להיות עצמאית זה קשה. הנה אמרתי את זה, ואפילו כתבתי את זה כפוסט אורח בבלוג מיס מנדלה של עמנואלה בינר. הפוסט הזה הוא השני במיני-סדרה שאני קוראת לה ביני לבין עצמי "תוגת העצמאית". אפשר להאזין לו כאן.

כן, אחד הקשיים המרכזיים של להיות עצמאית היא הבדידות.

כמו שכתבתי בפוסט הקודם – לא קל להיות עצמאית. יודעת מה? קשה להיות עצמאית. אפילו אם נתעלם מהתנאים המחורבנים שזוכים להם עצמאים בישראל (המון חובות ותשלומים, מעט זכויות ותמיכה מהמדינה, בגדול) – העול של ניהול עסק עצמאי הוא כבד: יש איזה משא של דאגה שתמיד יישאר איתנו, באשר נלך.

תוגת העצמאית. הבלוג של רונית כפיר

לירן גדות, מעצבת פנים, מאזינה בקשב בהרצאה שלי. צילום של מעין דיסקין.

להיות עצמאית = להיות לבד?

תגובה נפוצה שאני שומעת אחרי ההרצאות היא תחושת ההתעלות שבמפגש: "גיליתי שאני לא לבד!" – ההקלה שבגילוי שהדבר הזה, שמכביד עלי – אינו נחלתי הבלעדית. גם לאחרות קשה: לתמחר ולגבות, לבקש כסף, לפתח את העסק, להצליח לנהל אותו, להיות רווחית תוך כדי שיווק אינסופי ועוד ועוד.
גם עצמאיות אחרות מרגישות לבד.

אבל הרגשת הבדידות, כמו כל הרגשות, נובעת מהמחשבות שלנו. ואם נשנה את המחשבות אולי המציאות תיראה לנו אחרת. כשאסכים להיפרד מה"קב" הזה – האומללות, ההתקרבנות, הקושי – אראה שיש סביבי אנשים רבים, שיכולים להיות חלק מהעסק שלי. אולי חלקם כבר עכשיו קשורים לעסק שלי. מי מגדיר אותם? אני כמובן.
מה שאני מציעה עשוי להיראות כמו "רק" שינוי בסטייט-אוף מיינד (או זיון שכל) אבל עבורי זה עובד כבר כמה חודשים (ואין שינוי גדול יותר משינוי תודעתי):

לכל עסק עצמאי יש כמה לוויינים שמלווים אותו – לפעמים בשוטף ולפעמים באופן חד פעמי. אצלי אלו בין היתר:

  • רואה חשבון
  • מעצבת גרפית
  • פרילנסריות/שכירות שעבדו אצלי בעיצוב פנים
  • מנהלת אדמיניסטרטיבית
  • יועצת שיווק דיגיטלי
  • מתכנתת שעוזרת עם הפודקסט
  • מעצבת מצגות ויוצרת תוכן
  • אשת כתוביות ותוכן
  • צלמת ועורך וידאו
  • יועצת עסקית
  • מאמנת אישית או עסקית

חלקם מלווים אותי יותר מעשרים שנה, ורובם הצטרפו אלי בחודשים האחרונים ממש. אולי גם שכחתי כמה. אני בטוחה שבעסק שלך יש עוד אנשים שאת עובדת איתם או "נעזרת בהם". בקיצור – אנשים שאת משלמת להם כדי לייעל את העסק שלך.

תוגת העצמאית. לא להיות לבד בעסק עצמאי. הבלוג של רונית כפיר

צילום: מעיין דיסקין

כל זה בלי לספור כלל את הקולגות והחברות מ"החיים האמיתיים" ומהחיים הוירטואליים שמלוות אותי בייעוץ עסקי, תמיכה ועזרה. ההחלטה עד כמה אני רואה בהם חלק מהעסק שלי תלויה גם בהם וגם בי: במי נבחר לעבוד לצידנו והאם ניתן להם לקחת חלק.

לוקחים חלק – נותנים חלק

שימו לב לביטוי הזה: "לקחת חלק". גם באנגלית 'להשתתף' זה לפעמים to take part in. יש כאן מטאפורה שעלולה להבהיל קצת, אבל כדרכן של מטאפורות היא נושאת תובנה עמוקה: כשמישהו משתתף איתי במשהו – הוא לוקח חלק: את החלק שאני נותנת לו כדי לעזור לי, ואני נשארת עם משא פחות כבד ומכביד.

נהוג להתייחס אל המהלך הזה בתור "אאוטסוריסנג" – מיקור חוץ. אבל אם נראה כאן מהלך של הכנסה ולא של הוצאה נבין שיש פה פוטנציאל ליותר מ'עזרה' או הקלה. כי מי שלוקח חלק גם נותן חלק, בעיקר אם אני מאפשרת לו לתת. הרי ההצלחה שלהם היא ההצלחה שלי: נוצר לנו אינטרס משותף. אמנם רוב האנשים האלו הם פרילנסרים ולא שכירים שמועסקים על ידי, אבל אם אנשים נכונים יוכלו לעזור לי יותר מאשר רק בפעולות הטכניות שלשמן, כביכול, נשכרו.

נראה לי שחלק מההצלחה היתה, שבחרתי אנשים שלא מקטינים ראש, ולא ניסיתי מעולם להשיג הנחות: הלכתי על מקצועניות ושילמתי להן מספיק כדי שיגידו לי את האמת, לא דברי חנופה שהם חושבים שאני רוצה לשמוע כדי להיות מבסוטה. אני הרי חייבת לפעול לפי הכללים של עצמי, לא? אני מתייעצת עם הא.נשים (רובן נשים) שעובדות איתי ומראה להן את התמונה הרחבה; אני שמחה לשמוע את העצות שלהן ומקשיבה להן. אם זה לא נראה לי אני אנהל איתן דיון – אבקש מהן לנמק מדוע כדאי לי לעשות א' ולא ב'. אני אשתדל להכניס אותן כמה שיותר לא רק למהות של המטרות העסקיות שלי אלא גם אשתף אותן ביעדים שלי- ועד עכשיו כולן נרתמו בשמחה לתהליך ועזרו לי להרכיב יחד תמונה גדולה יותר, מורכבת יותר, של מה שאני עושה.

תוגת העצמאית

צילום: מעין דיסקין

להיות עצמאית = לעשות הכל לבד?

לא מזמן בעלת קייטרינג שאלה אותי על שיחות עם לקוחות. לפי השאלה הבנתי, שהיא משקיעה הרבה זמן בלענות לפניות של לקוחות, שמתעניינים בשירות שלה: היא מספרת להם על העסק, הם לפעמים קובעים פגישת היכרות ועוד פגישת טעימות. אחרי שהיא שולחת הצעת מחיר היא חוזרת אליהם והם שוב משוחחים, לראות אם סוגרים ועושים עסקים. לא כולם חוזרים או סוגרים וכך יוצא, שהיא מרגישה שהם גם מבזבזים לה טעימות וגם גוזלים ממנה זמן רב. אין ספק שנדרשת התייעלות.

בעיה נפוצה בעסקים עצמאיים היא, שאנחנו "לא סופרות את השעות" האלו. גם אני בעסק ההרצאות והייעוצים שלי מבלה שעות רבות בשיווק ובהכנות לקראת ההרצאות ומסביב להן – וגם אני לא ממש סופרת את השעות. גם במובן המטפורי של "לא סופרת אותן" וגם במובן הפרקטי – אני לא מודדת אותן ואין לי מושג בכמה שעות מדובר.

לא רק ללקוחות שלנו – גם לנו יש נטיה להסתכל רק על השפיץ של העסק שלנו: התוצאות. למשל בהרצאות קל לי להסתכל על ההרצאה עצמה: כמה נרשמו כפול כמה עלה כרטיס שווה ההכנסות שלי. וואלה מגניב. אבל קרה שיצאתי מהמשרד אחרי יום שלם ואשכרה אמרתי "וואי, לא עשיתי כלום היום". כי ליום לא היתה תוצאה קונקרטית. וברור שעשיתי – עשיתי המון! פרסמתי, שיווקתי, יצרתי תוכן, חיברתי, יזמתי, הגבתי, שוחחתי שלחתי ועוד אינסוף פעולות שהן "מסביב" ל"דבר האמיתי".

תוגת העצמאית. לא להיות לבד בעסק עצמאי. הבלוג של רונית כפיר. צילום מעיין דיסקין

גם בהרצאה אני מדברת על רשת תמיכה ועל עזרה בתשלום. צילום: מעיין דיסקין

אני עובדת בעסק של #נעיםמאוד סביב השעון. אבל חלק גדול מזה אני לא סופרת כעבודה. למה? בין היתר, אצלי, כי אני לא משלמת על זה למישהו. דרך יעילה וקלה לספור את השעות האלו היא לתת למישהו אחר לעשות אותן. כשמנהלת המשרד שלי מטפלת בהרשמה להרצאות וכל הקשור בהן היא זו שסופרת את השעות עבורי. זה לא שהיא רק "עולה לי כסף": אלו שעות שהייתי משקיעה בזה כל מקרה אבל לא מחשבת כהוצאה (ולכן אולי מפסידה על זה). ועסק רווחי הוא כזה בו ההכנסות עולות על ההוצאות.

אילו בעלת הקייטרינג שילמה למישהו שיבצע עבורה את השלבים האלו של העבודה, היא היתה מפנימה כמה זמן הם עולים ומדוע זה פשוט לא כדאי לעשות את זה – סביר שהיתה מפעילה סינון קשוח יותר של לקוחות ולא משקיעה בהם כל כך הרבה. מעבר לכך, הרבה פעמים לאנשים אחרים פחות "לא נעים" להיות טיפה יותר קשוחים עם לקוחות ולנהל את העסקים בצורה.. עסקית.

אז תגידו לי – יופי לך באמת. לך יש עסק מצליח וגדול ולא חכמה להשקיע בו כסף ולשלם לעובדים. אז זהו, שאין לי ממש מושג. העסק שלי אינו גדול אבל אני רוצה שיגדל – לא בהכרח בהכנסות – זה עשוי בהחלט לקרות אם אצליח – אבל יגדל בהיקף שלו, ביעילות שלו, באפשרות שלי ללמוד ולהשתפר בתוכו, ביכולת שלי להגיע עם המסר שלי ליותר נשים.

להיות עצמאית מצליחה = להשקיע בעצמך

מהבחינה הזו כל עסק הוא סטארט-אפ קטן וכולנו יזמיות שעושות "בוט-סטרפינג"* – אם אני לא אאמין ששווה להשקיע בעסק של עצמי – איך אצפה ממשקיעים אחרים להאמין בי? האם העסק שלי לא ראוי לבעלות המקצוע הטובות ביותר? (רמז: הטובות ביותר לא עושות טובות בחינם, גם אם הן חברות שלך). האם אני מאמינה שהעסק שלי יוכל להחזיר לי את ההשקעה הזו? אם התשובה היא לא – אני בבעיה.

החדשות הטובות הן, שלא מדובר רק בהשקעה של כסף ובתוצאות מקצועיות. כשאני נותנת מקום לאנשים אחרים להיכנס לעסק שלי ומשתפת אותם – אני פחות לבד: גם הם רוצים שאצליח, גם הם הופכים להיות חלק מהתמונה הגדולה של העסק שלי. אני מרוויחה עוד נקודות מבט, עוד הצעות ודיעות שלא הייתי חושבת עליהן בעצמי, אני מרוויחה אנשים לעשות איתם סיעור מוחות על כיוונים חשובים, אני מרוויחה הזדמנויות לצאת מאזור הנוחות של עצמי. יש לי למי להרים טלפון מתרגש כשכל הכרטיסים נמכרו, או כשקיבלתי הודעה על הצלחה מטורפת של שיחת ייעוץ שלי.

זה קורה לי בחודשים האחרונים עם הנשים שעובדות איתי בעסק ואני מרגישה שהגעתי למקומות שלעולם לא הייתי מגיעה אליהם אלמלא שיתוף הפעולה הזה. אני מאמינה בעסק שלי, ולכן כמובן שהוא שווה את זה. ולכן כשאני משלמת להן, הן לוקחות חלק ונותנות חלק גדול עוד יותר. ואני מנצלת את ההזדמנות בפוסט הזה ומודה לכן שוב, למרות שאני מודה להן באופן פרטי כל המזן. ואז מתפנה לי מקום לעשות דברים חשובים אחרים כמו לשבת ולחשוב על ההרצאות הבאות שלי, ועל שלל המדיומים שמחכים לי שאנצל אותם, ועל הדברים המדויקים ביותר שאני רוצה להגיד לך. כמו הפוסט הזה למשל.

בחודש דצמבר אני מתחילה סבב הרצאות חדש עם ההרצאה החדשה שלי. פרטים אפשר למצוא בעמוד ההרצאות כאן באתר שלי, בעמוד הפייסבוק של נעים מאוד (אני מניחה שהגעת משם?) וממש כדאי להירשם לקבל עדכונים בניוזלטר בעמוד הראשי של האתר שלי (מגיעות משם כל מיני הפתעות!)

*Boot-strapping – 'למשוך את עצמך בשרוכי-נעלייך' הוא כינוי למימון עצמי בעולם ההזנקים, מטאפורה שלקוחה מהסיפור על הברון מינכאוזן, שמשך את עצמו מביצה טובענית באמצעות השיער שלו עצמו.

הפוסט הזה הולך איתי שנים. לא היו לו מילים אבל היו לו תחושות ברורות.

עכשיו הוא כתוב ומתארח אצל עמנואלה בבלוג של מיס מנדלה, והנה לפניכם הגרסה המוקלטת שלו!

אחרי שהאזנתם לזה אפשר לסור לפוסט ההמשך שלי – תוגת העצמאית #2 – איך לא להיות לבד בעסק עצמאי.

לא להיות לבד בעסק עצמאי. הבלוג של רונית כפיר

יותר נעים לא להיות לבד. צילום: מעין דיסקין

מאמרו של אלפי קוהן בגנות השבחים שאנחנו מחלקים לילדים הוא לא רק קריאת חובה, אלא גם אתגר לתפיסת ההורות הטובה שלנו.

תרגמתי אותו לפני כמה שנים והקלטתי אותו עכשיו. הוא מצורף לפוסט הראשון שלי על הורות (שגם לו ניתן להאזין).
כאן אפשר לקרוא את המקור באנגלית, וכאן את התרגום שלי בעברית.

המאמר מזכיר מאד ספר, שבזכותו הגעתי לראשונה לפסיכולוג: "הדרמה של הילד המחונן" של אליס מילר (לא ההיא מבגצ).
הספר מספר על ילדים שכל כך מפתחים תלות ב"ציונים" שהם מקבלים מההורים שלהם, שגדלים להיות מבוגרים חסרי תחושת ערך עצמי, אבודים ולעיתים מדוכאים.
מבוגרים שזקוקים לאישור חיצוני על כל פעולה כדי לחוש אושר. זו התופעה הקיצונית של מערכת היחסים הזו, בה ההורים, לרוב מתוך כוונה טובה, שמים את עצמם בתפקיד השופט והמדרג.
והו כמה הייתי שם. וכמה נאבקתי ולמדתי ונלחמתי עד שהצלחתי להשתחרר מזה, ולהפוך לאדם מאושר ומלא, ואז גם אמא אחרת, טובה יותר, לילדים שלי.
נראה לי שזה מסתכם בעשרים שנה בערך, הדרך שעשיתי.
כמובן שגם אני עדיין נגועה בזה פה ושם, אחרת המאמר הזה זה לא היה כל כך חשוב לי.
כן. אפשר לצאת מהמקום הזה: גם כאשה מבוגרת וגם כאמא. ואוי זה מרגיש כל כך טוב להיות מחוץ לו. זה בדיוק עולם האפשרות עליו כתבתי בפוסט הקודם (על בנג'מין זנדר, שמציע חלופות) – טווח האפשרות, שמנוגד לעולם הדירוגים והשיפוט.
מי שקוראת את המאמר הזה ומגיבה שזה ממש חשוב להגיד לילדים שלי מדי פעם "כל הכבוד" עדיין מאמינה שלתת ציון טוב זה להיות אמא טובה.
זה לא להבין שלתת ציון כלשהו, טוב או לא טוב, זה להעמיד את הילד במבחן ולהגיד לו: יש מצב שתיכשל.
ואני, אמא שלך, מחליטה בכל רגע נתון מה המבחן, מה תנאי הסף למעבר במבחן הזה, ומה הציון הסופי. אני מתנת ההתניות ומציבת הציפיות.
אני השופטת שלך. אני המדרגת שלך.

וילדים לא צריכים שופטת או מדרגת. ילדים לא צריכים לגדול לתוך שבלונת ציפיות. יהיו להם מספיק כאלו מסביב באשר ילכו.
ילדים צריכים אמא: שתראה אותם, שתראה את שמחתם, את כאבם ותסכולם, את גדילתם, את מסוגלותם ואת רגשותיהם – לפעמים אפילו בלי להגיב. בלי "להציל". בלי לעזור. רק להיות שם. ובטח בלי לתת להם ציון.
וזה מקום איום, איום וקשה להיות בו. גם בתור ילדה וגם בתור אמא. זו דרמה.
אז הנה לחיי השחרור של כולנו מעול הכשלונות וההצטיינות.

בבקשה אל תקראו את המאמר בחצי עין או חצי לב. אני ממליצה להדפיס, לקרוא ולנסות בבית. או להקשיב לגרסה המוקלטת.

המלצות הורות. הבלוג של רונית כפיר

אשמח מאד לשמוע על השינוי שהתחולל כשהצלחתם לזוז משגרת התגובות האוטומטיות והריקות שלכם.

וכן, זה תרגול מעולה גם לדו-שיח עם לקוחות. אבל הפעם – זה שולי.

  1. לפני כשבועיים התארחתי (שוב) בפודקסט: הפעם שוחחתי עם איתמר רועי לפודקסט של חשבונית ירוקה, שעורך דורון רובינשטיין, ויעלה בקרוב. שורת הפוסטים שאני כותבת עכשיו התחילה כל אחד בתובנה שעלתה ממפגש עם אדם אחד. הפעם האדם הזה הוא אופיר.

כמו בכל הפוסטים האחרונים שלי, אני שמחה להציע לכם אותו גם בגרסה המוקלטת:

אז מי זה אופיר?

אופיר הוא הטכנאי, שהקליט אותנו באולפן. כשנכנסתי הוא ישב שם בשקט, נראה חביב וטיפה משועמם כמו שאני רגילה לראות אנשי אולפנים שיושבים בהקלטות ארוכות, ודיברנו קצת. היה ראיון מעניין וכייפי במיוחד – איתמר שאל שאלות מעולות, שחידדו לי כל מיני "לאנעיםלים" שעדיין נמצאים אצלי, ועזרו לי לראות את המרחק שעברתי מההרצאה הראשונה שלי ועד היום. אבל איך זה קשור לאופיר ולהיי-פייב?

כשיצאתי מהראיון פגש אותי אדם אחר: הוא זינק מהכסא שלו, מלא אנרגיה, ובעיניים בורקות נתן לי כיף, היי פייב (High Five) מתרגש ומלא אנרגיה: "ענקית! היית ענקית!" הוא צחק. אחר כך הוא הזמין אותי לעשות סלפי. אחזור לסלפי הזה בסוף.

היי פייב הבלוג של רונית כפיר

מזהים את ההיי-פייב בהקלטה? ככה זה נראה

מעבר לשמחה שהתמלאתי בה על זה שבאמת היה אחלה ראיון והפליאה אל מול השינוי שחל באופיר למשמע השיחה שלנו – היה משהו כל כך עוצמתי ב'כיף' הזה, שמאותו הרגע אימצתי את המחווה הזו לברכת השלום, ובעיקר לברכת ההצלחה שלי.

זה די קטן, אבל זרמו איתי שניה בניתוח של מה ההבדל בין לחיצת יד ל"תני כיף" ומתי כדאי להשתמש בה.

אבל שניה לפני כן אני רוצה לספר על בנג'מין זנדר. קשה להגדיר את התופעה שהיא האיש המהמם הזה, שכתב את The Art of Possibility.: זנדר הוא מורה למוסיקה ומנצח, והנה ההרצאה שלו, אליה אני מפנה אחת לכמה זמן (וצופה בה בעצמי כדי לשנן וללמוד שוב):

את הספר "אמנות האפשרות" כתב זנדר יחד עם אשתו, רוזמונד סטון זנדר, שהיא מטפלת ומאמנת עסקית.
בספר הם מציעים מעבר מעולם של מדידה והערכה לעולם של אפשרות: מעולם שבנוי על הדיכוטומיה המובנית (והמאד אנושית) של כשלון מול הצלחה, של החיים כמאבק הישרדות וחתירה לעבר מטרות אל עולם של החיים כטווח של אפשרויות. הספר מנתח את הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמינו על אפשרויות ועל המציאות, ומציע טכניקות למעבר משאלות הערכה איכותניות (האם הרגשות שלי הם טובים או רעים?) לעולם של חקירה מהותית (אילו רגשות עולים בי? באיזה אופן עולים בי רגשות?). הוא מדבר על מעבר ממבט שיפוטי (האם אני טובה יותר ממנה? האם אי פעם אהיה טובה כמוה?) למבט מסוקרן, מבט שרק מבחין אך לא מדרג. עוד מסופר בספר על שינוי סיפורי חיים, תפיסת מציאות, על האפשרות של כל אחד להנהיג ועוד.

תכלס, מה שהוא מדבר עליו דומה מאד לשיטות טיפול רבות ובבסיס שלו גם לבודהיזם, ולכן אני מניחה שגם למיינדפולנס, אבל זנדר מיישם את זה במשך שנים על התלמידים שלו, ומספר סיפורים מופלאים על טרנספורמציות שהתרחשו בשיעורים שלו, הודות לרגישות והחכמה שלו כמנהיג. זנדר נהג לפתוח כל שנת לימודים במשימה לתלמידים שלו: הם התבקשו לכתוב לו מכתב לסוף השנה, שנפתח במילים: "מר זנדר היקר, קיבלתי ממך ציון 100 כי… ".
זנדר מדבר על "לתת לעצמך מאה" והוא כותב:

"This A is not an expectation to live up to, but a possibility to live into"

ה-100 הזה אינה ציפיה לעמוד בה, אלא אפשרות לחיות לתוכה. הוא משחק עם המילים "up to" ו "into" כדי להמחיש את המעבר מדירוג על גבי ציר שיש בו נמוך לעומת גבוה, למרחב שצריך פשוט להיכנס אליו (דברים פשוטים, הם מציינים, אינם בהכרח קלים ליישום). עוד משפט מהמם שהוא אומר, אחד האהובים עלי, מתייחס לתלמידים שלו ולעינהם הנוצצות או הכבויות. "אם עיניהם של תלמידי אינן נוצצות" הוא שואל את עצמו: "who am I being that your eyes aren't shining".

היי פייב. הבלוג של רונית כפיר. צילום: מעיין דיסקין

ואז הגיעה הצלמת מעיין דיסקין והראתה לי שגם אני בעצם סוג של מנצחת על הקהל.

כשיצאתי מהאולפן העיניים של אופיר נצצו. ואני הבנתי מי הייתי – הייתי הכי טובה שאני יכולה להיות: הכי חדה, הכי כנה, הכי פתוחה ומקבלת, הכי חומלת כלפי עצמי, הכי נוצצת.
הרגשתי שיצאתי מציר המדידה וההשוואה ונכנסתי אל עולם האפשרות.
על הציר הראשון יש לכל אחד דירוג, ולכן תמיד יש מקום להשוואה, לאכזבה, לקנאה, לצרות עין ולחוסר פרגון. כשאני רואה משם את העולם – אני חוששת מתגובות של אנשים ("מי היא חושבת שהיא, עפה על עצמה ככה?" או "אפשר לחשוב, מה היא בסך הכל עושה?"). במרחב השני, מרחב האפשרות, לכל אחד ואחת יש אפשרות להיות הכי גדולה ונוצצת שהיא יכולה להיות, ויש מקום לכולם: אצל זנדר כל הכיתה מקבלת 100.
זה אולי נשמע כמו שינוי סמנטי קטן, אבל זה מדהים לגלות עד כמה אנחנו שופטות את עצמינו כל הזמן במה שהוא מכנה "ספירלה יורדת או עולה" – על ציר של טוב/רע, בזבוז/ניצול (של יכולות, למשל; שיח ער שיש לי עם עצמי).

בעולם הזה, לתת לעצמי 100 זה לא להגיד שאני טובה יותר מאחרים. זה להגיד שאני הכי טובה שאני יכולה להיות. עכשיו.
מתחשק לי מיד לכתוב שמחר אהיה טובה יותר, אבל ה"יותר" הזה שייך גם הוא לדירוג על גבי ציר. מחר אהיה טובה בצורה אחרת.
בניגוד להמלצות שלי להאזין לספרים, ולמרות שהוא מקריא את הספר יחד עם אשתו- אני ממליצה לקנות את הספר הזה דווקא בגרסת הנייר שלו, כדי לקרוא אותו עם עיפרון ולסמן כל הזמן. האזנה היא לינאריות יותר מדפדוף, ופה כיף להתברבר וגם הנייר נעים ורךו.

ומה הקשר להיי פייב?

לחיצת-יד היא ברכת השלום הרשמית של עולם העסקים; היא מתקיימת בעולם היררכי – עולם המדידות וההשוואות שזנדר מציין: זכורה לי היטב לחיצת-יד, שכמעט שברה לי אצבעות, מועכת את עצמותי אל תוך הטבעות שלי. ויש גם הפוכות: לגלות יד רפה, כמעט חסרת חיים, שנמחצת תחת הלחיצה שלכם. לחיצת-יד מתקיימת על ציר של כוח – נוצרת שם היררכיה ופעמים רבות היא א-סימטרית.

היי פייב. הבלוג של רונית כפיר

תפסה אותי בלייב – היי פייב (אחרי הרצאה). צילום: מעיין דיסקין

לעומת זאת, 'כיף' הוא יצירה הדדית ושויונית יותר.
בלחיצת יד קשה לאמוד את העוצמה שמושטת אלי: אני לוחצת לו והוא לוחץ לי – והנה לכם "משחק כוח" כפשוטו.
ב'כיף' קל לי יותר להעריך את העוצמה (מהירות, גובה) ולרוב אפגוש אותה באמצע הדרך. אין לי אלא לשתף פעולה עם זה ולענות על אנרגיה עם אנרגיה, כי אחרת אעוף אחורנית. מ"משחק כוח" נשאר רק משחק.
לטעמי מבחינה מגדרית ה'כיף' גם נמצא באפשרות שבין המינים: בין לחיצת היד הגברית, הכוחנית לבין החיבוק הנשי העוטף והמנחם. (וכשאני אומרת פה "כוחני" איני מתכוונת למשהו שמופעל בו כוח רב, אלא משהו שיושב על סולם של חזק לעומת חלש).

גם לגובה של הפעולה יש חשיבות: בהיי-פייב היד לרוב מורמת מעל לגובה הכתף ולעיתים אף מעל לראש (תלוי בגובה המשתתפות!). אני מייצרת כאן תנועה שמצריכה הוצאת אנרגיה, תנועה חזקה והרמה של הידיים מעלה. כל מי שהיתה בהרצאה שלי נזכרת עכשיו בתנוחות הכוח של איימי קאדי מההרצאה שלה על שפת הגוף והשפעתה על ההורמונים שלנו, נכון? אז למה לא להעלות קצת את רמות הטוסטסטרון ולהוריד את רמות הקורטיזול? אין לי ספק שהיי-פייב עושה קצת היי. לחיצת-יד קוראת בגובה הטבעי של הידיים.

איימי קאדי מדברת על היכולת של תנועות גוף לשנות אותנו. בשורה אחת, במקום הקונספט של Fake it till you make it היא מוכיחה שאפשר To Fake it till you BECOME it. למקרה שאינכם בין החמישים ושלושה מיליון אנשים שראו את ההרצאה הזאת היא גם מדברת על שפת גוף שונה לנשים ולגברים, על הנטיה של גברים לתפוס יותר מקום, פיסית, במרחב הציבורי מאשר נשים, שמקטינות את עצמן. נשמע מוכר?

עוד דבר מגניב שקורה כשנתונים 'כיף' הוא יצירת אנרגיה: הרי לכל אקשן יש רי-אקשן, נכון? פעולה ותגובה. והתוצאה היא צליל; סאונד של מפגש אנרגיות: זו מחיאת כף זוגית חזקה, לעצמינו.

היי פייב, הבלוג של רונית כפיר

ככה נראה מייל של היי-פייב. איזה כיף! פעולה שמייצרת תגובה

נשים רבות, שמגיעות להרצאה שלי, מספרות לי על משהו טוב שקרה להן בזכות ההיכרות עם התכנים של נעים מאוד: הצלחה, שינוי, התנצלות מיותרת שנעלמה. עד עכשיו הייתי לוחצת יד לבאות, מחייכת, לפעמים נותנת איזה קוועצ' כזה או חיבוק. אבל לא כולם אוהבים שנוגעים בהם מקרוב, לא תמיד זה נוח ומתאים ובין גברים לנשים זה מייצר לעיתים קירבה פיסית לא נוחה.

במרחב של האפשרות בה אני נותנת ומקבלת היי-פייב, שתינו יכולות להיות גדולות וחזקות באותה המידה: זה לא אני לוחצת לה את היד או אני מחבקת אותה (בהיותי גבוהה למדי, אני לרוב זו שעוטפת אחרות). במקום לסגור עליהן או ללחוץ עליהן אני מאפשרת להן להגדיל את עצמן, לתפוס מקום.

היי פייב הבלוג של רונית כפיר

אופיר וכפיר: שנישאר תמיד עם עיניים נוצצות, אמן! הוייב של היי-פייב

כשהצטלמתי עם אופיר מחוץ לאולפן ההקלטות הרגשתי שזה לא עוד "סלפי גם סלב", אלא מזכרת מיום שבו נטען באנרגיה. ההיי-פייב והשמחה שלו הטעינו אותי בחזרה בעוד אנרגיה, וחזרתי הביתה כל כך מאושרת מהיום הזה, חושבת על האפשרויות שיש לי, רואה את היכולות שלי ומבינה שכשאני נותנת לעצמי ציון מאה – זה לא מוריד מאף אחד אחר; זה רק מעלה לכולם. שנים אחרי שקראתי את הספר הצהוב והשמח של זנדר הוא עזר לי לזרוח.

תנסו את זה בבית ותספרו לי איך הולך!

ואפשר לשנן:

לחיצת יד זה מלחיץ. 'כיף' זה הרבה יותר כיף.

מלבד האנשים המוזכרים בפוסט הזה, תודה מרוגשת לדני, שתי הכנרת שלי, שתי הגבוהות שלי, ליאור, טלציפ, מעיין ודפנה, שלכולם היה חלק ביצירת הפוסט הזה, בין אם במודע או לא. שרון, זה הספר שקניתי לך. תמשיכו לזרוח עלי מאהבתכם.

נתחיל בקיום הבטחה: גם את הפוסט הזה קריינתי לכם, ואפשר להאזין לו למעלה בשלל אפליקציות!

"אבל אנחנו לא שוברים קירות".
ככה זה מתחיל: מתקשר לקוח, מסביר שהם מתחילים "שיפוץ קטן" ורוצים הצעת מחיר.
התיאור לרוב נשמע כך:
"אנחנו רק מחליפים מטבח וחדרי רחצה…
… ואולי גם נחליף ריצוף: חשבנו רק להדביק למינציה".
"ומה עם מיזוג?" אני שואלת.
"אה, המזגנים באמת ישנים, אולי נחליף אותם".
וכך זה נמשך: אני שואלת על מערכת האינסטלציה והחשמל, הדלתות ("אה ברור, גם הדלתות!") החלונות והרהיטים.
ואז מגיעה השורה: אבל אנחנו לא שוברים קירות.

עבודות קטנות בעסק עצמאי. הבלוג של רונית כפיר

פרט קטן מעבודה בינונית. צילום: גלית דויטש

עכשיו. אין ספק ששיפוץ בו שוברים קירות שונה משיפוץ בו לא שוברים קירות: זה חוסך המון אבק, ולעתים גם זמן וכסף. אבל יהיה קשה לשכנע אותי, למודת שיפוצים ולקוחות, ש"אנחנו לא נוגעים בחדרים" הופך פרויקט ל: לא-שיפוץ.

כי תכלס, כמה כבר כן נוגעים בחדרי שינה? ("בחדרים רק נרצה להחליף רצפה, אולי חלון ומזגן חדשים, ונוסיף שניים שלושה שקעים. ורהיטים כמובן"). זה, רבותי, נקרא שיפוץ כללי, ואת זה צריך להסביר ללקוח, בעדינות.

וזה ממש לא קטע של עיצוב פנים. כידוע, קיר הוא רק מטפורה. והמילה "רק" תמיד מרמזת שזו רק ההתחלה.
השיחה הזו קיימת בגרסאות שונות במקצועות מגוונים:

  • זה לא תרגום לספר, אני "רק צריכה שתגידי לי איך כותבים באנגלית את המבוא והסיכום, וגם כמה משפטים באמצע".
  • זו אינה הזמנה לחתונה – "רק תעזור לי לבחור פונט ולמקם אותו עם צבעים מתאימים" בהזמנה לחתונה של אחותי.
  • אין צורך בעורך דין, אנחנו "רק צריכים שתעברי על החוזה ותראי אם חסר שם משהו".
  • לא מדובר במיתוג – אני "רק צריכה שתכתבי את השם של המשרד שלי באיזה פונט מגניב ותוסיפי מספר טלפון ופרטים שאוכל לשים את זה באתר שלי. וגם במייל. וגם בפייסבוק. וכמובן ורסיה ריבועית לאינסטגרם".
  • והחביב עלי – אל תעשה לנו שולחן, מה פתאום! אנחנו "רק צריכים פלטה עם ארבע רגליים".

המשפטים הנהדרים הללו, כפי שאולי ניחשתם, בהשראת אירועים אמיתיים. השמות שמורים במערכת.

עבודות קטנות בעסק עצמאי. נעים מאוד, הבלוג של רונית כפיר

פרט קטן בפרויקט גדול. צילום: שי אפשטיין

לא, זה לא תמיד ניסיון לגרד מחיר נמוך או עבודה בחינם. לפעמים הלקוחות באמת מאמינים שלא מדובר בהרבה עבודה לפעמים באמת מדובר בעבודה קטנה!
אבל זה לא פוסט ללקוחות – זה פוסט לעצמאיות.

לקוחות לא אמורים לדעת איך להגדיר שיפוץ, או תרגום, או טיפול של עורך דין. הם צריכים לדעת מה הבעיה אותה הם זקוקים לפתור.
לא תמיד הם יודעים לנסח את זה כך, ולרוב הם מתחילים מתיאור הפתרון. לא תמיד זה הפתרון הנכון, אגב.
לקוחות חושבים שהם יודעים מה הם רוצים, ולהם זה באמת נראה משהו קטן. אבל האם אני מחליטה על גודלה של עבודה על פי מה שהלקוח מספר לי? או על סמך מה שאני יודעת מהניסיון שלי? האם אני יודעת כמה אני גובה על עבודה קטנה?

עבודות קטנות, כאב ראש גדול

נסו לחשוב על הפעם האחרונה שאמרתם כן לעבודה קטנה, ככה על הדרך, למישהו שביקש מכם לעשות עבורו "משהו קטן".

בפרפראזה על הבדיחה על האישה הישראלית והחניה* (הבדיחה בסוף למתמידים!) – אחת הסיבות בגללן עצמאיות מוצאות את עצמן עובדות (כמעט) בחינם היא, שלקוחות מצליחים לשכנע אותן שמדובר בעבודה קטנה.

עבודות קטנות בעסק עצמאי. נעים מאוד, הבלוג של רונית כפיר

אזור קטן בעבודה גדולה.צילום: שי אפשטיין

הפרק שהכי הצחיק אותי בספר של מייק מונטיירו "Design is a Job" הוא זה בו הוא כותב על "עבודות קטנות לעומת עבודות גדולות".

"ההבדל", כותב מונטיירו "בין עבודה קטנה לעבודה גדולה הוא, שעבודות קטנות מכילות את אותן הבעיות כמו עבודות גדולות, מינוס התקציב והזמן שנדרש כדי לפתור אותן". בינגו. אמרתי לכם שכדאי לכם לשמוע את הספר הזה.
שיהיה ברור: אני לא באה בכעס. אני לא רואה בכל לקוח שיוצר קשר, או כל חבר שמבקש עזרה – אדם שמנסה לנצל אותי, או "חצוף" (מילה שמככבת, לצערי, בעמוד הפייסבוק שלי) או עבודה שיש לסרב לה. אני מאמינה שחשוב מאד לעשות חסדים בעולם הזה, ובכל כמה שנים מתפרסמים מחקרים שמראים כי נתינה מייצרת אושר וסיפוק.
אבל לא מעט עצמאיות (כן, לטעמי בעיקר נשים סובלות מהלא נעים לי הזה) מתרגמות את ה"לא נעים לי.." לדבר על כסף או לגבות כסף לתחושה של מעשה חסד. וזה עלול להיות בעייתי, בעיקר אם מדובר בעסק ולא בתחביב.

עוד מצב אפשרי הוא זה, שלקוחות מאד ירצו לעבוד איתך בשעה שאת יודעת שאת עמוסה מאד או עסוקה. במקרה כזה לפעמים הם ינסו לשכנע אותך ש"במה בסך הכל מדובר? זו עבודה קטנה". מנסיוני, כניעה להפצרות כאלו, כשהקול הפנימי שלך אומר לך שזה יותר מידי – היא טעות. הקול הפנימי יודע. אי אפשר להקטין עבודה כל שתתאים לחריצים בלוח הזמנים שלנו.
אם אין זמן – תגידו לא.

גבולות ברורים גם עבור עבודות קטנות

נניח שלשני הצדדים ברור שמדובר בעבודה קטנה תמורת תשלום.
ועדיין, עוד דבר מעניין שקורה עם עבודות קטנות הוא טשטוש גבולות.
אז בואו נדבר שוב על גבולות: גבולות הם איפה מתחילה העבודה ואיפה היא מסתיימת. מתי יודעים שהעבודה התחילה (כשמעבירים תשלום!) ומתי ואיך יודעים שהיא הסתיימה. מה לוחות הזמנים? מה לא כלול בעבודה? מה כן? באילו ימים עובדים? מה אני מכינה לכם ומה אתם מכינים לי? ותוך כמה זמן?
כפי שיודעים כל עצמאית ועצמאי – החופש שבעצמאות הוא חרב פיפיות: אנחנו חופשיים לעצב את העסק שלנו ואת ההתנהלות העסקית שלנו כרצוננו. אבל כשלא מחליטים על הדברים האלו מראש, בעיקר על המחיר, מתחילות הבעיות. (אנשים שלא נעים להם לדבר על כסף משאירים את הדיבור הזה ללקוחות. וכך ייצא מצב שהלקוחות יחליטו כמה אני גובה. רגע, מה?). כשתעריפים לא ברורים בתחילת העבודה זה יוצר מצב לא נעים לשני הצדדים. אפילו אם מדובר "רק" בתשלום קטן. כמו למשל במערכון הזה:

עבודות קטנות כסף קטן

כן, זה נשמע דבילי מכדי לכתוב את זה: הפתרון הרציונלי עבור עבודות קטנות הוא מחיר קטן.
בהרצאות שלי לעצמאיות אני מזכירה שוב ושוב תרגיל כפל פשוט:
שעה כפול חמישים שקלים היא חמישים שקלים. באותו האופן חמש שעות יהיו מאתיים וחמישים שקלים.
אבל חמש שעות כפול אפס שקלים.. עדיין יהיו אפס שקלים.

לכן עדיף לגבות מחיר קטן *וברור* לשעה בעבודה קטנה, מאשר לא לגבות עליה כסף כלל: אם היא תגדל – המחיר יגדל איתה. אין סיבה, שהפרטים האלו ובכלל כל פרטי ההתקשרות לא יהיו ברורים גם כשמדובר בעבודה קטנה. למשל – שיעור פרטי. למשל – אירוע קייטרינג קטן. למשל – פגישת ייעוץ של שעתיים. וכן, גם אם את "רק" בתחילת הדרך.

ועכשיו – אסתור את עצמי:

עבודות קטנות אינן בהכרח כסף קטן

עצמאיות שקשה להן לתמחר את העבודה שלהן נעזרות לעתים בכל מיני "מחשבוני מחירים". רוב המחשבים האלו יציעו לך מחיר המבוסס על חישוב עלויות והוצאות ושעות עבודה. הבעיה היא, שלא כל עבודה נכון לחשב לפי שעות, וזה נכון בעיקר לעצמאיות בהמשך הדרך.

עבודות קטנות בעסק עצמאי. נעים מאוד, הבלוג של רונית כפיר

פרט קטן בפרויקט בינוני. צילום: גלית דויטש

נניח שאני מעצבת ממש מוכשרת (אני! אלא מי?) ולכן אני יכולה למצוא פתרונות לבעיות של הלקוחה שלי תוך חצי שעה, במקום בו מעצבת אחרת תעבוד עשר שעות. האם עלי "להיענש" על כך? האם המעצבת שתעבוד פי עשרה לאט ממני צריכה להרוויח פי עשרה? או שמא עלי להיות מתוגמלת להיפך – בזכות העבודה הזריזה שלי הבעיה של הלקוחה שלי נפתרה הרבה יותר מהר!

כך שהנוסחה "זמן הוא כסף" לפעמים עובדת הפוך.
חסכתי לך זמן? זה שווה הרבה כסף. ולכן כל ה"רק" הזה לא מחייב הנחה. הוא עשוי לחייב הכפלה של מחיר. "רק תסתכלי שניה ותני לי משפט מחץ שימשוך לקוחות" – אם לקוח מבקש מכם עבודה שתיקח רק שניה, זה לא אומר שתחייבו עליה רק שקל.

ולכן לא תמיד יש מחירון קבוע: זה תלוי בצרכים של הלקוח, בלוח הזמנים שלו, בחשיבות של הפרויקט עבורו. בערך של העבודה שלי עבור הלקוח. אמרו את זה קודם, לפני, וגם אני אמרתי את זה לא פעם: תמחרו ערך, לא זמן. (אם לא ראיתם אותי אומרת את זה, סימן שאתם לא עוקבים אחרי עמוד היוטיוב שלי! זה הזמן לבוא, לראות ולהירשם).

לך זו עבודה קטנה. וללקוח?

אם רוב העבודות שלנו גדולות ומורכבות, יש מצב שנמצא את עצמינו לוקחים עבודות קטנות בשביל "השלמת הכנסה" מתוך זלזול מסוים: יאללה בואו נעשה את זה, זה ממש פשוט. אלא שעבור הלקוח זו העבודה היחידה שלו. הוא לא מצפה ליחס מזלזל – הוא ירצה את אותה כמות הפגישות, את אותו הטיפול המסור שרוצים הלקוחות ה"גדולים". ובצדק.
לכן צריך לשים לב לא לקחת על עצמינו יותר מידי עבודות קטנות ולמצוא את השבוע שלנו מפוצץ בפגישות ומטלות שלא ממש ראינו מראש. התהליך הזה קרה לי לא פעם, כמו שאנחנו מנשנשים "רק" כמה דברים קטנים ולא מבינים איך אנחנו מפוצצים אחרי זה.

למי שלא מכיר, כותרת הפוסט היא מחווה לשיר הסיום של כל הופעה של הג'ירפות:

לסיום נסכם:

סיכום: למה כדאי לשים לב בעבודות קטנות

  • עבודות קטנות נוטות לגדול!
  • לחקור! נסו להבין את גודל העבודה בעצמכם, לא דרך התיאור הראשוני של הלקוחות.
  • הבנת את גודל העבודה? חשוב להסביר זאת ללקוח
  • לתחום את התמורה בצורה ברורה: לפי מרכיבים ברורים או שעות
  • לסגור חוזה ברור שמסביר: אם העבודה גדלה – המחיר גדל
  • לא להגיד כן לעבודה רק כי היא קטנה
  • לא להגיד לא לעבודה רק כי היא קטנה
  • אין לזלזל בעבודה קטנה. עבור הלקוח זו העבודה היחידה שלו, ומבחינתו – גם שלך.
  • המון עבודות קטנות שנדחסות יחד יוצרות עומס. צריך לספור אותן כפרויקטים לכל דבר.
  • כמו שאין עבודות קטנות, כך אין תובנות קטנות. אשמח לשמוע בתגובות את הסיפורים שלך מעבודות קטנות שעשית או תובנות קטנות שהיו לך בעקבותיהן או בעקבות הפוסט!

עבודות קטנות בעסק עצמאי. נעים מאוד - הבלוג של רונית כפיר

אם החיבוטים האלו נשמעים לך מוכרים, אם את מוצאת את עצמך מתנצלת כל הזמן או מתקשה להציב גבולות ללקוחות – אולי הגיע הזמן שתגיעי להרצאה שלי! יש לי הרצאה ביום שני, 3.6.19 ואני שמחה להעניק לקוראי הבלוג שלי 10% הנחה עם הקוד "נעים מאד".

ולמי שהגיע עד כאן – הנה הבדיחה (הסקסיסטית והשוביניסטית, ראו הוזהרתם):

– למה נשים ישראליות תמיד דופקות את האוטו בחניה?

