סינסתזיה': עירוב בין שני חושים ו'אסתטיקה'. התערוכה חוקרת את המפגש בין החושים: ראיה, טעם וריח דרך פורטרטים של אנשי אוכל, כשלצידם תערובות ריח שרקחו בתהליך שתועד ומוצג בתערוכה (הסיפורים מאחורי החיפוש אחר הריח).

סינסתטיקה, מעפילים. בלוג רונית כפיר

ארז קומורובסקי רוקח ריח. צילום: חיים יוסף

סינסתטיקה. מעפילים, בלוג רונית כפיר

סינסתטיקה. צילום: צופית ברבי

יונתן קרן, הבעלים של מעפילים הוא הנכד של בן דוד של אמא שלי.
זה נשמע נורא מסובך, אז על הדרך אני אגלה לכם טריק מעולה לפשט יחסי קרבה משפחתיים מורכבים: תמיד לכו קדימה, לא אחורה. טפסו בעץ המשפחתי עד שתגיעו לקשר הראשוני ומשם רדו למטה. למשל: פעם היו שני אחים, חיים-יונה ואחיו הקטן יצחק. הנין של חיים-יונה (שגדול מאחיו ב-16 שנה) הוא יונתן, והנכדה של יצחק היא אני. נכון שזה יותר פשוט ככה?
וכן, המשפוחה של אמא שלי שומרת על קשר, אבל הקשר המחודש נוצר כשאח-שלי-הקטן-שי גילה שיונתן עובד איתו ב WIX.

מעפילים, חדר רחצה ירוק רונית כפיר. צילום: חגית גרוסמן

צילום מסדרת "פרחים זה גברי" של מעפילים בחדר הרחצה של אח שלי. צילום: חגית גרוסמן

והנה עוד סיפור על צירוף מקרים: לפני כחודש לנתי בחיפה במסגרת המפגש הראשון של תכנית 120 של מכון שחרית. המראות והריחות של חיפה תמיד קשורים למשפחה של אמא שלי, שגדלה בקריית חיים. משפחת שיף ושלוחותיה – משפחת שפי. אחרי עשרים שנה או יותר שלא ביקרתי בעיר, קיבלתי מיונתן הודעה "סבתא שושנה נפטרה". שושנה היתה בת הדודה האהובה של אמא שלי. רק לאחרונה הבנתי שהיא בכלל היתה אשתו של הבן-דוד, יעקב. לאמא שלי היו המוני בני דודים ועם כולם היא שמרה על קשר, לא שאנחנו ממש זכרנו מי הוא מי. אבל את שושנה היה קשה לפספס. עיניים יפות שמישירות מבט עם זיק שובב וחכם, וחיוך תמידי על הפנים של אחת שמצד אחד יודעת ממה החיים מורכבים, ומצד שני לא מתרגשת מזה יותר מדי. ברור היה למה אמא שלי אהבה אותה כל כך. לא היה בה ניחוח הסבל הפולני. היא היתה "החיים יפים" לעומת "החיים קשים" של סבתא וסבא שלי.

shoshanna

שושנה שפי ז"ל. שמחת חיים

זכורה לי שיחה על המרפסת של סבא שלי בקרית חיים, בה אמא שלי סיפרה לי, נערה מתבגרת, שגם שושנה תופרת. הפילוסופיה שלה לתפירה היתה בערך זו: הכי מפחיד זה אחרי שאני בוחרת את הבד היפהפה וכבר יש לי רעיון בראש מה אני רוצה לעשות איתו, לגשת ולגזור אותו. אז מבחינתי בשניה שאני קונה את הבד? הוא כבר אבוד! אני אומרת לעצמי "הלך עליו, כמה חבל, היה כזה בד יפה" וגוזרת. אם מכאן זה לא נהרס – הרווחתי. השיחה הזו בהחלט עזרה לי לגשת ביתר קלות לכמה בדים יפים ולגזור אותם.

גם בהלוויה שלה כך ספדו לה נכדיה וילדיה. אשה מלאת שמחת חיים, הומור ואומץ. יזמית ממש. וכזה יצא יונתן. בגיל צעיר פתח והפעיל את קסטה מהבית, שיווק אונליין למוסיקאים. לפני שנה עזב את העבודה הטובה שלו בתור מנהל שיווק בחברת הייטק מבוקשת ופנה להגשים חלום. מה שנראה כצעד אמיץ וקיצוני לרבים מאיתנו, קרה אצל יונתן בקוליות ששמורה כנראה רק לגברים עם זקן עצום, שהם הנכדים של שושנה. הוא הקים מותג טיפוח ולייפסטייל לגברים, שפרח עם טרנד הזקנים.

כמו שלימדה אותו סבתא שושנה, נמאס לו מהעומס והטירוף סביב כסף והוא רצה לייצר דברים איכותיים של slow living – דברים שעושים לו טוב, נותנים חיבור לדברים עמוקים יותר. כמוני, גם יונתן מאמין שאם אתה עושה משהו שאתה אוהב ומרתק אותך – אנשים יימשכו לזה. דורון, בן זוגו לחיים, אחראי על העיצוב, ואחותו מור הצטרפה כמנהלת לוגיסטית. הוא הצליח ליצור שיתופי פעולה מקסימים ומרתקים עם אנשים ששמחו להסתקרן יחד וללמוד. בעצם הרעיון של "סינסתטיקה" יש כל כך הרבה שאפתנות ויצירתיות ושמחת חיים, אבל זה פשוט עלה ממשהו שהתחשק לו: לשבת עם בשלנים ואנשי טעם ולהרכיב איתם ריח, לראות מה יקרה במפגש הזה. וכולם אמרו כן, כי אי אפשר להגיד לו לא – ההתלהבות שלו באמת סוחפת. יונתן מתאר את זה כתהליך של למידה לשני הצדדים ומפגש מאד מעניין. יונתן הוא כזה להיט, כזה ממתק נדיר וממלא השראה, שגם ליאור פרנקל עלה על זה וראיין אותו אצלו ממש השבוע!

סינסתטיקה בלוג רונית כפיר, מעפילים. עמית אהרונסון

עמית אהרונסון ופרח פיטנה. צילום חיים יוסף

וכך הוא יצר שיתוף פעולה עם הצלם חיים יוסף, יערית אליהו צור שעשתה את הארט, ושיפון על השמנים האתריים.
כמו בתערוכה הקודמת שלהם, "פרחים זה גברי", הם התארחו במוסד חיי הלילה כולי עלמא, ששותף לתפיסת העולם, שאולי היא טרנד שיווקי ואולי יותר מזה, שמשלבת אהבה למוסיקה ולאמנות עם סקרנות ואופקים רחבים.

סינסטתיקה, בלוג רונית כפיר

צילום: צופית ברבי

כך נראתה התערוכה: צילומי המשתתפים על הקיר, מוקפים באלמנט מתוך הריח שרקחו. מתחת לכל צילום הופיעו מרכיבי הריח, איורים של המרכיבים הדומיננטיים והסיפור על איך הגיעו לניחוח הזה דווקא. על מדף מתחת לצילום ניצב פעמון הרחה מזכוכית, "קְלוֹש", בו ניתן להריח ובקבוקים ממוספרים (15 מכל אחד בלבד) שאפשר לקנות ולהשתמש בתור שמן למבער או למאייד.

_mg_4432

צילום: צופית ברבי

_mg_4452

ומוצרי הטיפוח למכירה. צילום: צופית ברבי

_mg_4498

צילום: צופית ברבי

_mg_4534

צילום: צופית ברבי

צילום: צופית ברבי

גם הילה אלפרט היתה שם, עם נענע. צילום: צופית ברבי

_mg_4597

צילום: צופית ברבי

סינסתטיקה בלוג רונית כפיר, מעפילים. ישראל אהרוני

ישראל אהרוני בניחוח הדרים. צילום: חיים יוסף

כל מי שמיהרה בדיוטי פרי יודעת שלא פשוט להריח כל כך הרבה תמציות בזו אחר זו. ברבות מהן ההדרים השתלטו ולמרות שאני מחזיקה מעצמי בעלת חוש ריח היסטרי, היה לי קשה להבחין בכל המרכיבים או בין ריח אחד לשני. שני ריחות קסמו לאפי יותר מכל: ריח המעמולים של שי שבח, שממש תפסה את הריח השילוב העדין של קנמון וציפורן; עם שמנים של נרולי (פריחת תפוז) וניל והל. עם השאיפה הפה ממש חיכה לביס.

מעפילים - סינסטתיקה. בלוג רונית כפיר

הושט היד וגע בם. טל לפני הקלוש.

והנה חלק מהתיאור של יובל-ג'וב הרגיל על בחירת הריח שלו:
"בכלל, אני מאוד אוהב לאחרונה ריחות שרפיים של גזעים ואפילו שורשים; של דברים חומים ופחות ירוקים.
הייתי מתאר את הדבר הזה כריח מאוד עתיק. ריח מאוד חורפי מסתורי של תקופות קדומות. הייתי יכול ממש לדמיין אדם לפני 5000 שנה נמשך לריח כזה במערה. יש בו משהו קמאי, משהו נורא ארצי, עתיק, שמשדר תשוקה אנושית נורא קדומה ועל זמנית. זה עבד לפני 5000 שנה וזה עובד היום".
עלי זה עבד. ריח שהחזיר אותו לארונות הספרים הישנים של הסבתא הרוסיה שלו, פסנתר ישן וסמובר. הריח שהכי נעם לאפי. בשתי הבחירות היתה התאמה מושלמת בין הדימוי הויזואלי, לסיפור ולריח עצמו. חוויה כלל-חושית נפלאה.
%d7%92%d7%b3%d7%95%d7%91

סינסתטיקה בלוג רונית כפיר, מעפילים

סינסתטיקה בלוג רונית כפיר, מעפילים. צילום: חיים יוסף

דווקא לא נראה מאד OCD. רז רהב. צילום: חיים יוסף

סינסתטיקה בלוג רונית כפיר, מעפילים. שי שבח

שי שבח מסוכרת עם שרשרת מעמולים. צילום: חיים יוסף

אולי אציע ליונתן לפתוח שירות כזה ללקוחות. התערוכה עשתה גם לי חשק לנבור במוח הקדום שלי ולרקוח את הניחוח שלי, שישלב ריחות ילדות. ללא ספק יהיה ביניהם גם ריח אורנים, שמחזיר אותי ישר לחופש הגדול בחצר של סבא וסבתא שלי, בקרית חיים.

ברוכים הבאים לרובע איישמפלה בברצלונה של ראשית המאה. נגיד שהשנה היא.. 1910?
המלצה: קראו במסך גדול. בואו אחרי בבקשה:

_e3h6900-reception-lounge-1

רונית כפיר בלוג cotton house hotel barcelona

_e3h6208-spiral-staircase-2
יפה. חשבו למשל, דאונטון אבבי, עונה ראשונה.
המדרגות האלו ייקחו אתכם לקומת המסעדה והבר, Batuar, שם תוכלו גם לשוטט בספריה ובחדר המדידות, בו מוצגות דוגמאות כותנה. הזמינו לכם קוקטייל (18€, לגמו לאט). ברוכים הבאים למלון Cotton House Hotel בברצלונה. כל הצילומים של Meritxell Arjalaguer (ואתם מוזמנים לעזור לי לשעתק את שמה/ו לעברית..). לפני שממש ניכנס לפנינה העיצובית הזו, ברשותכם – קצת על השכונה ועל העיר. אחד הייחודים של ברצלונה הוא התכנון העירוני שלה.

barcelona תכנון עירוני בברצלונה. בלוג רונית כפיר

מתוך מפות גוגל. גריד ברור של שתי וערב. ברצלונה

ברצלונה תכנון עירוני. בלוג רונית כפיר

מתוך מפות גוגל. רואים בבירור גם מהמטוס

כבר מהמטוס ניכרת התבנית המודרנית, מעשה ידיו של אידלפונס סרדה (Ildefons Cerdà), שזכה בתחרות לתכנון העיר בשנת 1859. סרדה היה מהנדס אזרחי, אדריכל ומומחה בריאות, שפתח את העיר לרחובות שתי וערב ארוכים ורחבים, שמאפשרים מקום רב להולכי רגל ותחבורה ציבורית, ומשאירים חצרות פנימיות גדולות בין הבתים. למרות המגבלות האלו והתנגדות ראשונה של המודרניסטים, חזיתות המבנים מגוונות וייחודיות, כפי שאפשר לראות בטיול ברובע אישמפלה (Eixample – "הרחבה" בקטלאנית. הוגים את זה אֵי-שַם-PLA). הבלוקים הריבועיים (אורכו של כל בלוק הוא 133.3 מטר) נפגשים בצמתים עם פינות קטומות, לנוחות התנועה של התחבורה הציבורית. היום הם יוצרים יופי של חלונות ראווה וכניסות לרשתות הגדולות. שגשוג השופינג בעיר לא היה קורה אלמלא האפשרות להליכה נוחה ברחובות רחבים (כמו אוקספורד וריג'נט בלונדון, למשל). סרדה, שנושל מירושת משפחתו ומת עני (מבלי שקיבל תשלום על פרויקט חייו!) אחראי לכך שהליכה ברחובות (ולאחרונה גם נסיעה באופניים) היא נעימה גם בלי שקיות בידיים. בהכירו גם את תחום הבריאות, הוא תכנן עיר מאווררת יותר, שתאפשר חיים בריאים יותר מאשר בסמטאות הטחובות (והיום רומנטיות) של העיר העתיקה בתוך החומות. בבלוג של איל צאום תוכלו לקרוא עוד, ועל תכנון ערים בכלל.

ensanche_-_eixample_-_barcelona

התפר בין העיר העתיקה והצפופה לבין החלק המודרני של העיר בולט גם הוא לעין כבר מהמטוס. כשמבינים את המבנה, ההתמצאות קלה מאד.
בפינת הרחובות שוכן מלון הריץ, ממנו התעלפתי בפוסט הקודם על ברצלונה. במקור הבית המפואר הזה, כמו רבים בשכונה, היה שייך למשפחת תעשיינים בורגנית, ובאמצע המאה העשרים נקנה על ידי גילדת יצרני הכותנה, שהפכה אותו ל"בית התעשיינים" שלה.
בשנת 2015 הסתיים שיפוץ מאסיבי, בו נשמרו כל האלמנטים ההיסטוריים וכל מערכות הבית הישנות חודשו והותאמו לאלו של בית מלון. המעצב הטוטאלי לאזארו רוסה-ויאולן נבחר למלאכה. הוא בחר אלמנטים רבים שקשורים לכותנה, בעיקר גופי התאורה הלבנים והעגולים, הוסיף נגיעות של אדום וכחול אבל בעיקר שימר את הגוונים החומים הכהים של המקום והעניק לו מראה מעוצב וסופר-טרנדי.

למרות שהצילומים נפלאים, וממש לא חסכתי בהם, שווה לעשות סיור היכרות עם המלון דרך הסרט הזה, שגם הוא, כמו שאר המיתוג והעיצוב של המלון, מעולה:

אני מאד נהנית לקחת אתכם איתי לגיחות, בטיולי הקצרים בעולם. זו דרך מצויינת ללמוד עוד על המקומות בהם ביקרתי, כי לאחרונה אני טובה יותר בתחקיר לאחר מעשה מאשר הכנה בטרם טיול. המלון הזה, אליו הגעתי בספונטניות על פי המלצת פייסבוק של חברתי ליאת זנד, נמצא בלוק אחד מהמלון שלי, וחלפתי על פניו פעמיים בלי לשים לב.

ההמלצה היתה להגיע לכאן לשתות קוקטייל בבר של המלון. אחרי שיומיים קודם צעדתי בגאון אל הלובי של הריץ הסמוך (ביקשתי רשות!) לבשתי את מיטב מחלצותי החדשות ויצאנו בערב האחרון שלנו לשתות עם האצולה. או לפחות עם אלו, שלא כמונו, השקיעו קצת מעל 1000 שקל ללילה (לא רע בהשוואה למלונות בוטיק בתל אביב). שאר השירותים של המלון פונים ל"אורחים סקרנים" כלומר, עם סקרנות היסטורית וקורטוב נובורישיות, ומציעים כניסה למועדונים פרטיים והסעה מיוחדת ברכב אספנים. האמת, נשמע כיף. עלינו לקומת הבר בגרם מדרגות, שמספק מראת סלפי מושלמת (בפודסט אשכרה מחכה לכם כסא!).
20161120_002633

בקומת המסעדה אפשר לשבת על הבר, במרפסת בחוץ (היה קר מדי והיה שם אירוע) או באחד החדרים שמסביב. הסטיילינג העמוס גרם לי מיד לחשוב על אלמנטו (למי שלא מכיר -ביקור חובה בחנות ביפו) ורציתי לשבת לשתות שם משקה בכל חדר. בחרנו במקום טוב ליד האח. הפסקה הראשונה של תפריט המשקאות הזמינה אותנו "לעצום עיניים. להריח את ריח הכותנה". קשה לא לחשוב על אדוני העיר החדשים לפני מאה שנה. עצמו עיניים והריחו את ריח העבדות. בעיקר עם זה מתקשרת לי כותנה, מה לעשות. במקום מסמא מעושר קולוניאליסטי של אז ושל היום, פערי המעמד וההכנסה מחייבים הדחקה, וטעימה קטנה.

photo by Meritxell Arjalaguer בלוג רונית כפיר ברצלונה cotton house hotel

_e3h6247-batuar-7

cotton house hotel barcelona רונית כפיר בלוג

הבר מהצד עם החלון אל מרפסת הגג.

cotton house hotel barcelona ronit kfir

_e3h6345-batuar-14

וגם צילום אחד שלי, למרות שבערב, אחרי קוקטייל קטלני ועם טלפון נייד זה קצת מאתגר:

20161120_012230

בסרט אולי שמתם לב לדלתות ההזזה הגדולות מהעץ. הן נפתחות כמעט לכל חדר כאן, בגובה של מעל שלושה מטרים. גם היום, הן זזות בעדינות ודממה. כן, נגעתי בדלתות. אני לא יכולה בלי להרגיש קצת פרזולים , גם בביקור אצל לקוחות אני תמיד פותחת להם מגירות. זה לא הסקרנות לראות מה יש בפנים, זה בשביל להרגיש את המסילות!.
אני יודעת שאין לי אלא להתפעל מהדקור הזה מעיניים של ישראלית. אני מתארת לעצמי שלאירופאים יוצא לשבת במקומות מלפני 150 שנה על בסיס יותר סדיר, אבל לא יכולתי שלא להתרגש מרצפת העץ המקורית, ובמיוחד מהפינות השבורות שלה פה ושם.

רונית כפיר ברצלונה בלוג
גופי התאורה המודרניים והעגולים בולטים בניגוד לתקרות המצויירות והכהות. נקע. נקע בצוואר:
_e3h6046-original-ceiling-1

_e3h6037_01-library_01-focus

זהו גוף התאורה שניצב במרכז הספריה המרשימה. על הקירות ציורים של וזרלי ויצירות מתחילת המאה העשרים. גם הרהיטים החדשים משתלבים בעיצוב הכללי, וליד כל כורסא נוחה תמצאו שולחן צד קטן, להניח את המשקה.

גופי התאורה שליד הבר

גופי התאורה שליד הבר

cotton house hotel barcelona ronit kfir blog

גוף התאורה במדרגות

שלושה חדרים יפהפיים ליד הבר הם הספריה, חדר הכניסה וחדר תצוגה של כותנה, שנראה גם כמו חדר מדידות. המחשבה על תאורה מרשימה ביום ובלילה ניכרת. הארונות ודוגמאות הבדים שבתוכם מוארים מבפנים.

ברצלונה רונית כפיר בלוג cotton house hotel

dsc_1836-atelier-p

חדר מדידות. בפינה יש רהיט ובו דוגמאות של צווארונים וחפתים.

20161120_002829

הספריה

גרם המדרגות, שנבנה בשנת 1957, תלוי מהקומה העליונה ולא נאחז בקירות, והוא מסתובב כפי שטווים כותנה, בשבעה מעגלים יפהפיים. אמנם הבטתי בו מלמעלה ומלמטה, אבל לא הרהבתי עוז לרדת בו ולשוטט ברחבי המלון. אולי בפעם הבאה (או כשאהיה אורחת, בעוד 15 שנה?)

cotton house hotel barcelona ronit kfir

cotton house hotel barcelona ronit kfir blog

רונית כפיר בלוג ברצלונה cotton house hotel ronit kfir

וכך אני צילמתי את גרם המדרגות מקומת הכניסה

שתינו קוקטייל עם המון צבע מאכל כחול (כך הם וודאי מסמנים את יושבי הבר שאינם אורחי המלון, שיזהרו בחושך!) והתפעלנו גם מהלוגו היפהפה של המקום. כל המיתוג שלהם (כפי שתראו באתר) מוצלח מאד בעיני.

20161120_012917

לצערי לא ישנתי בחדרים, אבל שווה להציץ גם אליהם. אני תוהה אם ענפי כותנה מקשטים רק את הסטיילינג של הצילומים, או גם ביום יום..

_e3h6370-madras-room-1

cotton house hotel barcelona ronit kfir blog

גם כאן, התקרה והרצפה משומרת לחלוטין, והנגיעה המודרנית היחידה היא גוף התאורה במרכז.
אמנם זה לא ערב שתיה טיפוסי על הבר – צוות המלון מתהלך בנמרצות של.. צוות מלון ולא בנינוחות רגועה של מלצריות בבר, משהו שקצת נותן לכם הרגשה שרוצים שתלכו והם יוכלו להתכונן לארוחת הבוקר של מחר, אבל אם לא יוצא לכם להזמין כאן לילה, לפחות סורו למשקה וקחו את הזמן שלכם לשוטט בין כל החדרים ללא בושה. בסך הכל נולדנו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. כל השאר שטויות.
למען הסר ספק, את הפוסט כתבתי ללא שום תמורה או בקשה מהמלון, כי איך אפשר לא לשתף אתכם?? אפילו השארנו טיפ.

אז החלטנו לטוס לסופשבוע בברצלונה. אחרי החגים יש דילים זולים, ובזכות מנהלת המשרד החרוצה, שהודיעה על צאתה לחופשה קצרה, מצאנו כרטיסים זולים וטסנו. כאמור, הילדים בגיל בו אפשר להיעלם לסופשבוע בלי לחשוב כמעט על ה"סידור לילדים", וכרגיל – אני כותבת כאן מהחוויות שלי, עם כמעט אפס שיעורי בית הפעם, דברים שנהניתי מהם. מוזמנות ומוזמנים להוסיף.

סושפבוע זוגי בברצלונה, בלוג רונית כפיר

סופשבוע זוגי בברצלונה, 15 שנה אחרי.

הפעם הראשונה והאחרונה שלנו בברצלונה היתה לפני קצת יותר מ-15 שנה בירח הדבש. חטפתי אז דלקת אזניים מהגהינום (מעדיפה ללדת שוב בלי אפידורל רק לא לחוות את הכאב הזה שוב), ואז כייסו אותי בחנות, וזה לא ממש עזר לטיול. אבל ביקרנו ברוב ה"מאסטים": בית גאודי, מוזיאון פיקאסו ומירו, מונטז'ואיק, לה סגרדה פמיליה ועוד. אחרי זה נסענו קצת לאורך החוף של Costa Brava. כך שהפעם בעיקר רצינו לנפוש קצת באיזי, ושמרנו על הארנק והנייד. וסופשבוע בברצלונה זה אחלה איזי, שלושה לילות, מחמישי בצהרים עד ראשון בצהרים.

המרכז התיירותי של העיר אינו גדול, והטופוגרפיה שלה קלה להבנה בין ההרים למישור ולים. בינהן מקשרים קווי תחבורה נוחים של מטרו, אוטובוסים והמון מוניות (עם שלט ירוק כשפנוי ומספר הנוסעים כשתפוס. למה עוד לא הגיעו לזה בארץ?).

טסנו עם רויאל ג'ורדניאן, שהיו מהממים. טיסה נוחה, אחלה מושבים וארוחה צמחונית מצויינת. התרגשתי מהדגלים על דש בגדו של דייל קרקע.

רונית כפיר ברצלונה

שכנות טובה. Royal Jordanian

ריגש אותי לבקר שוב בירדן, לשתף פעולה עם השכנים שלנו ולהתרגל קצת יותר לשמוע ערבית. היה תענוג גם לראות סוף סוף טיפוגרפיה ערבית יפה ומושקעת בלוגואים מסביב. אפילו הצלחתי לקרוא כמה מילים בשלטים.

סופשבוע בברצלונה, רונית כפיר

ברוכים הבאים לעמאן, אנא המשיכו לטיסת ההמשך

הטכניקה האחרונה שלי להחלטות מהירות היא לחפש ב Booking.com מלונות עם ביטול בחינם. כך אני יכולה להחליט ברגע האחרון, אחרי שאני לומדת קצת על העיר ומה בא לי לעשות בה. מצאתי 3 מלונות במיקומים טובים (הזול בינהם עלה 1200 שקל לשלושה לילות) ובסוף בחרתי ביקר מתוכם, שהיה במיקום מצויין. כי כן, בסופשבוע כזה שווה להשקיע עוד 600 שקל בשביל משהו שווה יותר. כל סופהשבוע הזה הלכנו ברגל, למעט נסיעות רחוקות, אליהן לקחנו מונית (במחיר כמעט זהה לזה שבארץ).

כשמצאתי מלון אני בודקת את המיקום שלו, מחפשת תמונות של החדר ושל המלון, מוודאת היטב את מה שיש בחדר (מיטה זוגית או יחידות, WiFi חינם), מה גודלו (חדר ממש קטן זה מבאס, פחות מ -20 מ"ר) ותמיד קוראת ביקורות. אני בודקת מי כתב אותן, מאיזו מדינה הוא, ואולי מחפשת עוד דברים שכתב, לנסות לראות כמה אנחנו דומים. חפשו לפחות 2-3 ביקורות של אנשים לא מרוצים. לא כי הם אנשים רעים, אלא כי מהן אפשר ללמוד יותר מאשר תגובה של: הצוות היה קשוב ונפלא, המיקום מושלם!!

  • חוכמה שלאחר מעשה 1: במלון הזה, למשל, קראתי ביקורת של מישהו שקיבל חדר עם חלון שאינו משקיף החוצה, אלא לפיר פנימי של המלון. כתבתי מייל למלון ושאלתי על זה, והם ענו לי מיד שאכן – זה חדר שפונה פנימה. בראשי ביטלתי את ההזמנה, אבל שכחתי ממנה אחרי יום יומיים, כשביטלתי את האחרים והזמנתי את זה. זה באמת היה החדר שקיבלנו. חדר נוראי, עם חלון שפונה לחלל פנימי נאה של המלון, אבל לא כזה שאת רוצה לראות מהחדר שלך, ובדיוק מול היציאה מהמעליות. קראו את האותיות הקטנות.
רונית כפיר סופשבוע בברצלונה

החלל הפנימי של המלון, מבט למעלה

סופשבוע בברצלונה רונית כפיר

לא לוותר על כניסה בתשלום לקתדרלה של ברצלונה. 7 יורו ששוים את זה.

סופשבוע בברצלונה רונית כפיר

לקתדרלה יש גם חצר מקסימה. תעשו סיבוב!

סופשבוע בברצלונה רונית כפיר

ובצד יש מעלית קטנה שעולה לגג. עוד חובה! ואין שם תור כי כולם קמצנים. אל תהיו.

שמעתי שחובה לבקר באולם הקונצרטים Palau de la Musica Catalana , ושצריך לקנות כרטיסים לסיור מראש (18€) וברגע של גאונות אמרתי – אם כבר לשלם על סיור – למה לא לחוות את האולם בקונצרט של ממש? בדיקה מהירה גילתה שיש בדיוק פסטיבל ג/אז בעיר! פספסנו את אבישי כהן ואפילו אסף אבידן (!) אבל קניתי כרטיסים ליום שישי בערב לקונצרט של גיטריסט הפלמנקו טומטיטו עם הפסנתרן מישל קמילו בהופעה מסורתית ממש, שנקראה Spain. כן, הם ניגנו את הקטע הזה של צ'יק קוריאה. הנה וידאו שלו מנגן את זה ממש שם באולם:

מחר, למשל, מנגנים שם דניאל ברנבוים ואנדריאס שיף. שווה מאד לבדוק!

  • חוכמה לאחר מעשה 2: הזמנו מקומות זולים יחסית, כי לא ידעתי את מי אני עומדת לראות. טעות. לאולם יש יציע שהוא תוספת מודרנית, ובמקום לחוות את האקוסטיקה המטורפת (כך שמעתי) של האולם המהמם עצמו, ישבנו במקום רחוק, בו כל שיעול ונשימה של מי שיושב לידי הפריעה לי לשמוע את המוסיקה. יש מצב שרמקול אחד לא פעל, והיה לי מאד קשה להתרכז במוסיקה. הנה מפה של האולם. בבקשה אל תקנו ביציע, אלא אם זו הופעה שאתם ממש חייבים להיות בה.
סופשבוע בברצלונה רונית כפיר

שילוב של אדריכלות, יופי ואקוסטיקה עם מוסיקה מעולה

סופשבוע בברצלונה רונית כפיר

מבנה האולם. בחלק העליון היציע. אולי שורות ראשונות זה בסדר..

סופשבוע בברצלונה, רונית כפיר.

עוד מבט על האולם

לא הביישן מוצא מקומות מגניבים

הסתובבנו לא מעט, ולמקומות רבים שנראו מסקרנים פשוט נכנסנו. בפינה ליד המלון שלנו עצרתי להסתכל על אדם, שצובע את פיתוחי הברזל של מלון בשחור. הכל נראה כל כך מושלם ומקצועי, שהבנתי שמדובר במלון יוצא דופן. ביקשתי רשות להיכנס ולעשות סיבוב, והתקבלתי בחיוך.

סופשבוע בברצלונה רונית כפיר

אסור שהשחור יהיה דהוי או מאובק! מחדשים את הצבע

הכניסה למלון היתה מעבר למאה אחרת. כמו תפאורה אבל לא. מעולם לא יצא לי להיות במקום כזה. נשימתי נעתקה. קחו סיבוב עם הסרט הזה במקום.

20161118_110447

סופשבוע בברצלונה, רונית כפיר מלון ריץ

הלובי. ספות קטיפה ירוקות, בהקשר הטבעי ביותר שלהן. גדילי הוילונות שקלו יותר מהמזוודה שלי.

20161118_110627

כשיצאתי, גיליתי שהמקום היה פעם מלון הריץ, עד שנת 1993, ועכשיו הוא נקרא "אל פאלאס הוטל ברצלונה". עדיין זול יותר מחדר קטן במלון בוטיק בתל אביב.

סופשבוע בברצלונה רונית כפיר, מלון הריץ

לא, אין להשיג את הסניקרס המושלמות האלו יותר. בברצלונה לא היה בכלל.

באותו הערב חיפשתי מלון יפה אף יותר, שעליו אני מקווה לכתוב פוסט שלם נפרד. יצאנו שם לקוקטיילים על הבר, והתמונות יצאו חומות מאד, כמו כל המלון..

עוד חוויה שאני ממליצה עליה בחום, שנקלענו אליה בספונטניות מפתיעה, הוא משחק של ברצלונה. חבר שאיחל לי יום הולדת שמח מאוחר גילה שאני בברצלונה וכאוהד בארסה מושבע, הפציר בי ללכת למשחק בשבת. זה היה בחמישי בערב. הפעם לא התקמצנו על כרטיסים (יום לפני משחק היו לא מעט פנויים באתר של הקבוצה במחירים שבין 70-120€).

סופשבוע בברצלונה בלוג רונית כפיר. משחק של בארסה Camp Nou

מקומות מעולים בקאמפ נואו. 95% מהקהל תיירים.

סופשבוע בברצלונה בלוג רונית כפיר, קאמפ נואו

המשחק התחיל קצת אחרי ארבע, והשמש שקעה.

אוקיי, אז המשחק היה אכזבה. כשהוכרזו שמות השחקנים גילינו שמסי וסוארז אינם. ואז הגיעו 95 דקות של בונקר של מאלגה, כל מחצית בחצי שלהם בלבד, עם תוצאה של 0-0. יוסי, ששלח אותי למשחק, עדכן שלא היה כדבר הזה באצטדיון Camp Nou מזה 48 משחקים. הבאתי להם את הנאחס.

בכל מקרה נהננו מאד, למרות שכמות האוהדים השרופים, עליהם בניתי שיעשו שמייח, היתה קצת יותר קטנה ממשחקי הבית של הפועל ירושלים (והלחנים שלהם קצת פחות יצירתיים, האמת). עשה רושם שכמעט כל הקהל, כמעט 100 אלף איש, היו תיירים כמונו. רובם הבינו קצת יותר בכדורגל, אבל תיירים. והמון ישראלים.

סופשבוע בברצלונה בלוג רונית כפיר, מחסן תלבושות

Menkes Bacelona מחסן תלבושות לפי נושאים. שווה.

סופשבוע בברצלונה רונית כפיר בלוג

תלבושות לפי תקופות, ולפי נושאים.

חזרנו בהליכה עם עשרות אלפים וקצת שופינג ברחוב דיאגונל העצום. בין השיטוטים שלנו נכנסנו לחנות שנראתה כחנות צעצועים, ומצאנו עצמנו במחסן השכרת תלבושות ענק ומקסים:
20161118_111800

סופשבוע בברצלונה רונית כפיר מסעדות

צבעים עזים בקירות ומנורות צבעוניות מעל. מסעדת Bun Bo

20161119_013851

צבעוניות משמחת במסעדה ויאטנמית חמודה. Bun Bo

רונית כפיר סופשבוע בברצלונה חוף הים

ואסור לפספס את הים. ואם מציעים לכם – תגידו כן למסאז'! אתם בחופשה!

כמות החנויות בעיר כמעט הפחידה אותי. בתור מי שגרה בכפר כבר יותר מארבע שנים, רחובות עמוסים מדי עלולים לגרום לי מחנק או מיאוס.
אפשר לומר שהיה שופינג מבוקר, בעיקר קניות בחנות COS המקומית והתפעלות מסניפים של זארה הום, שמציעים סטיילינג יפהפה ומגוון במחירים שפויים.
אני שוקלת לכתוב פוסט נפרד המוקדש למלתחת בגדי COS שלי, שהתקדמה בצורה יפה מאד בשנים האחרונות. מצאנו גם חנות תכשיטים שהביקור בה היה כמו במוזיאון – צורפות בחומרים מעניינים ומיוחדים.

ברצלונה בלוג רונית כפיר

חנות בדים מאורגנת מאד. המחירים לבדי כותנה מודפסים כמו בארץ.

בביקור הזה לא הספקנו לראות מוזיאונים, ולמעט ביקור קצר במכון אנטוני טאפייס, לא הספקנו אחרים. לפי ההתרשמות שלי המכון מציג תערוכות פוליטיות מעניינות, ושווה לבדוק מה מציג בו, בטח בתור עצירה תרבותית באמצע השופינג של Passeig de Gràcia.

סופשבוע בברצלונה. מכון אנטוני טאפייס. בלוג רונית כפיר

מכון אנטוני טאפייס Fundación Antoni Tàpies הקומה העליונה

את היום האחרון סיימנו בטיול בפארק גואל – מה שקורה כשנדל"ן טוב פוגש אמנות ותכנון מצוין. כרטיסים כדאי לקנות מראש באתר, והביקור הוא לפי שעות. אפשר לאחר עד 30 דקות ממועד הכניסה. קנינו לעשר בבוקר והפארק היה יחסית ריק ממשפחות (וישראלים). הגענו במונית, טיילנו וישבנו לנפוש ולאכול קצת.

סופשבוע זוגי בברצלונה, בלוג רונית כפיר. פארק גואל

פיקניק רגוע בפארק גואל

בגלל שהפארק פונה דרום מזרחה, בבוקר יהיה קשה לצלם את הנופים המרהיבים של העיר והחוף. מצד שני, יש אחלה תאורה לסלפי על רקע המבנים, ורוב הטיול בפארק מסתכם בניסיונות לא להיכנס לאנשים בפריים…

סופשבוע זוגי בברצלונה, בלוג רונית כפיר. פארק גואל

אחלה תאורה לסלפי, כשאתם פונים מזרחה.

סופשבוע זוגי בברצלונה, בלוג רונית כפיר. פארק גואל

מומלץ לקנות כרטיסים לביקור מוקדם בבוקר, כשהפארק ריק יותר.

טיול מאתגר ונחמד מאד היה אחרי הפארק. יצאנו ממנו ביציאה הצפונית, ורצינו לתפוס מונית למלון, ומשם לשדה התעופה.

אבל בשכונה הזו של העיר אין מוניות, בטח לא ביום ראשון. מצאנו עצמנו בשכונה מקומית מאד, תלולה מאד, בלי מונית לרפואה ובקושי אנשים או מכוניות. צעדנו במרץ בליווי מפות גוגל עד לרחוב שנראה ראשי יותר, כעשרים דקות או יותר, ומצאנו מונית שהביאה אותנו לשדה 45 דקות לפני ההמראה.. לצערי לא צילמתי ברגעים האלו, למרות שאלו היו נופים מקסימים ושונים מאד מהחלק העתיק והמישורי של העיר.

סופשבוע זוגי בברצלונה. בלוג רונית כפיר

בדרך אל שדה התעופה. להתראות ברצלונה

עד כאן ההמלצות הקטנות שלי לביקור בברצלונה. לסיכום אני בעיקר ממליצה לבקר בה (בלי ילדים). אחלה סופשבוע רגוע, קאווה ונשנושים, אמנות ושופינג במחירים דומים לארץ (כולל עלות של מוניות ומופעים), אדריכלות משגעת ואווירה נינוחה וים תיכונית. adéu, עד לביקור הבא!

פוסט הורות שלישי, ויש לי עוד אחד שמתחיל להיכתב ועוד כמה רעיונות שעולים בכל אחד. מתברר שהניסוי הזה של הכתיבה מוכיח את עצמו (וזה נושא לעוד אחד!).

לימדת אותי הכל?

פולחן האושר קשור בפולחן האני. או ה-אתה. בכל בוקר הפייסבוק שלי מוצף נאומים מרגשים של הורים שחוגגים ימי הולדת לילדיהם, שתבניתם, בקצרה:
תודה לך ילדי שנכנסת לעולמי, ולימדת אותי הכל. לא הייתי עושה זאת בלעדיך.
הנאומים האלו מטרידים אותי מכמה סיבות.
ראשית, היפוך התפקידים הזה, בו הורה מודה לילד על בואו לעולם, הוא בעיניי חלק מהמגמה המטרידה של ההקטנה והביטול העצמיים מצד אחד, ושל האדרת ה"נסיכים והנסיכות" שלנו מצד שני. ושלא תבינו אותי לא נכון – ענווה היא דבר חשוב בעיני והכרת תודה עוד יותר. אבל יש הבדל עצום בין הוקרה של אדם, תכונותיו, פועלו ויכולותיו, לבין הודיה לו על דברים שהראה לנו בעצם קיומו. את זה נהוג יותר לעשות בפני אלוהים, למשל. ואדם צריך שיהיה לו אלוהים בשביל מידה של ענווה; זה לא חייב להיות אל של ממש, אלא תחושה של כח אוניברסלי שאתה נשמע לו. אולי מוסר. לא סתם הביטוי "אין לו אלוהים" על אדם שחושב שהוא החוק. זו אמנם הגזמה (אני טובה בדרמות) אבל האדרה של הילדים עלולה להיות התחלה של זה.

שנית – אם למדנו – עשינו זאת בעצמנו. לכל לימוד יש טריגר – משהו או מישהו שגורם לנו להבין שעלינו ללמוד, להשתנות. הילד אינו זה שקרא ספרים, ניהל מאות שיחות ודיונים, הלך לייעוצים, טעה פעם אחר פעם, שינה הרגלים ותפיסות חיים. זו אני, זו את. בהחלט יכול להיות שהוא רצה שנשתנה. לא תמיד אנחנו קלטנו את המסר. פעמים רבות ההורות משנה את תפיסת העולם שלנו, אבל לנו מגיע הקרדיט על הלימוד. אגב, רבים לא לומדים כלום. כל מערכת זוגית יכולה להיות טריגר גדול לשינוי. זה עדיין לא אומר שכל מבוגר ששרוי בכזו (בין אם מערכת יחסים זוגית או הורות) ישתנה בהתאם לסימנים או לדרישות של בן הזוג. וכן, אפשר לדעתי לחולל שינוי אישי עצום גם לבד – בלי בן זוג ובלי ילדים.

שלישית – הצבת הילדים כפסגת הישגי החיים מזכירה לי את מעמדה ההולך והדועך של הזוגיות. אילו הזוגיות היתה זוכה למבט הזה, ולעשירית מהאנרגיות שנשים רבות משקיעות בילדים שלהם (כן, אלו לרוב נשים. ולעזאזל, עשירית מתקציב חדר הילדים לחדר השינה שלכם! בבקשה! נושא לעוד פוסט) אולי יותר זוגות היו מצליחים לקיים לאורך זמן משפחות שמחות ומאוחדות.

ronit kfir רונית כפיר פוסט הורות 3 - אני והזולת

בדומה לאיילת ולדמן, אני סבורה שהעלאת האמהות למעמד ההגשמה העצמית האולטימטיבי פוגעת בפמיניזם, ולמרות שלא אומר בוודאות שאני אוהבת את בן זוגי יותר מאשר את ילדי (וגם איני מעזה לחשוב על זה במונחים של אובדן, כמוה) אוכל לומר, שאם יש מערכת יחסים שגרמה לשינוי וללימוד הגדול והמהותי בחיי – זו הזוגיות שלי, שהיתה הכנה להורות שלנו (וגם – בעלי יותר חתיך ממייקל שייבון). גם כאן, דני לא "לימד אותי" דבר. אנחנו משנים רק את עצמנו, לא את הזולת. וזה שינוי עצום ובדרך כלל מספיק. ממליצה בחום לקרוא את הראיון איתה, היא מביעה דעות לא שגרתיות באומץ גדול.