– כי גברים ישראלים מספרים להם שזה [הכניסי תנועת ידיים כאן] 20 סנטימטר.

עבודות קטנות בעסק עצמאי. נעים מאוד - הבלוג של רונית כפיר

אל תשכחו את קוד ההנחה. נעים מאד. אשמח שתבואו!

הנה נפלתי גם אני במקום שלא חשדתי בו: אפריקה התגנבה אלי, וחשבתי שזה שלי פרטי.

מצאתי את עצמי נמשכת לסיפורים, צלילים ודוגמאות מאפריקה בעודי חושבת שזו נטיית סקרנות אישית.

ואז קיבלתי מייל, שמודיע לי על קולקציה מוגבלת חדשה של איקאה: קולקציית OVERALLT, (בשבדית: "בכל מקום") בשיתוף מעצבים אפריקאים. איקאה לא טועים: כשמשהו מגיע לאיקאה זו החותמת הסופית שזה טרנד.

אני מנצלת את השקתה (עד סוף חודש מאי) כדי לכתוב לכם קצת על מהדורות מוגבלות של איקאה בכלל וקצת על דרום אפריקה.

אפריקה פינת סקנדינביה: קולקציית OVERALLT של איקאה. טרנד אפריקה בבלוג של רונית כפיר

קולקציית OVERALLT של איקאה. אפריקה פינת סקנדינביה

הקולקציה נוצרה בשיתוף עם "דיזיין אינדאבה" (Design Indaba), יוזמה שנולדה בדרום אפריקה. אינדבה עורכים פסטיבל עיצוב שנתי באפריקה ומגזין אונליין, במטרה לחזק את דרום אפריקה מאז שנת 1994, תוך ניצול הידע והיצירתיות של היזמים והמעצבים המקומיים כדי להתגבר על שנים של חוסר השקעה בהון האנושי, וניצול לרעה של משאבי הטבע של היבשת.
במסגרת הקולקציה, אינדבה בחרו עשרה מעצבות ומעצבים משבע מדינות שונות באפריקה (אחת מהן השכנה שלנו, מצרים). רובם לא מגיעים מתחום עיצוב הרהיטים, אלא מאופנה, פיסול, אמנות ואדריכלות. אלו עבדו בשיתוף פעולה עם מעצבי איקאה ויצרו את הקולקציה.

אפריקה פינת סקנדינביה: קולקציית OVERALLT של איקאה. בבלוג של רונית כפיר

קולקציית OVERALLT של איקאה.

בקולקצייה הנוכחית נמצא שימוש בחומרים טבעיים לצד חומרים מעובדים: עץ לצד סנדויץ'. הרבה מיחזור ודוגמאות מסורתיות. סדרת הכסאות והספסלים שלהם מאפשרת ישיבה במעגל או בכל מבנה קהילתי אחר.

אפריקה פינת סקנדינביה: מהדורה מוגבלת של איקאה. הבלוג של רונית כפיר

הספסלים של OVERALLT עם עוד פריטים מהקולקציה. קהילה שחיה בחוץ

קולקציית OVERALLT של איקאה. אפריקה פינת סקנדינביה בבלוג של רונית כפיר

את הכיסא הזה עיצב איסה דיאבטה, מעצב מחוף השנהב. הוא עשוי מלוח אחד של סנדוויץ'. וזהו. הוא לא מצריך מכשירים מתוחכמים או חומרים יקרים: זו היתה המחשבה שמאחוריו.

בקולקציה אפשר למצוא גם מעט כלי חרס וסירי ברזל. התלהבתי מאד מהשטיח החדש שלהם ומהטקסטיל (בעיקר השמיכה).

קולקציית OVERALLT של איקאה. אפריקה פינת סקנדינביה בבלוג של רונית כפיר

אפריקה פינת סקנדינביה. מהדורה מוגבלת איקאה. הבלוג של רונית כפיר

שטיחים חדשים בדוגמאות גיאומטריות כמעט סקנדינביות, אבל לא. הקולקציה החדשה

הנה סרט מקסים על התהליך של יצירת הקולקציה:

המהדורות המוגבלות של איקאה קיימות כבר שנים רבות. בכל פעם הענק השבדי משתף פעולה עם מעצבים מהעולם. לרוב אלו מעצבים מנוסים ומוכרים. לרוב הקולקציה מופיעה ונמכרת במשך כחודש, ואחר כך נעלמת. פריטים אחדים ממנה ממשיכים להימכר בחנות. המהדורות המוגבלות מוצגות בקומת הרהיטים, קרוב לכניסה. עצה שלי: עוטו עליהן. יש לי כמה פריטים משנים קודמות שהלוואי שהיו חוזרים שוב, הייתי קונה עוד מהם.

אני בטוחה שלכל מעצבת פנים שאני מכירה יש פריט מהקולקציה המושלמת של אילסה קרופורד:

SINNERLIG. מהדורה מוגבלת של איקאה ואילסה קרופורד. הבלוג של רונית כפיר

SINNERLIG. המהדורה המוגבלת של איקאה ואילסה קרופורד.

מהמהדורה הזאת, למשל, ממשיכים כמה פריטים להימכר, בעיקר מנורות הקש היפהפיות, פריט עיצוב חביב עלי במיוחד (לאחרונה התקנתי שתיים כאלו מעל בר בדירה שעיצבתי בתל אביב. אני מקווה שיום אחד יהיו לי צילומים נאים לחלוק איתכם!).

ובטח עשה לכם חשק לראות עוד קצת מאילסה:

מהדורה מוגבלת של איקאה. הבלוג של רונית כפיר

את הקולקציה הזו אני חטפתי כשהיא הגיעה, וחבל לי שאין עוד ממנה.

לסיום, בואו נחזור לאפריקה:

בחודשים האחרונים קראתי שמעתי שלושה ספרים אפריקאיים, או כאלו שנכתבו על אפריקה. המבטא, הסיפורים, ובעיקר השמות שמתגלגלים על הלשון השאירו לי טעם של עוד. למעשה, מלבד אחד הספרים האהובים עלי בכל הזמנים, הקפות ביער של דלין מתיה, שהיא בכלל אשה לבנה שכתבה אותו באפריקנס, מעולם לא קראתי ספר שמתרחש באפריקה.

לאחרונה סיימתי להאזין לביוגרפיה של הקומיקאי והמגיש טרבר נואה, שגדל בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד ועם סיומה. המלצתי לכם על הספר בפוסט שלי על ספרי אודיו (עוד על ספרי אודיו וחוויית ההאזנה להם, בפוסט הזה).

אכתוב כאן שוב: כשסופר, שהוא גם שחקן, מקריא את הספר של עצמו אין בכלל שאלה מה עדיף: אם שקלתם לקרוא את הספר הזה – האזינו לו. במקרה הזה, כמו עם עוד ספרים מתרבויות שיותר זרות לנו (כולנו מכירים היטב מבטא אמריקאי או בריטי, אבל פחות מבחינים בניואנסים של מבטאים אפריקאיים) הערך המוסף של ההאזנה גדול מאד. ההאזנה לסיפור חייו ממחישה עד כמה אנחנו לא יודעים על המדינה הזו ועל היבשת בכלל.

לפני הספר הזה האזנתי לעוד שני ספרים של סופרות אפריקאיות וחלקית אמריקאיות.
הראשונה היא צ'ימננדה נגוזי-אדיצ'ה המדהימה (בהמלצתה של מגי אוצרי, אותה גיליתי דרך הפודקסט שלה על הסדרה "סיפורה של שפחה"). אדיצ'ה ילידת 1977 מניגריה, כתבה את "אמריקנה", ספר שקורותיו מזכירות מעט את חייה, על צעירה ניגרית שנוסעת ללמוד באמריקה ועוזבת את אהוב נעוריה. מעבר לעובדה שהיא ממש יודעת לספר סיפור, המעבר של הגיבורה, איפמלו, למדינה בה שחורים הם האחר, מספק לה תובנות נפלאות על היות האחר. גם כאשה וגם כאשה שחורה. היא מתארת מעולה את המעמדות הגזעיים בארצות הברית ובעולם המערבי בכלל, מזווית פמיניסטית אינטליגנטית וחדה. יהיה לכם הרבה חומר למחשבה אחרי הספר הזה.

בשיחת הטד שלה היא מספרת בדיוק על זה: מה קורה כשאנחנו בונים תפיסת מציאות על פי נרטיב אחד, ועוד כזה שאינו באמת שלנו:

הספר השני שהאזנתי לו הוא Homegoing ("שיבה") של יא ג'סי, סופרת אמריקאית שנולדה בגאנה. קשה להאמין, אבל זה הספר הראשון שלה, שיצא בשנת 2016. הספר מגולל פחות או יותר את כל ההיסטוריה של העבדות, מראשיתה המאה ה-18 בערך. שני סיפורי עלילה של שתי אחיות מתפצלים ונמשכים עד ימינו. האחת נמכרת לעבדות והשניה נישאת לאדון המצודה הבריטי. משם הסיפורים קופצים בכל פעם עוד דור ועוד דור, ומנסים לשחזר את ההיסטוריה שלא נכתבה בספרי ההיסטוריה של האדם הלבן. סיפור יפהפה ומצמרר, שאולי יעשה גם לך חשק להתקרב קצת לאפריקה.

הדוגמאות והתרבות האפריקאיות היו נוכחות שנים רבות, בעיקר בטקסטיל, ואני לא יודעת להגיד שזה טרנד שנמצא כרגע בעליה או בשיאו. אבל העובדה שמצאתי את עצמי מתקרבת לתכנים האלו מכמה זוויות שונות אולי מעידה על כך שזו לא רק אני, אלא עניין כללי שמגיע לכאן.

ברור לי, שאפריקה הזו, הפוטוגנית והאקזוטית, היא עדיין מה שאנחנו, בעולם המערבי הלבן והשבע, מוכנים לראות. מה שרלוונטי לנו ומתאים לחיים שלנו, תרתי משמע. אולי בעקבות צעדי ההיכרות הראשונים האלו תגיע היכרות עמוקה יותר, עם המורכבויות והבעיות.

ולמרות שהשורה התחתונה היא צרכנות – אולי מתוך שיתוף הפעולה הזה יתפתח קשר אמיתי.

לסיום, אם יש לך המלצה עבורי על ספרים מעניינים נוספים מסופרות וסופרים אפריקאיים מרתקים – אשמח לשמוע! הגיע הזמן להמשיך לגלות.

מאז הפוסט הקודם אולי שכנעתי אחדים מכם לעבור לשמוע ספרי אודיו.

אז כמובטח, אני שמחה לחלוק איתכם המלצות לספרי אודיו, חלקן שלי וחלקן של חברותי, שהפכו לחובבות הז'אנר. גם את הפוסט הזה הקלטתי, ואתם מוזמנים להאזין לו!

בניגוד להמלצות לספרים רגילים, אותן קל לקושש מחברות וחברים, קהל המאזינים לספרי אודיו עדיין אינו גדול. אז יצרתי פוסט המלצות לספרי אודיו, בו תוכלו למצוא רעיונות טובים לספר הבא. אחזור ואעדכן אותו בכל ספר שווה במיוחד שאמצא.

כמו באפליקציות רבות, גם באודיבל ניתן לדרג את הספרים ולכתוב ביקורות, ודרך טובה למצוא ספרים חדשים היא לעקוב אחרי רשימת ההמלצות של קוראים, שאת טעמם או המלצותיהם אהבתם.

הערה לגבי המחירים: המחירים המופיעים בלינקים לספרים מתייחסים למי שאין לו מנוי. עם הרישום הספר הראשון הוא בחינם, ואלו שמעבר לספר בחודש אפשר לקנות ב-30% הנחה.

ספרי אודיו המלצות. הבלוג של רונית כפיר

ספרים לפי צבעים. מיתרונותיהם של ספרי נייר. לחצו לפרויקט המלא. צילום: גלית דויטש

ההמלצה של ליאת עברון

התחלתי להאזין לספרי אודיו לפני 10 או 12 שנים. כמו רונית, הגעתי לאודיו בוקס בגלל הפרעת הקשב, אבל מכיוון אחר: בעוד לרונית היה קשה לקרוא, אני התקשיתי לעשות משימות מונוטוניות אחרות: לקפל כביסה, לבנות מודלים בתוכנת תלת מימד, לרחוץ כלים. המחשבות שלי היו מתרוצצות: הייתי נזכרת בדברים, מוטרדת מדברים, עוזבת את הכביסה באמצע והולכת לעשות דברים אחרים.
כדי להעסיק את המוח ולכבות את המחשבות, הייתי מאזינה לרדיו. אבל גם ברדיו יש הפרעות: פרסומות, חסויות. חיפשתי משהו אחר להאזין לו, וכך התגלגלתי לספרי אודיו. היה לי נגן mp3 אדום קטן, שנתפס בקליפ על דש הבגד, ואיתו הייתי מסתובבת בבית.
התחלתי מכמה ספרים שניתן היה למצוא אונליין, ומהר מאוד התחלתי לקנות ספרים דרך אודיבל. עם השנים, הצלחתי להדביק כמה חברים באהבה לספרי אודיו. עם השנים גם הפכתי לאמא לשלושה ילדים, והיום ספרי אודיו הם היחידים שאני קוראת, פרט לחופשות.

אני קוראת ספרי מתח, עם חיבה לסדרות שמלוות בלש בודד מחקירה לחקירה, סיפורת, וספרי היסטוריה. אם שלושת התחומים נפגשים, זה בכלל משמח. אם אתם חובבי מתח, נסו את הסדרה של Chief Inspector Gamache של Louise Penny.

אינספקטור גאמאש הוא ראש מחלקת הרצח במשטרת קוויבק, קנדה. הוא שקט, ג'נטלמני, מלומד ואינטליגנטי. הוא היה מעדיף להתכרבל מול האח עם אשתו האהובה, אבל אנשים כל הזמן נרצחים סביבו, והוא נאלץ לצאת לחקור ולפתור את המקרים. הספרים מתברכים באוסף דמויות משנה משובחות ומטורללות ובהומור נדיר.
מי עוד? ליסה גרדנר כותבת דמויות בלשיות נשיות וספרי מתח מעולים, רווים בדם ופרטים מזעזעים, למי שמעדיפה..
במסגרת הרומן אני חייבת להצטרף להמלצה של רונית על a visit from the goon squad לג'ניפר איגן. הספר זכה בפוליצר ב 2012, ונכתב עליו רבות. קטונתי. אומר רק שהצטערתי על כך פרק שעבר, כי הוא היה יותר קרוב לסיומו.
במחלקת ההיסטוריה, נסו את The President's Club, שבוחן את מערכות היחסים בין הנשיאים האמריקאים השונים. עם מי יכול נשיא להתייעץ, שווה בין שווים? רק עם נשיא אחר. הספר בוחן את הרגעים בהם הנשיאים האמריקאים הזעיקו את קודמיהם לסייע להם, ואת מערכות היחסים ביניהם בכלל (הידעתם שהקירבה בין בוש האב לקלינטון גרמה לבוש הבן לקנא?).

הספר Indian Summer מגולל את ימיו האחרונים של המנדט הבריטי ביבשת הודו ב 1947 ואת לידתן של כל המדינות באזור, כולל התבוננות בשחקנים העיקריים ביבשת (כמו גנדי ונהרו) ושליטי העולם. ספר מרתק.

והמלצה אחרונה- להקשיב לBorn a Crime, הביוגרפיה של Trevor Noah, המנחה של The Tonight Show, שגדל בדרום אפריקה בשיא האפרטהייד לאמא שחורה ואבא לבן. הוא מקריא את הספר, כולל האינטונציות, הביטויים באפריקאנס והגיית השמות המורכבים המדוייקים, וזה אחד המקרים המובהקים בהם ההאזנה לספר תיתן לכם חוויה רחבה יותר מקריאה שלו.

ליאת עברון היא חברה שלי ומעצבת פנים, שגרה ועובדת בתל אביב. אני מודה לה לעד על שהכירה לי את צורת הקריאה הזו!

ההמלצה של דניאלה פולק

The Likeness by Tana French

כלל לא העליתי בדעתי להאזין לספרים. זה לא מתאים לי, חשבתי.
אני תל אביבית שנוסעת מרחקים קצרים בלבד ברכב. אני גם אוהבת לקרוא. ממש.
גדלתי לאבא בעל חנות ספרים, שזה הרבה יותר שווה מאבא עם חנות ממתקים. ריח החנות שלו היה אחד הניחוחות החביבים עלי ביקום, וכך ריחם של ספרים ישנים או חדשים.
ההתאהבות באמת לקחה זמן: רק אחרי שמצאתי את עצמי מאזינה לפודקסטים הבנתי שאני יכולה להאזין גם לספרים. כמו רונית, התחלתי מספרי עיון. לאט לאט התקדמתי לביוגרפיות, אוטוביוגרפיות ואז גם לספרות יפה. האזנתי באוטו ובהליכה, האזנתי תוך קיפול כביסה ובישול. מצאתי את עצמי מסתובבת בבית ומסדרת אותו כשקראתי ספר מרתק במיוחד. בהתחלה היה לי בלתי אפשרי לשכב על המיטה ולהאזין לספר, ואני עדיין ממעטת לעשות את זה, אבל אם יש ספר מותח במיוחד אני בדרך כלל מצליחה. בזכות האפשרות לקרוא תוך כדי עשיית דברים אחרים אני קוראת הרבה יותר, ומקפלת כביסה בשמחה גדולה יותר.
אני רוצה להמליץ לכן על ספר שאני כעת בעיצומו ונהנית ממנו מאוד.
שמו The Likeness וכתבה אותו הסופרת והשחקנית Tana French. הבלשית קאסי מדוקס מככבת בספר השני בסדרת הבלש The Dublin Murder Squad, חוקרת רצח של אישה שנראית בדיוק כמוה, שגנבה את הזהות הבדויה שהיא-עצמה המציאה כשהיתה שוטרת סמויה. הספר גם מותח ומרתק, וגם בוחן בחוכמה רבה את הדמויות הראשיות ואת הקשרים שנוצרים ביניהן. זה גם מרענן וכיף לקרוא ספר מתח שבו ניכר שיש רק רצח אחד פשוט ושמרני (גם אם העלילה סביבו מפתיעה ומתפתלת) ולא רוצחים סדרתיים מבתרי גופות שמשאירים אחריהם שובל של מיתות משונות. הקריינות של גריין גיליס מצוינת, ובכלל תענוג להאזין לספר במבטא אירי (שאני מצליחה להבין!).

דניאלה היא חברה שלי עשרים שנה בערך. היא בשלנית על, ובין שאר מעלליה היא מנהלת קבוצת פייסבוק שנקראת "כסף טוב", בה נשים מדברות על כסף.

ההמלצה של יערה ציקורל

Family Matters by Rohinton Mistry
יערה ציקורל גרמה לי לעבור להאזין לסיפורת בזכות הספר הזה. יערה היא מעצבת פנים שחיה בבית זית, והיא כותבת:
כתולעת ספרים ואחת שלמדה ספרות באוניברסיטה, חשבתי שזה נורא מוזר להקשיב לספרים. כדי להתחיל הייתי צריכה לעבור מחסום מסוים.
זה מתאים לי בול: אני עצמאית ואמא לשתי ילדות קטנות, שמאוד אוהבת לקרוא, אבל בלי הרבה זמן פנוי.

החלטתי להוריד את הספר הראשון-Family Matters מאת רוהינטון מיסטרי. קראתי את ספרו הקודם, "איזון עדין", ומאוד אהבתי אותו. רק קחו בחשבון שאלו עלילות על דמויות ומשפחות בהודו והקריאה (השמיעה) לא קלה.

זהו רומן משפחתי, המתאר את משפחתו של נארימן ואקיל הקשיש, שסובל ממחלת הפרקינסון, ונתמך על ידי ילדיו (שניים מהם ילדים חורגים). דרך הסיפור המשפחתי אנחנו נחשפים למציאות הקשה והמורכבת של הודו המודרנית. לאחר שנארימן שובר את קרסולו הוא מוצא את עצמו תלוי לחלוטין בילדיו: מכאן מתחילות התלאות שלו ושל כל הדמויות סביב. הטרגדיות אינן גדולות ודמרטיות, אלא קטנות, עלובות ושוברות לב. הסיפור מסופר גם דרך הזכרונות שלו, אהבת חייו הגדולה שאבדה, ומתפצל לסיפורים מכמירי לב של כל הדמויות בסיפור. זו אמנם משפחה הודית, אבל מיסטרי נוגע בהמוני נושאים מחיי היום יום של משפחות מעמד ביניים רבות, ומתאר יחסים משפחתיים ברגישות ויופי נוגעים ללב.

הטיפ שלי לשמיעה באודיבל:
לפני שאתם רוכשים תקשיבו לדוגמא (sample) שיש ליד כל ספר, כי הקריינות היא סופר חשובה. גם ספר טוב יכול להישמע לא טוב, או אפילו בקטע אישי לא תתחברו לקול של הקריינ/ית. את רוב השמיעה שלי אני עושה באוטו. חיי כנהגת השתנו: אני לא מתרגזת יותר על פקקים! אני פשוט מקשיבה לספרים והזמן עובר בצורה הרבה יותר כיפית ונעימה, גם השעתיים שלוקח להגיע לתל אביב.

ההמלצה של שרית הכט

The Great Believers by Rebecca Makkai

שרית היא אחת הממליצות האליטיסטיות שלי. יש לה טעם בלתי מתפשר, והסיכוי שלא אתלהב מספר שהיא עפה ממנו הוא כה נמוך, עד שמצאתי את עצמי נותנת צ'אנס לספר אחד במשך 31 שעות, עד סופו. חוסר ההתאמה החד-פעמי הזה לא הרתיע אותי מההמלצה הבאה של שרית לספרה סודק-הלב של רבקה מאקאי, The Great Believers. עד ששרית תתפנה מטיפול בילדים ובחולים אחרים, אני כותבת בשמה את ההמלצה לרומן הנפלא הזה, שמתאר בפרטי פרטים היסטוריים, אמנותיים ורגשיים, את קורותיהן של דמויות מהקהילה ההומואית של שיקאגו מתחילת שנות השמונים, דרך שיאה של מגיפת האיידס, ועד שנת 2015. סיפורו של דור של צעירים, שכמו המקביל שלו בראשית המאה ה-20 איבד את כל חבריו הצעירים במלחמה. סיפור עדין ומרסק על אהבה, מחלה ומוות, אמנות, זכרון ותיעוד, טראומה והחלמה. הדמויות של הספר, בקריינות העדינה של מייקל קראוץ' ייכנסו לכם ללב, והפרידה תהיה כואבת. ראו הוזהרתם.
ושרית חזרה!
הנה חזרתי. התחלתי להאזין לאודיבל בגלל רונית לדעתי.
אני אוהבת ספרים, אוהבת מילים, ובעיקר אוהבת סיפורים. בין אם הם בצורת סדרה או בצורת ספר. פעם הייתי בולעת ספרים בכמויות של 10 בחודש, אבל עם השנים והחיים, מצאתי פחות ופחות זמן והתגעגעתי יותר ויותר. מרגע שהכרתי את אודיבל, הספרים האלה הפכו למפלט, לרגעים שלי עם עצמי כשמישהו מקריא לי סיפור. יש מקום יותר בטוח מזה?
אני בוחרת את הספרים שלי מאד ברצינות ומשקיעה בזה לא מעט זמן ותחקיר. אין דבר מבאס מספר שנשפך, ומאחר שאני מקשיבה לרוב ברכיבת האופניים אל העבודה וממנה, הקשבה לספר מאכזב יכולה להתגלות כפתיחה בעייתית מאד ליום עבודה.
ספר, בעיניי, צריך לספר סיפור טוב באופן שיגיד לי משהו על העולם שלי או של אחרים. שיהיה אחוז באיזו אמת ששווה לספר אותה.
רונית כתבה יפה כל כך על great believers .ספר מפתיע שמפרק בעדינות וסבלנות מערכות יחסים ומדבר על בדידות ואהבה באופן שונה ממה שהורגלנו. הפרידה ממנו היתה לא פשוטה. העולם שנבנה בספר הזה שאב אותי אליו כמו שקורה בספרים טובים באמת ואת השעתיים האחרונות שלו שמעתי לאט לאט כמו שוקולד שלא רוצים שייגמר.
ואם מתפנות לכם 31 שעות? אל תאמינו למה שרונית כתבה פה ולכו להקשיב ל-Luminaries של Eleanor Catton, (ואם פחות אז ל- Commonwealth של Ann Patchet)

ההמלצה של שרלוט הליי

"אמריקנה" של צ'ימננדה נגוזי אדיצ'ה:

I didn’t mean to fall in love with audio books; I turned to them because they were the only option. Each night, as my husband and kids squealed and laughed and gasped over yet another Harry Potter book, I felt increasingly excluded. Who was Hagrid? What did ‘expelliarmus’ mean? And what was so engaging for them?

A fulltime-plus-plus job meant that catching up by traditional methods was not an option. I’d heard of audiobooks – and never fancied them – but it seemed like the only possible route to Hogwarts, wherever that was.

British actor Stephen Fry did such a great job of narrating J.K. Rowling’s modern masterpieces that I was hooked by the first paragraph. It wasn’t long before I was using every free moment of ear space – driving to work, folding washing and doing exercise – to catch up with Harry and friends. I confess I would even give myself a minute or two of auditory pleasure during bathroom breaks at work.

I had planned to simply ‘catch up’ with the kids, but there was no way I could stop. Not only did I speed my way to the end of the Harry Potter novels, I had found a way to permanently squish literature into my packed schedule.

I haven’t looked back since. My most recent relevation was Chimamanda Ngozi Adichie’s wonderful Americanah. It’s one of those books that truly transports you into the skin of another and – after spending so long intensely looking at the world from their angle – you know you’ll never see things quite the same again.

Narrator Adjoa Andoh does such a charming job of employing dozens of different African and American accents, I found myself thinking how much more fun it was to listen to this book, rather than read it to myself – even if I’d had the time.

שרלוט היא חברה שלי מגיל חמש, הדבר הקרוב ביותר לאחות שיש לי. באוטו שלה האזנתי בפעם הראשונה לסיפור אודיו – זה היה ספר הילדים "Horrid Henry" ועשיתי כמה סיבובים בשכונה כדי שלא ייגמר. את אמריקאנה היא שמעה בהמלצתי, ואני הגעתי אליו דרך המלצתה של מגי אוצרי! תודה מגי. זה באמת היה סיפור נפלא ויוצא דופן.

ההמלצה של אלונה פרימן

The Heart’s Invisible Furies

הספר מספר את סיפור חייו של סיריל אייברי, הומוסקסואל שנולד לקתרין הלא נשואה בת ה-16 באירלנד הקתולית של 1945 .
חייו וקורותיו של סיריל מסופרים כשברקע מלווה את הקורא ההיסטוריה של אירלנד, התקדמותה, והשינויים שהיא עוברת עם דגש חזק על שני אספקטים: ההיסטוריה המודרנית של אירלנד וההיסטוריה הקשה של הקהילה הלהט”בית.
הסיפור מתחיל באירלנד, ממשיך לאמסטרדם של שנות ה-80, משם לשנים הקשות של מגיפת האיידס בניו יורק וחוזר שוב אל אירלנד שצועדת לקראת לגליזציה של נישואים חד מיניים. הספר מלא בהומור (בריטי!) נפלא, ששזור בסיפור שמלא באירועים קשים, טרגיים ועצובים.

ג’ון בוין (שכתב גם את “הילד בפיג’מת הפסים”) מעביר את תחושת הבדידות של סיריל, את האווירה הקשה של גזענות והומופוביה, מבלי להכביד על הקורא. הסיפור קופץ באינטרוולים של 7 שנים, וכך אנחנו מתגברים על הטראומות והטרגדיות, לוקחים אויר וממשיכים הלאה בכל פעם מחדש. לא יצאתי מהספר עם תחושה קשה או כבדה: עם סיומו הרגשתי מוכנה לעוד 600 עמודים. בונוס נוסף לסיפור הנהדר הוא סטיבן הוגן, הקריין, והמבטא האירי המשגע שלו!

אני קוראת בממוצע כ-3 ספרים בשבוע. כקוראת אדוקה כל כך, ספרי אודיו מאפשרים לי חופש לעשות פעולות נוספות תוך כדי.
בגלל כמות הספרים הגדולה שאני קוראת, העלות של ספרי אודיו בלבד היא גבוהה יחסית (אפילו עם מנוי, ספר ממוצע עולה בין 20$-15$, תלוי באורכו). לכן אני משלבת גם קינדל (במחיר ממוצע של 5$-6$ לספר).
בחיפושי אחרי עוד דרכים להאזין לספרים גיליתי את אפליקציית SCRIBD, שנותנת עבור תשלום חודשי של 9$ מגוון רחב יותר של ספרים לבחירה (אלונה ואני מנסות להבין את ההבדלים במחירים בין שתי האפליקציות. ייתכן שיש הבדל בכותרים עצמם, וכמות הספרים שניתן לאגור בחודש משתנה).
מתברר, שגם שביוטיוב ניתן לפעמים למצוא ספרים להאזנה: רישמו בסרגל החיפוש “אודיובוק” ואולי תמצאו משהו שמעניין אתכם.
כקוראת אובססיבית אני משתדלת לעבור ז’אנרים כדי לא להשתעמם. החביב עלי הוא ספרי הסטוריה, משם עברתי לרומנים, ביוגרפיות ומותחנים משטרתיים ופסיכולוגיים. אני ממליצה בחום על ביוגרפיות אודיו שמוקראות מפי הכותב כדוגמת מישל אובמה ומדלין אולברייט (אם מתחשק לכם “פשיזם” שאינו ניחוח): זה תמיד מוסיף ערך להאזנה.

עם הזמן מגלים קריינים מחוננים, שיודעים להעביר את הסיפור והדמויות בצורה מושלמת.
אחד כזה הוא דייויד פיטו שמקריא את The Goldfinch של דונה טארט, שזכתה עליו בפוליצר בשנת 2014. מתברר, שהיא בחרה אותו להקריא את הספר שלה.

אלונה היא חברה שלי מכרמי יוסף. יש לה סטייל נדיר, סטוריז הורסים ויכולת קריאה לא אנושית.

ההמלצה שלי

A Tale for the Time Being by Ruth Ozeki

הביקורות על הספר הזה חלוקות באודיבל. קראתי דווקא את המעטים שנתנו לו ציון של כוכב אחד (מתוך חמישה). הבנתי אותם. הספר אינו קל, הוא מרובד ומטריד, ואני מבינה איך מישהו יזרוק את הדבר הביזארי הזה מהידיים אחרי כמה דקות. אבל אם צולחים אותו וניגשים אליו בראש ולב פתוח, זה יכול להיות אחד הספרים היפים והחכמים שתפגשו. את רות אוזקי הכרתי דרך "שנת הבשרים שלי", תיעוד מצמרר על מסעה של במאית תיעודית (זה מה שאוזקי עשתה לפני שהתחילה לכתוב, וזה היה הספר הראשון שלה) ביצירת סדרה על תעשיית הבקר האמריקאית, עבור קהל צרכנים יפני. קוראים רבים החלו כאן את הטבעונות שלהם.
אוזקי היא קנדית-אמריקאית ממוצא יפני, שמקריאה את הספר הזה בעצמה. יחסית לקריינים לא מקצועיים היא עושה עבודה מדהימה. העובדה, שהיא באה מעולם הקולנוע התיעודי מורגשת בספרים שלה. תמיד יש בהם עובדות מרתקות ותשומת לב לפרטים, שיוצרים מציאות אמינה מאד.
הספר הזה, שעברית נקרא סיפור זמני, נפרש על פני יבשות, תרבויות וזמנים שונים. מבחינתי הוא נוגע בכל השאלות העמוקות ביותר של הקיום, של היצירה ושל הנפש: יצירה ותיעוד, מחשבה חופשית ושיעבוד, כתיבה וקריאה, חיים ומוות. גיבוריו הם סופרת ממוצא קנדי-יפני שתקועה עם הכתיבה שלה, שמוצאת יומן של נערה יפנית (הנקראת נאו – משחק מילים על NOW), המספרת על ההתעללות שהיא עוברת בבית הספר ועל אביה המובטל והמדוכא. נאו מוצאת יומנים של הדוד-רבא שלה, טייס קמיקזה במלחמת העולם השניה, אצל הסבתא רבתא שלה, ג'יקו, נזירה חכמה וסבלנית. כן, יש שם המוני דמויות וכל אחת חכמה מהשניה. זה ספר שקשה לתאר. פשוט תקשיבו לו. יודעים מה, מבחינתי אפילו תקראו אותו בעברית. רק אל תוותרו עליו. תודה לחברי היקרים דני וורד על ההמלצה לסיפור הנהדר הזה.

אני לא יכולה לסיים את הפוסט הזה בלי להמליץ על שני ספרים מאת ג'ניפר איגן:

הראשון ששמעתי היה A Visit from the Goon Squad (מפגש עם חבורת הבריונים). אני ממליצה להתחיל ממנו. זוהי אסופת סיפורים המחוברים זה לזה, על אנשי תעשיית המוסיקה של שנות השמונים בסן פרנסיסקו ומה שהזמן עושה להם ולחלומות שלהם במשך כמה עשורים. איגן היתה בעצמה עיתונאית מוסיקה והספר הזה זיכה אותה בפוליצר בשנת 2011. זו אסופה של דמויות פגומות ומתסובכות שמחפשות גאולה. אתם תתאהבו בכל אחת מהן. איגן פשוט יודעת לספר סיפור. היה דיבור על הפיכת הספר לסדרה של HBO, אבל לעת עתה זה נעצר, ואולי טוב שכך.

אחרי הספר הזה פשוט הייתי חייבת עוד ספר שלה. מצאתי את ספרה האחרון, Manhattan Beach (חוף מנהטן). חששתי, כמובן, מאכזבה. אבל הספר דומה רק בדבר אחד: הוא מושלם. בכל היתר הוא שונה לגמרי. הכל כאן גדול יותר: הפריזמה ההיסטורית, הגודל של הדמויות, הירידה לפרטים. בגדול זה סיפורה של מנהטן בשנות השלושים והארבעים, והגיבורים הם אנה קריגן, אבא שלה אדי, וגנגסטר בשם דקסטר סטיילז. את הספר מקריאים שלושה שחקנים שונים, כשאת דקסטר משחק וינסנט פיאצה, ששיחק את לאקי לוצ'יאנו בסדרה "אימפריית הפשע", שתיתקע לכם בראש בתור תפאורה לספר הזה. את שני הספרים תרגם לעברית יואב כ"ץ.

זהו. אלו ההמלצות שלי ושל חברותי לעת עתה. אני מקווה שסקרנתי אתכם ועשיתי חשק להאזין לכמה סיפורים. תודה רבה לכל חברותי, ששיתפו פעולה בפוסט הזה וממשיכות להמליץ לי על ספרים נהדרים. שמתי לב, שהחוויה של מפגש עם תרבות מעט שונה ומבטאים שונים משותף להרבה המלצות כאן. גם אני נהניתי במיוחד מספרים שהפגישו אותי עם מבטא סקוטי, אפריקאי או הודי. היה בזה ערך מוסף גדול.

עוד אני מקווה, שהפוסט הזה ימשיך לצבור עוד ועוד המלצות לספרי אודיו מעולים להאזנה, כך שלעולם לא אשאר בלי ספר שמחכה לי. אשמח לשמוע את חוות דעתכם על הספרים שכאן, או המלצות לספרים שטרם שמעתי!

הפתעה! בגלל שכתבתי על ספרי אודיו – הקלטתי לכם את הפוסט הזה ותוכלו להתנסות בהאזנה במקום קריאה ממש כאן. באופן טבעי, גרסת האודיו שונה מעט מהגרסה הכתובה. אפשר גם לקרוא וגם להאזין.. לחצו PLAY ותיהנו!

בין האנשים, שהכי השפיעו על חיי, היתה המורה שלי לאנגלית, תמר אלפר.
בזכות שנה באנגליה בגיל 5 הייתי בקבוצה של "דוברי אנגלית": עשינו בגרות של 5 יחידות בכיתה י"א ויחידה שישית, רק של ספרות, בכיתה י"ב.
תמר היתה החומר ממנו עשויים סרטי מורים קיטשיים: כשלמדנו את "התפסן בשדה השיפון" היא ציירה על הלוח מפה של מנהטן ואפתה לנו צ'וקלט צ'יפ קוקיז. קראנו את סומרסט מוהם, המינגווי, שייקספיר ופוקנר ודיברנו על החיים. הערצנו ואהבנו אותה, היא היתה אנרגטית ומלאת הומור, חוכמה ועצות טובות.

העצה הראשונה שלה היתה הטובה מכולן: "!Always read with a pencil".

המלצה על ספרי אודיו. ספרים לשמיעה. הבלוג של רונית כפיר

בית בובות שגם לי היה (באנגליה) ומדפי הספרים, שעיצבתי לחברה שלמדה איתי ספרות אנגלית!

אז מכיתה ט' (כלומר 34 שנים!) אני לא קוראת בלי עפרון: מסמנת מילים שאני לא מבינה, שורות יפות או חכמות במיוחד, רמזים לתמות מרכזיות בסיפור, פסקאות שארצה לחזור אליהן. זה מין אקט של קירבה וגם של בעלות: ספר אינו קדוש, ואתה הספר שלי! מותר לי עכשיו גם לסמן אותך.
זה אחד הדברים היחידים שחסרים לי, עם ספרי אודיו במקום נייר.

כבר ארבע שנים לא קראתי ספר. מאז 2015 אני רק מאזינה לספרים. בגלל שאין הרבה דימויים חזותיים לספרי אודיו, אני מקשטת את הפוסט הזה בצילומים של ספריות שעיצבתי: לחיצה עליהן תיקח אתכם לפרויקט המלא.

המלצה על ספרי אודיו. הבלוג של רונית כפיר

ספרייה בחדר עבודה ברחובות. צילום: שי אפשטיין

בשבילי ספרי אודיו הם פורמט מושלם. למרות שאחרי התיכון עשיתי תואר ראשון בספרות אנגלית וקראתי עשרות ספרים בסמסטר, בשנות השלושים והארבעים היכולת הזו אבדה לי לחלוטין. בשנים האחרונות צללתי לתוך ספרים רק בחופשות, עם עדיפות לסיני (בדרך כלל ביום השלישי היתה פריצת דרך בקריאה). בשנים שלפני ההתמכרות לספרי אודיו, קראתי גג שלושה ספרים בשנה. אולי פחות. מאז שאני מאזינה להם, הממוצע שלי עלה ל- 12, ועוד היד נטויה.

איך עברתי לספרי אודיו

בשנת 2015 חברתי ליאת עברון גילתה לי את האפליקציה של Audible. ליאת, מעצבת-פנים מופרעת קשב כמוני, אמרה לי שאני חייבת לקרוא את הספר של מייק מונטיירו Deisgn is a Job, ושהוא זמין בגרסת אודיו (ליאת ועוד חברות יתארחו בפוסט הבא, יספרו על החוויה שלהן, על הרגלי ההאזנה, ויוסיפו המלצות לספרי אודיו). לאחר שהוסיפה שהספר הראשון באפליקציה הוא בחינם – החלטתי לנסות את זה. מדובר גם בספר קצר ודק – אורכו ארבע שעות וחצי, שאלו בערך יומיים נסיעות לתל אביב וחזרה. האזנתי לספר הזה פעם ועוד פעם, מתגלגלת מצחוק באוטו, נהנית מהנסיעה כמו שלא חשבתי שאוכל אי פעם, ועד היום אני זוכרת אילו משפטים נאמרו באיזה רמזור בדיוק. מאז אני מדברת עליו בהרצאות שלי, וקוראת ספרים בהאזנה בלבד.

המלצה על ספרי אודיו, הבלוג של רונית כפיר

ספרים טובים אני קונה בנייר אחר כך. על נייר אפשר לחתום! Design is a Job

ספרי אודיו: עיון או סיפורת?

התחלתי מספרי עיון, שהוקראו בידי הכותבים שלהם.
בתור שדרנית לשעבר, חשבתי לא פעם על האינטימיות של המדיה הזו. כי רדיו הוא אולי "תקשורת המונים", אבל מתקשרים עם ההמונים האלו אחד אחד. וזה נכון גם לפודקסטים או ספרי אודיו, וכל דבר שההאזנה לו נעשית באחד על אחד.
וכך, אורחים חכמים החלו להצטרף אלי לנסיעות: טינה פיי קרעה אותי מצחוק, כשסיפרה לי על חייה ועל התובנות שלה על יצירתיות (אפילו כתבתי עליה פוסט!);
סת' גודין, גאון השיווק והמנהיגות החדיר בי מוטיבציה בקולו המלחשש. כל הזמן רציתי להגיד לו שהוא חייב לקחת משהו לגרון..
אפרופו קול מלחשש, אפילו אליזבת גילבט הצליחה לרגש אותי עם התובנות שלה על יצירתיות בספר Big Magic, למרות שהקול החלש והצרוד שלה חירפן אותי מידי פעם (בכל זאת, אני עדיין מאזינה כמו קריינית.. וקשה לי לא לשים לב לקולות ולהגיה של סופרים, שאינם קריינים מקצועיים).
את ספר החובה של שריל סנדברג, סמנכ"לית פייסבוק, "Lean In – Women, Work and the Will to lead" ("לפרוץ קדימה") דווקא מספרת מישהי אחרת, אבל האזנתי לו בערך ארבע פעמים. אפילו ניהלתי קמפיין מתיש כדי שיאפשרו לי לקריין את הגרסה העברית שלו, אבל אחרי 80 שיחות טלפון במשך יותר מחצי שנה גם אני הרמתי ידיים. אם למישהו יש קשרים אצל המו"ל שלה באמריקה – דברו איתי.

ואז, בשנת 2017 חל מהפך נוסף. בשיחה אקראית עם המעצבת יערה ציקורל, ששכנעה אותי לנסות לסיפורת.
עד אז חששתי להאזין לסיפורת, כי לא רציתי שהנאת הפרשנות והדמיון תיגזל ממני. אבל יערה אמרה לי שזה "כמו הצגת יחיד פרטית", ובעיקר המליצה לי על הספר "Family Matters" של רוהינטון מיסטרי, מי שנשא בתואר הסופר שריסק את ליבי, בספר שלו "איזון עדין". אז נתתי לזה צ'אנס, והתמכרתי.

מרטין ג'ארוויס, שחקן בריטי ידוע מאד בתור קריין ומדבב, הוא זה שקרא את "ענייני משפחה" של מיסטרי; כל כך אהבתי אותו, עד שרצתי לחפש עוד ספרים שהוא מקריא. היה לי מזל, כי הספר באמת יוצא דופן, והקריינות והמבטא ההודי לקחו אותי לבומביי של שנות השבעים, לתוך הבית והחיים והלב של משפחת ואקיל. כשאני חושבת על הדמויות אני שומעת אותן במבטא הודי. כל כך הרבה צבע נוסף לסיפור בזכות קריינות טובה, המוני ניואנסים, שאיני יכולה לדמיין את כל הדברים שהייתי מפסידה, אבל לגמרי, אילו קראתי אותו. לשמחתי, תרבות התסכיתים העשירה של הבריטים, וכמות השחקנים העשירה אצל האמריקאים מספקת לנו קריינים מקצועיים רבים.

וזו מבחינתי הפכה להיות החוויה העיקרית: לא צריך יותר לדמיין דמויות: הן קורמות עור וגידים, חיתוך דיבור ומבטא מול אזנייך ממש. כשהן משוחקות על ידי שחקנים טובים (וכמעט לא קרה לי שנפלתי בקטגוריה הזו) – הדמויות ממש איתכם. בתוך האוזן ובעיני גם מהר יותר לתוך הלב. ההיכרות איתן הרבה יותר אינטימית. כואב לי היום לסיים ספר טוב פי כמה מאשר פעם. זו פרידה מדמות שליוותה אותי במשך ימים ושבועות מהחיים שלי, אחת על אחת.
עוד דבר שקורה לי יותר מאז שאני מאזינה הוא, שאני מתה שיעבדו את הספר לסרט. כי זה כאילו כבר חצי דרך..

המלצות על ספרי אודיו. הבלוג של רונית כפיר

לאחרונה אני חובבת ספריות ברזל. זו גם שאלה של מחיר. ספריה בעיצובי בתל אביב. צילום: שי אפשטיין

כמובן שיש חשיבות עליונה למי שמקריא את הסיפור ולכך שתתחברו אליו.
ספרים רבים מוקראים על ידי שחקנים גדולים. זכיתי להצגות יחיד מרגשות מאת מריל סטריפ, שקראה את הספר של חברתה נורה אפרון, "צרבת". קלייר דיינס שיחקה עבורי ב"סיפורה של שפחה", ולא מעט ספרים חולקו בין שחקנים וקריינים שונים, שייצגו דמויות שונות, המרכיבות את הסיפור.

אציין, שגם בישראל יש ספרי אודיו. רובם מוקראים על ידי שחקנים ואפשר להוריד אותם באפליקציה אייקאסט. אישית לא התחברתי לדוגמאות ששמעתי, אולי בגלל שכבר התמכרתי לאיכות המשחק של אודיבל (לא פשוט להתחרות במריל סטריפ..) ואולי פשוט בגלל שאני לא רגילה לקרוא בעברית. בכל מקרה, לצערי זה לא עבד, וחדלתי לנסות.

אז מה החסרונות של ספרי אודיו?

נכון, אי אפשר לקרוא ספר אודיו עם עפרון. אמנם אפשר לסמן בקלות סימניות במקומות מסוימים ולחזור אליהם אחר כך, אבל הדבר לא דומה כלל לסימון בעיפרון. זה מסורבל יותר, וגם קשה יותר לזכור היכן בספר זה קרה. כל מי שקרא ספר, יודע שלפעמים אפשר למצוא פסקה מטלטלת פשוט כי זוכרים באיזה חלק של הספר זה היה: בשליש התחתון של העמוד בצד שמאל.

עוד דבר שחסר לי בהאזנה היא האפשרות לדפדף קודם ולראות את שמות הפרקים, את האורך שלהם. לדעת מתי אני מתקרבת לסוף פרק. באפליקציה יש אפשרות לראות את הזמן שנותר לפרק או לכל הספר. אי אפשר לראות את שניהם יחד. לא רואים על המסך את שם הפרק הנוכחי, ולפעמים יש מידע ויזאולי שפשוט חסר. מצד שני מרוויחים המון.
אחרי 26 שעות האזנה ל"טוהר" של ג'ונתן פרנזן, שהוגש על ידי שלושה שחקנים שונים, למשל, הספר פשוט הסתיים לי, סתם כך לפני הפניה מאבן גבירול לארלוזורוב. התברר, שחצי השעה האחרונה היא בונוס! ראיון עם פרנזן. זה היה ריאיון מקסים, אבל הרס לי את הציפיה לסופו של הסיפור, שהגיע במפתיע, כשבסוף משפט נכנסה מוסיקה והקריין הודיע: " you have been listening to Audible..". הרצתי בחזרה אחורה, כדי להאזין לפסקה האחרונה כשאני יודעת, שהיא האחרונה. שלחתי להם מייל זועם ואני מקווה מאד שהם למדו מזה.

המלצות על ספרי אודיו. עיצוב ספריה בתל אביב. רונית כפיר

ספריה מעץ לבן ופורניר אלון, שעיצבתי בדירה בתל אביב. צילום: שי אפשטיין

למותר לציין.. היתרונות של ספרי אודיו

שני היתרונות המשמעותיים ביותר עבורי הם יכולת ריכוז וניצול זמן. הבונוס הוא חוויה טוטאלית יותר של הספר והיקשרות לדמויות.
בשנים האחרונות פשוט היה לי קשה מאד להתרכז בספר ולקרוא. לא רציתי לקרוא רק שניים שלושה ספרים בשנה. ספרי אודיו מושכים אותך לתוכם יותר בקלות. אמנם גם עם ספר באוזן אפשר להירדם, אבל לרוב איני מאזינה במיטה בכל מקרה.

יש משהו טוטאלי יותר בחוויה של האזנה לסיפור: לא מדלגים על מילים או על פסקאות. שומעים את הדיאלוגים אחרת. שומעים מבטאים של הדמויות ואת ההגיה המדוייקת של השמות שלהם. לפעמים זה ממש כמו להאזין לתסכית: דקויות של דיאלוגים, שתיקות ותגובות, שהיו חומקות ממני בקריאה.

היתרון השני של ספרי אודיו הוא כמובן ניצול זמן, שבו לא יכולתי לעשות שום דבר אחר, בטח לא לקרוא. אני מאזינה לספרים תוך כדי עשיית פעולות אוטומטיות, שלא דורשות מהראש שלי לפעול: בעיקר בנהיגה. אין ספק שחיים בפרברים מספקים לי הרבה שעות פוטנציאליות של האזנה לספרים, ואני מוכנה לנסוע עד קרית-שמונה בשביל להישאב לספר טוב (אם יש לי שם הרצאה – עוד יותר טוב!). אבל כשספר טוב תופס אותי אני מאזינה גם:

  • בטיולים עם גריזלי, שהפכו ארוכים יותר (אתם לא יודעים מי זה גריזלי? אתם לא עוקבים אחרי באינסטגרם!)
  • כשאני רוחצת כלים
  • כשאני עושה כביסה, תולה כביסה, מורידה כביסה, מקפלת כביסה, מפזרת כביסה.
  • כשאני מבשלת. אני עוצרת את הסיפור כשאני קוראת מתכונים, אבל יש פעולות רבות בבישול שבאמת לא מצריכות מי יודע מה ריכוז
  • אבל בעיקר באוטו, בכל נסיעה של מעל עשר דקות. ולמעשה, אין פחות מזה.
  • המלצה על ספרי אודיו. הבלוג של רונית כפיר

    ספריה תחת קורות הגג בבית ברעננה. צילום: שי אפשטיין

    עוד כמה עובדות נחוצות על האזנה לספרי אודיו

  • זה בהחלט לוקח יותר זמן להאזין מאשר לקרוא ספר. ספר ממוצע יארך בין 12-16 שעות. ספרים ארוכים מאד יהיו מעל 20 וקצרים מאד – פחות מארבע שעות. ואין הרבה כאלו. בואו נעשה ניסוי: אחרי שתסיימו לקרוא את הפוסט הזה – האזינו להקלטה שלו, ותגידו לי מה לקח יותר זמן, ומה היה יותר כיף.
  • תשקיעו באזניות. קניתי אזניות אלחוטיות מהממות של BOSE ב-250 דולר בלי לחשוב יותר מדקה. מלבד הנייד שלי ומסך המחשב שלי – זה בערך המכשיר שאני מבלה איתו הכי הרבה זמן.
  • אני מנויה בתכנית בה אני משלמת כ-15$ לחודש ומקבלת תמורתם קרדיט אחד, ששווה ספר אחד. על שאר הכותרים יש למנויים 30% הנחה. בגלל שלרוב איני מאזינה ליותר מספר בחודש זה תמיד משתלם לי, וכך, אם אני מאזינה לספר ארוך במיוחד נצברים לי קרדיטים. מי שגומרת ספר בכמה ימים צריכה תכנית שונה. אלונה תספר לכם על זה בפוסט הבא.
  • בכל שלב, אם לא אהבתם את הספר מכל סיבה שהיא, אפשר להחזיר אותו ולקבל זיכוי (החשבון שלי>היסטוריית האזנה>החזר).
  • יש להם ממשק יפה וזה נוח מאד בנהיגה.
  • בחודשים האחרונים יש להם סדרה של הפקות מקוריות עם תכנים מיוחדים עבורם. יש שם אחלה דברים.
  • אם שכחתי משהו ויש לכם שאלות – אני אשמח לענות!

את ההמלצות שלכם שמרו לפוסט הבא, בו אפרסם את ההמלצות שלי לספרי אודיו שאהבתי במיוחד, וכמה חברות מועדון ישתפו אתכם בהרגלי ההאזנה שלהן ובספרים שהכי אהבו. ותאמינו לי, זו לא בחירה פשוטה.

מקווה ששכנעתי אתכם, ושנוכל בקרוב לחלוק חוויות מההאזנות האחרונות שלנו!

תודה לחברי אסף סיטון ואורי פז על העזרה הטכנית עם ההקלטה. אם האזנת אשמח מאד לשמוע מה דעתך על ההקלטה של הפוסט הזה, ממש כאן בתגובות.
האזנה נעימה!

אני מרשה לעצמי לנסות לקרוא את מחשבותיך: האם בפנזטיות האחרונות שלך היה במקרה… מטבח כחול?
או רהיט חדר רחצה כחול? או אולי קיר בכחול עמוק בחדר השינה?

צר לי להרוס לך שוב. כן, הטרנד הכחול העמוק שוטף אותנו במעמקיו מכל הכיוונים, והאמת? אין לי שום דבר נגד זה!

טרנד כחול הבלוג של רונית כפיר

צילום: שי אפשטיין

הכחול שמככב עכשיו הוא כחול כהה, לעיתים אפור עם נטיה לירקרקות, או כחול נייבי עמוק, שיש בו רק כחול ומעט שחור. הנה כמה כחולים מפרויקטים אחרונים שלי. את יתר הכחולים המקסימים האלו תוכלו לראות בפוסט שלי ב- XNET. הגוונים שאני מראה כאן אהובים עלי והצליחו לי בעבר, אבל אני ממליצה תמיד להזמין דוגמא ולבדוק אותה בשטח. לחיצה על הגוונים תיקח אתכם לאתר של טמבור.

טרנד כחול רונית כפיר

זה הגוון של ארון הכיור מעל. ממליצה תמיד להזמין דוגמאות צבע מטמבור

כחול גם הולך מעולה עם הצבע המשלים שלו, כתום. גווני עץ כתומים (כמו דובדבן למשל) יילכו איתו מעולה, כמו בדירה הזו, שעשיתי לה סטיילינג באם המושבות:

טרנד כחול. הבלוג של רונית כפיר

קיר כחול ופינת אוכל כתמתמה. שילוב מעולה. צילום: גלית דויטש

טרנד כחול. הבלוג של רונית כפיר

וילון כהה גם עוזר להחשיך את החדר. וגם מהמם.

כך נראה כיסוי המיטה הכחול האהוב עלי, שמתאים לוילונות הכחולים בחדר השינה שלי. שניהם מאיקאה. ועכשיו בא לי ללכת עם זה עד הסוף, ולצבוע את הקירות בגוון זהה לוילונות. למרות שהבד אינו אטום, הוא כל כך כהה, שגם עם תריסים פתוחים הוא מחשיך את החדר כמעט לגמרי, וזה כיף. אל תחששו ממראה דרמטי של וילון כהה מתקרה עד רצפה, זה תמיד יוצא נפלא. אם רוצים, בקיץ אפשר להחליף בחזרה לוילונות וכיסוי מיטה בהירים.

כחול טרנד רונית כפיר ויליאם מוריס

הכחול של הקיר הזה מושלם, גם בזכות הריפוד של ויליאם מוריס

כרגיל, אני ממליצה שאם ממש בא לכם על הצבע הזה – לכו על זה. זו בערך הדרך הפשוטה ביותר לשדרג כל חדר, ואפשר גם לצבוע לבד. שווה לצבוע קירות בגוון כהה לא בצבע פלסטי רגיל אלא בצבע עמיד יותר על בסיס מים (סופרקריל משי, למשל) או פשוט להתייעץ עם מומחה. דעו שצביעה כהה דורשת יותר שכבות: בין שלוש לארבע מינימום, ולכן הגיוני שאיש מקצוע יגבה על כך יותר.
למרות שזה כאילו נוגד את ההגיון, דווקא על צבעים כהים רואים יותר כתמים: בעיקר כתמי שמן, של נגיעות ידיים. אין חכמה כבעלת נסיון, וקירות מוכתמים.. אפשרות יקרה אך איכותית יותר היא להדביק טפט כחול כהה: הגוון יישמר לאורך זמן, וקל יותר לנקות אותו.

טרנד כחול כהה. הבלוג של רונית כפיר

טפט כחול כהה בחדר שינה. צילום: שי אפשטיין

טרנד כחול, כחול טמבור רונית כפיר

כחול מעט יותר כהה, כמעט אפור. לחצו למניפה של טמבור

והנה כחול טיפה פחות אפרפר, עם הטקסטיל הנפלא של ויליאם מוריס, מהפוסט הקודם…

טרנד כחול רונית כפיר, ויליאם מוריס

קירות כחולים בתור רקע נייטרלי עם טקסטיל של ויליאם מוריס

שימושים עכשווים לכחולים מופלאים ויפים תוכלו לראות בפוסט המלא שלי עכשיו ב- XNET!

יש אנשים שלא אוהבים מסיבות. לא רוקדים. לא מתחברים. אם מגיעים – יושבים בצד.

אני? ההיפך.

רק תנו לי בוגי והרבה אורות (טוב, נדבר על כמה זה "הרבה") ואני על הרחבה. רוקדת עם כל החברות.
מתה על מסיבות, נהנית בטירוף לארח, ובשנים האחרונות נדמה לי, שפיצחתי כמה סודות להצלחה של מסיבת ריקודים בבית, ולכן אני שמחה לחלוק אותם איתכם.
חשוב לציין, שההתייחסות שלי היא למסיבות ריקודים בבתים פרטיים של מבוגרים (כל מה שיש לו ילדים?).
בקיצור, אנשים כמוני, איי גס. אשמח לדעת אם זה עובד גם אצל בני עשרים ושלושים..

תכנון מסיבה ביתית. טיפים לתכנון מסיבת ריקודים בבית. הבלוג של רונית כפיר

מסיבת פורים היסטורית והיסטרית. 2015. מסיבת ריקודים בבית, אבל איזו חצר!

אז איך דואגים שמסיבת ריקודים בבית תצליח?

מסיבה, שרוקדים בה. כל מי שארגן מסיבה, שנגמרה בהמון אנשים יושבים, מנשנשים ומרכלים, מכיר את טעמה של האכזבה. לא כל מסיבה עם מוסיקה בבית פרטי אכן הופכת למסיבת ריקודים. מצאתי כמה כללים שפשוט עובדים.

על שלושה דברים עומדת מסיבה מוצלחת: דיג'יי מעולה, אנשים מגניבים ותכנון נכון.
את מרכיבי התכנון נחלק גם לשלושה, כל אחד באזור אחר: כיבוד, ריקודים ומנוחה.

באזור הכיבוד יהיו השתיה הקלה, האלכוהול והנשנושים. שם יהיו כלים (חד פעמיים, לצערי. אני נשברת מעל 70 איש), פחים גדולים למיחזור של פלסטיק וזכוכית, והרבה סמרטוטי רצפה בהיכון.
באזור הריקודים יהיו.. ריקודים, עמדה לדיג'יי (צריך לדאוג לו לתאורת שולחן נוחה ומפצלים לחשמל).
באזור המנוחה יהיה מקום לשבת ולדבר, או לשבת ולאכול. אפשר לדאוג שהמוסיקה תהיה טיפה פחות רועשת שם, אבל רק טיפה. לא באנו לשבת. או לדבר.

1. הכי חשוב: תשקיעו בדיג'יי

על דיג'יי לא חוסכים. לא לוקחים את האחיין שיש לו טעם במוסיקה ולפטופ, לא סומכים על פלייליסט מעולה שמצאתם באפליקציה, לא מנגנים את הרצף החביב עליכם מיוטיוב, לא מבקשים טובה משכן, לא שואלים בפייסבוק על דיג'יי זול.

טיפים לתכנון של מסיבת ריקודים בבית. הבלוג של רונית כפיר

מסיבת פורים בנושא מוסיקה. מבט אל הרחבה! שלא תהיה גדולה מידי.

חד משמעית, זה צריך להיות הסעיף היקר ביותר במסיבה שלכם. מניסיוני, מדובר בלא פחות מ-3000 שקל. ושידאג להגברה. תעשו חישוב כמה צריך שכל אורח ישלם, כמה אתם רוצים להוציא בעצמכם ויאללה. אחרי הצלחה מטורפת של מסיבת פורים בבית שלי, הבאתי את הדיג'יי המעולה שלי גם למסיבת יום הולדת. מבחינתי, אחד הדברים שהכי משמחים אותי זה לרקוד מאושרת בין כל החברות והחברים שלי ביום ההולדת שלי. זה שווה את הכסף. נסו ותיהנו! (ותודה לכנרת, שמשכנעת אותי בכל פעם מחדש שזה אכן שווה).
איך מוצאים דיג'יי מעולה? כמו שמוצאים כל בעל מקצוע אחר: דרך המלצות של אנשים שווים. נזכרים במסיבה האחרונה שכולם רקדו בה, מבררים מי הדיג'יי ומשלמים לה או לו את מה שהם מבקשים.
במסגרת טיפ ה"לא נעים לי" הנוגע לעבודה עם לקוחות: "היו הלקוחות שאתם רוצים שיהיו לכם": לא מחרפנים את הדיג'יי. לא נותנים לו פלייליסט. לא ניגשים אליו לבקש שירים. דיג'יי טוב יודע להתאים את המוסיקה לקהל, יודע לא להישבר כשנודניקים מבקשים ממנו (שוב) טכנו ויודע להחיות את הרחבה כשהיא מתחילה להתרוקן. בדיוק בשביל זה שילמתם לו כסף, כדי שלא תצטרכו אתם לדאוג לזה.
אבל גם הדיג'יי הטוב מכולם לא יצליח לגרום לאנשים מבאסים לקום או להביא אנשים לרחבת ריקודים שהחלטתם למקם במקום לא נכון.

2. אנשים מגניבים

ברור שהחברים שלכם מגניבים (אני רוצה רקדן כמו בק ^ על הרחבה). אבל אם הגרעין של החברים שלכם משתייך לזן הבלתי-רקיד, דאגו להזמין לפחות גרעין חזק של אנשים שמחים, מפזזים ומניעי-גפיים. אל תתחילו לספור ראשים: הזמינו את כל מי שאתם אוהבים, בלי לחשוב פעמיים על זה שלא ראיתם אותם חמש שנים. בדיוק בשביל זה עושים מסיבות! כדי להתפנן ולהעביר אנרגיות מעולות לאנשים שאוהבים. אהבה לא סופרת כמה ווטסאפים החלפת בשנה.

אם באמת כל החברים שלך כבדים ומבאסים – הגיע הזמן להחליף חברים.

לב המסיבה: רחבת הריקודים

שני מרכיבים גורליים להצלחה של מסיבת ריקודים הם מיקום הרחבה (ביחס לשאר הפונקציות בחלל) וגודלה.
הגודל האידאלי לרחבת ריקודים למסיבה ביתית הוא.. תכלס? גודל הרחבה שלנו. בכלל, הבית שלנו נולד למסיבות ואירועים, בחיי.
גודל החלק המרוצף שבין הבית לחצר הוא בערך 6X6 מטרים, והוא נמצא במיקום מושלם: הוא תחום בין שלושה קירות (זה מעולה לסאונד!) והחזית הרביעית שלו פונה לחצר. דלתות הסלון ודלתות פינת האוכל נפתחות אליו, כך שמכל מקום בחלל הציבורי של הבית אפשר לראות את הרחבה, ולכן אזור הריקודים מחובר לאזור המנוחה ואזור הכיבוד.

טיפים לתכנון מסיבת ריקודים בבית. הבלוג של רונית כפיר

רחבת הריקודים היא המרכז הפיסי של המסיבה. תכנית (עקרונית) של הבית שלי.

רחבת ריקודים צריכה להיות גדולה מספיק כדי לאפשר לכמה עשרות אנשים לרקוד (ואם היא מלאה, פשוט "גולשים" לדשא) אבל קטנה מספיק, שגם אם רוקדים רק 7 אנשים, היא נראית מלאה! אין דבר מדכא יותר מרחבת ריקודים ריקה, ולכן חשוב לתחום את רחבת הריקודים אם יש לכם אזור גדול מידי.

בפנים או בחוץ?

טעות נפוצה, שראיתי בכמה מסיבות בבתים פרטיים היא למקם את רחבת הריקודים בסלון.

ביג מיסטייק. היוג'.
הרי כל הרעיון של לחגוג מסיבה בבית פרטי הוא לעשות את זה בחוץ. אם יש לכם חצר, גם אם היא לא גדולה, עדיף תמיד שהדיג'יי ורחבת הריקודים יהיו שם. אם יש דק או ריצוף – בדיוק שם. אם אין – כן, אפילו שזה פחות נוח לרקוד על דשא, זה יותר כיף לרקוד על דשא צפוף מאשר בסלון ריק.
ניתוק של רחבת הריקודים מכלל האזור יבטיח אחוז נמוך של רוקדים (אני מדברת פה על בני ארבעים פלוס, כן?): אנשים ילכו לשבת לדבר בשקט בחוץ, היכן ששקט. אל תתנו להם מקום שקט אז הם לא ידברו. חשוב שישמעו את המוסיקה בכל אזור המסיבה. לא באנו לרכל: באנו לרקוד.

רחבת הריקודים חייבת להיות במרכז המסיבה, כשמסביבה שאר האזורים: אזור המנוחה בו אפשר לשבת ולדבר או לעמוד ולדבר או לעשן, אזור הכיבוד צריכים להיות מסביב לרחבת הריקודים. שיהיה אפשר לעבור מאחד לשני במהירות. אם הרחבה היא שלוחה "מודבקת" לשאר האזורים (כמו סלון של בית, כשהשתיה, האוכל והישיבה בחצר) זה פשוט לא יילך. רק השלוש חברות שלך שממש אוהבות לרקוד יגררו אותך לסלון, שם תרקדי לבד מול הדיג'יי ולא תרגישי מגניבה בכלל.

אם הרחבה גדולה מידי חשוב לתחום אותה איכשהו, וכדי שהיא תרגיש אינטימית מספיק, אפשר גם מלמעלה: אם אין פרגולה אז למשוך סרטים מלמעלה, לתלות שם קישוטים מנייר או בלונים או תאורה. את הצדדים אפשר לתחום באותו האופן, פשוט עם סרטים של נייר קרפ. זה לוקח דקות ספורות להכין, וזה עוזר.

טיפים לארגון מסיבת ריקודים בבית. הבלוג של רונית כפיר

מסטיק עלמה הצטרפה ללוגו של ג'וני ווקר, מחוץ לאולם הספורט של גרץ.

כשארגנו מסיבת ריקודים באולם הספורט של בית ספר גרץ בתל-אביב, פשוט חתכנו את האולם לחצי עם מעין מסך. זה עדיין כמעט היה גדול מידי, אבל זה בהחלט עבד. זה לא היה עובד באולם ספורט שלם, כי זה היה מרגיש ריק מידי, וכמו שלא תרצו לתפוס שולחן במסעדה ריקה, כך לא תעלו על רחבת ריקודים ריקה.

התאורה צריכה להיות חגיגית: לא סתם לכבות את האורות בסלון וזהו. רחבת הריקודים צריכה להיות מוארת, אבל לא חזק מידי ולא חשוכה. כדאי לדאוג לשרשראות של נורות, לבקש מהדיג'יי שיביא תאורה, לדאוג ללייזרים. יש המון דברים היום בחנויות אונליין ובאתרים סיניים לרוב. אני משאילה מכל השכנים שלי את מה שיש. אנחנו בדרך כלל מאירים את החצר עד כמה שיכולים (אין לנו תאורה לצערנו), ואפשר גם לפזר נירות (ריחניים!) בשירותים, שישמרו על ריח סבבה. אבל זהירות במסיבות פורים דליקות במיוחד.

ומה באמת עם מסיבת פורים?

פורים הוא הסיבה לפוסט הזה. מי שמכיר אותי יודע כמה אני אוהבת את פורים. לא כי אני ממש אוהבת להתחפש, אלא בעיקר כי יש לגיטימציה ליצירתיות.

טיפים למסיבת ריקודים בבית. הבלוג של רונית כפיר

מסיבת מוסיקה: איימי ויינהאוס וחברתי הדג (הנחש לא בפריים), מנסה לומר לי משהו..

טיפים למסיבת ריקודים בבית. מסטיק עלמה. הבלוג של רונית כפיר

כשנושא המסיבה הוא "אוכל" ולא בא לך להתחפש למאכל. תמצאי דמות!

אם אתם עורכים מסיבת פורים, גם שיתוף הפעולה של האורחים יזניק את המסיבה קדימה: כדי שהמוזמנים שלכם יתחפשו במסיבה – עזרו להם: תגדירו נושא.
אני בטוחה שיורת אנשים מתחפשים למסיבות פורים שיש להן נושא: כי יצירתיות צריכה גבולות.
הנושא צריך להיות רחב מספיק כדי שיאפשר לכל אחד למצוא משהו שמגניב אותו, אבל מוגדר מספיק כדי שיחייב מחשבה יצירתית.
הנושאים הלוהטים של השנים האחרונות, אצלי ואצל חברי היו: מוסיקה (הייתי איימי ויינהאוס, הקעקועים החזיקו חודש וחצי!), מוסיקה ישראלית (היינו השרוף ומורן אייזנשטיין), אגדות ילדים (היינו פיטר פן וזהבה ושלושת הדובים), אוכל (היינו מסטיק עלמה וג'וני ווקר, וזכינו מקום ראשון!), מלכים ומלכות (בחיי שאני לא זוכרת מה הייתי), אמריקה (הייתי מעודדת).

אם זו מסיבה גדולה המודל של BYOB הוא תמיד מוצלח (עד שאתם נתקעים עם 5 בקבוקי יגרמייסטר שאין לכם מה לעשות איתם) כי לקנות שתיה להמון אורחים זה יקר לאללה. אני לא מאמינה גדולה באוכל במסיבות ריקודים. אנשים צריכים לשתות ולנשנש משהו: לא באנו לאכול, באנו לרקוד.

טיפים למסיבת ריקודים בבית. הבלוג של רונית כפיר

בקיץ שווה לשקול נרות ציטרונלה נגד יתושים!

על החשיבות של צילום באיכות טובה כתבתי בעבר.

גם אם לא תביאו צלם מקצועי למסיבה (במסיבת הפורים שלי היה השכן שלי, אבירם ולדמן, והוא אחראי על הצילומים המעולים) שווה לייצר פינת צילום עם רקע פוטוגני ואולי תאורה קבועה (פרוז'קטור פשוט של קבלנים אמור לעלות כמה עשרות שקלים). מקום כזה יזכיר לאורחים להצטלם, ויעזור למתעדים ולמהשטגים להוציא צילומים טובים יותר מהנייד שלהם. קשה לצלם טוב בתנאי תאורה של מסיבה, וזה מתסכל שמהפקה שלמה (ותחפושות מושקעות) לא נותרות מזכרות, מלבד כמה תמונות מטושטשות שלך מטושטשת. לראיה הצילום ה(כמעט) יחיד של תחפושת איימי ויינהאוז שלי..

צילום - מסיבת ריקודים בבית. הבלוג של רונית כפיר

אם לא תארגנו פינת צילום, גם לכם יישאר רק צילום חשוך ולא מחמיא מהתחפושת!

המלצות כלליות לארגון מסיבת ריקודים בבית

דברים שכדאי לחשוב עליהם כשמארגנים מסיבת ריקודים ביתית (כתבתי על הפקת בת-מצווה ביתית כאן)

  • שנתחיל באובייסט? ילדים? לא בבית מסיבתנו. הגלו אותם לסבא וסבתא, שלחו אותם לחברים. עדיף להחזיר אותם בצהריים שאחרי. כנ"ל, אגב, אם אתם האורחים במסיבה. קוראים לזה אצלנו "kidless Friday".
  • מילדים – לכלבים. במסיבת הפורים הקודמת עשינו טעות ולא חשבנו מה לעשות עם גריזלי. מעבר לעובדה שהוא חתיכת כלב ענק, הפריע וזז בבית כמו משוגע, מוטרף מכמות האנשים והרעש – הוא גם סיים את הערב במה שנראה היה כמו מוות קליני והלחיץ אותנו לאללה. יש מצב, שהוא ליקלק לו כוסות וודקה, אכל בוטנים ושאר דברים סופר-מסוכנים לכלבים. אז גם את הכלב להגלות מהבית (שלחו אותו עם הילדים!) ותעשו לכולם טובה.
  • אם המסיבה אינה בקיץ – מתלים למעילים. אפשר להעמיד בכניסה מתקן כזה עם קולבים, או כמו אצלינו – לפזר קולבים על מתקן הכביסה בחצר! עדיף שהמעילים לא יהיו זרוקים כולם על הספה או שכולם ייכנסו לחדר השינה לזרוק אותם שם.
  • מיחזור – במסיבות מצטברים הרבה בקבוקי פלסטיק וזכוכית. שווה להכין פחי פלסטיק גדולים, או סלסלת כביסה גדולה למטרה הזו, ולשים עליהם שלטים ברורים, כדי שהאורחים יבינו לבד. כמה שפחות עבודה מצד המארחים, יותר כיף לכולם.
  • דמי כניסה קבועים או דאנה – תעשו חישוב מה חשוב לכם לכסות (דיג'יי!) ולפי זה תחליטו אם אתם מתחלקים בהוצאות עם האורחים, משלמים על הכל או הם משלמים הכל.
    דאנה היא אופציה מצוינת – משמעות המילה, בשפת הפּאלִי (של הבודהיזם העתיק), היא נדיבות או נתינה. אני מאמינה, שאם נשים קופה במקום בולט בכניסה למסיבה, אנשים יתנו כמה שהם רוצים. חלק יתנו יותר, חלק יתנו פחות – אבל אם נשאיר לאורחים שלנו את האופציה להודות לנו על ההשקעה שלנו וההנאה שלהם – סביר שתכסו על הוצאות המסיבה, וזה יותר נעים מהתחשבנות של "כמה מביאים?" לחתונות.
  • להודיע לשכנים מראש – לגשת או להרים טלפון לכל שכן שהמוסיקה עלולה להפריע לו: לספר בשמחה על המסיבה (קודם לשמוח, אחר כך להתנצל) ולהודות מראש על שיתוף הפעולה וההבנה. ביישובים רבים אנשים מבליגים ומאפשרים לשכנים שלהם לשמוח בסבבה אחת לכמה שנים. אם אתם עורכים מסיבות כל חודש, זה סיפור אחר..
  • לשכור עזרה בתשלום לניקיון – אני מתכוונת לעשות זאת במסיבה הבאה, כדי שלא אהיה על תקן המארחת, שרצה להביא סמרטוט בכל פעם שנשפכת כוס שתיה או נשבר בקבוק בירה. מוצאים נוער חרוץ, שיהיה זמין לארגן, לאסוף ולסדר, כדי שהמארחת תוכל לרקוד בסבבה שלה.
  • להשקיע בקישוטים ותאורה – אלו דברים שנשארים בבית לחגיגות אחרות ותמיד מוסיפים – אורות מהבהבים, בלוני נייר (תלויים אצלי שניים במטבח כבר 3 שנים, מאז הבר-מצווה של שחר) יכולים להתקפל ולהישמר. לא לשכוח להוציא את הבטריות מכל האורות האלו..
  • מצברוח טוב – חובה!

תאמינו לי, שלא היה לי קל לבחור שיר לסיים את הפוסט הזה.

אבל אני בריאה על BECK, מטורפת על הקליפ הזה, שיש בו מסיבה ויש בו אבירה בשריון נוצץ ויש בו אהבה והכי חשוב: אחלה קצב.

לסיום, טיפ קטן ואישי למבריזים

אולי זו רק אני, אבל כמארחת של לא מעט מסיבות המוניות (חמישים איש ומעלה?) שמתי לב להתנהגות, שנובעת מנחמדות אבל מבאסת טילים:
אם אתם מבריזים ממסיבה (או אירוע! או חתונה!!) אל! תשלחו למארחת* הודעת ווסטאפ בבוקר האירוע, או גרוע מכך – שעות ספורות לפניו.
מה שקורה הוא, שבשעות שאת הכי מתכוננת ומכינה ועובדת ולחוצה – המסרים היחידים שאת מקבלת הם מאנשים שמבריזים. אחד אחרי השני, כל היום.
את בטוחה שאף אחד לא יבוא, ומתרכזת בחצי הכוס הריקה.
גם אם יגיעו המון, את תזכרי כל הערב את אלו שהבריזו. יש לזה סיכוי להרוס את הערב.
אלמלא כתבו לך – לא היית שמה לב שהם לא באו, כי באו מאה וחמישים אחרים!!

אז מה עושים?
מתאפקים ליום אחרי האירוע או המסיבה, ואז שולחים ווטסאפ נחמד ומתנצל עם לבבות וסמיילי, שממש רצית לבוא, אבל לא הסתדר.
* כל זה תקף כמובן אם את לא, למשל, החברה הכי טובה של המארחת והיא בטוחה שאת באה. הכוונה לאורחים שאינם לב המסיבה..

אם יש לך רעיון שפספסתי, תובנה שטרם הבנתי או סיפור הצלחה (או כשלון) של מסיבת ריקודים ביתית – אשמח לתגובות!

שיהיו לנו רק מסיבות וסיבות לשמחות וריקודים, פורים שמח!

רונית

אילו נאלצתי לבחור בין שתי מגמות שולטות בעיצוב עכשיו – מינימליסטי או עמוס – הייתי כנראה בוחרת בשניה. לא ברור מתי והיכן התקבע הטעם שלי, אבל מאז שאני זוכרת את עצמי אני מתה על הדפסים ודוגמאות. עברו שלוש דקות מהרגע שראיתי את החולצה עם הדפס הצמחייה והפרחים של ויליאם מוריס בחנות H&M ועד שהיתה אצלי בשקית. זו היתה אהבה עוד עוד מלפני המבט הראשון. אהבה בת מאה וחמישים שנה. עכשיו כתבתי על זה פוסט בבלוג שלי ב XNET ואני שמחה להוסיף לכם טיפה פרטים כאן, מזוית מעט יותר אישית.

רונית כפיר ויליאם מוריס, הרצאות לעצמאיות, נעים מאוד

מרצה בפני קבוצת "צלמוטובות". צילום: תמי בר-שי

ויליאם מוריס, טפטים, הבלוג של רונית כפיר

השראה שלקוחה מהטבע, ומתאימה לטרנדים הבוטניים של ימינו. ויליאם מוריס

באחת ההרצאות האחרונות שלי, בפני קבוצת צלמות בתל אביב, לבשתי את החולצה החדשה שלי! קיבלתי גם תמונה מקסימה מתמי בר-שי. הכי כיף לי ללבוש טפט! את החזון של מוריס לאמנות ועיצוב ברי-השגה, מקיים שיתוף הפעולה של החברה שלו עם H&M. אם תרוצו עדיין תספיקו למצוא שם את החולצה המהממת הזאת, לדעתי עכשיו היא שם ב-40 שקל…
על ויליאם מוריס תוכלו לקרוא בבלוג השני שלי, או בביקורת הזו של נועה מנהיים על הספר שלו, שתורגם לעברית בשנת 2015.

בטפטים של חברת Morris & Co. עשיתי שימוש בפרויקט שעיצבתי בכפר סבא. לשמחתי, גם הלקוחות שלי (שני אדריכלי נוף!) לא יכלו לעמוד בפני היופי של דוגמאות העלים המורכבות של מוריס. למרות ששאר הבית עוצב בקווים מודרניים ונקיים, הרשינו לעצמנו להתפרע עם חדר שירותים קטן ודרמטי. טפטים דורשים השקעה כספית מסויימת (ויש הטוענים – אומץ), והטפטים של מוריס אנד קו אפילו מעט יותר, אבל בעיני פשוט אין שאלה. אני קונה אותם אצל יקירי בדקו-רום, שגם עזרו לי למצוא את כל החומרים המעלפים האלו.

ויליאם מוריס בלוג רונית כפיר. טפטים, טפט

שמת לב איך גוף התאורה מתאים לדוגמת האננס שנראית בטפט? לחיצה לפרויקט המלא. צילום: שי אפשטיין

ויליאם מוריס, טפטים הבלוג של רונית כפיר

להשיג בדקו-רום בדרום תל אביב. בחנות יש קיר שלם לדוגמא! טפט של Morris & Co.

הבלוג של רונית כפיר, ויליאם מוריס, עיצוב טקסטיל

שפע דוגמאות בהשראת ימי הביניים. תודה לדקו-רום על הצילום

כשביקרתי בלונדון באוקטובר האחרון נזכרתי שוב במוריס: לכבוד יום ההולדת השמונים של אבא שלי, נסענו האחים שלי, אבא שלי ואני לשלושה לילות קצרים אך עמוסים בלונדון.
התחנה הראשונה שלנו היתה מוזיאון ויקטוריה ואלברט בדרום קנזינגטון (מה קורה עם הסדרה? אני מחכה לעונה השניה!!). זה אחד ממוזיאוני העיצוב היפים בעולם ואחת הפנינים המרכזיות בו, תרתי משמע, היא הקפיטריה. הנה צילום שלי משם, את היתר תראו ב-XNET..

ויליאם מוריס הבלוג של רונית כפיר

וכך זה נראה כשהייתי שם באוקטובר 2018

אני מקווה שפתחתי לכם את התיאבון לדוגמאות עשירות ומורכבות, ריבוי צבעים וטקסטורות. נסיים בתמונה מינימליסטית יחסית, שתסלול את הדרך לפוסט הבא, שיעסוק לא בדוגמא אלא דווקא בצבע.. נחשו איזה?

ויליאם מוריס, הבלוג של רונית כפיר, כחול

איזה צבע טרנדי שולט עכשיו? בפוסט הבא!

בפוסט הקודם, לפני שבוע, כתבתי על החסרונות והיתרונות של לעבוד עם חברים כעצמאית. בגלל שאין עצמאית ועצמאי שלא היו שם, אני ממליצה לך להתחיל משם, אם במקרה פספסת. אז אחרי שזיהינו את ההזדמנות, בדקנו היטב באיזה סוג של עבודה מדובר והחלטנו ללכת על זה, הנה כמה דברים מעשיים שחשוב לדעת ולעשות.

אז איך להצליח לעבוד עם חברים?

תכלס, זה די פשוט. אלא שהיישום קשה. אולי פעם אחת שתיים גם הצלחת לנהוג כך וראית את ההבדל, אבל זה לא קל.
מה שחשוב בכל השיטות הוא להיות פרו-אקטיבית ולא ר-אקטיבית. להיות אני זו שמניעה את התהליך. אמנם היוזמה מגיעה (לרוב) מהצד של הלקוח, אבל מהרגע הזה האחריות עוברת אלי. אני יוזמת: מסכימה או מסרבת, קובעת את התנאים והתהליך, קובעת את המחיר ואת לוחות הזמנים שמתאימים לי.

עבודה עם חברים. הרצאות לעצמאיות לא נעים לי רונית כפיר

בפריים הזה יש לא מעט חברות שלי! צילום (חברה. עשתה הנחה): גלית לוינסקי

עבודה עם לקוחות היא תמיד דיאלוג ואפשר להתגמש בכל אחד מהפרמטרים האלו, אבל כשעובדים עם אנשים שמכירים, הם מרגישים נוח יותר לחצות את הגבול אל הצד שלנו, ואנחנו מרגישים פחות נוח "להחזיר אותם למקומם". האם נראה לך הגיוני שלקוח יציע מחיר? או יחליט על גובה הנחה? סיפור בהמשך הפוסט.

אז הנה כמה דברים שאפשר לעשות כשמתחילים לעבוד עם חברים:

  1. לא להסכים מהר מידי!
    הסיבה העיקרית, שבעטיה אני מוצאת את עצמי עושה דברים שאני לא ממש רוצה היא שאני אומרת כן מהר מידי. זה מגיע ממקומות אישיים ותרבותיים מורכבים (אנחנו רוצות לרצות, להיות נחמדות, מחונכות להסכים ועוד) וזה בירור עמוק ורציני אבל בואו נתחיל משינוי ההתנהגות. אפשר למצוא דרכים שונות לעכב מתן תשובה חיובית, וחשוב לעשות זאת. אם גם אצלך זה קורה – מצאת את עצמך מסכימה לדברים ואז שונאת את עצמך – מצאי דרכים לעכב את התשובה. אפילו משפט כמו "אני אחשוב על זה ואחזור אליך" יעזור.
    אז יהיה את הפנאי לחשוב האם הפרויקט הזה מתאים לי מכל הבחינות, ולהחזיר תשובה. נכון שלא קל לנו להגיד 'לא' (נראה לי שנדרש פה פוסט שלם רק על זה, כי זה המפתח של הכל) אבל דרך מעולה להגיד 'לא' היא פשוט ללמוד לא להגיד כן על המקום.
  2. הנחה!
    כן כן, כמה פשוט ככה פשוט. העניין הוא פשוט להחליט על זה מראש. אפשר גם להתאים את זה לשיווק שלי: אם אני הנדימן שעובד ביישוב קטן, ורוב הפונים אלי הם שכנים מהיישוב שזקוקים לתיקונים, אני יכול להחליט שאני נותן 10% הנחה לשכנים מהיישוב. כך ארגיש נוח יותר לדבר על כסף עם שכנים, כשישאלו על תעריפים, וזה גם יעזור לי בשיווק (אנשים אוהבים הנחות. גם אם אני עובד רק ביישוב וזה בעצם התעריף שלי). ולמה הדוגמא הזו? כי כששאלתי את השכן החמוד שלי, כמה עולה התיקון שתיקן לי בבית, התשובה שלו היתה: "שלמי לי כמה שבא לך". עכשיו: מצד אחד זו תשובה "נחמדה". זה אדיב ונדיב מצידו לתת לי להחליט. מצד שני, זה שם אותי במצב לא נעים: אני לא שאלתי מראש, הוא כבר ביצע את העבודה, ועכשיו אין לי באמת מושג מה מגיע לו. הלקוח לא אמור להחליט כמה לשלם ובטח לא לשלם כמה שבא לו.
    "הו, יקירי", אמרתי לו. "אתה צריך לבוא להרצאה שלי" (הוא יבוא, בעוד שבועיים אני מרצה בהתנדבות לשכנים ביישוב).
  3. הנחה במידה – דמיון מודרך
    כמובן שגובה ההנחה תלוי בכם: אפשר לקבוע הנחה שונה לחברים מקרבה שונה. עקרונית, אם אתם כבר בשלב בעסק בו יש עבודה ולקוחות, ברוך השם, אל תמהרו לתת הנחות מעל 20%: לעיתים אלו סכומים נכבדים. קחו רגע לחשוב על הסכום שעכשיו ויתרתם עליו (בשם ה"לא נעים לי)ודמיינו את עצמנו מוציאים את השטרות מהארנק ונותנים אותו ללקוח. תחשבו על שטרות של 100 שקל. תרגיל פשוט בדמיון מודרך יעזור לך לבלום את הרצון לתת 90% הנחה לכל חבר מכיתה ג'.
  4. מתן בגלוי – פה זה לא מלכ"ר:
    כן. חשוב שהצד השני יידע שהוא קיבל הנחה וכמה כסף נתת לו. שיעשה גם הוא דמיון מודרך: זה לא מתן בסתר.
    בשיחה אפשר לומר "המחיר הרגיל שלי הוא X, ולחברים/שכנים אני נותנת Y אחוז הנחה". בהצעת המחיר כותבים את התעריף הרגיל, מוחקים אותו וכותבים לידו "מחיר אחרי הנחת [סוג הלקוח] – X-Y".

    איך לעבוד עם חברים. רונית כפיר הרצאות לעצמאיות

    קבלי 12.57 אחוז הנחה! בהרצאה בפני השוות של פרדס-חנה. צילום:איילת זיק-אל

  5. תמורה זה לא רק כסף
    חברה מבקשת ממך עזרה ובאמת בא לך לעזור לה בחינם. עדיין אפשר לבקש, בחיוך וברצינות גמורה, תמורה שאינה כספית. ראו בהמשך איך ג'סיקה היש מעגנת גם את התמורה הלא-כספית בחוזה שלה. לחברות רבות אמרתי פשוט: "תשלחי לי פרחים". חברה אחרת קנתה לי כמה פעמים שרשראות של שלי דהרי במתנה (!), שכנה שלי קנתה לי בתמורה לייעוץ בבית שלה סט תיקי מסמכים מהמם מעור (חייבת לטוס לאנשהו!) ושמעתי על מעצבת, שעיצבה בית לחברתה הטובה, וזו בתמורה לקחה אותה לטיול של שלושה שבועות בקובה וניו-יורק. כן! זה אכן מדהים אבל בסופו של דבר, למעצבת אחרת היא היתה משלמת יותר מעלות הטיול.
  6. התחלה
    אם ממש קשה לך להגיד 'לא', פתרון קל יותר ליישום הוא פשוט להגיד כן! אבל לא לכל העבודה, אלא לחלק מדוד ממנה.
    במקום להתייחס לבקשה לעזרה כטובה מנג'סת, תגיבי כמו שהיית מגיבה ללקוח משלם: פתחי יומן, קבעי שעה ברורה ומוגדרת. "בשמחה! אני פנויה ביום חמישי מארבע עד חמש. נוכל להיפגש לשעה ולראות מה צריך לעשות, ואם נתחבר ותרצי להמשיך אשלח לך הצעת מחיר מסודרת. אני נותנת X הנחה לחברים". זהו שלב סינון, שכל עצמאית בעלת נסיון מכירה: אם הלקוח רציני ומוכן לשלם – הוא ימשיך. אם לא המשיך – זה כנראה לקוח שהייתי צריכה לוותר עליו.
  7. ברטר? פחות
    אני לא מתה על ברטר. בעיני זו דרך כאילו אלגנטית להתחמק מהבעיה של לדבר על כסף. כי מה שיפה בכסף הוא, שהערך שלו לא תלוי בדבר. עשרה שקלים הם עשרה שקלים, בין אם הם אצלי בכיס או אצלך בכיס (אגב, "כיס" היא אחת הנורות האדומות לדיבור מתנצל ולא נעים. כשמישהו מתחיל לערב את הכיס, זה דיבור לא טוב ולא נקי. מקווה לכתוב גם על זה בעתיד!). לעומת זאת, אם אנחנו נעשה עסקה שאני נותנת לך שעתיים מהזמן שלי ובתמורה אקבל שעתיים מהזמן שלך – לא בטוח ששני הצדדים ירגישו טוב עם זה. אולי שעה שלי שווה חצי מהשעה שלך? אולי אני לא זקוקה לשעות שלך עכשיו? או אי פעם? פעמים רבות, כשצד אחד מציע לתת משהו בתמורה (בשיח עסקי אחר השקר הזה נקרא "שיתוף פעולה") זה בעצם הצד שזקוק למשהו ממך. כדי שאף צד לא יישאר בתחושה שהוא חייב משהו, עדיף תמיד לסגור על תמורה בכיוון אחד.
  8. עזרים טקטיים
    רבותי וגבירותי – הפרינט לא מת. אם עדיין קשה לך לדבר על כסף – אפשר במחווה פיסית פשוטה לשרטט גבול. כרטיס ביקור שעובר בין ידיים הוא סימן ברור לתחילת התקשרות עסקית. אם תמיד יהיה לך בשלוף כרטיס ביקור, אפשר לתת אותו לצד השני ולהגיד "תתקשר אלי למשרד מחר ונקבע פגישה. השעה הראשונה עלי". זוהי דרך אדיבה להזמין לעבודה משותפת ולהתחיל לייצר מערכת יחסים שבנויה על כבוד ואמון. לי יש כבוד למקצוע שלי ולזמן שלי, ואני מצפה שגם לך יהיה. אם אתה סומך עלי, אשמח שתהיה לקוח שלי.