רביעית – כן, הפומביות. ברכות כאלו הן בעיני דבר פרטי. לחברי וחברותי הטובים אני מרימה טלפון, כותבת ברכה, שולחת הודעה. למרות שאני מבינה את החשיבות של מילים פומביות (כמו טקס חתונה, למשל) זה לא משנה אם אלו ילדים בני 4 או ילדים בני 14. הילדים שלנו הם אנשים. לכבד אנשים זה לכבד את הפרטיות שלהם. לפני כמה ימים שוחחתי עם הילדים שלי וסיפרתי להם על סדרת הפוסטים הזו. התחלתי לכתוב אותה בלי לדבר איתם והרגשתי לא נוח עם זה. הייתי מפרסמת בכל מקרה, אבל אילו שאלו או ביקשו לצנזר חלקים – זו זכותם המלאה. השיחה נעשתה, ההסכמה התקבלה והכל טוב.
ייתכן שזה תלוי בטיב החברויות בפייסבוק, והמשמעות של הקיר אצל כל אחד, אבל הנאומים הספציפיים של ימי ההולדת מביכים אותי. למה לא לומר אותם בארבע עיניים? ואם הפומביות כן חשובה – מדוע לא לכתוב על הילד שלך ישירות עבור הקהל שלך? לאחרונה ראיתי פוסטים כאלו, בהם אמא מספרת בהמשכים על בתה, לקראת בת המצווה שלה. זה היה תענוג! זו היתה הזדמנות עבורה לכתוב על הבת שלה, לספר עליה לעולם בלי לעשות כאילו הקהל נמצא שם "רק במקרה". דיבור בגוף שני אל נעדר בפני עדים? את זה אני מכירה רק מהלוויות (וגם על רבים מההספדים של אלו יש לי ביקורת..). וכן, זה מביך אותי עוד יותר כשמדובר בבני זוג. כאילו – אין לכם בית?

כולנו אומרים תודה בבקשה סליחה?

ילדים שגדלים במעמד של אלים לא רואים את זולתם. זכורה לי עד היום סיטואציה בבית המרקחת השכונתי שלנו בבזל:

נכנסה אמא עם פעוט על בימבה. הרוקחת, צרפתיה מנומסת, אמרה לאמא שלום וגם לילד, ובאדיבות שאלה לשמו.
הילד הביט בה, והפנה לה את הגב בדממה רועמת. הרוקחת ניסתה שוב לשאול את הילד, להתייחס אליו. הילד עשה פרצוף. ניכר היה שהוא כועס, לא על הרוקחת. תוך שניות האמא ענתה: "עילי מעדיף שלא לענות" או שמא היה זה משהו מהסוג של "עילי לא במצב-רוח חברותי כל כך היום".

מצחיק שדווקא הדיאלוג הזה נחרט בראשי שנים. האמא כנראה ניסתה להתכוונן לרגשות של הילד שלה ולהגן עליו מהעולם, אבל הרוקחת ואני החלפנו מבטים שתינו ראינו בזה כמעט גסות רוח. משהו בטון שלה גם רמז שהרוקחת "חדרה לו לפרטיות". בעולם בו הזולת הוא קודם כל סכנה פוטנציאלית, אפשר לפרש את השאלה הזו גם כך. ואני חשבתי שזה נקרא נועם הליכות מעבר לכך, במצב כזה, בו האמא קופצת פנימה ומפריעה לילד שלה לפגוש אדם אחר, היא מונעת ממנו לימוד חשוב. הורים רבים נוטים לענות במקום הילדים שלהם בשיחות (גם עם ילדים אחרים אבל לרוב עם מבוגרים) וכל שנדרשת לעיתים היא שתיקה. דוגמאות מצוינות לכך בקטע הזה מתוך "דיאלוג עם ילדים" של עדנה כצנלסון.

פוסט הורות 3, רונית כפיר. צילום: נימי גטר

מתחבאות בשיחים. צילום: נימי גטר

פוסט הורות 3, רונית כפיר. צילום: נימי גטר

פוסט הורות 3, רונית כפיר. צילום: נימי גטר

נימוס הוא הצהרה על הגבולות שביני לבין הזולת, הכרה בכך שאני לא לבד בעולם. אלו מחוות גופניות או מילוליות שמציינות אינטראקציה בין בני אדם, הכרה בקיומו, נתינת מקום לזולת. אין נימוסים על אי בודד. קראתי על זה (ממש מעט) ומתברר שיש מחקר שמראה שכללי אטיקט מסויימים נועדו לרסן ולהפחית את מידת האלימות בחברה. עכשיו אני עוד יותר מאמינה בנחיצותם של נימוסים. בגיל 46 אני נמצאת בדיוק באותו המרחק מהאמהות הצעירות וחסרות הניסיון לקשישות המעירות ברחוב. מנטלית אני קרובה יותר לאחרונות.
מבחינתי המשוואה היא: אתה הילד שלי וזו אשה מבוגרת ממך. אין כאן אופציה לא לומר שלום. זה חוסר נימוס. מוכרים לי גם תירוצי ה"מתבגרים הביישנים" שלא אומרים שלום כשהם נכנסים לבית של מישהו. זה בסדר להיות ביישן. אני בטוחה שיש כאלו בלא מעט מדינות מתורבתות, שעדיין אומרים שלום או בוקר טוב, ואז הולכים להיות ביישנים בצד. ייתכן, אגב, שלחנך ילד לנימוסים מהסוג הזה יעזור לו להתגבר בדיוק על סוג הביישנות הזו בהמשך חייו, כששיחה עם אדם זר תוכל פשוט להתחיל ב"בוקר טוב".
בעקבות כתיבת הפוסטים האלו אני מבינה שהכל זה יחסים. אני רוצה לתת לילדים שלי כלים ליחסים טובים עם אחרים. עם משפחה, חברים, בני ובנות זוג לעתיד. עם הילדים שלהם. לא הגשמה עצמית ולא "מיצוי פוטנציאל" (נושא לעוד פוסט, רושמת לעצמי) אלא יחסים. כשיש אפשרות לרקום קשר טוב, להקשיב, לראות, לתקשר עם זולתך, האושר, המשמעות והייעוד יגיעו. לא יודעת, אולי גם זה ישתנה.

אם אנחנו רוצים ילדים שרואים את הזולת, אנחנו צריכים ללמד אותם מעשים של נימוס.
לומר בוקר טוב, תודה, סליחה. לפנות את הכלים שלהם מהשולחן. לא להיכנס למעלית לפני שכולם יוצאים ממנה. להיות אדיבים במפגש עם אנשים.

שחר, הבן שלי, למד לענות ב"לא תודה" על דברים שלא רצה (למשל לאכול). הוא אימץ את התשובה המנומסת בדבקות כזו, שכאשר הייתי אומרת לו "שחר, תוריד בבקשה את הזבל" היה עונה לי: "לא, תודה". הסברתי לו את ההבדל.

אני אוהבת גם את התגובות למשפטים כמו תודה/ על לא דבר או אין בעד מה. הדיאלוג המקסים של ברכה מול תשובה – "בוקר טוב" ותשובתו "בוקר אור" קיים עדיין בערבית ונעלם כמעט לחלוטין מעברית. זו גם דרך להראות לזולת שאתה שם לב אליו, וזה כל כך יפה, חילופי הדברים במפגש הקטן הזה. אם זה היה תלוי בי, תלמידים בכל שיעור בכל בית ספר היו נעמדים כשהמורה נכנסת. כי זה אקט של גבולות ושל כבוד: אני רואה אותך, אני חדלה ממעשי ומראה לך שראיתי אותך, אני מגיבה אליך, אני מציינת בעזרת הגוף שלי את הרגע בו מתחיל השיעור (כשאני מתיישבת). וכן, בבית ספר, כמו גם בבית ובחברה בכלל, הייתי שמחה שיהיה כבוד בין אדם לזולתו, גם בלי קשר להיררכיה.
אפשר לראות במנהג הזה אקט של כח. בעיני זו אינה צייתנות עיוורת או "אילוף" של הילדים. זה "והדרת פני זקן". זה להיות בשקט כשמישהו אחר מדבר. כמו אהבה עצמית – הכרת הזולת נלמדת דרך הגוף והעיניים יותר משהיא תילמד משינון בעל פה של משפטים חסרי משמעות כמו "האחר הוא אני". כי לאלף את הילדים שלנו לטקסים קטנים שמזכים אותם בתשואות אנחנו יודעות בלי סוף. למחוא כפיים, לומר משפטים חמודים. אז למה לא ללמד אותם להגיב לזולת? לסביבה?

פוסט הורות 3 רונית כפיר. אני והזולת. צילום: נימי גטר

עם חברותיה התאומות. צילום: נימי גטר

מה יכלה האמא בבית המרקחת לעשות? להראות לילד שלה, בנועם, שהיא מצפה ממנו לענות, למרות שהוא כועס עליה. אולי משהו כמו "אני מבינה שאתה כועס עלי. תראה את האשה, היא נראית לך כועסת?/ זה לא מנומס לא לענות" או אפילו לענות בשמו אחרי כמה זמן "זה עילי", כדי להראות לו שיש להציג את עצמך כשאנשים מציגים את עצמם. ואפשר פשוט לשתוק: כמעט לא יוצא לי לנהל שיחה עם פעוט או ילד בלי שההורים שלו יפריעו לי ויענו בשמו. תנו לילדים שלכם את הזמן שלהם:כל מפגש כזה הוא לימוד חדש עבורם – הם חושבים קצת יותר לאט מכם. יש מצב שהוא היה עונה, או שהרוקחת היתה מוצאת דרך לדבר אליו..

חברתי כנרת סיפרה לי על מפגש שהיה לה עם זוג הורים ובתם התינוקת, חברים של חברים. האבא הציג בפניה את עצמו, את אשתו ואז את הבת שלו, בת שנתיים וקצת. הוא הציג את הנוכחים גם בפני הפעוטה. זה היה כל כך יוצא דופן, אך עם זאת הגיוני: אנחנו רגילים לא לראות את הילדים שלנו במצבים כאלו, או להתייחס אליהם כאל חפץ שעשוע ובידור. אקט הנימוס הזה שינה את האופן בו כולם התייחסו אליה, וגם מן הסתם, את האופן בו היא חווה את עצמה ואת העולם.

לאהוב את עצמי – לאהוב את הזולת

לסיום, הרשו לי קצת לחפור. אהבה עצמית (עליה כתבתי בפוסט השני) וענווה מול אחרים, או ראיית הזולת, נשמעו לי פעם כמו עקרונות סותרים. איך יכול אדם לעוף על עצמו ולא לצאת אגוצנטרי, או מתנשא, או מנוכר לזולת? לשמחתי גיליתי שלא רק שאינם סותרים – ככל שאני נינוחה יותר עם עצמי (מעדיפה "נינוחה" על "שלמה" – פן יעיד על שלמות) אני מרגישה שאני מפנה יותר מקום לזולת. כשאני פחות עסוקה במציאת הטעויות של עצמי, אני פנויה יותר לראות ולשמוע אחרים באמת. זו עבודה לא פשוטה עבורי, אבל אני מודעת אליה ומשקיעה בה תשומת לב, זמן וחמלה.

כי שוב – דוגמא אישית – כדי להגיע למקום של חמלה כלפי הזולת צריך קודם לגלות חמלה עצמית. לסלוח לעצמנו על חוסר השלמות, לקבל את המאמצים שלנו, לראות את ההצלחות שלנו, להפנים שאף אחת אינה קדושה.
וזה לא אומר להיכנע לקולות המלטפים מבחוץ, שאומרים לנו לעוף על עצמנו: "תעשי רק מה שאת אוהבת, רק מה שאת חושבת שיהיה לך טוב". על כל "אוי אני איומה" העולם שסביבנו מרפד אותנו ב"את מהממת". קבוצות תמיכה יעניקו לנו תחושת שווא של חסינות מטעויות או מצורך בביקורת עצמית. תמורת כל סטטוס שמראה טיפת חרטה או מודעות נקבל פטור מספק עצמי. אבל לא כל חרטה או מודעות היא תהליך. הלקאה עצמית אינה לימוד או התפתחות. היא בעיקר תוקעת אתכם במקום סטטי ופסיבי ומעיקה על הסובבים אתכם (פוסט קשור בבלוג של כנרת אחרת!). כדי להשתפר ולהשתנות אנחנו חייבות ביקורת עצמית, אבל זו חייבת להכיל מידה של חמלה, והחלטה לשינוי. טעיתי? קורה. לא אבזבז זמן או אנרגיה בהלקאה עצמית, פרטית או פומבית. בפעם הבאה אלמד לנהוג אחרת. וגם – השאירי תמיד מקום לספק. באותה מידה שאני נחרצת בדעותי, אני מוכנה להגמיש אותן ולהטיל בהן ספק. רק איתו באה הקשבה ולמידה.
גם בהורות שלנו – ממדורי עצות ועד בלוגים, אמהות שומעות את המשפט "את יודעת הכי טוב מה הילד שלך צריך". אבל אם זה היה נכון, כל האמהות היו נפלאות, כל הילדים היו מאושרים ומסופקים ולא היו טעויות כלל. במציאות קורה שאחרים, לפעמים זרים מוחלטים יודעים טוב מאיתנו מה הילדים שלנו צריכים ויכולים להראות לנו דרך אחרת לראות את המצב. כדאי לעשות דברים מתוך בחירה מודעת, ובאמונה. אבל תמיד צריך להשאיר מקום לשינוי, מקום לספק, ומקום לזולת.

הנה פוסט ההורות הראשון עם חומר קריאה משובח, ופוסט ההורות השני על אהבה עצמית ודיבור נכון. אני בדרך לכתוב על ארוחות הערב המשפחתיות שלנו. מקווה להיפגש כאן שוב תוך שבוע!
תודה גדולה לחברותי נעמה וכנרת על הקריאה, התגובות והדיונים.

שמחתי לגלות שפוסט ההורות שלי נגע בכל כך הרבה אנשים, ועוד יותר מכך – שרבים קראו את המאמר ולא הכירו את הספר. זה מחזק את הרצון לשתף דברים ולכתוב עוד. אני שמחה לחלוק את החלק השני של פוסט ההורות שלי. כרגע יש שלישי, ואולי רביעי בדרך. למעשה, הכתיבה משמשת לי כלי להבהיר אמונות וערכים שיש לי, ולבחון אותם שוב. אני תמיד נחרצת, אבל גם תמיד מטילה ספק. הדברים שאני כותבת נכונים לעכשיו, ומי יודע מה יביא מחר.

והגדת לבנך – והראית לבנך.

ג'סטין טרודו מצהיר כמה חשוב ללמד את הבנים שלנו איך להתייחס לנשים, כדי שיגדלו להיות פמיניסטים גאים. אין לי ספק שהבנים של טרודו יגדלו להיות כמו אבא (שגדל להיות כמו אבא שלו), אבל לא כי הוא אמר את זה – אלא כי הוא חי את זה. דוגמא אישית. אנחנו מודל החיקוי הראשון של הילדים שלנו, והמעשים שלנו משפיעים עליהם יותר מהמילים שלנו. לעתים, רק עם הפיכתנו להורים אנחנו מתחילים לזהות את הפער או למדוד את המרחק בין האמונות המוצהרות שלנו לבין אורח החיים שלנו וההתנהגות (ואפילו הדיבור) שלנו בפועל.

פעמים רבות אני מזהה פער בין הרצון שלנו כהורים שהילדים שלנו יאהבו את עצמם, לעומת ההלקאה העצמית שאנחנו מפגינים, ובעיקר מפגינות. אחרי "שתהיה מאושר" האיחול הרווח של הורים לילדיהם הוא "שתאהב את עצמך/ שתהיה שלם עם עצמך".

רונית כפיר הורות. צילום: נימי גטר

גם ילדים לא כל הזמן מאושרים. צילום: נימי גטר

המצחיק (ואולי העצוב) הוא שמעט מאד אנשים מצהירים על עצמם כמאושרים, או ממש "שלמים עם עצמם". הראיון עם הפילוסוף ד"ר שמעון אזולאי ביטא היטב את הנהיה אחר האושר לעומת ההזנחה של המשמעות.

ומנגד, אותם מבוגרים בטוחים שאם רק יאהבו את ילדיהם מספיק, הם יגדלו לאהוב את עצמם. כאילו עד כדי כך זה קל.

אבל מה שמכשיל אותנו הוא הפער בין המילים למעשים. גם אם אומר לבת שלי עשר פעמים ביום "כמה שאת נהדרת/יפה/ כמה אני אוהבת אותך", איזו משמעות תהיה למילותי אם היא תראה אותי אומרת לעצמי "יו, איזו סתומה אני" או "איך אני נראית זוועה". כי "והגדת לבנך" זה יפה. אבל והיית לבנך זה מה שעובד בסוף.
למעשה, אם תחשבו איך הילדים (ובעיקר הילדות) שלנו שומעות אותנו מדברות אל עצמינו אין זה פלא שהן יגדלו לתעב את עצמן.

כך אני נשמעת כשאני מדברת אל האמא של הילדה שלי:

  • יו איך את נראית זוועה
  • אני לא מאמינה איזה מפגרת את
  • איזה גרועה את
  • את נראית מזעזע
  • איזו סתומה היית שהסכמת ל..
  • וואי, אני לא מאמינה שעשית את זה!

אנחנו מדברות כך לעצמנו כל הזמן, כבר בלי לשים לב. כשנשרף לנו אורז, או כשאנחנו מפספסות פניה, במצבים קטנים וטיפשיים כמו במצבים קריטיים וחשובים. איזו אמינות יש למשפט "תאהבי את עצמך כמו שאת" אחרי כזו ערימה של עלבונות, תלונות, קללות, זלזול, האשמה, הלקאה וחרטה? לאחרים אנחנו לא מדברות ככה, ואילו שמענו את הילדים שלנו מדברים כך אל מישהו, היינו נוזפים בהם. אם יש לכם חיית מחמד – נסו להקשיב פעם איך הילדה או הילד שלכם מדברים אליה. לרוב זה יהיה שיקוף אחד לאחד של איך שאתם מדברים אליהם, או אל עצמכם.

כן, אין מנוס מלחזור לקלישאה: אם את רוצה לגדל ילדים שאוהבים את עצמם – אהבי את עצמך. כמו שאמרו חז"ילנו לפני: אם אין אני לי – מי לי. ועם ילדים זה מיידי. שמתי לב לזה, כשבאופן לא אופייני התחלתי להתלונן במשך כמה ימים על הבטן שלי, שהשמינה (גם לרזות זה קורה). תוך ימים ספורים שמעתי את הבת שלי מתלוננת על הבטן שלה. וכן, היא רזה כמוני. זה היה די מדהים. חדלתי וזה הפסיק מיד.

ברור ש"לאהוב את עצמך" אינה מצווה פשוטה. זה יותר מורכב מלומר לעצמך דברים נחמדים מול המראה. זה דורש עבודה, לרוב עם עזרה מבחוץ. אבל מה יותר חשוב מזה? למעשה, איך אפשר לחיות עם עצמנו חיים שלמים בלי לאהוב את עצמנו, אבל ממש?

iloveme

לא מזמן הילדה שלי חזרה מיום קניות עם חולצה שכתוב עליה:

I Love Me – you should too.

כל כך שמחתי לראות אותה, עוד מעט בת 12 ולובשת חולצה שכתוב עליה שהיא אוהבת את עצמה. היה לי ברור שזה לא הגיע ממקום ציני. את ההמשך אפשר לפרש בשתי דרכים: גם אתם צריכים לאהוב אותי/ גם אתם צריכים לאהוב את עצמכם. שתיהן מקובלות עלי..

קצת בודהיזם? דיבור נכון

כל זה תקף גם לגבי הדיבור שלנו אל אחרים. כמו כל התנהגות, דיבור רע הוא מידבק. אם הבן שלך ישמע אותך מתלוננת על אמא שלך, או מלכלכת על אבא של ילד מהכיתה, על המורה או על החמות – ככה הוא ילמד לדבר אל אנשים ועליהם. אולי גם אלייך.
הוא גם ילמד שזה בסדר להגיד משהו אחד מאחורי הגב ומשהו אחר בפניו של אדם. עד לשערוריית השיימינג הבאה בווטסאפ או פייסבוק, שהיא בסך הכל טשטוש של הגבולות האלו. אם נימנע מדיבור כזה מראש, הוא לא יגיע גם לשם.

אמנם הרגע אמרתי שמעשים הם שחשובים, ואותם הילדים שלנו לומדים לחקות, אבל ראיית העולם שלנו, כפי שמשתקפת במילים שלנו, גם היא מידבקת. אם נתלונן כל היום על העולם – ההוא אמר לי ככה וההיא עשתה לי ככה ואיזה מעצבן ואיזה חצוף, זה משקף תפיסת עולם בה אנחנו תמיד צודקים והעולם תמיד נגדנו, למשל. אם השיחות שאת מנהלת סביב שולחן ארוחת הערב הן תלונות על כמה המורה סתומה, אל תתפלאי אחר כך אם הילדים שלך לא יכבדו אותה, או יאשימו את חוסר המחויבות שלהם בכך שיש להם מורה סתומה.

המאמץ לשמור על דיבור נכון ונקי הוא גדול, אבל משתלם. עקרונות הדיבור הנכון, כפי שמוגדרים בבודהיזם (אותו אני מפנימה אט אט מבן זוגי) הם:

פוסט הורות רונית כפיר: דיבור נכון

האם דברי אמת? האם הכוונה טובה (האם חשבתי בכלל על הסיבה לאמירתם?) האם הדיבור מועיל? האם זה הזמן הנכון?

כל מה שאינו נופל בקטגוריות האלו – עדיף להימנע ממנו.
דברי שקר, לשון הרע, דיבור פזיז, רכילות.
נכון, זו נשמעת בקשה שאפשר לדרוש מנזיר בודהיסטי בלבד. כאילו – איך אפשר? כמו הניסיון להימנע מדברי שבח אוטומטיים וריקים – גם זה הרגל שלא פשוט לאמץ. אני חיה לצד אדם שמצליח. והוא היה מעיר לי, בעדינות, שלעיתים הוציאה אותי מדעתי במשך שנים, על דברים שאני אומרת. לפעמים, בשיחה עם חברות – אם היינו מדברות על אדם אחר, הוא פשוט היה קם והולך. לא בהפגנתיות, אלא מתוך בחירה לא לקחת חלק בשיחה בה אין כוונה טובה או לא נאמרים דברים טובים על אדם שאינו נמצא. לאט לאט שמתי לב. היום אני מוצאת את עצמי נבוכה בשיחות רכילות, וממעיטה בהן מאד.
אותו הדבר לגבי שאלת האמת – הרי דברים תמיד נראים אמיתיים מהצד שלנו. אבל אפילו כשהילדים שלי יספרו לי על מקרה שאירע עם צד שלישי, אשתדל להציע לראות את הדברים מהצד שלו. להביא קצת יותר אמפתיה לשיחה, או לשלוח את הילדים שלי לברר בעצמם פרטים שחסרים.
בויכוחים ובמריבות ביניהם, נושא ששווה פוסט בפני עצמו, מעולם לא התערבנו. אם צד אחד היה בא אלינו "לדווח" על מעשי צד אחר, היינו מיד מוציאים עצמנו מהמשוואה, ושולחים אותם לשוחח זה עם זו. עודדנו אותם לתאר כיצד הם מרגישים במקום להאשים את הצד השני. דיבור טוב.
גם כאן, אפשר לכוון ואפשר לתת דוגמא אישית. כמו בכל שינוי הרגל – המודעות לכך היא השלב הראשון. ברגע שאני מתבוננת מקרוב בנושאי השיחה שלי ושואלת עצמי האם אני מועילה, או באה בכוונה טובה – זה מסנן די הרבה דברים. אני בן אדם, לא נזיר בודהיסטי, ומזמן ויתרתי על להצליח כל הזמן, אבל בשיחות סביב שולחן האוכל שלנו עם הילדים (מקווה לכתוב יום אחד גם על זה, מפעל חיי, למעשה) הדיבור כמעט תמיד עונה לארבע השאלות האלו.

אגב, המקום בו אני נכשלת בגדול הוא ליד ההגה. כשאני נוהגת אולי עדיף לעודד את הילדים שלי להתחבר לאזניות. אחרת צריך לשטוף לי את הפה בסבון. בנאדם צריך מקום לפרוק עצבים.

צמצום והכפלה, פקודות לעומת שאלות

לסיום, מחשבה על הקבלה בין ניהול ומנהיגות לבין הורות. לפעמים ספרי הניהול והמנהיגות המוצלחים הם ספרי ההורות הטובים ביותר. אז קבלו המלצה לסרט וידאו. ההרצאה מבוססת על ספר (שהגיע אלי היום) שנקרא Multipliers, ובו מדברת ליז וייזמן על שני סוגים של מנהיגים/מנהלים – Multipliers ("מכפילים") לעומת Diminishers (נקרא להם באותה הרוח-"מצמצמים").

"מכפיל"הוא מנהיג/ה שמשתמש באינטליגנציה וביכולות שלו להכפיל את אלו של כל מי שסביבו. היא מזהה כישורים בארגון שלה, מזהה את הפוטנציאל של האנשים, סומכת על האינטליגנציה והיכולות שלהם, ומבקשת מהם עוד. ה"מצמצם" הוא מנהל שלא סומך, שנותן פקודות ומטיל מטלות, וגורם לאנשים סביבו לנצל פחות ממחצית מהיכולות ומהאינטליגנציה שלהם (כך על פי המחקרים של וייזמן).
כהורים המכפיל יהיה הורה ששואל יותר שאלות, מניח שהילדים שלו יכולים ומאפשר להם לעשות דברים בדרכם, להיכשל לפעמים ולהגיע לתחושת מסוגלות וגילוי. המצמצם יהיה הורה שנותן פקודות, מבקש לעשות כדבריו ולא פותח נושאים לדיון, או מתווה דרך פעולה ומצפה לציות. זה כמובן יכול להגיע לכדי הורה תוקפני, או משפיל, לועג, מזלזל. לצערי יש גם כאלה. אגב, אצל זוגות רבים הייתי מזהה אמא "מצמצמת", שמצפה שבן זוגה ינהג רק על פי המודל שהיא בנתה. הו, כמה שאני הייתי כזו בשנים הראשונות להורות שלנו. בלתי נסבלת. "אתה לא עושה את זה נכון" כזה. כאילו יש רק דרך אחת נכונה לעשות דברים – הדרך שלי. עם השנים למדתי לשחרר ולאפשר, ודינמיקות כאלו בין זוגות אחרים זעקו אלי מרחוק וציערו אותי מאד. אבל הטיפוסים המעניינים נמצאים דווקא בין שני הקצוות האלו:

המעניין בתפיסה של וייזמן אינם הטיפוסים המובהקים עצמם, אלא מה שהיא מכנה "המצמצם המקרי" -"the accidental diminisher": אנשים שחושבים שהם מנהלים (או הורים) מעולים, שפועלים מתוך מודעות מלאה ורצון טוב, אבל משיגים את התוצאה ההפוכה מהמכפיל: צוות מתוסכל, שעובד קשה מדי, ומרגיש שלא מזהים ומנצלים את היכולות והאינטליגנציה שלו – שלא מאתגרים אותו (בדיוק המשמעות שאזולאי דיבר עליה). כששמעתי אותה מתארת את סוג המנהל הזה, מיד חשבתי על שנות ההורות הראשונות שלי. אני קוראת לזה אמא בתפקיד מש"קית תרבות ובידור, וזה בדרך כלל נשמע כמו שטף דיבור והתלהבות שאי אפשר להשחיל בו מילה. אצלי זה נמשך כחמש שנים.

חטאתי בכל אחד מהחטאים שהיא מתארת: התלהבתי מדי (ולא הותרתי מקום להתלהבות שלהם) הובלתי מהר מדי (ולא השארתי להם זמן להגיב), העליתי יותר מדי רעיונות נלהבים (ולכן למה להם לטרוח לחשוב על רעיונות), הפגנתי אופטימיות ואנרגיה טובה כל הזמן (ולכן פספסתי או לא נתתי מקום לקושי או לתסכול). צפו בהרצאה, אני בטוחה שתדעו על מה אני מדברת. מתברר, שדווקא בזירת הניהול הפרטית שלי, בבית, אני משתפרת יפה ומהר יחסית. בזירות אחרות עוד נותר לי להפנים ולתרגל את זה.

בהקשר של הורות, החלק החביב עלי בהרצאה הוא הסיפור על הילדים שלה. אם אין לכם זמן אנא דלגו לדקה ה- 14. במקום פקודות – שאלות. הילדים שלכם יודעים הכל, סמכו עליהם ותראו איזה קסם מתרחש.

כמו בהרצאות שלי לעצמאיות – יש דברים שקל לראות רק אחרי שפגשת אותם מאות פעמים. אין לי שום דרך לדעת אם החוכמה שבדיעבד היתה עובדת אז, אילו שמעתי את האנשים הנכונים או קראתי את המקורות הנכונים. ייתכן שיש דרכים שאי אפשר לקצר ובורות שצריך ליפול בהם כדי ללמוד ולהשתפר. הלוואי שהיו לי ילדים קטנים שיכולתי לנסות עליהם את ניסוי השאלות הזה בשעות של טירוף מוחלט. אני מתרגלת עם ילדים של חברים. הם מתים עלי, בדוק. אז אם אתם מנסים את זה על הילדים שלכן ושלכם – ספרו לי איך זה הלך. אני הולכת לקרוא את הספר.

בשבוע הבא על פולחן האני, ראיית הזולת ונימוס..

הפוסט הבא שוכב בטיוטות שלי כמה חודשים, וכן – גם הוא לא בענייני עיצוב. לאור הצלחתם של הפוסטים הסוטים שלי (מהנושא) אני מרשה לעצמי לשתף אתכם בכמה "המלצות הורות" שלי מהשנים האחרונות.

כמו בתחומים אחרים, אחרי לא מעט זמן הגעתי למקום בו אני יכולה לומר: אני אחלה אמא.

אין זה אומר שאני אמא מושלמת (פעם מישהי כמעט טרפה אותי בשיחה למשמע המשפט הזה). אם חשבת שלהגיד "טוב לי" בלי להתנצל זה מאתגר – נסי להגיד למישהו שאת אחלה אמא! כמו כל דבר בחיים – אין כזה דבר מושלם. עצם הנסיון להגיע לשם מייגע ומיותר.

זה אומר: אני לא מלקה את עצמי על מה שאינני, אם אני מפשלת אני לא מקטרת ומשתדלת להשתפר ולהשתנות, והאידאל שאני מציבה לעצמי הוא ריאלי. אני עושה כמיטב יכולתי – וכן – זה מספיק.
עם תחילת גיל ההתבגרות הילדים שלי מתגבשים כבני אדם, ואני מביטה בהם ומרגישה שעשינו אחלה עבודה. אני רואה את היחס שלהם לעצמם, אלינו, זה אל זו ואל הזולת ואומרת אותו הדבר. ואני מוצאת שככל שאני מרבה לנתח יחסים עם הזולת בהקשר המקצועי, ומבססת את תחושת הערך שלי באותו הקשר, היחסים שלי עם הילדים שלי משתפרים גם כן.

הפוסט הזה נכתב לפני חודשים והלך ותפח עוד ועוד. בסוף החלטתי לשחרר אותו בדמות כמה פוסטים נפרדים.

פילו אחת וספר אחד

כשהייתי אמא צעירה לא היה לי המון זמן לקרוא. אבל היו שלושה ארבעה מאמרים וספרים שקראתי בשנים הראשונות, ששינו את ההורות שלי, אם לא ממש בן לילה או בפועל, הרי שבטווח ארוך ובתוך ראשי.

מעבר לספרים ולמאמרים – בשנות חייהם הראשונות של ילדי זכיתי להכיר את פילו, הגננת שלהם והמקימה של גן השלום (קראו על הגן כאן), מי שלימדה אותי את כל מה שהייתי רוצה ליישם בהורות בפרט ובהיותי אדם בכלל.

הגן פועל על פי ערכי החינוך של יאנוש קורצ’אק ושל לוריס מלגוצי, בגישה החינוכית שפותחה בעיר רג’יו אמיליה שבאיטליה. שני ילדנו היו בגן השלום, שלוש שנים כל אחד, כך שהיו לנו שש שנים ללמוד.
תקצר היריעה מלפרט ולספר על פילו (קיצור של שמה, רונית פילוסוף), אבל בגדול היא למדה אותי לראות את הילדים (שלי) כנפרדים ממני, לכבד אותם, להקשיב להם ולהבין מתוך עולמם את מה שהם עושים ואומרים. זה נשמע משפט קטן ופשוט, אבל מדובר בתורה מורכבת וקשה מאד ליישום. בהדרכתה של פילו למדתי, בין השאר, לא לשים מילים בפי ילדי, לא לצחוק מדברים שהם עושים (אם הם טועים במילים של שיר, זה אולי "חמוד" בשבילי, אבל לא נעים להם אם צוחקים עליהם) להקשיב להם ולייצר איתם דיאלוג.
הכיף הגדול שבלהיות בגן (עם שני ילדים, סך הכל חמש שנים עם שנה חפיפה) היה לראות את פילו באינטראקציות שלה עם הילדים (והוריהם) יום יום, שנה אחרי שנה. ככה לומדים – מדוגמא אישית. ככה גם אני למדתי.

המלצות הורות 1 רונית כפיר. צילום: נימי גטר

לתת אישור לא להיות מאושרת כל הזמן. צילום: נימי גטר

הספר "איך לדבר כך שילדים יקישבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו" של אדל פייבר ואליין מייזליש מציע פתרונות נלמדים לדיאלוג החשוב הזה. למעשה, זהו כלי מעולה לכל מי שרוצה ללמוד לנהל שיחות טובות יותר.

בקריאה ראשונה הוא נראה דבילי (בעיקר לאור האיורים המיושנים) וההצעות מביכות ומטופשות, אבל אם מנסים לתרגל מגלים עד כמה קשה לנו: להגיב בלי שיפוט ובלי ביקורת, לא להגיב כלל, להנהן או ללמוד לשקף דברים שהילד מרגיש, בין השאר.

עד כדי כך קשה ליישם, שאני זוכרת עד היום את השיחות המעטות בהן לא רק ניסיתי לעשות כדברי הספר (או פילו) אלא הצלחתי. הדיאלוגים שנרקמו ביני לבין ילדי זכורים לי גם עשר שנים אחרי. למשל כששחר סיפר לי בנסיעה לגן, איך הוא שבר חלון בגן. במקום להגיב בהאשמה, בכעס או בהצעה לפתרון ה"משבר", פשוט הגבתי משהו כמו "או". והוא המשיך. סיפר איך זרק לוח משחק והוא פגע בחלון והחלון נשבר. הרי זו הפעם הראשונה שהוא רואה מה קורה לחלון זכוכית כשפוגע בו חפץ כזה. הוא המשיך לתאר תיאור מדויק של האירוע, כולל כיצד טיפלו בחלון השבור בגן, ומה צריך לעשות כדי לתקן אותו.

המלצות הורות 1 רונית כפיר. המלצות הורות רונית כפיר

כן. זה היה הלוח ששחר זרק ופגע בחלון. הצילומים האלו שמורים אצלי באחת ממאות תיקיות הצילומים שתיעדו את הנעשה בגן. לא על פי מועדים חיצוניים שרירותיים, אלא על פי הדרמות החשובות ותהליכי הלימוד שקרו שם.

תהליך תיקון החלון היה חקירה נוספת שהצוות ביצע עם הילדים. וכן, צריך סבלנות בשביל זה, אבל זה שווה את זה. את השיחה ניהלו באופן בו התנהלו כל השיחות בגן פילו – הצוות רק ניווט את השיחה, לא נתן פתרונות והעלה שאלות פתוחות, של סקרנות ולא של שיפוט. מה קרה בגן? איך קרה? מה קורה לזכוכית כשפוגע בה חפץ קשה? אפשר להיות עם חלון בלי זכוכית? מה עושים עם חלון בלי זכוכית? האם זה מפריע? איך פותרים? כולל חיפוש בספר הטלפונים אחרי האיש שמתקן זכוכיות, מה שם המקצוע שלו, כולל בירור בטלפון כמה עולה ומתי ואיך.. תהליך לימודי שלם ומרתק, בלי אשמה, מתוך הפיכת כל מה שקורה בחיים להזדמנות ללימוד משותף וצמיחה.
גם חברתי לא תשכח את היום בו פנתה אל בנה הכועס בהצעה ה"הזויה" (שלקוחה מהספר): "למה שלא תצייר לי איך אתה מרגיש?", והוא הלך, צייר לה ציור שפתח את הרגשות שהוא לא יכול היה להביע. ציור שבעקבותיו באה שיחה קשובה, ופתרון מרגש לסיטואציה הקשה.

למה להפסיק להגיד לילדים "כל הכבוד!"

המאמר השני שאני רוצה להמליץ עליו נקרא "בגנות השבח" והוא קצת יותר קשה לעיכול. הוא עומד, כביכול, בניגוד לאינסטינקט ההורי הבסיסי שחונכנו עליו – לתת חיזוקים חיוביים לילדים שלנו.
עבורי הוא מאמר מאיר עיניים ממש. הוא פשוט נהדר בעיני ואני מסכימה עם כל מילה שלו.
תגובת השבח היא כה אינסטינקטיבית אצלנו, שרבים מגיבים למאמר בהלם של ממש, ומייחסים לכותב טון שאני כלל לא מוצאת בו: טון סגפני, נוקשה או "רציונלי מדי". קל לפתור אותו בתור "אויש באמת, איזה פלצן" פשוט משום שהוא מציע שינוי מהותי לתגובה כמעט אוטומטית שלנו, והשינוי אכן אינו פשוט ליישום.
לכן חשוב לי לבקש מכם לבוא בטוב: קראו אותו בטון אוהב, מכיל, חכם. לא מדובר בהצעה להיות הורים קשים וקשוחים, המקמצים במחמאות. להיפך- מדובר בהצעה להיות הורים קשובים, שלא חומסים את ההנאה ואת ההנעה האמיתית מהילדים שלהם. מצאתי את המאמר הזה לפני המון שנים באתר של הגיל הרך, ושיתפתי אותו מאז בפייסבוק שלי. עכשיו חזרתי אליו ותרגמתי אותו מחדש, לאחר שלצערי לא קיבלתי תשובה מכותב המאמר או מבעלות האתר, כדי לדעת מי תרגם אותו במקור. בכל אופן הריהו לפניכם, בצורת קובץ PDF.
לטעמי, העצה הקלה ביותר ליישום היא תגובה לילד שמראה לי משהו שיצר או שקורא לי להביט במשהו שהיא או הוא עושים. במקום "איזה יופי!" נסו להגיב לגופו של עניין.
לרוב התגובה הראשונה היא הלם (טיפ: זה קל יותר עם ילדים של אחרים). מהרגע שתאמרו לילד "וואו, כמה קווים דקים וישרים ציירת! הם ממש נוגעים בקצה של הנייר" או "איך נחתת בדיוק על שתי הרגליים בלי ליפול!" במקום "איזה יופי" האוטומטי- ליבו שלכם. הוא לא ירצה לעזוב, ורק יביט עמוק יותר לתוך עינכם וירצה לשוחח איתכם עוד. ראו הוזהרתם.
ושוב – את החכמה שבספרים האלו הצלחתי ליישם אולי 5% מהזמן. לקח לי שנים להפנים רעיונות ועקרונות שעכשיו, אילו היה לי עוד ילד, היה לי ללא ספק קל יותר ליישם. בשביל מה יש נכדים? או בלוג?

המצחיק הוא, שבסוף זה כן קשור לעבודה מול לקוחות, גם בעיצוב.

בהרצאות שלי אני מעודדת תגובות ענייניות ללקוחות על פני תגובות שמגיעות מאוטומטים רגשיים כמו עלבון או כעס. כשנצליח ליישם דיאלוג כזה עם הלקוחות שלנו (שלוקח על עצמו את האחריות, מגלה אמפתיה לצד השני ומגיב בצורה עניינית לצרכים שלו) נגלה שקל לנו יותר ליישם אותו עם הילדים שלנו. למרות שסגנון הכתיבה שלה כל כך מפותל שלפעמים קשה להבין מה היא אומרת, מאד הסכמתי עם הזווית של עינת נתן במאמר הזה שלה, על למה אין לנו הפריבילגיה להיעלב מהילדים שלנו (או לכעוס עליהם כשהם "לא מנומסים" אלינו). אם בא לכם – הנה עוד המלצת קריאה. בקרוב אפרסם פוסט שני (ואולי שלישי) עם כמה סיפורי הורות שלקח קטן בצידם. גם בהם כמה צילומים של עינב, פרי מבטו הבוחן, האוהב והלא שיפוטי של נימי גטר.

אשמח מאד לשמוע כיצד התרשמתם מהמאמר ומהספר, ואילו שיחות מטורפות צמחו בעקבותיהם!

good_job

בחג סוכות יצאנו לקמפינג עם חברים, שלושה ימים בצפון. ביום השני טיילנו אל מפל היהודייה.
בשביל שעולה חזרה, פנתה אלי אשה צעירה, שעצרה בצל עם המשפחה.

"סליחה, את רונית כפיר, נכון?"

פעם הייתי קצת נבוכה מהשאלה הזו. ההמשך בדרך כלל היה משהו כמו "איך אהבתי לשמוע אותך ברדיו". אחר כך זה הפך ל"אני קוראת את הבלוג שלך".

yehudia1

לאחרונה, הפניה הזו משמחת אותי יותר ויותר. כי אני סקרנית לשמוע מה יהיה ההמשך. הפעם הופתעתי יותר מאי פעם.
– "כן" עניתי בציפיה.

-"קראתי ראיון איתך ב"לאשה" ובזכות מה שאמרת שם הגשתי בקשה לקבל עבודה שחשבתי שאני לא מספיק טובה בשבילה. התקבלתי"*.
*(אני לא זוכרת את הנוסח המדוייק).

שמחה גואה. התגובה המיידית שלי היתה "היי פייב" ענק לאוויר, "כיף" של הצלחה וכוח.

וואו. לגלות את הכוח שיש למילים או לרעיונות שלי, כשהן אפילו לא נאמרות ישירות אלא נכתבות בירחון (שמבטיח חיי נצח, עכשיו אני מבינה..). בעזרת ציטוט של מחקר כל כך פשוט, להצליח לשנות את האופן בו אשה אחת תופסת את עצמה, לשנות לה משהו מהותי בחיים.