לעבוד עם חברים – כללי עבודה ברורים

גבולות גבולות גבולות. זו ההזדמנות להזכיר שוב, שגבולות אין משמעם "לא". גבולות ברורים תלויים בתקשורת טובה, שמצליחה להבהיר לשני הצדדים איך ומה מצופה מהם. בהרצאות שלי אני מדגישה את חשיבותה של תקשורת טובה עם כל הלקוחות. אבל עם חברים זה חשוב שבעתיים.

לעבוד עם חברים. הרצאות לעצמאיות רונית כפיר

תראו איזה צילום יפה מהרצאה שלי בירושלים. כי זה חברה שלי צילמה, טל סיון-צפורין

דווקא בגלל שאנחנו מכירים, ושיש ביננו תקשורת טובה וזורמת, אנחנו נוטים לדלג לעיתים על שלבים "פורמליים" כמו כתיבת חוזה, הבהרת העבודה שלנו, הבהרת תפקידו של הלקוח בתהליך, ותיאום ציפיות לגבי כל דבר אפשרי בפרויקט. אנחנו מניחים שבגלל שאנחנו מכירים וחברים – דברים יסתדרו (זה קורה בעיקר בגלל שלא עוצרים בהתחלה ומסמנים את הכללים, ראו עצה מספר 1 מקודם).
מכאן מתחילות רוב הבעיות, כי אנחנו נכנסים לפרויקט באופן שונה ופחות רשמי. דווקא כאן צריך להקפיד יותר על כללים מסוימים, שיעזרו לשני הצדדים לשמור על שפיות.

  1. לזהות את ההצעה, לשקול אותה ולתת תשובה ברורה:
    במקרים רבים של הצעות לא רשמיות שמגיעות מחברים אין אפילו רגע התחלה מוגדר וברור לשני הצדדים. יוצא שצד אחד מבקש משהו, השני מסכים כי חברים, לא? ואז מתגנבת לנו ההבנה שאנחנו בעצם עובדים בחינם. אז כן, זה יהפוך אותי לקצת יותר חשדנית (למשל כשמדברים איתי על עיצוב, כתיבת תוכן או הרצאות) אבל גם רגועה יותר ורווחית יותר – נתחיל בלזהות שיש כאן הצעה עסקית, נשקול אותה וניתן תשובה ברורה. כשנקודת ההתחלה ברורה לשני הצדדים – ההמשך יהיה קל יותר.
  2. המשרד סגור כעת:
    זה נשמע אולי כמו פרט קטן, אבל מה שבדרך כלל מקפיץ את הפיוז לעצמאיות הן שעות ההתקשרות ודרכיהן: הודעות ווטסאפ ביום שישי אחר הצהריים, בשבת בלילה, רק אחרי תשע בערב. טלפונים בשעות לא מתאימות והמוני שאלות קטנות פה ושם.
    חברים תמיד ירגישו נוח יותר לתקשר איתנו בשעות שהם רגילים: מחוץ לשעות העבודה שלהם. אלא שאז גם אנחנו מחוץ לשעות העבודה שלנו. הרי זה לא פורמלי, לא? אין מה להתעצבן, כי אני אחראית על התקשורת ביננו: לקיחת אחריות על הדינמיקה של היחסים ביננו היא צעד חשוב לעבודה רצינית. תפסיקו להאשים את החברים חוצי הגבולות, ובמקום זה פשוט תזכירו להם, שכשמדובר בעבודה הם לקוחות לכל דבר: אתם מתקשרים אלי עד שבע בערב ולא שולחים לי ווטסאפים שקשורים בעבודה אחרי שעות העבודה. גם אם זה מדגדג לכם. בפרויקט גדול כמו שיפוץ קשה לדבר על משהו חוץ מהשיפוץ, אבל שיחות אחרי שהילדים נרדמים לא יהיו בנושא הזה. ייתכן ששיחות חולין יתמעטו באופן כללי בזמן העבודה המשותפת, וזה בסדר, כל עוד שיחות עבודה יתנהלו בשעות העבודה.
  3. מי עושה מה:
    גם חלוקת תפקידים עלולה להתמסמס בעבודה עם חברים. מעבר למה כן כלול או לא כלול בעבודה – מה תלוי בך ומה בהם. חברים עשויים להניח שנעשה עבורם דברים מעבר למה שהעבודה כוללת, בתור טובה. זה נכון אולי לחברות שלנו, אבל זה עלול לא להיות המצב בתהליך עבודה משותף. ללא הסבר כזה – ייתכן שיהיו ציפיות ואכזבות, וכעסים ששומרים בבטן ובלגנים והיעלבויות. חבל. עדיף לשים הכל על השולחן בצורה ברורה.
  4. לדבר על המורכבות:
    אולי זה לא יפתור את הבעיות, אבל אם יש כאלו, חשוב לעצור ולדבר ולפחות להודות בהן. לא ווטסאפ ולא מיילים. שיחה פנים אל פנים או לפחות שיחת טלפון. מן הסתם לשני הצדדים יש דברים להגיד. עדיף לעצור ולדבר מאשר להרוס פרויקט או להרוס קשר.
  5. להגיד לא:
    מותר גם להגיד: אני לא מרגישה נעים לעבוד איתך, אני לא יודעת איך זה ישפיע על הקשר שלנו, ולמרות שהבטחת להיות לקוח מעולה אני לא רוצה לסכן את זה. אני יכולה להמליץ לך על קולגה. במקרה של הדירה של אבא שלי, למשל, כך עשיתי.

לעבוד עם חברים בחינם עם חוזה קשוח

אני שוב שמחה להפנות אל האתר של ג'סיקה היש, מעצבת טיפוגרפיה שכתבתי עליה בעבר, שיצרה אחלה תרשים זרימה מצחיק וכואב בעת ובעונה אחת, שעונה על השאלה "האם עלי לעבוד בחינם?".
היש מרצה וכותבת גם על הפן העסקי של עבודה של מעצבים עם לקוחות, ובאתר שלה יש גם מחולל הצעות מחיר . בין הקטגוריות של הלקוחות יש הצעה של איך לעבוד עם חברים.
הנוסחה שלה ברורה, הגיונית ופשוטה (בקיצור, גאונית), אך קשה יותר לביצוע לשני הצדדים.
בהצעה יש שלושה תנאים, שמצביעים על הבנה עמוקה של היחסים בין לקוח לספק שירותים, וגם של המורכבות של עבודה עם חברים:
1. אנחנו עובדים בתקציב מוסכם והגיוני, ואני מתייחסת אליך כאל לקוח לכל דבר.
2. אתה נותן לי חופש אמנותי מלא בתוך לוח הזמנים הקיים שלי. הנקודה הזו היא הדיל ברייקר, למעשה. היא אומרת: שילמת לי? קיבלת זכות להשמיע את קולך. אתה רוצה עבודה מעולה בחינם? אז סמוך עלי, שאדע לבצע אותה עבורך בצורה הטובה ביותר. התייחסתי לנקודת האמון קודם. תשלום הוא הבעת אמון. אני סומכת עליך שתתני לי תמורה הולמת וטובה עבור הכסף שלי. זה תנאי המפתח בהתקשרות שהיש מציעה והוא מבריק. אני מציעה לך לשקול אותו היטב ולנסח אותו בצורה שמתאימה לעסק שלך, לפני הסכמה עם חברים על עבודה בחינם.
כשעיצבתי את חדר הרחצה של אח שלי עבדתי כך עם גיסתי: היא סמכה עלי ונתנה בי אמון מלא (שהבנתי את הצרכים שלה ואת הטעם שלה) ותקתקנו יחד את הפרויקט תוך שבועיים. התוצאה יצאה מרהיבה (כאן תוכלו לראות אותה!). מאז המתנות (המעולות!) שאני מקבלת מגיסתי שודרגו. או שאני רק מדמיינת, אבל הן שוות מאד.
3. יש תמורה: היש מעגנת את התמורה שהיא מצפה לה בכתב: אני עובדת בחינם, יש לי חופש אמנותי מלא (חוזרת על התנאים של שני הסעיפים הראשונים) ובתמורה אתם מזמינים אותי לארוחת ערב מפוצצת או קונים לי בקבוק וויסקי שווה ממש.
כשהכל ברור ומונח על השולחן מראש, יש הרבה פחות מקום לנפילות. כשהתמורה לא מוסכמת מראש, הצד הנותן לעולם לא ממש יהיה בטוח שנתן מספיק. כמה הזמנות למסעדה מכסות על בניית אתר? כמה מסאז'ים שווים חוזה שמציל את העסק שלך מקריסה? גם אם זה לא כסף, יש הרבה היגיון בלהסכים מראש על התמורה.
ועם זאת, אני מתארת לעצמי שמעט מאד חברים של ג'סיקה היש, גם חברים טובים, ניצלו אי פעם את החוזה הזה.

לעבוד עם חברים. הרצאות לעצמאיות, לא נעים לי, רונית כפיר

מול מעצבות (לא חברות) באסם. צילום: אליהו ינאי

יכולתי לכתוב עד אינסוף דוגמאות על הצעות עבודה מחברים, על תסבוכות שקרו כשלא נהגתי על פי העצות שעכשיו אני מחלקת בנדיבות ועל מצבים שאני אולי נמצאת בהם ממש ברגע זה. כדי לתרגל את הסוגיה הזו עוד קצת ולשמוע על החשיבות של תקשורת אסרטיבית עם לקוחות אני שמחה להזמין אותך להרצאות שלי. אפשר להירשם באתר שלי, ולא לשכוח את ה-10% הנחה לחברים עם הקוד "נעים מאד" (בלי וו..). אם יש נושא קשור, שהיית רוצה שאני אכתוב עליו – אשמח לדעת לעתיד!

תזכורת חשובה לסיום: כל עוד יש עבודה ויש חברים – נצלח את המערבולות האלו בשמחה כי אלו, אחרי הכל, צרות של עשירות.

אחד המצבים השכיחים אצל עצמאיות ועצמאים, בעיקר בתחילת דרכם אבל גם בהמשך, הוא עבודה עם חברים. מה שנקרא "נפוץ ונפיץ". חברים קרובים או רחוקים יותר, ש"מבקשים מאיתנו עזרה"… בתחום שבו אנחנו עובדים. בהרצאות שלי לעצמאיות אני מדברת הרבה על לעבוד עם חברים ונשאלת על כך אפילו יותר. בפוסט הזה אסביר על הבעיות והיתרונות של עבודה עם חברים, ובפוסט הבא, שיעלה בשבוע הבא, אתן פתרונות ודגשים על דברים שחשוב לעשות כשעובדים עם חברים.

כאזרחי "כל ישראל חברים" אין מי שלא מכיר את זה, בין מהצד של בעל העסק או נותן השירותים ,ובין מהצד של הלקוח.
למי מאיתנו אין ברשימת אנשי הקשר טלפון של חברה רופאה ("בובי, אני שולחת לך צילום של הגרון של שחר, תוכלי שניה להסתכל ולהגיד לי אם צריך אנטיביוטיקה?") או עורכת דין ("תוכלי להציץ לרגע בחוזה ולהגיד לי אם צריך להוסיף משהו?").

איך לעבוד עם חברים. רונית כפיר הרצאות לעצמאיות

רק תכתבי לי משהו קטן!". הרצאה בפני "פורום מעצבים צפוני" במלון הסקוטי בטבריה. צילום: עודד טריגלו

כשאנחנו מתחילים לעבוד כעצמאים, גם אם השיווק שלנו לא מאד אפקטיבי, הראשונים שידעו מה אנחנו עושים הם חברים ומכרים ממעגלים קרובים. זה נכון לגבי כל מקצוע: בין אם זו רופאה בקהילה, מעצבת גרפית או כותבת תוכן.
אצל כולם זה כך – הלקוחות הראשונים שלנו תמיד יהיו בני משפחה, שכנים, חברים או כל הכלאה של השלושה (חברים של שכנים של בני משפחה). אנשים שמכירים אותנו וסומכים עלינו. בגלל שאנחנו מדינה אפעס קצת חסרת גבולות, מכרים לרוב ירגישו נח ליצור איתנו קשר ולצפות שהקשר (גם אם הוא רחוק ולא יציב) יעזור להם במחיר.
בהרצאות שלי אני קוראת לזה אבטיפוס "האמא מהגן". אולי אם-טיפוס, בעצם. כשזה מגיע לבעלי מקצוע חדשים בתחומם, "ירוקים", הסביבה נוטה לחשוב, לעיתים בצדק, שהם עושים לנו טובה כש"מביאים לנו עבודה". אבל אם נמשיך לעבוד ככה עם כל המעגלים הקרובים, עד שהמוניטין והשיווק שלנו יביאו לנו לקוחות רחוקים יותר, לא נצליח לשרוד את השנים הראשונות של העסק, ולו בגלל העצבים..

לעבוד עם חברים: למה זה כל כך קשה

כשאנחנו מוצאים את עצמנו עובדים עם חברים (לעיתים זה קורה בלי ששמנו לב בכלל!) אנחנו עמוק בתוך ה"לא נעים לי". לעצמאים ועצמאיות רבים קשה לגבות כסף בכלל, ומחברים – בעיקר. כל נושא הצבת הגבולות ללקוחות מתמסמס כאן ולא קיים. ככה זה נשמע בראש שלי כשפונה אלי חברה (פעם) לעבודה:
– היא פונה אלי כי היא מצפה לעבודה בחינם? אני לא רוצה לעבוד בחינם..
– היא פונה אלי רק כי לא נעים לה לא לפנות אלי? היא בכלל מעריכה את מה שאני עושה?
– אולי היא מצפה להנחה? איך בכלל אני אקח ממנה כסף? לא נעים לי! אני אעשה לה הנחה של 50%. לא, לא נעים לי. אני אעשה לה הנחה של 100%!
– עכשיו כל פעם שנדבר היא תדבר איתי על העבודה?
– ומה אם אני אפשל? כל החיים היא לא תסלח לי על הפשלה הזאת, זה יהיה תקוע ביננו לתמיד!
כל השאלות והתהיות האלו רצות לנו בראש כשפונים אלינו חברים, ועוד. אלו בעצם כל הנושאים שיעלו בכל פרויקט מול כל לקוח, אבל יותר בגדול ויותר בלא נעים..
אני גם יודעת, שאם אעבוד בחינם אני אשקיע פחות – הפרויקט יידחק לתחתית ערימת העבודה, ואני אגיע אליו רק כשיהיה לי זמן "פנוי". לעבוד בחינם זה לתקוע את הפרויקט בלימבו שבין העבודה המקצועית שלנו לתחביב. אלא שאנחנו כבר לא עוסקות במקצוע שלנו כתחביב יותר, ואנחנו עלולות גם לנטור לאנשים שלא מוכנים להעריך את העבודה שלנו (או לפחות את הזמן שלנו!) ולשלם לנו עליו. זה גם לא פשוט לשנות דפוסי התנהגות ופתאום להגיע לחברים עם הכובע המקצועי שלנו. זה מרגיש כאילו אני קצת משחקת תפקיד.
דווקא עם אנשים קרובים אנחנו עוצרים את עצמנו פחות. הנטיה שלנו להאשים את הלקוח במקום לקחת אחריות על התהליך על עצמנו תתעצם מול חברים. יש יותר סיכוי להתפרצויות ולתקלות. זה בהחלט מצב עדין, ולכן צריך להיכנס אליו מבחירה. כמובן שיש הבדל בין חברים טובים וקרובים למכרים, ועדיין הבעיות תהיינה דומות.

ניצול חברי? הזדמנות עסקית!

בגלל התנהלות עסקית לא נכונה, יוצא שהנושא הזה כאוב, ועצמאיות רבות נוטות להסתבך איתו ולהתעצבן ממנו. אבל מי שפונה אלינו בבקשה לעבודה (גם אם הוא בונה על לא לשלם) זקוק לנו ולשירותים שלנו. תזכרו את זה. חברים לא פונים אלינו מרחמים. אם חברה/אמא מהגן פנתה אליך בבקשה (או משהו שמסתתרת בו בקשה) לעצב לה הזמנה לבת המצווה של הגדולה – במקום לראות את זה כניצול, כדאי לזהות כאן את ההזדמנות.

מנצלת את ההזדמנות להגניב חיבוק. ליאת ורדי בר ואני בהרצאה לשוות של פרדס חנה. צילום: איילת זיק-אל

כשאמא מהגן אומרת לי "אולי תקפצי אלי הביתה לקפה אחר הצהריים, אני אשמח שרק תגידי לי איך לסדר את הרהיטים": היא צריכה עצה ממעצבת פנים.
בכלל, "רק" היא מילת מפתח. זה לא בהכרח ניסיון של הלקוח/חבר להקטין את מה שאני עושה. לפעמים הצד השני באמת לא מבין מה נדרש כאן. התפקיד שלי הוא להסביר לו.
אחד הציטוטים החביבים שקיבלתי ממעצב גרפי הוא "אני צריך שרק תעזור לי לבחור פונט ולמקם אותו עם צבעים בהזמנה לחתונה של אחותי". תרגום לכסף: "אשמח לקבל הצעת מחיר לעיצוב הזמנה לחתונה".
במקום מיד לקפוץ, ולראות בהם נודניקים או חוצפנים, בואו נבין שיש לנו כאן לקוח פוטנציאלי.
בגדול הייתי מנסה להפריד את הבקשות לשני סוגים, ולשאול: האם מדובר כאן במשהו באמת קטן, שהאדם הזה לא ישלם עליו בכל מקרה (אם לא תקבל הזמנה בחינם לבת המצווה, היא פשוט תשלח ווטסאפ?), או שמא מדובר באדם שכבר החליט לשלם עבור שירות, ואז פנה אלינו.
כאן נכנסות יכולות המכירה שלנו. אבל גם הגישה יכולה לשנות את התוצאה. אם נתייחס אל הפניה הזו כחציית גבול, ייתכן שהתגובה שלנו תוריד את הצד השני מהיוזמה. אם נראה בזה הזדמנות עסקית ונשקול אותה, ייתכן שנצליח לשנכע את הצד השני לעבוד איתנו, ובתשלום.
אם מדובר במצב הראשון – עלי לחשוב: האם אני רוצה לעזור? לפעמים אנשים פשוט רוצים לעזור לאנשים, בטח לחברים שלהם. אם מדובר במשהו קטן שבא לי לתת – אפשר פשוט להסכים (איך להסכים כך שדברים לא יצאו משליטה – בפוסט הבא).
אם מדובר במצב השני, הרי שעלי לשאול את עצמי, כמו מול כל לקוח, האם אני רוצה את העבודה, האם הלקוח יכול לשלם לי את מה שאני רוצה, ולהבין שאם אני לא אבצע אותה עבורו, סביר שהוא יחפש מישהו אחר, וישלם לו. אז למה מיד לוותר עליו?

איך לעבוד עם חברים. רונית כפיר הרצאות לעצמאיות

כמה טוב שבאת! אשמח לספר לך על ההנחות המיוחדות שלי לקוראים! צילום: גלית לוינסקי

השחרור שבתשלום

כן, ה"לא נעים לי" הזה פועל לשני הכיוונים. זה מאד לא כיף להיות לקוח שלא משלם.
נסו להיזכר בפעם האחרונה שהייתם בצד של הלקוח, וביקשתם מחבר ש"לא נעים לו" לעבוד בשבילכם ללא תמורה.
כשאני נמצאת בצד של הלקוחה ואני לא משלמת, אני יודעת שבצד השני מישהו יתייחס אלי פחות ברצינות. גם לי לא נעים כי אני יודעת שעושים לי טובה. לא נעים לי להטריח. יש מעין ריקוד מוסכם כזה שבו אני אומרת "לא נעים לי, אני באמת רוצה לשלם לך" והצד השני יגיד "זה בסדר! אמרתי שזה בסדר! אין בעיה". גם אם יהיה סיכום על תמורה, אבל זו לא תהיה ברורה, אמצא את עצמי במצב שאני נותנת עוד ועוד, ולא יודעת אם מה שנתתי בתמורה הספיק לכסות על העבודה.
מעבר לזה, לעבודות קטנות וחינמיות יש נטייה לגדול, ואז זה באמת יהיה לא נעים. אלא שאם לא התחלנו את העבודה בצורה מסודרת במערכת יחסים של לקוח-נותן שירותים, ולא קבענו איך מתקדמים, עד איפה בחינם וממתי בתשלום, מה גודל העבודה מה משך העבודה ועוד המון דברים (שהם אחריותו הבלעדית של נותן השירותים לקבוע! על כך מיד) – הרי זה יכול בקלות להידרדר. נמצא את עצמינו בפרויקט מול ספק או נותן שירותים ממורמר, שלא עושה עבודה טובה (כי הוא לא מקבל עליה תמורה!) ושני הצדדים לא נהנים.
לרוב ה"לוז-לוז" הופך ממבנה זוגי למבנה משולש: יש שלושה מפסידים בעסק הזה: הלקוח, נותן השירותים והפרויקט.
כשאני עובדת בחינם ומתחיל להיבנות אצלי תסכול – אני עובדת גרוע ("למה אמרתי לה כן?" "למה הסכמתי לעבודה הזאת?","מה היא חושבת, שאני לא צריכה להתפרנס?" ושאר משפטי האשמה ורחמים עצמיים). הלקוחה שלי לא תהיה מרוצה והפרויקט ייצא מעפן. כל מי שהיה בסרט הזה (ואם את עצמאית, היית שם ואולי את שם ממש עכשיו) – יודע שזה מה שקורה.
בכך שאני משלמת לנותן שירותים, גם אם הוא חבר שלי, אני שמה את עצמי כלקוחה במקום של "נעים מאוד". נעים לי לבקש בדיוק את מה שאני רוצה, נעים לי לפסול אופציות, נעים לי להציב לוחות זמנים לעבודה. לצד השני, נותן השירותים, יהיה נעים יותר לעבוד בצורה כזו. נראה לי שאין אדם, שעבד בחינם עבור חבר או שחבר עבד עבורו בחינם, שלא נתקל בסיטואציה שהפכה את כל ההתקשרות ל"לא נעים לי" אחד גדול.

איך לעבוד עם חברים. רונית כפיר הרצאות לעצמאיות

הגיע הזמן להיפרד מהלא נעים לי. עם השוות של תל אביב. צילום: מורן מעין

שירלי פלדה, בעלת הסטודיו לעיצוב גרפי ניילון, היא המעצבת שלי מזה שנים ארוכות (היא אחראית על המיתוג שלי, על האתר וכל הנלווים). אנחנו חברות טובות מכיתה ה' (שירלי מתקנת: מכיתה ד'!). את האתר שלי היא בנתה לי בתשלום עם הנחה, ואחרי כמה שנים, כשהייתי צריכה עזרה קטנה פה ושם, היא התעקשה לעבוד בחינם. ואז, כמו שקורה עם דברים קטנים, כמות העבודה גדלה (כשההרצאות שלי התחילו לתפוס), והיה לי לא נעים. ידעתי שאם ארצה לבקש ממנה לתקתק עבודה יהיה לי עוד יותר לא נעים. התעקשתי לשלם לה, ולמרות שהיא התעקשה חזרה, בסוף היא הרשתה לי. מאז נעים לי מאד להתנהג כמו לקוחה לכל דבר, לבקש ממנה דברים, לבקש עוד גרסאות או משהו שיהיה מוכן מהר, ומצידה היא נתנה לי הנחה ונראה לי שאני לקוחה די סבבה. הבונוס, כמובן, מעבר ללעבוד עם מישהי מעולה שמכירה אותי טוב, הוא שאני עובדת עם חברה שלי!
כבעלת משרד, שמשלמת משכורות ושכירות, שירלי כבר יודעת מה היא היתה מפסידה אילו עבדה בחינם. לעומתה, עצמאיות בתחילת דרכן נוטות לומר כן מהר מידי לעבודה בחינם, מתוך מחשבה שזה יגדיל את מעגל הלקוחות העתידי, וייתן לי הזדמנות לייצר תיק עבודות ולצבור ניסיון.
כל זה נכון, אבל מגיע שלב בו צריך להתחיל להרוויח כסף, ויפה שעה אחת קודם. זה בסדר גמור לומר לחברה: התחלנו לעבוד יחד בחינם, כשהייתי זקוקה ללקוחות חדשים, ועכשיו אני מעלה את המחירים שלי. אם חברה לא תפרגן לך על זה שאת מבינה את הערך של העבודה שלך ודורשת עליה כסף – הייתי שוקלת להחליף חברה.
ובחזרה לנקודת המבט של הספק/נותן השירות: נחשוב על החברים שלך: גם הם בעצם במצב לא נעים.
למשל: את צלמת ומגלה שחברה טובה שלך עבדה עם צלמת אחרת. בלי שבכלל פנתה אליך? זה טעון. מעצם זה שאתן חברות היא כאילו מחוייבת לעבוד איתך. אבל ברגע שאת שולחת הצעת מחיר, את משחררת אותה לבחור במישהי אחרת, לסרב לך ופחות לפגוע ברגשותייך.
כשזה מגיע למשפחה זה בכלל נהיה מסובך (האם על כך בפוסט נפרד "איך לעבוד עם משפחה"? אין לדעת). הרי איש לא מצפה שנגבה תשלום מקרובי משפחה מדרגה ראשונה. ודווקא בגלל זה יצא לי לפגוש לא מעט לקוחות שממש ביקשו "הצילי אותי מאמא שלי/אחות שלי המעצבת שמתעקשת לעצב לי את הבית". אלו לקוחות שבויים, ממש. מאוד לא נעים להם להגיד לא.

לעבוד עם חברים: למה זה כיף!

אחרי שהצלחנו להבחין בין חברים למכרים, חשוב שנזכור: חברים אמיתיים הם אנשים שמכירים אותי ואוהבים אותי.
1. כי יש ביננו אמון:
הקשר החשוב ביותר בין לקוח לבין נותן השירותים שלו הוא אמון. אם בחרת לעבוד עם מישהו שאינך סומכת עליו – לשני הצדדים תהיה בעיה.
כשחברים רוצים לעבוד איתי זה אומר שהם גם אוהבים את העבודה שלי וסומכים עלי.
2. כי תוכלו לעקוב אחרי התוצאות:
בתור מעצבת, אני מתייחסת לא אחת אל הפרויקטים שלי כמו אל ילדים: הם מכילים חצי מהגנים שלי וחצי של הלקוח. סיום פרויקט הוא תמיד קצת עצוב, כמו לעזוב ילד. כשאני מעצבת דירה לחברים, אני זוכה לבקר בה המון פעמים אחרי סיום הפרויקט – לראות איך היא מתפקדת, איך היא גדלה עם המשפחה ומשתנה, ללמוד טוב יותר את התוצאות של העבודה שלי, להמשיך להתפתח איתה, ולראות איך היא מזדקנת. יש בזה הזדמנות שאין עם לקוחות רגילים. המשוב מלקוחות, שביעות רצון גם אחרי זמן. עם חברים אפשר לקבל כזה כל הזמן.
3. כי הם יודעים לפרגן:
למרות שלקוחות מרוצים תמיד יפרגנו וימליצו, ולמרות שלקוחות רבים הופכים גם חברים או סתם נשארים בקשר אוהב וקרוב (לפחות בחלק מן העבודות), יש משהו בפרגון של חברים שהוא יותר מזה. חברים יודעים להמליץ עליך ולפרגן לך מכל הלב. זה מחמם את הלב בכל פעם מחדש: זה טוב גם לעסק וגם לחברות.

בתחילת הקריירה קל לנו יותר לשכנע את עצמנו ש"ככה אני בונה לעצמי מוניטין", צוברת לקוחות וניסיון. זה נכון, אבל צריך לדעת מתי להפסיק. מגיע שלב בו כבר יש לנו ניסיון ומספיק בטחון ומגיע לנו תשלום בעד העבודה. אם יש לך מספיק בטחון עצמי – השלב הזה מגיע ביום בו התחלת לעבוד.

איך לעבוד עם חברים. רונית כפיר הרצאות לעצמאיות

לחצו על התמונה להרשמה: ויש הנחה לחברים!

אם מצאת את עצמך מהנהנת לאורך כל הפוסט אבל עדיין אין לך מושג איך לצאת ממצבים מסובכים עם חברים שהם לקוחות ולקוחות שהם חברים – זה הזמן להירשם להרצאה שלי, שתעביר אותך ממצב צבירה של "לא נעים לי.." למקום עסקי ואסרטיבי של "נעים מאוד!".
ההרצאה מיועדת גם לגברים ולכל העצמאים בכל המקצועות.
בגלל שהגעת עד לכאן אני שמחה להעניק לך 10% הנחה עם הקוד נעים מאד. ההרשמה להרצאות בבית טמבור (מול קניון איילון) כאן. יש לי גם הרצאות בירוחם ובכפר עציון – הפרטים עליהן בעמוד הפייסבוק שלי נעים מאוד.

הכי אני רוצה לשמוע על מצבים נעימים או לא נעימים שהיו לך בעבודה עם חברים, וגם אשמח לענות על שאלות ותהיות בתגובות. יאללה בלי לא נעים לי – אפשר לכתוב הכל! ואם יש חבר או חברה שתקועים איתך במצב לא נעים של עבודה.. אולי הכי פשוט זה לשלוח להם את הפוסט הזה. ;)
ניפגש בשבוע הבא בפוסט שכולו הצעות לשיטות עבודה עם חברים ודברים שכדאי לשים לב אליהם כשמחליטים לעבוד עם חברים.

אחד מפריטי הסטיילינג הנחשקים, במיוחד למי שסובל מבעיית קירות עירומים ובעיקר עבור עיצוב חדרי ילדים הוא שרשרת דגלונים.
באנגלית זה נקרא Bunting. זה מקסים בחדרים ומשמח מאד באירועים וחגיגות. יש לי חיבה לדברים שתלויים בין הקירות באירועים, ומתברר שעם השנים הכנתי שני סוגים של שרשראות דגלונים: המוקפד והתפור ליחידות סגולה, והחוראני המהיר לאירועים חגיגיים. שני הסוגים הוסיפו שמחה וצבע ומחזיקים שנים רבות.
היום אפשר למצוא לא מעט שרשראות דגלים מחומרים שונים ברחבי הרשת, אבל הכי שווה זה להכין לבד.

איך להכין שרשרת דגלונים. הבלוג של רונית כפיר

שרשרת דגלונים מותאמת לגוונים של החדר והקירות. איך יצא לך בדיוק?

אחרי שתראו כמה עבודה זה, גם לא תתפלאו על המחירים היקרים יחסית..
יש כמה קיצורי דרך (אם את טיפוס של קיצורי דרך דלגי לסוף הפוסט..) אבל לשרשרת תפורה מבד יש כמה יתרונות:
אפשר לבחור את הבדים ולהרכיב סקלה של צבעים שמתאימה בדיוק לסגנון של החדר, אפשר להתאים כמובן את הגוון של השרוך הקושר, זה עמיד יותר מנייר ואפשר גם לכבס אותה אחרי שנים של אבק ישראלי (הופה הופה, פה זה לא. לא יעזור כלום).

שרשרת דגלונים: באנו לעבוד

מי שהתנסתה בזה בעבר יודעת: זה המון עבודה.
למעשה, ספרתי וגיליתי שב-12 השנים האחרונות תפרתי בדיוק 8 שרשראות דגלים ליחידות סגולה: בעיקר כאלו, שידעו להעריך את ההשקעה ואת התוצאה. אפשר לראות את כל התהליך בסטורי שלי באינסטגרם!
כשהבאתי את שרשרת הדגלונים שבתמונה לשלומית, הלקוחה שלי, היא פתחה את האריזה ופרצה בקריאות התלהבות:
– "וואו! וגם מצאת דגלים שבדיוק מתאימים לגוונים של החדר!"
לקח לה כמה דקות להבין ולהאמין לי שהכנתי אותה לבד, ולכן זה "כל כך מתאים".
בדגל הראשון, כמעט תמיד, אני מצרפת מדליון מבד בצורת לב או עיגול עם הקדשה לילד או לאמא. אפשר לראות אותו בתמונה.

אז מה צריך?

  • בדי כותנה יפים (ארחיב בהמשך על מקומות וכמויות) – מספיק גם רבע מטר רוחב, כלומר 25 ס"מ מכל אחד
  • פליזלין דו-צדדי. אפשר למצוא בחנויות סדקית. לי עלה 24 שקלים למטר, קניתי 2 מטר (ברוחב 50 ס"מ)
  • מגהץ. החלק השנוא עלי בתהליך הזה. גם קרש גיהוץ, מה לעשות
  • סרט אלכסון מכותנה ברוחב 2 ס"מ, באורך 6 מטר או לפי מידות החדר המיועד. בגוון מתאים
  • חוט מתאים בגוון של סרט האלכסון
  • מספרי בד טובים (למי שעובדת עם בדים כדאי מאד לקנות ולשמור לשימוש הזה בלבד)
  • מספרי זיגזג – ממש כדאי (בעיקר לחובבות קיצורי הדרך!)
  • גיר סימון, או עפרון לבן רגיל. או עפרון רגיל, אני לא אגלה
  • משולש שווה-שוקיים חתוך מקרטון עבה. אני ממליצה על בסיס של 15ס"מ וצלעות של 20 ס"מ. אפשר להוריד PDF של זה כאן.
  • [איך נהניתי לכתוב עכשיו "משולש שווה-שוקיים"! ותודה לשרון שטיינברג שהזכירה לי שזה שוקיים ולא צלעות!]
  • סרגל מתכת. תמיד עוזר
  • סיכות תפירה
  • מכונת תפירה (או מישהו שיכול לתפור בשבילכם במכונת תפירה..)
איך להכין שרשרת דגלונים. הבלוג של רונית כפיר

הבדים של הברבורים והלוטרות מסן פרנסיסקו. אפשר לקנות רק 25 ס"מ לפעמים.

שרשרת דגלונים: בחירת הבדים – דוגמאות וגוונים.

החלק הכי כייפי והכי חשוב הוא בחירת הבדים לשרשרת. אם יש לכם סקאלה ברורה לחדר אותו אתם מקשטים – לכו עליה. אפשר לכתוב פוסט שלם על חיבורי צבעים..האחרונה, אותה צילמתי כאן, נועדה לחדר של אלה, שקירותיו צבועים בגוון ירוק מקסים. כמעט לא מצאתי בדים ירוקים, ושילבתי עם הירוקים גם וורודים ומעט כחולים-ירקרקים. אני מקווה שזה יעבוד טוב עם החדר. הקטע הנחמד הוא, שאחרי כל העבודה תמיד נשארים כמה משולשים מיותרים לשרשרת הבאה, וכך אפשר להרכיב שילובי צבעים שונים בעתיד מכל השאריות.

איך להכין שרשרת דגלים מבד. הבלוג של רונית כפיר

הבד הורוד מימין – וינטג' איקאה! הנוצות לידו ממילאנו. רביעי מימין – טוניקה ישנה

חובבות תפירה מכירות טוב ממני חנויות שוות ברחבי העולם, ויש גם המון חנויות מקוונות בהן אפשר לקנות בדי כותנה מקסימים. אשמח להצעות בתגובות ללינקים טובים לקניות. את הבסיס שלי קניתי בכל פעם בחנות בנחלת בנימין (בד כותנה רגיל ויפה עולה בין 28-30 שקלים למטר אורך. מספיק גם רבע מטר לשרשרת אחת פלוס שארית). בשרשרת הזו יש בדים שקניתי במילאנו, לונדון וסן פרנסיסקו, בד של חולצה ישנה שקניתי בהודו וגזרתי, ואפילו בד איקאה אחד, שנקנה לפני עשרים שנה עבור חברה (!) נתפר לוילון, הפך לכרית, חזר אלי, נגזר והפך לדגלון בשרשרת. בגדים ישנים עשויים כותנה עם בדים יפים אני שומרת וגוזרת.

שרשרת דגלים bunting הבלוג של רונית כפיר

השרשרת הראשונה שתפרתי, בגוונים של צהוב, כתום, אדום. נתלתה מחדש אחרי 12 שנה!

המצב המגדרי שלנו כרגע הוא כזה, שאם לא נכניס וורוד – זה יתאים לחדרים של בנות ובנים ויישאר נייטרלי מבחינת מגדר. שרשראות עדינות יותר ינועו על סקאלה של גוון אחד או שניים ויתקדמו בהדרגה מבהיר לכהה, כמו כאן:

שרשרת דגלונים מבד. הבלוג של רונית כפיר

שרשרת בגוונים של בז', אפור וצהוב. מהבהיר לכהה

שרשרת דגלונים מבד – איך מכינים

קודם כל: לנשום עמוק ולהוציא את קרש הגיהוץ. תופרות רציניות לא זזות בלי מגהץ – אי אפשר לשרטט ולגזור בדים מקומטים.
אני לא רצינית ושונאת לגהץ. אבל זו הדרך הפשוטה ביותר להדביק בד לעצמו.. אפשר פשוט לוותר על החלק הזה ולגזור משולשים מבד אחד, אבל המשקל של הבד הכפול והפליזלין גורם לו גם ליפול יפה.
פליזלין הוא חומר שנדבק לבד בגיהוץ ומקשה אותו, כמו נייר, מה שמונע מהקצוות מלהיפרם. מגהצים אותו על צווארונים וכיסים וכאלו.
הפליזלין הדו-צדדי הוא המצאת המאה. הוא מגיע עם נייר בצד אחד: מקלפים את הנייר, שמים את הפליזלין בין שתי פיסות בד ומגהצים.
לבדי כותנה מודפסים יש את הצד עם הדוגמא ואת הצד ההפוך. נקרא לצד הנכון "צד ימין" ולצד ההפוך "צד שמאל".

  • מגהצים את הבדים מראש, על צד שמאל, לוודא שהם לא מקומטים
  • גוזרים רצועות בד ברוחב של כ-25 ס"מ
  • גוזרים רצועות פליזלין דו-צדדי ברוחב 20 ס"מ
  • מניחים את הפליזלין הדו-צדדי בין שתי שכבות הבד (לשים לב שמצמידים צד שמאל לצד שמאל!) ומגהצים אותו, להצמדת שני צידי הבד אחד לשני. שימו לב שהמגהץ לא ייגע בפליזלין! זה נדבק וזה זוועה.
    עכשיו יש לנו רצועות בד קשיחות יחסית וכפולות. נשרטט עליהן משולשים.
איך להכין שרשרת דגלונים. הבלוג של רונית כפיר

ככה נראית פינה של פליזלין דו-צדדי על הצד ההפוך של הבד.

משרטטים על הבד המגוהץ את המשולשים בעזרת סרגל מתכת, שבלונת קרטון ועיפרון סימון. המשולשים צמודים אחד לשני (ישר/הפוך). גוזרים את החלק הישר בקצוות בעזרת מספרי בד רגילים. את האלכסונים של המשולשים גוזרים בזהירות עם מספרי זיג-זג, שאחרי פיטנגו ואבודקו, הם הם האושר. אין לי מושג אם יש כאלו מיוחדים לבד, שלי עובדים טוב גם על נייר וגם על בד.

איך להכין שרשרת דגלונים. הבלוג של רונית כפיר

משולש של דגלון. הקרטון לא עבה, אבל זה מחזיק.. גיר סימון או עפרון. תלוי בגוון הבד

איך להכין שרשרת דגלונים. הבלוג של רונית כפיר

משרטטים קווים ישרים ובינהם שורה של משולשים צמודים (בצהוב), לא לבזבז בד.

בסופו של התהליך יש לנו כמה משולשים גזורים. הבסיס שלהם גזור ישר, והצלעות בזיג זג.

קצת על כמויות ואורכים

בדי כותנה בדרך כלל נמכרים ברוחב הלא-להיט של 90 ס"מ. אם אנחנו קונים את הכמות המינימלית (בחו"ל מרשים לפעמים רק רבע מטר, בארץ לרוב חצי מטר) זה מספיק לשורה אחת של דגלונים, בדרך כלל עד שישה. הבסיס של כל דגל הוא 15 ס"מ ואני עושה בינהם רווחים של 2-3ס"מ, מה שאומר שבמטר ממוצע יכנסו לי חמישה דגלים וקצת.
האורך שעבד לי עד היום הוא שישה מטרים, אבל זה סתם כי אני עצלה מכדי למדוד את החדר המיועד. כמובן שעדיף לתכנן מראש את אורך השרשרת על פי מידות החדר או הקיר. בסוף הפוסט אתייחס גם למיקומים טובים לתליה.
כך – עבור שרשרת באורך 6 מטרים צריך בין 25-30 משולשים. אני משאירה חוט חופשי לקשירה באורך חצי מטר בכל צד.
עכשיו צריך להחליט כמה בדים אנחנו רוצים או ההיפך: לראות כמה בדים יש לנו ולהחליט כמה משולשים מכל אחד. אני בדרך כלל לא בוחרת פחות משישה- שבעה בדים (לרוב יותר) ולכן מהמאמץ של הגיהוץ והגזירה נשארים לי תמיד המון. לפעמים אפילו לשרשרת נוספת.
כאמור, החלק הקל הוא התפירה.

איך להכין שרשרת דגלונים. הבלוג של רונית כפיר

דגלים מוכנים. בסיס ישר וצלעות בזיג-זג

הכנת שרשרת דגלונים. הבלוג של רונית כפיר

משאירים 2-3 ס"מ בין משולש אחד לשני. הכל יפה יותר על רקע קיר צבוע

שרשרת דגלונים: תפירה

לפני שנתחיל לתפור צריך להחליט על סדר.
אני משתדלת לשים לב לגוונים ולדוגמאות: ליד דוגמא קטנה לשים גדולה, ליד דוגמא בגוון אחד לשים בד צבעוני.
יחסית לרוב הדוגמאות שהכנתי עד היום, בשרשרת הזו יש גוונים רבים וכהויות שונות. כדי להיות בטוחה הכי פשוט להניח אותם זה לצד זה על הרצפה ולראות איך זה עובד. אני אוהבת לשמור על סדר קבוע. צריך לשים לב שהאחרון יהיה צמוד לראשון וחוזר חלילה.

איך להכין שרשרת דגלונים. הבלוג של רונית כפיר

מסדרים את הבדים לפי גוונים ולפי דוגמאות

עכשיו צריך להכין את סרט האלכסון, שמחבר את המשולשים, כך שיהיה מקופל לשניים – ברוחב של 1ס"מ.
בפינטרסט מצאתי דרך מעולה לעשות את זה! צריך להתקין שתי סיכות בקרש הגיהוץ ולהשחיל מתחתן את הסרט, כמו בתמונה:

איך להכין שרשרת דגלונים. הבלוג של רונית כפיר

הפטנט של הלייף! דברים שמוצאים בפינטרסט..

תפירת שרשרת דגלונים. פטנט לגיהוץ סרט אלכסון. הבלוג של רונית כפיר

משחילים את הסרט בין הסיכות ומושכים אותו. מגהצים את הסרט המקופל שיוצא.

אחרי שגיהצנו את הסרט לכל אורכו, משאירים כ-50 ס"מ של סרט חופשי (אלא אם השרשרת נועדה לתליה על קיר, ואז אפשר להשאיר פחות) ומתחילים לסדר את המשולשים. סרט האלכסון מקופל משני צדדיו של הבסיס של כל משולש, ובין אחד לשני אפשר להשאיר מרווח של כמה ס"מ.

איך להכין שרשרת דגלונים. הבלוג של רונית כפיר

סרט האלכסון עוטף את הבסיס של כל משולש משני צדדיו. סיכות לפני תפירה

תפירה שרשרת דגלונים. הבלוג של רונית כפיר

משאירים רווח של כמה ס"מ בין משולש אחד לשני

ועכשיו – למכונת התפירה.

תפירה של שרשרת דגלונים. bunting. הבלוג של רונית כפיר

מצחיק, שהחלק שהכי "עושה רושם" הוא התפירה. וזה החלק הכי קל..

איך להכין שרשרת דגלונים. הבלוג של רונית כפיר

דגלים בשרשרת, כמעט מוכנים!

כמו שכתבתי, בדגלון הראשון אני בדרך כלל מצמידה (בדבק בדים או בתפירה) הקדשה: זה יכול להיות עיגול בד גזור במספרי זיגזג, נייר עם ברכה או לבד. אפשר לקשט אותו עם סרטים בצבעים מתאימים או כל מה שבא לכם.

איך להכין שרשרת דגלונים. הבלוג של רונית כפיר

סרט להקדשה בדגל הראשון, וסרט לעטיפה של המתנה.

שרשרת דגלונים לחדר ילדים. הבלוג של רונית כפיר

הקדשה על נייר ובדים. תפור ומודבק, בדרכו לניו יורק!

שרשראות דגלים לאירועים וחגים: קיצורי דרך

שרשרת דגלונים לאירוע. הבלוג של רונית כפיר

דגלים מנייר תפורים במכונת תפירה על סרט סאטן. צילום: קירה קלצקי

שלום לחובבות קיצורי הדרך! שרשראות דגלים הן קישוט יפהפה לכל אירוע, ואפשר ליצור כאלו ממש מהר, בעיקר למי שיש מכונת תפירה אבל גם בלי.
במקום כל התהליך הזה צריך פשוט לגזור ולתפור או להדק עם שדכן ישירות על סרט סאטן דק, בלי סיכות ובלי סיפורים.
ליום ההולדת ה-70 של אבא שלי יצרתי שתי שרשראות (עדיף על אחת ארוכה) מעמודים של אנציקלופדיה ישנה שמצאתי ברחוב.

  • גוזרים נייר/בד/אל-בד במספרי זיג זג ותופרים או משדכים אל סרט סאטן דק.
  • לתפור בד לנייר זה קל ומהיר מאד. תפר זיג-זג פחות ייקרע מתפר ישר רגיל, והוא יפה יותר.
  • קחו בחשבון שעם סיכות של שדכן סביר שנייר ייקרע אחרי שימוש אחד או שניים. חברה סיפרה לי ששידכה שרשרת דגלונים מ"אל-בד" לבן לחתונת-היער של אח שלה. זה יכול להיות גם קישוט יפהפה לסוכה.

מיחזרנו גם ביום הולדת 80! החזיק עשר שנים! צילום: קירה קלצקי

אחרי שתנסו פעם אחת, תבינו כמה דיגלונים מוסיפים לאירוע חגיגיות וצבע. עוד על הפקה ביתית של בת מצווה בפוסט הזה שלי. (שם מיחזרתי בלי בושה את הדגלים של אבא שלי. פשוט הדבקנו עיגולים אחרים על הסמל של "70 לישראל". ביום הולדת 80 החלפתי שוב. נראה כמה שכבות זה יוכל לספוג..). גם ביום הולדת פיראטים, שהכנתי לילדים מזמן מזמן, גזרתי בדים שהיו לי (ממש לא כותנה ואפילו בלי מספרי זיג-זג!) ותפרתי בצ'יק על סרט סאטן דק שהיה לי.

שרשרת דגלונים ליום הולדת, הבלוג של רונית כפיר

בדים שאינם כותנה, סרט דק מידי, ועדיין האפקט היה משגע.

איפה, איך ולמה לתלות שרשרת דגלונים

נתחיל מה"למה": חוק בסיסי שהמצאתי אומר שגבוה וגדול זה מנוכר, נמוך וקטן זה אינטימי.
בכל אירוע בו תצליחו "להנמיך" או "להגדיר" את החלל על ידי שרשרת דגלונים, תשיגו אינטימיות רבה יותר.
אם האירוע מתקיים בחדר גדול או בחצר גדולה בלי גבולות ברורים, שרשרת מכל סוג התלויה בגובה נמוך יחסית תעזור לכם להגדיר את גבולות החלל, ולייצר מרחב אינטימי יותר.
מה זה נמוך יחסית? 10 ס"מ מעל ראשו של האורח הכי גבוה. למשל בגובה שני מטר.

שרשרת דגלים ליום הולדת. הבלוג של רונית כפיר

דני, אורנה ואני ביום הולדת פיראטים בגן העצמאות. שרשרת דגלים תוחמת את האזור.

בלונים הם הרי אסון אקולוגי ונפוצים מידי בפארקים במילא. שרשרת דגלונים מהירה תוכל לשמש אתכם (וגם חברים ושכנים!) למשך כמה שנים! על הפקת יום הולדת פיראטים כתבתי בבלוג שלי ב-XNET. השרשרת הזו היתה תלויה בגינה שלנו כמה שנים, עד שהשמש, הגשם והרוח גמרו אותה.
לגבי הגובה, בעיקר בחדרי ילדים – שרשרת, שמתוחה בין הקירות, יוצרת מעין "תקרה אלטרנטיבית", נמוכה יותר. בכלל, בתליית אביזרים בחדרי ילדים נכון יותר להתייחס לגובה שלהם, ולא לשלנו.

שרשרת דגלונים. עיצוב חדר ילדים. הבלוג של רונית כפיר

השרשרת שהכנתי לשרית, בחדר של עומרי ועמליה.

אפשר שהשרשרת תחצה את החדר – עדיף לא באלכסונים דרמטיים מידי כי אלכסון עלול ליצור תחושה לא נעימה. כשהשרשרת לא צמודה לקירות מורגש גם הנפח שלה וגם האוויר מאפשר לה תנועה. אם החדר קטן ועמוס (היש דבר כזה חדר עמוס מידי? אני סובלת בעיקר מחדרים ריקים מידי) אפשר לתלות שרשרת קצרה בין שני קצוות של קיר אחד. וכן, פשוט נועצים מסמר בקיר – זה לא סוף העולם.
כשאתם מכינים שרשרת לאירוע בחלל גדול, השאירו הרבה סרט בקצוות. לפחות מטר, כדי שאפשר יהיה לקשור אותו לעמודים או לכרוך אותו סביב עצים.

שרשרת דגלים בחדר ילדים. עיצוב חדר ילדים בבלוג של רונית כפיר

הנה, זה יפה גם בלי גיהוץ אחרי יותר משש שנים! בחדר של עומרי ועמליה

חדי עין יבחינו בהדפס אופנועים על הבד הלבן בשרשרת של עומרי. בכלל, התענוג הגדול ביותר בתפירת שרשרת כזו היא מציאת הבדים המיוחדים. זה עולם שלם ומטורף של עיצוב טקסטיל, שבהחלט יכול להיות ממכר. אשמח לראות את השרשראות שלכם ולקבל המלצות לחנויות אונליין שוות לבדי כותנה. ראו הוזהרתן – הבדים השווים אינם זולים. אני מקווה, שבעקבות הפוסט הזה וארגון מינימלי של פינת התפירה שלי, אמצא זמן להכין משהו משלושה בדי סושי-יפני מקסימים שקניתי בסן פרנסיסקו.
[עדכון לפוסט, 17.10.18]: בדיוק צילמתי החדר של אלה ואת השרשרת החדשה שלה. בקרוב אוסיף את הפרויקט לאתר, ובנתיים הנה הצצה ראשונה!
חג שמח בלב ובעיניים ומועדים לשמחה!

שרשרת דגלונים רונית כפיר

צלם: שי אפשטיין. הדגלונים בחדר הירוק של אלה

עיצוב חדר ילדים, שרשרת דגלוני בד. הבלוג של רונית כפיר

שרשרת דגלונים בסגולים וורודים. החדר של עפרי וזוהר. צילום: גלית דויטש

מי שעוקב אחרי באינסטה או בפייסבוק ודאי יודע שחזרנו לא מזמן מטיול בן שמונה ימים מחבל זגוריה שבצפון יוון.
למרות ששיתפתי שם את רוב המידע, אני שמחה לחזור לתמונות ולשתף את המסלולים ליעד המקסים, הקרוב והמזמין הזה.
כמו חופשות רבות אחרות, העניין אינו מקוריות אלא ביצוע! הרעיון לטיול הזה התחיל מהצילום הזה, שתויק בראש שלי תחת "פנטזיות". לפני כמה שנים ראיתי בפייסבוק של חברתי, המעצבת מיכל מטלון, צילומים מחופשה מרהיבה :

טיול בצפון יוון, זגוריה. הבלוג של רונית כפיר

צילום ותודה נצחית: מיכל מטלון.

אי שם בין תמונות גלישה בפיליפינים לסנובורד באלפים (או משהו כזה, הם משפחה ספורטיבית ואקזוטית!), בעוד כל החברים מעלים תמונות מחופי יוון בקיץ, אצל מיכל היו תמונות של הרים נישאים ונהרות צלולים. שאלתי אותה איפה זה, וסימנתי לי לבצע לעתיד. כן, חופשה נוסח הארי וסאלי: "I'll have what she's having". אם מישהו אחר טרח והצליח – למה לעבוד קשה? עושים קופי-פייסט (הקיץ הזה אני שוקלת להעתיק את הטיול הסקנדינבי של תמי/ הסקוטי של ליאורה/הבריטי/איטלקי של פולינה או הפורטוגזי של שירלי! ייאי). אפרופו חברי פייסבוק – את ההשטג והכותרת #זגוריהאיפמריה תרם חבר הפייסבוק, המתרגם יואב כ"ץ. תודה!
אז הנה לכם טיול להעתיק, בכיף (וגם באישורה של מיכל). הצילום הספציפי הזה הוא של המלון בו היא היתה וממנו התחיל הכל, אליו אגיע בסוף הפוסט, כולל מפת גוגל מפורטת. המסלולים מפורטים במפה, גוגל יוסיף לכם מידע ותמונות, ולכן המידע שאתן פה הוא יותר חוייתי וכללי.

טיול בצפון יוון, זגוריה. הבלוג של רונית כפיר

המנזרים של מטאורה. חובה לעצור בדרך לצפון.

אתחיל, כרגיל בהסבר, שאינני מדריכה או מומחית לטיולים ואיני מתיימרת להיות. אני מאד אוהבת לטייל וזה אופן/אופי הטיול החביב עלי:
כשזה עם הילדים (שחר עולה לכתה י' ועינב ל-ח') אנחנו מעדיפים טיולי טבע (כמו הקמפינג בארצות הברית של השנה שעברה), בקצב נינוח ואיטי (מסלול הליכה לא ארוך ביום) ואישית מעדיפה טיולי כוכב, בהם יוצאים וחוזרים מאותה הנקודה: זה מוריד מן הפרק את הלחץ של עמידה בלוחות הזמנים של הטיול, של אריזה-פריקה-שכיחה של דברים בכל בית מלון, הזמנות מורכבות יותר ומחוייבות לסדר יום מוגדר מראש.
אני מעדיפה לחזור לאותו המלון, להרגיש בו בבית, ואם לא בא למישהו להצטרף (כמו לי, אחרי יום של הליכה מאומצת) – אפשר להישאר. יש לנו יותר גמישות להחליט על היעד היומי (לפי מצברוח או מזגאוויר).

טיול בצפון יוון, זגוריה. הבלוג של רונית כפיר

הליכה קצרצרה לאורך נהר הויקוס, יציאה ממגרש החניה ליד הרפטינג.

טסנו לסלוניקי ושכרנו שם אוטו. הטיסה (Agean) נדחתה בארבע שעות בגלל השריפה הנוראית ליד אתונה. איש לא הסביר לנו דבר וזה היה מבאס לאללה, אבל בדיעבד – מובן. נסיעה של 3-4 שעות לחבל זגוריה, שבצפון יוון בגבול עם אלבניה ממש. גוגל יביא לכם המון מידע בעברית אם תחפשו קצת, כולל מסלולי טיול ואזורים סמוכים שמומלץ להגיע אליהם.
הכבישים מפותלים מאד ולכן בתוך חבל הארץ ההררי הזה, הנסיעות לוקחות זמן. לכן פיצלנו את הטיול לארבעה לילות בשני מלונות. נראה לי שאפשר לטוס גם לאתונה ולנהוג יותר, כמובן שזה תלוי במחירי הטיסות – החלטה שלכם. עד לצפון זו נסיעה מהממת וקלה (כבישי אגרה, הכינו מטבעות יורו מראש!). זגוריה מיושבת במעט מאד תושבים בכמה כפרים קטנים ועתיקים. זורם בה נהר הויקוס היפהפה, שמימיו קפואים וצלולים, קניונים עמוקים והרים נישאים. אוכל משובח ואוויר נקי. מזג אויר נהדר גם בקיץ – סערות וסופות אחר הצהריים לפעמים אבל חם ונעים. תביאו משהו ארוך לערב ומעיל גשם דק אם יש לכם, ותבדקו מזג אוויר בגוגל, אני לא שירות מטאורולוגי.

טיול בצפון יוון, זגוריה. הבלוג של רונית כפיר

עץ הדולב העצום שבמרכז הכפר ויטצה. נוף לכפר התיירותי יותר, מונודנדרי.

במרכז כל כפר עתיק מתנשא עץ דולב עצום ויפהפה, ובדרך כלל מסעדות ובתי קפה לרוב. שני כפרים מתויירים יותר יש בזגוריה – מונודנדרי בדרום-מזרח ( Μονοδένδρι- Monodendri) ופפיגו בצפון-מערב (Papigko-Πάπιγκο). מתויירים אומר מלונות מעט יקרים יותר, מסעדות לא זולות, יותר אנשים (חלקם לא ישראלים!), וגם מעט חנויות או כספומט. אין תחנות דלק, אלא ליד העיר המקסימה יואנינה, שנמצאת ליד האגם. קפצנו אליה פעמיים מזגוריה (משם גם מגיעים אמבולנסים במקרה של תאונה. ראינו אחת כזו, בה גבר קשיש היה מוטל עם צלעות שבורות בתעלה לצד הדרך, ואלוהים יודע כמה זמן חיכה עד שהגיעו אליו. סעו בזהירות!). במסלולים בהם הלכנו היו מעט עד אפס אנשים, בצהריים היו יותר, כולם ישראלים, ולפפיגו הגיעו אפילו אוטובוסים. קראתי באתר מסוים שבפפיגו "לא מתים על ישראלים". מצד אחד, אני לגמרי יכולה להבין את זה, גם אני לא מתה על חלק מהם (אלו שראיתי בקולומביה או בקטטות המוניות בבתי מלון ברומניה) אבל אלו שפגשנו שם היו מקסימים, וכנ"ל היחס אלינו. אני בונה על האיכות והנימוס של הקוראים שלי, כן?

טיול בצפון יוון, זגוריה. הבלוג של רונית כפיר

לפני תחילת המסלול לנקודת התצפית על קניון הויקוס.זמזום דבורים וריח דבש לאורך כל הדרך.

טיול בצפון יוון, זגוריה. הבלוג של רונית כפיר

פריחה מרהיבה אפילו בשיא הקיץ

טיול בצפון יוון, זגוריה. הבלוג של רונית כפיר

ותצפית עוצרת נשימה, ששווה ללכת בשבילה אפילו יותר. קניון ויקוס, מנקודת התצפית של בלוי Beloi. הצר והעמוק בעולם.

בכל יום, אחרי ארוחת בוקר דשנה עם כוס שמן זית לפחות, יצאנו לטיול. ממליצה לוותר על האגו ולקחת מקלות הליכה (לסובלות מבעיות ברכיים או סתם מעל גיל 40..) כי כמעט כל המסלולים רצופים עליות וירידות.. עדיף לא לצאת באמצע היום כי אז הכי עמוס. שלא תחשבו שקמנו בשש. יצאנו סביב עשר כל יום מהמלון.. עדיף קודם, כי בימי גשם המבול מתחיל בצהריים, אבל גם זה יעבור. כמובן לקחת מים וכובעים וקצת אוכל לכל טיול. בעיני חובה לצפות בקניון הויקוס מנקודת התצפית של בלוי (ראו במפה. ולעצור אחרי זה לקפה קטן). חובה להגיע למפל באיליוחורי,למרות שזה חור (ולעצור אחרי זה לממולאים במסעדה) ולבקר במונודנדרי (בירה באחד מבתי הקפה במרכז?) למרות שלא ירדנו משם לקניון, זו נראית חוויה מהממת.

טיול בצפון יוון, זגוריה. הבלוג של רונית כפיר

הרי צפחה מקסימים (והילדים המקסימים שלי) בשמורה של הויקוס

אנחנו לנו 4 לילות ראשונים במלון הראשון בכפר הקטן ויטצה (Βίτσα – Vitsa) ששכן מעל לעננים. המטבח של אנדריאס וזוגתו אלנה הוא מקום שתרצו להישאר בו. קמנו בבוקר לשמיכה של עננים שנעלמה רק אחרי תשע וחצי בערך. בלילה, בזכות היותו של המלון ראשון בכפר, יכולנו לראות שמיים זרועי כוכבים. היוונים, כמו האיטלקים ואחרים, גם מפזרים ספסלים לצד הכביש, באמצע שום מקום. לא רחוק מהמלון יש ספסל כזה, מומלץ. מהכפר (ונראה לי שמכל כפר) יורדים כמה מסלולי הליכה אל הנחל שמתחת. גם בלי מים בנחל, ולמרות החום, מסלול הירידה היה מרהיב.

טיול בצפון יוון, זגוריה. הבלוג של רונית כפיר

כל הירידה מרוצפת אבנים

טיול בצפון יוון, זגוריה. הבלוג של רונית כפיר

שביל ירוק ומרוצף. אנחנו לבד

טיול בצפון יוון, זגוריה. הבלוג של רונית כפיר

תחתית הנחל מתחת לכפר ויטסה. ואז עולים.

טיול בצפון יוון, זגוריה. הבלוג של רונית כפיר

וזה הדשא מחוץ למלון שלנו בויטסה. Beloi Hotel הנהדר.

אחת מנקודות השיא של הטיול היתה המפל בכפר איליוחורי (Ηλιοχώρι). כפי שתראו במפה, זה באמת חור די מרוחק, אבל המסלול מקסים והמפל עוד יותר. ירידה של קילומטר וחצי בערך (מקלות הליכה!) שגמרה עלי כי אני לא בכושר באופן מחריד (תודה ילדים, שחיכיתם לאמא הפדלעה בסבלנות עד שתחזיר נשימה). למטה חיכה לנו מפל, 4 משפחות ישראליות ומבול שגרתי לצהרי היום. המשפחות ברחו ואנחנו נשארנו, ותוך כמה דקות הגשם פסק, השמש יצאה וכולנו נכנסנו למים. קרררר אבל פחות מהיעד הבא – נהר הוידומטיס – שבע מעלות. קצת יותר ממים מהמקרר. אפשר לומר שבחופשה הזו התמכרנו לעונג הכואב של טבילה במי קרח. תחושה של התחדשות, נשבעת.

טיול צפון יוון, זגוריה. הבלוג של רונית כפיר

עינב תמיד קופצת ראשונה, ואני אחרונה. אבל קפצתי גם.

מסלול הליכה שכולו מים, והרוב עושים אותו ברפטינג, הוא הליכה לאורך הוידומטיס. נהר צלול וקפוא. צד אחד שלו (במעלה הנחל) מוביל לשום מקום אבל שווה, כולל עצירה להיכנס למים הקפואים, לצרוח ולצאת, והמסלול השני (שנקרא ice age) אורכו 4-5 ק"מ והוא לאורך מסלול הרפטינג. למרות שאינו מעגלי, ולוקח 25 דקות באוטו להגיע לנקודת ההתחלה, שווה לתאם הקפצת רכבים או ללכת למלון הקרוב בקצה המסלול, להזמין מונית ולחזור לאוטו.

טיול בצפון יוון, זגוריה. הבלוג של רונית כפיר

מים מושלמים להקפצת אבנים. ללא פילטר, זה הצבע!

טיול בצפון יוון, זגוריה. הבלוג של רונית כפיר

המסלול מוצל כמעט לכל אורכו. בנחל עוברות סירות רפטינג.

המלון השני שלנו הוא זה, שבגללו נסענו מלכתחילה.. מלון Avragonio נמצא בקצה הכפר פפיגו, (שהוא בעצם "מגלה פפיגו" שצמוד אליו "מיקרו פפיגו" – פפיגו הגדול והקטן. שניהם פצפונים, תכלס) ועולה יותר מהאחרים. לטעמי היה שווה את זה. קיבלנו חדר בגודל דירה כל אחד, ופשוט לא יכולתי להפסיק לצלם. כל פינה, כל זווית היא שלמות. המלון נמצא מתחת לרכס ההרים גמילה וטימפי – שמתנשאים מעליך בכל צעד, ואי אפשר לשבוע מהם. פטרוס האדריכל בנה את המלון מאפס על אדמה שקנה בזול לפני שלושים שנה. הוא סיפר לנו בהתלהבות על חברי הילדות שלו מעירו, יואנינה, שבגרו ועלו לארץ. יואנינה היא ביקור חובה, נסו לארגן לכם ביקור בבית הכנסת. גם שם היתה קהילה יהודית קטנה שנרצחה כמעט כולה, חודשים ספורים לפני סוף המלחמה.
את המלון בנה ותכנן פטרוס עם בתו, מעצבת פנים, שנהרגה בתאונת דרכים. ההקפדה על הפרטים, על בנייה מסורתית ומראה עתיק משולב בטיפוח וגינון מושלם יוצרים מלון עוצר נשימה, שאהבה וגעגוע ניכרים בו בכל פינה. ארוחות הבוקר גם היו תענוג.

טיול בצפון יוון, זגוריה. הבלוג של רונית כפיר

החדר/בית שלנו במלון אברגוניו.

טיול בצפון יוון, זגוריה. הבלוג של רונית כפיר

והשער שמוביל אל החדר של הילדים. ההרים ממעל.

צפון יוון זגוריה. הבלוג של רונית כפיר

וככה נראה חדר אחר מבפנים החוצה. לכמה ימים התאהבתי בקרם, שמנת ובז'. צילום: מיכל מטלון

ממש ליד המלון, הליכה של 15 דקות על הכביש (יש שביל שמטפס מהכביש ישר אל המלון שלנו!) נמצאות הבריכות של רוגובו (או של פפיגו, תלוי באיזו מפה). הליכה קצרה ובריכות טיפה פחות קפואות מהוידומטיס. ממליצה לקחת בגד ים ולהיכנס למרות הקור.

בריכות המים של רוגובו, ליד פפיגו

קצת כמו הסחנה, אבל טבעי. ומרענן.

עוד פריט מידע שולי – אם אתם רגישים לחלב פרה, כמוני, קחו איתכם קרטונים קטנים של חלב סויה כי פשוט אין פה. כל השאר – נהדר. הסימנים לכיבוש הישראלי ניכרים גם בתפריטי המסעדות (וגם במלצרים שיברכו אתכם לשלום), אבל יש בזה רע ויש בזה טוב. נקווה שאופיו של המקום יישמר גם אחרי שימשיך להתמסחר, ושימו לב שאתם לא פוגעים בסביבה כשאתם שם.

טיול לזגוריה, צפון יוון. הבלוג של רונית כפיר

אהבתי את הפונט. וגם קצת למדנו יוונית.

צפון יוון, חבל זגוריה, הבלוג של רונית כפיר

תאמינו לי כשאני אומרת כביש מפותל. ראשון-שני. לא צריך יותר הילוכים מזה. הכביש שעולה לפפיגו.

וקצת היסטוריה: בנקודת תצפית מעל ההרים (ומעל לעננים) עומד פסל של אשה עם הסברים רק ביוונית. חיפוש לא קצר מצא שזו אנדרטה לנשים של חבל פינדוס, שעזרו לחיילים היוונים להילחם באיטלקים ב1940, כשהן סוחבות ארגזי ציוד, מזון ותחמושת על גבן. תוך כמה ימים של נסיעות בהרים אתם תזהו אותה מרחוק. שווה לעצור פה בשעת שקיעה. בקיץ זה לקראת עשר בלילה..

טיול בזגוריה, צפון יוון. הבלוג של רונית כפיר

האנדרטה של נשות זגוריה.

פפיגו, זגוריה. הבלוג של רונית כפיר

ואם כבר נופים לעת ערב, כך נראים ההרים קצת אחרי השקיעה.

טיול בצפון יוון. זגוריה. הבלוג של רונית כפיר

ההרים מחוץ לחלון בחדר המלון באברגוניו. בניה ועיצוב מסורתיים ומוקפדים.

ועוד מילה/מסקנה לסיום: יוון זה לא רק ים! זו ארץ גפן, תאנה ורימון, שמרגישה כמו בבית אבל משודרג. זו הפעם הרביעית שלנו ביוון (כרתים, פארוס, חלקידיקי) ובגלל שזה קרוב ולא יקר העדפנו לקחת את זה לאט. אפשר גם להיות פחות זמן בזגוריה ולשלב אזורים אחרים, כמובן. במקרה שלנו יכולנו לקצר ביום ואולי ביותר. אבל לא הייתי משנה את הקצב. בכל מקרה הקצב היווני כבר יתפוס אתכם.
כמובטח, הנה מפת הגוגל שלי לשם. בגדול – קשה לטעות שם. כל כפר ציורי יותר משכנו, כל טברנה טעימה יותר. מציעה לקחת את הפוסט הזה כבסיס ולא כתורה מסיני, ולהוסיף ולשנות אותו כטוב בעינכם.
אם הייתם בזגוריה לפני או בעקבות הפוסט הזה – אשמח לשמוע על החוויה שלכם! ספרו לי על מקומות שווים באזור או באזורים סמוכים, ואוסיף אותם למפה בשביל שימוש עתידי – שלי ושלכם.
שיהיה לכם קיץ נעים וטיולים מהנים!

מכירים את ז'אנר הסרטים בהם ילדים מקבלים לידיהם קלטת או ווקמן, ואמורים לנחש מה זה?
אז תהיתי כמה זמן יעבור עד שילדים לא יזהו עיפרון.
לפני שאתם אומרים "זה בחיים לא יקרה", ספרו לי מתי בפעם האחרונה יצא לכם להחזיק עיפרון? לא עט. עיפרון.
לשמחתי אני אוחזת באחד המקצועות הבודדים בו אוחזים עיפרון פה ושם. נראה לי שגם אחוז גדול מהקוראות והקוראים של הבלוג הזה אוחזים בחיבה דומה למכשירי כתיבה ומוצרי נייר שעוברים שדרוג ממוצר צריכה יום-יומי ל "פריט לייפסטייל יוקרתי".
מזה כמה שנים, שאני לא יכולה לכתוב, לא כל שכן לשרטט, בעט. רק בעיפרון. ולא סתם בכל עיפרון. רק בבלאקווינג שלי.

עיפרון בלאקווינג. הבלוג של רונית כפיר

ההבדלים בין סוגי העפרונות השונים של פאלומינו.

את הבלאקווינג הראשון פגשתי בחנות בצפון לונדון. נסעתי לכנס שהיה אז בחיתוליו, Meet the Blogger, שכמו אחרים שימש לי בעיקר תירוץ לארוז את עצמי ולנסוע ללונדון אחרי היעדרות בת כ-15 שנה (יותר מידי!). הכנס היה מאכזב ובעיקר מאד מקומי (למרות ששמרתי על קשר עם כמה בלוגריות שהפכו לעסקים פסיכיים מאז!) אבל ההשפעה של הסיור עם טינה ברנשטיין נותרה עד היום. כשביקרנו בחנות Pedlars בנוטינג היל , קיבלנו מן "עיפרון מעצבים מגניב כזה" במתנה. זה היה המפגש הראשון וההיסטורי שלי עם עיפרון ה Blackwing של חברת Palomino. שמרתי אותו עד שהיה בגודל של 2 ס"מ ולא ניתן לאחיזה..

עיפרון בלאקווינג 602. הבלוג של רונית כפיר

הצעת הגשה. לא הייתם צריכים.

מדובר בעפרון שאינו קשה כמו עפרונות ה HB הנוראיים שהורגלנו אליהם בילדותנו ולא רך כמו עפרון רישום. אולי הוא משהו כמו 2B, בעצם. אפשר ללחוץ עליו או לכתוב עליו ברכות, הוא נעים ונוח. אני מתה עליו, זה לא רציונלי.
ובעצם, אולי אני פשוט קורבן של מיתוג מוצלח, כי יש מאחוריו סיפור שלם וקהל מעריצים עצום. חגית אזולאי רוזנס כתבה בבלוג שלה שהוא ה"Moleskin של העפרונות". בול. אותו קהל יעד ואותם ערכי איכות-וסטייל/סטטוס של יודעי דבר פלצניים כמעט עם נטיה לחבב פריטים מעוצבים.

עפרון בלקווינג של פלומינו Blackwing. הבלוג של רונית כפיר

אפילו ג'סיקה היש משתמשת בו (לחצו כדי לדעת מי זו).

עיפרון בלקווינג של פלומינו Blackwing. הבלוג של רונית כפיר

משולחנו של..

"אבא שלך עץ?"

אז בואו נכיר קצת:
עיפרון הבלאקווינג מיוצר על ידי חברת פאלומינו, ששייכים לחברת סידר קליפורניה, אבל כשהופיע לראשונה, לפני כמעט שבעים שנה, ייצר אותו אברהרט פאבר.
העיצוב שלו כמעט שלא השתנה מאז. למעשה, זה חלק מהקסם הוינטג'י שלו.
המכורים אליו יאמרו, שזה בזכות העופרת הרכה שלו – מספיק כדי לכתוב מהר אך לא רכה עד כדי להישחק מהר מידי.
שורת המכירה שלו כתובה על כל עפרון באותיות גדולות: "HALF THE PRESSURE, TWICE THE SPEED" – חצי מהלחץ, וקצב כפול.
אבל זו לא רק הנוחות. זה כל השפיל:
הוא יפהפה: יש לו גוון אפור מתכתי (הוא מגיע בעוד גוונים), מוחק ריבועי שחור, אותו ניתן לשלוף ולהחליף ומאחז מתכת מוזהב שאוחז במוחק.
לפני עידן המחשבים, העיפרון היה מכשיר הכתיבה והאיור העיקרי של יוצרים רבים, ולכן להשקיע בעיצוב שלו נשמע לא פחות הגיוני מלהשיק בדגם חדש של מק.
ובואו נודה: הוא גם סמל סטטוס. אם יש לכם בלאקווינג אתם משתייכים לקבוצת איכות (והפוך: אולי יש לכם כי זה מועדון שאתם רוצים להיות חברים בו): הסופר ג'ון סטיינבק כתב רק בו, צ'אק ג'ונס – מאייר, אנימטור מפיק ובמאי, ובעיקר אבא של באגס באני, דאפי דאק וחבריהם ללוני טונס השתמש רק בו, וכמותם גם סטיבן זונדהיים, ארנסט המינגווי ועמם זמרים, משוררים ואנשי רוח ועיפרון רבים ומוכרים.

במקום שאני אספר את הסיפור: חובה לצפות בסרטון המושלם הזה, שמספר אותו פלוס ציורים:

והנה הוא בידיו של פול קינזי ממד מן. יש כמה משוגעים לדבר, שמשימת חייהם היא לאתר את העפרונות הללו בסרטים ישנים, מודעות וסצינות. למעשה, יש בלוג שלם שמוקדש לזה! אם אתם משוגעים חובבי משוגעים – זה המקום שלכם.

עוד בלוג שמקושר אל פלומינו הוא Pencils.com ובו יש גם אמן עפרון שבועי, עם רישומים מעוררי תדהמה, לעיתים.

עפרון בלקווינג של פלומינו. הבלוג של רונית כפיר

פול קינזי ממד מן מחזיק את הבלאקווינג 602 בפרק של הסדרה.

עיפרון בלקווינג של פלומינו. הבלוג של רונית כפיר

למרות שהייתי מצפה לראות אחד אצל סטאן או אצל פגי. מזהים משהו?

אז מה אני עושה בעיפרון?

  • סקיצות – למרות הדימוי המגניב ולמרות רעי למקצוע, אני לא מתחזקת מחברת סקיצות בה אני משרבטת. אני כן משרטטת ומציירת בפגישות ייעוץ ללקוחות שלי רק בעפרון.
  • פגישות ביומן אני מסמנת רק בעיפרון, כי הן זזות לפעמים. יש לי יומן מיוחד שאני מאוהבת בו, ויום אחד בקרוב אכתוב גם עליו בבלוג. ואפילו יש לי לקוחה, שלא רק משתמשת באותו היומן, אלא גם מטורפת על העפרון הזה. יחידת-הסגולה הזו קיבלה ממני במתנה קופסא שלמה של בלאקווינג שקניתי בצ'יינה טאון בסן פרנסיסקו (ואז מצאתי אותה יותר בזול בחנות המוזיאון לאמנות מודרנית)
  • קוראת. אני קוראת עם עיפרון.
    התואר הראשון שלי, היחיד עד כה, הוא בספרות אנגלית. הגעתי למקצוע הזה כי זה מה שאהבתי בתיכון. אהבתי את זה בתיכון בזכות המורה שלי לספרות אנגלית – תמר אלפר, שבשיעור הראשון פרסה עלינו את תורתה החכמה " Always read with a pencil". מאז, כל הספרים שקראתי מסומנים בעיפרון, פסקאות ומשפטים חכמים שאני יכולה לחזור אליהם תמיד. בשנתיים האחרונות אני לא קוראת יותר אלא מאזינה לספרים, ומתכוונת לכתוב על זה בקרוב פוסט נוסף. אחד החסרונות בהאזנה לספר הוא, שלמרות שאפשר לסמן מיקום עם סימניות, זה לא אותו הדבר כמו לסמן משפט מחץ בקו, או לכתוב לידו הערות, ואחר כך לחזור אל המקום המדוייק, גם כעבור שנים, בזכות זיכרון חזותי של מיקום, למשל.
בלאקווינג 602 של פלומינו. הבלוג של רונית כפיר

15% הנחה עם הקוד BWPRONIT

רוצה גם עיפרון בלאקווינג?

החדשות הטובות! Yoolettta, חנות הנייר ומכשירי הכתיבה המקסימה בכיכר מסריק, הם היבואנים הבלעדיים של העפרון הזה בארץ, ולכבוד הפוסט ארגנו הנחה מיוחדת לקוראי הבלוג! אני בטוחה שגיריתי את בלוטות העופרת שלכם, אז הנה קוד קופון שתוכלו להשתמש בו בחנות.
הקוד BWPRONIT ייתן לכם 15% הנחה על כל מוצרי פלומינו (עפרונות שבמלאי ומחקים להחלפה).
זה מאד משמח אותי כי זו פעם ראשונה שיוצא לי להעניק הטבה לקוראים שלי, ואני מאד אוהבת את החנות יולטה ואת כל מה שהיא מסמלת. אז תהנו!

אני מזהירה אתכם – זה ממכר. ספרו לי על זה!

blackwing 602 עיפרון בלאקווינג 602. הבלוג של רונית כפיר

עכשיו ב 15% הנחה. בלינק הזה.

נ.ב. – הנטייה הטבעית שלי היא לכתיב חסר. אני תמיד כותבת "עפרון" בלי יוד (כמו "אִמא". או "נעים מאד" במקום "מאוד"). אבל גוגל הראה לי שיש רוב מוחץ לעיפרון עם יוד, ולכן בלעתי את גאוותי הריקה והוספתי. עם הקוראים הרגישים הסליחה.

בשעת שעמום של קיץ, כשהראש מלא מידי אחרי שיעור בדיני עבודה, נתקלתי בסדרה של נטפליקס, עם הכותרת המושכת "הבתים הכי מוזרים בעולם", משום מה תרגום ל- The World's Most Extraordinary Homes, ובגלל שאני כזו נחמדה, רצתי לספר לכם. כרגיל, התמונות יובילו אתכן אל המקור שלהן, ואם סקרנות מניעה אותך – שווה ללחוץ על הלינקים ולשוטט. אני יודעת, זו לא סדרה טרייה ממש, ועכשיו יש לה גם עונה שניה, ובה פרק מוקדש לישראל, אבל למקרה שפספסתם – שווה!
בשיתוף פעולה בריטי ביותר בין ה BBC לבין נטפליקס, משוטטים יחד השחקנית הבריטית קרוליין קוונטין, שמוצגת כ"חובבת נדל"ן" והאדריכל הבריטי פירס טיילור מ-Invisible Studio בין בתים שהם באמת יוצאי דופן. בעונה הראשונה ארבעה פרקים, וכל אחד מתרכז באתגר תכנוני בסביבה שונה: הרים, יערות, חופים, ומתחת לאדמה. כן, זה מדהים כמו שזה נשמע.
בעצם, זה הרבה יותר.
למעשה, אחרי שראיתי רק את הפרק הראשון רצתי לספר לכם, שתבואו גם. אין לי ספק שהפרקים הבאים יהיו מדהימים לא פחות.

סדרת אדריכלות נטפליקס הבלוג של רונית כפיר

Tucson Mountain Retreat, Tucson, Arizona, DUST, architect/contractor

סדרות אדריכלות של ה-BBC

זה לא דבר שמפסידים. מעבר לאדריכלות המהממת והנופים עוצרי הנשימה, שני המנחים של התכנית נהדרים כל אחד בפני עצמו, והחיבור בינהם מלא התלהבות וסימפטיה. הם מקפצים יחד על גג בית שנבנה מכנף של מטוס בואינג 747 ישן בקליפורניה, מבלים לילה ומתקלחים חדר לצד חדר בוילה מדברית באריזונה (אין וילונות! הכל פתוח לנוף!) ונוסעים מיבשת ליבשת. הצירוף של מומחה והדיוט מביא לצופים שתי נקודות מבט – האחת שלה, שמעבירה את חוויית הצפיה של חובבי האסתטיקה, הטיולים והאדריכלות, והפרשנות וההסברים של טיילור מוסיפים ידע והבנה לתהליכים ולתוצאות.

סדרת אדריכלות נטפליקס הבלוג של רונית כפיר

איפה בראשית ואיפה הם. המדבר של אריזונה Tucson Mountain Retreat, Tucson, Arizona, DUST, architect/contractor

סדרת אדריכלות נטפליקס הבלוג של רונית כפיר

Tucson Mountain Retreat, Tucson, Arizona, DUST, architect/contractor

אחרי ביקור בבית, אליו הם מגיעים עם הוראות ומפתח בלבד, וחווים אותו בצורה ראשונית ונקיה, הם פוגשים את הדיירים ולעיתים את המתכננים (יחד או לחוד) ומשוחחים איתם על התהליך: לא רק על הגשמת החלום (בדרך כלל זה מתחיל בבעלים שקונים את הקרקע בליבה של איזו שמורת טבע הורסת) ומציאת הפרטנר האדריכלי להגשמתו, אלא גם על תהליך הבניה, שלרוב מורכב מאד, ואפילו על העלויות והתהליכים תוך כדי. השיחה עם בעלת בית-המפלט בהרי מדבר אריזונה, למשל, רומזת על קשיים תקציביים וזוגיים לא פשוטים בתהליך הבניה המטורף, שעלה מיליוני דולרים. מה שנקרא, צרות של עשירים, גרסת האדריכלות. כך אנחנו זוכים להצצה דמויית-ריאליטי קצרה.

סדרת אדריכלות נטפליקס הבלוג של רונית כפיר

דלת החלל הציבורי נפרדת מהכניסה לחדרים. יש לצאת החוצה כדי להיכנס אל חדרי השינה. Tucson Mountain Retreat, Tucson, Arizona, DUST, architect/contractor

סדרת אדריכלות נטפליקס הבלוג של רונית כפיר

Tucson Mountain Retreat, Tucson, Arizona, DUST, architect/contractor

מעפר אתה

את הבית המקסים הזה בנו סטודיו DUST, שהחל משיתוף פעולה בין שני אדיכלים יוצאי מערב טקסס והוקם בטוסון, אריזונה. כמו רבים מהאדריכלים המוצגים בתכנית, הם מחויבים לשמירה על הסביבה, שימוש בחומרים ושיטות בניה טבעיות, ומספרים שרק שלושה קקטוסים הועתקו ממקומם בתהליך הבניה של הבית הזה. הבית נבנה בשיטות בניה מקומיות מאבן מקומית עם קירות עבים, ששומרים על הקור של הבית ביום ועל החום בלילה.

אפילו בתור אתר בניה זה יפה. DUST אדריכלים, הבית בבניה.

הם גם עיצבו את הכסאות בפינת האוכל, ואת אלו שנמצאים בחוץ. מה שקצת חסר לי בתכנית, שאינה מתיימרת לפנות לקהל מקצועי, הוא פוקוס מעט יותר מקצועי ואדריכלי. לא בכל הבתים אנחנו שומעים מהאדריכלים על התכנון (למשל כאן הם לא הופיעו) אולי זה יגיע בפרקים הבאים ובעונה הבאה, ואולי לא. את התחקיר תמיד אפשר להמשיך ולעשות אחרי זה לבד.

סדרת אדריכלות נטפליקס הבלוג של רונית כפיר

הכניסה לבית מורכבת ממדרגות בטון מפוסלות Tucson Mountain Retreat, Tucson, Arizona, DUST, architect/contractor

רואה ואינו נראה

האדריכל, שמוביל את התכנית, הוא פירס טיילור הבריטי, בעליו של המשרד "Invisible Studio". שם גאוני, כשחושבים על זה, שמעביר את התחושה של חוסר-אגו שעוברת גם בסדרה. המטרה שלי אינה להשאיר חותם על הטבע, אלא להתבונן בו מבפנים, להשתלב בו בלי להיראות.
הסטודיו בנוי על שיתופי פעולה, עוסק באדריכלות בינלאומית ומקומית תוך דגש על חינוך ומודעות סביבתית ופוליטית. הם מתעניינים לא רק בקשר בין הבית לסביבתו הטבעית, אלא גם בקשר של החומרים המקומיים וטכניקות הבניה. בתכנית טיילור מביא את זה לידי ביטוי, כשהוא שם דגש (ומן הסתם גם בחר את הבתים שעושים זאת) על החיבור בין התכנון והביצוע לבין הטבע, בין אם זה החום המדברי של אריזונה או השלג הנערם באלפים.

אחרי תכנית אחת אתם תמשיכו לצפות גם בגללו. הוא עצמו גר בבית מהמם בתוך יער, שנקרא Moonshine עם אשתו וארבעת ילדיהם. כדאי לכם מאד לראות את הבית כאן. הבית, שנמצא ליד העיר BATH, נבנה על יסודות של בית משנת 1786 ונמצא באמצע יער. אפילו השביל הקרוב מרוחק 400 מטרים מהבית, ובתהליך הבניה לא פגעו בכך לשם הגישה.

ככה זה נראה בחורף. אור-ירח, ושלג.

סדרת אדריכלות בנטפליקס. הבלוג של רונית כפיר

זה הנוף שלו מהמטבח. פירס טיילור בבית שלו, מונשיין.

סדרת אדריכלות בנטפליקס. הבלוג של רונית כפיר

בית מהמם באמצע היער, עם שטיח של איקאה ומפה של מרימקו. רוצה גם. מונשיין של פירס טיילור.

אחרי נסיעה של שעה מלוס אנג'לס הם מגיעים לבית בהרים שנבנה מכנפיים וזנב של מטוס בואינג 747 ישן. בעלת הבית, מהבעלים של חברת מרצדס בנץ, מספרת שהיא הבינה שנתקעה עם מטורף בשלב שכבר היה מאוחר מידי. היא מספרת את זה בשמחה וצחוק.. בית מוזר ומדהים. אחרי קפיצה קטנה לניו זילנד (אני אשאיר קצת לעיניים שלכם) הם מגיעים לבקתת סקי באלפים השוייצריים. את הבקתה המודרנית והמינימליסטית תכננו האדריכלים גבריאל האצלר והשותף שלה ובן זוגה (אם הבנתי נכון) אנדריאס פורימן למשרד AFGH, שנושא את ראשי התיבות שלהם. שווה למצוא אצלם פרויקטים דומים של בתי סקי.

בגלל הזווית שלה, לא נערם שלג בכניסה. AFGH אדריכלים. בקתה בשוויץ. צילום: Valentin Jeck

AFGH אדריכלים. בקתה בשוויץ. צילום: Valentin Jeck

תכנון פשוט, שלוקח בחשבון קשיי בניה ותנאי מזג אוויר. הבית נבנה ביום אחד מפריקסטים.

אם הפוסט עשה לכם חשק לחוות נופים מרהיבים ומרחבים, ואפעס, בדיוק אין עליכם כמה עשרות מיליונים לשכור את שירותיהם של טובי האדריכלים בעולם או מסוקי תובלה פרטיים להובלות אל פסגות ההרים, אולי תוכלו להתנחם באוהל מתחת כיפת השמיים והרבה דמיון. זה מה שאנחנו עשינו לפני שנה.
על פי הפירוט, העונה השניה מחולקת לפי מדינות (שזה טיפה פחות מעניין מפני השטח או סגנונות) אבל החדשות הטובות הן, שהם גם הגיעו לפרק שלם בישראל. ספרו לי על סדרות אדריכלות ועיצוב אחרות שאני חייבת לראות, ואני בינתיים רצה לראות את הפרקים הבאים!

1 . ג'סיקה היש נראית קצת אחרת כל פעם, אבל תמיד מחייכת.

ג'סיקה היש. הבלוג של רונית כפיר

Photograph by Kari Orvik

זה קצת מזכיר לי אותי. הבנתי לאחרונה שאני פחות מתחברת לאנשים שלא מחייכים בתמונת הפרופיל שלהם, גם באתר שלהם. למה לא לחייך?

2. גם העבודות שלה מחייכות

היש היא מעצבת אותיות, מאיירת אותיות ומעצבת פונטים. היא כתבה ספר על עיצוב, יש לה שיעורים אונליין בסקילשייר וחיפוש יביא אתכם אל לא מעט סרטים שלה. יש לה עוד כמה פרויקטים אינטרטיים צדדיים (בהמשך הפוסט..). העיצובים שלה הרמוניים וזורמים, נעימים ולפעמים מלאי הומור, ממש כמוה.