אז כמה מסקנות מהמפגש הזה – לעצמי ולכן:

  • כמה כח יש בהכרת תודה. אם מישהו תרם לכם משהו, גרם לשינוי, ריגש, נגע, הזיז – ספרו לה. ספרו לו. (ספרו לי!) זה ממלא מצברים, דוחף קדימה, מרגש וחשוב. זה אולי נראה שאנחנו יודעות ויודעים את זה, אבל זה כח שאין לזלזל בו. המשוב הזה הוא נתינה בפני עצמה. הכרת תודה אינה גילוי חולשה אלא עוצמה גדולה.
  • אדווה קטנה יכולה ליהפך לגל גדול – גם אם נראה לך שהרעיון שלך קטן, או שכולם בטח יודעים אותו, אין לך מושג לאן הוא יכול להגיע ואיזה שינוי הוא יכול לחולל. כשאת משתפת גילוי שלך, הבנה שגרמה לך לשינוי קטן, את מייצרת אדוות קטנות. אין לדעת לאן אלו יגיעו ובמי ייגעו. כמו למשל ההחלטה לפרסם את הפוסט הזה, הקטן. מכסימום – לא יתחולל כל שינוי פרט לעצם הניסוח שלך לעצמך.
  • גם לחזרה יש חשיבות – גם אם קראת מיליון פעם את הסטטיסטיקה שנשים לוקות בביקורתיות יתר כלפי עצמן, שאנחנו ניגשות למשרה רק אם אנחנו מתאימות ל -100% מהדרישות, שמספיק להזכיר לנו שאנחנו נשים כדי להחליש אותנו במצבים מסוימים – תמיד טוב להזכיר את זה מדי פעם – לעצמך ולאחרות. לא כל דבר שאת אומרת, מפרסמת או כותבת צריך להיות מקורי. למעשה, מרבית מה שאנחנו כותבות אינו מקורי, אלא חזרה כזו או אחרת על רעיונות של אחרים, או עריכה שלהם.
  • עכשיו הוא תמיד הרגע – אל תפספסי הזדמנויות. כשאת רוצה לעשות משהו שמרגיש לך נכון (כמו להציע עצמך למשרה מסוימת) חשוב ללמוד להשתיק את הקולות בראש (אני לא מספיק טובה, אין לי סיכוי, אני לא באמת יודעת איך..) ולעשות. חלק מהקולות האלו הם הבניה והתניה תרבותית ומגדרית. חלק מהקולות הם תירוצים (אין לי זמן, אין לי כסף, זה לא יצליח) ורובם הגדול הם הפחד שלנו שמדבר. זה בדיוק הסימן שיש כאן משהו ששווה ללכת עליו. עכשיו. (בקרוב פוסט על כמה תובנות שלי לגבי הפחדים שלנו).

    המפגש הזה שימח אותי כל כך, שהחלטתי לכתוב עליו. מי יודעת, אולי האדוות יתרחבו. ביקשתי מהאשה ביהודייה שתשלח לי את זה בכתב, אולי כדי להוכיח לעצמי שזה באמת קרה. בינתיים לא קיבלתי מסר, אבל אולי הוא יגיע בעקבות הפוסט הזה, ואולי מספיק לכתוב אותו כאן כדי להזכיר לעצמי כמה חשוב להמשיך לשתף את התובנות הקטנות שלי, האדוות שלי, וכמה ממלאת התחושה של השינוי הרך, ההדרגתי שהן מחוללות.

yehudia2

אין לי זמן. אין לי תמונות. אנשים לא יקראו לפני החג.

יכולתי למלא עוד כמה פסקאות בתירוצים שעולים לי כשאני רוצה לכתוב. אבל אלו תירוצים, תמיד. כי לכתוב זה לחשוב, להתאמץ, להתעמת עם רעיונות שלי, להתמודד עם הפחד שלי ממה יגידו הקוראים והקוראות, מי אני בכלל שדיעותי או מחשבותי צריכות להיכתב? לכתוב זה לדייק את ראיית העולם שלי באופן שעלול לחייב אותי לחיות על פיה.

clouds

ואני רוצה לכתוב, כי עוד מעט נגמרת שנה ומתחילה חדשה, וזה מלווה בהמון מחשבות והבטחות, שהכתיבה תעזור לקיים.

אז תודה שהגעתם, למרות שבשלב הזה אני עדיין כותבת לעצמי.

אני מתחילה את השנה הזו ממקום של עצירה והתבוננות. הקשבה ולימוד. החלטתי שאני רוצה עוד. אני רוצה לבדוק לאן היכולות שלי והכישורים שלי יכולים להביא אותי, ובשביל זה צריך לעצור ולהבין מהם, מה אני רוצה, ומה עוצר אותי. ועצרתי ביג טיים. עיצוב? דברו איתי בנובמבר. הרצאות? רק אחרי החגים אקבע מתי ואיפה עוד. עכשיו אני לומדת, מתכוננת לזינוק.

במקביל לבחינה עצמית של האמונות שלי, בדיקה ומתיחה של היכולות שלי, אני גם מקשיבה לגוף. דלקת קטנה בכתף שמאל שלי הפכה לנכות של ממש, כאבים כמותם לא ידעתי מעולם, ובעקבותיהם לימוד, בדיקה וטיפול שמביאים איתם הקשבה גם לכאבים של הגוף – אותם מקומות בהם האנרגיה נעצרת ומתגבשת למתח, לכאב. תהליך שחרור המקומות האלו בגוף ובנפש לא מאד שונה , ולשם אני שואפת.

התוודעתי ממש לאחרונה לשיטת שבעת הצעדים למטרה של זיג זיגלר (1926-2012) אחד מגדולי הקואצ'רים האמריקאיים, ושיתפתי אותה בוידאו הזה שהקלטתי. אני מזמינה אותך להכיר אותה.

מקווה שאצליח להניע אתכן לפעולה!
והנה קליפ קצר של זיג זיגלר, שלא רק שיש לו שם הורס, חכו שתשמעו את המבטא שלו. לקח לי זמן להאמין שזה לא טום הנקס מחקה מבטא דרומי:

אם תחפשו את שבעת הצעדים, במקומות רבים הם יופיעו כך:

  1. זהי את המטרה: בלי מטרה ספציפית, קל יותר לפספס אותה. כמה שיותר מדויק (לא – להפסיק לעבוד עד מאוחר, אלא – לא לעבוד אחרי שבע בערב)
  2. קבעי תאריך יעד: שוב, כמה שיותר ספציפי. אפשר לחזור ולשנות את זה בסוף.
  3. מה היתרונות של השגת המטרה? מה יוצא לי מזה? בלי יתרונות אין מוטיבציה. אם אין מוטיבציה, אולי זו אינה באמת המטרה שלכם (אלא של מישהו אחר?)
  4. מהם המכשולים שיש להתגבר עליהם? רשמי כל מה שעולה בראשך, שיכול למנוע ממך להשיג את המטרה. (אם אין מכשולים – אולי זו מטלה ולא מטרה..)
  5. מהם הידע והכישורים שנדרשים להשגת המטרה – כדי לעשות צריך לדעת איך. מה עלי ללמוד או לדעת כדי להשיג את המטרה שלי?
  6. באילו אנשים או קבוצות אוכל להיעזר? – לי תמיד קל יותר לעשות דברים יחד עם אחרים.
  7. תכנית פעולה – חשבי על הפרטים וספרי את הסיפור של איך תגיעי למטרה. אפשר גם לנסות לספר את זה בזמן עבר – כאילו את כבר שם.

נראה פשוט? פחחחחח.

אבל זו לא סיבה לא להכין רשימה. שמחה להפנות לרשימה הנהדרת הזו של רותו בבלוג של חברתי כנרת, על רשימות.
בין היעדים שלי: להיות מסוגלת לרוץ חמש דקות ברצף עד ינואר (כדי לא לשבור את כל הגוף בפעם הראשונה שאני עושה סקי!), להעביר שיעור אנגלית בחטיבה של הבן שלי (הכל מתוכנן אצלי בראש שנים, ומשהו עוצר אותי מלעשות זאת), ועוד כל מיני תכניות סודיות, שייחשפו, אולי, בעתיד.

גמר רשימה טובה! ושנה נהדרת.

פחות מעשרה ימים אחרי שחזרנו מהחופשה המושלמת שלנו באיטליה נחת בביתנו אלבום תמונות מודפס ויפהפה!

אלבום תמונות מודפס

הספר הכי נקרא בבית.

ronit1

זו הפעם הראשונה שאני מדפיסה אלבום תמונות דרך אפליקציה באינטרנט. ערכתי בירור קצר וממש לא מקיף בין חברי הפייסבוק שלי, בחרתי אפליקציה, העליתי תמונות, סידרתי, הזמנתי, שילמתי לא מעט כסף ועוד טונה מכס והאלבום הגיע אלי תוך שבוע.

נשמע פשוט, נכון? ובכן, זה באמת היה פשוט. ואם את במקרה תוהה למה זה טוב – אז הנה

לדפדף זה כיף – יתרונות של אלבום תמונות מודפס

אף אחד לא באמת מסתכל בתמונות בתיקיות במחשב, אלא אם שולפים משם תמונה לאירוע זה או אחר.

אלבום תמונות מודפס

מודפס. וכן, אני בלי לק

כשהאלבום הגמור מונח על השולחן בסלון, ממש כיף לחלוק את החוויות ולשתף עם חברים, שכנים או משפחה.

סוף סוף אנחנו יכולים לקחת את האלבום ולהראות לסבא וסבתא, או לדודים שומרי השבת שלנו שתמיד מפספסים את האלבומים בפייסבוק.

וזה באמת סוג אחר של חויה, להחזיק עותק ממשי של משהו ביד ולדפדף.

אני רוצה לחלוק כמה תובנות קטנות, שאולי יעזרו גם לכן ליישם את זה באירועים הבאים.

JUST DO IT

זן המנטרה, שאני מתאמצת ליישם כבר כמה חודשים:

done

כל מי שאני מכירה, כמעט, מגדירה עצמה כ"פרפקציוניסטית". המצחיק הוא שהתרגום למילה הזו הוא "מושלם". אם יש משהו שמפריע לנו להשלים פרויקטים – זו השאיפה שלנו ל"שלמות". אם אשב ואחפור לעצמי אילו תמונות אני רוצה שייכנסו לאלבום, מה הזווית המתאימה ביותר בה הן ישבו זו לצד זו, במה לבחור, על מה לוותר, כיצד אשווה בין כל האפליקציות הקיימות בשוק, מה ייצא לי הכי משתלם, כמה זמן זה ייקח? זה פשוט לא יקרה, לא אצלי לפחות.

במהלך הדיון שפתחתי בפייסבוק לא מעט חברות שלי התוודו שהן מנסות כבר שנים להשלים אלבומים, החל בבת מצווה וכלה באלבום חתונה, שלבסוף (בעידוד הפוסט שלי!) היה מוכן ליום הנישואין ה-14.

כך שמראש – אנא, וותרו על השלמות. אם החלטת שאת רוצה לקבץ את זכרונות החופשה (או כל אירוע אחר) באלבום מודפס – פשוט עשי את זה.

איך בוחרים?

לפני שאתייחס לבחירת התמונות, שהיא המכשול הגדול ביותר עבור רוב המתלבטות, עוד חלק קשה הוא בחירת הממשק. זו אינה כתבה שיווקית, לא עשיתי סקר מקיף או עקיף, פשוט שאלתי את חברות וחברי הפייסבוק שלי להמלצותיהם, ומיד טבעתי. בארץ יש המון אתרים שמאפשרים להרכיב אלבום תמונות מודפס אונליין או על ידי התקנת תוכנה. החל מלופה, איבוק, זומה, פיקאבוק, מיי אלבום ועוד המון, כולם הוזכרו. כמעצבת, שמבינה את החשיבות של עיצוב ליצירת חווית משתמש טובה ונוחה, ולא רק ליצירת סביבת עבודה אסטית, ממש קשה לי לעבוד עם ממשקים מכוערים, עמוסים, או לא עדכניים. לצערי רוב אלו שדגמתי היו כאלו, ופשוט הרתיעו אותי.

ככה זה

ככה זה נראה בתוכנה של לופה. עכשיו ללמוד עוד תוכנה?

הדבר האחרון שהתחשק לי הוא לצפות בסרטוני הדרכה (של 8 דקות?!) או ללמוד תוכנה חדשה, או אפילו לעשות שימוש בתוכנה שנראה שצריך ללמוד אותה, גם אם לא. בגלל זה היה לי כזה כיף לבנות אתר תוך שלוש שעות עם WIX – הם מבינים את השפה הויזואלית האינטואיטיבית של היום, ולא נראים כמו משהו שנבנה על דוס.

יש אתרים כה מכוערים ועמוסים, שאפילו צילום מסך מהם לא התחשק לי להכניס לבלוג שלי. הממשק של פיקאבוק נראה טוב ונוח יחסית, התמונות נטענו מהר, אבל הגריד המקורי שהם מציעים (אני אוהבת שמחליטים בשבילי, זה עושה את החיים קלים יותר! את ההחלטות מהירות יותר!) משתנה כשמזיזים בו תמונות.

picabook

הממשק של picabook. מציע גרידים מוכנים מראש, ואז הורס אותם

וככה נראה הממשק של Montage בהם בחרתי (בהמלצתה של אסתי רותם ידידיה). הכי מעט כפתורים, הכי פשוט ונוח.

montage

מעלים תמונות, מוסיפים אותן לעמוד. זהו. Montage

כמה דברים שכדאי לשים אליהם לב, אולי: מחיר – שימו לב אם יש מחיר התחלתי וכמה עולה עוד עמוד. ברוב האתרים יש מבצעים. אם אתם נוהגים להדפיס הרבה אלבומים – חשוב. אם מדובר באלבום מאירוע יחיד או חשוב – זה שווה סכום גדול יותר בעיני. האלבום, בכריכה קשה ומרשימה עלה לי 100 דולר עבור 66 עמודים, לא כולל משלוח. שימו לב לאיכות הנייר, סוג סידור העמודים (האלבום שלי שטוח, יש רבים שמציעים זאת) סוג הכריכה. בחוויית העריכה – כיצד מעלים תמונות וגם, האם ניתן לשתף עוד אנשים בתהליך העריכה או במוצר המוגמר.

גבולות עוזרים ליצירתיות

זוכרות את הפוסט שכתבתי על הסדנא על חשיבה יצירתית, עם המסקנה הנהדרת של ניצן ויסברג? אז גם כאן זה עובד: מבחינתי, ככל שיהיו לי פחות כלים ויותר טמפלייטים מוכנים מראש – כך האלבום יבוצע מהר יותר.

באתר של Montage, מעלים כמות של תמונות מסוימות לכפולת עמודים, והם מציעים לך כמה אפשרויות סידור, אפילו בלי להראות לך אותן קודם – בכפתור change layout (בתוך כל אחת אפשר להזיז את התמונה אנכית או אופקית). הנה למשל העמוד של ורונה, בו 4 תמונות וטקסט:

הכנת אלבום מודפס -‪Montage - Book Creator

עמוד ורונה – הסידור הסופי שלי

2016-08-08 17_56_06-‪Montage - Book Creator

עוד אפשרות סידור יפה.

אלבום תמונות מודפס ‪Montage - Book Creator

אפשרות שלישית לסידור התמונות בעמוד.

אפשר לחזור אחורה, ולהזיז את התמונות בין המסגרות השונות בעמוד (בלי שהגריד זז או משתנה). ערכתי כל עמוד תוך דקה גג.

מחקי את המיותר!

אבל ההברקה, שהכי עזרה לי ליישם ולסיים את כל זה בזמן היתה אחת: עריכת התמונות בזמן אמת. חזרתי לארץ מטיול של 7 ימים פוטוגניים, כשבנייד שלי כ-200 תמונות. וזהו.

צילמתי מעט בכל יום: כמה קליקים בכל מקום חדש או פעילות חדשה. כן, הכל יפהפה, אבל אני מעדיפה לטייל ולהיות מאשר לצלם בלי סוף. בסוף כל יום בחרתי 5-6 תמונות והעליתי לאלבום בפייסבוק, ובכך בחרתי את היפות ביותר והטובות ביותר. בחרתי כמובן גם את אלו, שתהיה להן עבורינו משמעות מאותו היום (המכונית בה נסענו והחדר שלנו בכפר הנופש לא היו יפים במיוחד אבל תועדו לשם החוויה). את היתר מחקתי. ככה, מיד, בלי חרטות. ביקשתם מעובר אורח לצלם את כולכם צילום משפחתי? יצאו 4 תמונות של כולם, אבל אחת ממש טובה? השאירו רק אחת. במצלמות רבות אפשר לסמן בכוכב את המועדפים ולשמור באלבום נפרד. כדאי.

בטיסה חזרה לארץ, מחקתי עוד קצת מהתמונות המיותרות, וכשהגעתי לשלב העלאת התמונות לאלבום המקוון, קיבלתי כמעט 100% מתוך מה שרציתי שבאמת יהיה בו. כך יצא שהחלק הקשה ביותר של הבאת אלבום לדפוס – העריכה, הפך פשוט למדי. מתוקף עבודתי כממעצבת פנים, אני מלווה אנשים רבים בבחירות של פריטים רבים. היכולת לבחור או להחליט מהר היא שילוב של הבנה שאין אמת אחת (כך שבעצם אין טעויות) וההבנה שבכל בחירה תמיד יהיה ויתור על דברים אחרים, וזה לא נורא. בסופו של דבר יצא, שתמונה אחת שממש רציתי נשכחה בחוץ. אם ארצה מאד מזכרת מודפסת ממנה, אדפיס אותה בנפרד.

tovel_ronit

טובלות באגם טובל.

כמה עצות לארגון אלבום

באתר של Artifact Uprising יש כמה טיפים פשוטים ונחמדים לארגון אלבום (ובבלוג שלהם יש מדי פעם עצות לצילום!)

מעט זה הרבה. בחיי. אל תעמיסו. את הצילומים הכי יפים שמרו לעמוד גדול או לכפולה מרשימה. אל תעמיסו יותר מדי צילומים בעמוד (לטעמי גג 6 בעמוד, חברותי הצלמות בטח יגידו 2..). השאירו כמה עמודים של תמונה אחת או שתיים. אם חשוב לכם לשמור על סדר כרונולוגי (של טיול או של אירוע) סדרו את האלבום לפי זמנים, אבל אפשר גם נושאים, מרקמים או צבעים. הערך של האלבום אינו רק קיבוץ תמונות והדפסה שלהן – הוא יהיה יפה יותר ונעים לעין אם יעבור גם מבחן אסתטי.

אם התמונות גדולות מספיק, אפשר לעשות בעמוד אחד קלוז-אפ על פרט מתמונה, לצד התמונה המלאה.

2016-08-08 18_49_04-‪Montage - Book Creator

לא כל התמונה חייבת להיכנס. זר לה פורח.

הדפסת אלבום תמונות

והעמוד הסופי

בצילומים של אנשים – וודאו שאין פדיחות בדמות "ניצבים" ברקע, שבפורמט מודפס עלולים למשוך את תשומת הלב, מבלי שהבחנתם בכך קודם. בתוכנות עריכה רבות אפשר לטשטש רקע במקרים כאלו, אם ממש חייבים.

אל תחששו לחתוך פריימים (והשתדלו ליישר קווי אופק) – כולל לעשות זום רציני לחלק מהתמונות.

אני תמיד מעדיפה רקע נקי – שחור או לבן. אלבומים רבים מציעים להשתמש בצילום בתור רקע לשאר הצילומים, אבל זה אפקט מיושן משנות השמונים. אפשר לוותר.

כיתוב – אם את רוצה לתעד שמות ורגעים, אלבומים רבים מציעים תוספת טקסט (בממשקים רבים אפשר גם להשתמש בפונטים החינמיים של גוגל בעברית, למרות שאישית לא הצלחתי..). עוד אפשרות היא להוסיף כיתוב בכתב יד על גבי התמונות. אישית זה נשמע לי מפחיד – ומה אם ייצא לא מוצלח ויהרוס אלבום מושלם? אבל לאלבומי ילדות ולא ספרי מופת – זו הצעה נחמדה.

בארץ או בחו"ל?

טוב אלבום יקר ביד משמונה בחינם, בראש. בגלל שזה האלבום המודפס הראשון שעיצבתי, העדפתי לשלם הרבה על נוחות, שהתבטאה במהירות עריכה. לא רק הממשק של Montage, אלא גם האתר שלהם ואפילו המיילים שלהם היו מעוצבים ויפהפיים. כשהאלבום הגיע (תוך שבוע!) הוא גם היה ארוז בשלמות, והמכתב המצורף היה מעוצב אף הוא לכדי שלמות. התעלפתי גם מהאתר של Artifact Uprising היקר יותר (המלצתה של שלי גרוס), והזמנתי מהם לוח שנה מקסים, אבל חייבת לומר שהחבילה היתה פחות מרגשת.

הפער בעיצוב האתרים וחווית המשתמש בארץ ובחו"ל קצת עצוב בעיני. בעיקר כשזה עסק אינטרנטי שעושה רושם שהולך לא רע. תראו למשל כמה פשוט עיצבו כאן את הדגמת הגדלים השונים של האלבומים (כי מי באמת יודע להעריך כמה זה 25X25 ס"מ? אפילו אני לא)

aup

כמה פשוט להמחיש גודל! עיצוב יפה של אתר נוח, Articraft Uprising

וכך נראה המייל שבישר לי שהחבילה בדרך

mail

מיתוג ועיצוב נכון, מהאתר ועד המיילים. תענוג.

מכס בשיטת "מצליח"

אם אתם מדפיסים בחו"ל, קחו בחשבון שחבילה שעלותה מעל 75$ (כולל משלוח!) תחוייב במכס, ואתם עלולים למצוא עצמכם, כמוני, משלמים 290 שקלים דמי שחרור מהמכס, בדיקות שקר-כלשהו לחברות השילוח, שמחליטות על תעריפים וגובות מה שבא להן.

טיפ אישי: אם לא מדובר בתרופות מצילות חיים, אל תחששו לסרב לקבל את החבילה. יש מצב שכמה ימים אחר כך היא תנחת על סף דלתכם בחינם. ידידתי אסתי סירבה לקבל את החבילה בשל המכס הגבוה, כתבה למונטאג', הם הדפיסו לה את האלבום מחדש ללא חיוב, ושלחו לחבר באמריקה, ששלח לה לארץ בשליש מחיר. אז אם מדובר בחבילה יקרה, אולי עדיף למצוא דרכים זולות יותר לשלוח אותה לארץ. ואולי פשוט חברות בארץ ישפרו את הממשקים שלהן ואת איכות ההדפסה.

ועוד הפתעה נעימה לסיום: בהזדמנות הזו למדתי גם מה זה 'פורזץ' – "נייר הבִּטנה המצויר ומודבק לכפולה הפותחת הראשונה (וכמוה גם לאחרונה) של ספר עם כריכה קשה" (לקוח מהאתר של בצלאל) – באלבום כריכה פנימית שמורכבת מכל התמונות שבו, באפור.

forzats

פורזאץ אישי! Montage

אם אנחנו כבר בהמלצות אישיות, אז את צילומי המסך בפוסט הזה עשיתי בעזרת התוכנה המעולה Greenshot , שממש הקלה על חיי, אותה הכיר לי ידידי היקר דן. לנצח אסירת תודה!!

מקווה לדגום בקרוב את צילומי בר המצווה של הבן שלי (עלי להספיק לפני בת המצווה של הבת שלי!) ולדווח איך ייצא! אשמח לשמוע את ההצעות שלכם לעריכה מוצלחת של אלבומים, ולשמוע על ממשקים שווים וחוויות טובות!

לפני שבוע וקצת חזרנו מחופשה משפחתית בצפון איטליה. למעט חופשה אחת בפריז לפני 6 שנים, הטיולים שלנו עם הילדים היו תמיד בסגנון שבוע רביצה משותפת, בעדיפות ליד חוף. בפריז היינו בעיקר מתוסכלים: חששנו שהילדים ישחיתו את הדירה שגרנו בה, דאגנו שיפדחו אותנו במטרו או ברחוב עם המחסור שלהם בנימוס אירופאי, ראינו את כל הדברים שרצינו לעשות ולא יכולנו עם ילדים (מסעדות, שופינג, תערוכות מסוימות) וכן, הם נהנו, אבל באותה המידה בה היו נהנים על החוף בסיני. בעצם, אולי טיפה פחות. את הנסיעות האירופאיות שלנו שמרנו להרכב יחיד או זוגי, עם חברות או עם בן-הזוג, ואני מודה שעד היום אני מתבוננת במשפחות שנוסעות לאירופה עם ילדים קטנים בתערובת של הערצה ורחמים.

מונטה באלדו צפון איטליה

על פסגת מונטה באלדו

אבל עכשיו הם גדלו, ונסענו לשבוע בצפון איטליה, טיול כוכב שהבסיס שלו באגם גארדה, למה שיצא החופשה המשפחתית הטובה ביותר שלנו. יותר משמעניין אותי לכתוב טיפים לטיול בצפון איטליה עם ילדים מתבגרים (על הסף), מעניין אותי להבין מה הפך את הטיול הזה למוצלח כל כך.

לוקיישן לוקיישן לוקיישן

אין מה לומר, ואני לא לבד בכך: איטליה, והצפון שלה בפרט, פשוט מהממת. אנחנו התאכסנו בכפר נופש בדרום מזרח האגם, שתי דקות מהאוטוסטראדה, ומשם אפשר לצאת למקומות שונים מאד: ערים עתיקות וגדולות (ורונה וונציה) שחיה באגם, שמציע סוגים רבים של ספורט מים, עיירות ציוריות עם סמטאות וטירות (הכל), וטבע עוצר נשימה (בעיקר בצפון ובאגמים מסביב). אין על האיטלקים, הם טובים בהכל: אוכל, אמנות, אופרה, מכוניות, אופנה, אדריכלות, מה לא. טעים שם ונעים שם וכולם נחמדים והשפה, הו השפה שלהם. כך שנתוני הפתיחה מעולים.

sirmione, טיול בצפון איטליה עם ילדים

סירמיונה Sirmoine משיט באגם. מים נהדרים וקרים.

Lago di Tovel, אגם טובל בדרום הדולומיטים

על קו החוף ישחקו הילדים. Lago di Tovel, אגם טובל בדרום הדולומיטים

לעשות מעט, להספיק הרבה.

הצטיידנו בספר של "המשפחה המטיילת" לצפון איטליה, שקריאה בו הסבה לי בעיקר עונג רב על שאין לי, ולא יהיו לי פעוטות בעגלה, ילדים רעבים ובוכים, תינוקות ששונאים לנסוע באוטו. לא בנינו ימי טיול לפי המלצות הספר- ימים אחדים מכילים את מה שאני הייתי מספיקה בשבוע. עם זאת, הספר מכסה בצורה מקיפה ונוחה המון מקומות שכדאי להיות בהם באזור. למדתי ממנו על האזור של אגם גארדה ואספתי מידע מהאזורים הסמוכים אליהם רצינו להגיע. גם בעידן בו רוב הטיול מתוכנן על המחשב אני מוצאת שהכי מרגיע זה לטייל עם ספר ביד, עדיף בעברית.

כאמור, בחרנו יעד אחד לכל יום, ומראש הגדרנו אותו כ"טעימה". אנחנו בחופשה, והמילה "צריך" או "חייבים!" לא נכנסת ללקסיקון (בכלל, מילה שמקפיצה אותי בכל הקשר, ואני משתדלת לבדוק את נחיצותה תמיד). החופשה היתה שילוב של לעשות ושל לא לעשות: למרות האיומים שלי שנקום בשש בבוקר כדי להקדים את (התור לרכבל, הפקקים לונציה) קמנו בתשע וחצי, זזנו לאט והספקנו המון. לא התבאסנו על מה שלא הספקנו, אלא שמחנו בכל מה שכן ראינו: כי לראות את הכל אף אחד לא יכול אף פעם.

טיול משפחתי לצפון איטליה. ונציה

ביציאה מתחנת הרכבת של ונציה. טעימה נהדרת של העיר.

tovel אגם צפון איטליה

חייבת את התמונה הזו של האגם. כל התמונות צולמו בנייד שלי, LG

הרצון שלי, הרצון של כולם. דיוק והקשבה

המדריך המליץ, בצדק, שהילדים יקחו חלק בתכנון הטיול. לא השליתי את עצמי שזה יקרה (מה שחסר לילדים שלי זה בעיקר האמא הזו, שתחנך אותם כך), אבל הם עברו בחטף ממש על ההמלצות, והובטח לכל אחד שיקבל את מה שהוא רוצה: הבת שלי בחרה את גרדהלנד, והבן שלי את ונציה (עליה לא התכוונתי לוותר בכל מקרה). אחרי היום הראשון בורונה, בה נחתנו, גילינו שמתקיים בעיר פסטיבל אופרה, ודני רצה ללכת לראות אופרה באמפיתיאטרון המרשים, השלישי בגודלו בעולם (25 אלף איש נכנסים בו!). אני הכי רציתי להגיע לאגם טובל, בדולומיטים, אותו מצאתי בתמונות של גוגל, וידעתי שאני רוצה לישון שם לילה, כי לא מתאים לי נסיעה של יותר משעתיים לכל כיוון (כלומר יום עם 4 שעות נסיעה לפחות. נראה לי לא כיף בכלל). אז יצאנו לטיול של 7 ימים עם 4 יעדים ברורים והמלצות מסביב. כל אחד ידע שהוא יקבל את מבוקשו, ושהאחרים גם. לא היו התעקשויות או מלחמות וכולם היו ברורים מאד ומרוצים מאד.

verona, טיול בצפון איטליה, אופרה בארנה של ורונה

אופרה בארנה של ורונה. כרטיס ב24 יורו.

Lago di Tovel, הבחירה שלי

Lago di Tovel, הבחירה שלי

פקקים של קיץ – שמש של אחר הצהרים

היה לנו יותר מזל משכל, אבל במקום להיתקע בפקקים של הבוקר, ולמרות האיומים שלי ש"מחר קמים בשש! יוצאים בשש וחצי!!", יצא שקמנו מאוחר, אכלנו לאט, ויצאנו אל הדרך לפחות פעמיים סביב 12 בצהרים. נכון, המחיר היה להפסיד את הארוחות השוות במסעדות (כי באיטליה אוכלים עד שתיים וחצי גג והולכים לישון. כמו שצריך), אבל זה איפשר לנו לדלג על הפקקים, על שעות עומס החום והתיירים של יולי, ולטייל בעיקר בשעות אחר הצהרים ועד הלילה. חזרנו כמעט כל לילה בחצות.

כמה דוגמאות ללמה זה מוצלח:

בגרדהלנד המחיר יורד בשעה 18:00 מ-31€ לילד ו-€36 למבוגר (!!) ל-19€ לכולם, ופתוח שם עד 23:30. פחות תורים, פחות חם.

בונציה אין צל. השמש קופחת, והרכבות (נוסעים עד Mestre וממשיכים משם ברכבת בעלות של 1.50€) פועלות עד 22:30 בערך. מגרשי החניה בונציה יקרים מאד (35€ ליום) ולכן זול יותר לחנות במסטרה הסמוכה ולקחת רכבת. מוזיאונים, בנייני ציבור וחנויות נסגרים לקראת שבע בערב, אבל תוכלו להתחיל בזה ולסיים בשיטוט בסמטאות, כשכבר יש בחלק מהן צל.

טיול עם מתבגרים לצפון איטליה. ונציה

שקיעה בונציה. לטייל בקיץ באיטליה כשפחות חם.

ביום השני של הטיול נסענו לצפון האגם. כאן לא היה לנו מזל או שכל, כי זה היה יום ראשון, כלומר יום החופשה של האיטלקים. זחלנו בפקקים מייאשים עד שהחלטנו פשוט לעצור איפה שאנחנו, כי גם הדרך מספיק מהממת, והגענו לאחד המקומות היפים ביותר בטיול:

nago צפון אגם גרדה. טיול לצפון איטליה

על ספסל מול האגם. הנוף מצפון אגם גארדה, NAGO

ומשם המשכנו לנסוע דרומה, בתקווה לעצור לאכול צהרים. כמו שקורה ביום ראשון – חניה לא מצאנו, ועברנו עיר אחרי עיר, עד שמצאנו עצמינו במקום אליו תכננתי להגיע למחרת: מאלצ'סינה. הסתובבנו בעיר (סמטאות ציוריות, מבצר על גדת האגם, כרגיל) ופתאום הבנתי שזה בדיוק הזמן להגיע לרכבל שעולה להר, מונטה באלדו, עליו קראתי סיוטי תורים ארוכים מדי. הגענו לשם בערך בחמש, עלינו, וירדנו בקרון האחרון שיוצא מההר בשעה 18:45. למטה לא היה תור בכלל, למעלה היה תור קצת ארוך, אבל למי אכפת, עם נוף כזה ובשעה בה כבר קריר!

טיול לצפון איטליה, אגם גארדה ומונטה באלדו

שמש של אחר הצהרים במונטה באלדו. מכאן קופצים המצנחים! Monte Baldo

גם ביום הראשון שלנו טיילנו עד הלילה, בסירמיונה, בדרום האגם, בשעה שנעים יותר להיות בחוף, בסירה או במסעדה.

דרום אגם גארדה, טיול עם ילדים לצפון איטליה

שמש של ערב בסירמיונה. Sirmione, דרום אגם גארדה

נראה לי, שגם העובדה שלא היינו בשום עיר גדולה עם פיתויי ה"תקני לי" הקלה עלינו- ופגשנו חנויות מפתות רק במדרחוב של ורונה. השאר היו חנויות מזכרות קטנות, שהסכמנו להן מראש כמעט בלי הגבלה. המועקה של "לא" בהחלט שווה 3 יורו לכמה מגנטים לחברים. הטיולים הכי יפים שלנו היו בטבע, בהליכה היפהפיה מסביב לאגם טובל, בטיול בהרים בעיירת הסקי מדונה די קמפיליו, ועוד.

חופשה משפחתית בצפון איטליה, רונית כפיר

פרחי קיץ משגעים על הפסגות. מדונה די קמפיליו

זמן זוגי

בחופשה משפחתית? כן, גם אותנו זה הפתיע. סטאראט אפ! משאירים את הילדים לבד במלון, ויוצאים בערב לבד. הספקנו קצת שופינג, כוס יין ונשנוש קל במסעדה, לפני אופרה מהממת בארנה של ורונה. לילה אחרון של הטיול – שנינו לבד. שני לילות לפני כן קיבלנו בהפתעה שני חדרים במלון בדולומיטים במקום חדר לארבעה, וזכינו לעוד לילה מפנק. מומלץ בחום! אם אתם יוצאים לחופשה משפחתית עם ילדים קטנים או גדולים בעיר – ממליצה להזמין מראש בייביסיטר לערב אחד או שניים (מקווה עבור חברתי בלונדון שהצליח לה) וכך אפשר גם לעשות דברים של גדולים, או סתם דברים לבד. זה כיף.

כן, יש לו עיניים מהממות.

כן, יש לו עיניים מהממות.

כמה טיפים לסיום:

כסף קטן – על כל דבר משלמים: נסיעה בכביש המהיר, מדחנים, חניונים, שירותים, מזכרות, כרטיס רכבת, טיפ. אם יש לכם מטבעות של יורו מהבית – תביאו.

גלידה – כל יום, בכל מקום. אפשר להחליט מראש שהילדים מחליטים מתי ואיפה אוכלים גלידה. שווה להקשיב להם.

קרם הגנה וכובעים – השמש קטלנית (ואתם לא שבדים חסרי אחריות) ולא בכל חוף (רצועת אבנים ברוחב של יותר מ-50 ס"מ) יש צל. למעשה, ברובם אין.

גרדהלנד היא הגיהינום: אם אינכם חובבים מושבעים של פארקי שעשועים, באמת שאין לכם מה. מתקנים נחמדים, כשלכל אחד דבוקה חנות נושא בגודל של 300 מ"ר ומסעדה בגודל של 500 מ"ר. בין המתקנים פזורים עוד המון מתקנים קטנים, שישאבו מכם עוד -5€ בכל פעם. אם חייבים – אז בערב. שמעתי דיווחי זוועות על החום והצפיפות במהלך היום בקיץ. בהיותי לא חובבת פארקים ואטרקציות משום סוג, לא בדקנו אף פארק אחר באיזור (פארק מים, סעודות אבירים ושלל דברים שלא דיברו אלינו).

מים – שימו לב שאתם קונים בקבוקים שאינם מוגזים – זו ברירת המחדל של האיטלקים. קנו Naturale ולא Frizzante. במסעדות, למרות חוסר האקולוגיות שבדבר, תמיד שותים מים מבקבוק זכוכית. יש יפים מאד ששווה לקחת הביתה.

HERE – אפליקציית הניווט שהשתמשנו בה. טענו את היעד לפני היציאה וניוונטו אופליין רוב הזמן, מאד נוח, למרות שבערים גדולות השילוט מספיק. שימו לב בנקודות התשלום של האוטוסטראדה לא להיכנס לנתיב של המנויים. בלי לחץ, זה עולה בין יורו וחצי לעשרה, ולמרות שזה (כמו רוב הדברים באיטליה) מדבר איטלקית, לוקחים כרטיס כשנכנסים ומשלמים בנוחות ביציאה. הנה המסלול שלנו, מתוכנן לאחר מעשה (שתי לחיצות יגדילו לכם את המפה):

טיול משפחתי בצפון איטליה

7 ימים בצפון איטליה, בלי מרחקים גדולים

אסיים בתמונה של תריס ונציאני בונציה, ווילון רומאי לידו. שתהיה קצת תרומה לעיצוב פנים:

וילון רומאי! בונציה! חופשה משפחתית בצפון איטליה

וילון רומאי! בונציה!

venezia_blind תריס בונציה. חופשה משפחתית בצפון איטליה

תריס ונציאני! בונציה!

זכינו במזג אוויר קייצי נפלא במשך שבעה ימים, אך שמעתי שאירופה החמקמקה עשויה להפתיע בגשם ביולי אוגוסט, ושבהרים למעלה קר ממש. אז קחו מעיל דק, כזה שלישראלים אין.

בסימן הצלחת הטיול הספקתי לחזור ותוך יומיים להכין אלבום יפהפה עם הצילומים, אבל על כך, אני מקווה, בפוסט הבא!

אולי ראיתן בפייסבוק שלי או שמעתן ממני – לפני עשרה ימים התפרסם ראיון שערכה איתי אפרת אהרוני במדור "חדר משלך" בשבועון "לאשה".

מאושרת. לא מושלמת. למשל הלק..

מאושרת. לא מושלמת. למשל הלק..

הראיון שימח אותי מאד, הביא את קולי ומחשבותי באופן המדויק ביותר שיצא לי לקרוא בראיונות המעטים שערכתי עם השנים. אני חושבת שזו תוצאה של מראיינת טובה, קשובה ואוהדת, שישבה לפני הראיון בהרצאה השניה שלי בבית טמבור, ושל הדיוק אליו אני מצליחה להביא לאחרונה את המחשבות שלי ואת המטרות שלי.

אני שמחה להביא בפניכן את גרסת הPDF של הראיון, שתוכלו גם אתן לקרוא אותו.

כמה הערות ועדכונים קטנים על הכתבה:
הכותרת – את הכותרת בוחרת העורכת, והרבה אנשים, שלא קראו את הכתבה עצמה, הגיבו רק אליה. לדעתי זו אחלה כותרת, אגב. לקחת קטע של שיחה (מסרטון יוטיוב שלי, למעשה) ולהפוך אותו למשהו מסקרן.

בקשה להתקבל – התקבלתי לתכנית עליה אני מספרת בראיון, ואני מקווה מאד לספר לכם עוד על זה בשנה הקרובה! הנה לינק למסמך שאני גאה שכתבתי, על תהליך כתיבת הבקשה להתקבל. הוא האיר לי התנהגות נשית שמספיק לשים לב אליה כדי להתחיל לשנות אותה. הוא נכתב עבור פרויקט של ליאור פרנקל על "הרגלים משני חיים", ואני שמחה שהוא עזר לי לתמצת את החוויה.

קורות חיים – אחרי שהשעו אותי מגלי צה"ל לשלושה חודשים, לא עזבתי. לא הציעו לי לחזור לשדר, אלא לעבוד במחלקת האינטרנט של התחנה, תחת אחד, גידי אורשר. לכן "עזבתי". מצחיק ועצוב איך הגלגל מסתובב לו, עכשיו גידי מגלה מה זה לעבוד במקום שלא מגבה אותך מול כוחות מאיימים. מוסיפה, למקרה שאתם לא יודעים, שהבלוגים שאני מתחזקת הם כאן וב XNET.

tur

אם הראיון הזה יצר אצלך סקרנות ורצון לשינוי – אשמח לראות אותך באחד המועדים החדשים של ההרצאות שלי לעצמאיות. בתאריך 27.7 אני מגיעה לחנות קסטיאל AS IS בראשון לציון, ואחרי זה עוד שני מועדים בתחילת ספטמבר, עד אחרי החגים.

שיהיה סוף שבוע נהדר!

מזל שעל פוסטים של נסיעות לחו"ל יש התיישנות- עבר חודש מאז שחזרתי מסופשבוע בלונדון, ואם לא אכתוב עכשיו- מי יודע אילו עוד שינויים דרמטיים יחולו בעיר, שלא מחכה לי, ובעצם לא מחכה לאף אחד. אז הנה אני מסכמת ביקור של ארבעה לילות וארבעה ימים שלמים בפוסט, גם כמדריך נסיעות קצר וחובבני וגם מתוך רצון לתעד כמה חוויות ותובנות קטנות וגדולות מהביקור הזה.

gallery_dan

הגלריה הלאומית, לונדון. לא רק יצירות מופת, אלא גם השראה לעיצוב פנים.

קודם כל – הכירו את האפליקציה החדשה שתלווה אתכם בטיולים: Citymapper. חובה. היא זמינה להורדה בחינם ומכסה כבר כ-32 ערים גדולות בעולם. היא נוחה לתפעול, מארגנת לכם הגעה לכל מקום בכל אמצעי תחבורה, ואפשר לשמור בה מסלולים גם אופליין. יש בה מפות ומידע על כל רשתות התחבורה, כולל רכבת תחתית, אוטובוסים, מוניות, אופניים, רגל וUber. היא נוחה וחכמה: כשנסענו בטיוב, למשל, היא אשכרה נתנה לי התראת רטט לפני התחנה בה הייתי צריכה לרדת. תוכלו לדעת כמה זמן תיקח כל נסיעה, כמה תעלה ואפילו כמה קלוריות תשרפו, אם זה מעניין אתכם.

איך להגיע מהמלון למסעדה מומלצת, כל הדרכים. citymapper

איך להגיע מהמלון למסעדה מומלצת, כל הדרכים. citymapper

תכנון טיול קצר

בשנים האחרונות אני משתפרת בתכנון טיולים קצרים לערים גדולות באופן שמתאים לי: יעדים מוגדרים מראש בשילוב של שיטוט מקרי והרפתקני, עם מינימום נפילות קולינריות. שיטוט ברחובות והכרת שכונות חדשות תמיד תהיה מרתקת, אבל לא מתחשק לי ליפול על מסעדות תיירים גרועות כשאני בחו"ל, אז בזה אני משקיעה במיוחד. אני אוספת המלצות מחברים ומהרשת, מסמנת לי מראש במפות גוגל (בעיקר מסעדות), וקצת לפני שאני נהיית ממוטטת מרעב אני בודקת מה נמצא בקרבת מקום. את רוב המקומות שרציתי לבקר בהם שמרתי ב-Citymapper וזה מאד הקל על ההתמצאות שלי.