3. היא מתגמלת סקרנות בנדיבות.

שזו בעצם דרך לעודד סקרנות, שמולידה יצירתיות.
ההצלחה של היש החלה בעקבות פרסום פרויקט יומי שנקרא Daily Drop Cap בספטמבר 2009. "דרופ קאפ" היא האות הגדולה שמציבים לעיתים בתחילת פסקה או עמוד. היש העלתה בכל יום אות מעוצבת לאתר חינמי ואיפשרה לאנשים להוריד אותה ולהתקין. הפרויקט לווה בהסברים ברורים והפך פופולרי במהירות. משם הדרך להצלחה היתה קצרה, ופרויקטים משגעים החלו לזרום אליה. בחנות שלה אפשר לקנות פוסטרים עם ציטוטים. היא גם כותבת לאיזו מסגרת איקאה הפוסטר יכול להתאים..
אני בדרך כלל שונאת כאלו, אבל שניים תפסו את עיני. הראשון הוא זה שלמעלה:

"The right way to live life is to give no Fucks but lots of Damns".
בתחתית חתומה @hels.
לא הבנתי את משמעות המילה הזו, ובעצת חברה גיגלתי את הביטוי. הגעתי לחשבון הטוויטר של הלן רוזנר, מבקרת אוכל בניו יורקר (שאומרת על עצמה: "I'm from the Midwest but I'm not nice". אהבתי). חיפוש קצר גילה לי שמדובר בציוץ של רוזנר, שהיש התלהבה ממנו והפכה אותו לפוסטר!

מחצית מהכנסות הפוסטר הזה נתרמות ל- ACLU, האיגוד האמריקאי לזכויות אזרח. סקרנות ונדיבות הם שני כוחות חזקים, שיכולים להניע חיים שלמים וגם קריירות. היש מרבה לפרגן לעמיתים שלה, לתת קרדיט, להתנדב (רק כשהיא רוצה!) ולעודד סקרנות של אחרים. האתר שלה מלא בלינקים, שמציעים עולם ומלואו לחובבי עיצוב. היא מאפשרת גישה נוחה למידע למי שמתעניין בה, עונה על שאלות לפני ששואלים בצורה נעימה ואסרטיבית (עוד בסעיף 8). בקריירה שלה, נראה שהיא ממוקדת מאד מצד אחד, אבל מרשה לעצמה ללכת אחרי הסקרנות שלה, ולעסוק בפרויקטים צדדיים מגוונים ומעניינים. בכל פעם שנכנסתי לאתר שלה מצאתי בו עוד ועוד דברים.

4. היא אוהבת להכין שיעורי בית ולקרוא ספרים

אחד הפרויקטים המהממים שלה, בעקבות האותיות התחיליות, היה סדרת ספרים לפי ה-ABC להוצאת פינגווין. היא קראה את כל הספרים ועיצבה להם את העטיפות. לי יש תואר ראשון בספרות אנגלית. רק אומרת שקראתי את כולם:

עיצוב אותיות, ג'סיקה היש. הבלוג של רונית כפיר

עיצוב אותיות, ג'סיקה היש. הבלוג של רונית כפיר

עיצוב אותיות, ג'סיקה היש. הבלוג של רונית כפיר

5. והיא עיצבה את זה בצבעי הקשת.

שייראה טוב יחד על המדף! שווה לראות את הסרט בו פנגווין מסבירים על תהליך העיצוב של כל הסדרה. יופי של דברים יש שם.

ג'סיקה היש מעצבת פינגוין. הבלוג של רונית כפיר

ג'סיקה היש מעצבת פינגוין. הבלוג של רונית כפיר

6. אנחנו משתמשות באותו העפרון:

כן, זה נהיה קצת קריפי מצידי אבל לא יכולתי שלא להבחין בו, בעפרון הבלקווינג של פלמינו. מי שמכיר אותי כבר יודע איזה ערך אני מייחסת לו. אפשר למצוא אותם בארץ בחנות יולטה.

ג'סיקה היש מעצבת. הבלוג של רונית כפיר

בסרט הזה תוכלו להכיר אותה ואת העבודה שלה:

7. יש לה צילום של "אל קפיטן" על שומר המסך שלה!

טוב, אם אנחנו כבר בקריפיות. היש גרה ועובדת בסן פרנסיסקו, ורק הגיוני שנסעה למקום המושלם הזה. אילו אני גרתי בקליפורניה גם אני הייתי נוסעת ליוסמיטי כל סופשבוע כמעט ובוהה בסלע המושלם הזה. וזה לא קריפי. רואים את זה בבירור בסרטון.

Jessica Hisch, ג'סיקה היש. הבלוג של רונית כפיר

8. אין לה "לא נעים לי..". והיא מתעסקת בגבולות עם לקוחות!

נתקלתי לראשונה בשם שלה בתרשים הזרימה הנהדר "האם כדאי לי לעבוד בחינם", שהוא אחד מהפרויקטים הצדדים שהיא עושה למען מעצבים גרפיים ומעצבי אותיות. רבקה נרקיס, צלמת, שנתקלה בתרשים הזה וגם לה נמאס לקבל "הצעות" לעבודה בחינם יצרה איתה קשר, קיבלה רשות לתרגם והעלתה את זה לפייסבוק. גם היא אשה כלבבי. יוזמת! רבקה נענתה לבקשה שלי לשנות את התרגום המקורי כך שיהיה יותר נייטרלי מבחינת מגדר (קצת פחות "אתה") כי עבודה בחינם היא בעיקר בעיה של נשים.. בנתיים הנה הגרסה הראשונה, וכשתהיה השניה מוכנה אעלה אותה גם לעמוד הפייסבוק שלי, נעים מאוד.


אבל התרשים הזה הוא כלום! באתר שלה יש לה מחולל תשובות ללקוחות, שעונה חד וחלק, בקלות, אלגנטיות ואסרטיביות על בקשות של לקוחות על פי סינון: האם זה חבר? (בשמחה, אם אתה נותן לי חופש אמנותי מלא. וחשוב שיהיה ביננו חוזה!) זה מלכ"ר? זה עסק? יש להם תקציב דחוק? אז לא. יש תקציב יפה? שלום, בואו נדבר עסקים.

ג'סיקה היש. מכתב ללקוחות. הבלוג של רונית כפיר.

אין תקציב? אין עבודה. מכתבי תשובה ללקוחות באתר של ג'סיקה היש

אם את עצמאית או אתה עצמאי, ממליצה לשנן את התרחישים כאן ולהתאמן עליהם. כן, זה כל כך פשוט. יש לה מאמרים נוספים שעוסקים בתמחור עבודת עיצוב ועבודה עם לקוחות.

9. היא מעולה עם טקסטים

הניסוחים שלה במכתבים האלו מדויקים, ובאותה הנדיבות היא גם מציעה באתר שלה 4 גרסאות שונות לביוגרפיה שלה (תחת "מידע לעיתונות") החל משורה אחת ועד עמוד שלם. הפוסטר הזה הוא ציטוט של עצה שהיא נתנה למעצבים צעירים בראיון: "מה שאתם עושים כשאתם דוחים את העבודה שלכם הוא מה שאתם צריכים לעסוק בו כל חייכם". חברה שלי שאלה אותי אם קיפול כביסה נחשב.
את עצמה היא מגדירה Procrastiworker, שזה שילוב של "דחיינות" (procrastination) עם עבודה. זה מזכיר לי את הפרק בספרה הנהדר של אליזבת גילברט, "Big Magic" שעוסק בסקרנות (ראו סעיף 3): גילברט ממליצה שנרד קצת מעניין ה"תשוקה", שלמענה אנשים עושים מעשים דרמטיים, ונסתפק בסקרנות. סקרנות שואלת שאלה פשוטה: מה מעניין אתכם? וזה לא חייב להיות משהו גדול מהחיים. מה מעניין אתכם ממש ברגע זה? הלינק הזה? יאללה תלחצו עליו. היא גורסת שאם לא נעצור את הסקרנות שלנו, נגיע למקומות שיחזיקו את היצירתיות שלנו בוערת. ונראה שהיש חיה ויוצרת בדיוק כך. גם הציטוט הזה לגבי עיסוק ועבודה, מתחבר לזה.

ג'סיקה היש. הבלוג של רונית כפיר

10. היא מוכשרת לאללה

וזה צירוף של עבודה מדויקת, מבוקרת ומאורגנת ( 10.א. שולחן העבודה שלה מסודר כל כך!) עם כשרון וקלילות. הנה למשל השיפורים שהיא עשתה בלוגו של מיילצ'ימפ, שדרכו קיבלתם את ההזמנה להגיע לבלוג שלי (מה, לא? אז תירשמו למעלה לעדכונים!) ועוד אחרים בעמוד הלוגואים באתר שלה.

עיצוב לוגו ג'סיקה היש. הבלוג של רונית כפיר

גם כאן ניכרת הנדיבות שלה, וההבנה שהדרך הטובה ביותר ללמוד היא ללמד. הנה פוסט שלם בו היא מסבירה כיצד ומדוע הגיעה מהגרסה הישנה לחדשה.

11. והיא נותנת גם לי להרגיש ככה:

אחד הפרויקטים המעולים שעשתה, הוא אתר "אלפים מתחת ל-90" שהוא תשובה דמוקרטית ומגניבה לפרויקטים כמו "שלושים מתחת ל-30", של מגזין פורבס אליו נבחרה (פעמיים!), ורבים אחרים בעולם.
אתם רק צריכים להיכנס לאתר הזה, להכניס את השם שלכם ועיסוק לבחירתכם, ותוכלו לקבל תעודה! כדי לשמור אותה עושים צילום מסך, ואם אתם לא יודעים איך לעשות צילום מסך, ג'סיקה תסביר לכם בלינק בתחתית.

ג'סיקה היש. הבלוג של רונית כפיר

12. התחפושת המשפחתית שלה להאלווין

13. ווס אנדרסון הוא לקוח שלה

ויחד איתו טיפניס, ספרי פיגווין, אמריקן אקספרס, רשת טארגט והרשימה רק הולכת ומתרחבת. כמו שהבנתם, שווה לעקוב אחריה, כולה בת 34, להיכנס לאתר שלה וללכת לאיבוד – כי אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים!

ממלכת אור הירח. ג'סיקה היש. הבלוג של רונית כפיר

לסיום, עוד סרטון, ותהיה (שימו לב לשולחן שלה). אם תגלו דברים חדשים ושווים שהיא עושה – ספרו לי!

ואחרי פרסום הפוסט מצאתי עוד משהו מעולה!

14. כשאתם גולשים באתר שלה, שימו לב לכתובת ה-URL!

תודו שהיא שווה, היא שווה היש שווה!
תהיה: איך ייתכן שבארץ לא צמחו טיפוגרפים שעוסקים באיור כזה של אותיות? במיוחד נוכח הדרישה לציטוטים שאינם תמונות בבתים של דתיים? או שמא ציטוטים קלישאתיים של חוכמת חיים עובדים רק באנגלית? ("פריז זה תמיד רעיון טוב" באמת לא ממש נשמע משהו).
היכן אתן, מעצבות גרפיות דוסיות מחוננות? הייתכן שפספסתי אתכן? אשמח להכיר.

העצה הטובה ביותר שלי למי שחוגג בת מצווה בבית מבוססת על הטעות הגדולה שלי: אל תוותרו על צילום מקצועי.

צלמת הבית עברה לקנדה, חשבתי שמדובר באירוע קטן וזה מיותר, וגם לא רציתי להגדיל עלויות.
עם עוד קצת מחשבה יכולתי להעלות לכאן עכשיו צילומים יפהפיים מהאירוע, כך שגם הפוסט הזה היה נראה הרבה פחות עלוב.
אל תחזרו על הטעות שלי: שכרו את שירותיה של צלמת מקצועית (או צלם) שתתעד את הרגעים המרגשים והיפים של האירוע הזה. בלינק הזה תראו כמה טוב זה נראה בבר המצווה של שחר..

בת מצווה ביתית. בלוג רונית כפיר

ולא, לא דוד עם מצלמה ממש טובה ולא חברה עם טלפון נייד. צלמת מקצועית, שיודעת להיות באירוע בלי שירגישו בה, שיודעת לתפוס את מה שחשוב ואיך שצריך. זה שווה כל שקל. כאמור, הפוסט הזה יעוטר בצילומים גרועים מהנייד שלי. תאמינו לי שזה מבאס אותי הרבה יותר משזה מבאס אותכם. עמכם הסליחה.

ועכשיו נתחיל:

את בת המצווה של עינב, בתי, שנחגגה בינואר 2017, ציינו בלימוד סקי משותף בחופשת סקי בת שבוע. שתינו למדנו לראשונה לגלוש. כתבתי על זה שני פוסטים בבלוג.

הפקת בת מצווה ביתית. הבלוג של רונית כפיר

ככה נראה צילום מקצועי. והיא בטח גבהה מאז ב-10 ס"מ..

כעבור כמה חודשים הבנו שאנחנו (וגם היא) רוצים לחגוג כמו שצריך, עם המשפחה הקרובה. הבית שלנו הוא מקום אירוח אידאלי ולכן בחרנו תאריך (סוכות) שלא היה קשור כלל לתאריך המקורי והזמנו את כולם לערב. בסופו של דבר, מהרגע שהאירוע קיבל אישור ועד שהתקיים עברו שבועיים רגועים יחסית. החגיגה היתה מקסימה ומרגשת, ואשמח לחלוק עימכם כמה רעיונות ותובנות.

בלי היסטריה ובלי חובות

כל מי שניסתה להרים חתונה בהפקה "צנועה ועצמאית" ודאי זוכרת, שבסוף זה תמיד יוצא יקר יותר. גם אירועים קטנים אינם זולים. קייטרינג ביתי טוב לא יעלה פחות מ-100 שקל לאורח, ואם התברכתם במשפחה של 35 עד 50 איש, הרי שכבר מדובר ב-5000 שקל. הוסיפו לזה צלמת ( שתעלה כשליש מהסכום הזה?), קישוטים והשכרת ציוד (שולחנות וכסאות) וכן, זול זה לא.
במקרה שלנו לא היו כלולות כאן עלויות הפקת "בוק בת מצווה", וכל ענייני השיער-איפור-בגדים. אם אתם משקיעים באירוע שיש בו תוכן ואנשים אהובים, נראה לי שצילומים טובים מהאירוע עצמו יוכלו להרכיב אלבום מקסים אחרי כן. גם על זה כתבתי כבר פוסט.

מראה אחיד וחגיגי: נושא או צבע

במקרה של הבת שלי זה היה ברור. בחרנו ללכת על אדום והפועל ירושלים. זה ודאי לא יפתיע את העוקבים אחרי..
בתור מתנת בת מצווה קיבלה עינב מאבא שלה מנוי לעונה של הפועל (כשהיתה בת 11) ומאז גם הפועל וגם הכדורסל נכנסו לה ולנו עמוק לחיים (למי שלא מכיר את הפוסט על חשיבות הספורט לנערות, ממליצה).

#יאללה_עינב, בת מצווה ביתית. בלוג רונית כפיר

תראו מה מצאתי בחנות סדקית

#יאללה_עינב. בת מצווה ביתית. הבלוג של רונית כפיר

והנה מספרי הזיג-זג נכנסות לפעולה. הן עוד ישובו!

עם כמות המקומות שמוכרים כלים חד פעמיים אונליין, אין בעיה לקנות כלים, מפיות ועוד המון אביזרי קישוט למסיבות בגוונים מתאימים. אני ממליצה לבחור גוון אחד או שילוב של שלושה, כשברור מה הגוון הראשי בינהם, וללכת עליו. במקרה שלנו קישטנו את הסוכה באדום (מפיות, נרות במרכז השולחן וכדורי נייר) וקישוטים נוספים באפור ולבן. הכנתי עציצי תבלין שהיו במרכז כל שולחן עם הנושא והגוונים, אבל גם בלי להכין (צרפו למספרי הזיג-זג ולאקדח הסיכות גם אקדח דבק! תענוג!) אפשר פשוט לקנות פרחים בגוונים המתאימים.

זו היתה הפעם הראשונה שעשינו שימוש בכלים חד פעמיים, ולקחנו צלחות מעלי דקל וסכו"ם עץ מקסים, שאמנם נראו יפה והתכלו, אבל קצת יותר מדי תוך כדי השימוש… הכפות וקערות המרק קצת ספגו את המרק.
אותם הכללים תקפים גם לעריכת שולחן ליל הסדר המתקרב. טיפ אחרי שני לילות סדר ענקיים שערכתי: מה שתמיד הורס את עריכת השולחן המהממת ביותר הן הגדות בגדלים וצבעים לא אחידים. אם את OCD כמוני – אולי שווה לחשוב על עטיפה אחידה לכל ההגדות, לפחות לרגעים הספורים בהם השולחן עומד יפה ומסודר.

בת מצווה ביתית. בלוג רונית כפיר

צלחות וסכו"ם מתכלים (קצת יותר מדי) והרבה אדום.

בגלל שהיינו בסוכה, הוספנו לה המון קישוטים ומנורות תלויות (לאיקאה יש שרשראות מנורות עם כיסויי לבבות אדומים שהתאימו לנו בול) וזה נהדר בכל אירוע. חשוב לדאוג לתאורה חזקה במקום בו יושבים לאכול (לא כיף לאכול בחושך) אבל תאורת אווירה נעימה מסביב, או לחלקים של הערב. נרות במרכז השולחן ומסביב למשל. אם יש לכם חצר גדולה, שווה להשקיע בשרשראות נורות על העצים ומסביב.

בת מצווה בבית. רונית כפיר בלוג

תאורה עמומה במרכז השולחן.

בבר המצווה של שחר ארגנתי מרכזי שולחן מקסימים עם ענפים מהיער ואיצטרובלים. האירוע התקיים בשבת ולכן גם משם אין לי צילומים מקצועיים. צריך לזכור שמה שיפה במראה של אירועים מהסוג הזה הוא האחידות של השולחנות. זה לא חייב להיות מפוצץ, כי זה מספיק מרשים ככה. כדורי הנייר היפים שנתלו בבית שימשו אותנו גם בבת המצווה.

בת מצווה ביתית. בר מצווה בבית. הבלוג של רונית כפיר

אני מאד אוהבת לתלות דברים מהתקרה. זה תמיד מוסיף חגיגיות ואינטימיות.

בר מצווה בבית. בלוג רונית כפיר

החגיגה בבית בסימן חגיגת הליקוט: איצטרובלים וענפים מהיער.

לבר המצווה של שחר הכנתי ברכונים, בגלל שחגגנו בשבת. הפעם ויתרתי, אבל כבר שנתיים סחבתי איתי רעיון לברכונים תואמים לעינב: שני הנושאים מהיער, ואפילו וורוד לבת:

ברכונים מעוצבים. בר מצווה בבית. הבלוג של רונית כפיר

הצילום של גלית לוינסקי. העיצוב של שירלי פלדה.

ברכון בת מצווה. בת מצווה בבית. הבלוג של רונית כפיר

וזה הברכון שלא הודפס. צילום של דניה מור-גורן, עיצוב שירלי פלדה.

אאוטסורסינג – כי לא חייבות לעשות הכל לבד

נעזוב שניה את העיצוב ונגיע לזמינות שלי להיות נוכחת באירוע.
אמנם יצא לי לארח את המשפחה שלנו בביתנו פעמים רבות (כולל בברית – מה חשבתי לעצמי?!) אבל הפעם היה לי ברור שאני מזמינה קייטרניג (היה גם ברור מהיכן אחרי ההצלחה בבר המצווה של שחר!).
אבל לא מספיק להזמין אוכל, שולחנות וכסאות. חשוב שיהיה מי שיעזור באירוע עצמו: לערבב את הסלטים ולהגיש, לחמם את הפשטידות והמרק (כן, הכל צמחוני) לאסוף את הכלים ועוד. סכמו מראש עם בחור או בחורה צעירים מהאזור שלכם שיהיו ויעזרו (זה בהחלט שווה 50 שקלים לשעה!) ויורידו מכם דאגות. אלי הגיעה קארין האלופה, בת של חברה, ותקתקה את כל המרכיבים בצורה כזו, שלא הפסקתי לחשוב מה הייתי עושה בלעדיה.

אם ממש בא לכם להכין משהו אפשר לדאוג לאיזה קוקטייל טעים, שכולם יהיו במצברוח טוב. אמנם זה לקוח מאירוע אחר, אבל אחלה דבר לעונה הזאת – פונץ' רימונים עם ערק. המתכון לקוח מכאן. גם משפחות שלא שותות אלכוהול בדרך כלל, ישמחו לשלוק של משהו מתוק וטעים, ועל הדרך ייטיבו ליבם ביין. כדאי!

קיר צילום

כשכבר הבנתי שצלמת מקצועית לא תהיה, חשבתי על מקום בו כל האורחים יעצרו ויצטלמו עם כלת בת המצווה.

בגלל שהיתה סכנה לגשם (עליו עוד יסופר) החלטתי למקם את הפינה בכניסה המקורה לבית. חשבתי בהתחלה על אל-בד, אבל אז נזכרתי שיש לי מפת שולחן אדומה (תודה ליאת!). נעצתי אותה עם שלושה מסמרים בקיר בגובה שהוא מעל לגובה ראש (220 ס"מ בערך) ואליה הצמדתי את הכיתוב #יאללה_עינב (מלשון "יאללה הפועל").

בת מצווה ביתית. הבלוג של רונית כפיר

קיר צילום בכניסה לבית: מפת שולחן ואותיות מנייר

אגב, עוד סיבה לקחת צלם מקצועי (אם לא השתכנעתם עד עכשיו!) היא שצילומים כאלו נראים פי מיליון יותר טוב עם פלאש טוב. לנו יצאו המון מטושטשים עם צללים איומים (משפחה עם אף גדול?) בגלל שמקור האור היחיד היה מלמעלה. אם אין לכם צלם, נסו לדאוג לפרוז'קטור גדול על עמוד שיאיר ממול. פשוטים כאלו בחנויות חומרי בניין עולים 60 שקל.

הדרך הפשוטה ביותר ליצור את האותיות היא להדפיס ב WORD אותיות גדולות ממש (למשל גודל 600) כך שכל אות תהיה בגודל של עמוד A4.
מסמנים את כל המסמך ובוחרים באופציית הקונטור (outline) שנמצאת בסרגל עיצוב האותיות.
אחר כך בוחרים שוב את האותיות וצובעים אותן בלבן (בתמונה הבאה) כך הן מודפסות בלבן. אם מתחשק לכן אותיות צבעוניות – עדיף להדפיס על דף צבעוני בקונטור בלבד, ולא לבזבז דיו צבעוני. זה גם בחיים לא ייצא אחיד בגדלים כאלו.

בת מצווה ביתית. הבלוג של רונית כפיר

בשלב הראשון בוחרים שהאות תהיה מוקפת בקו מתאר – קונטור/outline

בת מצווה ביתית. הבלוג של רונית כפיר

ובשלב השני בוחרים את גוון האותיות עצמן – לבן. כך נשאר רק קו מתאר דק שמתאים לגזירה.

את האותיות הצמדתי לקיר בעזרת אקדח סיכות: אחד מהעזרים הביתיים שהם חובה בכל בית! אולי אפילו לפני מספרי זיג-זג..
שימו לב שבצילום לא שמים לב לסיכות כלל, ואין מה לדאוג. אם אין מפת שולחן אפשר פשוט לקנות בד כותנה באורך שני מטרים. עדיף בד חלק, או עם דוגמא גדולה יחסית, שמצטלמת טוב.

את הרעיון להאשטג לאירוע לא היה לי זמן לשכלל או ליישם, אבל זו יכולה להיות התחלה של רעיונות רבים. סימנתי את כל הצילומים באינסטגרם שלי בהם מופיעה עינב בהאשטג הזה. אפשר לבקש מחברים ומשפחה להצטלם ולהעלות את הצילום עם ההשטג, ואז להקרין את זה באירוע. כאלו דברים.

בת מצווה ביתית. קיר צילום. בלוג רונית כפיר

קיר צילום ונערת בת מצווה

אני יודעת שבקושי התייחסתי לתוכן. והרי התוכן חשוב לא פחות, ביננו. חלק מהחוויה המשותפת התחילה בשנת הבת-מצווה עם המנוי למשחקים של הפועל עם אבא, אחרי זה בסקי עם אמא, ועוד תכנים באירוע עצמו. יש שמארחים גם משפחה וגם חברות בחגיגה, וצריך למצוא תוכן שיתאים לכולם. זה באמת אתגר לא קטן.
האירוע עצמו היה נהדר ומרגש, עם ברכות וריגושים ופרשת וארא וגשם.. גשם שהפתיע אותנו ותוך שניה המשפחה אספה את כל השולחנות וקישוטי הנייר שנפרסו לסרטים ארוכים מהגשם הכבד ונכנסה פנימה. (חבל שלא היתה צלמת..).
בסוף היום עינב הודתה שהיה הרבה יותר מרגש ממה שציפתה (חבל שלא היתה צלמת..), ואפילו כמה חודשים אחרי, זוכרת את הברכות והאיחולים שאיחלו לה.

אין לנו בחיים המון תירוצים לאסוף סביבנו את המשפחה הקרובה שלנו ולעצור ולברך ולהוקיר. ממליצה לשמר את הרגעים האלו. אם לא בצילום – בכתיבה.

גם אל הפוסט הזה חזרתי כדי להקליט, והנה הגרסה המוקלטת שלו (אפשר למצוא אותי גם בספוטיפיי!). בסוף אתן טיפים חשובים לשיתוף וגם אפרט את היתרונות בנתינת קרדיט, ואני כותבת פוסט חדש על מה לעשות כשלוקחים לך קרדיט. כי זה נושא טעון שעולה הרבה בקהילה שאני מנהלת.

לפני הרבה שנים, כשהייתי ברדיו, אבא שלי לימד אותי ש"המביא דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם".
ובמילים שלי: בחייאת, תנו קרדיט.

בעידן שיתוף המידע אפשר למצוא ה-כל באינטרנט, ולפעמים יש תחושה שמדובר בקומונה שמחה וגדולה, בה כולם חולקים הכל. לא חייבים תמיד לבדוק או לדקדק או לברר מקורות; מה אנחנו, עיתונות חוקרת?

ההנחה התמימה היא (אני מעדיפה לייחס תמימות לאנשים שמעצבנים אותי מאשר זדון, זה לא בריא), שמידע שבלאו הכי נמצא "שם בחוץ" אפשר להמשיך ולשתף הלאה.
אז זהו, שלא.

בפוסט הזה אנסה להסביר "מה קרה". למי שמתעקש להיתמם, או לטמון ראשו בחול, או ללכת עם הזרם, או סתם לעבור על החוק כי מה כבר יקרה.
הצילום בציטוט, אגב, של Ed Gregory מתוך האתר Quotefancy.

גאולה? לא הגזמנו?

אז איך דווקא שיוך של אימרה תביא גאולה לעולם?

נאה דרשתי, נאה אקיים: רבי אלעזר בן פדת, אמוראי שלמד אצל רבי חנינא, מביא בשמו את הציטוט:

"אמר רבי חנינא: כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם".

זה נאמר בתלמוד הבבלי (הגמרא) במסכת מגילה על אסתר המלכה, שגילתה לאחשוורוש את מזימת בגתן ותרש, ונתנה את הקרדיט למרדכי. כך היא הביאה גאולה לעם היהודי.

לכאורה, מדובר במעשה קטן, שאפילו אינו "עשיית רע אקטיבית": הימנעות ממעשה גניבה של זכויות יוצרים. אבל עכשיו חישבו איזה סוג של אדם מנכס לעצמו רעיון או יצירה של אחר, ואיזה הוא המציין את אומרם, או מחברם המקורי. אילו לא סיפרה אסתר המלכה למלך שמרדכי אמר את הדברים, אולי היתה היא זו על הסוס: "כך ייעשה לאשה אשר המלך חפץ ביקרה"? אני יכולה לדמיין איך היתה מרגישה שם על הסוס. די חרא. היא השיגה את הכבוד הזה במרמה.
דווקא באקט הלכאורה קטן הזה מצויה כל כך הרבה ענווה (שלא לומר פרגון, שלא לומר "אהבת חינם") שאולי כאשר העולם ימלא אנשים כאלו – נזכה לגאולה – בין במובן הדתי אמוני שלה, או במובן הרוחני – פסיכולוגי שלה. עד כאן הדף היומי. ;)

זכויות יוצרים ופרגון

אתן לכם כמה דוגמאות למקרים שקרו בשנים האחרונות ברחבי הרשת, ולא רק שהם זכורים לי, אלא שהם ממשיכים לצוץ בפיד שלי חדשות לבקרים.

אולי גם אתם נמנים על אחדים מארבעים אלף הצופים והצופות של הסרט הזה, שפורסם בעמוד פייסבוק עסקי של גוף מסחרי. הסרט מרגש, האנרגיות מידבקות, ודברה כהן גם יודעת לרקוד מעולה (לצלילי ביונסה).
הסרט, שהועלה ישירות לעמוד, שותף כמעט 21 אלף פעמים וזכה לתהודה עצומה. אין לי ספק שבעקבות הסרטון העמוד נהנה מטרפיק מעולה, וודאי צבר כמה אלפי אם לא עשרות אלפי עוקבים. הוא הוצג כך:
"לרוב הנשים גם ניתוח קטן עלול להפוך לתהליך מורט עצבים. אבל לא לדברה כהן. דקות לפני כניסתה לניתוח כריתת שד החליטה לצאת בריקוד אנרגטי יחד עם צוות המנתחים>> צפו בסרטון מעורר ההשראה".

ובכן, הסרטון אכן מעורר השראה, ולפני שנמשיך לעניין הזכויות, קבלו עוד לינק לסרט של דברה קואן עם ראיון מרגש על ההיסטוריה של הסרטן והריקוד, וקטעים מראיון שלה אצל אלן דג'נרס.
אלא שתיאור הסרט, שתורגם כמעט אחד לאחד מדיווח על הסרט הזה ב CNN ובכך "הוסיף חטא על פשע", לא כלל שתי מילים חשובות: הראשונה היא "דוקטור", והשניה היא "כפולה".
דוקטור קואן נכנסה לניתוח כריתת שד כפולה. היא לא רוקדת עם "צוות המנתחים" אלא עם חבריה הרופאים.
וכן, לכל מילה יש חשיבות מבחינת הבנת ההקשר של הסרט, ובהקשר של הפוסט הזה, בעיקר משום מעשה ההעתקה.
ראשית, בהקשר של הסרט – יש הבדל עצום בין חולה מהמניין שמחליטה לקום ולרקוד עם הרופאים שלה לפני ניתוח, לבין רופאה שרוקדת עם הקולגות שלה לפני ניתוח.
אבל למקור, ולאופן והמקום בו היוצרת בחרה לחשוף אותו יש חשיבות רבה יותר.
אני הגבתי על השיתוף הזה באוקטובר 2014, וזו היתה התגובה הפופולרית שלי בכל הזמנים. עד היום אני מקבלת תגובות לתגובה הזו:

המביא דברים בשם אומרם. הבלוג של רונית כפיר, על זכויות יוצרים וקרדיט

כצפוי, רוב התגובות ברוח זו:
-"למה את כזו קטנונית?"
-"אז מה אם לא עשו תחקיר? אל תהרסי לנו את האנרגיות הטובות עם הנוקדנות שלך".
אז בואו נדון בזה שניה.

מי שהעלה את הסרט הזה לא עשה כל מאמץ לתת ליוצרת שלו את הקרדיט המגיע לה: בערוץ היוטיוב אליו הועלה הסרטון (שקיבל מעל 8 מליון צפיות אבל הפסיד את 40 האלף שהלכו בישראל לעמוד הפייסבוק) יש קישור לאתר ולאפשרות לתרום.

היוזמה Caring Bridge מאפשרת לחולים לפתוח אתר ולשתף בו את היקרים להם בתהליך ההתמודדות עם המחלה. גם לדברה כהן יש שם בלוג, והוא מוגן יותר מכל בלוג אחר שנתקלתי בו: יש למלא שם מלא וכתובת אימייל כדי לצפות בתכנים. כך שפרטיות היא דבר שחשוב לדברה כהן.
מעבר לכך, צפיה בסרטון ללא קישור אל הסיפור שלה, המאבק שלה והמטרות החשובות לה מפספס את המטרה החשובה ביותר שלשמה הועלה הסרטון הזה: להביא יותר צפיות ויותר תרומות לארגון חשוב: כנראה, המטרה של היוצרת עצמה.

השראה אינה הרשאה

מעצבות רבות רגילות לשוטט באתרים כדי למצוא השראה, בעיקר בפינטרסט, רשת חברתית רבת משתתפות ובור ללא תחתית.
מה שמשתמשות רבות לא מבינות, הוא שפינטרסט הוא בסך הכל מאגר מידע. לפרסם תמונה ולשייך אותה לפינטרסט זה כמו לצטט מתוך ספר ולשייך את הציטוט לספריה העירונית. או להעלות צילום לבלוג שלי ולתת קרדיט לגוגל.
בעוד לעמוד ששיתף את הסרטון של דברה כהן לא היו כוונות מעבר לצבירת צפיות, יש עמודים שעושים שימוש שיווקי חסר בושה בחומרים שאינם שלהם (לא כל שכן עסקים שפשוט מעתיקים, אחד לאחד, מוצרים ממתחרים ואף מעזים לפרסם תמונות שאינם שלהם).
אני לא רוצה להתמקד בחוקיות של המקרה הזה, אלא קודם כל בהיותו לא אתי ולא מקצועי. עסק שעושה שימוש ללא רשות בחומרים של עסק אחר לא מכבד את עצמו או את הלקוחות שלו.

הנה עוד מקרה לדוגמא מעולם העיצוב:
בעמוד פייסבוק של חברת עיצוב הופיעה תמונה של מטבח עוצר נשימה עם רצפה מצויירת. הכיתוב היה:
"רצפת המטבח הזו קרצה לנו מפינטרסט, מה אתם חושבים עליה?"
לכאורה, תחכום של אנשי מדיה חברתית, שמצאו דרך לתפוס את העין, לפתוח דיון ולהשיג לייקים וטרפיק על הדרך. הצליח להם.
מצד אחד – הם לא טענו שהרצפה שייכת להם, אבל מצד שני, הם לא טרחו לברר מנין הגיעה התמונה.

מי שמכיר את החברה, יודע לזהות שלא מדובר בעיצוב שלהם, ומי שמכירה עיצוב יודעת לזהות את העיצובים של אמילי הנדרסון, כוהנת הסטייל הענקית של החוף המערבי, והפרזנטורית של רשת הענק האמריקאית הנחשקת "טארגט".

זכויות יוצרים וקרדיט. הבלוג של רונית כפיר

אני, כרגיל, הגבתי לתמונה. כמו שאומרים (כמו שאני אומרת) כל אקטיביסט הוא גם נודניק.
כפי שיודעת כל מי שמגיעה מעולמי, מאחורי צילום כזה עומד מאמץ עצום של צוות שלם, מעבר לצוות הבניה (אגב, אחד הנגרים שהנדרסון מודה לו הוא יהודה!). הנה מגיעה חברה קטנה מארץ קטנה מעבר לים, ומניחה, סביר להניח שבצדק, שידו הארוכה של החוק לא תגיע אליהם. כלומר – הגונב מקולגה בארץ אחרת פטור.
אחרי כמה שעות, ענו לי מהעמוד שכמובן שזה שייך להנדרסון (אני בספק אם הם בדקו) וש"הוספנו קרדיט". הם לא הוסיפו אותו בכיתוב לתמונה, אלא באחת התגובות. לינק לא היה גם אחרי התיקון.

בלוגים ואתרים רבים מעולם העיצוב נותנים הרשאה גורפת לאחרים לעשות שימוש בחומרים שלהם, ובתנאי שייתנו קרדיט ולינק. נראה שהם הרימו ידיים מלנסות לאכוף את זכויות היוצרים שלהם בעולם שמלא ב"משאילים". אם תגללו לסוף הפוסט של אמילי הנדרסון, תגלו רשימה מפורטת של לינקים לכל הספקים, שאחראים על הפרויקט הזה. זה נושא בפני עצמו, אגב, שאני דנה בו מדי פעם בסרטוני הוידאו שלי. בגדול – אם מישהו שיתף יצירה שלך או צילום של עבודתך בעמוד שלו ללא הסכמתך – ועוד לא נתן לך קרדיט או לינק – החוק לצידך. את יכולה לפנות אליו ולדרוש להסיר את התמונה.

טיפים שימושיים לציטוט המפרגן

  • אם לא ידוע מה המקור של תמונה, אפשר לשמור אותה ולהעלות לחיפוש בגוגל תמונות. קרוב לודאי שהוא יוביל אותך למקור.
  • אם הגעת למקור ואת רוצה להיות מכוסה משפטית: מצאי את שם הצלם/ת ושלחי מייל המבקש רשות.
  • אם הגעת למקור ואת מסתפקת בלהיות בסדר מבחינה אתית: תני קרדיט לאחראים על העיצוב והצילום, והוסיפי לינק למקור.
  • אם את חוששת ש"יברחו לי הקוראים" תני לינק שייפתח בחלון נפרד. אף אחד לא יברח לך.
  • כשאת מעלה תמונות לפינטרסט, השתדלי שהן יעלו ישירות מהאתר המקורי שלהן, ושיהיה להן כיתוב עם קרדיט רלוונטי.
  • אם יש לך בלוג בוורדפרס, חשוב למלא את החלונית עם הכיתוב "תיאור" וגם "טקסט חלופי" בתמונות שאת מעלה. שמרי שם את המידע החשוב.

זכויות יוצרים. הבלוג של רונית כפיר

  • כך, אם מישהו ישמור את התמונה מהבלוג שלך לפינטרסט, היא תישמר עם הכיתוב שרצית. אנשים לרוב לא מוחקים או משנים את הכיתוב המקורי הזה. זה גם טוב ל- SEO עם מילות מפתח.
    זכויות יוצרים. הבלוג של רונית כפיר
  • אם יש לך צילומים שלך שאת שולחת לפרסום במקומות אחרים, שמרי אותם עם שם הצלמ/ת בשם התמונה. כך גם לא תשכחי וגם למי שמפרסם יהיה קל יותר לדעת למי לתת קרדיט. למשל השם: livingroom_ronitkfir_photoby_Galit . זה גם עשוי לעזור לך בחיפוש יום אחד.

זכות יוצרים היא זכות גדולה.
המושג הזה שגור בפינו כל כך, שאנחנו כבר לא חושבים עליו. אבל ליצור היא זכות גדולה. וכאשר אני יוצרת משהו, בין אם זה לוגו, סיסמא מוצלחת, יצירה ספרותית או עיצוב – זכות היצירה ניתנה לי. כמוה הזכות לעשות שימוש ביצירה שלי לצרכים עליהם אני מחליטה, והזכות להחליט למי אני מעבירה את רשות השימוש בה.

אז למה כדאי לתת קרדיט?

  • כי ככה אני מגדילה את מעגל הזכויות שלי. כי להביא דברים בשם אומרם זה לפרגן, לכבד, להפיץ "אהבת חינם".
    אהבה וכבוד שאינם תלויים בתמורה, בלייקים, בשיתופים או בטרפיק. הם כאילו מנוגדים להגיון – אם אספק לאנשים לינקים למקורות חיצוניים – הם הרי ילכו ממני! אבל כשאני עושה כך, אני מפרגנת לאחרים.
  • שימו לב איך אנחנו זוכרות לטובה את מי שהכיר לנו מקור חדש ומרגש של השראה, או מי שהפנה אותנו לעסק מוצלח!
    למשל שבזכותי הכרת את המתכונים של לייזה פנלים? או את מי שהכיר לך את האהוב שלך? או מי שהמליץ לך על מעצבת מעולה? (לא לשכוח להגיד תודה!). כשאני נותנת קרדיט אני מאפשרת לעוקבים שלי להתוודע למקורות חדשים ומספקת להם חוויה רחבה ועמוקה יותר. אם אני מפרסמת בבלוג, אני גם שולחת מייל למי ששיתף איתי את התמונה ומיידעת אותו שהפוסט עלה.
  • שיתוף מקור המידע שלנו מוסיף לנו אמינות ורצינות. זה מראה שטרחנו וביררנו. שלא בחרנו בדרך הקצרה.
  • חיפוש מקור המידע הוא אחד התהליכים ההכרחיים ליצירתיות – סקרנות. אני עוקבת כמו בלשית אחרי מקור, ומגיעה על הדרך למקומות חדשים. זה יכול להפוך מחיפוש לגילוי.
  • שיתוף וקרדיט היא עמדה של ענווה וכבוד בפני הידע והכשרון של אחרים.
  • קרדיט היא עמדה של נדיבות, המאפשרת לכל מי שמעוניין ליהנות מהמידע שיש לי.
  • זו עמדה של כבוד כלפי אחרים, שבסופו של דבר מכבדת את עצמי ואת העוקבים שלי.
  • זו הפגנה של בטחון עצמי. הגם שאני נותנת לכם לינקים או שמות של אנשים אחרים – אני בטוחה שאני מספיק מעניינת או טובה כדי שתישארו.
    בפוסטים שלי כאן וב- XNET, אני משתדלת לתת כמה שיותר לינקים, שמאפשרים לקוראים שלי להחליט אם לנדוד ולהרחיב עוד קצת את הידע שלהם.

יש עוד המון כללי אתיקה והגינות בשיתוף מידע באינטרנט, בעיקר כשזה נוגע לשיתוף מידע מכפיש לגבי אדם או קבוצה (כלל אצבע: אל תשתפו. למה לכם), אבל בינתיים אסתפק בזה.
תודה רבה לעו"ד עדי ברקן-לב על היעוץ המשפטי הידידותי. היא מוסיפה: "הערה לנושא הזכות לקרדיט: זו זכות משפטית הקרויה בלשון המשפט "זכות מוסרית".
כשדבר חקיקה קרוי במונח כל כך לא "משפטי" אלא בעל ערך חברתי ניכר, מוסרי, זה אומר דרשני. חוץ מזה, זו זכות נפרדת מזכות היוצרים שנשארת בידי היוצר גם אם הוא מעביר את זכות היוצרים ביצירה שלו לאחר. כל זה מעיד הרבה על החשיבות שהמשפט נותן לזכות לקרדיט, בניגוד גמור לשוליות בה נוהגים, לצערי, בזכות הזו היום."
אשמח לשמוע על מקרים דומים שקרו לך ואיך התמודדת איתם, רק בבקשה: בלי לשון הרע על אנשים או עסקים ספציפיים בתגובות בבקשה.

יאללה, הגאולה בדרך!

למרות הבלגאן הפראי ששרר באוטו הענק שלנו בטיול במערב ארצות הברית, תמיד זכרנו היכן שמנו את המפה.
התאים הנוחים שבצידי הדלתות, והתא החשוב שבין שני הכסאות הקדמיים הוקדשו כולם לניירת. בתוך חווית הטבע העצום והפראי, הניירות המסודרים שלנו היו לנו עזרה עצומה ותענוג גדול. החלטתי להקדיש להם פוסט משלהם.
*** קראו בסוף תוספת חדשה***
לאמריקאים זה ודאי מובן מאליו, ומי שעיצוב גרפי לא מדבר אליו אולי לא יבחין בזה כלל, אבל חלק גדול מהתענוג בטיול היה העלונים והמפות שקיבלנו בשמורות ובפרקים בהם ביקרנו.

הבלוג של רונית כפיר. פארקים לאומיים בארצות הברית, מפות ועיצוב

השיזוף קצת ירד מאז.. בימים חמים יותר, בקניון ברייס.

מאמלקת למי שלא קרא את שלושת הפוסטים הקודמים שלי: הטיול שלנו, בן חמישה שבועות, כלל בעיקר מסלולי הליכה בטבע ולינה באוהלים לסירוגין עם לינה במלונות. בכניסה לכל פארק, לצד חיוך מסביר פנים, קיבלנו מהפקח או הפקחית את העלון המקומי.
בתחנת המידע, שמנוהלת גם היא על ידי פקחים, יכולנו לקבל מפות מפורטות יותר של השטח ושל מסלולי טיול. אפשר גם פשוט לבוא ולשאול: לגבי מזג האוויר, עומסים צפויים, תצפיות של חיות, מסלולים מתאימים ואפשרויות טיול. על הדרך אפשר גם לקנות מזכרות מהממות ושימושיות (אל תחסכו! אני מצטערת על מה שלא קניתי!) למלא מים ולמחזר פסולת.

טיול קמפינג בארצות הברית. רונית כפיר

כן, למרות שעברנו כמה מדינות, העלונים שקיבלנו בכל פארק היו זהים: מיתוג פשוט וקריא, ומתקפל בנוחות לגודל קטן.
מהר מאד הבנתי שיש כאן מראה אחיד, ושמרתי על כל המפות. בצד אחד מפה מפורטת של הפארק עם מקרא נהדר, ובצד השני מידע כללי על הפארק ומה שרלוונטי בו: היסטוריה, גאולוגיה, צמחיה ובעלי חיים נפוצים באזור. הכל מלווה ביותר צילומים ואיורים מאשר טקסט, והטקסטים כתובים היטב וערוכים לפסקאות קצרות ומעניינות.