בשלוש השנים האחרונות יצא לי להיות פעמיים בלונדון, אחרי היעדרות של 16 שנה. הטעימה הראשונה היתה מתסכלת בעיקר – חורף, ביקור קצר מדי ועיר עצומה מדי (ועדיין, הספקתי לראות המון חנויות מעוצבות). חזרתי בתחושת רעב עצומה. בנסיעה השניה היה קיץ והספקתי לא מעט אחרי העבודה עם טמבור, עם תחושת התמצאות ברורה קצת יותר. חזרתי בתחושת שובע קלה, כזו של מנה ראשונה, שיכולה כבר להמתין למנה העיקרית. הפעם ממש ידעתי לאן אני נוסעת ומה אני רוצה לעשות, מפני שבעיקר תפרתי ביקור לבעלי, שלא היה בלונדון עשרים שנה, עם מטרות ברורות מאד: כמה שיותר מוזיאונים, מחזמר אחד, מסעדה אחת שווה ועוד כמה נחמדות. הספקנו 5 תצוגות בארבעה ימים, ונהננו מאד משעות האור, שאיפשרו לנו לשוטט עד שמונה תשע לפחות (ואז לחזור למלון, להתאושש ולצאת). חזרנו שבעים, ומחכים לעוד.

הזמנתי מראש כרטיסים למחזמר Book of Mormon וכל כך נהננו, שמעכשיו לא תהיה נסיעה ללונדון בלי מחזמר או הצגה. אגב, עד אוגוסט רצה הפקה של רומיאו ויוליה בכיכובם של לילי טיילור (ליידי רוז מאחוזת דאונטון, נטאשה במלחמה ושלום) וריצ'ארד מאדן (רוב סטארק ממשחקי הכס) בתיאטרון של קנת' בראנה. תאמינו לי, שקלתי לטוס במיוחד.

מקום מפחיד ביציע, The Book of Mormon מחזמר

מקום מפחיד ביציע תלול, The Book of Mormon מחזמר

מוזיאונים בלונדון

בביקור הזה שילבנו את הקלאסיקות – הגלריה הלאומית, המוזיאון הבריטי וגלריית הפורטרטים הלאומית עם קלאסיקה מודרנית – הטייט מודרן בגדה הדרומית וביקור בגלריה סאצ'י, שכמעט תמיד מוצגים בה דברים מעניינים. בלונדון תוכלו למצוא הכל לכולם. מאוהבי מנגה לאוהבי ספרים, מחובבי סטנד אפ לחובבי בלט קלאסי. אל תנסו לנגוס בהכל: אין לכם סיכוי. אם אתם מבקרים בה בפעם הראשונה, צאו מנקודת הנחה שזו טעימה ראשונה, שחייבות יהיו להגיע עוד ממנה, ונסו לחשוב במה באמת הייתם רוצים להתמקד. אל תתפזרו יותר מדי. ממליצה מאד לקנות לפחות כרטיס אחד שווה לערב אחד של משהו שאתם אוהבים, כדי לטעום קצת מהשפע התרבותי הפסיכי של העיר.

גם במוזיאונים אי אפשר להספיק את הכל: הרגל חכם שאימצתי מבעלי הוא לשכור מדריכי שמע במוזיאונים הגדולים. כך תפרנו את המוזיאון הבריטי העצום מחלל לחלל, מספיקים להציץ באבן הרוזטה, מומיות מצריות מלפני אלפי שנים,פסלים הודים, תחריטים אשוריים, כדים סיניים ומה לא, לומדים ושומעים עליהם, ופוזלים ימינה ושמאלה לתצוגות הענק מסביב.

גם במוזיאון הבינו שלסדר לפי צבע על רקע שחור זה הכי שווה.

גם במוזיאון הבינו שלסדר לפי צבע על רקע שחור זה הכי שווה. חרסינות סיניות עתיקות בשלל צבעים.

מתוך שתי הארוחות המוזמנות מראש, הצלחנו למצוא מועד לארוחת בוקר בוּוזלי, The Wolseley, שאת הספר שלה קיבלתי במתנה מלקוחה אנגליה שהשביעה אותי לבקר שם. מסעדה ותיקה עם עיצוב בסגנון גרנד-הוטל, שירות חלומי ואוכל מוקפד תמצאו שם, וגם תוכלו אחרי זה להציץ בחלונות הראווה של המיוחסים והעשירים על רחוב פיקדילי. משם אפשר להמשיך ל National Gallery (על פי Citymapper – 15 דקות ברגל, 59 קלוריות…). לא לפספס את חלונות הראווה של הכלבו פורטנם ומייסון (טיפים לפיקניק בתנאי שמיים אפורים כאן).

The Wolseley- פאר הממלכה

The Wolseley- פאר הממלכה, מבט מבחוץ. צילום: Nick Ingram.

גרנד קפה עם גרנד מחיר. טוב שהפאונד חלש. The Wolseley מבט מבפנים.

אגב, "האחות הגדולה" של אותם הבעלים היא מסעדת The Delaunay, בסגנון גרנד הוטל הונגרי. כדאי.

החתיך שלי בווזלי. הוא חושב "אני לא מאמין ששילמנו כל כך הרבה, זה אפילו לא היה לי טעים". אבל אני נהניתי.

החתיך שלי at the Wolseley. אפשר להסתכל גם על העיצוב.

אחרי ארוחת הבוקר המשכנו אל ה-National Gallery עוצרת הנשימה בכיכר טרפלגר, בה מוצגות מאות יצירות אמנות קלאסיות (רפאל, קרוואג'יו, טיציאן, רמברנדט דרך טרנר מונה, ואן גוך ועוד) בחללים יפהפיים צבועים בצבעים כהים, מרוצפים באבנים מלאכת מחשבת תחת חלונות עליונים עצומים ויפהפיים. ראבאק, מצאתי את עצמי בוהה בגרילים ברצפה. גם שם שכרנו מדריך אודיו ועברנו כמעט על כל המוצגים. המשכנו משם לגלריה סאצ'י, לראות את התערוכה המהממת Exhebitionism של ה Rolling Stones, שם אפשר לראות, לשמוע, לגעת, ובסוף גם לרקוד.

national_gallery

ארוחת ערב באמאוס, 1601, קרוואג'יו. בגלריה הלאומית בלונדון

rolling

קיר הסלפי לפני היציאה מהתערוכה. תתכוננו לשופינג

הביקור השני (ראשון מבחינה כרונולוגית) במסעדה היה ב-Yauatcha. מבט חטוף בבלוג/מגזין של המסעדה יסביר לכם למה כדאי להגיע אליה. במקרה שלי, מלבד האוכל המהמם, מה שהשאיר עלי רושם הם שלושה דברים: עיצוב התפריט, עיצוב כלי האוכל והמים בשירותים.

התפריט היה דוגמא מושלמת של עיצוב מינימליסטי ומצוין. אמנם מסעדות רבות עושות זאת, אבל כאן, ברגע שהעין נחתה על סימון ה- V הקטן של המנות הצמחוניות, קריאת התפריט פשוט זרמה. הפרופורציות והמיקום של הסימן הזה היו מושלמים:

כמה קטן ככה יעיל. סימון צמחוני בתפריט.

כמה קטן ככה יעיל. סימון צמחוני בתפריט.

כן, אני לא מגלה את אמריקה, אבל משהו בדיוק של המיקום והגודל אמרו לי שמדובר במקצוענים. זה התברר כמדויק כשנכנסתי לשירותים. הברז נראה כמו ברז קרים שיש בשירותי אורחים: אפשר לפתוח אותו רק לכיוון אחד. אבל המים שיצאו ממנו היו הפתעה: מים חמימים, בטמפרטורה מדוייקת ונעימה. זו בעיני דוגמא לחשיבה עיצובית מוצלחת: מדוע להוציא מים קרים מברז, כשברור לכולם שאנשים אוהבים יותר מגע של מים חמימים. רעיון פשוט שהוא פיצוח עיצובי מבריק. נדמה לי שנתקלתי בזה בעוד מקום אחר כך.

מלבד האוכל הנפלא, הכלים במסעדה שבו את הלב. זהו פרי עבודתו של המעצב התעשייתי הגרמני בודו שפרליין (Bodo Sperlein), שאל החנות שלו אסור בפעם הבאה שלי בלונדון (עוד 3 חודשים בדיוק, כן כן) ואתפלל שהפאונד יישאר חלש.. כמו שיתופי פעולה רבים שלו עם שפים (הוא אוהב את היצירתיות שלהם), גם הקולקציה הזות Blossom, נוצרה במיוחד עבור המסעדה, וכולה גוונים עדינים של ורוד, תכלת וכחול באפקט של גרדיינט (עליו אכתוב בקרוב ל-XNET) שיחד עם התאורה הממוקדת והעמומה במסעדה יוצר אפקט מהפנט ועדין.

עוד מקולקציית Blossom של המעצב בודו שפרליין.

עוד מקולקציית Blossom של המעצב בודו שפרליין. photo by Graeme Duddridge

Bodo Sperlein- Blossom Collection for Yauatcha

Bodo Sperlein- Blossom Collection for Yauatcha/ photo by Graeme Duddridge

וככה זה נראה במציאות, לפני האוכל. מהפנט.

וככה זה נראה במציאות, לפני האוכל. מהפנט.

אבל את הרושם הכביר ביותר מלונדון הותירה בנו התערוכה של מונה חאטום שראינו ב Tate Modern. חאטום היא אמנית לבנונית ממוצא פלסטיני, שעזבה ללונדון אחרי מלחמת האזרחים שם. התערוכה שלה מצליחה להיות אישית ופוליטית, מכמירת לב ומפחידה ממש בעת ובעונה אחת ובעיקר תקשורתית מאד. פעוט שצעד בתערוכה לפני עם אביו הגיב אל היצירות באותו האופן שלנו- בין אם זה היה פחד, סקרנות או חמלה. קשה לי לחשוב על מישהו שיישאר אדיש לתערוכה הזו. רקמה עדינה של שערות ראש על כרית, מול מיטת ברזל מנוכרת, מרחבים פרטיים מול מסעות עולמיים, עדינות מול קשיחות, יצירה מול הרס. תצוגה שגרמה לי לעמוד ולדמוע באמצע היום, באמצע החיים, עם המחשבות הקיומיות העמוקות והפשוטות ביותר שיש.

Objekt-2-Hatoum

כמה פשוט ככה גאוני. מפגש מטלטל עם אמנות עצומה. מונה חאטום בטייט מודרן

אילו הייתי צריכה למחוק את כל הנסיעה הזו ולהשאיר חוויה אחת שהפכה אותה לבעלת משמעות – הייתי בוחרת בשעה וחצי האלו בתערוכה הזו. התערוכה נמשכת עד 21.8. ממליצה בחום לראות את הסרט בלינק של הטייט. והנה עוד עבודה פשוטה ועוצמתית. מראה קטנה על הקיר, עליה חרוטות המילים:

YOU ARE STILL HERE

חייבת כזה בבית. You are still here

חייבת כזה בבית. You are still here

כשבועיים אחרי שחזרנו, נפתח האגף החדש במוזיאון היפהפה הזה, שנבנה בתוך תחנת כח ישנה בלונדון. האגף עוצב על ידי הרצוג ודה מרון, ומאפשר קיום של תערוכות גדולות ושונות מאלו של החלל הראשי. זה לבטח מצריך עכשיו לא חצי יום, אלא יום שלם של ביקור לאוהבי אמנות ואדריכלות. אפשר לעשות הפסקת צהרים בשוק האוכל הגדול (והקצת מסחרי, מה לעשות) Borough Market, שהן 12 דקות הליכה ברגל ו-46 קלוריות, על פי CityMapper.

ואני עדיין כאן. ולכן, גם אם מונה חאטום כבר לא תהיה, בעוד שלושה חודשים אני חוזרת ללונדון, לשבוע העיצוב. זה מה שעושה לי הכי טוב, ולכן עכשיו הוא הזמן לחזור לשם שוב. רציתי לקנות כרטיסים לעוד מחזמר, אבל חברתי לנסיעה פחות בעניין. אז אולי הצגה, או בלט, או קונצרט. או הופעת רוק. נמצא משהו.
והנה המפה שלי, עם המון סימונים לא ממש מאורגנים עדיין, לרווחת ציבור הקוראים!


אשמח לשמוע מכן תגובות והמלצות לקראת הביקור הבא, ואם טרם נרשמתן לעדכונים בבלוג, אפשר למלא פרטים במשבצת כאן למעלה בפינה ולהיות יותר בקשר!

נכון, אני כל הזמן אומרת שעם משפחה לא עובדים, ומספרת איך אפילו את הבית של אבא שלי השארתי לחברה לעצב, בתשלום מלא. אבל תמיד ישנו היוצא מן הכלל: זה היה פרויקט קטן של עיצוב חדר רחצה בלבד, ולא סתם – החדר בו אני התרחצתי כשהייתי ילדה, ועכשיו גרים בו אח שלי ומשפחתו. מדובר בלקוחות שסומכים עלי לגמרי, עם גישה קלילה, וגיסה עם טעם טוב מהבית. היה ברור שזה יהיה קצר, מהיר ומהמם.

IMG_8462

התכנון, בגלל צורתו המגבילה של החדר וגודלו הקטן יחסית, היה ברור ומובן מאליו כמעט, ואת בחירת החומרים וההשראה השארנו לדברים שנמצא בדרך. בתהליך בחירת החומרים עם לקוחות אני לא מתכננת יותר מדי: מכירה, מקשיבה, רואה ואז מצטרפת אליהם ובוחרים. במקרה הזה הכרתי מראש, אז פשוט יצאנו יחד לחפש. ואכן, מצאנו מיד: אהבנו מאד את הרצפה המצוירת בשחור-לבן שמצאנו בחזי בנק, התאמנו לה בריקים לבנים קלאסיים לקירות (לבן עם פאזה, גודל 7.5X15), שמענו בעצתו של יוסי לגבי הפרט המגניב בדופן האמבטיה וכדי לשבור את הלבן שעל הקירות, הוספתי פס אחד של בריקים שחורים לפני הקצה, אותו סיימנו עם אריח דקור, קרניז כזה (שימו לב, המחיר שלהם לפי יחידה, לא לפי מטר רבוע. כן, זה שווה את זה).

עיצוב חדר רחצה שחור לבן ירוק

תכנית חדר הרחצה.

באותם ימים כתבתי את הפוסט הירוק שלי והייתי מוקפת בירוק ביליארד-בקבוק-גלנפידיך הזה. כשגיסתי שאלה באיזה צבע יהיה הרהיט – הראיתי לה את הירוק הזה, וכמה יפה הוא עם שחור לבן. היא הסכימה מיד. היה צורך ברהיט כיור גדול, ומקום למכונת כביסה ומייבש. הכנסנו את הכל לאורך קיר אחד. במצב כזה צריך רהיט עם שני עומקים: עומק 50ס"מ רגיל לחלק של הכיור, ועומק 70ס"מ לחלק של המכונה, כדי להשאיר מקום לצנרת שמאחורי המכונה (מים, ניקוז וחשמל) וגם לדלתות ולצירים של הרהיט, שייסגרו ויסתירו אותה. למרות שאני לא מתה על הקפיצה הזו ברהיט, בדקתי ומצאתי וראיתי שזה לא סוף העולם. אפשר גם על הדופן להתקין מתלה מגבות אם רוצים. פתרנו אותה באלגנטיות ברגליים שתוחמות את הרהיט משני צדדיו, ונותנות לו מראה של שתי יחידות.

צילום: חגית גרוסמן

צילום: חגית גרוסמן לטורקיז האוס

את האופן בו אריחי הבריקים הונחו על דופן האמבטיה ציינתי גם בפריסה, עליה הקפדתי לעבור עם הרצף. פרט שהופך את כל דוגמת הלבנים על הקיר למגניבה יותר היא כמובן הרובה – החומר המחבר בין האריחים. עם רובה לבנה החדר היה נראה אחרת לגמרי, החלטנו ללכת על האופציה ה"נועזת" (כאלו אנחנו) של רובה אפורה. השתלם. (בשלב הזה רוב הקבלנים ישאלו אותך: "את בטוחה שאת רוצה ללכת על רובה אפורה? כולם עושים לבן? את בטוחה שלא לבן??" ובכן – כן. את בטוחה). שימו לב, שאם אתן בוחרות לרצף חדר באריחים קטנים (למשל יותר מגודל 30X30) זה מייקר את מחיר העבודה, כי הרצפים עובדים שעות רבות להרכיב כל אריח.

שחור לבן ירוק זהב, עיצוב חדר רחצה

פריסה של קיר חדר הרחצה. אמבטיה עם דוגמא ומגבות מאחורי הדלת.

על הקיר שממשיך את האמבטיה, מאחורי הדלת ובהמשך לה, ייעדנו למתלי מגבות. בבהלת האחסון, כשמתכננים רהיט כיור ארוך מקיר אל קיר, לפעמים כל הקירות נתפסים ולא נשאר מקום למתלי מגבות. זה חשוב, אז לא לשכוח.

לכבוד המיני-שיפוץ הוחלפו גם החלונות בחדר הרחצה ובחדר השירותים הסמוך. אין מה להכניס צבעים נוספים לסקלת צבעים ברורה כמו שחור-לבן-ועוד צבע דומיננטי.. לכן לחלונות נבחר שחור. ויתרנו על תריסים והלכנו על רשת: באמת שאין צורך בחושך בחדר רחצה. כדי שהמסגרת של החלון תשב יפה על הקיר (מה שנקרא "הלבשה"), המשכנו את חיפוי הבריקים עד לתקרה.

עיצוב חדר רחצה שחור לבן

דוגמא דקורטיבית על דופן האמבטיה. מגירת הכביסה המקורית נשארה.
ארון הכביסה המקורי נשאר. פרט דקורטיבי מסביב לאמבטיה. צילום: חגית גרוסמן לטורקיז האוס

אחרי סקלת הצבעים הפשוטה של שחור ולבן עם רהיט ירוק דומיננטי, חסרו לנו רק כמה נגיעות של זהב להשלמת המראה. כדי ללכת עם זה עד הסוף החלטנו לקחת גם ברז כיור מוזהב במראה קלאסי. את הברזים של האמבטיה, אגב, השארנו בכרום רגיל, משיקולי תקציב: ברזים מוזהבים ומיוחדים אכן יקרים יותר. ברזי האמבטיה אינם בולטים בחדר מפני שהם בתוך הנישה, והברז הבולט ביותר לעין הוא זה של הכיור בכל מקרה.

אבל ה-שיחוק של החדר הוא המראה המושלמת שגיסתי מצאה בטורקיז האוס. היה לנו ברור שאנחנו רוצות מראה מיוחדת עם מסגרת זהב. זו שנמצאה, התאימה בול לדוגמא של הרצפה!

IMG_8483

צילום: חגית גרוסמן לטורקיז האוס.

באופן טבעי, גם הידיות של הרהיט נבחרו בגוון עמום של זהב/נחושת. יש המון תתי גוונים ולא תמיד פשוט למצוא משהו זהה. בגלל שהארון מסתיר את מכונת הכביסה והמייבש, והדלתות נפתחות הרבה, חשוב שהידיות תהיינה לא רק יפות אלא גם נוחות.

IMG_8471

צילום: חגית גרוסמן לטורקיז האוס

את המגש היפהפה הזה, שעומד על המשטח דמוי האבן, עיצבה אמה של גיסתי (שבעת כתיבת שורות אלו חגגה יום הולדת בסטייל בסורנטו עם בנות המשפחה, אחחח צריך לדעת למי להיוולד). היאעבדה כמעצבת בקום-איל-פו, והכינה אותו בהוספה של צבע וגובלן למגש קיים שקנתה. היא עדיין לא יודעת את זה, אבל בקרוב גם אני אקבל אחד, לפי הזמנה.

kfir_detail

כדי לחסוך כאב ראש, בחרנו באותם חומרים קלאסיים גם לחדר השירותים הצמוד. אותה רצפה, אותם קירות עם ההיקף של האריחים השחורים שורה אחת לפני הסוף. במיוחד כאשר רואים את שני החדרים באותו המבט, זה הגיוני.

עיצוב חדר רחצה

צילום: חגית גרוסמן לטורקיז האוס

בעולם מושלם, בו יש לנו טיפה יותר סבלנות וזמן למדידות והתקנות, היינו מתקינות מדף אבן שחורה בחדר השירותים. אבל בעולם בו את גולה מהבית שלך ורוצה שהשיפוץ יסתיים, הלכנו על מדף עץ..

שחור לבן ירוק זהב, עיצוב חדר רחצה

צילום: חגית גרוסמן לטורקיז האוס

ועוד זווית משפחתית: שתי התמונות של המזוקנים (עם קקטוס בחדר הרחצה ופרחים בשירותים) הן חלק מהפקה של החנות מעפילים, מותג לייפסטייל לגברים מזוקנים ששייך ליונתן קרן, בן-דוד שלנו מדרגה שלישית (למעשה, אבא של סבא שלו וסבא שלי היו אחים!) ובן זוגו דורון בדוח, הראשון מנהל שיווק והשני מעצב גרפי, מוכשרים ויזמים חסרי מנוח! לא היתה שאלה לגבי מסגרות הזהב, וגברברי הבית יכולים להתנחם בזקנים הניבטים אליהם מהקירות, במקום אלו שחסרים במראה..

כאן תוכלו לראות את כל צילומי הפרויקט המקסים הזה (לירון אראל צילם) במלוא הדרם- הרבה גברים עם שיער פנים ופרחים. אם תרצו לרכוש את הצילומים תוכלו לשלוח ליונתן מייל (הכתובת בתחתית האתר), ובינתיים פנקו את הזקן שלכם במשהו מכאן. תגידו שאני שלחתי: רונית, הבתשלזיוההבתשליצחקאחשליונהאבאשליעקבאבאשלאמנוןאבא של יונתן.

עיצוב חדר שירותים, עיצוב חדר אמבטיה

דברים שרואים כשמסתכלים מקרוב.. צילום: חגית גרוסמן לטורקיז האוס

IMG_8499

זה היה סיור משפחתי קצר, ועכשיו אני צריכה לסגור את הדלת, ברשותכם. אם תרצו לקרוא מדריך דומה על עיצוב ארון בגדים, כולל תהליך תכנון ותכניות מפורטות, אתן מוזמנות לפוסט הזה. תודה על הליווי!

אתחיל בוידוי: אני בלגניסטית. יש לי בלגאן בראש ולרוב גם בלגאן בבית, בארון ובתיקים. גם כשמסודר אצלי, זה אף פעם לא נראה כמו מוזיאון (או כמו סטיילינג לבלוג עיצוב). החלטתי שאין לי יותר מה להסתיר. הנה, ראו בדיוק עד כמה.

כן, יש על מה לעבוד.

לעומת זאת, סדר עוזר לי מאד. סדר עושה לי סדר בראש, עוזר לי להתרכז, לארגן ולכוון את המחשבות שלי. התיקיות שלי במחשב, כמו הודעות הדואר שלי והיומן שלי (עליו אני מקווה לכתוב פוסט משלו יום אחד) מסודרים מאד. אבל גם אני, כמו רבות מחברותי, נמצאת במאבק מתמיד בבלגאן, מקווה ליום בו הכל יהיה מסודר. ולא, לא קראתי את "סוד הקסם היפני".

למעשה, הפופולריות של הספר ממחישה עד כמה כולנו חולות באותה המחלה, ותמיד ניתן להניח שכולן רוצות "להיפטר מהבלגאן". אפילו אני כתבתי על זה לפני ארבע שנים, כשנעמה סידרה איתי לראשונה (עם כמה טיפים לא רעים).

סידור חדר ארונות

ככה זה נראה בסוף

אני אומרת את זה שנים: רוב האנשים שמתחננים ל"עוד מקומות אחסון" פשוט צריכים להיפטר מ-80% מהג'אנק שלהם. אולי גם לכם אמרתי את זה פעם.

לפני שאצלול לתוך יומן סידור חדר הארונות הפרטי שלי, אשמח לעשות סדר בשני מונחים: סדר ובלגאן.

אז למה סדר זה טוב?

אולי זו שאלה מוזרה, אבל טוב מדי פעם להסביר לעצמי מדוע סדר הוא דבר טוב, שיש לשאוף אליו. אלו ההגדרות והמחשבות שלי (כמו רוב הכתוב בבלוג הזה…)

-סדר הוא כמו שקט – הוא מאפשר לראות דברים בבירור.

-סדר מאפשר לי תנועה נוחה בחלל וחוסך זמן. כן, עד כדי כך. כשאני יודעת היכן השרשרת שלי (קראו בהמשך על מפגש מרגש) אני לא אתרוצץ בכל הבית לחפש אותה.

-סדר מאפשר לי לתכנן, להעריך ולנצל יותר מהמשאבים שלי: אם יהיו לי 5 קערות בארון, שאוכל לראות ולהוציא בקלות, אשתמש בכולן. אם יהיו לי 30 בערימות או זו מאחורי זו – לעולם לא אגיע אל הרחוקות והתחתונות. כשהארון מסודר אני מבינה שיש לי עשרות שמלות אבל אף לא חולצת פסים אחת (סתם, יש לי 3).

-סדר הוא חסכוני וידידותי לסביבה

-סדר מאפשר נקיון: הרבה יותר קל לנקות רצפה שאין עליה דברים או מדף שאין עליו המוני חפצים קטנים. אם במקרה זה חשוב לך.

-והנה הציטוט של "מיס מינימליסט" שממצה את הכל כה יפה:

miss_minimalist

את הבלוג הזה הכרתי דרך רות פלמון, בכתה ברוח דומה. וכן, גם מיס מינימליסט כתבה ספר. לתקופה מסוימת הציטוט הזה היה תלוי מאחורי במשרד, אבל בשלב מסוים הרגשתי שזה עומד בסתירה גדולה מדי עם הבלגאן. נראה שכבר הרבה זמן הנושא פופולרי: כולנו בשגעת צרכנות: מצד אחד הקניות יביאו לנו אושר,מצד שני העומס יביא לנו את הג'ננה.

יאללה בלגאן – מפסיקות להתנצל!

הפסיקו להתנצל על הבלגאן. בבקשה. התנצלות, כך כבר למדנו, זה לעלובות. או לעצלניות. את לא רוצה להיות אף אחת מהן.

אם הבלגאן כל כךמפריע לך – די להתלונן ודי להתנצל – סדרי אותו וזהו. תקבעי, כמוני, עם חברה, או עם מומחית בתשלום, ותתלבשי על זה.

אם את לא מסדרת – אל תהיי עלובה – אל תתנצלי! השלימי עם זה שכך הם הדברים. הדיבור הבטל הזה לא ישנה כלום. להיות או לחדול: לפעול או לשתוק.

לאחרונה אני מתאמנת בלהחליף את "סליחה על הבלגאן", רוטינה אוטומטית שנשמעת מפי אשה שאי פעם פגשתי בביתה, במשפט: "זה הבית. הוא מבולגן". מצב נתון. אם ארצה מספיק – הוא יהיה מסודר. בנתיים: זה מה יש.

6

מורידה את בגדי הקיץ מהארון למעלה. כן, גם שם היה מבולגן..

כשאצלי הגיעו מים עד נפש, בעיקר בעונת המעבר, בה החורף והקיץ נערמים יחד על מדף קטן מדי, קבעתי עם נעמה. הרעיון לתעד את היום הזה בוידאו עלה בערך שניה לפני שהיא הגיעה, אבל לא ממש הייתי סגורה על זה, וכך יצא שאתן מקבלות סרטים בלי סטיילינג, בלי איפור או הכנה מראש (קצת עריכה אחרי) לטוב ולרע.. בפעם הבאה נשתדל יותר.

סדרו עם חברה

אני מאד מקווה שגם לך יש חברה כמו נעמה, למרות שאני בספק אם יש עוד כמותה: היא אנרגטית יותר ממני, תקתקנית, חדה, בעלת ראיה אסתטית מחד ותפיסה סופר-פרקטית מאידך. היא עזרה לי לסדר את הארון בשנת 2012, ואז למדתי כל מה שלא ידעתי על תחזוקת בגדים. כמו מה זה גולגולים..

1

הכל זרוק על המיטה. לפחות המיטה מסודרת!

למה עם חברה? כי רק כך תקבעו מועד ביומן ותפנו חצי יום (לא פחות, גם אנחנו חשבנו שייקח לנו שעתיים. פחחחח) אז זה קורה. זו צריכה להיות חברה שיודעת מה מחמיא לך, מכירה את הסגנון שלך, מתמצאת בסגנון העדכני (לי זה חשוב, נעמה גם צעירה ממני) ובעיקר – אחת שהשטיקים שלך לא עובדים עליה. חסרת רחמים. אני בדרך כלל בעד אנשי מקצוע בתשלום, אבל במקרה של ארון בגדים זה אינטימי יותר, וכשצריך למדוד כל בגד שני בשביל גזר-דין, ואת מסתובבת כבר חצי יום בבגדים תחתונים, עדיף חברה. לא, זה לא מתועד. לסיום – סידור ארון שלם זה המוווון עבודה. הרבה יותר קל ומהיר בשתיים.

נכנסות לארון!

עכשיו, קחו נשימה עמוקה והכירו את חדר הארונות שלי. יודעות מה? אני אקח.

**

זוכרות את המוט שהראיתי לכן בסרט? זו מסילה של וילון הזזה, שקניתי לפני שנה וחצי באיקאה בשביל להכין סוג של חזית למדפים הפתוחים, שיהיו מכוסים (גם בגלל ה"רעש בעיניים" בדרכנו לחדר הרחצה, וגם נגד אבק). אוקצור, המסילה הזו עומדת שם שנה וחצי, מפריעה לי, נופלת מדי פעם, ולא עלה על דעתי פשוט לקחת אותה משם למחסן. כי זה "ממש כל רגע" אני מתקינה אותה. עלק. בשניה שנעמה הציעה את זה הרגשתי כל כך מטופשת שלא חשבתי על זה בעצמי. זה פשוט היה תקוע שם כל כך הרבה זמן עד שלא שמתי לב יותר. בדיוק בשביל זה צריך זוג עיניים חדשות לסידור. וכמובן להקשיב לעצות שלה.

הכי שווה לעשות סדר בין העונות. העפתי את כל מה שלא לבשתי בחורף הזה, ונזכרתי במה שיש לי לקראת הקיץ. את הכל הוצאתי ועברנו אחד אחד, לראות מה נשאר. לא משנה כמה את "משחררת", תמיד מגיע הרגע הזה בו את מנסה לסנגר על סוודר מלפני 12 שנה שאת אוהבת, למרות שעמוק בלב את יודעת שעבר זמנו:

**

וישנים הבגדים שפשוט יצאו מהאופנה. חולצה שתלויה בארון שלי כי פעם אהבתי אותה, ואחרי ששנים לא לבשתי אותה, אני מעיפה בקלות, כי באמת למה?

"ראית את הסווטשירט הכחול הדהוי שלי?? נו, זה שקניתי בזארה ואהבת?" כמה פעמים במהלך החורף תהיתי לאן נעלם. עוד סיבה טובה לעשות סדר היא מפגשים מרגשים עם חברים ותיקים:

**

אל תיאחזו. תרגלו הרפיה.. בתור מי שלא מטיילת המון, לא האמנתי שאשכרה יצא לי המשפט הזה מהפה כדי לשכנע את נעמה להרשות לי לשמור חולצה שמאז שקניתי אותה, בטח לפני 15 שנה, לבשתי אולי שלוש פעמים, כשאני יודעת שיש לי אחרות שאני אוהבת יותר. בסופו של דבר, האינטרס שלי הוא שיהיו לי פחות בגדים בארון. שהבגדים שאני אוהבת יהיו זמינים ושמישים. כשיש פחות דברים – יותר קל לשמור על סדר! אבל התירוצים, הו התירוצים. מזל שלנעמה יש תשובה טובה לכל תירוץ:

**

אחרי שסיימנו לעבור על המקופלים עברנו לתליה. כבר כמה שנים שנעמה מלמדת אותי איך תולים בגדים על קולבים. כן, זו תורה שלמה. בארון שלי (בגלל שלא אני עיצבתי אותו) אין מספיק תליה ואין בכלל תליה גבוהה. השמלות הארוכות (וכאשה ארוכה יש לי לא מעט!) מתקמטות בקצה:

**

באותה נשימה אציין כמה "דא!" כאלה למקרה שגם אתן, כמוני, לא ידעתן את זה:

– בגדי טריקו, סריגים או בדים כבדים עדיף לא לתלות אלא לקפל: המשקל של הבד יעוות את הצורה של הבגד, או שהכתפיים יקבלו את הבליטות של הקולב.

– בקולבי פלסטיק תמיד בדקו, במקום בו נעמה תלתה את השמלה, שאין צ'ופצ'יקים קטנים וחדים בפלסטיק – הם מושכים חוטים והורסים בגדים.

-אל תתעצלו לכפתר חולצות מכופתרות, לפחות למעלה ולמטה.

– הטיפ הכי שווה: כל הקולבים באותו הצבע!! אין לך מושג כמה זה משנה את המראה של הארון.

– אם יש לך עודף קולבים- הוציאי קולבים ריקים ושימי במקום אחר. הם מצופפים את התליה, מפריעים ונראים רע. אצלי הם מונחים למטה, או בחוץ על חבל הכביסה (הדבר הקרוב ביותר לגיהוץ שיראו רוב הבגדים שלי).

– כל הקולבים תלויים בכיוון אחד – עם הקרס של הקולב כלפי פנים, כך שאפשר יהיה להוציא אותו בקלות. כן, זה נשמע פסיכי להקפיד על זה, עד שאת מתרגלת. שליפה מהירה, הכי שווה.

– כל הבגדים תלויים בכיוון אחד (כמו ספרים על מדף ספרים) כך שיהיה לך נוח "לדפדף" בהם.

final2

ממוין לפי צבעים, קולבים בגוון ובכיוון אחיד.

ואחרי כמה שעות ארוכות ומהנות מאד, הנה תוצאות סיום הסדר בחדר הארונות ומסר חשוב מנעמה:

**

כמו שנעמה אומרת, אחרי שהזזנו עוד כמה שקיות ש"רק" חיכו שאני אפרוק אותן או אקח אותן ליעדן הסופי, מצאתי באחת מהן קרדיגן דק שחיפשתי באביב, ושרשרת אהובה שחששתי שאיבדתי:

השרשרת של אושן, אהובתי.

השרשרת של אושן, אהובתי.

סידור צריך להסתיים בסדר.. לא בשינוע הבלגאן לחדר אחר. וזה לא פשוט.

וכן, אשכרה ספרתי כמה נשאר לי מכל דבר. למה?

כי הכמות צריכה להיות הגיונית. כל אחת וההגיון שלה: יחסית לכמות הימים בשנה, לכמות המקומות אליהם אני מתלבשת באופן שונה, לכמות הכביסות שלי בשבוע. עכשיו, כשאני יודעת שיש לי 45 שמלות, אני יכולה לבדוק אם אני באמת לובשת את כולן, כי מצד אחד זה המון, אבל מצד שני אני לא לובשת ג'ינס בקיץ. אלו שלא יילבשו השנה – יזכו לבית חם ואוהב במקום אחר בשנה הבאה. כשאני ממפה את מה שיש לי, אני גם יכולה לדעת מה חסר לי, או מה יילך טוב יותר עם פריטים חדשים, שאולי אקנה.

וזה בלי שנגענו בנעליים, בתחתונים, חזיות, גרביים, גרביונים (שומרת גם את אלו עם הרכבות…למה?), צעיפים, בגדי-ים, תכשיטים ועוד. אולי ניפגש ליום צילום נוסף. שם ודאי יהיו שאריות מעניינות.

כמה טיפים כלליים לסיום:

– ארונות פתוחים (כמו אצלי) זה באסה. הכתפיים של הבגדים והקולבים תמיד תופסים אבק. אין מה לעשות, אנחנו מדינה עם אבק. תמיד עדיף ארון סגור, זו לרוב שאלה של תקציב.

– מיון הבגדים יכול להיות לפי קטגוריות או לפי צבעים – בדקי אילו שיקולים את עושה כשאת בוחרת מה ללבוש. אני לרוב בוחרת לפי צבע או לפי דוגמא/חלק. אפשר לתלות יחד את כל החצאיות, שמלות, חולצות וכך הלאה. היצמדי לסדר שקבעת (אלא אם הוא מתברר כלא מתאים. אם כך- עדכני אותו).

– כלל סדר בסיסי – אל תתלי שני פריטים על קולב אחד, אל תניחי ערימה מאחורי ערימה. את חייבת לראות את כל מה שיש לך, אחרת פחות תשתמשי בזה.

-דרך טובה להיפרד היא להחליט מראש כמה פריטים מספיקים לך מכל קטגוריה: X שמלות, Y מכנסיים, Z חולצות. סביר שתגלי שיש לך פי שלושה מהכמות שהקצית לעצמך. יאללה ביי.

מה עושות אם אין מקום? מעיפות דברים. כן, יש לך יותר מדי בגדים.

אם תרצו לדעת איך מעצבות ארון או חדר ארונות – כתבתי על זה בפוסט "נכנסת לארון". וכן, יש קשר עצום בין תכנון ועיצוב חדר הארונות לנוחות ולשימושיות שלו. יש מצב שבקרוב אעצב את החדר מחדש, כשהדגש יהיה על החלפת הצדדים בין הקיפול (יותר מדי) לתליה (פחות מדי) וארגון המדפים ואולי מגירות. כשזה יקרה – זה יתועד!

הפוסט כתוב בלשון נקבה אבל מתייחס גם לזכרים. אנחנו התרגלנו? עכשיו תורכם.

דיבור בלשון נקבה

לאלו מכן שעוקבות אחרי בבלוג, אולי שמתן לב שבפוסטים האחרונים אני כותבת בלשון נקבה. אחרי קצת יותר מחצי שנה שאני מרצה בפני נשים עצמאיות, בהרצאות שאליהן הגיעו גם גברים, אבל אחד מתוך חמישים, השפה שגורה בפי בדיבור, והכתיבה כמעט קרתה מעצמה. אני יודעת שרוב הקוראות שלי הן נשים, וחלק מהנושאים עליהם אני כותבת קשורים לנשים, ולכן זה נראה לי טבעי. את הפוסטים האחרונים סיימתי באמרה: "הפוסט נכתב בלשון נקבה אבל הוא פונה גם לגברים. אנחנו התרגלנו? עכשיו תורכם". ובכן, באמת הגיע הזמן.

דיבור בלשון נקבה

גם נשים נוהגות, גם ילדות בדרך.

אני יכולה מה שאני רוצה

כמובן שאני זוכה פה ושם לשאלות ולמחאות. "אבל האקדמיה!" אומרים לי. ובכן, האקדמיה לא ממש מעניינת אותי. "ומה יקרה ביום שבו יותר ממחצית מהקהל בהרצאה שלך יהיו גברים? גם אז תמשיכי לפנות בלשון נקבה לקהל?" שאל אותי גבר מוטרד במסיבת פורים. ראשית – אני לא יודעת. זה יהיה מעניין. אבל עובדה היא שגם בחדר מלא נשים רוב הדוברים מדברים אליהן בלשון זכר, והן רגילות לזה. "אולי", אמרתי. התשובה שהקפיצה אותי היתה :"אבל את לא יכולה!".

"אני יכולה מה שאני רוצה!" שאגתי עליו בשמחה. כך באמת אני מרגישה בחודשים האחרונים. בהיותנו נשים, הפרפקציוניזם מונע מאיתנו פעמים רבות לפעול. אנחנו רואות כשלונות לפני שהם קרו, מכשולים שאולי כלל לא יופיעו. לא יזיק לנו קצת יותר להאמין שאנחנו יכולות. ובדיבור ובכתיבה, בטח אלו שיוצאים מפי על במה שהיא שלי – אני באמת יכולה מה שאני רוצה. וזה מה שאני רוצה:

דיבור בלשון נקבה

ברוכות הבאות לישראל. עולות חדשות

כי ברירת המחדל של השפה שלנו היא גברית. ובעוד שבמרחבים בהן שולטות נשים זה כבר נהפך מקובל (המורה לפילאטיס מדברת בלשון נקבה), אני נהנית לחשוב מה היה קורה, איזה עולם היינו בונות, אילו ברירות המחדל היו של נשים. כן, מרב מיכאלי כל הדרך – מדד העוני היה מדבר על עניות, החינוך היה מדבר על צפיפות תלמידות בכיתה, והשלטים היו אומרים לנו "עצרי" במקום "עצור", "האטי" במקום "האט" [הכניסו בדיחה סקסיסטית על נהיגת נשים כאן, למשל "האיצי!"].

וכי מה היה קורה? הגברים היו מבינים שהם אינם רוב, הגברים היו מבינים קצת יותר מה זה להיות שקופות, איך זה מרגיש לא להיכלל בברירת המחדל. רע לא היה יוצא מזה.

דיבור בלשון נקבה

מי מסיע יותר? אבא או אמא? דיבור בלשון נקבה במרחב הציבורי ישנה את תודעת כל הולכות הרגל.

דברו אלינו – חווית משתמשת שונה

חודש לפני יום האשה הבינלאומי, דפנה איזנרייך, סטודנטית לתואר שני במגדר ורכזת חינוך במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, פתחה את עמוד הפייסבוק "דברו אלינו", שקרא לגופי תקשורת ולכל מי שעומד מול קהל, לדבר בלשון רבות ביום האשה עצמו. ליוזמה נענו הרבה מאד גופים בתקשורת ובחינוך, ובבוקר שמונה במרץ מאזינות גלגלצ אולי לא ידעו להסביר מה נשתנה, כששמעו "בוקר טוב מאזינות. הפקק בו אתן תקועות נמשך חצי שעה". בחיבתי לקופירייט טוב, אהבתי מאד את השם, כי הוא אומר – אנחנו כאן! תראו אותנו, דברו אלינו. ההפנמה הזו של "יש נשים בקהל?" תעזור לכן לשנות את האופן בו אתן מדברות.

דפנה סיפרה לי על תגובה מרגשת במיוחד ממורה בתיכון, שהשתתף ביוזמה וכתב: "הבנות בכיתתי גבהו אתמול בכמה סנטימטרים בזכות היוזמה. זה פשוט מדהים מה שזה עשה. גם לבנים.. נראה לי שאתחיל לדבר גם וגם". היוזמה הזו מדגימה כמה כח יש לאשה אחת עם רעיון, ליצור שינוי אמיתי במרחב הציבורי.

וכך נראה המסך באותו היום באצטדיון טדי בירושלים:

דברו אלינו, דיבור בלשון נקבה

יאללה הפועלת! אצטדיון טדי במשחק של הפועל(ת) קטמון ביום האשה. דברו אלינו

שימוש בלשון נקבה יכול גם להביא לתוצאות חיוביות כשהשפה יוצרת חוויית משתמשת שונה. אם יש לך עסק שפונה בעיקר לנשים, למה לא לפנות אליהן ישירות? זהו היתרון והחסרון של השפה העברית. בעוד באנגלית הרבים תמיד יהיו גם רבות, בעברית אני צריכה לבחור למי אני פונה. כשהייתי מקליטה את ההודעות הקוליות שלי למוסדות מסוימים, הייתי משנה תמיד לשון יחיד זכר ללשון רבים ציווי. במקום "הקש 3" העדפתי "הקישו 3". אבל אז אנחנו מאבדות את הפניה האישית. כנרת יפרח מקדישה פרק בספר שלה, "מיקרו קופי", למה שהיא מכנה "האתגר הכי גדול של ממשקים בעברית- צורת הפניה למשתמש, או למשתמשת או למשתמשים".

אתרים אחדים כבר הבינו זאת, ובכלל, יש תחושה של התארגנויות נשיות ופמיניסטיות רבות ברשתות החברתיות (למשל העמוד של "אוטולה" שהתחילו לדבר אל נשים שרוצות ללמוד טיפול בסיסי ברכב) והנה חנות אונליין למכירת מוצרי קוסמטיקה ופארם לנשים, bela, מבקשת מהצרכניות שלה "הכניסי כתובת מייל" וגם "הרשמי". שורות אחרות יגלו לגולשת "מישהי מסתכלת על המוצרים האלו ממש כרגע". אבל בעמוד הבית עדיין מפורט ה"אני מאמין". וכן, אני חושבת שזה יכול יום אחד להיות "אני מאמינה". אמנם מאחורי האתר עומדים חברות יזמים גברים, אבל ייתכן שזה נכון לשקף לקוראות את מה שקורה אצלן בראש.

דיבור בלשון נקבה

עמוד הבית של בלה. פניה בלשון נקבה אל המשתמשת. דיבור בלשון זכר על המקימים.

אין לי ביקורת על בלה, האתר מקסים, וכבוד על האפשרות לרכוש מוצרים שלא נוסו על בעלי חיים בתור לשונית בפני עצמה. אבל צעד נוסף קדימה מבחינתי, יהיה כשאנחנו נלמד לדבר על עצמנו בגוף שני נקבה. האם יצא לכן לתפוס את עצמכן אומרות "אתם יודעים איך זה, אתה קם בבוקר, נכנס לאוטו, מבלה את כל הבוקר בפקקים, עד שאתה חוזר הביתה כבר לילה". במסגרת ה-אני מאמינה שלי, אפשר לנסות לשים לב גם לזה. את! כן, את.

אני קיימת משמע אני יכולה

בהמשך לתלמידות של אותו מורה מאמין, שדיבר אל כיתתו לראשונה בלשון רבות (בוקר טוב תלמידות יקרות!), ראו עד כמה שינוי של אות אחת יכול לשנות מציאות. בשיחת יעוץ שקיימתי עם לקוחה במשרדי, התברר שהיא מורה לפסיכולוגיה בתיכון. אני לא זוכרת כיצד השיחה הגיעה לשם (תכלס, אני לא זוכרת כיצד הגעתי לרוב המקומות במהלך יום רגיל שלי) אבל התברר, שהיא רושמת על המבחנים של תלמידותיה, במקום "מצוין" – "מצוינת!".

דיבור בלשון נקבה

מורה מצוינת היא זו שמצליחה לשבור דפוסי מחשבה אוטומטיים אצל תלמידות.

בהוספת ת' אחת, הפכה ענבל את הציון מתיאור המבחן לתיאור מי שכתבו אותו, בפניה שפונה ישירות לתלמידה שלה. עוד דוגמא נפלאה לאיך שינוי קטן בשפה האוטומטית שסביבנו יכול ליצור שינוי פנימי מהותי אצל הנערות. איך מילה שאנחנו לא מתעכבות עליה (חוץ מ"יששש!!") הופכת לפניה אישית ממורה אל תלמידה.

fire

דיבור בלשון נקבה – אז איך עושות את זה?

בסדנא שהעבירה ניצן ויסברג היא ניסתה לדבר בלשון נקבה לקהל הנשים של קהילת XX+UX. שם זה נהוג, כל החדר נשים, האג'נדה נשית. אבל רוב הזמן היא לא הצליחה, כנראה בגלל שהיא מדברת לרוב אל קהל באנגלית, ולבסוף נטשה. זה בהחלט שיפט לא פשוט, לדבר בלשון רבות, למי שאינה רגילה.

אבל יש חדשות טובות. נראה היה, שויסברג כל הזמן נלחמה לשנות בתוך הראש שלה את השפה. במקום אנחנו יודעים תגידי אנחנו יודעות. במקום רוצים רוצות. אבל מה שהיה, בעיני, יוצר את השינוי, הוא פשוט להבין אל מי היא מדברת. דברי אלינו! במקום לחשוב על מילים ועל סיומות ועל תחביר ועל שינוי, על הרגלים קשים שצריך לשבור, צריך פשוט לפתוח את הראש ואת העיניים ולראות – מולי יושבות מאה נשים, אני אזכור כל הזמן שאני מדברת אליהן. אני אשה, אני אתחיל לדבר על עצמי בגוף ראשון נקבה. כשהייתי משחקת בגינה עם בתי, התחלתי להנות מלהגיד לה (בקול רם, היו בטוחות) "בואי עינבי, הולכות הביתה!". כשהסוויץ' במוח נעשה ("אני אשה שמדברת אל נשים" במקום "אני חייבת לשנות את האופן בו אני מדברת") זה הרבה יותר קל. וכן, זה עדיין דורש המון המון תרגול. אבל זה יכול ליצור שינוי גדול ממש.

מוזמנות להתחיל ממש כאן, בתגובות.

תודה לכל הנשים שעזרו לי בהכנת הפוסט הזה, תודה לשירלי על תיקון המציאות.

הפוסט נכתב בלשון נקבה אבל הוא פונה גם לגברים. אנחנו התרגלנו? עכשיו תורכם. :)

במסגרת מאמצי ללכת בעקבות הלב והאג'נדה שלי לקידום נשים, בלי לחשוב יותר מדי מצד אחד, וניסיונותי לחשוב קצת יותר מצד שני, הגעתי אל הקבוצה XX+UX ישראל, וביום חמישי הגעתי לסדנא של ניצן ויסברג, מעצבת, יועצת ומרצה לחדשנות, שלימדה קורס על "Design Thinking" בסטנפורד, ומלמדת בבית הספר למנהל עסקים רקאנטי. הסדנא היתה חוויה יוצאת דופן של למידה, התנסות והבנה, והכל דרך משחק.

12967388_10154095757440917_760725151654678217_o

ניצן ויסברג בקומה ה-34. צילום: מעין חיים

XX+UX ISRAEL הוקמה לפני כשנה על ידי דנה כהן בראון, ענת כץ ארוג'אס וטלי רוזן שוהם כדי לשמש פלטפורמה לתמיכה ולקידום נשות קהילת חווית המשתמשת בישראל והנעת שינוי מהותי בתחום. הקבוצה הישראלית היא הגדולה ביותר בעולם (!) והיא חלק מהתארגנות XX+UX העולמית אשר במסגרתה מתקיימים אירועים בכל העולם.

קבוצת הפייסבוק מונה מעל ל-1100 חברות, ואני הסתננתי פנימה מתוך הנגיעה שלי לעיצוב ולקבוצות נשים ששואפות לקדם נשים. הקבוצה מקיימת מפגשים קבועים בנושאים מקצועיים תוך מתן דגש על נשים מרצות מקרב חברות הקבוצה, כדי להשיג קצת יותר איזון בעולם שמחוץ לקבוצה, בו (גם בו) עדיין אין ייצוג מספיק לנשים (בכנסים, בהרצאות ועוד).

עכשיו אני מבינה שהחוויה החזקה ביותר שלי מהסדנא הזו היתה של משחק. לא כמו של שחקנית- כמו של ילדה. מהרגע שנכנסתי למפגש התחלתי לשחק – החל מהמפגש עם חברות הקבוצה, ודרך הלימוד בסדנא. נדמה לי שבזכות זה כולן נהנו כל כך. אני שמחה להביא את עיקרי הסדנא וחלק הדברים שלקחתי ממנה כאן.

יצירתיות צריכה גבולות

עם השנים, ויסברג למדה שאנחנו לומדות טוב יותר דרך הגוף ודרך חוויה, ולא רק בהקשבה. הסדנא כולה נשענת על תרגילים מעשיים קצרים. ניצן ציטטה את הסיפור הקצר ביותר שהמינגווי אי פעם כתב:

hemingway

שש מילים שמספרות סיפור שלם וטראגי. (העלילה מסתבכת. בחיפוש אחר המקור של הסיפור – בכלל לא בטוח שזה המינגווי, אבל עזבו, למה להרוס סיפור טוב).

נתבקשנו להציג את עצמנו בסיפור של שש מילים. קיבלנו שלושים שניות. גילינו שאפשר בשש מילים לספר על עצמנו המון. דברים עמוקים, משמעותיים.

ועדיין – כשאין לנו מסגרת וגבולות פעולה (של זמן ומספר מילים, למשל) לרוב נבחר להציג את עצמנו במשפטים סתמיים, קונפורמיים וצפויים כמו: "שלום, אני ______[שם], אני בת ____[גיל]. אני _____[מקצוע], גרה ב_____[מקום יישוב]".
מילים שלא מייחדות אותי, מסקרנות את המאזין או דורשות ממני מחשבה, שלא לדבר על יצירתיות. מסקנה: יצירתיות זקוקה להגדרות ומגבלות כדי להתקיים. עיצוב הוא פתרון בעיות בתוך סט נתון של מגבלות.

"נכון אבל", "כן וגם!" – אינדיבידואליות לעומת עבודת צוות

את התרגול התחלנו בחלוקה לקבוצות קטנות, ולמדנו את כוחה של עבודת צוות, וכוחן של מילים ליצור אווירה שמאפשרת שיתוף או מחזקת אינדיבידואליות.

נתבקשנו לזרוק רעיונות (למשל למסיבת פסח של קבוצת XX+UX) ולהתחיל כל משפט ב-"נכון אבל..". רעיונות נזרקו לאוויר עם המילים האלו, והכל הרגיש תקוע. כאילו כל מה שמישהי מציעה, השניה שוללת מיד ומציעה את שלה. כאילו רק רעיון אחד ייבחר.

all

עבודה נשית קבוצתית. צילום: מעין חיים

אחרי הסבב הזה נתבקשנו להמשיך לזרוק רעיונות, והפעם לעשות זאת בשיחה שתתחיל תמיד במשפט "כן וגם-". לפתע הכל נראה אפשרי. עוד רעיון ועוד רעיון, ואיזו מסיבה מגניבה זו תהיה, כשיהיו בה גם וגם וגם עוד ועוד. במקום להרוס אני תורמת. שינוי של שתי מילים והכל השתנה.

ניצן סיפרה על ישיבות בהן "כל מה שאת עושה זה יושבת ומחכה שהאידיוט לפנייך יגמור להציג את הרעיון הדבילי שלו וייתן לך להציג את הרעיון המבריק שלך". מוכר? שיתוף פעולה אמיתי הוא זה שמאפשר קיומם של כמה רעיונות, לוקח קצת מכל אחד, יוצר דברים חדשים.

מה בין עיצוב לאלתור

במסגרת התענגותי על כך שהכל מתחבר, יום לאחר כתיבת הפוסט הזה הורדתי להאזנה את ספרה של טינה פיי, Bossy Pants, וצלחתי איתה בשאגות צחוק כמה פקקים נבזיים במיוחד. בפרק בו היא מספרת על בית הספר למשחק בו למדה, היא מסכמת את החוקים שלה לאילתור.

tina_fey_improv

אז הנה ארבעת חוקי האלתור של טינה פיי:
החוק הראשון לאלתור הוא: תמיד להסכים. תמיד לומר כן (נקודת המוצא לסרט המעולה, החכם והמשעשע מאד "Yes Man"). אם מישהו אומר לך "עצור! יש לי אקדח" ומכוון אליך את היד שלו, את לא יכולה לומר "פחחח, זאת האצבע שלך, זה לא אקדח".
החוק השני אומר – לא רק "כן" אלא "כן וגם..":

נשמע מוכר?
The second rule of improvisation is not only to say yes, but YES, AND. You are supposed to agree and then add something of your own. If I start a scene with “I can’t believe it’s so hot in here,” and you just say, “Yeah…” we’re kind of at a standstill. But if I say, “I can’t believe it’s so hot in here,” and you say, “What did you expect? We’re in hell.” Or if I say, “I can’t believe it’s so hot in here,” and you say, “Yes, this can’t be good for the wax figures.” Or if I say, “I can’t believe it’s so hot in here,” and you say, “I told you we shouldn’t have crawled into this dog’s mouth,” now we’re getting somewhere.

Tina Fey, Bossy Pants

אם הגענו עד כאן, אספר שהחוק השלישי הוא: במקום לשאול שאלות – אמרו הצהרות. (הצהרות מייצרות בטחון. שאלות סתם יעשו ממך נודניקית. אלתור לא רע על: במקום להתלונן – עשו זאת אחרת).

החוק הרביעי הוא: אין טעויות, יש רק הזדמנויות. (היו חיוביות, הסתגלו לשינויים). זה נפלא כשזה מגיע למצבים קומיים ולאלתור, אבל זה נפלא אפילו יותר כשזה סתם ככה, בחיים.

improv

מתברר, שלא רק תהליך עיצובי, אלא כל תהליך יצירתי ירוויח משיתוף פעולה, ומאמירת כן. אין לי ספק שגם החוקים האחרים של האלתור של טינה פיי יכולים להוכיח עצמם כמעולים בשדות יצירתיים שונים, כמו החיים, למשל.

ויש גם כרית.

תהליך יצירתי מתחיל בחיטוט

המודל שלנו בערב זה היה ארנק. ויסברג הציגה את תכולת הארנק שלה בשקופית על המסך. ניתחנו את התכולה, את המשמעות של הפריטים השונים, על איזה צורך הם עונים (פרקטי, רגשי, נפשי ועוד) עכשיו נתבקשנו להתחלק לזוגות ולחטט זו לזו בארנק.. לפני שהסדנא התחילה מילאנו שאלונים עם כמה שאלות כגון:

"עד כמה זה מביך לגשת לנשים שאת לא מכירה, מאחת עד עשר?" (פניתי לכמה נשים זרות לשאול אם אחת זה הנמוך או הגבוה.. בסוף עניתי אחת.. אין לי אלוהים עם נשים שאני לא מכירה. אולי בעצם אני מכירה את כולן).

"מה היית לוקחת לאי בודד?"

"מיהי דמות נשית שאת מעריכה"

בת הזוג שלנו לסדנא תהיה מישהי עם 3 תשובות משותפות לנו. מצאתי את מלי, שהיו לנו כמעט שתי תשובות משותפות ונעליים ממש דומות. אחלה מציאה. אפילו האינטראקציה הזו זרקה אותנו לתבנית היכרות שונה. במקום להציג את עצמי בדרך המוכרת, ה"בוגרת" והמשעממת של "מי אני, בת כמה אני, במה אני עוסקת, היכן אני גרה" מצאנו מכנים משותפים – והרי כולנו מתחברות עם הדומה לנו, וכמו ילדות, היו לנו נושאים לדבר עליהם אחרי שתי תשובות. "יה! גם אני מתה על דוראן דוראן!", או "תראי! יש לנו אותן נעליים!". ככה יכול להתחיל משחק בין שתי ילדות בנות 6. זהו.

ואז, מה שקרה הוא שהחלפנו ארנקים, חיטטנו זו לזו בין הפתקים, רשיונות הנהיגה, הקבלות והכרטיסים. שאלנו שאלות והכרנו.

צילום: דנה כהן בראון

צילום: דנה כהן בראון

התהליך, שהוא איטרטיבי (כלומר לא לינארי, יכול לחזור כמה פעמים לאותה הנקודה ולהמשיך משם), בנוי כך:
אמפתיה > מיקוד > ריעיון > דיגום > בדיקה

ובאנגלית (זה נשמע טוב יותר) empathy > focus > idiation > prototyping > validation
בשלב האמפתיה, עלינו להזהדות כמה שיותר עם המשתמשת שלנו. בשלב הזה עלינו לשוחח ולהבין. לשאול. מלי ואני ישבנו קרוב לניצן, וכשהיא נגשה אלינו היא הצליחה בשאלה אחת לשנות את כיוון המחקר שלנו. התלוננתי בפניה ש"מלי בכלל לא מוכנה לחטט לי בארנק!".

-" או, זה מאד מעניין! בדקת למה?"

אני לא חשבתי על זה בכלל. השיחה קיבלה תפנית, והתחלנו לדבר על מה גורם למישהו להרגיש לא נעים לחטט למישהו אחר, מה נחשב חיטוט, פרטיות, חדירה לפרטיות ועוד. שתינו לא חשבנו בהתחלה שהשיחה הזו קשורה בכלל לתהליך הבדיקה של המוצר שלנו (הארנק) אבל השיחה איפשרה הרבה יותר חקירה והיכרות בצורה הזו.

צילום: שולי גילוץ

המשכנו משם את תהליך החשיבה היצירתית עם השלבים השונים.

בשלב של הריעיון (העלאת רעיונות) זרקנו רעיונות של "איך נוכל…?" – חשיבה משותפת, מתוך רצון לענות על צורך.

עוד הברקה של ויסברג היתה התיאור של מהי תובנה. 2 דרכים לזהות תובנה היא מטאפורה והסכמה. כשאני מצליחה לתאר משהו בצורה מטאפורית – לרוב זה אומר שתפסתי את המהות שלו, וכשהקהל מהנהן – סימן שיש הבנה, או תובנה.

לבסוף, וזו הכי חוויית קייטנה – בשלב הדיגום קיבלנו חומרים שונים ויצרנו מהם (בכמה דקות) אבטיפוס של ארנק חדש, שאמור לענות על הצרכים שלנו. תראו איזה יופי יצא לנו!

מלי, אני והאבטיפוס של הארנק..

מלי, אני והאבטיפוס של הארנק.. צילום: מעין חיים

גם בסיום כל שלבי התרגיל חזרה ויסברג, הדגישה והדגימה כמה חשוב הדיאלוג. לא כמטאפורה – ממש לקיים דיאלוג.

במקום לדמיין או לחשוב, פעולה שמתרחשת כל אחד בתוך ראשה ועולמה, היא ממליצה לשחק – לייצר תסכית, או תשאול – דיאלוג משוחק, ממש כמו ה"אימפרוב" של טינה פיי, בין שתי יוצרות – המעצבת והמשתמשת. לעיתים בדיקה פיסית של מוצרים, במקום רק דיבור או מחשבה שלהם, כמו שתי ילדות שמשחקות בכאילו, עשוי ללמד אותנו יותר על המשתמשת שלנו ועל הצרכים שלה.

בתחילת הסדנא הראתה ויסברג צילום של שני ילדים משחקים, כל אחד בתוך קופסת קרטון. יצאתי עם הדימוי הזה חרוט בראשי: כדי לחשוב מחוץ לקופסא, עלי לדמיין, על ידי אמפתיה, שאני משחקת בתוך הקופסא. את ההמלצה שלה לעמוד ולא לשבת הכרתי מהסשן הראשון שלי כקריינית פרסומות. חשבתי שיענקה'לה צוחק עלי, כשהוא אמר לי לעמוד. אבל מאז למדתי שהרבה יותר קל להתלהב בעמידה מאשר בישיבה, וגם הקול נשמע אחרת לגמרי. פעמים רבות, גם בפגישה עם לקוחות, בה אנחנו צריכים להחליט על תכנון מסויים, אני קמה והולכת בחדר, ומפצירה בהם לעשות כמותי, כדי להבין בדיוק כיצד זה מרגיש לצעוד שלושה צעדים מארון אחד לשני, או לנסות לעבור מכשול שניצב במקום לא מתאים. לפעמים באמת אין כמו הבנה דרך הגוף.

אמפתיה בתהליך העיצוב: להכנס לקופסא כדי לצאת ממנה.

אמפתיה בתהליך העיצוב: להכנס לקופסא כדי לצאת ממנה.

אני מחכה לפגישות הבאות בפורום הזה, ומקווה להציג בפני החברות שלו את ההרצאה שלי. יש משהו מרגש במציאת אחיות למטרה, וכיף גדול בחידוד וחידוש הידע וההבנה שלי במונחים בסיסיים וחשובים כל כך של עיצוב. תודה ניצן שהזכרת לנו לא רק כמה כיף זה לשחק, אלא כמה אפשר ללמוד כך על החיים.

נ.ב.- אם מעצבן אתכן שהפוסטים שלי כתובים בלשון נקבה לאחרונה – הפוסט הבא שלי כנראה יהיה על זה.

מצד אחד, יצאתי הכי גרופי. מצד שני, אחרי שאני מראה את הסרט שלו בכל הרצאה שלי, ואחרי שהאזנתי לספר של 3 פעמים, קראתי פעמיים ותרגמתי חלקים פעם אחת, יש מצב שאני אשכרה מכירה קטעים מהספר הזה של מייק מונטיירו יותר טוב ממנו. והוא חמוד לאללה. איי לייק מייק.

IMG-20160405-WA0026

יש לי הקדשה! אל תהיי נחמדה.

ביום שני נכחתי בכיתת אמן של מייק מונטיירו במסגרת הכנס UX Salon שנערך במוזיאון ארץ ישראל. הוא העביר את הסדנה עם שותפתו למשרד Mule Design, אריקה הול, ויחד הם דיברו על "עיצוב הוא מקצוע".

עבור רוב יושבי האולם זה היה המפגש הראשון עם הספר והתכנים שלו, התנהלו בו דיונים על נושאים כמו איך מתמחרים עבודת עיצוב, איך עלינו להוביל החלטות מול הלקוחות שלנו ולמה אסור לעבוד בחינם. וכן, יש מצב שיצאתי הקרציה הזו, שהכינה את שיעורי הבית ורוצה להתקדם לנושאים הבאים. רוב הדיון לא היה חדש עבורי, והערך שהוצאתי מהיום הזה הוא לחזור על עיקרי הדברים, ובעיקר לפגוש את מי שכתב אותם כל כך בבירור. בהינתן המחיר של הכנס והעובדה שהאוטו שלי נגרר ממקום החניה התמים בו החניתי אותו, אפשר לומר שזה הסלפי היקר ביותר שאי פעם צילמתי:

אני שוב ממליצה בכל פה לכל עצמאית בתחום העיצוב לרכוש את הספר שלו ולהגות בו יומם וליל. הנה כמה נקודות חדשות שעלו או התחדדו עבורי בכיתת האמן.

עיצוב הוא מקצוע רחב

בניגוד ללימודי הרפואה, בהם רופאים מקבלים בסיס משותף של ידע על גוף האדם ועל המקצוע שלהם, בו הם ישתמשו לאורך כל הקריירה שלהם, ורק לאחר תקופות התמחות וסבבים רבים יחליטו על המומחיות בה יבחרו, לימודי העיצוב מתחילים כממוקדים בתחום מסויים, בעוד שבין מעצבים שונים קיים גם בסיס משותף. לימודי העיצוב נמצאים כמעט תמיד תחת קורת גג אחת עם לימודי האמנות, בשעה שלטענתו (ואני מסכימה) המשותף בין עיצוב ואמנות קטן בהרבה ממה שנהוג לחשוב.

אולי ראוי לחשוב גם על עיצוב כמקצוע שיתחיל מבסיס רחב ומשותף, ורק אחרי כמה שנות ניסיון יתפצל להתמחויות מדוייקות יותר. בעקבות הרעיון הזה שלו, אני הייתי שמחה להרחיב את זה גם ללימודי הנדסה, בהם ראוי היה לחשוב על מסלול כזה, ואולי בכלל לנסות לשלב את שני התחומים לעיצוב פורץ גבולות ממש -עיצוב והנדסה.

bringin

תפסיקו לחשוב על עצמכם כ "יצירתיים". אריקה הול ומייק מונטיירו

מונטיירו מדגיש שוב ושוב, ממש בתחילת הספר, את החשיבות של שינוי האופן בו רואים מעצבות, וגם האופן בו אנו רואות את עצמנו. אנחנו לא ה"קריאטיב". חלק קטן מאד מהעבודה שלנו הוא להיות "יצירתיים" או לחכות להשראה. העבודה שהיא עיצוב מבוססת, כמו עבודות רבות אחרות, על הרבה ידע, מחקר, תרגול ועבודה נכונה עם בני אדם. כשמתייחסים למעצבים בתור ה"קריאטיב" קל יותר להקטין את חלקם בתהליך, ולהרחיק אותם מהצד העסקי ומהתמונה הגדולה. עיצוב אינו "דברים שנראים טוב". דרשו שיפסיקו לקרוא לכן כך עוד היום.

"לא נעים לי" פוגש את Don't be nice

אחד הציטוטים החביבים עלי בספר של מונטיירו הוא "Be pleasant, don't be NICE." פסקה בה הוא מסביר שאנשים לא שוכרים את שירותיכן כדי שתהיו חברות שלהם. הם צריכים מעצבת, לא חברה. אל תרגישו שאתן צריכות להתחנף ללקוחות ולהגיד להם את מה שהם רוצים לשמוע. היו כמובן אדם שנעים לעבוד איתו, אבל לא "נחמדות". הם יעריכו את הכנות שלכן. כשמדובר בנשים, אולי עדיף לומר: אל תימנעו מלהתנהג בצורה מסוימת או להוביל מהלכים, מחשש שיגידו עליכן שאתן "ביצ'יות".

nice

תודה למיכל מטלון על הצילום!

בכיתת האמן הם הרחיבו על הנקודה הזאת מזווית מפתיעה, אבל מוכרת. הם סיפרו על תהליך ארוך בו הם הציגו ממשקים בפני לקוחות, שאמרו על הכל יופי, אבל אחרי כמה ימים שלחו במייל רשימה של שינויים. וכך, פגישה אחרי פגישה: הלקוחות יוצאים מהפרזנטציה מרוצים, ואחרי כמה ימים מבקשים עוד ועוד שינויים במייל.

כשהמצב המשיך והעבודה לא התקדמה, הם הרימו טלפון ושאלו: "מה קורה פה?". לאט לאט התברר, שהלקוחות לא רצו "לפגוע ברגשות" של המעצבים שלהם. הם לא ממש אהבו את מה שראו, אבל במקום לתת פידבק ענייני וממוקד, הרגישו "לא נעים" לבקש שינויים, ודאי בפגישות פנים אל פנים. הם ניסו להעביר את הבקשות שלהם, שבעינהם נתפסו כביקורת לא נחמדה, למעצבים שלהם, טיפין טיפין ובצורה לא מעליבה.

בני הזוג הושיבו אותם לשיחה ואמרו להם משהו כמו: "תראו. אין לנו רגשות. תשכחו מהרגשות שלנו. אנחנו רוצים לספק לכם פתרונות כמה שיותר טובים, שיספקו אתכם. אנחנו צריכים את המשוב שלכם, וצריכים אותו כמה שיותר מהיר וכמה שיותר מדוייק ופתוח!". התברר, שבמקרה הזה, דווקא הלקוחות חששו "לא לצאת נחמדים" ולכן עידנו את המשוב שלהם, בצורה שפשוט תקעה את התהליך. כך שמתברר שלנחמדות יתר שבאה על חשבון כנות וישירות, יש מחיר כשהיא מופיעה בשני הצדדים של חיבור עסקי, בין אם זה המעצבת שמנסה להיות "נחמדה" ו"חברית" על חשבון מקצועית ועניינית, ובין אם זה הלקוח, שלא מעביר פידבק כן ופתוח למעצבת שלו. אפשרו ללקוחות שלכם להעביר גם פידבק שלילי.

מייק בלי לייק

– "בפרזנטציה, מה השאלה הגרועה ביותר שאפשר לשאול לקוח?"

-"Do you like it?"

value

כפי שלהשיג לקוחות ולתמחר את העבודה הם חלק חשוב מניהול עסק עיצוב, כך הצגת העבודה שלך בפני לקוחות היא מיומנות לא פחות חשובה. כשאתן מציגות בפני לקוחות, לעולם אל תטעו לשאול "אתם אוהבים את זה?". אפשר לשאול – האם (הסקיצה) עונה על הדרישות שלך, האם הבנתם את מה שניסינו לעשות פה. מעצבת שאינה יכולה "להגן" על העיצוב שלה אינה מעצבת (למשל להסביר כיצד כל קו על המסך משרת את המטרה של העבודה, לא כי הוא פשוט "יפה"). למעשה, במקרים רבים אין כלל צורך להציג אופציות בפני הלקוח. לקוחות לא רוצים לבחור, הם אומרים. לקוחות רוצים להיות צודקים. הם הגיעו אל המעצב/המומחה מפני שלו יש תשובות, והדבר האחרון שהם רוצים זה עוד החלטות.

עוד טיפ לגבי הצגת עבודות בפני הלקוח – אל תדברו איתם על פונטים. זוהי דוגמא לכל דבר שמעצבים שמים לב אליו אבל לקוחות לא. כשאתן מציגות עבודה (וכאן זה דווקא מתאים בדיוק לעיצוב פנים) אל תעשו את "סיור הנדל"ן" – "פה אנחנו רואים ככה והנה כאן יש לנו כזה". הסבירו את התמונה הגדולה, הסבירו באיזה אופן העיצוב שלכן עונה על הבעיות של הלקוח. דברו על מטרות, הראו ללקוח כיצד השגתן את המטרה שלו ושלכן, לא דברים שהוא אינו מבין ולא ירצה להתערב בהם אלא אם תסבו את תשומת ליבו (כמו הפונט שבחרנו לאתר, או הגוון המסויים של הירוק האפשרי).

"לא לאמץ לחץ של לקוחות"

20160404_164829

במשרד יש כמה כללים בסיסיים של עבודה. אחד מהם הוא משהו כמו "לחשוב יחד, לבצע לחוד". עושה רושם שבמשרד, שמונה כ-12 עובדים, תהליכים רבים מעובדים יחד (כולל ההחלטה עם איזה לקוחות לעבוד). אחד הכללים החביבים והחשובים עליו דובר היה לא לתת ללקוחות המלחיצים להלחיץ:

לקוחות מסוימים נוטים להיכנס ללחץ (כשהם לא מקבלים דיווחים מספיקים, או אם הם לא בטוחים לגמרי בהחלטות של עצמם ועוד). במקרים מסויימים לקוח ירים טלפון למשרד ויתחיל להלחיץ עובדים; בין אם זה בהוראות סותרות או עודפות, בשאלות מיותרות או בנדנוד כללי. חשוב לא לתת לזה לדבוק בכם, הם אומרים, מפני שאין דבר הרסני יותר מלחץ. לחץ זה דבר מידבק, ומה שקורה זה שאחד מדביק את השני, ובמקום תחושה של יעילות יש תחושה של היסטריה. חשוב להיות מסוגלים להקשיב ללקוח, להרגיע אותו (לשלוח לו דיווחי התקדמות מדי פעם כדי שמלכתחילה לא יילחץ), לנשום עמוק, מהסרעפת, ולהסביר לו ש"אם כל היום אני אענה למיילים שלך על מה קורה, לא יישאר לי זמן לפתור את הבעיות הבאמת חשובות שעבורן באת אלי בכלל". בטחון מייצר בטחון – אם לא נאבד את הבטחון העצמי שלנו כשהלקוחות מתחילים לאבד את שלהם, הסדר יחזור על כנו.

אחת מ-32 מיליון!

ואם על בטחון עצמי אנחנו מדברות – עוד דבר קטן ומשמח שקרה אתמול הוא, שאיימי קאדי, שעל ההרצאה המעצימה והמרגשת שלה אני מדברת בפני עצמאיות בכל ההרצאות שלי, ענתה לתגובה שכתבתי לה ב-TED. קרוב ל-33 מליון איש צפו בהרצאה הזו, כמה עשרות בודדים הגיבו, ולי היא ענתה! הייתי בעננים כשקיבלתי את המייל שמודיע לי שיש לי תגובה. ובכלל לא חשבתי שהיא קוראת את התגובות להרצאה שלה.

amy_reply

מה ששוב מראה שיש שכר למעורבות גבוהה והשתתפות, גם ברשתות חברתיות, ושהדרך הבטוחה לא להשיג כלום היא לא לעשות כלום. באופנים שונים מאד, גם קאדי וגם מונטיירו קוראים לפעולה, שמגיעה ממקום אותנטי שמכבד את עצמנו ואת המטרות ששמנו לנו. כשנפעל ממקום כזה, הפידבק של הסביבה (והלקוחות) יתאים את עצמו.

בדיון פייסבוק קצר גילה לי חבר, שמאז המחקר של קאדי, נעשה מחקר עדכני יותר, עם פי חמישה משתתפים, שגילה שתוצאותיהם של קאדי והצוות שלה אינן חד משמעיות, אבל גם אם מדובר באפקט פלצבו בלבד, הרי שצפיה בהרצאה של קאדי והזדהות איתה, היא בפני עצמה דבר מעצים.

מה שנקרא, אל תבלבלו אותנו עכשיו עם עובדות. תודה למיכל מטלון על הרשימות והצילומים.

עמק יזרעאל וצומת ביל"ו!

f

בחודש מאי אני מגיעה עם ההרצאה שלי, מ"לא נעים לי.." ל-"נעים מאד!" – על התנהלות עסקית מול לקוחות למוזיאון העמק בקיבוץ יפעת ולחנות קסטיאל AS IS בצומת ביל"ו. אם אתן עצמאיות, שנותנות שירותים ללקוחות, ומוצאות עצמכן לא מצליחות להציב גבולות של שעות עבודה, מתפתלות מול חברים שמבקשים טובות במקום תשלום, לא מצליחות להוביל תהליכים בצורה ברורה מול הלקוחות שלכן, לא משנה אם אתן מעצבות פנים, מעצבות גרפיות, יועצות הנקה או יועצות מס- אני חושבת שתוכלו לצאת עם יותר בטחון ומטרה מההרצאה שלי. ההרשמה והתשלום כאן באתר, ויש 20% הנחת רישום מוקדם בשבועות הקרובים. אשמח מאד לראות אתכן!

הפוסט כתוב בלשון נקבה אבל פונה גם לגברים. אנחנו התרגלנו? עכשיו תורכם.

כבר כמה שנים אני דוחה את הרעיון להגיע לשבוע העיצוב בסטוקהולם, למרות אהבתי לעיצוב סקנדינבי, בגלל אימת הקור. מה לעשות, הם בחרו להציג דווקא בשיא החורף – תחילת פברואר, ואני אדם שמאד סובל מקור.

slussen_blog

נפל דבר והצטרפתי לחברה שהציעה, ושכנעתי את עצמי שמינוס 4 וחושך אחרי חמש בערב – מזג האוויר האופייני לעונה זו של השנה, אינם נוראים כל כך. כמובן שצדקתי. החורף הישראלי, שאינו מחומם כלל, הרבה יותר נורא. למעשה, כמו שאמרו חברותי החכמות והמנוסות – כל מה שצריך הוא מעיל חם ונעליים טובות – מתחת אפשר ללבוש טי-שירט. כך עושים כאן כולם.

גרנו בדירה ברובע המאגניב של העיר – סודרמאלם (sofo בלשון ההיפסטרים, המזוקנים והמטופחים המציפים אותו) שאתי מצאה ב air bnb. דירה שהיא מופת עיצוב סקנדינבי, של אשה עם טעם מעולה ואדריכל/ית לא פחות מעולה.

בעוד אתי היא מומחית אמיתית (לֹכל נושא, למען האמת) לי זו הפעם הראשונה שאני שוכרת כך דירה. יצא לי להחליף דירות עם פריז לפני כמה שנים, ונהניתי מכל רגע (ממליצה לקרוא את הכתבה של כנרת רוזנבלום חברתי, דרכה גם מצאתי אז את הדירה בפריז, על היתרונות שבחילופי דירות). אפשר ללמוד כך הרבה יותר על אורח החיים המקומי, גם אם זה מניחושים והכללות בלבד, ממגורים במלון.

מסקנה בולטת אחת לגבי השבדים, אם נסיק מבעלת הבית שלנו- הם יודעים לעשות שימוש נכון בתאורה ומאד אוהבים נרות. איך אני יודעת? אם במזווה של המטבח (איקאה) יש שלוש חבילות של נרות, על אדני החלון עומדים כשלושה זוגות פמוטים (של מעצבים שבדים מובילים כמובן), ובמגירת הסכו"ם יש 4 מציתים ארוכים (והכיריים חשמליים) – הדלקת נרות היא פעולה שגרתית בבית הזה. מעבר לזה- לכולם יש כאן נרות בחלונות, ומנורות עומדות גם.

בגלל המחסור באור -בחורף השמש זורחת סביב שמונה בבוקר ושוקעת בארבע אחר הצהרים בערך – יש פה צורך בתאורה מלאכותית שעות רבות מהיום (בקיץ זה הפוך..). אבל מה שיפה הוא, ואולי גם זה בגלל התאורה הטבעית הרכה אליה רגילים הסקנדינבים, שהם משתמשים בה בעדינות רבה. אילו הדלקנו את כל גופי התאורה בבית, כמות האור לא היתה מגיעה לזו של גוף תאורה ממוצע במטבח ישראלי.

ביום החמישי והאחרון שלנו כאן אפילו זכינו לקום לרחובות מושלגים ולראות את התאורה השבדית במיטבה – אור לבן ורך ששוטף את הכל.

"אור הוא אובר-רייטד"

ישראלים אוהבים אור. הרבה אור. רובם מדגישים את זה כשמגיעים לתכנון התאורה. ללקוחות שלי אני לרוב מסבירה (בשיחה די מקבילה על גודל, אגב) שהחשיבות של "הרבה אור" מופרזת. כמו שכולם רוצים דירה גדולה אבל בעצם אוהבים מקומות קטנים, אנחנו די אוהבים מקומות חשוכים – הם מייצרים חום ואינטימיות. אנחנו לא באמת זקוקים להרבה אור כל הזמן – אנחנו צריכים אור טוב כשאנחנו קוראים – ולזה תספיק מנורה טובה שמאירה את הספר שלנו – וצריכים אור כשאנחנו עובדים – ולזה תספיק תאורה על משטח העבודה שלנו.

לשאר הדברים בהחלט ייתכן שדווקא מעט אור יתאים יותר – לסעודה, לשיחה עם חברה או לאירוח של כמה חברים, לצפיה בטלויזיה או להאזנה למוסיקה. בדירה שגרנו בה היו כמעט לכל מנורה דימרים, וגם אילו הדלקנו את כולן יחד, הדירה היתה מוארת במוקדים מדויקים מאד. שילוב של מנורות תלויות, מנורות עומדות, ספוטים ונרות יצרו אווירה אינטימית ומקסימה. מנורות מעוצבות ומוקדי אור קטנים יחסית נשקפו אלינו מכל החלונות של השכנים.

מעולם לא נראו נורות פחם רבות כל כך במקום אחד כמו בסטוקהולם. בכל בית קפה, בכל מסעדה ובכל חנות יורדות מנורות הפחם האופנתיות מהתקרה, משתלשלות בחוטים ארוכים ומפיצות אור אינטימי ונעים. זו בהחלט אינה הדרך היחידה להאיר, וזו גם דרך די יקרה ובזבזנית בחשמל, אבל האפקט הוא אור עדין, גוף קישוטי ויפה, והרבה חום בפנים כשבחוץ קרררר.

כך שגם אם השקעתם המון מחשבה בתכנון תאורה, והמון כסף בקניית גופי תאורה מקסימים – זה לא יהיה שווה כלום אם לא תלמדו לכבות את האור, ולהדליק רק את מה שצריך. אם אינכם רגילים לכך זה אולי ייראה מוזר וחשוך בהתחלה, אבל אם תתנו לעצמכם קצת זמן להתרגל, תגלו שנוצרת בבית אווירה שונה לגמרי אם אתם מדליקים ממש את המינימום הנדרש לכם. אם תרצו להתחיל להשתמש בנרות, הטיפ הכי חשוב שלי הוא להחזיק ליד הפמוטים, בקופסא יפה למשל, גפרורים. לי יש פמוט (איקאה! זהב!) על הפסנתר, ולידו נרות וגפרורים. זה בהחלט עובד. ממש מעט אור יספיק.

גיליתי לכן פעם שכח-העל שלי הוא החברות שלי, נכון?
אז עכשיו יצאו מפה ארבע חברות שלי, שנעתרו להזמנתי ל"הרצאת הרצה". כן, רק עכשיו אני מסיימת ומדייקת את ההרצאה השניה שלי, "כמה זה עולה לנו", שמתחילה ביום שלישי.
כמה זה עולה לי

מתוך המצגת של ההרצאה. כמה זה עולה לנו? prezi.com

"חתיכת תעוזה היתה לך – למכור יותר מ 150 מקומות למשהו שעדיין לא גמרת לעבוד עליו". אמרתי לעצמי בימים האחרונים.
אבל אני עובדת הכי טוב תחת לחץ זמנים קל. לא כי אני מתפקדת טוב יותר בלחץ – כי ככה, התברר לי היום, כשאין זמן אין מקום "לשפר", ואני מצליחה לשחרר.
לא יודעת איך ומתי עלה לי הרעיון, שכמו שטל באה לכאן לשמוע את ההרצאה של "לא נעים לי" קצת לפני שהתחלתי עם זה, במשרד בלילה במצגת אחת על אחת, אני רוצה עכשיו להזמין כמה חברות, חלקן היו בהרצאות שלי וחלקן לא, שיבואו להיות הקהל הניסיוני הראשון.
"הרצאת הרצה".
אז יצא שהפורמט נהיה קטן יותר, והגיעו שלוש חברות מהאיזור, ורמת גנית מהממת אחת.
אכלנו, הכרנו, ישבנו, העברתי את ההרצאה, קצת עצרנו באמצע, אחרי זה אכלנו עוד קצת ודיברנו על מה טוב ומה לא, איפה אני ברורה ואיפה מבולבלת, איפה הטיעון חזק ואיפה פחות, איפה הקשיבו ואיפה לא הצליחו לעקוב.
אחרי זה הבנו לאט לאט מה מחליש ומה מחזק,
איך להדגיש דברים, ומה בכלל אני אומרת.
בזכות ההרכב וגודלו, ה"קהל" הפך לקבוצת מיקוד. ניהלנו דיון קצר מאד, ממוקד ופורה.
כח העל שלי!

כח העל שלי!