הנה כך נראה העלון של ילוסטון: מצאנו את עצמנו פותחים אותו לא פעם כדי להחליט אם ראינו מוס או אלק. זה תמיד היה אלק, אגב. חננאלק, או נתנאלק. או אלקנה..

טיול קמפינג בארצות הברית. רונית כפיר

הטקסטים, שהיו תמיד באורך מצויין, היו מעניינים, רלוונטיים וכתובים היטב. בנסיעות בין נקודה לנקודה קראנו חלק גדול מהטקסטים, כשלא היינו צמודים למדריכים של נטע דגני.
כך נראה העלון הפתוח של ברייס:

טיול קמפינג בארצות הברית. רונית כפיר

זה קצת מוזר לי לשים כאן צילום של מפה, אבל גם קצת לא. אני לא זוכרת מתי קיבלתי מפה כל כך קריאה כשיצאתי לטיול בארץ, ובעצם למה? העלונים נותנים מידע שרלוונטי גם להדיוטות ומבקרים מזדמנים, וגם לטיילים מקצוענים. הן העיצוב שלהם והן המידע שבהם מצליחים להיות רלוונטיים לסוגים שונים של מבקרים, ותמיד מצאנו בהן מידע חדש.
המפה תמיד קריאה ונעימה. גם היא נראית מקצועית מאד אבל לא צריך לדעת לקרוא מפות שטח כדי להתמצא ולהבין. יש בהן ציונים ברורים של כל מה שצריך לדעת: כבישים, אתרי קמפינג, שירותים ציבוריים, נגישות לכסאות גלגלים ועוד.

טיול קמפינג בארצות הברית. רונית כפיר

תרשו לי עוד אחד. הנה זה של יוסמיטי. יש הבדלים גרפיים קטנים בין שמורה לשמורה, אבל כולם נאמנים לאותו המיתוג ואותו התמצות.

טיול קמפינג בארצות הברית. רונית כפיר

בתחנות המידע בתוך הפארקים עצמם מקבלים את העלונים הבאים, לעיתים עיתונים של ממש ובהם מידע מפורט על מסלולים. הנייר הוא כבר נייר עיתון, אבל הפירוט בו פשוט נהדר. כך נראה צד אחד של המפה של קניון ברייס, על שפע מסלולי ההליכה שבו:

הפארקים הלאומיים בארצות הברית בלוג רונית כפיר

הקסם האמיתי היה בפירוט של המסלולים. הלוואי שיום אחד השמורות בישראל (או מרכזי מידע למטיילים באזורים מסויימים) יחלקו עלונים כאלו למטיילים, שסומכים על יכולתו של המטייל לעבד את המידע, לדעת מה מתאים לו ולהחליט לבד.

המסלולים שמפורטים ב"מדריך הטיולים" מסומנים לפי רמת קושי בירוק, צהוב וכחול – קל, בינוני וקשה. בכל אחד מהם מידע מפורט וברור אודות שם המסלול ונקודת ההתחלה שלו, אורך המסלול (במיילים ובקילומטרים, יען כי יש הרבה תיירים) ומשך הזמן הממוצע שיש להקדיש לו, הבדלי הגובה בתוכו (עליה או ירידה של כמה מטרים) ותיאור כללי שלו. בתמונה הבאה פוקוס על פירוט כזה.

וכאן מקרוב. פירוט לרמת המטרים, כולל הערות והמלצות באדום ("הטיול הכי פופולרי שלנו!") ואפילו מסלול נגיש לכסאות גלגלים וכלבים. הודות לשירות האמריקאי הנפלא, בפארקים מסויימים (כמו ברייס וזאיון) נוסעים שאטלים במסלול קבוע, כדי לצמצם נפח תנועה בתוך השמורה ולעזור למטיילים להתחיל טיול בנקודה X ולסיים בנקודה Y בלי לעשות "הקפצת רכבים", מנהג שנראה לי, אפעס, פחות מקובל אצל האמריקאים.

הפארקים הלאומיים בארצות הברית בלוג רונית כפיר

זו קצת שאלת ביצה ותרנגולת – האם המפות והנגישות הזו מייצרות את הכבוד של המטיילים לטבע ולפקחים, או שמא ההתנהלות המכובדת והמנומסת של האמריקאים מאפשרת את קיומם של העלונים והפקחים. אני מאמינה שכשאדם נתקל בשירות טוב שמכבד את עצמו, כמו למשל בשירותים ציבוריים שמתוחזקים תדיר ונקיים, הוא מחזיר יחס כזה ומשאיר אותם נקיים.
אולי אני תמימה. בכל מקרה גם המדים של הריינג'רס (איך, איך אין לנו צילום עם אחד? יותר מתוקים מאלק) היו חלק מהחוויה של השירות, המקצועיות, הנועם המזמין לטייל.

שילוט בפארקים הלאומיים בארצות הברית. הבלוג של רונית כפיר

גם בשטח נחמד להיעזר בשילוט מפורט על תוואי המסלול. אגם ג'ני בפארק גרנד טיטון.

מה שמדהים היה, שלמרות המידע המפורט בעלונים, עושה רושם שהאמריקאים לא מבינים כלום בטיולים רגליים, ויוצאים לטיול של שישה קילומטרים בשמש מדברית קופחת בצהרי היום בלי כובע (גם לילדים) ועם בקבוק של חצי ליטר מים ביד. למשפחה שלמה.
לגבי השילוט – במסלולים הפופולריים בפארקים הגדולים השילוט מאד ברור, ולעיתים על השלט הנושא את שם המסלול כתוב גם אורכו. מצד שני, לאורך שבילים פחות מתויירים (למשל כל מה שצעדנו בילוסטון) כמעט שלא היה שילוט, בטח שלא אבנים מסומנות בצבעים שונים.
היכולת של האמריקאים להעביר מסרים ברורים על ידי ניסוח מדויק בשלטים ובעלונים משתלבת היטב עם הנימוס שלהם והשמירה על הכללים. הנה שלט במלתחות באתר הקמפינג המקסים קודכרום:

וכך נאמר: "עזרו לנו להימנע מתיקוני אינטסטלציה יקרים. אנא הניחו כאן נעלי טיול וסנדלים, לפני כניסתכם למקלחת".
בהיותי טירונית מלתחות וטיולים, לא היה עולה על דעתי להימנע משובל בוץ, אלמלא הרהיט הזה והשלט המסביר את ייעודו. כמה פשוט ככה יעיל: להסביר מראש את רצונכם. וכמובן שהמקלחות היו נקיות יותר מאלו אצלי בבית.
אותה חוויה חיכתה לנו בליל הקמפינג הראשון שלנו בילוסטון, בה הפקח המקסים בירך אותי לשלום, שאל אותי אם זה הלילה הראשון שלנו בקמפינג, ולא הסתפק במתן עלון ההוראות והתקנות של המקום, אלא גם סימן לי במרקר זוהר את הסעיפים החשובים (אסור להדליק אש מחוץ לעיגול, אסור להשאיר אוכל בחוץ בכל עת כי יש דובים) ולא הסתפק רק בזה, אלא קרא איתי את שלושת הסעיפים החשובים שהוא סימן.

ולסיום, מילה על האובססיה של האמריקאים עם "בטיחות" או "בטחון". כמעט בכל מקום בו היינו בירכו אותי לשלום עם "Be Safe". בין אם זו פקחית בתחנת מידע, זבנית בתחנת דלק או מטיילים אחרים שבאו מולי בשביל. מרוב איחולי בטיחות התחלתי להילחץ. "מה כל כך מסוכן כאן?" חשבתי לעצמי. ראיתי איך זה קורה לי, מה שהם עושים לעצמם: הכל שקט פה (יחסית) אז למה שלא נלחיץ את עצמנו בסכנות אפשריות?
הנה שני שלטים שחיכו לנו בתחילתו של מסלול. לא דאגנו בכלל, מה פתאום:


*** תוספת לאחר הפרסום***

שמחתי לקבל מייל מחבר ילדות, אילן רייזינגר, בו הוא מפנה אותי למעצב של העלונים של הפארקים הלאומיים.

מתברר שלא סתם אהבתי אותם. מי שאחראי עליהם הוא מעצב העל מאסימו ויניילי, שמת בשנת 2014. ויניילי (או וינלי, Massimo Vignelli) היה מעין "מעצב על" שטען ש"אם אתה יכול לעצב דבר אחד, אתה יכול לעצב כל דבר".
וינלי גדל באיטליה, שם למד אדריכלות במילאנו וונציה, ובשנת 1966 היגר לארצות הברית. הוא הקים שם משרד עיצוב עם אשתו, ללה. וינלי גדל על המודרניזם והגדיר את עצמו כ״אדריכל של מידע״. ציטוטיו על עיצוב מוכרים למעצבים רבים.
מפות הוא ידע לעצב. הוא אחראי למפה של הרכבת התחתית בניו יורק, וגם לשילוט שקיים בתחנות עד היום.
עיצוב מפות של מאסימו וינלי. הבלוג של רונית כפיר

כשיצאתי לפוסט הזה, ידעתי שאיני יודעת מספיק על ההיסטוריה של העיצוב הגרפי כדי להתחיל לנתח אותה או את העלונים, אבל מתברר שעשיתי תחקיר מחורבן. מתברר שצריך לדעת לחפש היטב בגוגל. עכשיו מתברר גם שאני לא היחידה שאוספת את המפות האלו…

עיצוב מפות פארקים לאומיים. מאסימו וינלי. הבלוג של רונית כפיר
וציטוט מפורסם של מאסימו וינלי ממחיש את העניין:

מאסימו וינלי. הבלוג של רונית כפיר

מכל שלושים וחמשת הלילות של הנסיעה שלנו לטיול פרקים לאומיים במערב ארצות הברית, היו שני לילות פתוחים. באחד מהם, שנועד לרווח נסיעה ארוכה בין גרנד טיטון (אמצע ויאומינג) לזאיון (דרום יוטה) עצרנו במוטל בעיר בשם נפי (Nephi). זו היתה חוויה כל-אמריקאית. חדר ברשת מלונות זולה על אם הדרך, סניפים של מזון מהיר באותו מפרץ החניה – עצירת לילה לנו ולנהגי משאיות שמובילות הכל לכל מקום. זו היתה גם הפעם היחידה בה אכלנו בסניף של ברגר-קינג*. באחת-עשרה בלילה (*עוד על אמריקאים ובקר בהמשך הפוסט).
בכל מקרה, כשחזרנו למלון, התאווררתי בצפיה בטלוויזיה.

היסטוריה של הפרקים הלאומיים. הבלוג של רונית כפיר

תיאודור רוזוולט ופעיל הטבע ג'ון מיור בנקודת התצפית גליישר פוינט, יוסמיטי. בזכות פועלו הכל התחיל.

בצירוף מקרים נפלא בדיוק שודר בטלויזיה סרט תיעודי, שהתברר כפרק בסדרה דוקומנטרית בת שישה פרקים על הפארקים הלאומיים: "The National Parks – America's Best Idea". את הסדרה ביים קן ברנס עטור הפרסים (Ken Burns), שעכשיו זוכה לתהילה בעקבות הסדרה שלו על מלחמת ויאטנם. הפרק ששודר עסק בעיקר בסטיבן מאת'ר, המנהל הראשון של רשות הפארקים. את השם הכרתי, כי הזמנתי לילה בחניון Mather בגרנד קניון, אליו היינו עתידים להגיע. ציטוטים של ג'ון מיור כבר קראתי בספרים שליוו את הנסיעה, והנה קיבלתי שיעור של שעה בהיסטוריה של המקומות האלו, ושל האנשים שהפכו אותם לנגישים עבורי.

רעיון מצויין בהחלט

בגלל שעשינו שיעורי בית, ידענו כבר שביוסמיטי נולד רעיון שמורות הטבע. בתור מי שאינה דווקא חובבת היסטוריה, מצאתי את ההיסטוריה של הפרקים מרתקת. בשנת 1864, חתם הנשיא לינקולן על הצעת החוק להקמת פארק מדינתי, state park. זו היתה הפעם הראשונה בה ממשל כלשהו בעולם הקצה קרקע לשימור ולשימוש הציבור.
שמונה שנים מאוחר יותר, בשנת 1872 הוכרז ילוסטון כפארק הלאומי הראשון בעולם.

נקודת התצפית "אולמסטד פוינט" ביוסמיטי

בפרק בו צפינו נגעו בי שני רעיונות מרכזיים:
סטיבן מאת'ר היה מיליונר מתחום השיווק, שהפך למנהל של כל הפרקים הלאומיים באמריקה; הוא התלונן בפני ידיד ותיק, חבר קונגרס, על המצב המזעזע של השמירה על הטבע ועל ניהול לקוי של הפארקים, וזה הציע לו לעשות זאת בעצמו. בשנת 1915 החל גם פרויקט סלילת הכביש הארוך המחבר בין הפארקים הלאומיים. המאבק בין הרצון לשמור על הטבע ולהגן עליו לבין הרצון לחשוף את תושבי אמריקה בפני מה שהם רואים כ"נכס" שלהם מוכר לכל שומרי הטבע באשר הם. הוקם ארגון שהיה אחראי על סלילת הכביש הזה, שעבד עם משרד התחבורה ומשרד הפנים. מאת'ר דאג שצוות התכנון יכלול נציג של הפרקים הלאומיים, אדריכל נוף ומהנדס. הוא לא הותיר את העבודה למהנדסים, ווידא שהתוואי של הכביש יעבור במקומות שמאפשרים תצפיות מיטביות על הטבע מחד, ופגיעה מינימלית בטבע מאידך.
עד לטיול הזה לא חשבתי על אדריכלי נוף בתור אלו שמביאים את האדם ואת הקידמה אל תוך הטבע. חשבתי עליהם בתור אלו שמייצרים נוף במקומות בהם יש בני אדם. בטיול נתקלנו בכמה שבילים ונקודות תצפית, שתוכננו על ידי אדריכלי נוף ונקראו על שמם.
אחת מהן היתה "נקודת אולמסטד", שנקראת על שם פרדריק לואו אולמסטד ובנו.

כל מי שביקר בניו יורק פסע לפחות פעם אחת ביצירה שלו, אבי אדריכלות הנוף האמריקאית: הוא האיש שתכנן את סנטרל פארק. לוחית ברונזה עם כיתוב עליה מספרת עליו ועל הקשר שלו בשימורו של פארק יוסמיטי והנגשתו לציבור.

הפארקים הלאומיים של אמריקה. בלוג רונית כפיר

קבוצת הנוסעים ההיסטורית בילוסטון, 1920

להזכירכם, אנחנו מדברים על תקופה בה רק למעטים היו מכוניות פרטיות. בשנת 1920 יצאה קבוצה של 26 נהגים למסע בן 76 ימים בכל הפרקים הלאומיים שחוברו יחד ברשת הכבישים המהירים. הם היו קמפיין מצויין לדרך הזו. מאת'ר הוסיף להם את הסיסמא "See America First" ("סנוב, באילת כבר היית?") שנותרה מאז בשינוי זה או אחר סיסמת רשות הפארקים. את הצילום שלהם אתם רואים כאן.

הפרקים הלאומיים בארצות הברית. הבלוג של רונית כפיר

הכביש שעובר בעמק יוסמיטי. להגיע לכל מקם, לראות הכל מהמכונית.

שמורת כל אזרחיה

התפיסה השניה של מאת'ר שהתרגשתי לשמוע עליה היתה החשיבות שבהנגשת הפרקים הלאומיים לכל אזרחי אמריקה. עם העליה בכמות כלי הרכב באמריקה החלו גם בורגנים לרצות להגיע לפרקים. נפח התנועה עלה. בתחילה בכלל היו העשירים מגיעים על סוסים, ורק בלחץ של מועדון הרכב AAA הורשו בהדרגה, משנת 1915 אם איני טועה, כלי רכב להיכנס לפארקים. אבל עם הזמן יותר אנשים החלו להגיע וכמו ההמונים – לפגוע בטבע. ללכלך. נדמה לי שזה היה דיאלוג בין מאת'ר לעובד אחר, שטען שיש להגביל כניסת אנשים לפארק: "הם הורסים ומלכלים", הוא טען.
"אז אנחנו נאסוף אחריהם" ענה לו מאת'ר. "אני מאמין שעצם ההגעה למקומות האלו והחשיפה לטבע, הופכת את האנשים האלו לאזרחים טובים יותר. זו החובה שלנו".
ואכן, גם בסדרת הסרטים מודגש לא פעם הרעיון ששמירת נכסי הטבע הגדולים של אמריקה היא הדמוקרטיה בהתהוותה: הם שייכים לכל אזרחיה. מעבר לכך, וזאת הרגשנו גם אנחנו, החוויה של צפייה והליכה בנופים העוצמתיים האלו מייצרת קירבה מיידית בין בני האדם, ללא הבדל מין, גזע, דת, תרבות או מעמד כלכלי. כולנו הופכים להיות בני אדם מול מעשה בריאה גדול, שהיה שם הרבה לפנינו ויישאר הרבה אחרינו. ולא משנה מי ברא או איך.

הדיאלוג הזה ריגש אותי מאד. למרות שהאתגרים שעומדים בפני הרשויות לשמירת הטבע כאן שונים מאד, בעיקר בגלל גודלה הקטן, המתח הזה בין התועלת שבחשיפת הציבור לטבע לבין פגיעה בטבע כדי לחשוף אותו הוא סוגיה מעניינת. קשה לא להבחין בסתירות הרבות שיש למעמד המיוחד של הפרקים הלאומיים באמריקה, לעומת שאר השטחים במדינה.
שמירה קפדנית ואדוקה על הטבע מצד אחד לעומת ניצול חסר מצפון של הטבע מצד שני.

הפרקים המלאים של הסדרה לא ניתנים לצפיה, אבל ביוטיוב יש חלקים נרחבים מהם, ואני ממליצה לצפות בהם.

אדוני הארץ

בשבועיים הראשונים של הנסיעה שלנו ברחבי ארצות הברית נדהמנו מהשפע מחד ומהניצול האלים של משאבי הטבע מאידך. מצד אחד – נוסעים במרחבים אינסופיים. שמיים עצומים מעל, פרות רועות באחו וחוות פסטורליות פזורות בין השדות.
מצד שני – אין סנטימטר לא מנוצל של אדמה. מפעלים, משאיות, תחנות דלק, חנויות, שדות מרעה ושדות שמגדלים מספוא למרעה הזה: מיליוני בני אדם שצורכים בשר בכמויות מטורפות ומיליוני מיילים של אדמה משועבדת לתעשייה הזו.

מתוך ויקיפדיה. תעשייה הרסנית לכדור הארץ, לא רק לפרות.

גם מי שלא קרא (או שמע) את "שנת הבשרים שלי" לא יכול לבקר בארצות הברית בלי להבחין בכך: מדובר בצרכנית הבשר הגדולה בעולם (בממוצע 95.4 ק"ג לנפש בשנה), וביצרנית הבשר החזקה בעולם. בגידולי עופות וחזירים הם במקום השני אחרי סין. האנשים האלו אוכלים בשר לארוחת בוקר, צהריים וערב. למעשה, אחרי שראינו את כמות הזבל שהם אוכלים, ונחשפנו לכמות הסוכר והמלח בכל דבר, הפליאה שלי היתה מכמות הרזים שעוד פגשנו, ולא מכמות השמנים.

למרות שטיילתי עם שלושה צמחונים, זה אינו פוסט הטפה לצמחונות או טבעונות. ובכל זאת חשוב לי לפתוח צוהר לנזקים הסביבתיים של תעשיית הבשר, שמשום מה משמשים טיעון חלש, אם בכלל, נגדה. למעשה, המניע העיקרי לצמחונות צריך להיות דאגה לסביבה ולאיכות החיים שלנו, ולא לאיכות חייהם של בעלי החיים. רבים לא יודעים זאת (למישהו כנראה יש אינטרס שלא תדעו) אבל תעשיית הבשר והמזון מן החי בכלל אחראית לפליטת יותר גזי חממה מאשר כל אלו הפליטות מן התחבורה בעולם.
אם אתם נוסעים באופניים אבל אוכלים סטייקים – הנזק שאתם גורמים גדול מן התועלת שאתם מביאים. 20% מפליטת גזי החממה בעולם קשורים בתעשיית הבקר. התעשייה הזו אחראית לבירוא יערות (כדי לפנות מקום לשדות חקלאיים למזון לפרות), לניצול אדיר של מים (להשקיית אותם שדות והשקיית בעלי החיים), להכחדת מינים ושינוי המגוון הביולוגי, לזיהום מי התהום באנטיביוטיקות מטורפות שהחיות האלו מקבלות כדי לחיות בתנאים המחרידים בהם הן חיות, לזיהום המזון שלנו כמובן (כי אנחנו אוכלים אותן עם התרופות וההורמונים האלו) ואם כל זה לא מספיק: תעיפו מבט באמריקאים ובנתוני ההשמנה בעולם ובארץ: הם עצומים.

מעבר ליופי של הסרט הזה, מה שתפס אותי הוא העניין שיש לאמריקאים עם רכוש.
להתעלות הרוח שחשנו כשראינו את ענקי הסקוויה ביער, את הנופים עוצרי הנשימה של הפארקים או את בעלי החיים המרשימים התלוותה תחושה של ענווה. ענווה מול טבע שלא שייך לאיש, וששיך לי ולמשפחה שלי באותה המידה שהוא שייך לאמריקאיים. הוא שייך ליקום, לעולם, לעצמו. כמובן שמשאבי טבע שייכים למדינה ולאזרחיה (אלא אם הם שייכים לבעלי הון ואינטרסים שקנו אותם קודם) והנה בסרט הזה הדגש ששם ההיסטוריון הדובר הוא על "they own it". הנכס הזה שייך לכל האמריקאים באשר הם.
הלוואי שהיינו משכילים להבין שהטבע שייך קודם כל לעצמו. שאנחנו רק אורחים כאן, ולא בעלי בית. ככאלו, אנחנו יכולים להחליט לשמור על חלק מסוים בעודנו מכלים חלק אחר וזה לא ייראה לנו מוזר כלל.

לסיום, אני מאד מקווה שטרם ראיתם את הסרט הזה ואני הראשונה שחושפת אתכם אליו. יש כאן דוגמא מרגשת ממש של האיזון הביולוגי העדין של הטבע, וכמה קל להפר אותו, אפילו בכוונה טובה. זה מה שקרה אחרי שזאבים הוחזרו לפארק ילוסטון בשנת 1995:

בסוף השבוע הזה התפרסמה כתבה של משה גלעד, שעוסקת בשאלות דומות במוסף "הארץ" – האם הרצון לשמור על הטבע מצדיק את ההגבלה על התנועה בשבילים לא מסומנים? אני מקווה שתמצאו אותה מעניינת ורלוונטית.
השאיפה האחרונה שלי בתיעוד ובמחשבות על הטיול שלנו היא לפוסט הבא: להציג בפניכם את המיתוג וההנגשה הגראפית של הפארקים. זה מתקשר גם להיעדר המוחלט של שפה חזותית ברורה ושל גישה שירותית ונעימה של שבילי ישראל הרבים, בינהם שביל ישראל הפופולרי, לציבור.
כבר כמה שנים שחבר שלנו צועד את שביל ישראל עם בנו, מקטע אחר מקטע, מצפון לדרום. אנחנו מצטרפים מדי פעם וגם היום חזרנו מטיול כזה (בין להב למיתר). ההיעדר המוחלט של סימנים קריאים, שירותי דרך בסיסיים (כמו מים ושירותים, שלא לדבר על ספסלים פה ושם) ואפשרות טיול ברורה וזמינה ממש כואב אחרי הטיולים שלנו באמריקה. אני מקווה לכתוב על כך בפוסט הבא שלי.

הטיול שלנו בפרקים הלאומיים של מערב ארצות הברית כלל בעיקר מסלולי הליכה. יצא, שגם במקומות עמוסים יחסית מצאנו את עצמנו מטיילים כמעט לבד בשבילים. כל יום היה בנוי סביב מסלול אחד, לרוב קצר למדי, משהו כמו 5-6 קילומטרים. על טיולי הליכה עם ילדים אני רוצה לכתוב כבר שנים, כך שבעצם הפוסט הזה הוא חלק נוסף בסדרת המלצות הורות, מתברר.
כמו בפוסט הקודם – אם לוחצים (על התמונות) מגיעים למקומות נפלאים!

לטייל עם ילדים. הבלוג של רונית כפיר

שחר ועינב במדבר מואב.

מגיל שנתיים, עת הילדים היו בגן השלום (עליו כתבתי כאן) טיולי הליכה עם הילדים היו חלק מהשגרה המשפחתית שלנו. כשגרנו בתל אביב היינו יוצאים כמעט כל שבת לטיול משפחתי של יום או יומיים – היינו זקוקים לנשימה ולשקט של הטבע. מאז שאנחנו בכרמי יוסף אנחנו מטיילים בעיקר ביער ליד הבית. הילדים בחוג סיירות, חורשים קילומטרים וישנים בתנאי שטח בכל מזג אוויר. במערב ארצות הברית היתה לנו הזדמנות לחוות מסלולים אחרים, במקומות היפים ביותר בעולם.

זאיון. טיולי הליכה עם ילדים. הבלוג של רונית כפיר.

בציון נהג כציוני. מסוונרים מהשמש. בכל תצפית כזו יש המון אנשים מאחורי הצלם, שמחכים יפה לתורם. לחצו על התמונה..

כמו בתחומים אחרים – קריאה, אוכל – אם אתם רוצים שהילדים שלכם יאהבו משהו, תעשו את זה איתם יחד, מגיל צעיר. בתור ילדה טיילתי המון עם המשפחה שלי בטיולי משפחות של החברה להגנת הטבע ודומיהם, ודני הביא את האהבה שלו משנים בחוגי סיירות, שגם התאחדו בבגרותם לתקופה מסויימת של טיולי משפחות של בוגרי החוג. מבחינת הסגנון שלנו – אנחנו לא מוצ'ילרוס שיוצאים לטרקים עם הילדים וציוד על הגב, אבל הנסיעות שלנו מחוץ לארץ מתאפיינות בהרבה טבע ופחות עיר, או הזוועה שמכונה "אטרקציות". אנחנו שמחים לישון באוהל, אבל לא נקום בחמש (או שש, או שש וחצי) בשביל לצאת לטרק. ננסה, כמובן. אבל אם נצליח להיות באוטו בשמונה וחצי זה יהיה הישג.

"לך ישר, לך לבד, אל תפחד"

כולנו אוהבים לשיר לילדים שלנו את שורותיהם של עלי מוהר ויוני רכטר. בעיקר כשהם "יוצאים לדרך חדשה" ("עוף גוזל" באמת מיצה את עצמו).
גם השיר הזה, כמו אלפי שירים אחרים, בנוי על התפישה ש"החיים הם דרך". כשאנחנו מדברים על החיים אנחנו משתמשים במטפורות רבות שמתייחסות אליהם כמסע, דרך, טיול. בהיותי חובבת לשון וחובבת צעד, תמיד ריתק אותי לזהות מטבעות לשון בעולם הפיסי. כי מטפורות תרבותיות עמוקות כל כך לא נולדות סתם. הן מציגות עצמן בשטח, בטיולים עצמם.

לטייל עם ילדים. הבלוג של רונית כפיר

עינב, עין עבדת. פעם, מזמן. לך ישר, לך לבד.

טיול עם הילדים שלכם הוא הזדמנות לבחון את כלים ללימוד מנהיגות, עצמאות, הרפתקנות. זו הזדמנות לפגוש קושי, אתגר, פחד, כח רצון, מאמץ, הישג. זה לא חייב להיות טיול בן חמישה שבועות למערב ארצות הברית: זה יכול להיות טיול של חצי שעה בחורשה ליד הבית, או טיול של קילומטר וחצי בנחל קטלב. מעבר לחשיבות של ההיכרות עם ההיסטוריה, הגיאולוגיה או האידאולוגיה של הארץ בה אנחנו גרים, ולחשיבות של הכרת הטבע שסביבנו והבנתו, טיול רגלי בטבע מאפשר התבוננות ביחסים, התבוננות בעצמנו, הזדמנות להתפתחות אישית ומשפחתית.

"לך לאן שתלך"

מעניין לעקוב אחרי הילדים שלנו בטיול בטבע. האם הם רצים קדימה? חוששים? סקרנים? האם הם הולכים אחרינו, לידנו, לפנינו?
לְמה הם שמים לב? האם הם צועדים בשקט? מדברים? שרים? אפשר ללמוד עליהם הרבה.
אבל הכי הרבה אפשר ללמוד על אנשים דרך יחסים, ועל עצמנו דרך היחס שלנו אליהם: למשל, כשאנחנו מטיילים עם הילדים שלנו, גם פעוטות שזה עתה למדו ללכת – עד כמה אנחנו מאפשרים להם "ללכת בדרכם" או בקצב שלהם?
האם אנחנו מכתיבים להם היכן ללכת, ממש פיסית, האם אנחנו מפקחים היכן הם שמים את רגלם? או שאנחנו נותנים להם לבחור את צעדיהם לבד?

Bryce Canyon. לטייל עם ילדים. הבלוג של רונית כפיר

עינב, נותנת רייס בברייס

האם אנחנו מצפים מהם ש"ילכו בצעדינו" או שמא אנחנו מאפשרים להם לבחור את השביל, לקבל החלטות ואפילו להיות "פורצי דרך"? האם אנחנו מאיצים בהם? איך אנחנו מגיבים כשהם יורדים מהשביל, כשהם לא "הולכים בתלם"? האם אנחנו מעודדים אותם לבחון ולבדוק? או שאנחנו גוערים בהם מיד, אומרים להם מה לעשות, נותנים להם את ה"פתרון", מחזירים אותם ל"דרך הישר"? (מעניין, אגב, לבדוק אם אנחנו מתייחסים שונה לבנים ובנות, ובאיזה אופן).
טיול הליכה משותף הוא הזדמנות לבדוק קודם את התגובות שלנו לפעולות ולהתנהגות של הילדים שלנו. לפעמים נגלה שמה שאנחנו עושים עומד בסתירה לתפיסה שלנו את עצמנו כהורים. טיול משותף יכול לגלות לנו הרבה אמיתות על עצמנו.

טיול עם ילדים במערב אמריקה. הבלוג של רונית כפיר.

הפחד שלה? או הפחד שלי? עינב בקפיטול ריף

"כי ראיתי את דרכי נעלמת"

נכון, בטבע יש סכנות מוחשיות לפעמים, ויש דברים מפחידים. וכמו תמיד בהורות – של מי הפחדים? שלנו או שלהם? האם אנחנו נסמוך על הילדים שלנו שיגלו זהירות? כיצד נזהיר אותם? האם נתגבר על הפחדים שלנו כדי לא לשתול בהם פחדים מיותרים?
ילד קטן יכול למעוד וליפול (ועל ילדות קטנות, אגב, אנחנו נוטים לגונן אף יותר). אולי להישרט קצת מקוצים. גם זו הזדמנות לראות כיצד אנחנו מגיבים: האם אנחנו מגוננים עליהם, רק שלא יידקרו? האם נאפשר להם להישרט קצת כדי להבין איך להיזהר בשביל הבא? האם נסמוך עליהם שיחליטו במפגש עם שיח הקוצים הבא אם ברצונם לעקוף אותו, להסתובב לאחור, להישרט או לבקש עזרה מההורים? כי בסופו של דבר, יש הרבה אפשרויות פעולה כשנתקלים בשיח קוצני: האופן בו אנחנו מגיבים אינו בהכרח האופן היחיד או האופן ה"נכון".

ילוסטון. טיול עם ילדים במערב ארצות הברית. הבלוג של רונית כפיר

כשנגיע לגשר נחצה אותו. אגם טראוט, ילוסטון

גם בהליכה ליד מצוקים תלולים או תהומות (מן הסתם לא נתחיל במסלולים כאלו עם ילדים קטנים) – הדרך הגרועה ביותר להזהיר ילדים היא לצעוק עליהם. מתוך זה – לצעוק עליהם משהו רטורי כמו "מה אתה חושב שאתה עושה?". לרוב בגיל צעיר מאד ילדים יודעים להיזהר. אם נתלווה אליהם לשפת מצוק נגלה שהם מגלים מידת זהירות. עדיף לעמוד בטווח בטחון (אפילו קרוב מאד אם אנחנו ממש חוששים) ולהביט יחד, להבין את המשמעות, להבין מה צריך לעשות ומה לא כדאי. אם ניטע בילדים שלנו את הפחדים שלנו, אנחנו מונעים מהם את החופש לגלות את שלהם.

"תנו לנו יד ונלך"

באחד הטיולים הראשונים עם הילדים שלי, נדמה לי שזה היה בנחל קטלב (מסלול מעגלי קצר, יפה וקרוב למרכז) שמתי לב לאופן בו אני "נותנת יד" לילדים שלי. בין אם אנחנו מציעים "לתת יד" או הם מבקשים – מה שמבוגר בדרך כלל עושה הוא לקחת את היד של הילד שלו ולהחזיק אותה.
אבל יש הבדל בין "להחזיק ידיים" שהיא פעולה הדדית של חיבה, לבין הושטת עזרה.

אני לא הושטתי לבן שלי את ידי כדי שייאחז בה, כמו שנאחזים במעקה. אני לא "נתתי לו" את ידי, אלא לקחתי את ידו, אחזתי בה בחוזקה. כשאני זו שמחזיקה אותו – אני מחליטה מתי להחזיק ומתי לשחרר, במקום שהוא יחליט. גיליתי שכאשר אני רק מציעה את היד שלי להיאחזות – אפילו אצבע מושטת בלבד – הוא נאחז בה לשניה אחת, ואז משחרר וממשיך לבד.

ילוסטון. טיול עם ילדים במערב אמריקה. הבלוג של רונית כפיר

מאספת ומצלמת. טיול לצד נחל ילוסטון

הדבר נכון לכל עזרה שאנחנו מרבים להגיש לילדים שלנו (ובכלל לשאלת הושטת העזרה, אדגר שיין כתב על זה כמה ספרים).
אולי הרמנו אותם באוויר כדי "לעזור" להם לטפס על מדרגה גבוהה של סלע, ובעצם מנענו מהם ללמוד לאמוד את הגובה או ללמוד כיצד לטפס, לבדוק כמה קשה או קל זה, איך זה מרגיש, כמה זמן זה לוקח, כיצד יש לעשות זאת, האם לבד או שמא ירצו עזרה.
אולי תפסנו אותם בשתי ידיים, אבא ואמא מכל צד והנפנו אותם באוויר כדי לדלג על בור או שלולית, ועשינו זאת כל כך הרבה פעמים, עד שהם לא יידעו מה לעשות כשיפגשו בור כשהם רחוקים מאיתנו.
לרוב אנחנו לא חושבים על זה. אנחנו חושבים שאנחנו עוזרים. והשאלה היא, שוב – מה המטרה. האם המטרה היא לדלג על החלקים ה"קשים" ולהגיע ליעד? להגיע בזמן? האם המטרות שלנו ושל הילדים שלנו דומות?

"אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים"

פעמים רבות אין לנו סבלנות לקצב שלהם, ולכן, בעיקר עם ילדים קטנים, צריך לשחרר את עניין הקצב. נכון, זה לא קל. כדאי להחליט עוד בבית עבור מי אנחנו יוצאים לטיול הזה, או איזה חלק ממנו הם יוכלו לצעוד.
טיול עם ילדים קטנים נועד לאפשר להם לחוות את המסלול – לטעום את הטבע ולגלות את ההפתעות שלו: להצליח לטפס על סלע, לרדת ירידה תלולה או לעקוף שיח קוצים. להביט באדמה מגובה 70 ס"מ ולראות חרקים או פרחים. זה לא ממש משנה להם אם הגענו למפל או לנקודת התצפית. למעשה, נדמה לי שרק כשהילדים שלי עברו את גיל 10 הם בכלל התחילו לשים לב לנופים גדולים או מונומנטליים ממש, בטח לא דרך חלון של מכונית. הם פשוט לא הביטו כך בעולם.
כמו בארוחות הערב עליהן כתבתי – המטרה אינה להגיע ליעד. המטרה היא ליהנות ולהיות ביחד.

lembert dome. טיול עם ילדים במערב ארצות הברית. הבלוג של רונית כפיר

בתרמיל: מלפפון, גבינה צהובה, גווקמולי, לחמניות. פיקניק פסגה ביוסמיטי

ילוסטון. טיולי הליכה עם ילדים. הבלוג של רונית כפיר

אנחנו והמון עיזי הרים בילוסטון. מאחורי הצלמת ובלחיצה: מושבת מרמיטות חמודות להפליא.

ומילה על הטבע, כי לא במקרה אלו אינם טיולים עירוניים. הגירויים אחרים; לוקח זמן להתרגל אליהם ולהבחין בהם. אני מרגישה שהחושים של כולנו התחדדו מאד בחמש השנים בהן אנחנו גרים מחוץ לעיר ובתוך הטבע. טיול בטבע מאפשר לנו לעצור, להקשיב, לפתוח אזניים ועיניים. "שיר הרוח על המים": לא צריך להגיע לשום מקום כדי לשבת עם הילדים בצל ולהיות בשקט. החוויות יגיעו אליכם: להקשיב לרוח בעלים, להריח את האוויר הנקי, להבחין בצורות העננים או בגוונים של הירוק, לחכות שמשהו יקרה. בשמורות הטבע בהן היינו הספיקה ירידה קצרצרה מהשביל כדי למצוא עצמינו מוקפים בעדרים של עיזי הרים, או מרמיטות, או לטאות.

"עוד תלכי בה היא שלך"

ממש ליד הנקודה בתמונה מעל, אגב, בטיפוס האחרון על פסגת למברט דמויית הביצה, נתקפתי בהלה של ממש.
אחרי מסלול הליכה מקסים ותלול מעט ביער, הגענו אל הכיפה העירומה של קצה ההר. העליה אליה ואל המקום בו ישבנו היתה קלה, אבל השפיץ האחרון של ההר, זה שעולים אליו כדי להצטלם, היה קרוב ומזמין. שחר ודני עצרו שם להביט בנוף הנשגב שנשקף אלינו משם, ועינב ואני, ההרתפקניות, המשכנו לטפס לפסגה.

אבל כמו כל סלעי הגרניט הלבנים של יוסמיטי, גם הפסגה הזו לבנה וחלקה. כלומר, היא נראית חלקה למרות שלמעשה היא מחוספסת ולא תלולה כלל. אבל היא מתנשאת כל כך גבוה מעל ליערות ולאגמים, ואני כל כך לא רגילה למקומות כאלו, שממש בתחילת הטיפוס, שנראה קלי קלות (וגם פיסית לא היה קשה כלל) פשוט קפאתי.

Lembert Dome, Yosemite, טיול רגלי עם ילדים. הבלוג של רונית כפיר

Lembert Dome, Yosemite

נעצרתי שם, כורעת עם ידיים על האדמה, לא יודעת איך אני מזדקפת, יורדת או עולה. פחד הציף אותי. פחד שהחליש את ברכי והאיץ את פעימות לבי. קראתי לעינב שתתקרב אלי ולא תזוז. אמרתי לה שאני בפאניקה למרות שאני יודעת שזה לא מסוכן.
אני אחוזת אימה.
היא חיכתה קצת, בעוד אני הסברתי לעצמי שזה הכל בראש. אין כאן סכנת נפילה, או סכנת החלקה, והדבר המסוכן ביותר הוא הפחד שלי עצמו, שמחליש את רגלי ולכן מסכן אותי. נשמתי, התרוממתי לאט עד עמידה. הרגשתי את הרגליים שלי עומדות יציבות על הקרקע והסתכלתי עליה צועדת לפני בבטחה. הלכתי בצעדיה, מניחה את כפות רגלי בדיוק במקומות בהם היא דרכה. היא לא רק הובילה: היא היתה מנהיגה של ממש.

התחושה של להגיע לפסגה ולכבוש את הפחד, לא את ההר, היתה שווה את כל הטיפוס הזה. שנים לא הייתי במצב כזה, ויש לי הרגשה שאפילו בריאותית זה היה לי טוב, להזרים קצת דם בחדרי הלב הרדומים. אחרי דקה גם דני ושחר הצטרפו אלינו. בצילום אפשר לראות את הפחד שלי: הברכיים שלי כפופות עדיין. אני לא מרגישה מספיק בטוחה להזדקף לחלוטין.

טיולי הליכה עם ילדים. הבלוג של רונית כפיר. יוסמיטי

איזוהי גיבורה? כבשתי, כבשתי. על פסגת למברט, יוסמיטי

"לא קלה היא, לא קלה"

מה שיותר כיף מלהגיע ליעד בטיולים משפחתיים הן העצירות הקטנות באמצע. עם השנים דני שכלל את העצירות לרמת אמנות, בה טיול של שעה וחצי יכול להתארך לארבע שעות. כי למה בעצם למהר?
מבחינת ציוד לטיולים, אנחנו תמיד חובשים כובעים כולנו (בטיול הזה שחר ואני קנינו את הכובע השווה ביקום), לוקחים איתנו קרם הגנה וכולם נושאים תרמיל ובו מים. גם ילדים קטנים יכולים לשאת תיק גב קטן ובקבוק, וללמוד לקחת אחריות ולקחת חלק. האופן בו תתייחסו אליהם יכתיב את האופן בו הם יראו את עצמם: אם "תרחמו" עליהם שהם נושאים תרמיל כבד, הם ירגישו מסכנים ויקטרו. אם תתיחסו אליהם כמסוגלים לשאת את המים של עצמם – הם יחשבו כמותכם, ויהיו גאים להיות עצמאיים ולא תלויים בכם בכל עצירת שתייה (בשום אופן אל "תענישו" ילד בסחיבת תרמיל. אם אינכם בטוחים כמה הילדה יכולה לשאת התחילו במשהו סמלי, שאתם בטוחים שהיא תעמוד בו, כמו תיק גב עם תפוח בלבד, למשל).

טיולי הליכה עם ילדים. הבלוג של רונית כפיר

אפרסייק און דה לייק. כשכולם אוכלים, אמא מצלמת.

קחו בתרמיל שלכם תמיד אוכל כייפי, גם אם זה טיול קצרצר. אצלנו המנצחים הם מאכלים יבשים כמו אגוזי מלך או פקאנים, לדר משמש או חטיפי גרנולה שונים וכמובן – פירות.

טיולי הליכה עם ילדים. הבלוג של רונית כפיר.

עצירת אבטיח (קטן!) על הגדה במסע קאנו בנהר הקולורדו. סכין (גרוע) עם כיסוי פלסטיק תמיד עוזר.

אחרי טיפוס של חצי שעה או הליכה של שעה אין דבר משמח יותר מפרי מתוק ועסיסי. תפוזים ותפוחים מעולם לא היו טעימים יותר מאשר על פסגת הר או בצל של שיח קטן במדבר. אולר לקילוף ושקית זבל לקליפות והנה לכם פיקניק מושלם. גם עכשיו, לכל הטיולים שלנו לקחנו אוכל. אם זה היה טיול ארוך יותר באמצע היום – לקחנו לעיתים לחמניות וממרחים שונים וממש פתחנו שולחן. או סלע.

ZION, טיול עם ילדים במערב ארצות הברית. הבלוג של רונית כפיר

בקצה של Angels' landing אכלנו אחלה חומוס. פארק זאיון.

כמו הפסקות סיגריה, הסיגריה היא לרוב רק תירוץ לעצור במקום כלשהו לכמה דקות, להתבונן ולנשום עמוק, לאנשים שרגילים תמיד לרוץ לעבר משהו. ככה גם פיקניקים קטנים של תפוח או חטיף יכולים לאפשר כמה דקות של התבוננות ושהיה, למי שקשה לו פשוט לשבת סתם כך ולהיות. זה WIN-WIN – אחרי הליכה האוכל טעים יותר ואחרי אוכל הנוף יפה יותר.

"אתה ראשון יא קזה!"

כשהילדים היו בני שש וארבע (לפני קצת יותר משמונה שנים) טיילנו איתם כ-40 יום בהודו. בטיול שונה בתכלית מהנוכחי באמריקה, שהינו בערים וכפרים זמן רב, ויצאנו לטיולים רגליים ספונטניים בסביבה.

שחר מוביל את הדרך בהודו, 2007.

בהודו אין מסלולים מסומנים ומאורגנים כמו באמריקה. אחד הטיולים הזכורים לכולנו הוא זה בו נתנו לילדים להוביל, אבל ממש. חצינו גשר והלכנו בשביל לאורך הנהר, וכשהגענו לגבעות מיוערות, הראינו לילדים כפר באופק.
"לשם אנחנו רוצים להגיע. תובילו את הדרך!". והם הובילו. הם כל כך שמחו והלכו בצעד בוטח, ואנחנו אחריהם. מעט חוויות יעבירו את התחושה של אחריות כמו להיות זה שמפלס דרך ומוביל אחרים, פשוטו כמשמעו.
עכשיו, כשהלכנו בשבילים, מתנשפים בעליות בגבהים לא פשוטים (קראתי להם "מסלולי ריאות/ברכיים" על שום העליה והירידה), הילדים עקפו אותנו בצעד קל, ומדי פעם חיכו לנו בצל. ובכל זאת דאגנו להחליף את ההובלה לפעמים. לאפשר לכל אחד ואחת להיות זה שמוביל, זה שקובע את הקצב, שהאחרים סומכים עליו.