נכנסתי לערב הזה כולי חרדה, התנצלות וחוסר בטחון (כן, קורה גם לי..) חרדת ביצוע קוראים לזה? משבר ספר שני?
ויצאתי ממוקדת לחלוטין, בטוחה בעצמי לגמרי, יודעת מה אני צריכה לעשות כדי להעביר את המסר שלי בצורה הטובה ביותר, איך אני עושה את זה, מה המסר שלי, ואפילו כמה רעיונות לתכניות להרצאה הבאה ותכניות מרגשות ומאתגרות לעתיד. אשכרה מתרגשת.
אני מחכה לשינויים שיקרו מחר ומחרתיים במצגת, מקווה שאספיק ליישם את הכל עד יום שלישי בערב (כמה טוב שביטלתי יום צילום ליום שני – חשוב לדעת לתעדף משימות!) ומחכה לפגוש את המעצבות, שאת חלקן אני כבר מכירה מדיונים בקבוצת הפייסבוק המעולה בתבל שלנו.
מחכה לעזור לכן להבין דברים פשוטים בצורה פשוטה, מקווה שגם ההרצאה הזו תגרום לכן לצאת בהרגשה של הבנה, יכולת, מיקוד, מטרה. כמו שיצאתי אני מהערב הזה.
אז תודה לחברות המצוינות שלי, על האהבה, החוכמה והנדיבות.
דניה, טל, נעמה (שעד הפוסט הבא שלי יהיה לה גם עמוד פייסבוק וגם אתר!!), גלית– איזה כיף שבאתן, תישארו.

מתי בפעם האחרונה שאלתן גבר: "איך אתה מאזן בין משפחה לקריירה"?

האם שמעתם על גבר שנשאל בראיון עבודה אם הוא מתכנן ילדים בקרוב? האם יצא לכן להכיר עמית חדש לעבודה, שסיפר לכן במשפט הראשון אחרי שמו, מהם שמות ילדיו?
דבילי או לא רלוונטי עד כמה שזה נשמע, הפרט השני שנשים רבות בוחרות לספר על עצמן (לרוב בעמוד ה"אודות" בבלוג או באתר שלהן) אחרי שמן, ולפעמים עיסוקן הוא "שלום, אני רונית. מעצבת פנים, בלוגרית, אמא לשחר ועינב". רובן בדרך כלל שוכחות להזכיר שהן גם רעיות.
אנו חיות בעידן עלק-פוסט-פוסט פמיניסטי כזה, בו האמהוּת חזרה להיות "תפקיד חיינו". חס ושלום שנשכח להזכיר את הילדים שלנו – שמא ניחשד שאיננו אמהות טובות.

אבל בעוד מיליארדי פוסטים, ספרים, הרצאות, קורסים, סרטים וספר אחד מעצבן במיוחד הוקדשו לאמא העובדת, אותה אשת-פלא שנמצאת במאבק מתמיד "לאזן בין חיי משפחה לקריירה" – היכן הוא האבא העובד? מדוע הוא לא זוכה לאותה תאורה הירואית? ואפילו לאותו כינוי? מדוע הוא לא זקוק לספרים, לקורסים ולהרצאות כדי לשרוד את רגשות האשם המטורפים שמכרסמים בו, שעה שהוא נשאר בעבודה במקום לחזות בילדים שלו גדלים?

לפני כמה שבועות קראתי בעצבים פוסט נרגש של חברת הום סטיילינג, ששיבחה "לקוחת חלומות", שגם עובדת במשרה מלאה, גם אמא לשלושה ילדים (!) שבשל היותה עסוקה, נתנה להן יד חופשית בעיצוב הבית. הן התפעלו מכל אלו, ומהיכולת של הלקוחה להאציל סמכות (דבר שמן הסתם למדה בקריירה שלה), כאילו זו להן הפעם הראשונה שפגשו אשה עובדת. אבל נפקד מהתיאור מקומו של הבעל. הוא עובד? במשרה מלאה? כמה ילדים יש לו? האם הוא "נתן להן" יד חופשית? הרי זה גם הבית שלו. איך אני יודעת? כי בסוף נכתב ששניהם אהבו מאד את התוצאה. כלומר שלאישור הסופי דעתו היתה חשובה. וזו רק דוגמא אחת.

לאחרונה אני תוהה שמא זו אינה פשוט נבואה שמגשימה את עצמה. שמרוב שאנחנו טוחנות לעצמנו את השכל על זה, אנחנו בוראות עוד ועוד רגשות אשם, במקום פשוט להגיד – האבא העובד? הוא איש עובד שיש לו ילדים. הוא פשוט עובד ואז חוזר הביתה. הוא לא עושה מזה ביג דיל. כשהוא עובד הוא איש מקצוע, וכשהוא חוזר הביתה הוא אבא. הוא לא מרגיש צורך להגדיר את עצמו בתור "אבא של עינב ושחר" בעבודה, כי מה הקשר של הילדים שלו לעבודה שלו?! האם מישהו יעריך אותו פחות אם יידע שיש או אין לו ילדים? או יעריך אותו יותר אם רק יטרח לציין שיש לו?

אבל ממה שראיתי מאז הפכתי לאמא, המציאות שלנו היא מה שאנחנו נחליט שהיא תהיה. חופשות הלידה בארץ עדיין מפלות נשים לרעה, כי איזו אשה באמת יכולה לחזור לעבוד שישה שבועות בלבד אחרי לידה, ולאפשר לבעלה את הבונדינג המטורף שיכול להתרחש עם התינוק שלו בשבועות האלו? אולי רק אלו שמגישות תכנית יומית בת שעתיים ברדיו. אבל אם זה מספיק חשוב, אפשר לבנות מציאות בה שני בני הזוג מגדלים יחד את הילדים, חוזרים בשעות סבירות מהעבודה הביתה להיות איתם, ושותפים מלאים בחובות ההורות והפרנסה.

אחרי שחזר מחופשת הלידה שלו, דני הוריד את אחוז המשרה שלו ל-80, ועבד 4 ימים בשבוע. אחרי שראה כי טוב הוריד עוד יום. אם נשים יתנו מספיק מקום לבני זוגם לגדל את הילדים (בדרכם!) רובם ישמחו לעשות זאת. וגם לעבוד פחות, תתפלאו (השאלה הנפוצה אז היתה "איך הרשו לו?" והתשובה בדרך כלל היתה "הוא פשוט ביקש").

האמת היא, שאנחנו עדיין חיות בעולם בו אי אפשר לאזן. אין כזה דבר work-life- ballance, בטח לא אם את או אתה רוצה קריירה.
ואנחנו עדיין חיות בעולם בו אין לנו בחירה אמיתית. נשים לא באמת "בוחרות" להישאר בבית, גם אלו שמכריזות על כך. אני תוהה בכמה משפחות אשכרה התנהלה שיחה בה בני הזוג שקלו מי חוזר לעבוד אחרי לידת הילד הראשון. הבחירה הרי נעשתה עבורינו, כשהעולם בו אנו חיות עדיין משלם כ-30% יותר לגברים, שיוותרו המפרנסים ה"טבעיים" אחרי הלידה. שריל סנדברג המופלאה מקדישה לכך פרק שלם בספר שלה, שאם לא קראתם אותו או טרם האזנתם אותו, לכו מכאן עכשיו.

עד שאנחנו לא נפסיק להתייחס לעצמנו קודם כל כאמהות ואחר כך כל דבר אחר – נמשיך לסנדל את עצמנו בתפקיד הזה. איזו רלוונטיות יש לשאלת כמה ילדים יש לי ליכולות המקצועיות שלי? מדוע עלי לשאת נאומים נרגשים קבל עולם ופייסבוק על "כמה שהילד שלי לימד אותי" בעוד שאוי לי אם אעוף על עצמי מקצועית וכמה שלימד אותי מישהו בתחום אחר? מדוע עלי לקבל הזמנות לערבי "אמהות", בהן מסבירים לי איך לאזן ו"לשלב את כל משימות חיי"- מי אמר שאלו משימות חיי? בחיים שלי, למשל, אני מוצאת את המשימה של להיות בת זוג מאתגרת יותר ולעתים חשובה יותר ממשימת האמהות. את איילת ולדמן,סופרת ואשתו של הסופר מייקל שייבון, כמעט הרגו כשהעזה לכתוב משהו דומה.

עיטור העוז

כשהחלה אופנת "שרשאות הילדים", בה נשים נושאות בגאווה את מספר הצאצאים שלהן ומינם על צווארה, היא מיד העלתה לי את הסעיף. רק שתי חברות שלי ענדו את הזוועה הזאת, שתיהן מהפריפריה (בתל אביב כמעט לא ראיתי את זה, אולי כי פחות אמהות עובדות שם במשרה מלאה) ולפחות עם אחת מהן שוחחתי על כך. השניה ודאי תכתוב לי בתמיהה בקרוב.
ולמה זוועה?
כי, כאילו, הכל?
כי מעולם לא ראיתי גבר עונד שרשרת שמספרת לעולם, עוד לפני שפתח את פיו, שיש לו שני בנים ושתי בנות, למקרה שתחשבו שהוא "סתם גבר". או "סתם מנכ"ל". הוא גם מנכ"ל וגם אב לשלושה! נכון שעכשיו אתם ממש מתפעלים? אולי גברים יענדו שרשרת עם המשכורת שלהם? או מספר הנשים ששכבו איתן? כי מבחינתי זה היינו הך. זהו עיטור העוז! זהו הערך שלנו! זו המהות שלנו, ועלינו להודיע על כך לעולם, פן יחשבו שאנחנו "סתם נשים".

marks

הטייס פרד כריסטנסן עם סימני ההורדה של מטוסים גרמניים שהפיל. אות גבורה

השרשרת הזו היא קצת כמו "סימני ההפלות" על מטוסים. בואו ניגש ישר למה שחשוב באמת, ומה שחשוב זה "כמה". אין לי אפילו צורך לזרוק את זה בתור פרט עסיסי בשיחה, ככה בנונשלנטיות – כי איך שאני נכנסת לחדר הישיבות כולם ידעו, על פי השרשרת שלי, שיש לי שלושה/ארבעה/חמישה ילדים. והו כמה הם יעריכו אותי יותר בזכות זה!
ביום בו אנחנו נדע להשאיר את הילדים שלנו מחוץ לחדר הישיבות, כמו הגברים, נוכל להתחיל לדרוש יחס שווה בעבודה. כל עוד אנחנו מכניסות את כותרת המשנה "אמא של.." לכל מקום – אל תתפלאו שאחר כך הילדים תוקפים אותנו מהדלת הצדדית של רגשות האשם. ייתכן שכשנלמד לעשות זאת, יתפנה גם יותר מקום לבני הזוג שלנו להיות יותר הורים.

ואני יודעת שקל יותר לכתוב כשהילדים שלי גדולים יותר- הרי עם הפיכתנו להורים החיים שלנו מקבלים טוויסט, שלוקח לעתים כמה שנים להתאושש ממנו. אבל זה ההבדל: ההורות. אולי די עם האמהות? ברגע שנפסיק לקדש אותה, להלל ולקלל אותה, נוכל להמשיך הלאה בצורה שוויונית ומאוזנת יותר, גם בין המינים.
נכון, עד שלא יחול שינוי מהותי בתרבות העבודה שלנו – כל מי שרוצה קריירה, גבר או אשה, יצטרך מתישהו להשקיע שעות רבות יותר בעבודה מאשר עם הילדים שלו או שלה. אני מדברת בעיקר על עולם השכירים. עבור עצמאים ועצמאיות האיזון הזה תמיד מאתגר, דווקא כי הוא תלוי רק בנו. ולהקדיש זמן לעבודה שלנו היא בחירה לגיטימית. מותר לבחור בה. האושר של הילדים שלנו לא בהכרח נגזר ממנה. האושר שלנו? בהחלט.
וכן, כך בנוי המעגל: כל עוד אין שוויון (בשכר, בתרבות שמגדלת בנות להיות יפות ואמהות ובנים להתעסק עם כסף ומספרים) לא באמת יוכל להתקיים שוויון ושותפות בהורות. עד שלא תשתנה תרבות העבודה לימי עבודה קצרים יותר ומתחשבים יותר גם בגברים, הם לא יוכלו להיות שותפים שווים, ונשים שינסו לאזן בין הכל ימשיכו להתייסר בנסיון להצליח בכל התפקידים.

אבל הדברים האלו משתנים, ואני כן מאמינה ששינוי בתפיסה העצמית שלנו יכול להתחיל שינוי בתפיסה של מקומות העבודה ושל בני הזוג. אני לא "אמא עובדת", אני אשה עובדת שיש לה ילדים. בדיוק כמו בעלי.
במסגרת ההרצאות שלי בפני נשים עצמאיות, שמחברות אותי למורשת הפמיניסטית עליה חינכה אותי אמא שלי, אני מפצירה בנשים לפתח בטחון עצמי עסקי ועצמאות כלכלית אמיתית, למענן ולמען נשים מוחלשות מהן, להן אין בחירה כלל.
כשנפסיק לשאת את האמהות שלנו כעול או כפרס, אלא נשאיר אותה בבית, עם הילדים, כשאנחנו יוצאות לעבודה – אני מאמינה שנוכל לראות ולהגיע הרבה יותר רחוק, להרגיש יותר טוב עם עצמנו, וגםלחזור הביתה בזמן לארוחת הערב.
והיא תהיה עוד חמה.

אז עברו 13 שנה מאז שהפכתי אמא, וכבר חודשים רבים שאנחנו חושבים איך נציין את האירוע. האתגרים שלנו היו משהו שיהיה מיוחד מספיק, משהו שהבן שלנו יאהב, משהו שיתאים למשפחות שלנו – אחת דתית. התלבטנו ארוכות איך לשלב את מי ומה, ובסוף, מתברר, בחרנו טוב.

צילום: גלית לוינסקי

שחר מדליק את האש בעזרת אבן צור. צילום: גלית לוינסקי

במשך השנה החולפת, יצאו דני (אהובי) ושחר (בני) יחד לטיולי לקטות עם יתיר שדה: יוצאים לשטח בימי שישי של תחילת החורף, לומדים על צמחי מאכל, מלקטים אותם, ומכינים מהם מטעמים. הטיולים, שהליכה רבה לא היתה משולבת בהם, הסתיימו בארוחות גדולות וטעימות. שחר היה הנער היחיד בקבוצה, ומאד נהנה בהם. החלטנו ללכת על פורמט דומה לחגיגת בר המצווה. רוב החברים שלו מהישוב אוהבים לטייל ופעילים בחוג סיירות הארד-קור (קור של טיול חנוכה במדבר שלושה ימים..) וגם אלו שנשארו לו מהעיר, התלהבו מהפעילות.

צילום: גלית לוינסקי

מתחילים בקצת משחקי גיבוש בחצר שלנו. צילום: גלית לוינסקי

את חגיגות בר המצווה החלטנו לבסוף לפצל לשתיים: בוקר ליקוט עם חברים בשישי, ושישבת של עליה לתורה ואירוח למשפחות, וזהו. למרות שאין לנו המון הזדמנויות לחגוג בפורמט גדול, ולשמוח עם כל חברינו ואהובינו, החלטנו הפעם ללכת על שני אירועים קטנים. רצינו מאד לשתף את המשפחות בטיול הליקוט, אבל בגלל שחששנו ממזג אויר לא מתאים, ומקבוצה שתהיה גדולה מדי, החלטנו לפצל.

הנערים יוצאים אל היער ללקט. צילום: גלית לוינסקי

הנערים יוצאים אל היער ללקט. צילום: גלית לוינסקי

עוד החלטה נבונה שלי היא להזמין את הלקוחה-לשעבר והצלמת תמיד גלית לוינסקי לתעד את היום הזה. בגלל שהמשפחה שומרת שבת, לא היתה שאלה איזה אחד משני האירועים יצולם, ואני יודעת היום שלולא הצילומים הנהדרים של גלית, החויה מהאירוע הזה היתה הולכת לאיבוד, וגם אני הייתי מתרוצצת כל הזמן עם הנייד ביד לתעד, במקום להיות שם.

הנוער מקשיב להסברים על מה מלקטים, ואיך. צילום: גלית לוינסקי

הנוער מקשיב להסברים על מה מלקטים, ואיך. צילום: גלית לוינסקי

יתיר מסביר על הקוצים של הגדילן. צילום: גלית לוינסקי

יתיר מסביר על הקוצים של הגדילן. צילום: גלית לוינסקי

יצא, שמבקום אירוע שמתחרש במקום אחד, קיבלנו המון סוגים שונים של פעילות עם המון לוקיישנים שווים. מהשביל המשכנו אל היער:

צילום: גלית לוינסקי

צילום: גלית לוינסקי

צילום: גלית לוינסקי

צילום: גלית לוינסקי

שחר מלקט.

שחר מלקט עלי לופית (מסביב, המון) לתבשיל.

ואחותו מלקטת גם

ואחותו מלקטת גם

45.01436 best_id59345951

וגם אני במלקטות

ולא רק עלים אספנו, אלא גם כמה שורשים, של קוץ שנקרא גדילן, ודומה מאד לברקן:

49.01450 best_id59345957

ובשקים מלאים (של רמי לוי..) חזרנו לחצר, ועברנו לטקס הדלקת האש, בו שחר הדליק אש בשיטה מסורתית עם ניצוץ מאבן צור:

ניצוץ קטן בערימה של מחטים. צילום: גלית לוינסקי

ניצוץ קטן בערימה של מחטים. צילום: גלית לוינסקי

מדליקים את האש בריקוד שמיניות באוויר.

מדליקים את האש בריקוד שמיניות באוויר.

וזה תופס!

וזה תופס!

אחרי שהאש דולקת, אפשר להתחיל לבשל – שולחנות עבודה גדולים נפתחו בחצר, וכולם שיתפו פעולה בצורה מרגשת. בשלב הזה גם חלק מהמשפחה הגיעה.

71.01701 best_id59346037

קוצצת עלי לופית לתבשיל עם חמציץ. זה יהיה רירי וירוק וטעים. צילום: גלית לוינסקי

קוצצת עלי לופית לתבשיל עם חמציץ. זה יהיה רירי וירוק וטעים. צילום: גלית לוינסקי

מילוי חובזה ופטריות לאמפנדס!

מילוי חובזה ופטריות לאמפנדס!

בישול שטח

בישול שטח

מילוי חובזה ופטריות לאמפנדס!

שורשי גדילן עם עשבים לחביתה על האש

65.01793 best_id59346073

חן אלון ציירה קריקטורות של הילדים בין לבין..

אמפנדס נכנסים לתנור

אמפנדס במילוי חובזה

71.01844 best_id59346092

והצלחת הסןפית. כן, כולם אכלו הכל בתיאבון! צילום: גלית לוינסקי

והצלחת הסופית. כן, כולם אכלו הכל בתיאבון! צילום: גלית לוינסקי

אז נכון שהוספנו קצת דים-סאם וסושי כי זה מה ששחר הכי אוהב לאכול, אבל היה המון אוכל והמון שמחה, הילדים אכלו בתיאבון את כל מה שהכינו, למרות המרקמים המאתגרים. בין לבין גם הזמנו ציירת קריקטורות שהשאירה לכולם מזכרות מן היום הזה (כי הילדים חובבי ציור גם..) והקרנו סרט קצר ומרגש (בדגש על קצר! לא אלו הם חייך) ונוגן שיר על ידי חברים מוכשרים שריגשו מאד.

צילום: גלית לוינסקי

סוף טוב הכל טוב. צילום: גלית לוינסקי

שחר, שחשש קצת שיהיה משעמם, או דידקטי מדי, נהנה מכל רגע והתרגש מאד מהחגיגה הסופית. אנחנו נותרנו אסירי תודה על מזג אויר מושלם, ומאושרים שהשכלנו לבחור אירוע ששיקף את החיבור של שחר לטבע, למקום הנפלא בו אנחנו גרים, לחברים שלו ולאוכל.

13
ותוספת לא קשורה לסיום: בעוד אנחנו מפיקים את העליה לתורה בשבת הקרובה, העליתי עמוד הרצאות לאתר, ובו שני מועדים חדשים להרצאות שלי בפני מעצבות. אני מגיעה לאזור פרדס חנה לפתיחת גלריה Artush, שמוכרת עבודות של סטודנטים לאמנות ואמנים בתחילת דרכם, עוד מקום בו תוכלו לראות ולקנות אמנות במחירים שווים לכל נפש. מאד אשמח לראות אתכן שם!

גולת הכותרת של הביקור שלי באמסטרדם היתה ביקור ב"הוטל דרוג". זה לא ממש מלון – כי יש בו רק חדר אחד, בקומה השלישית. אבל יש בו גם ספריה (בלי ספרים), בית קפה וחנות, שהיא בעצם מעין מוזיאון לעיצוב של קבוצת דרוג, דרוך בשבילכם ("יבש" בהולנדית), שמציגה של קלאסיקות ועיצוב חדש של המעצבים הצעירים אותם היא מייצגת.

דרוך הוקמה בתחילת שנות התשעים על ידי שני "יזמי עיצוב", גיכס באקר (Gijs Baaker), שהחל את דרכו כמעצב תעשייתי, וריני רמקרס (Renny Ramakers), הסטוריונית עיצוב, שבין השאר נבחרה על ידי ניוזוויק לאחת מ 150 הנשים ששינו את העולם. יחד הם הציגו עבודות של מעצבים צעירים, שמכניסות הומור "יבש" ושימוש בחומרים "נחותים" לעיצוב היומיומי.

שני פריטי עיצוב שכל אחד יכיר, אני חושבת, הם נברשת ה "85 מנורות" של רודי גראומנס (Rody Graumans)

85

או שידת המגירות המפורסמת של טכו רמי (Tejo Remy)

Tejo Remy

Tejo Remy

הפריטים האלו הפכו לכאלו קלאסיקות תוך זמן כל כך קצר, שהיה לי מוזר להיות במקום בו הם לא רק מוצגים, אלא גם מוצעים למכירה (שלושים אלף יורו וזה שלכם).

בקומה הראשונה של הבית, שנמצא ממש במרכז העתיק של העיר, נמצאת החנות ובה כל טוב. את השולחן והכסאות האלו מאד אהבתי:

IMG_0421

העברתי יד מלטפת ולא קניתי את קופסת העיתונים הזו של Muuto (ירוק ביליארד אמרנו? עוד פריט שלא קניתי אמרנו?)

IMG_0425

אגב מוטו ורגישות לעיצוב של ההולנדים – אני לא מאמינה שלא צילמתי את זה, אבל תאי השירותים בשדה התעופה סחיפול, ממש איך שנחתנו, הדהימו אותי. בכל תא על הקיר מתלי העץ האהובים של מוטו. דלתות בחיפוי פורניר אלון, כיורים מעוצבים, והכל כמובן לנוחות המשתמש ולא רק ליופי. תענוג.

מהחנות עליתי לקומה השניה, אל המסעדה. בשלב הזה קלטתי ששעת הסגירה כמעט הגיעה, ושאני כמעט לבד במקום. זוג אחרון עוד ישב לאחד השולחנות, ולי נותר חלל ריק – מושלם בשביל צילום.

IMG_0456

סליחה שזה קצת מטושטש, התרגשתי..

חדר ענק ובו חלונות משני הצדדים, שטיחים שמשלבים מודרני וקלאסי על הרצפה, ובקצה החדר ארון ספרים, מסודר לפי צבע, איך לא.

IMG_0460

נשבעת שזה היה ככה כשהגעתי.

כשעוברים מהמסעדה לחדרים הנוספים, מגיעים לאולם (שמדי פעם נערכות בו הופעות)

צילום: Thijs Wolzak

צילום: Thijs Wolzak

המגניב היה, כאמור, שהחדרים היו כולם ריקים, ממש כמו בצילום הזה (שלא אני צילמתי בניגוד לאחרים). משם המשכתי לספריה. הו הספריה.

החדר המושלם הזה, שחיכה לי ריק גם הוא, הוא קוביה מושלמת. כשלקוחות שלי נלחצים מטפט כהה על קיר, או רצפה כהה למשל, אני מזכירה להם תמיד, שחדר הוא קוביה עם שש פאות. מדובר בסך הכל בפאה אחת מתוך שש שתהיה כהה. בספריה של דרוך יש שלוש פאות כהות מאד- קיר הכניסה והקיר לידו, שעליהם ציור קיר שהוא "ציטוט" מהרייקס הקלאסי עם אדפטציות מודרניות, רצפה שחורה, ולידם שלוש פאות לבנות: תקרה לבנה, קיר ובו חלונות ענק לבנים, והספריה מאחור.

Hotel Droog library

Hotel Droog library

לצד שולחן הישיבות הלבן שמונה כסאות שגם הם קלאסיקת עיצוב הולנדי, כסא revolt של פריזו קריימר. הם הכתם הצבעוני הבהיר היחיד בחדר. כאמור, הקיר מול הכניסה הוא כהה מאד, ומה רבה ההפתעה כשמסתובבים ורואים את הספריה. כולה לבן. כולה ספרים. ריקים.

Hotel Droog הספריה

פריים לבן בתוך חדר שחור. שומר המסך שלי. Hotel Droog library

הספר היחיד שאינו ריק בספריה הוא הספר של דרוך עצמם, שמוסיף עוד נגיעה של צהוב לפריים הזה. מעל לשולחן נברשת זכוכית. לא נגעתי בדבר. החדר כאילו היה מוכן לצילום, אחרי סטיילינג מושלם.

וזו עוד זוית של החדר.

וזו עוד זוית של החדר.

והגן. אי אפשר לקרוא לזה חצר כי זה גן. וככל שאמעט להשתמש במילה הזו – אם יש גן שראוי לתואר "קסום" זהו הגן. הוא היה כל כך ריק, והשילוט, כמו כל שילוט הולנדי, כה מאופק, שלא היינו בטוחים שבכלל מותר לנו לדרוך בו. הגן משלב אלמנטים טבעיים עם אלמנטים מלאכותיים, פרי חלומותיה של ריני רמקרס, שתמיד רצתה גן כזה, ופרי עבודתם של המעצבים הצרפתיים קלוד פסקה (Claude Pasquer) וקורין דהטרויה (Corinne Détroyat). כל האלמנטים בגן נועדו לשימוש – השקיה לציפורים, משיכת פרפרים וחרקים, הצללה ועוד.

IMG_0430

Droog Hotel Garden by Corinne Julhiet Detroyat and Claude Pasquer

IMG_0431

Droog Hotel Garden by Corinne Julhiet Detroyat and Claude Pasquer

כמו בגנים אירופאים מושלמים אחרים (לצערי יצא לנו לטייל רק דקות ספורות, בגשם שוטף, בפונדלפארק המשגע), הגן נותן תחושה של טבע פראי עם נגיעת יד אמן. ההליכה בו משרה שלווה ופליאה.

אז קודם כל צילמתי ביראת קודש:

ונכנסתי חזרה מדלת אחרת בקצה השביל. טיילתי בין חדרי הבית וקומותיו והרגשתי כמו ילדה בסיפור הרפתקאות. כל חדר וכל חלל מזמן הפתעה שלקוחה מסט של טים ברטון.

זו השמשיה שיש בחצר ובחנות (כריס קבל, Chris Kabel)

שמשיית Shadylace, שנראית גם היא כמשחק של אור וצל, עלים ושמיים, טבע ועיצוב.

IMG_0422

זה היה הטיול שלי במלון דרוך, תודה שהצטרפתם, ואל תפספסו אותו כשאתם שם! מקווה לקחת אתכם לטיולים מעניינים נוספים בעולם בעתיד. וגם להיות שם בעצמי שוב.

גדלו הילדים. את המהפך של החופש הגדול מעול לחופש הרגשנו כבר לפני שנים. אז החלטנו להנות מכך שאפשר לקפוץ לחוצלארץ לסופשבוע, כמעט בלי לתכנן מראש, ושזה יעלה קצת יותר משני לילות במלון יוקרה מקומי.

לכבוד עשור לנישואינו קפצנו יחד, לבד, לרומא. 4 שנים אחר כך החלטנו לשלב נסיעת עיצוב עם נסיעת תענוג.

תעלה. אופניים. אסתטיקה

תעלה. אופניים. אסתטיקה

הפעם האחרונה בה הייתי בעיר היתה בערך כשנוער שוליים הוציאו את השיר שלהם. קצת אחרי. אני לא בטוחה שהעיר השתנתה המון בעשרים ומשהו שנה, אבל אני בהחלט במקום אחר מאז. את הטיול הכנתי כמו שאני מכינה טיולים קצרים בערים גדולות עם בנזוגי, שטעמו שונה משלי כמרחק אמסטרדם מתל אביב בערך: מינון קטן מאד של מתוכנן מראש (מסעדה אחת לערב אחד מתוך שלושה, כרטיסים למוזיאון אחד מתוך אינסוף), והמון המון כוכבים על המפה של גוגל, עם המלצות אותן הצלבתי היטב מול שלל אתרים, של מקומות שלא חייבים להגיע אליהם במיוחד, אבל אם אני בסביבה יהיה שווה לעצור. ולפני כל אלו- המלצות של אמנית מקומית מהממת אחת, אותה לא הספקתי לפגוש, אבל אל עולמה התקרבתי קצת בשלושה הימים האלו.

גודלה הקומפקטי של אמסטרדם, מרכז העיר לפחות, מאפשר שיטוט ברגל, התמצאות קלה מאד, וכך בשלושה ימים גשומים מאד עד מאד מאד, הצלחנו לחרוש כל תעלה ורחוב כמעט.

שימי נר על החלון. ולידו עוד אחד, מתאים.

שימי נר על החלון. ולידו עוד אחד, מתאים.

כל עוד זה טרי רציתי להביא לכם קצת מהטעמים הויזואליים של העיר, למרות שבעיני היא לא ממש עיר, ומוזר להזכיר אותה באותה נשימה עם אופציות נסיעה נחשקות אחרות: רומא, לונדון, ניו יורק, ברצלונה ואפילו תל אביב. אמסטרדם היא אינטימית, קאמרית, שקטה להפתיע בזכות היעדר המכוניות שבה – מצומצמת ומדויקת מאד. המשעשע הוא, שכאשר שוחחתי עם חברים, שביקרו בעיר באוגוסט, האמסטרדם שלהם היתה שונה לגמרי: מפוצצת אנשים, שחותכים אותך בטיסה, שוקקת, רועשת, הומה. אחרי כמה דקות הבנתי שהם היו שם באוגוסט, עם אוטו. שני דברים, שכנראה לא מומלץ לעשות. אז בלי מחקר מקיף אצא מהנחה שאני ממליצה על אמסטרדם בלי אוטו, בלי ילדים ובלי תיירים.

פעם אחת לפחות בכל טיול חייבים לנצל איזה תייר מזדמן לצילום זוגי. ליד מוזיאון רייקס.

פעם אחת לפחות בכל טיול חייבים לנצל איזה תייר מזדמן לצילום זוגי. ליד מוזיאון רייקס.

מה ששבה את ליבי הוא המינימליזם. לא זה של קירות לבנים וריקים, אלא זה של הדיוק והצמצום. כמו בערים אחרות באירופה, העירוניים פה רגילים לחיות בצמצום. הבתים קטנים, כלי התחבורה הוא אופניים, מזג האוויר לא צפוי – משמע – מסתפקים במועט. מעט אבל טוב, מעט אבל יפה לעין ואיכותי. ואני יודעת שיצא להם שם של קמצנים. אבל להרגשתי זה בכלל לא זה. הם היו אדיבים ופתוחים ונעימים, למשל בכל פעם ששאלתי אם מותר לצלם. בעוד בפריז גירשו אותי ואמרו "רק את החלון!" כאן כמעט לא הבינו מדוע אני שואלת.

בראנץ' ליד המלון. Koffiehuis De Hoek

בראנץ' ליד המלון. Koffiehuis De Hoek

כמו שהם מצמצמים את הארוחות שלהם לשתיים ביום ועוד קצת מסביב, כמו שהם נושאים עליהם תיק קטן בלבד ומעיל גשם, כמו שממלאים מקרר קטן שיש בדירה – כך האסתטיקה שלהם עדינה, עצורה כמעט. לא הכל חייב להיות גדול, גדוש ומרשים. קל יותר לשים לב ליופי כשאין לו מתחרים. הרושם הוא בכך שבכל מקום יש כלי אחד או שניים עם פרח. ליד כל דלת ברחוב יש גינה, שמורכבת מחמישה עציצים, שבכל אחד מהם פורח לפעמים פרח אחד בלבד.

IMG_0263

בזכות היעדרן הכמעט מוחלט של מכוניות העיר פשוט שקטה. אפשר לשמוע את השחפים מעל לתעלות ואת עלי העצים מרשרשים ברוח. לכן קשה לי לקרוא לזה עיר.

טיפ פשוט, שלא ברור לי מדוע לא כולם מיישמים: קנו כרטיסים באינטרנט. התורים העצומים בכניסה למוזיאון ואן גוך היו ידועים ולכן ויתרנו מראש על ביקור בו. למוזיאון הרייקס הקלסאי קנינו כרטיסים מראש, וכך חסכנו שעות של עמידה בתור, למרות שכדי להפקיד את המעילים עדיין עמדנו 40 דקות. לא ברור אם תודעת השירות של ההולנדים מזעזעת, או שמא הם פשוט אוהבים לעמוד בתורים. בואו רק נגיד שהיו לי 40 דקות לתהות מדוע עובדות במלתחה רק שתי נשים ביום גשם, ולא, למשל, שש.

Vermeer, the milkmaid

Vermeer, the milkmaid

הרייקס כל כך גדול, שבביקור של שלושה ימים לא חשבנו לחרוש את כולו. לקחנו סיור אודיו וידאו חביב, שהוביל אותנו בין יצירות המופת במוזיאון. כשמצאתי עצמי דומעת מול ורמיר (כמו שדמעתי מול ואן גוך בלונדון), גם עכשיו לא ידעתי אם אני בוכה כי הציור פשוט כל כך מושלם, ממש אור שבוקע מתוכו, או שמא אני בוכה על הנערות והנערים שיושבים למרגלותיו, ולומדים ישירות מהמקור את האמנות הגדולה הזו, בעוד אני הסתפקתי בשקופית דהויה משך שנות התיכון שלי.

לפני כמה חודשים קנה המוזיאון יצירה של סטודיו דריפט, עליהם כתבתי במפגש הראשון שלי איתם במילאנו. את גוף התאורה המהמם שלהם, Flylight התקין עכשיו פיצו קדם בביתו של לקוח בר מזל. והנה העמדת התאורה הזו נקראת ShyLight, ומרקדים בה חמישה גופי תאורה כמו יצורי ים קטנים, או כמו חצאיות של בלרינות. לצערי, כשאנחנו חזינו בו, אחד היה מקולקל…

Shy light by Studio Drift

Shylight by Studio Drift

עוד תצוגה מפתיעה בקומה התחתונה של המוזיאון היתה של דיק ברונה, אביה הרוחני של מיפי, שהיא הלו קיטי של פעם, בעיקר למי שגדל בארצות אחרות.

ביקרנו גם במוזיאון לאמנות מודרנית סטדלייק. כל כך התרגלנו להצטרף לתור העצום בכניסה, שרק אחרי הקפה שלמה של הבניין הבנו היכן הכניסה, שהיתה ריקה.

חנות עיצוב שסומנה על המפה והיתה קרובה ביותר למלון שלנו, היא The Frozen Fountain , שכבר בשם שלה משלבת שני אלמנטים נחשקים שאין לנו בארץ.. בחנות נמכרים ומוצגים מוצרי עיצוב של אמנים רבים, על פני שתי קומות מופלאות. אתם תרצו לעבור לגור שם, או למות, או לקנות הכל. תיזהרו, זה כואב.

The Frozen Fountain

The Frozen Fountain

כריות של קרולה ואן דייק. יש קשר משפחתי? לינק בלחיצה

IMG_0136

שמיכות מטורפות של וואלס וסוול, שתי מעצבות אנגליות. לינק בלחיצה.

IMG_0124

כלי הפורצלן העדינים של scholten & baijings, צמד מעצבים הולנדים שאת שמם איני מעזה להגות בעברית, עבור החברה היפנית Arita מוצג שם בכניסה.

IMG_0142

ועל אותם מדפים, כלי זכוכית גאוניים של סטודיו Kalff של המעצבת ההולנדית רוס קאלף, שמחברת כלי זכוכית ישנים לכדי יצירות חדשות ומקסימות. כל מבקר שעבר בחנות היה חייב לגעת בכוסות ובצלחות המוצגות, כדי לוודא שהן דבוקות יחד.

IMG_0126

יצירות זכוכית נפלאות של Studio Kalff

Studio Kalff

כלי זכוכית של Studio Kalff. יש גם פמוטים וכוסות

אני מתהלכת בחלל המקסים של החנות ומדמיינת מעצבות מקומיות יושבות כאן לבחור טקסטיל לבית עם הלקוחות שלהן, בוחרות ממגוון השטיחים המשגעים. ואז שוב נושמת.

גופי התאורה של רוברט האוסמן תלויים בחלל הכפול, ולמעלה השטיחים.

לא רחוק משם,

360volt

360volt

בהמשך תעלת Prinsengracht, במספר 397 נתקלתי בחנות 360Volt, שאמנם מוכרת גופי תאורה תעשייתיים, אותם אנחנו רואים בכל טרנד ובכל מקום, אבל אלו שנמכרים פה הם מקוריים. לא מבחינת ייחודיים – ממש אורגינל. לראות את המנורות האלו לא במראה כאילו-ישן ולא כאילו-כבד אלא אשכרה חלוד וכבד ביותר היה שינוי מרענן ומרגש. ואת הירוק הזה, שקראתי לו "ירוק וויסקי" עד ששמעתי את "ירוק ביליארד" המדויק יותר, מצאתי בכל חנות בגדים (קניתי סוודר אחד! ושמלה! ולא קניתי מעיל!) וכשתגיע הספה הירוקה ללקוחה שלי, אכתוב עליו פוסט שלם. באמסטרדם חזיתות של בתים רבים צבועות בירוק הכהה הזה.

עוד חנות שהגעתי אליה במקרה היא חנות מוצרי הנייר Vlieger, שאם אני מבינה נכון זה בהולנדית "עפיפון". עפתי עליהם. בקרוב בהפקת הפמוטים שלי תראו כמה ניירות משם. בנתיים, שוטטו באתר של 1973 המקסימים, שניירותיהם נמכרים שם, בתעלת אמסטל.

יותר דברים אפילו מיולטה!

יותר דברים אפילו מיולטה!

שלחי את הבעל לקופישופ הסמוך. כל אחד מגלגל את הניירות שהוא אוהב.

שלחי את הבעל לקופישופ הסמוך. כל אחד מגלגל את הניירות שהוא אוהב.

Vlieger papier. לאוהבי הז'אנר

Vlieger papier. לאוהבי הז'אנר

והיו עוד המון מציאות מקסימות, אבל יש מספיק לכולם ואין מספיק מקום וזמן..

ביום השלישי הגעתי לעת כניסה אל החנות והמלון של דרוך דיזיין Droog Design , אבל על זה כתבתי פוסט נפרד, כדי לא להעמיס עליכם וכדי לתת להם את הכבוד המגיע להם.

לסיום – אם אתם מתכננים נסיעה הנה כמה טיפים ממני, שלצערי ממש איני שועלת טיסות (אבל עובדת על זה):

המלון בו היינו לא היה זול אך נהדר, עם אחלה מיקום ויופי של חדרים. אמנם זו רשת, אבל שווה. ואחלה מוצרי אמבט.

-אם בא לכם משהו יותר יוקרתי ומיוחד, מצאתי בדרך מלון בוטיק יפהפה, קטיפתי ועשיר

מלון אסתריאה. האתר שלהם מזעזע, הלובי משגע.

– אני מתה על בוקינג.קום. האפליקציה מעולה, והכי כיף שהפעם שמתי לב, שבסיום ההזמנה הם מציעים לי מדריך לעיר בחינם. היה לו עמוד כותרת מקסים שנתפר "במיוחד" עבורי, ודרך ההמלצות שלהם למסעדות (מהקרובות ביותר למלון ועד רחוקות יותר) מצאתי כמה מקומות נהדרים. נותנים לכם? קחו.

המדריך המקסים והמועיל של בוקינג.קום. במיוחד עבורי!

המדריך המקסים והמועיל של בוקינג.קום. במיוחד עבורי!

אמסטרדם – טיפים תכלס

– הזמינו כרטיסים מראש למוזיאונים, אם אתם יודעים שתלכו. המחיר אינו יקר והם תקפים ל 12 חודשים. אפשר גם להזמין בבוקר עצמו, ולבקש מהמלון שידפיסו לכם.

– לא בכל המקומות יש WiFi אבל אם אתם מסמנים כוכבים על מפה, וטוענים אותה בבוקר כשיש רשת, אפשר לשחק איתה כל היום על פי ה GPS. קצת לפני שאתם רעבים חפשו מקום נחמד בקרבת מקום וסורו אליו. ניסיתי להפוך את המפה שלי לציבורית, אולי תצליחו להכנס אליה בלינק הזה.

– יופי של מדריך לחנויות עיצוב באמסטרדם של אביטל ברוידא ב XNET, לצערי לא הספקתי לבקר בכולן. כתבה על אדריכלות בעיר, ולינק לעוד מקומות סטייליסטיים כאן. ותודה לרונית שטרן המקסימה (שפגשתי בטיסה!) ששלחה לי אותו..

– לקחנו שיט תעלות בלי לבדוק. הוא היה מזעזע. בעיקר מפוספס ומשעמם טילים. ממליצה לחפש אחד מומלץ ולהשקיע שעה וחצי בשיט מוצלח, כי זה מקסים.

– השירות באמסטרדם איטי. אם אתם קוראים ביקורות על מסעדות או בתי קפה, שימו לב שבעיקר האמריקאים מתעצבנים על השירות האיטי. מבחינתי זה לא פרמטר, אם מגיעים מוכנים לזה מראש (כלומר נינוחים ולא רעבים מדי).

– אם אתם נוסעים בחורף קחו מעיל גשם עם כובע. רק התיירים מסתובבים עם מטריות, וזה מפריע בצמתים.

– ובעיקר – סעו! אם יש ילדים תמצאו מישהו שיטפל בהם וחלס עם התירוצים.

הנה המפה שלי, עם לינקים לכל המקומות וגם כמה שלא הספקנו להיות בהם. אשמח לטיפים שלכם והצעות לכל מקום מעניין ומקסים וכייפי בתגובות!

שופן מתנגן ברקע, העיניים שלי עוד לא יבשו מלקרוא אתכם קוראים אותי, ולפני שזה יקרה אני רוצה לתעד הבטחות לעצמי לשנה הקרובה. כל עוד אתם עוד כאן, אתם עדי. וכך אולי אקיים יותר לעצמי. לחץ חברתי. סיכמנו?

הבנתי למשל איך הוואלסים, שאמא שלי ניגנה בסלון, היו נקודות המפגש הרכות ביותר שלנו. נקודות המפגש הרכות המעטות שלנו. המקומות בהם היא היתה הכי רכה. ואת זה המוסיקה עושה גם לי. מרככת אותי. אולי את כולנו. (עידן אלתרמן כתב על הסצינה הזו בבלוג שלו).

כי אי אפשר להאזין למוסיקה, ליצור אותה, להניע את הגוף לצליליה, ולהישאר נוקשה. באמסטרדם ישבנו באיזה קופי שופ והשמיעו שם להיטי אייטיז. חבורת מסיבת רווקים אוסטרלים לידינו שרו בשמחה (בעיית תיירות המין וחינה של אמסטרדם עוד תועלה פה בפוסט עתידי, כנראה). קלטתי שבעיני מיד מצא חן זה שרקד. מי שנתן לאושר שהמוסיקה עושה לו להדהד בגוף שלו. גם על הקשר שלי עם גוף אני מקווה לכתוב יום אחד.

וזה בעצם הפוסט הזה: רשימת הבטחות לפוסטים שאני רוצה לכתוב.

מתוך התערוכה Zero: Let Us Explore the Stars, מוזיאון סטדלייק, אמסטרדם.

מתוך התערוכה Zero: Let Us Explore the Stars, מוזיאון סטדלייק, אמסטרדם.

שאני מקווה למצוא את הזמן לכתוב.

שאצור עבורם את הזמן לכתוב השנה.

וכמו היוזמה של אורית, עוד דבר שגורם לי התלהבות הוא אנשים חדשים ומפגשים חדשים. כמעט כל פוסט שאני רוצה לכתוב קשור לאנשים מוכשרים ומיוחדים שסביבי.

אולי זו תהיה שנה של פוסטים על אנשים:

אל תהיו קשי עורף ואל תקלו ראש. טליה אורבך עומדת על דעתה. צילום: שחר ויצמן

אל תהיו קשי עורף ואל תקלו ראש. טליה אורבך עומדת על דעתה.

– על יוגה, על דיוק תחושות גוף, ועל אנשים שיודעים לכתוב על זה. וגם על הקשר בין אברי הגוף לכמה ביטויים בשפה העברית, שאני מחבבת מאד.

– על "קפיצת הגדילה" של הבן שלי, שמגיע לבגרות ולמצוות, על חוויית מפגש מרגשת עם מחנכת ואמון במערכת החינוך ובילדים שלי.

מים, שמיים, אורות, אופניים. אסתטיקה

מים, שמיים, אורות, אופניים. אסתטיקה

– על אמסטרדם, לפחות שני פוסטים: אחד על DROOG והשני על חנויות עיצוב ומקומות מעוצבים. אולי גם שלישי על תכנון "טיול כוכבים" מוצלח.

– אחרי סוכות ואחרי שנחזור – על בולגריה – עוד טיול שקורם עור וגידים בזכות בלוגרית מוכשרת, שהצילומים שלה שלחו אותי רחוק.

אם חסר לכן תירוץ (כי החגים כבר סגורים) – היא מעבירה בבולגריה סדנאות צילום, ומדי פעם, בביקורי מולדת – גם סדנאות כאן.

צילום ודוגמנות טיולים: אפרת לוזנוב. My lovely Mess

צילום ודוגמנות טיולים: אפרת לוזנוב. My lovely Mess

– על החברה המוכשרת והמיוחדת שלי שירלי, שעיצבה לי את האתר המשגע הזה ואת כל האייקונים שלי וסוף סוף פינתה זמן לעצב לעצמה אתר.

– פוסט על פמוטים, שמחכה, חצי כתוב, כבר שתי חבילות נרות לפחות, במחשב שלי. תצלם אותו החברה החדשה המיוחדת, היפה והמוכשרת שלי טל, שתראו מה זה.

פמוטי הבזלת של יהלומיס, הרכישה הראשונה לשנת תשע"ו?

פמוטי הבזלת של יהלומיס, הרכישה הראשונה לשנת תשע"ו. לחיצה על התמונה תיקח אתכם לחנות..

– על חיבתי ההולכת וגוברת למגשים, שכנראה מראה שמתחיל טרנד כזה ואני חושבת שזו חיבה פרטית שלי. אפילו שם יש לי לזה! "הצעת הגשה".

עוד השנה אני מתכוונת להבין בדיוק מה אני רוצה לעשות ומה אני לא רוצה לעשות, ולא לעבוד קשה. שלוש מילים שהן מלאכת ניתוח והבנה של שנים.

ואני עוד לא שם, בהבנה, אבל עובדת על זה. כשאני אבין את זה אני מבטיחה לכתוב על זה כאן.

yearד

בכלל, אני מבטיחה לכתוב כאן.

שתהיה שנה טובה.

אני מזמינה אתכן לקחת את הבמה ולכתוב לי פה, קבל עם ובלוג מה אתן מתכוונות לעשות השנה. עזבו את הבולשיט הזה של "מאחלות לעצמכן". פחחחח.

יצא, שבמקום להיות פוסט התלהבות זה פוסט פרידה. בסוף תבינו.

IMG_9015

אז אורית גידלי, מציאת רשת שהתלהבתי ממנה בשניה שעלתה בחכתי, שהיא בלי לדעת בכלל היתה לי אחות תאומה, להתלהבות כמובן, הוציאה עוד ספר מקסים "נונה ומחק האויר". ספר על נונה שמוחקת את ההתלהבות שלה ומגלה שזה אולי עושה קצת פחות צרות עם אנשים (אנשים כבויים, אנשים שמכבים, פויה!) אבל עושה גם הרבה פחות כיף. ובהתלהבות שלה, רתמה אורית כמה חברות בלוגריות מתלהבות שמצאה היא ברחבי הרשת לכתוב על ההתלהבות שלהן.

ואחרי דיונים עם עוד מציאה שהתלהבתי ממנה ממזמן, מצאנו את המקום הכי פחות צפוי והכי מדויק מבחינתי: הפסנתר שלי.

IMG_8970

כשאני מתלהבת אני מדברת. המון. בקולי קולות. תופסת המון מקום במרחב ומנופפת ידיים, בהמון אנרגיה. כל מי שפגש אותי יודע שאני מדברת המון. אבל התלהבות ארוכת שנים, שמלווה אותי מילדותי, היא שונה. זו שאין לה מילים. מוסיקה.

את השפה הזו למדתי לדבר בגיל צעיר מאד, וכמו כולם עברתי את ההתחלה הצפויה של חלילית בכתה א' וב', אחריה כינור ("עם אצבעות כאלו ארוכות, איך לא?") במשך שלוש שנים של סבל יחסי. לימודי הכינור שלי נפסקו בתחילת גיל ההתבגרות בגלל שני אירועים: מורה רומניה מבוגרת הוחלפה בחתיך צעיר שאי אפשר להיות איתו באותו החדר ולדבר על "ויבראטו" כשאת בת 11, ותקיפה מינית בדרך לשיעור הכינור – נער קרא לי מבין השיחים. דיבר איתי, ראה את הכינור, לקח אותו, והסכים להחזיר לי אותו רק תמורת נשיקה. מאז, בהדרגה, הפסקתי ללכת שוב לקונסרבטוריון ברחוב הל"ה בגבעתיים, למרות אהבתי הגדולה גם לשיעורי ההאזנה, בהם האזנו ליצירות גדולות וניתחנו אותן.

בתיכון למדתי בתלמה ילין לצד מוזיקאים מוכשרים מדי, ואני במגמת ציור בכלל, וכמו כולם קצת לקחתי גיטרה ליד. אמא שלי, בשנות הארבעים שלה, וכמעט עם פרוץ המחלה שלה, הגשימה חלום ישן והתחילה ללמוד פסנתר אצל נורית השכנה. היה לה כשרון גדול לזה. אני ניסיתי קצת, ולא הצלחתי להתמיד, כי כשרון זה לא מספיק.

IMG_9012

בבית שלנו תמיד שמעו מוסיקה. רק מוסיקה קלאסית. באחת ממגירות השידה השחורה בסלון היו מסודרות בשורות ארוכות מאות קסטות, ממוספרות ומוקלטות – מי מהרדיו ומי מתקליט. מעל לשידה עמדה קופסה עם כרטיסיות, ובכל אחת מפורטת היצירה שבקלטת. לא גדלתי עם ידע עמוק במוסיקה קלאסית כמו עמיתי לבית הספר, אבל יחסית לנערה צעירה ידעתי לזמזם כמה עשרות יצירות, ואהבתי מאד את הפסנתר.

בצבא ואחריו המוסיקה המשיכה ללוות אותי מכל הכיוונים, באולפן. מ"בוקר טוב צה"ל" הפרוע בחמש בבוקר, דרך "לילה טוב" עם תמר מרום בלילה, הרבה לפני שהרדיו ידע לשדר שירים שקטים ברצף, ועד שעות של להיטי גלגלצ. שנים ישבתי ואילתרתי קול ב' לכל שיר אפשרי, פיתחתי מיומנות לריקוד אולפן פרוע רק בפלג הגוף העליון, יצאתי לרקוד. המוסיקה היתה שם כל הזמן, כמאזינה ומשדרת. קצת לפני גיל 40 הגשמתי עוד חלום והצטרפתי למקהלה מקסימה ותל אביבית, גם ממנה הועפתי בגלל הפה הגדול שלי.

IMG_9005

לקראת גיל ארבעים הבנתי, כמו שאומר טונה "על מה אפשר לוותר? כמה נשאר להגשים?", שאין יותר חלומות. יש בולשיט שאנחנו מספרות לעצמנו, ויש משימות שצריך לעשות וזהו. חברה טובה עם חשקים דומים הכניסה פסנתר לביתה. נסיון נגינה וקריאת תווים קלוקל הבהיר לי שאני מזדקנת. איטס נאו אור נבר. התחלתי לברר איך אני מכניסה פסנתר לדירה הקטנה שלנו בתל אביב. ראיתי שתקוע, חשבתי לוותר.

אבל אז, ימים ספורים לפני שעברנו לכרמי יוסף, הזמינו אותנו חברינו מירי ונירי, שעמדו לעבור לסן פרנסיסקו לכמה שנים, ל"מסירת חיסול" של הבית שלהם. לא נרדמתי חצי לילה. "יש להם פסנתר?… יש להם פסנת!… שרק אף אחד לא ייקח את הפסנתר!". בבוקר התברר שמירי כלל לא חשבה מי לוקח את הפסנתר, ותוך יומיים הוא נחת אצלנו בסלון, יפהפה, ישן מספיק, מעולה מספיק, חתיך וצ'כי. הפטרוף שלי. טוב, שלה, אבל שלי לשנים הקרובות.

insta_piano

מיד טלפון לשטקלר, עוד בוגר תלמה שהפך לגלצניק, ידיד ולקוח, כדי שימצא לי מורה לפסנתר ברחובות (אז, חשבתי שרחובות זה ממש קרוב. זה לא). תוך שניה הוא שולח אלי את המלאכית שלי – סתיו. כי אני אמנם בחורה מתלהבת, אבל אם לא מצמידים אלי את המורה הנכון – זה נמחק. רק תראו את הבחורה הזאת. אז היא היתה צעירה בת 21. היום קשישה בת 24 כמעט. שבוע אחרי שהגיע הפסנתר התחלתי ללמוד, פעם בשבועיים.

כן, זאת המורה שלי לפסנתר. מבינים את ההתלהבות?

כן, זאת המורה שלי לפסנתר. מבינים את ההתלהבות? צילום: גנגי

החיבור לסתיו והחזרה למוסיקה, אחרי שנים שלא ניגנתי, היו מיידיים. נפגשנו תמיד בהתלהבות – מעיצוב, מתסרוקות או בגדים, והתלהבות ממוסיקה, מהמבנים של באך, מניתוחים של שירי פופ, מאקורדים. מצאתי עצמי יושבת ליד הפסנתר כל בוקר, אחרי שהילדים עולים להסעה, ומנגנת ארבעים דקות. לראשונה בחיים שלי ישבתי בשקט על התחת ותרגלתי משהו כמו שצריך. לראשונה בחיים שלי ראיתי איך practice makes perfect, איך אני מצליחה תוך כמה שבועות לזכור איך קוראים תווים, להבין איך מניחים את הידיים, ללמוד אקורדים, ללוות את עצמי בשירה, להגשים חלום. זו התלהבות ששותפים לה מעט מאד אנשים – כמה חברות, כמו עדי עם הפסנתר שהשקיעה בספר אינבנציות וסימפוניות מעולה של באך שאני מחסלת עוד מעט את כולו (אוקיי, חוץ מהסימפוניות..). מלבדה עוד חברים ספורים ויקרים, בעיקר בני המשפחה שלי, שמלווים אותי מתרגלת וכובשת עוד יצירה (באך) ועוד יצירה (באך), קצת השכנים (קצת שופן), הרבה המורה שלי, ובעיקר אני.

insta_piano4

אני עדיין לא שומעת פה מוסיקה כמו ההורים שלי, ולצערי הילדים שלי לא מנגנים (למרות האשליה שאם יש פסנתר בבית הילדים ינגנו. מכסימום ישירו קצת עם אמא שלהם), ולאחרונה מנגנת גם קצת פחות, אבל מוסיקה מלווה אותי פה יותר מאשר בחיי בתל אביב – אנחנו יוצאים להופעות קטנות וגדולות כל הזמן, על חלק כתבתי פה בבלוג, נהנים מהמוסיקה.

והנה הערב, כמה דקות אחרי שסיכמתי עם אורית את הפרטים של הפוסט הזה, התקשרה מירי (הם חזרו לארץ בקיץ ומצאו לאחרונה בית). הזמינה אותנו לבוא לארוחה, תשמח להתייעץ על העיצוב קצת, ואה, הפסנתר.

" מירי, זה ממש לירי" אמרתי לה.

שלוש שנים הן זמן מספיק להבין שהאהבה הזו פה להישאר. בעוד שאז חששתי לשבור קירות ולהשקיע אלפי שקלים בתחביב שאין לי מושג אם אחבב, היום אני יודעת שהפסנתר הבא שייכנס לבית הזה יהיה כולו שלי. אמנם הוא לא ילווה את הדו מי סול הראשונים שלי, אבל הוא ייקח אותי מהמזורקה הראשונה שלי של עד לוואלסים של שופן, ואז אולי אשמע שוב את אמא שלי מנגנת, מאצבעותי.

ועכשיו, כמה שעות אחרי, אני מתחילה להתגבר על עצב הפרידה ולהתחיל להתרגש. פסנתר משלי. הפסנתר שלי.

אני מסיימת באחד הוולאסים שאמא שלי ניגנה, שופן אופוס 64 מספר 2, שתמיד הופך אותי סנטימנטלית במיוחד, בטח היום.

לחיים יש טיימינג פצצה. אל תוותרו על חלומות.

תודה למציאת הרשת הכמעט אחרונה שלי, דניה , על הצילומים וההתגייסות.

עוד חוטים ורודים זרחניים ועוד על התלהבות מסוגים שונים תוכלו למצוא היום אצל:

כנרת רוזנבלום, הפריזאית הפרטית שלי.

אפרת בקפה ויפה

נתנאלה במוזה ויצירה

קרן בפרפרים

פרוייקט ההתלהבות באנר לפרויקט

אני מאד מחבבת מתלים. גם בצימרים המפנקים והמושקעים ביותר, אם לא מצאתי וו מאחורי דלת חדר הרחצה, או לפחות כמה מתלים לעשות בהם שימוש – הנאתי נפגמה.

כי מי רוצה לזרוק בגדים על הרצפה, אפילו במלון יוקרתי?

משרד העיצוב האיטלקי המגניב Officiana del Deisgn (בתרגום חופשי "סדנת עיצוב") הוציא לא מזמן סדרה מקסימה של מתלים בהשראת שלטי ה "Do Not Disturb" של בתי מלון.

הם מגיעים קומפלט עם הידית לתליה:

Do Not Disturb של Officina Del Design

Do Not Disturb של Officina Del Design

הסדרה מגיעה בחמישה צבעים, צהוב קנרי, כחול ים, אדום פרארי, ירוק אקווה ולבן (השמות שלהם). יש בה ארבעה פריטים ובהם מתלה מפתחות משולב עם דואר (נהדר לקיר הכניסה, שמן הסתם ריק אצל מרבית האנשים)

מראה, ומתלה עם מגש (למשקפיים למשל, למרות שלא בטוחה שהייתי עושה את זה למשקפיים שלי)

dd_120115_07-800x1196

dd_120115_03-800x1155

מתלים הם פשוט דרך מצוינת לרתום את הקיר לעזרת האחסון, ובעיקר עוזרת לנו לשים חפצים בהישג יד, פשוטו כמשמעו. אתם מוזמנים לסור ללוח הפינטרסט שלי How's it Hanging ולראות שם עוד מתלים יפים וטובים.

dd_120115_02-800x800

המראה בקוטר של כ-16 ס"מ.

וכמו עם הרבה פריטי עיצוב אחרים, אקדים להזהיר: מתלים יפים, גם אם נראים פשוטים, אינם זולים. שווה להשקיע בפריטי עיצוב, במיוחד כאלו שיעזרו לכם להתארגן על הבלגאן (אצלי זו פשוט מלחמה יומיומית, עם כיבושים והישגים ומפלות ומסקנות וטקטיקות. בקרוב אכתוב על זה עוד..).

מתלי עץ יפהפיים יש גם לסטודיו Loop Design (של אלישבע מנקין) ומקבלים חמישה בפחות מחמישים דולר. ותודה למיכל ו. על ההפניה!

מתלי עץ, סט של חמישה של Loop Design הישראלים

מתלי עץ, סט של חמישה של Loop Design הישראלים

הקומפוזיציה לבחירתכם. מתלי עץ של Loop Design

הקומפוזיציה לבחירתכם. מתלי עץ של Loop Design

לקוחות שלי שימחו אותי מאד כשקנו את המתלים היפהפיים של נורמן קופנהגן שנקראים Dropit ונראים כטיפות עץ.

dropit

עוד יציאה מגניבה לסיום של הסטודיו האיטלקי incipit, שעושים את זה הפוך על הפוך. מתלה מהמם, שנקרא App. לא זול (אבל זה בסדר, הם גם לא שולחים לישראל..)

app

גם אם אתם מגדירים עצמכם מעדת ה"מינימליסטים"- יכולה להיות לזה פרשנות אחרת. מינימליזם אינו קירות ריקים, אלא צמצום ודיוק – שלכל דבר יהיה מקום. ולכן – אפשר בהחלט להכין מתלה למפתחות -ליד הדלת, מתלה מעילים ליד הכניסה, מתלה למגבות בחדר הרחצה, מתלים לתיקים בכניסה לחדר, ועוד ועוד מתלים במיקומים שונים ובגבהים שונים לשלל שימושים.

אמנם הוא לא מעץ, אבל אני שומרת אמונים למעצבים שהם לקוחות שלי, ושמחה להראות לכם גם את המתלה החדש של סטודיו OTOTO האהוב, ידית כניסה ליד ידית הכניסה:

מתלה Doorman של סטודיו אוטוטו הישראלי

מתלה Doorman של סטודיו אוטוטו הישראלי

זה גם עוזר למלא קירות ריקים, ועוד יותר עוזר למצוא את מה שצריך, איפה שצריך אותו, מתי שצריך.

הצלחה שתלויה בדבר!

טוב. אני אחרי ההרצאה השניה שלי מול מעצבות ב"אסם". לא רק אתן, גם אני הבנתי לא מעט דברים מאז ההרצאה הראשונה.

למשל שאני ממש ממש נהנית מזה. ושאני טובה בזה. ושזה כיף גדול לעשות משהו שאני גם טובה בו וגם נהנית ממנו. אני רוצה לעשות את זה עוד.

הכל טוב באסם. צילום: אליהו ינאי

הכל טוב באסם. צילום: אליהו ינאי

אם בהרצאה שלי הדגשתי את "נאה דורשת נאה מקיימת", הרי שעלי לקיים יותר מתמיד. פגישות העבודה שלי, פגישות הייעוץ, שיחות הטלפון שלי והפרזנטציות שלי בשבועות שחלפו היו הטובות ביותר שלי. אני מקווה שגם שלכן.

עוד דבר שקרה מאז הוא שחברתי ליאת עברון (זוכרות שאמרנו שחייבות רשת תמיכה?) הפנתה אותי אל הספר של מייק מונטיירו, שאל ההרצאה שלו Fuck you – pay me הפניתי בפוסט הקודם (לא ראיתן? עכשיו לשם!).

על הספר היא קראה בבלוג אחר על עיצוב, ומיד הורדתי אותו והאזנתי לו בנסיעות הרבות שלי. למעשה, שווה לקבוע לקפה עם חברה באילת, רק כדי להנות מארבע השעות של הספר.

מייק מונטריו. כך הוא מגדיר את עצמו. Mike Monterio

מייק מונטריו. כך הוא מגדיר את עצמו. Mike Monterio

מונטיירו הוא בעלים של סטודיו לעיצוב גרפי, בעיקר עיצוב אינטרנטי, והספר רלוונטי בהתאמות קלות לכל עצמאי שעוסק בעיצוב. ביקשתי את רשותו לתרגם קטעים מהספר בבלוג, והמלך הזה ענה למייל שלי תוך 20 דקות ואמר שישמח. נאה דורש נאה מקיים. הספר נקרא Design is a Job, ומבחינתי אפשר לקפוץ לשורה התחתונה של הפוסט הזה: קראו אותו, האזינו לו, שננו אותו. האיש גאון, הספר ישנה לכם את החיים (אם תהיו חכמים, ובעיקר חכמות מספיק ליישם אותו). מאח שלי ומהבלוג הגאוני שלו למדתי שלפעמים השירות הכי טוב שאפשר לעשות למישהו הוא להמליץ לו על מקור מעולה, או לתרגם קצת ממנו, בתור מתאבן. איני מתרגמת, ולכן בחרתי במילה "מקצוע" כנגד המילה job אבל זה קצת עיסוק, קצת עבודה, קצת מקצוע.

כך, בערך, נפתחת ההקדמה:

"אני אוהב עיצוב. אני אוהב את זה כשמשהו מעוצב היטב. אני אוהב את התהליך של להגיע לשם. אני אוהב את הכשלונות המעניינים בדרך. אני אוהב את ההזדמנות להתפרנס מעיצוב של דברים במקום שהשותף שלי ואני בנינו מאפס. אני אוהב את הויכוחים ואת הביקורות. אני אוהב שמישהו ששכרתי לעבודה לפני שלוש שנים משפר את העיצובים שלי, ואני מת על הלקוחות, שהופכים את כל זה לאפשרי.

מה שמשאיר אותי איתכם. אני אוהב אתכם יותר מכל.

ונמאס לי לראות איך מתזזים אתכם כי איש לא לימד אתכם מה לעשות. נמאס לי שלא משלמים לכם. נמאס לי לראות אתכם עובדים לילות וסופי שבוע… נמאס לי שאתם יושבים ומקווים ש"העבודה תמכור את עצמה". אז כתבתי לכם ספר. יש לו עמוד שדרה, ועד שתסיימו לקרוא אותו – גם לכם יהיה".

מעצבות ונהנות באסם. צילום: אליהו ינאי

מעצבות ונהנות באסם. צילום: אליהו ינאי

מצאתי את עצמי צוחקת, מהנהנת ובעיקר רושמת לעצמי דברים, שאת חלקם הגדול ידעתי ועל חלקם דיברתי מול המעצבות שבאו לאסם. העריכו את עצמכן, אל תעבדו בחינם, יחסים עם לקוחות הם דו סיטריים. הוא מדבר על כל שלב ושלב בעיסוק במקצוע העיצוב, כל שלב שאינו החלק היצירתי. כשהוזמנתי להרצות בפני מעצבות מיד ניסיתי למצוא נושאים לדבר עליהם שהם חלק מתהליך היצירה. ואז הבנתי שאת זה לא ממש צריך ללמד, וגם לימדו מספיק לפני. מה שחסר למעצבות הוא נסיון בכל חלקי העבודה האחרים.

אחת השורות הטובות שלו בספר, לטעמי, היא Be pleasant, don't be NICE. אל תרגישו שאתם צריכים להתחנף ללקוחות ולהגיד להם את מה שהם רוצים לשמוע. הם יעריכו את הכנות שלכם.

mike1

"BE pleasant, don't be NICE" Mike Monteiro – Design is a Job

"התקשר אלינו פעם מישהו שאמר: פלוני הפנה אותי אליך. הוא אמר שאתה לא תתבייש להגיד לי כשאני טועה, שאתה בטח תעצבן אותי לאללה ושאני צריך לעשות כל מה שתגיד לי – כי זה יעבוד".

בשבוע שעבר פגשתי לקוחה כהכנה לצילומים של ביתה, אותו סיימתי לעצב לפני כשנה. היא התחרטה על ההחלטה שלה לצבוע את האי במטבח בבז', החלטה נגדה נלחמתי בכל האגרסיביות שיש לי, עד שויתרתי. "זרמתי איתך ב 90% מהדברים. על העשרה אחוז בהם לא הקשבתי לך – אני עכשיו מתחרטת". מיד ביקשתי ממנה רשות לצטט אותה באתר שלי…
על הלקוחות אומר מונטיירו: "לקוחות הם הדם הזורם בעורקים של כל עסק בריא. הם החמצן בזרם הדם שלכם, שמחזיק את הכל בחיים. לא משנה כמה אתם טובים במה שאתם עושים- בלי מישהו שמוכן לשלם לכם על השירות הזה אתם תיאלצו לסגור את דלתותיכם. מחסור בלקוחות הוא הסיבה מספר אחת לסגירה של עסקי עיצוב! מהי סיבה מספר שתיים? למי אכפת??"

והוא מדבר הרבה על כסף. על איך לתמחר את עצמכם ואיך לדבר על כסף ולגבות אותו. כי עיצוב הוא מקצוע: "מה לעשות, בחרתם מקצוע בו כסף יחליף ידיים.. יש לקוות שאתם תהיו בצד המקבל של העסקה הזו. אתם לא "עושים" עיצוב. אתם מוכרים עיצוב – וזה שירות בעל ערך. אם אתם לא רוצים לגבות כסף עבור השירותים שלכם, הי – אתם יכולים לעסוק בעיצוב בתור תחביב, במעבר 3 של "מייקלס" (פנאי-לי, ר.כ) בין הבאלזה לצמר."

ואחרי שהבנתם שצריך לדבר על כסף – האם תצליחו לבקש אותו? "לא יהיו שום "אה….", שום היסוס! כשלקוח מבקש מכם מחיר, שום לשאול אותם כמה העבודה שלכם שווה. כמו בכל החלקים של העבודה – בטחון מייצר בטחון, ועוד יותר כך עם כסף – איש אינו רוצה לתת כסף למישהו שמתנהג כאילו זה לא מגיע לו, או שאין לו מושג מה לעשות איתו. ומעל לכל – לעולם אל תגידו ללקוח "אני לא מרגיש בנוח לדבר על כסף"."

וכמובן גם על לקוחות, ועל פרזנטציות, ועל לעבוד עם אנשים ולעבוד עם עובדים ולמצוא עובדים ולפטר עובדים ומה לא.
ולסיום עוד פסקה שמצאתי רלוונטית במיוחד גם למעצבות פנים, לגבי לקוחות שמנסים לעשות עבורך את העבודה: "היזהרו מלקוחות שמתקשרים אליכם עם דרישות מדוויקות, שרק רוצים ש"תמלאו את הקווים". אם הם לא פונים אליכם בשביל אסטרטגיה ופתרונות – הם לא פונים אליכם בשביל עיצוב- הם פונים אליכם בשביל הפקה. ואם אתם מסכימים לקבל עבודת הפקה – אתם מפיקים – אתם לא מעצבים".

אני? שרטטת? עושה פרצופים בהרצאה. צילום: אליהו ינאי

אני? שרטטת? עושה פרצופים בהרצאה. צילום: אליהו ינאי

אצל מעצבות פנים זה החלק של שרטוט וניהול פרויקט. לא פעם אמרתי ללקוחות: "אני לא שרטטת" (ואני בטח לא מנהלת פרויקט). זה לא מגיע מאגו, זה מגיע מחוסר הבנה של העבודה שלי. ספרו לי מה הבעיה – השאירו לי למצוא עבורכם את הפתרון. בשביל זה באתם אלי. אתם יודעים מה הפתרון ורק צריכים מישהו שישרטט לכם אותו? מצאו שרטטת.

את הספר תוכלו לקנות כאן, או להאזין למייק מונטיירו קורא אותו בעצמו בצורה מאד מצחיקה, כאן. את ספר ההמשך "You're My Favorite Client" עדיין לא קניתי, אבל אני בדרך.
ואני גם בדרך לקבוע עוד מועדים ומקומות להרצאה שלי, אתן מוזמנות לעקוב אחרי הפרסומים בבלוג, בפייסבוק ובאינסטגרם.

הבוקר התארחתי בחנות "האסם", בקרית ענבים, ודיברתי בפני כחמישים מעצבות פנים.

שמחתי לראות שההרצאה התמלאה ממש מהר (והוזמנתי לשם בשנית, אפרסם מועד בפייסבוק שלי ובאינסטגרם של האסם כשאדע) והתרגשתי מאד לשאת את ההרצאה הראשונה שלי בפני קהל מקצועי. ברדיו עשיתי את זה כמה פעמים, אבל תחת הכובע הזה זו הפעם הראשונה.

EYpic0060

הרצאה בפני מעצבות בחנות "האסם" בקרית ענבים. צילום: אליהו ינאי

EYpic0006

מכינה את המצגת… צילום: אליהו ינאי.

בהיעדר איגוד או אפילו אחידות לתהליך ההכשרה של מעצבות, השוק מלא במעצבות צעירות ללא הרבה ניסיון עסקי. יש הבדל גדול בין כשרון ויכולת לבין נסיון עבודה כעצמאית בשוק – ואת זה הרגשתי בעצמי, ובכל שיחה שלי עם מעצבת – צעירה או ותיקה.

בהרצאה שלי התמקדתי ביחסים עם לקוחות – חלק נכבד וחשוב מהעבודה שלנו.

EYpic0008(1)

צילום: אליהו ינאי

קראתי לה : 7 דברים שלמדתי מלקוחות (בדרך הקשה), ושילבתי סיפורים ממפגשים ותהליכים עם לקוחות במסקנות שהסקתי מהם – החל מלפני עשר שנים ועד לפני שבועיים. אני כל הזמן לומדת את החלק הזה של העבודה שלי, ונהנית ממנו מאד.

ומדברת... צילום: אליהו ינאי

ומדברת… צילום: אליהו ינאי

אני מקווה שבעתיד אוכל לשתף חלקים מצולמים מההרצאה כאן בבלוג, אבל בינתיים הייתי רוצה לשתף שלושה סרטונים קצרים, שמדגימים דברים שאני מדברת עליהם.

1. איימי שומר מתנצלת

אם אתם עדיין לא מכירים את איימי שומר, אני מאד שמחה שניתן לי הכבוד לעשות את ההיכרות.

שומר היא קומיקאית אמריקאית חדה וחסרת פחד (וכן, היא יהודיה..), שבתכנית שלה העלתה מערכונים שמציירים ללא רחמים תמונה של האישה המודרנית, בעיקר האמריקאית. אני מאד אוהבת את המערכון שלה על מחמאות, לא מפסיקה לצפות במערכון המצויין שלה על אונס, ורוצה להראות לכן את המערכון על "אוי סליחה".

sorry

בקטע רואים פנל של ארבע נשים פורצות דרך, בעלות שם עולמי, שלא מצליחות לומר משפט בלי להתנצל, ממש סליחה שאני נושמת.
כי אנחנו כל הזמן מתנצלות. עונות לטלפון ומבקשות סליחה שלא יכולות לדבר, מגישות הצעת מחיר ומתנצלות שאולי זה יקר, מבקשות שעות נוספות ומסבירות שזה פשוט עולה לנו יותר.

יש הקלה בלהבין שזה משהו שמובנה אצלנו, הנשים, ויש תקווה שבעזרת מערכון כזה נתחיל לשים לב לזה ופשוט נפסיק. אי אפשר לצפות שמישהו ייקח אותנו ברצינות אם אנחנו כל הזמן מתנצלות.

[מצטערת, אני לא מצליחה להעלות את הסרט לכאן, ולכן אני משתפת כאן את הקישור הישיר אליו, דרך המגזין של הניור יורק טיימס. סליחה]

2. איימי קאדי משכללת

במקרה שאינכם בין 26 מליוני האנשים שצפו בהרצאה הזו (קשה לי להאמין, אבל שווה למי שטרם ראה), גם אתם, כמוהם, תתאהבו באשה הזאת.

קאדי, פסיכולוגית חברתית שחוקרת שפת גוף, מדברת (עכשיו גם בתרגום לעברית) על היכולת שלנו לא רק לשנות את הרושם שאנו משאירים בעזרת שפת הגוף שלנו ( היא מדברת על "power posing" – עמידות שמשדרות עוצמה, כריזמה ומנהיגות), אלא על היכולת של שפת גוף, אפילו תנוחה אחת בה נעמוד לשתי דקות – לשנות את הפיזיולוגיה שלנו.

זה עובד על כולם, זה שימושי בכל מצב, וזו בשורה של ממש לאנשים חסרי אמצעים, שכל מה שהם נזקקים לו הוא "שתי דקות וחדר ריק". ולכן זה מתאים גם למעצבות פנים. למשל במקום לבקש סליחה.

מעצבות פנים הן בדרך כלל נשים. נשים שעוסקות במקצוע, שקל לזלזל בו. נשים עצמאיות, שתמיד צריכות לבקש שכר, לדבר על כסף, לגבות תשלום- דבר לא פשוט לנשים, כמעט לכולן. נשים שצריכות לפגוש לקוחות ולהכנס איתם לתהליך בו הם יוציאו בחודשים ספורים סכום כסף עצום, תחת פיקוחן ועידודן. בשביל זה לא יזיקו בטחון-עצמי והשראה. איימי קאדי מספקת את שניהם.

3. מייק מונטריו מקלל(ת)

מייק מונטריו, בעל משרד לעיצוב גרפי, לא מתנצל. הוא גם לא זקוק לתנוחת מוצא של זכר אלפא כדי להגיד – Fuck you – pay me!. אני מתה על הפתיחה שלו.

זו הרצאה לא קצרה, שהיא ממש חובה למעצבים גרפיים (יש מצב שזה מקצוע שנדפק עוד יותר ממעצבות פנים..), בעיקר למתחילים וגם למעצבים באשר הם. כל מי שאי פעם מסר עבודה ללא חוזה חתום והתבאס כשהלקוח נעלם לו בלי לשלם – חייב לראות את ההרצאה הזו. אחרי הפתיחה מייק מזמין את עורך הדין שלו לשיחה חשובה על חוזים, על חשיבותם והמבנה שלהם. אין לי ספק שבתום ההרצאה הוא קיבל עוד כמה לקוחות.

שווה לקחת את הזמן ולצפות בזה, גם עד לשאלות של הקהל. יש דברים שאנחנו יודעות טוב מאד, אבל עד שלא ניישם אותם – לא נוכל להתקדם עסקית.

לכתוב חוזה זה השלב הראשון. לשלוח אותו זה הדבר השני. ליישם אותו ולאכוף אותו – זו דרך ארוכה. אבל זה חשוב.

חתמתי את ההרצאה שלי במשפט "נאה דורשת – נאה מקיימת". כל מה שאמרתי היום לא היה חדש למרבית השומעות. אבל לחשוב, לכתוב ולדבר זה דבר אחד, וליישם בפועל זה דבר אחר לגמרי.

הכנסו לפוזה, עמדו שתי דקות עם ידיים באוויר וצעקו Fuck you! pay me! אחרי זה תעשו את השיחה ללקוחות ההם..

האירוח היום היה תענוג, תודה לדנה שהזמינה אותי ואירחה אותי כיד המלך, תודה להמון מעצבות מקסימות, שהגיעו מעמק חפר ועד להבים. התוודעתי לאנשים נהדרים ומקום יפה ונעים. הנה כמה טעימות:

אירוח כיד המלך. צילום: אליהו ינאי

אירוח כיד המלך. צילום: אליהו ינאי

EYpic0134

רהיטים ופריטים משלימים ב"האסם". צילום: אליהו ינאי

EYpic0101

וגם אנשים מקסימים. ציון. צילום: אליהו ינאי

EYpic0102

וסימה. צילום: אליהו ינאי

אני מקווה לחזור אליכם בקרוב עם קטעים מההרצאה שלי (מיד בודקת אם זה צילם!). גם אני מציעה שירותי ייעוץ לעיצוב פנים וייעוץ למעצבות פנים, ואתן מוזמנות לפנות אלי לשכתוב החוזה שלכן, לעזרה עם תכנית בעייתית או לסימולציה של פגישה עם לקוחות "קשים". כי אין לקוחות קשים – זה רק איך שאנחנו מתנהלות מולם. עזרה בתשלום היא לפעמים הדרך הנקייה ביותר והיעילה ביותר לעזור לנו לצאת מהמקום בו אנחנו נמצאות ולהתקדם למקום בו אנחנו יודעות שאנחנו צריכות להיות.

EYpic0084

מעצבות מקשיבות. צילום: אליהו ינאי

EYpic0091

צילום: אליהו ינאי

קבעתי מועד להרצאה נוספת באסם, ביום רביעי 15.7 בשעה 11:00. אתן מוזמנות להירשם כאן. אשמח לפגוש אתכן! בינתיים, אתן מוזמנות להגיב בפוסט או להעלות שאלות בנושאים שמעניינים אתכן.

רונית

צילום: אליהו ינאי

צילום: אליהו ינאי

לפני כמה ימים העליתי לאתר תמונות של בית פרטי שעיצבתי ברחובות. בשתי קומות הבית, שעבר שיפוץ מלא ושינה את פניו, הותקנו פריטי נגרות רבים, והמון המון ארונות.

בעלת הבית, נקרא לה ט', היא בעלת טעם משובח בבגדים, ותיאבון לא פחות מטעם, ובשלב מוקדם של התכנון, שנפרס על פני חודשים רבים, בהם שהה הזוג בחו"ל (וקנה עוד קצת בגדים), היה ברור שארון הבגדים בחדר השינה צריך להיות גדול ומותאם במדויק לצרכים שלהם. אוקיי, שלה.

תכנון ארון קיר

מבט אל חדר השינה ופינת הזולה מן הקומה השניה. צילום: שי אפשטיין

מיקום ארון קיר בחדר

חדר השינה המקורי היה אחת מהנקודות החלשות בבית. הוא היה מעין שילוב בלתי אפשרי של חדר ארונות לא גמור עם חדר רחצה קטן מאד וחלל גדול לחדר עצמו. בעיקר הפריע לי שמן המיטה נשקף מעין מסדרון ארוך, שבסופו ארון, כשמול המיטה אין ארון או רהיט ש"מעגן" אותה, אלא מעין פיר ובו עוד ארון.

2nd_floor_origin

בתכנון החדש הזזנו את מיקום דלת הכניסה לחדר, הגדלנו את חדר הרחצה ויצרנו מבואה בין שני ארונות: מצד ימין ארון בעומק 30 ס"מ, שיועד לנעליים (רובן בקופסאות שלהן, כך גם אני מאחסנת נעליים), ומולו ארון באורך 470 ס"מ, שחולק לשני חלקים עיקריים. הקיר מול המיטה הוארך ועד כמה שיכולנו מולה, מיקמנו נישה ובה שידת מגירות, עם תא פתוח בשביל המדיה ומעליה טלויזיה.

chen2

תכנון הפנים של הארון נעשה יחד עם הנגר, עידן אבנר. בשנים האחרונות יש יותר מודעות לכך שאפשר להפריד בארונות שלנו בין קיפול לתליה. העומק הסטנדרטי של ארון בגדים הוא 60 ס"מ, אבל עומק זה נובע מרוחב של קולב, ולא יותר.

כשאנחנו באים להניח בגדים מקופלים בארון כזה, אנחנו לא נוכל מצד אחד לשים שתי ערימות בגדים זו מאחורי זו, ומצד שני אם נשים רק ערימה אחת – זה ישאיר לנו כ- 20 ס"מ של מדף מבוזבז, שצובר אבק.

בואו נדבר שניה בכללי על אחסון: ככל שמקום האחסון יתאים יותר לתוכן שלו, כך הוא יהיה נוח יותר לשימוש, והסדר בו יישמר. מעבר לכך, אנחנו חיות מהסוג הזה, שאם אנחנו רואים מדף פנוי – נשים עליו עוד משהו.

וזה מוביל אותי לעוד חוק של אחסון: אין טעם לאחסן שום דבר מאחורי דבר אחר בארון. פשוט לא נגיע לאלו שמאחורה. אם לא נוח לנו לשלוף משהו בקלות, ולראות אותו כשאנחנו פותחים ארון – עדיף שהוא לא יהיה שם.

יש עוד המון חוקים לסידור ארונות, וזה פוסט בפני עצמו (את כולם לימדה אותי חברתי המוכשרת נעמה ביום בלתי נשכח ששינה את חיי ואת פנים הארונות שלי לנצח), אבל לא נגיע לכולם פה.

בקיצור: קיפול. ארון קיפול זקוק לעומק של 40 ס"מ בלבד, וכך ייכנסו אליו בסדר מופתי, בערימות נגישות בלי מקום מיותר לאבק חולצות ומכנסיים מקופלים, מצעים ומגבות, וגם כמעט כל שאר הדברים בעולם כמו קופסאות אחסון גדולות, ארגזי כלים, קלסרים ומה לא.

תכנון ארון קיר

על המיטה מצעים ושמיכה של שרון ברונשר. צילום: שי אפשטיין

את הארון חילקנו אם כן לשני חלקים: קיפול ותליה. בחלק העמוק (60) של הארון התקנו גם שלוש מגירות, לאחסון של כל מה שדורש מגירה: החל מגרביים, לבנים, צעיפים וחגורות, וכלה בבגדי ספורט (Dry Fit למיניהם), שאין טעם לנסות לקפל אותם לערימה יפה, כי הם תמיד יחליקו ויתערבבו.

תכנון ארון קיר

צילום: שי אפשטיין

אם אתם מתכננים ארון שמגיע עד לתקרה יש כמה דברים שעליכם לדעת: לרוב ארונות מגיעים עד לגובה של 230 או 240ס"מ בגלל גודל הלוחות של העץ. בארון עד לתקרה לרוב מחלקים את החזיתות (ככה אנחנו המעצבות קוראות לדלתות..) לשתיים: דלת תחתונה עד גובה 180 או 190, ומעליה דלת של 80 או כמה שנותר עד לתקרה. חשוב שניתן יהיה להגיע גם לדלתות העליונות בלי סולם או כסא, אחרת החלוקה אינה יפה לעין ואינה נוחה ליד.

עוד אספקט חשוב בארונות שמגיעים עד לתקרה הוא.. מה שנמצא על התקרה. את הארון הזה הארנו עם ספוטים שמותקנים על פס צבירה (קמחי תאורה). אם התאורה לארון מגיעה ממקור קרוב, צריך לשים לב שהדלתות העליונות לא יתנגשו בגוף התאורה כשפותחים אותן. במקרה הזה היינו "על הקשקש", משום שהמעבר בין הארונות בכניסה – 104 ס"מ בלבד- לחדר לא איפשר לנו להרחיק את הגוף מהארון הגדול. יש שתי אפשרויות: האחת היא לקנות גוף תאורה צמוד תקרה שטוח יחסית ולקצר את החלק העליון של הארון, כלומר לקצר את הדלתות ולהרחיק מהתקרה ("סגירה" של X ס"מ, כגובהו של גוף התאורה), והשניה היא למקם את הספוטים או הגופים במקומות המדוייקים בהם אין חפיפה.

He_24

צילום: שי אפשטיין

מילה קצרה על טעויות של מעצבות: העבודה שלנו (בניגוד לזו של אדריכלים, לדעתי), מלאה ועמוסה באלפי פרטים, שצריכים כולם לא רק לשבת יחד בהרמוניה מהממת לעין, אלא להתקיים זה לצד זה ביעילות של F15 לפחות. בבית שבו 20 פריטי נגרות, 40 גופי תאורה ועשרות מטרים באופן כללי, קשה לא לפשל במשהו. בואו רק נגיד שבמקרה הזה אני כבר נכוויתי ברותחין ולכן פה הייתי סופר זהירה בפושרין, מדדתי את הגופים מכל זווית אפשרית, התקשרתי לחשמלאי כל שני שלישי וחמישי, ועד שהכל היה מותקן ופתחתי בעצמי את הדלת, לא נשמתי לרווחה..

He_26

וסליחה שיש קצת אבק על הידיות. צילום (ללא פוטושופ!): שי אפשטיין

תכנון ארון קיר: חומרים, גימורים וצבעים

אחרי הדיבור על התכנון אפשר להגיע לאיך זה נראה. הבית הזה, בניגוד לבתים אחרים שעיצבתי, כמעט מחוסר צבעים. הצבעים היחידים היו הכחול של החלונות המקוריים, שלא הוחלפו, והשטיח המקסים בסלון, אותו קנתה הלקוחה. שאר הבית נשען על שילוב של טקסטורות וגוונים טבעיים של חומרים: לבנים בקיר, אבן אפורה ברצפה, הרבה גוונים עשירים של עץ (מהגוני במטבח ואלון לרהיטים ולפרקט), מתכות שונות (ברזל שחור, פליז ונחושת, נירוסטה ואלומיניום טבעי במעקה) ועוד. גם בחדר השינה התאפקנו עם הצבעים, ובחרנו בגוון כהה במעט מהקירות. כדי לשבור את המאסה העצומה של הצבע הזה לאורך הקיר (12 מטרים רבועים של ארון רק בצד אחד!) החלטנו לתת לחזיתות גימור בולט עגול (שנקרא, בין היתר "מקל סבא") שיכניס עניין, אבל בהיותו צמוד לקצה ולא מרוחק ממנו, לא יכניס אופי "כפרי", אלא יעדן אותן מעט. את הידיות בחרה הלקוחה, ושיחקה אותה כרגיל.

תכנון ארון קיר

תכנית הארון

ואלו התכניות של הארון (ללא היטל צד שלו), אחרי פגישות עם הנגר, עידן אבנר. עוד אספקט של הארון היה הקפיצה בקיר והבליטה של העמוד שרואים בצד שמאל. יישרנו אותם לחזית אחת, ו"שיקרנו" בדלת הרביעית משמאל, כדי שכל הדלתות תהיינה באותו הרוחב. אילו היינו מחלקים את הארון לשני חלקים על פי הקפיצה בקיר( החלק של הקיפול גובל בקיר חיצוני) הדלתות היו שונות ברוחבן. גם על זה, לשמחתי, ט. ועידן התעקשו. מכל נגרי השכלתי.

תכנון ארון קיר

תכנית פנים הארון

מן הצד השני של המעבר הותקן ארון הנעליים, ויצר מבואה שמשני צידיה ארונות. כדי לשבור קצת את המעבר המשמים הזה, הקדשתי את החלק הקרוב לדלת של הארון למדפים פתוחים, שיכולים לשמש גם לנוי וגם לאחסון זמין ונוח, בדיוק כרהיט בכניסה לבית: מקום להניח את התיק או המפתחות כשאתה נכנס, במקום במרכז החדר. מתחת למדף הפתוח הזה יצרנו דלת לסל כביסה, עם פתח נוח לזריקת כביסה מלוכלכת.

He_28

הכניסה לסוויטת הורים כמיני מבואה. צילום: שי אפשטיין

מכונת הכביסה נמצאת לא רחוק משם, והפתח הזה נמצא פחות או יותר באמצע הדרך בין סל הכביסה למכונה… התלבטות עתיקה. המדפים צופו בפורניר אלון, שמתאים למדף הפתוח בשידת הטלויזיה.

תכנון ארון קיר

צילום: שי אפשטיין

לסיום, עוד ארון שאהוב עלי מאד הוא זה שתכננתי אצל לקוחות בגבעתיים. להבדיל – דירה לא גדולה, והארון הוא מעין המשך של המטבח, ותוספת של קיר הסלון.

Hadrit_11

צילום: שי אפשטיין נגרות: בנטורה איכויות בעץ

הארון והמשכו (מדפי הספרים ורהיט המדיה) הוא שבירה מוצלחת של "קיר המוות" – אותו קיר באורך 7 מטרים לעיתים, שמתפרס לאורך דירות קבלן. עומקו של כל הארון 30 ס"מ בסך הכל, כעומק ארונות עליונים במטבח.החלק שמול המטבח משרת את המטבח, וזה שליד הסלון משרת את הסלון.

והנה הוא פתוח!

Hadrit_10

צילום: שי אפשטיין נגרות: בנטורה איכויות בעץ

כל חפץ נגיש בהושטת יד. אין הסתרה, אין ערימות, אין בלגאן.

כל חפץ נגיש בהושטת יד. אין הסתרה, אין בלגאן.

בארון הזה, למעט מדפי קופסאות השימורים, יהיה קשה עד בלתי אפשרי להניח דבר מאחורי דבר, ובזה קסמו: את פותחת את הדלת ולא רק רואה מה שיש בו, אלא גם מגיעה אליו בקלות. בגדול, זה הסוד לכל ארון מוצלח.

תכנון ארון קיר- טיפים לסיכום וסיום:

– התאימו את עומק הארון ואת גובה המדפים במדויק למה שיש בו. תמדדו כל מה שצריך, אם צריך.

עומק 40 לקיפול, עומק 60 לתליה ומזוודות, עומק 28-30 יספיק לספריה, ומדף במטבח או ארון חדר רחצה אפילו 8-10 ס"מ נטו יכולים להספיק יופי.

– התאימו את הארון לצורך ואל תתפתו ללכת על גדול יותר. אם אתם זקוקים לאחסון של מצעים או חולצות מקופלות, באמת שלא תרוויחו דבר פרט לבלגאן מעוד 20 ס"מ של מדף. שאלו את אלו שיש להם ארון כזה: זה אושר אמיתי.

– באותו עניין, לא שווה לעשות מדף בגובה 40 אם יש לכם רק ספר אחד ממש גבוה וכל השאר נכנסים יופי ב 35. תמצאו לו פתרון.

– דלתות לא תמיד חייבות להיפתח בזוגות, זו מול זו. הן צריכות להיפתח איפה שהכי נוח לעמוד מולן ולפתוח אותן בנוחות.

– שימו לב למפגש של הארון עם קירות ותקרה – מה יש עליהם? חלון שנפתח? דלת? מנורה? מזגן? וודאו ששום דבר אינו מפריע – לא תמיד בתכנית של דו מימד הכל מפורט.

-אם יש לכם ידיות חיצוניות (בניגוד לידיות חרוטות למשל) חכו עם הידיות לרגע האחרון, ואל תקדחו חורים. בארון גדול וחלק לידיות יש השפעה אדירה על המראה הסופי, כמו התכשיט שאת בוחרת לענוד על שמלה.

– תמיד, תמיד הזמינו דוגמת צבע מהנגר לפני שאתם מחליטים על גוון סופי של ארון. בדקו אותו בשטח, במקום המיועד לו, עדיף ליד גוון הקיר. חבל לפספס על 12 מטרים רבועים..

– אם אינכם רוצים פרט מיוחד על החזיתות, פורמייקה זולה בדרך כלל ב-30% מצבע בתנור ("שלייפלק"). יש היום פורמייקות יפהפיות ומגוונות, וחדרי תצוגה מצוינים לרוב החברות. פורמייקה גם עמידה הרבה יותר בפני שריטות ודפיקות מצבע.

– דלתות זכוכית זה מהמם, אבל אלא אם תכולת הארון שלכם נראית כשל מיקי רורק ב"9 וחצי שבועות" – זה לא בשבילכם.

– דלתות הזזה ויתרונותיהן או חסרונותיהן מול צירים זה כמעט סיפור לפוסט נפרד. אני אישית מעדיפה פתיחה רגילה, ולו משום שכך אפשר תמיד לפתוח את כל הארון (למשל, כשמפזרים כביסה) ואילו בהזזה תמיד חצי או שליש ארון יהיה סגור. ההזזה מצד לצד כדי להגיע לדברים מטריפה אותי..

– הצעה אחרונה לסיום: כשזה מגיע לפריטי נגרות אני תמיד מקפידה לתכנן לא רק מול הלקוח ועל סמך הידע שלי, אלא עם הנגר, שתמיד יודע יותר ממני על תחום העיסוק שלו.

הפוסט הזה נועד לרכז את הנקודות החשובות בתכנון ארון ותכנון חדר ארונות. עם זאת, אם תרצו עזרה בתכנון ארון, או כל פריט נגרות אחר, אני מזמינה אותך לקבוע איתי פגישת ייעוץ במשרדי (בתעריף של 500ש"ח+מע"מ לשעה) בה נוכל להבין את הצרכים המדויקים של בני ביתך, את המגבלות והתקציב, ולתכנן יחד ארון מושלם. תוכלי לצאת מכאן עם שרטוטים, חזיתות, פירוט חומרים ואפילו תקציב משוער. אני מחכה לך!

תכנון ארון, תכניות נגרות, תכנון ארון קיר

דווקא במדינה שטופת אור כשלנו, אנשים מפחדים מהחושך.

למרות שבחללים מסחריים זה תפס יפה, בבתים פרטיים מעטים האנשים שמוכנים להכניס גוונים כהים הביתה. כשאני בוחרת צבעים עם לקוחות, אפילו אחרי שהתגברנו על מכשול הצבע, לרוב הם מושכים לבהיר ואני – לכהה.

sw3

אתמול מצאתי דירה יפהפיה בשבדיה, שכל קירותיה צבועים אפור. כהה. החלל הזה כל כך עשיר, שהחלטתי להגיש לכם כאן את כל הצילומים שלו, בליווי עוד כמה חללים כהים ויפהפהיים.

sw2

כמובן שהחלל משופע בחלונות, אבל אין לי ספק שגם לנו יש אור לא פחות מאשר לשוודים.. ועדיין

sw4

במטבח יש ניצול מקסים של שלוש פאות הדלפק, כולל זו הפונה למעבר, עבור מקרר יינות.

sw5

יש קסם גדול, אותו נראה יותר ויותר, בצביעת קירות וארונות או רהיטים אחרים באותו הגוון (הכהה!)

sw6

כמו שראינו לאחרונה, בישראל שחורים סובלים מאפליה. נכון, הצבע השחור הוא מאד טרנדי עכשיו, ואנחנו רואים אותו יותר ויותר במשטחים, מטבחים, פריטי ריהוט פה ושם, אבל כשזה מגיע לגוון לקיר אנשים נרתעים.

זה קודר! זה חשוך! זה מורבידי!
ואני אומרת:

זה חם, זה ההיפך מריק, זה אינטימי, זה מקרב. וכמובן גם: זה דרמטי, זאת אמירה, זה נועז. גם ב apartment therapy כתבו על הטרנד הזה בין ארבעת הטרנדים הלוהטים לסלון: העורכת ג'אנל לבן (קלאסי הא?) קראה לזה Moody Modren ואת הטרנד ייחסה למעצבת הלונדונית המהממת אביגייל אהרן, עליה כתבתי לא פעם.

smitten-studio-tall-6401

תמונות ומסגרות לבנות יובלטו על רקע כהה. צילום: sarah sherman samuel

smitten home studio

smitten home studio. צילום: sarah sherman samuel

זה הסטדיו של שרה שרמן מsmitten בלוג וסטודיו לעיצוב. הקיר שלה הוא קיר לוח, טרנד עליו כתבתי מזמן– אחד הדברים היחידים שמקל על אנשים לבחור שחור או ירוק מאד כהה לקיר – כי זה לא רק צבע, זה גם לוח! דרך נאה לעבור מחסום פסיכולוגי.

והנה דבר שאיני צופה שיתפוס בארץ, בעיקר עקב היחס המגונן שלנו לילדים ואמונות טפלות למינהן, אבל תראו כמה יפה יכול להיות שחור, או אפור כהה בחדרי ילדים.

al403

חדר ילדים פיני שחור. צילום: Heikki Rautio

sig205

צילום: Heikki Rautio

אם אתם שוקלים את זה, זכרו שקיר שיש עליו חלון יהיה כהה יותר מזה שמול החלון. דווקא כשמדובר בצבעים כהים – ואנחנו רוצים שהם ייראו כהים – אולי שווה להשאיר את הקיר מול החלון בגוון בהיר, כך שיאיר את החדר.

בחדר הזה משולבים אלמנטים רבים של שחור-לבן, קצת צהוב וקצת אדום. מושלם.

al101

קיר אחד שחור בחדר, ואלמנטים של שחור לבן. צילום: Heikki Rautio

אצלי במשרד צבעתי את הקיר מולי באפור כהה, שגם מדגיש את החיבור של הקירות עם התקרה ואת צורת התקרה, וגם מספק רקע נייטרלי ודרמטי לגלויות הצבעים שלי.

צילום: רותם רייצ'ל חן

צילום: רותם רייצ'ל חן

כך לא תפחדו מהחושך:

– עצה שאני חוזרת עליה באוזני לקוחותי: לפני שאתם מתעסקים עם צבע, הזמינו דוגמאות. החברות הגדולות מספקות כאלו בחינם לכל דורש. חבל לפשל על קיר שלם – עדיף להסתובב עם דוגמא ולדגום אותה בכל קירות החדר.

– אם אתם מחפשים צבע כהה, לכו ללא חשש על כהה – בדרך כלל הגוון הכהה ביותר במניפה. עד היום כל הלקוחות שלי ש"השתפנו" הבינו שהם טעו כשראו את הדוגמא, שתמיד נראתה להם בהירה יותר ממה שציפו.

– בניגוד למה שאולי תחשבו, דווקא על קירות כהים רואים יותר כתמים: כתמי שומן פחות יבלטו על קיר לבן או בהיר, ואילו על קיר כהה ייראו ככתם כהה יותר. עדיף לצבוע בגוון רחיץ (כמו צבע שמן על בסיס מים), ותמיד אפשר "להעביר וויש" של עוד שכבה.

– שימו לב שעל קירות כהים גם רואים יותר כל מכה ודפיקה, בדמות הקיר הלבן שמתחת. לומדים לחיות עם זה.

– הכי חשובים הם החיבורים: שימו לב למפגש עם קירות אחרים ועם תקרה. פרקו מפסקים ושקעים (זה כולה לפתוח בורג)

– את התקרה עדיף תמיד להשאיר לבנה. אלא אם אתם באמת רוצים מראה דרמטי, חשוך וקטן יותר.

– אני לא מאמינה ששחור מרזה, ולכן לא סבורה ששחור מקטין. או לפחות לא חוששת מחללים עם תחושה קטנה. אם אפשר לנוע בחופשיות במרחב, המתוכנן היטב כמובן – ובא לכם על זה – לכו על זה.

– על מדפים כהים רואים אבק. מאד.

– הצבע בתמונה הוא 1532D של טמבור, שנקרא Revealing Mystery, ולקח לי שעתיים לצבוע אותו כולל הכל.
אחר כך צבעתי כזה גם במשרד של בעלי, שנמצא מאחורי הדלת ההיא.

שיהיה לכם יום שחור!

אתמול בערב, חברתי דניה, שגרירת התרבות המקומית שלי, הזמינה אותנו להצטרף אליה להופעה של עינב ג'קסון כהן בלבונטין 7. לאלבום הבכורה שלה קוראים "עץ נופל ביער". דווקא עצים נופלים ביער יצא לי לשמוע, אבל עד אתמול האלבום הזה היה נפילה שחמקה מאוזני.

עינב ג'קסון כהן

עינב כהן ג'קסון

קצת מתביישת להודות, אבל לא הכרתי אותה קודם. שמעתי את השם, ושיר אחד או שניים היו מוכרים לי לשמיעה, אבל יותר מזה כלום. בעיקר הלכתי כי דניה המליצה, וכי היא אירחה את דניאלה ספקטור, שאני מאד אוהבת.

ההופעה נקראה "על הרצפה", וחששותי שנשב על רצפת הלבונטין התבדו. במקום זה, פסנתר כנף, שתהינו איך הוכנס למרתף של הלבונטין, ישב באמצע הרצפה, וסביבו ועל הבמה אנחנו – הקהל.

cohen_spector

היא נכנסה לאולם, לובשת את רעמת השיער שלה כזנב של טווס, בלי פחד, תופסת את כל הנפח שהיא יכולה בעולם. ואיך שהיא פתחה את הפה התחלתי לבכות:

גם הבוקר לא התעוררתי
משוררת גדולה
אני כועסת על עצמי
אבל לא מולה
מחר בטיפול נגלה
שגם זה בגללה

גם הבוקר לא התעוררתי
אישה יפה
אני כועסת על עצמי
ועל כל מילה
מחר בטיפול נגלה
שגם זה בגללה

גם הבוקר לא התעוררתי
בת טובה
אני כועסת על עצמי
זה לא מגיע לה
מחר בטיפול נגלה
שגם זה בגללה

איך אני יכולה לכעוס עליך?
הרי, אימא שלי, אני בצעדייך
לא משוררת גדולה
לא אישה יפה
לא בת טובה

מחר בטיפול נגלה
אני אוהבת אותך
בדיוק על זה

השיר הזה נקרא "בגללה", ולמרות שמרבית השירים של עינב (אני מרשה לי לקרוא לה עינב, כמו בתי), מדברים על תקופה רחוקה בחיים שלי – חיבוטים ומציאות של בני כמעט שלושים (היא בת 33) – לשמוע מפיה את השיר הזה, בנקודת הזמן בו אני נמצאת – חושבת את זה אחורה על אמי, קדימה על בתי, פשוט ריגש אותי בצורה בלתי רגילה.
מאותו הרגע לבי היה פתוח ורך, וההופעה היתה פשוט מופלאה. הצטרפה אליה עידית מינצר על קרן יער וחצוצרה, הוציאה מפיה צלילים צלולים ורכים, הוסיפה עומק מיוחד לעיבודים, ודניאל שהם על גיטרה, מנדולינה, סינטי ויוקללי. ואז הצטרפה אליהם גם דניאלה ספקטור.

הביצוע של שתיהן ל"נשקי אותי" של סיוון שביט היה מושלם. משהו בגיטרות הזכיר לי את קריס אייזק, ואת הסרט לב פראי. את הלחן לשיר הזה כתב אמיר צורף, שלגיטרות שלו יש לי חולשה, ועשו להן הרבה כבוד בביצוע הזה.

דווקא כשהן שרו יחד, אוניסונו, לא ממש אהבתי את החיבור של הקולות שלהן – של עינב צלול ומעט גבוה מהמנגינה, של דניאלה צרוד ויותר נמוך. אבל הדיוק והעדינות של שתיהן, ההנאה והאהבה בהופעה ניכרה היטב והשתלבה נהדר.

Beet - it של אבושדיד. צילום: מרק אורן

Beet – it של אבושדיד.
צילום: מרק אורן

אל תנסו, כמוני, להאזין לה פעם ראשונה תוך כדי עבודה או במכונית עם מישהו. צריך לשמוע אותה כשיש זמן, לבד, בשקט, בסאונד טוב. עדיף לטעמי – בהופעה. גם אם זו לא מוסיקה לטעמכם אני מבטיחה לכם שתהנו.

את "עץ נופל ביער" אפשר לשמוע דרך Rdio או באתר שלה. יש לה גם ערוץ יוטיוב.

אחרי ההופעה קינחנו בקוקטייל הסלק באבו-שדיד השכנים (אוכל מעולה, שירות גרוע), שהיה קצת כמוה – עדין, צלול, עם טעם של אדמה.

האמת? אני מאד אוהבת לארח אבל שונאת מתנות לחג. השנה אנחנו מארחים, לראשונה, את כל משפחתו של בנזוגי (כולל לינה! שומרי שבת), והתנאי היחיד היה: רק אם זה בלי מתנות.

צלחת הסדר היפה בעולם, של סהר בצרי. Volcano

צלחת הסדר היפה בעולם, של סהר בצרי. Volcano

יש לי כמה סיבות די מוצדקות: קודם כל לא ברור מאיפה הגיע המנהג הזה, אבל הוא קצת חיקוי של הגויים. למה לסבך? מי קונה למי? מתי? כמה? למה?. שנית, יש משהו אנטי פמיניסטי בלקנות מתנה רק למארחת, כאילו היא היחידה שטורחת, וזה בדרך כלל מה שקורה. שלישית, לעומת מתנות יום הולדת שמקבלים מחברות קרובות, מתנות של משפחה יכולות בקלות להתפספס. רביעית, חבל על הכסף, בעיקר אם אתם אלו שמביאים את כל האוכל וטורחים. והרי זה מה שסיכמנו. אז עזבו.

ועכשיו, משהסברתי למה אני נגד, אני ממש אשמח להציג בפניכם כמה פריטים מרגשים במיוחד, תחת התירוץ של מתנה לחג. כולם עיצוב ישראלי מקומי ומקורי. מבחינתי אתם יכולים פשוט לקנות את זה לעצמכם. או לי.

Volcano צלחת הסדר של סהר בצרי. והיא שלי!

Volcano צלחת הסדר של סהר בצרי. והיא שלי!

אז עם צלחת סדר אני מסודרת, תודה, ואפילו סט של 24 כלי פסח יש לי (נבהלתי מהמספר וקניתי זולים יחסית. טעות שלא תחזור). צלחת הסדר של סהר בצרי עדינה, יפה, מגניבה וחכמה. יש בה שילוב של זכוכית מסורתית ועדינה עם סיליקון גמיש ומודרני. התאהבתי בה מהשניה הראשונה, וגם הוא מהמם, אז קניתי.

פריטים מרגשים אחרים שיוצאים לקראת הפסח הם פרי שיתוף הפעולה של רותו מודן, מהמאיירות האהובות עלי בעיקר בזכות לוח השנה שמעטר את קירות ביתנו שנים ארוכות, ובתיה קולטון, שאיוריהן מזכירים זו את זו, ושתיהן היו חברות ב"אקטוס".

יחד הן חברו ל Ruuf&Tuff

מפיותבד10_ruff&tuff

שתי המאיירות מוכרות עכשיו במהדורה מוגבלת שלל פריטים, שחלקם מתאימים בול לשולחן הסדר, כמו המפיות הרקומות המקסימות האלו, בהומור המוכר/מוזר של השתיים.

סט של שש מפיות רקומות.

סט של שש מפיות רקומות.

וגם להן יש צלחת סדר!

plate

צלחת סדר מאויירת של Ruff & Tuff מהר לפני שייגמר!

צלחת סדר מאוירת של Ruff&Tuff מהר! לפני שייגמר!

עוד תירוצים לקנות לחג הן תגיות מקום – פתקי הושבה – ארבעה איורים שונים, שנמכרים בחבילות של 8 פתקים על נייר איכותי.

הזמינו בכפולות של שמונה כדי לא לבזבז! Ruff&Tuff

הזמינו בכפולות של שמונה כדי לא לבזבז! Ruff & Tuff

ועוד המון פריטים ( מפריטי שולחן כמו מלח-פלפל, קיסמים, תחתיות לכוסות דרך שעונים וקלמרים) שיימכרו בין יום רביעי 25.3 ליום שבת 28.3 במתחם מקסים ברוטשילד 69 בתל אביב.

ותודה, מפיות בד זה מהמם, אבל עם 24 אנשים בשולחן אני אסתפק הפעם בנייר.

על ההברקות של נעמה אורבך ("מגשימת מתנות") כתבתי לא פעם, ואני שמחה לעקוב אחר הכשרון שלה (ולהרוויח ממנו – היא כל הזמן שולחת לי לינקים לתגליות מעלפות!). בין אם מתחשק לכם להזמין חותמת אישית או לקנות כמתנת יום-נישואין את ה-א-ב של האהבה, אצלה לא רק תמצאו מתנות שאין לאיש, אלא גם תוכלו להמציא משלכם.

naama4

צילום: נעמה אורבך

את נעמה הכרתי דרך הספר "איך עושה ילדה", שהיה פרויקט הגמר המהמם שלה בבצלאל. המתנה שלפניכם היא פרי עבודה מול לקוחה, שרצתה לקנות מתנה מיוחדת לבעלה חובב הספר.

היא פנתה לנעמה, וביחד הן המציאו את הערכה המושלמת לשמירה, סימון, מעקב, איסוף ומחשבות על ספרים.

כן, יש ממש לוגו עם ראשי התיבות של שמו, וגם חותמת, וסימניה! צילום: נעמה אורבך

כן, יש ממש לוגו עם ראשי התיבות של שמו

הערכה נארזה בקופסת עץ ויש בה חותמת עץ מותאמת אישית, שתי מחברות, שני עפרונות, סימניות וכרטיס ברכה, והכל מעוצב עם שמו של מקבל המתנה, שהפך ללוגו משגע, שמי יודע אילו שימושים עוד ייעשו בו..

אם בא לכם כזה ממש כמו שלו, תוכלו רק להחליף לוגו, אבל הקטע המגניב הוא, שעם נעמה אפשר באמת להגשים כל רעיון למתנה (במיוחד כאלו עם ניחוח ישן), בבטחון מלא שהוא ייצא יפהפה.

לאירועים מיוחדים בלבד! צילום: נעמה אורבך

לאירועים מיוחדים בלבד! צילום: נעמה אורבך

אם אתם מוזמנים לחובבי עיצוב, תמיד תוכלו לקפוץ לסוהו ולפרגן לעיצוב ישראלי עם מגוון מכשירי מטבח וכלי בית מקסימים. כשאתם קונים גאדג'ט למטבח חשבו טוב אם באמת ייעשה בו שימוש, או שמדובר בקטע שיעלה חיוך על פני המאחרת ואז יידחף אחר כבוד למגירה של השמונצעס.

MB921b

ספלאש, מגב הלוויתן של מאנקי ביזנס. שימושי ומהמם

נסי, מפלצת המרק של סטודיו OTOTO

נסי, מפלצת המרק של סטודיו OTOTO

מזכירה לכם שעל כל אלו ועוד כמה כתבתי בפירוט בפוסט אחר.

ולסיום, גיליתי לאחרונה שיש לי חולשה לפמוטים. מכירות את הדברים האלו שאנחנו לא קונות בחופשות בחו"ל, ואז מצטערות על זה כל החיים? אז לי יש את זה עם פמוטים קלאסיים, מתברר, שלא קניתי (במחיר ממש טוב, מתברר) ברובע המעצבים של איסטנבול

פמוטי לילי המהממים של סקולטונה

פמוטי לילי המהממים של סקולטונה. הם עוד יהיו שלי

את הפמוטים האלו עיצב בראשית המאה שעברה המעצב השבדי Ivar Ålenius Björk , עבור חברת "יסטד מטאל" שאינה קיימת עוד. עכשיו הם מיוצרים שוב על ידי סקולטונה. בקיצור, לא קניתי, ואני מחכה. (במילא זה לא עיצוב ישראלי אז לפוסט אחר…)

אבל מאז אני אוספת אחרים, כולל פמוטים ישנים מאיקאה, או פמוטים ישנים מבית הורי, ואולי יום אחד אצלם את כולם לפוסט אחר. בינתיים הגחמה הבאה שלי הם אלו:

פמוטי בזלת של יהלומי. צילום: יובל חי

פמוטי בזלת של יהלומי. צילום: יובל חי

אני מתה על זוגות שעושים עסקים יחד, ובעיקר עסקי עיצוב. רועי יהלומי, בוגר HIT, ובת זוגו טל הדר, בוגרת בצלאל, הם צוות העיצוב "יהלומיס". עבודת הגמר של יהלומי היתה כלי הקשה עשויים בזלת מותכת, ומאז הוא עובד עם החומר הזה, שהפך עכשיו לפמוטים המושלמים האלו.

פמוטי הבזלת של יהלומיס. צילום: יובל חי

פמוטי הבזלת של יהלומיס. צילום:

הבסיס של הפמוטים הופך פמוטים קטנים בפני עצמם, בצבעים שמתאימים עכשיו לכל דבר (אני לא מאמינה שעוד לא בחרתי את הצבעים לעריכת השולחן!). בתחושת החומר יש משהו מחוספס וחזק, שונה מאד ממתכת, והגזרה שלהם פשוט מושלמת. אפשר למצוא אותם בטולמנ'ס וגם בחנות ה Etsy של Yahalomis.

השנה החג יוצא בערב שבת, כך שגם נרות אפשר להדליק. תירוץ טוב, הא? ואחרי שהדלקנו נרות, לסיום: ההגדה של אסופה: אוסף מאיירים ומעצבים ישראלים, כל אחד מופקד על כפולת עמודים.

הגדה 2015 של אסופה. אוסף מאיירים ומעצבים

הגדה 2015 של אסופה. אוסף מאיירים ומעצבים

לצד כל כפולה - שם המאייר. ההגדה של אסופה

לצד כל כפולה – שם המאייר. ההגדה של אסופה

אם אינכם מכירים את החנות "אסופה" עדיין, בהחלט כדאי לכם לבקר. מלבד קידום ומכירה של מעצבים ישראלים, הם מארגנים פרויקטים מגניבים סביב כל חג, שכוללים בדרך כלל אירועי תרבות ומינגלינג. שווה לעקוב.

ועכשיו, ברשותכם, אני חוזרת למטה להמשיך לנקות לקראת החג. בבית חלו כמה שינויים דרמטיים ביותר בימים האחרונים, מקווה להספיק לדווח על כולם בשבוע הבא!

חג שמח, משפחתי ומעוצב לכולם!

לדני יש דרך למצוא דברים מיוחדים. אחד הדברים האלו הוא סדרת טיולי ליקוט ובישול, אליה בחר להצטרף עם שחר, לקראת שנת בר המצווה שלו (כן!). מדובר במפעל של איש אחד (פלוס עזר כנגדו) בשם יתיר שדה. "שירת השדה" קוראים לזה. את עצמו הוא מגדיר "לקט, בשלן, מדריך טיולים ומספר סיפורים". הרעיון: יוצאים לטבע, מכירים את הצמחים, מלקטים אותם, ואז מבשלים ואוכלים אותם.

IMG_0788

עלים ממולאים של.. רקפות. מבינים שזה צמח מוגן ומכבדים. מלקטים רק עלה מכל אחד, ובכבוד

את הרשמים מהטיולים אני שומעת כבר כמה חודשים. שמות שזכורים מהילדות (גבעתיים, אבל מעל שדה גדול) כמו חוביזה, חרצית וחרדל, ואלו המוכרים מהבגרות כמו סרפד וגדילן הופכים תבשילים, אמפנדס, קציצות וממלואים. בששי האחרון דני יצא לרוץ בירושלים ואני נשלחתי עם שחר ללקט בחורש ים-תיכוני סביב קציר, ממש על גבול הקו הירוק בואך אום-אל-פחם.

IMG_0725

תלתן תריסני. לא רק יפה ונפוץ – גם אותו אפשר לאכול!

IMG_0757

שום משולש. עדין וטעים

ומי מסתובב בטבע ומלקט לתוך שקית של אלמנטו? הבן שלי כמובן

ומי מסתובב בטבע ומלקט לתוך שקית של אלמנטו? הבן שלי כמובן

כמעט אין ביכולתי לתאר את האושר שבסוף החורף. מי שמכיר אותי יודע שאני שונאת שקר לי, ולמרות החגיגה הירוקה מסביב, נעים כל כך לראות את הימים מתארכים, מתחממים, ואת כל הגינה והיער קמים שוב לחיים צבעוניים. הכל מסביב פרח, בכל קנה מידה. עלים טריים ותינוקיים על כל ענף, פרחים בכל גודל בדשא.

פרח של עץ העוזרד. שמענו שהפירות שלו להיט בשוק של דמשק.

פרח של עץ העוזרד. שמענו שהפירות שלו להיט בשוק של דמשק.

IMG_0751

מתברר שאלו לא מרגניות, למרות סדרת ספרי המופת!

מתברר שאלו לא מרגניות, למרות סדרת ספרי המופת!

אחד הגילויים המרעישים של הטיול הוא זה: הלבנים המקסימים האלו אינם "הו מרגנית!", מתברר, אלא פרח חמוד בשם קחוונית, קרובת משפחה של הקמומיל

הו לא! מרגנית

הו לא! מרגנית

וזוהי, מתברר, המרגנית. מרגנית השדה. השם העממי שלה הוא גם "עין התכלת" למרות שכחובבת צבעים ומילים, תכלת זה לא. היא מופיעה גם באדום, ואז שמה האנגלי הוא.. Scarlet Pimepernel (זוכרים את הסדרה?)

IMG_0767

הכירו, המרגנית

IMG_0735

המוני שיחים של לוטם

המוני שיחים של לוטם לבן, מרווני, פורחים בצדי הדרך וגם כמה ורודים, הלוטם השעיר. בשלב הזה בטיול (הקצר יחסית) ליקטנו עלים של כמה צמחים. כוכבנית ואספרג הבר, אותם הכירו משתתפי הסדנא מהמפגשים הקודמים, ועלים חדשים לסלט, מהצמח פרסיון גדול, וכמה עלים של רקפות, למילוי.

IMG_0738

נראה קצת כמו מנטה. טעם עדין של פטריות.

I heart you

I heart you

ואפילו פגשנו לא צב אחד, אלא שניים!

IMG_0762

אחרי הליקוט הגיע תור הבישול. קיבלנו הוראות מיתיר והתחלנו לעבוד.

את העלים של הפרסיון הפכנו לסלט ירוק עם עגבניות שרי, צנוברים קלויים וקצת זיתים. את עלי הרקפת מילאנו בתערובת של אורז עם קצת פרסיון, עגבניות ועוד הפתעות שאיני זוכרת (יש לא מעט מתכונים אונליין, מתברר).

לגבי היותה של הרקפת פרח מוגן: אציין שוב, שקטפנו מעט מאד עלים, והקפדנו לא לפגוע בפרחים, בטח לא בפקעות, ולקחת עלה אחד מכל פרח. כמי שגרה מרחק דקה מיער ובו מליוני רקפות, אני אוהבת את הפרח הזה ומחכה לו כל שנה, ואין לי ספק שהליקוט הקטן הזה לא יפגע בפופולריות שלו.

IMG_0791

IMG_0790

קודם חולטים אותם במים עם מלח. העלים, בניגוד לפקעות, אינם רעילים

מסדרים עם הקיפול כלפי מטה בסיר. מכסים במים עם לימון ובצל ועגבניות.

מסדרים עם הקיפול כלפי מטה בסיר. מכסים במים עם לימון ובצל ועגבניות.

אחרי רתיחה יפה על המדורה הנה התוצאה הסופית, שהיתה טעימה להפליא:

IMG_0130

IMG_0132

והפעם היה גם קינוח! מעליו היפים של כליל החורש, שפורח עכשיו ברחבי הארץ ובעיקר בצפון, אפשר גם להכין סירופ מתוק, שטעמו קצת מזכיר מי ורדים.

עם הרבה סוכר ופחות מים, הסירופ היה תוספת לכדורי אורז שבושל בחלב קוקוס, ומולא בפירות יבשים ואגוזים. סוג של ארנצ'יני

IMG_0775

IMG_0125

כליל השלמות

כבר אמרתי שאני אוהבת ורוד?

כבר אמרתי שאני אוהבת ורוד?

כמו שראיתם, הטיול הפעם התמקד בפריחה. הטיולים מתקיימים בחורף ובאביב, אחריהם הכל מתייבש פה די מהר וקשה יותר ללקט.. ממליצה להצטרף לטיולים של השנה הבאה! והכי חשוב ליהנות מהאביב, שכמה יפה ככה קצר.

אביב שמח!

בהתחלה לא האמנתי שזה יקרה. ואחר כך לא ממש האמנתי שזה יתפוס.

החברות נתנו לי שלושה חודשים: או שאתאבד או שאתגרש. תל אביבית כמוני עוברת ליישוב קטן ומרוחק (בשביל תל אביבים..).

DMG4

ברוש, לבדו איתן. צילום: דניה מור-גורן

שלשום נסעתי לדרום תל אביב לקנות ציוד לתחפושות. פורים, כזכור, החג האהוב עלי, ודרום תל אביב לפני פורים היה הסיבוב האהוב עלי.

אבל אני כבר לא תל אביבית, מתברר.

ישבתי כלואה באוטו בסיבוב שבין כפר גלעדי-מטלון-וולפסון-הרצל, ברחובות בהם פניה אחת לא נכונה ואת עומדת עשרים דקות במקום. ועמדתי. והתעצבנתי. וקיללתי. ולא הבנתי "איך אנשים נוהגים בעיר הזאת?" ותהיתי "איך אנשים יכולים לחיות במקום הזה??". וגם "למה נכנסתי לפה עם האוטו???". נשמעתי בדיוק כמו ההם מחוץ לעיר, שתמיד צחקתי עליהם.

והיה לי רועש, ומסריח, וצפוף.

צילום: כנרת רוזנבלום

צילום: כנרת רוזנבלום. והיא בכלל פריזאית.

אחרי שעה, בה זחלתי במעגלים ונתקעתי אחרי משאיות ומכוניות, ברחתי משם בלי לקנות כלום. המשכתי לנחלת בנימין, שם ידעתי שיש לי חניון שמחכה לי. הסתובבתי, פגשתי חברה לצהרים טעים וספונטני, שילמתי 50 שקלים על חניה וחזרתי הביתה.

צילום: כנרת רוזנבלום

צילום: כנרת רוזנבלום

את הריח הרגשתי מיד אחרי כמה חודשים. חזרתי לשכונה וריח שתן החתולים ופיח המכוניות היכה בי. אבל עכשיו יש ימים שממש קשה לי לנשום.

החורף הזה נעץ את המסמר האחרון, למרבה ההפתעה. גם בחורף הקר הזה, כמעט כמו חורף ירושלמי, סבלתי מקור. אבל כבר למדתי שהחורף מביא איתו את ההתחדשות של כל הירוק והיופי שמסביב. וכשאני חווה את זה בפעם השלישית זה עוד יותר מרגש.

כל החנויות ובתי הקפה שבעיר לא יוכלו ליצור את היופי של ההתחדשות הזאת.

ky1

צילום: דניה מור-גורן

לאנשים שגדלו באיזור (כמו דניה, שצילמה את התמונה), זה נראה טבעי ומובן. אני עדיין מתרגשת מההתרגשות שלי מהטבע שמסביב. שזה הנוף שנשקף אלי כשאני קופצת לסופר:

DMG3

צילום: דניה מור-גורן

או מביטה מחוץ לחלון המשרד שלי, או כשאני יוצאת לרוץ.

RK2

או לטייל עם גריזלי

RK4

או סתם לצאת לדשא, שמלא בחמציצים

RK3

והכוכבים שמאירים לי בחצר בלילה, והצל המטורף של ליל ירח מלא ודברים אחרים שאין לי יכולת לצלם. אני אשכרה מקשיבה לרוח. שומעת את הפירות האחרונים של העץ מרשרשים בחצר. עוד מעט ייפלו על הדשא והעץ יישאר בעירומו. את ההתרגשות שבלראות ניצנים זערוריים נובטים בקצות הענפים של התאנה.

והפריחה, שאני כבר יודעת בדיוק באילו מקומות לחפש אותה, ומתי תגיע. ויושבת בחצר ומדברת עם האיש שהביא אותי לפה על איך הפריחה השנה עדיין קצת חלשה בגלל החורף שעבר, שהיה כל כך יבש.

DMG2

צילום: דניה מור-גורן

עוד בשיחות ההזויות, שהיו לנו על המרפסת בתל אביב (זו שחשבנו שהיא מרווחת, עם נוף), אמרתי לו שאם כבר, אז אפס שמונה. פה עדיין יש מרחבים, שדות, שקט. אפס תשע זה בעיקר עוד ועוד בניה. מאז גם פה בונים בטירוף, אבל עדיין – אנחנו בקצה היער. והשדות.

לא מעט דברים גם חסרים לי פה. חסר לי הכל במרחק הליכה – קרואסון טוב, סרט טוב, חנויות חדשות ומעניינות. החברות שלי, ובעיקר האקראיות שהיא חלק מהחיים כשאת גרה בעיר גדולה ודברים יכולים לקרות פתאום, בלי תכנון.

חסרים לי בתי ספר מגוונים לילדים שלי, שמגיעים לגיל בו לבתי ספר יש משמעות. חסר פה מגוון. של כל דבר שהוא אנושי, לפחות. מבחינתו של הטבע ומזג האוויר יש פה מפגשים מפתיעים וחדשים ומגוון אינסופי של הכל.

צילום: דניה מור-גורן

צילום: דניה מור-גורן

ואני יודעת שכתבתי והגנתי בחירוף על חברי התל אביביים, שגרים בדירות קטנות והחיים שלהם זולים יותר. אני בהחלט מאמינה בזה. אבל מהתגובות שקיבלתי הבנתי שלא הייתי מובנת. כי עכשיו אני בוחרת בזה ברצון מלא.

ולמרות שאני עדיין לא יודעת איפה אהיה בעוד כמה שנים, אני יודעת שעכשיו ממש טוב לי כאן. כשאני מסתובבת בתל אביב, אליה התחלתי להגיע ברכבת בשבועיים האחרונים, אני רוצה הביתה.

כל מי שמכיר אותי, אפילו "רק" דרך האינטרנט, יודע שאני אוהבת צבעים.