"בדרכים שהלכתי טעיתי ודאי לא פעם אחת"

חוויה בלתי נשכחת מטיול משפחתי אחר היא לאבד את הדרך. על אמת. כמה מטאפורות יש על זה, הא? בטיול ביער בבולגריה באמת הלכנו לאיבוד. יצאנו לטיול בלי לדעת בוודאות מה אורכו ולאן הוא מוביל, עם צידה מועטה בתרמיל, עוקבים אחרי סימנים צהובים על עצים, במסלול שבהדרגה התברר שאיש לא טייל בו שנים. עצים קרסו וחסמו את השביל, לעיתים הוא נעלם. במקום מסויים גילינו, שאיבדנו את הדרך.

טיולי הליכה עם ילדים. הבלוג של רונית כפיר

כאן עוד רואים את השביל.. בולגריה 2015

אחרי כעשר דקות של חיפושים זה התחיל להיות מלחיץ. צעדנו כבר יותר משעתיים וחצי והאוטו שלנו כבר היה הרחק בנקודת ההתחלה. כל אחד הציע כיוונים ופתרונות. בסוף חזרנו אחורנית עד למקום בו זיהינו בוודאות את השביל, ומצאנו את ההמשך שלו. המסלול הוביל, אגב, לאיזה כפר נידח, וההרתפקה הסתיימה בטרמפ שנתן לנו אחד משני המקומיים היחידים שמצאנו לצומת הקרוב, ממנו דני הלך עוד 7 קילומטרים ברגל למכונית, עת אנחנו מחכים על מדרגות בית נטוש, שהתברר כמקום מגוריו של קשיש בולגרי חביב, שהזמין אותנו להיכנס ולחכות בין פוחלציו. וכל זה בתנועות ידיים, כי מי יודע אנגלית ביערות נידחים בבולגריה. זו היתה חוויה שלא נשכח. מעבר להצטרפותו של הסיפור לפנתיאון הזכרונות המשפחתי, הוא גם לימד אותנו ואת הילדים הרבה על תושיה, תכנון, עבודת צוות.

"כי לפעמים במסע ומתן"

כשמטיילים בקבוצה, צריך להתפשר. גם אם הקבוצה הזו היא משפחה וההורים מחליטים על הילדים רוב הזמן. בטיול הקמפינג שלנו בארצות הברית החלטנו בבוקר יחד על המסלולים. אמנם היו לנו המלצות ותכניות מסודרות לכל יום, אבל חוץ ממקרים מיוחדים לא הכרחנו את הילדים לצאת לשום טיול. אם היתה בחירה בין אורכים שונים או סוגים שונים של מסלולים הצבנו אותה בפניהם, ופעם אחת בלבד התפצלנו, ממש בסוף הטיול: שחר ואני עלינו לפסגה במזג אויר סוער למדי, בשעה שדני ועינב נשארו באוטו ונסעו לנקודת תצפית מרהיבה להיות בה עוד קצת.

טיולי הליכה עם ילדים. יוסמיטי. הבלוג של רונית כפיר

סנטינל דום ביוסמיטי. נטע דגני אמרה שזה "מסלול שאסור להחמיץ" אז עלינו!

אמנם ההזדמנות לראות נופים עוצרי נשימה ולבקר במקומות שאולי לא נשוב אליהם היא נדירה, אבל מה שקובע את החוויה בסופו של דבר הם היחסים. ציטוט חביב עלי משיטת אדלר אומר "הורים מקריבים יחסים למען מטרות – ילדים מקריבים מטרות למען יחסים".
אל תקריבו את היחסים עם הילדים שלכם בשביל להספיק להגיע לעוד תצפית, יפה ככל שתהיה. לא תמיד חייבים לעשות הכל יחד, ואם מחליטים להתפצל אז לא עושים אחר כך פרצופים למי שנשאר.
וכן, זו הכותרת של השיר המקסים של מוש בן ארי.

יגעת והאמנת? תמצא!

לא, גם זו אינה טעות. המקומות בהם טיילנו ובפסגות האלו אליהן הגענו, שזימנו התעלות רוח של ממש, חשבתי שזו בעצם הצורה הנכונה לפתגם "יגעת ומצאת – תאמין".

טיולי הליכה עם ילדים. הבלוג של רונית כפיר. ילוסטון

הופעה פרטית ואינטימית של הגייזר. ילוסטון.

קודם כל ה"יגעת" הזה. נופים יפהפיים שנחוו מתוך המכונית, או בנקודת תצפית על הדרך לא השאירו עלינו חותם כמו נופים שהזענו בשביל להגיע אליהם. גייזר קטן ומקסים השאיר עלינו קסם גדול יותר מגייזרים ענקיים ומרשימים כי אותו ראינו לגמרי לבד, במופע פרטי של 40 דקות, אחרי 8 קילומטרים של הליכה, ולא עם עוד 400 איש על השביל הראשי.
ואם היגיעה הזו מלווה באמונה – הרי שברור שנמצא. אולי הניסוח המדויק הוא בעצם: "יגעת והאמנת – מצאת". כשאנחנו יגעים לא לשם ה"מציאה" אלא עם אמונה והתלהבות – לשם הסיפוק מהעכשיו, אמונה ביחסים הטובים שלנו, הנאה מהביחד – הרי שמצאנו. למעשה, אין כלל חיפוש.

ילוסטון. טיולי הליכה עם ילדים. הבלוג של רונית כפיר

בסוף אותו מסלול, קילומטרים פרושים לפנינו, רק שלנו. ילוסטון

חשבתי לסיים את הפוסט הזה עם שיר נבואי קוסמי עליז. כי הוא באמת נפלא. אבל חברים בפייסבוק הזכירו לי את ה-שיר של מטפורת החיים כדרך. ובעצם מה שעשינו בטיול הזה, כל אחד לעצמו וכולנו ביחד הוא לברך ולהתפלל על סוד עלה קמל, על נגה פרי בשל.
ונדע: כל יום אחרון תחת השמש. ונדע: חדש כל יום תחת השמש.

אז איפה מתחילים? יש כל כך הרבה לספר. עבר שבוע מאז חזרנו מטיול קמפינג בארצות הברית שנמשך 5 שבועות. הג'ט לג כמעט מאחורי ואני חייבת להתחיל לתעד. הפוסט הראשון מוקדש לחויית הקמפינג – לינה באוהל, בשטח, באתרי מחנאות נפלאים. אם גם אצלכם יש חלום כזה ב- Bucket list, אשמח לעזור לכם להתחיל להגשים אותו.

דלי ריק

המונח האמריקאי "bucket list" הפך רווח במיוחד לאחרונה. דברים שאני רוצה לעשות לפני ש.. אמות.
חיפוש קצר אחר מקורותיו הביא אותי אל הביטוי "kick the bucket" שמשמעו למות (כמה יופמיזמים יש לפועל הזה באנגלית?!): בועטים בדלי שעליו עומדים בהוצאה להורג או התאבדות בתליה. כן כן, מקסים.
בדלי שלי לא היו הרבה משימות. למעשה, היתה אחת גדולה: לטייל בכל הפארקים הלאומיים של מערב אמריקה, כמו שההורים שלי עשו כשהייתי בת 16 – בלעדי.
הדודים שלי גרו אז באמריקה והורי הצטרפו אליהם ולשני ילדיהם הקטנים לטיול בן 3 שבועות, ששבה אותי ביופיו. כשדוד שלי שלח לי עכשיו את הצילומים שלו, שקופיות יפהפיות, התברר שהמסלולים שלנו היו שונים, אבל נדהמתי לגלות שאני זוכרת חלק מהמקומות כאילו הייתי בהם, כולל את הסיפורים של אבא שלי, שנלוו לכל צילום.

טיול קמפינג לארצות הברית. בלוג רונית כפיר

ילוסטון, 1986. צילום: דוד שלי, משה כפיר

וכך, במשך שלושים שנה חלמתי על הטבע הפראי של מערב ארצות הברית, שנראה לי המקום היפה בעולם, כפי שחשבו הורי, כשחזרו משם. בשיחה עם אבא שלי גיליתי שאמא שלי, זכרונה לברכה, היתה בגילי בטיול הזה.
עת התקרבתי לגיל 47 המפחיד (הגיל שבו גילו לאמא שלי סרטן, קצת אחרי שחזרה) וכנראה לא במקרה, סימנתי לי את יולי אוגוסט 2017 כתפוסים, והרמתי טלפון לשכנתי נטע דגני. אם כבר לחלות (טפו טפו!) אז עם דלי ריק.

מסלולים באמריקה. קמפינג בארצות הברית, נטע דגני. הבלוג של רונית כפיר

אחד ממדריכי זום-אין, תמיד איתנו בתיק הגב.

נטע, מלבד היותה אמו של חבר טוב של בני, היא ה-מחברת של מדריכי טיולים לארצות הברית ותופרת טיולים בהתאמה אישית. אחרי שעה וחצי עם נטע יצאתי עם טבלה יומית מפורטת של לאן אנחנו נוסעים, איפה מטיילים, כמה זמן צריך וכמה זה יעלה. לכל שאלה שלי היתה לה תשובה, חישובים, הסברים ומסלולים. רכשתי את הספרים המתאימים וזהו. החלום עובר מרשימת הדלי לרשימת ה – TO DO!
תשובות לשאלות פרקטיות על הטיול הזה תוכלו למצוא באתר שלה – בחירת מסלול, משך הטיול, עלותו, רשימות ציוד והמלצות לפעילויות עם ילדים בכל גיל וסוג. האתר, הספרים והשירות האישי שלה כה טובים ומשתלמים, שאין לי כוונה להחליף אותם בפוסטים האלו, אלא לספר דברים מהזווית שלי. באופן עקרוני – כשאני מחליטה שאני רוצה לעשות משהו כמו שצריך – אני נעזרת במומחית. ממליצה גם לכם.

טיול קמפינג למערב ארצות הברית. בלוג רונית כפיר

ההורים שלי בילוסטון. 1986. צילום: משה כפיר

דיסקליימר..

שלא תגידו שלא למדתי מהאמריקאים.. פרסומת בת עשר שניות לגלולות מלווה בקריינות של אזהרות של 20 שניות (בעוד השחקנית ממשיכה לצעוד ברחוב ולחייך לעוברים ושבים. נשבעת).
-"רק על עצמי לספר ידעתי" – איני מומחית לטיולים או לקמפינג, וכמו בפוסטים אחרים שלי על חופשות משפחתיות – אני שמחה לחלוק מנסיוני, אך לא כל דבר הוא ברמת "טיפ" לאחרים.
– אם לא רלוונטי לכם תוכלו לדלג קדימה לפרק הבא. אפשר לראות לפי הכותרות.
– זה אינו טיול הטבע הראשון שלנו עם הילדים, למרות שזהו טיול הקמפינג הארוך הראשון שלנו איתם. מבחינת הדינמיקה המשפחתית- כל אחד והמשפחה שלו והרגלי הטיול שלה. הדינמיקה שלנו מתאימה לי ומתאימה לטיול הזה. אם אתם רוצים משפחה וילדים שכיף לטייל איתם מעל חודש, נסו לייצר משפחה וילדים שכיף לחיות איתם באופן כללי – נראה לי שזה יעבוד גם בחו"ל.
– למרות היותי חשופה מאד, אני שומרת על הפרטיות של בני משפחתי, ולכן לא ששה לשתף במשברים או מריבות. כמובן שהיו, כי ככה זה בחיים, אבל היו באמת מעט.
– אני מתחילה את הפוסט הראשון אבל לא ממש יודעת היכן אסיים. בראש שלי תקוות לפוסט נוסף על טיולי טבע עם ילדים, וקצת על שמורות הטבע בארצות הברית – המוסד, המיתוג והשירות.
– לא אציין כאן מסלולים מפורטים. יש מי שעושים זאת טוב ממני וזו פרנסתם, וזה גם לא נראה לי מעניין או מתאים ברמת פירוט כזו. מוזמנים לשאול בפרטי!
– אשמח מאד לענות על כל שאלה בתגובות לפוסטים שלי! אז אם יש לך שאלה ולא קיבלת תשובה בבלוג – אני כאן לענות.

טיול קמפינג לארצות הברית. בלוג רונית כפיר

מויומנט ואלי, יוטה בואך אריזונה

כמה, איפה איך – תקציב ותכנון טיול קמפינג בארצות הברית

הכי קל היה לענות על השאלה: לאן?
לכל מקום.
רציתי להיות בכל המקומות שחלמתי עליהם במשך שנים, כולל שנתיים מעקב אחרי אינסטגרמר שאשכרה גר בשמורת יוסמיטי (ונשפט על עבירות שעשה בפארק הלאומי!!). ילוסטון, ברייס, זאיון, יוסמיטי, גרנד קניון. דיסקסנו עלויות ואורך טיול ואת היתר נטע תפרה. על הדרך נוספו כמה שמורות טבע ונקודות חובה.

טיול קמפינג בארצות הברית. בלוג רונית כפיר

עוד קצת מילוסטון. שמח בבית שמח בטיול

השאלה השניה היתה – קרוואן או אוהל. באתר של נטע ובספרים יש הסברים מפורטים על היתרונות והחסרונות של כולם, כולל דירוגים של חניוני מחנאות (כמה פעמים אפשר לכתוב 'קמפינג'?) ואני שמחה לשתף את ההחלטה שלנו.

קרוואן נראה לי טרחה ומועקה: לארגן אותו בכל עצירה, לשמור עליו מסודר כל הזמן, להשתרך לאט ובעיקר להיות תקועים אחד עם השני בחלל צפוף במשך שלושים יום או יותר. בעוד טיול באוהל משלב קמפינג עם בתי מלון, שמאפשרים מדי פעם רענון, רווחה, פרטיות ונוחות. ויותר מכך- ברכב פרטי ואוהל אפשר להגיע למקומות יפים יותר, להתנייד יותר בקלות, ולהיות ממש בתוך הטבע ומתחת כיפת השמיים.
שיקול לא פחות חשוב: אוהל זול יותר.
*לגבי התמונות: אם לוחצים מגיעים למקומות נפלאים!

קמפינג בארצות הברית. רונית כפיר בלוג

חלקת אלוהים שלנו בחניון "Dead Horse". לא היו סוסים מתים.

חששתי מהטיול הזה נורא. כמו רוב הפחדים – הם לא ממש היו רציונליים. כמו רוב הפחדים, בטח תזהו כמה מהם:
– איך אצליח לעזוב את העבודה לפרק זמן כזה ארוך?
– מה נעשה עם גריזלי?
– איך נממן את זה?
– איך נצליח להיות כולנו יחד במשך 35 ימים?
– איך אצליח להירדם באוהל?!
– איך אצליח לארוז פחות משישה זוגות נעליים לחמישה שבועות??
רוב הפחדים לא היו מבוססים. ידעתי שאנחנו בתקופה של דינמיקה משפחתית מעולה, ושיהיה לנו מעולה. מצאנו סידור לגריזלי, שנשאר בבית עם השגחה, מצאתי מחליפה לפרויקטים שלי בעיצוב פנים.
לגבי האריזה והלינה באוהל, שכמעט הכי חששתי מפניה – למדתי כמה דברים ולכן אתחיל בהם.

קמפינג באמריקה? – אמריקה!

מהר מאד זו היתה מילת התואר החביבה עלינו. "אמריקה!".
זה באמת מתאים. הכל כל כך נוח, מסודר ומוסבר, שאין לתאר. ובכל זאת, אנסה.
אילו ידעתי שהלינה באתרי קמפינג תהיה כה חלומית, הייתי ממירה כמה וכמה לילות במלון בלילות באוהל.
ראשית, ספוטניות היא לישראלים. קמפינג בתוך שמורות לאומיות ובאתרים שווים צריך להזמין הרבה חודשים מראש. חלק אפשר גם 8 חודשים מראש וחלק נפתח להזמנות "רק" 5 חודשים מראש. נטע הכינה לי רשימה עם מועדים מדויקים של מה להזמין מתי, ואיפה. אתרי האינטרנט של אתרי הקמפינג מזעזעים למדי, אבל כשלומדים איך למלא אותם זה פשוט. זה עולה בין 30-50 דולר ללילה.
בכל אתר קמפינג מחכים לכם. או שהשם שלי היה רשום במקום עצמו, או התאריך בו עוזבים. באתרים גדולים יותר הריינג'רז יסבירו לכם את כל הכללים, יציידו אתכם במפה של המחנה, ויהיו מקסימים באופן כללי. עוד על הפקחים המהממים בפוסט הבא.

טיול קמפינג בארצות הברית. רונית כפיר בלוג

שני לילות בגן עדן. המתחם שלנו בחניון הלילה קודכרום. יוטה.

בכל אתר בו הקמנו אוהל היו הדברים הבאים:
– מקום מובנה לאוהל עצמו (אם האדמה קשה עשוי להיות ריבוע של חול משוטח. אם זה יער יהיה שטח פנוי).
– שולחן וספסלים, לעיתים על גבי משטח בטון.
– אזור למדורה, לעיתים על משטח בטון (כמו בתמונה) עם רשת לגריל מעליו (שאפשר להתקין בגבהים שונים מעל לאש!)
– לעיתים עוד עמדה לגריל בנפרד.
– במקומות עם דובים – ארון ברזל לסגור בו את כל האוכל והכלים בסגירה שהיא מבחן אינטליגנציה מסוג "האם אתה חכם יותר מדוב?".
– במקומות חמים במיוחד גם קירוי בנוי לצל (עלינו הוא הגן ממבול פעם אחת או יותר).
– פעם אחת גם היה לנו עמוד עם חיבורי חשמל, ארון קטן ותאורה בגג של המבנה מעל לשולחן.

טיול קמפינג בארצות הברית. ZION. רונית כפיר בלוג

בזכות הצילום הזה, הטלפון הנייד ששכחתי בשירותים (שוב!) הוחזר אלי. מחכים לנו בפארק זאיון.

קמפינג בארצות הברית. גובלין. רונית כפיר בלוג

מסתכלים מלמעלה על האוהל שלנו, תחת מבנה מוצל וצל הרים. גובלין.

בכל מחנה יש שירותים קרובים (לרוב נקיים מאד ומאובזרים) ובחלקם יש מקלחות. יש ברז מים ולרוב עמדה/כיור לשטיפת כלים (או חדר ממש). הם מוארים כל הלילה. כל השאר חשוך, וטוב שכך.
בכניסה לשמורות הגדולות אפשר לקנות עצים למדורה (אם מותר להבעיר מדורות, תלוי בסכנת השריפות), ובקטנות אפשר לקחת ולהשאיר כסף, או לגשת למנהל האתר (campsite host – תפקיד שיש לשאוף אליו, תאמינו לי). בשמורות הגדולות (שטח ילוסטון כשליש ממדינת ישראל!) יש ממש "כפרים" במרכז, ובהם מסעדות, סופרמרקטים שווים ביותר וחנויות מזכרות (שוות ביותר!) ומקומות לעשות כביסה בכמה דולרים. אם לא בא לכם לבשל – אתם מסודרים. אורזים כמות קטנה של בגדים בסיסיים ועושים כביסה כל כמה ימים. המטורפים האלו משתמשים במייבש גם במדבריות הלוהטים של יוטה, שם כביסה תתייבש תוך 10 דקות בחוץ. בהתחלה מגנים את הבזבוז, אחרי שבועיים מתמכרים לנוחות. אמריקה.

ככה נראה האוהל מהכיוון השני בקודכרום, יוטה:

טיול קמפינג בארצות הברית. רונית כפיר בלוג

תמצאו את האוהל שלנו מתחת לבולבול הגדול. תודו שזו לא רק אני.

חלק מהחניונים בהם ישנו היו בפרקים שאינם לאומיים, אך מהממים לא פחות.
בכולם היה לנו שטח גדול לעצמנו, פרטיות ושקט, והכי שווה: זכינו לישון תחת כיפת השמיים, לראות את השקיעה, הירח והכוכבים, הזריחה. לשמוע את הרוח, הציפורים, התנים. מהארץ הבאנו 3 שקי שינה וזהו. את האוהל קנינו שם כמו גם את שאר הציוד, ולמרות שהיה בסיסי, הגג שלו היה חשוף לשמיים וזה היה נפלא, רוב הזמן.
נכון, פחדתי פחד מוות מפגיעת ברק בליל סערה מטורפת בילוסטון, שוכבת וסופרת שניות בין ברק לרעם (זה הגיע לשתיים!!) ומתפללת שהאוהל לא יוצף במבול, וגם מתתי מחום לילה אחד בזאיון, אבל זה חלק מהחוויה ולא הייתי מוותרת עליה.
המזרן המתנפח הזוגי שלנו התפנצ'ר אחרי שני לילות (רק אני שונאת מזרנים מתנפחים?) ואת יתר הלילות חלקנו על מזרן יחיד מתנפח ושני מזרני שטח דקים ונוחים. מבחינתי בפעם הבאה – 4 שטוחים וזהו.

קמפינג בארצות הברית. אגם ג'ון, בלוג רונית כפיר

בין העצים גם רואים אגם. ואיילים מחכים ליד האוהל.

טיול קמפינג בארצות הברית. ילוסטון. רונית כפיר בלוג

המחנה שלנו בילוסטון. לפני לילה של סופת ברקים מטורפת.

קצת על ציוד לקמפינג

מהר מאד למדנו להקים מחנה ולקפל אותו בדקות ספורות.
אפילו בלגניסטים כמונו למדו לשמור על סדר מסויים כדי למצוא דברים בקלות באוטו הענק, ולא לאבד כלום (כמעט):
-ארגז לאוכל יבש (פסטה, רוטב לפסטה, תבלינים, שמן זית, נוטלה)
-ארגז לכלי אוכל ובישול (אנחנו נגד חד פעמי וקל לשטוף: צלחות, כוסות סכו"ם, סיר, מחבת, כפות, סכינים קרש חיתוך, קופסאות פלסטיק לאחסון וכאלה)
-ארגז לכלי ניקוי (טישו, סבון כלים וספוג, סבון לידיים, גפרורים, מגבונים, המון שקיות זיפ-לוק!)
– שקית לפנסים ותאורה
וכמה שיותר מקומות קבועים בתא המטען לגזיה, למזרנים ולמשאבה שלהם וכולי..תתי חלוקות. בין המקצוענים שהקיפו אותנו היו אנשים עם בגאז' מחולק לתאים ומגירות. יום אחד אולי גם לנו יהיה.
את הרוב קנינו בסופרים (מי יתנני וולמארט וטארגט) בהם יש מחלקות ענקיות לציוד קמפינג. מי שרוצה ציוד מקצועי ושיצאו לו העיניים יכול לקפוץ לסניף של REI – "למטייל" המקומי. חילקנו בין 3 ארזגים מסודרים וצידנית (ארגזים לאוכל יבש/ כלי בישול ואוכל/ כלים וחומרי ניקיון). בסוף הטיול השארנו את הציוד אצל משפחה וחברים יקרים בעמק הסיליקון, למעט האוהל, מזרני השטח ושק שינה מעולה שחזרו איתנו.
בזכות תאורה (שרשרת נורות שתלויה כאן למעלה בין העצים) ומפת שולחן יצא לנו לשחק לא מעט "קאטאן" ביחד, וגם ללכת לישון כמעט אחרי כולם.

קמפינג בארצות הברית. הבלוג של רונית כפיר

עוד יום מתחיל להסתיים ביוסמיטי.

ביקרתי בניו יורק פעם אחת, לפני 20 שנה, וכבר אז ידעתי שניו-יורק זה לא אמריקה. מי שמכיר את אמריקה יודע שקשה למצוא מדינה שונה יותר מישראל. כך גם באתרי הקמפינג: מאורגן, מסודר, נקי, שקט ומרווח. חשוב להבין שטיול עם אוהל אינו טיול באוהל. באוהל רק ישנים, ואת יתר הזמן במחנה מבלים בשטח רחב ידיים, מלא נקודות עניין ויופי, ממנו אפשר לצאת לתור את הסביבה הקרובה בסביבה בטוחה וידידותית מאד. מתוך המשפחות שחנו לידינו כמחצית היו אמריקאים ומחצית זרים, וכולם עשו רושם אנשים טובים ונעימים. לי לא היתה שום בעיה לשלוח את הילדים לבד לשירותים (טוב, הם גדולים, אבל גם אילו היו קטנים יותר, כך נראה לי) וכאשר שכחתי את הטלפון הנייד בשירותים הוא חזר אלינו תוך דקות ספורות (מי הגאונה שצילמה את המספר של ה camp site בהתלהבות, מי?).

טיול קמפינג בארצות הברית. יוסמיטי. רונית כפיר בלוג

נהר המרסד, עשרה מטרים מהאוהל שלנו במחנה WAWONA ביוסמיטי, קליפורניה.

שעות בדרכים – על הנהיגה

נשאלתי מה היינו עושים אחרת בטיול. ובכן, כפי שכתבתי הייתי לנה יותר באוהל ופחות בבתי מלון, רק במעט (כדי לחסוך כסף), והלוואי שהיתה לי דרך ללון בחניוני לילה מסוימים יותר מלילה אחד. בטיול כה ארוך רוצים להספיק הרבה, בעיקר כשהעלות המרכזית היא כרטיסי הטיסה. על פי בקשתי נטע ארגנה לנו טיול עם נסיעות קצרות.

טיול קמפינג בארצות הברית. הבלוג של רונית כפיר. נסיעות

נסיעות עוצרות נשימה. וכמה שמיים.

בעוד משפחות אחרות העידו על נסיעות של 8 עד 14 שעות במכה, אני ידעתי שאיני רוצה להיות באוטו יותר מ3-4 שעות במכה, מכסימום 5 אם חייבים. מנסיוני זה מעייף, זה הופך את כולם עצבניים, במיוחד את אלו שסובלים מנסיעות, וזה לא שווה את זה. אין טעם לצאת לטיול כזה אם הוא מרגיש כמו עונש, אם צריך לצעוק על הילדים לקום או לשבת או לבוא או ללכת. עשינו את הכל בקצב שלנו ובכיף.
כל נסיעה של 3 שעות כללה אצלנו לפחות 2 עצירות (פיפי, שתיה, חילוץ עצמות, התפעלות ממבחר המשקאות המחרידים המקומי) ולכן היה הכרח לעצור ללון במקומות ללילה אחד ולהמשיך. בדיעבד, ואני לא סגורה על זה, אולי עדיף לבלות 2 לילות בחלק מהמקומות ולנסוע יותר. כך אפשר לקום בבוקר ולצאת לטיול מוקדם יותר, בלי לקפל את האוהל. אפשר כך לחוות חניון לילה ליותר זמן. התפלצתי מקנאה למראה המקומיים, שמגיעים מדוגמים עם כל הציוד וכל הבית לבלות שבוע במקומות בהם בילינו לילה אחד בלבד.

טיול קמפינג בארצות הברית. פיפר ביג סר. בלוג רונית כפיר

המיקום הלא ייאמן שלנו בפייפר, ביג סר. בין עצי רדווד ענקיים.

טיול קמפינג בארצות הברית. פייפר ביג סר. הבלוג של רונית כפיר

וכך נראו הצמרות מתוך האוהל שלנו. פייפר ביג סר.

מתוך 5 השבועות של הטיול היינו שבוע בערים – לילה אחד בניו יורק וחמישה בסן פרנסיסקו. הייתי מוותרת על הסיום ומקצרת את הטיול ל-4 שבועות, אבל לא רציתי ולא יכולתי: רציתי להספיק לבקר משפחה וחברים יקרים שגרים שם ולכן הארכתי את הסיום. הגענו לעיר עייפים ורוצים הביתה. לא רבנו יותר או נהננו פחות, אבל באמת שכבר לא היה לנו כוח. הסיום העירוני גם מקפיץ את עלויות הטיול. עיר לחוד וטבע לחוד – וזה טיול טבע. אם יש לכם תקציב לקפוץ בלי קשר לניו יורק או לחוף המערבי – בעיני עדיף לא לערבב שמחה בשמחה.

טיול בארצות הברית מערב. הבלוג של רונית כפיר

רואים שזה אייטיז? עוד צילום של דוד שלי, סן פרנסיסקו

טיול קמפינג בארצות הברית. הבלוג של רונית כפיר. סן פרנסיסקו

אמא (מימין) אבא, דודה ובני דודים ברציף 39, סן פרנסיסקו. 1986.

כפי שציפיתי, רוב שמורות הטבע בהן ביקרנו ניחנו ביופי שאי אפשר להכיל. הלב כואב ממש. אתם תראו בפוסט הבא..
מצד שני, דווקא הפארקים בהם ישנו היו יפים בצורה כמעט הגיונית. עדיין צבטנו את עצמנו בכל פעם שהגענו לעוד אתר, יפה מקודמו, גילינו את היער, או הנהר, או האגם הסמוכים. את הציפורים או האיילים או הסנאים שמחכים לנו.
אבל במבט לאחור, המקומות שהכי נשארו איתנו הם אלו בהם נטינו אוהל, בהם שהינו ממש. המקומות בהם ישנו, קמנו, אכלנו, שיחקנו והיה לנו יותר זמן להבין שאנחנו ממש שם, על אמת, חיים את החלום.

טיול קמפינג בארצות הברית. איידהו. הבלוג של רונית כפיר

עוד חווה ועוד אגם באיידהו.

בפוסט הבא נראה לי שאכתוב קצת על הביחד, החיבור והניתוק, ואולי גם על טיולים רגליים בטבע עם ילדים. נתראה! (והנה לינק לכל ארבעת הפוסטים שכתבתי על הטיול הזה).

כשהייתי רווקה שטופת היבריס הצהרתי על דברים שלעולם לא אעשה כשיהיו לי ילדים.
סביר שמאז עשיתי את כולם (חוץ מלשחק בסוכר בבתי קפה. הילדים שלי מעולם לא שיחקו בשקיות סוכר בבתי קפה!) כמו כל מי שמצאה עצמה מאבדת עשתונות, צועקת או מאיימת איומי סרק..
מה כן ידעתי שאעשה? לא הרבה, מלבד ארוחות משפחתיות כמו שהיו בבית הורי.
אפשר לומר שזו הגאווה ההורית הגדולה שלי. הארוחות המשפחתיות שלנו הן אבן יסוד בחיי המשפחה שלנו, במסורת המשפחתית שלנו, ועימן גם הרגלי האכילה והתזונה של הילדים שלי, טפו טפו.

בגלל שאנחנו שקועים בשיחה ואכילה, לצערי לא מצאתי צילומים של הארוחות שלנו, ולכן אני שמחה לשלב בפוסט הזה צילומים ששלחו לי חברותי הנדיבות והמוכשרות, שהשכילו לתעד.

ארוחות משפחתיות. טל סיון-צפורין בבלוג של רונית כפיר

טל סיון-צפורין מצלמת את הילדים אוכלים.

"יֶההלַדִיייים!" ארוחות משפחתיות בבית הורי

בתחילת שנות השמונים שודרה בטלויזיה התכנית "ערב חדש". השעה היתה חמש. בדור של ההורים שלנו (שלנו=ילידי שנות השבעים עד שמונים?) אנשים עבדו פחות שעות, ואבאים עובדים חזרו הביתה בערב, כלומר בחמש וחצי-שש. כפמיניסטית פעילה אמא שלי עבדה גם היא במשרה מלאה ועוד המון פעילויות חברתיות ופוליטיות אחרות, ובכל זאת אכלנו יחד כמעט מדי יום ביומו שתי ארוחות סביב שולחן: ארוחת בוקר וארוחת ערב. אחי הגדול, אחי הקטן, אבא, אמא ואני. צהריים באמצע השבוע אכלנו תמיד לבד, הילדים.
יש לי הרגשה שארוחות בוקר משפחתיות סביב שולחן היו דבר נדיר כבר אז, בשנות השבעים. היום גם ארוחות בוקר אישיות בקושי קיימות, אלא אם אתם קוראים לקורנפלקס מהיר על הבר "ארוחה". אתייחס לפיצוח הזה של ארוחות הבוקר בהמשך.
היינו מתכנסים בוקר בוקר בשעה שבע סביב השולחן, למשמע קריאת ההזמנה לשולחן: "יה-לה-דיייים!" (=ילדים, עם יהה ארוך ו"דים" ארוך עוד יותר) ואוכלים בטח איזה חצי שעה.
התפריט היה די דומה למה שמכונה היום "ארוחת בוקר ישראלית": סלט ירקות קצוץ דק דק עם שמן ולימון, כמה פרוסות לחם, ביצים כלשהן (עדיין אוכלים היום ביצים רכות?), גבינות רכות וקשות, קצת מעדני חלב, לחם שחור וממרחים שונים (זיתים, משפופרת!). לא היו שם קורנפלקס, לפעמים היה וויטביקס, סוליות בריאות שאהבנו עוד מהשנה שבילינו באנגליה. כשגדלנו מעט, היו שולחים אותנו למכולת במעלה הרחוב לקנות חצי לחם שחור לארוחת הבוקר ולסנדוויצ'ים (נראה לי 'השחר', 12 שנה ברציפות, יום-יום).
שלא תבינו לא נכון, כמו בבתים רבים אחרים – בבית הורי לא הכל היה מושלם. אבל הארוחות המשפחתיות היו הבועה שלנו. שם נרקמה השפה הכפירית, הבדיחות המשפחתיות, הויכוחים על איך אומרים מה (מילון אבן שושן היה תמיד הספר הקרוב ביותר בשלוף. כן, אנחנו משפחה של חנונים גאים), ולדעתי גם משם קיבלתי הרגלי אכילה טובים ובריאים. בגלל כל הסיבות האלו היה לי כל כך חשוב להביא את המסורת הזו לביתי שלי.
היום חל פיחות במעמדה של ארוחת הבוקר המשפחתית. ממה שאני רואה סביבי, מעטים בכלל אוכלים משהו בבוקר, לא כל שכן ליד שולחן, ודאי לא עם שאר בני הבית. כמו טרנדים רבים, אני תוהה עד כמה הדלפקים, האיים והברים יצרו את התרבות הזו או משקפים אותה.
ארוחות משפחתיות. בלוג רונית כפיר המלצות הורות

גלית לוינסקי מתעדת ארוחה משפחתית בבית משפחת משאל-לוינסקי.

לפני כמה ימים, כשאבא שלי אכל איתנו ארוחת ערב (הוא מחזיר את נכדתו מדי פעם מאימון הכדורסל שלה, ומצטרף אלינו לארוחת ערב באמצע השבוע) שאלתי אותו לפשר ארוחות הבוקר בבית: מאיפה קיבל את הרעיון. התשובה שקיבלתי הפתיעה אותי.

הוא אמר שהמנהג הזה החל, בהתעקשות שלו, אחרי שחזר ממלחמת יום הכיפורים. "היה לי חשוב לבלות עם המשפחה שלי יותר זמן".
אבא שלי הוא איש נהדר.
המשאלה הפשוטה הזו, אולי הפשוטה מכל, הזכירה לי למה רציתי להפנות בפוסט הזה למאמר המפורסם של Bronnie Ware, אחות הוספיס לפני שהפכה סלב, שכתבה על "חמשת הבקשות של הנוטים למות". בטיפולה במאות אנשים על סף המוות שלהם, היא שמה לב שכולם חלקו חמש חרטות מרכזיות. ואלו הן (מה שנקרא: שלא תאמלקו אותי)

  1. אילו רק היה לי האומץ לחיות חיים נאמנים לעצמי, לא את החיים שציפו ממני אחרים.
  2. אילו רק לא עבדתי כל כך קשה.
  3. אילו היה לי האומץ להביע את הרגשות שלי.
  4. חבל שלא שמרתי על קשר עם החברים שלי.
  5. אילו רק נתתי לעצמי להיות מאושרת יותר.

כן. כמה קצר ככה בוקס בבטן. וכן, זה רלוונטי בכל יום ובכל נושא, אבל בעיקר בהחלטות שקשורות באופן בו אנחנו מנהלים את חיי המשפחה שלנו. כל החרטות קשורות ליחסים. אז בואו נחזור לסעיף 2. הוא מתייחס לעבודה על חשבון זמן עם המשפחה – יותר זמן עם הילדים ועם בת הזוג. הוא נשמע בעיקר מגברים (כי בעולם שלנו, הם לרוב משלמים את המחיר של היות המפרנס העיקרי). ולמה זה קשור? כי החיים קורים עכשיו, ממש כל יום, גם סתם בימי חול.

הזוגות שמקיפים אותי היום נראים לרוב כך: אבא שעובד עד הערב המאוחר מחוץ לבית, ואמא עצמאית שנמצאת בשעות גמישות יותר. או בחצי משרה. כולנו עובדים עד מאוחר ולא מספיקים לאכול יחד עם המשפחה באמצע השבוע, ונפגשים אולי רק בארוחת ערב שבת. ארוחה אחת בשבוע, מתוך 21 ארוחות. 4.7% מהארוחות בלבד.
אז ההורים שלי מצאו לזה פתרון. מה עושים הורים שחוזרים מאוחר מהעבודה? כמאמר הגשש החיוור: קמים שעה קודם.
תחשבו איזה פיצוח: לקום בשש בבוקר, להכין ארוחת בוקר, להעיר את הילדים שלכם (שלי תמיד מתעוררים רעבים) ולהזמין אותם למפגש. זמן איכות אמיתי. והנה יש לכם פעם ביום את הביחד הזה, שגם מקל על כל התארגנות הבוקר. אני קולטת שעדיין לא השתכנעתם, אז אני אחזור לזה בסוף.

ארוחות משפחתיות. ארוחה בצפון איטליה, רונית כפיר

ארוחת בוקר איטלקית, בחופשה שלנו בצפון איטליה.

אצלנו: מסורת של ארוחות משפחתיות

הארוחות שלנו הן חלק מהמסורת המשפחתית שלנו. כן – אני בחורה מסורתית. אני מאד אוהבת מסגרות וגבולות. הם מאפשרים הרבה בטחון, חופש ויצירתיות. והרי מסורות הן מסגרות: מבנה בעל אופי חזרתי, שאפשר לצקת לתוכו תכנים שונים ומשתנים. אפשר גם לשנות את המבנה שלו ולהשאיר את התוכן וזו עדיין תהיה מסורת. על הקשר הזה בין חינוך, מסורת ומסגרת דיברתי בפודקסט של "הורימובדים", אותו תוכלו לשמוע כאן.
אני לא זוכרת איך אכלנו יחד לפני שהיו לנו ילדים. אני זוכרת ארוחות חברים גדולות, אבל שנינו? לפעמים אני תוהה אם בכלל אכלנו.
לעומת זאת, מהרגע שהפכנו הורים, היינו יושבים לאכול ארוחות ערב יחד, מסביב לשולחן האוכל. עם השנים הפכנו משלושה לארבעה, והרבה חברים היו מצטרפים אלינו – חברים של הילדים וההורים שלהם, כשבאו לאסוף אותם.
דיסקליימר פריבילגיה:
אני מודעת לזה ששנינו ברי מזל מבחינת העבודות שהיו לנו, אבל כמו בהרצאות שלי, אני מאמינה שדברים רבים יותר נמצאים בשליטתנו מאשר נדמה או נוח לנו להודות, לפחות בקרב קוראי הבלוג הזה. עם הפיכתו לאבא, דני ירד ל 80% משרה, ובילה יום בשבוע עם הילדים. בשאר הערבים היה מגיע הביתה כמעט תמיד בשעה שאיפשרה לנו לשבת יחד, כולנו.
ברגע שאבות יתחילו להציף את העניין הזה ולהתעקש עליו, השינוי החשוב כל כך הזה יתחיל להתרחש בעולם העבודה.
נכון, זה לא קל לקחת יוזמה ולעשות שינוי, אבל זה בהחלט משתלם.
מאז שעברנו לכרמי יוסף, לפני חמש שנים (בעוד חודש!) אני עובדת מהבית ולאחרונה גם דני. כן, שנינו יכולים לעצור את העבודה ולרדת למטה לאכול צהריים עם הילדים. אשמח לשמוע איך זה נראה אצלכם, אבל אני עדיין מאמינה שאין דבר העומד בפני הרצון. אני מקווה שבסוף הפוסט הזה תתחילו לרצות. אחרי כמעט 14 שנה שזה קורה, אני מנסה לנסח את החוקים הלא כתובים של המסורת הזו, לראות את הגבולות הנעלמים של ארוחות הערב שלנו. הם בנו את עצמם ויושמו כמעט תמיד:
  • חזרתיות
    ילדים קטנים (וגם גדולות יותר) אוהבים סדר, חזרתיות וטקסים. כן, קראו לי מסורתית. ארוחת הערב מתרחשת כל ערב באותה השעה (פחות או יותר. לפחות שעה לפני שהם מתעייפים. אצל קטנים זה שש) באותו המקום, עם אותם אנשים. גם אם זה לא כל יום וגם אם היום זה רק אבא ומחר רק אמא (או כל הרכב הורי אחר שתרצו), שמירה על שאר המסורות תעזור לבסס את ההרגל. אצלנו יש גם מקומות קבועים שנוצרו, ולפעמים אנחנו משנים אותם וזה מייצר מפגשים אחרים ומעניינים. לרוב לא, אגב.
  • כולם שותפים
    הילדים היו שותפים לעריכת השולחן ופינויו מגיל צעיר. זה מעולם לא נכפה עליהם, אלא הובן תמיד כלקיחת חלק ב"טקס" משפחתי יומי. נראה לי שהתחלנו עם דוגמא אישית והצענו לילדים להצטרף (לא "לעזור"- להיות חלק מהתרחשות). אנחנו אוכלים בצלחות ובכוסות פלסטיק צבעוניות, שמעולם לא היה פחד שיישברו ולכן קל היה לילדים לערוך ולפנות ולנו קל לשחרר. צריך ללמוד לדחות את הנטיה להתרוצץ ולסדר את המטבח או את הבית, או להתכונן לשעה שהם הולכים לישון, ולשבת. גם עבורכם זו תהיה מנוחה מבורכת, 20 דקות של עצירה, נשימה, הקשבה, התבוננות. כשהילדים יבינו שהם מרווחים 100% מההורים שלהם בזמן הזה, הם ישמחו לעזור בשאר המשימות שמגיעות אחר כך.
  • לא טוב היות הסועד לבדו
    לא אוכלים אצלנו לבד. כשכולם בבית כולם יושבים לשולחן. לא מתחילים לפני שכולם יושבים, ולא קמים לפני שכולם מסיימים. היום, כשהילדים חוזרים מאוחר מאד מבית הספר, במקרה שאנחנו לא מחכים להם, מישהו תמיד יישב עם האחרון שמגיע, כשהוא או היא אוכלים. אני מתארת לעצמי שהשנים הבאות יכרסמו עוד קצת בביחד הזה שלנו, ונצטרך לחשוב על דרכים חדשות להיפגש באופן יום-יומי. אולי כשהילדים יחזרו מאוחר בערב נזוז לבוקר. מוזר שאף אחד לא חשב על זה שבשבע בבוקר כולם בבית. או בשש וחצי.

    ארוחות משפחתיות. המלצות הורות רונית כפיר. צילום: סיוון קונוולינה

    סיון קונוולינה מצלמת את המשפחה אוכלת יחד. לינק בלחיצה

  • כשיושבים לשולחן – המפגש הוא ההתרחשות
    100% להיות שם. לא בשום מקום או פעילות אחרת. לא עונים לטלפונים (אלא כדי לומר שאנחנו אוכלים ונחזור אחר כך), הניידים בצד, הטלוויזיה תמיד כבויה. זה קרה תמיד בטבעיות מפני שכולם מאד נהנים מהזמן הזה יחד, ולא רוצים לעשות משהו אחר או להיות במקום אחר.
  • האוכל אינו העיקר
    העיקר הוא הביחד. מעולם לא "נכנסנו לצלחת" של הילדים שלנו – מי אוכל מה, מי אוכל כמה, מי לא אוכל ולמה. דווקא כשמסבים את תשומת הלב מהאכילה עצמה, קל יותר לאכול עד ששבעים. כשלא שואלים יותר מדי שאלות קיטבג ("מה בא לך לאכול?" "טעים לך?""כדאי לך לנסות את זה, זה בכלל לא מגעיל") הילדים אוכלים הכל. עד היום ילדים רבים אוכלים אצל שולחננו בפעם הראשונה דברים "מוזרים" שלא אכלו בבית (כמו במיה או כוסמת) פשוט מפני שמעולם לא עשינו מזה עניין. בלי תחנונים ובלי איומים. מה שעל השולחן זה מה שיש (ותמיד יש מבחר מספיק), ואנחנו לא יוצאים מגדרנו בשביל לספק גחמות של אף אחד. לא רוצה? זה מה יש. האוכל הוא לחלוטין "נון-אישו". יש לי כל כך הרבה מה להגיד על זה, שאולי זה יהיה פוסט נפרד.
  • את הכי חשוב השארתי לסוף: שיחה. הקשבה. שיתוף. אינטימיות.
    אלו הדברים שקורים מסביב לשולחן. אפשר ללכת על מבנה של "כל אחד יספר משהו טוב ו/או רע שקרה לו היום", אני פחות אוהבת את זה מפני שלא תמיד לכל אחד מתחשק לספר, או לא לכל אחת קרה משהו רע או טוב.
    כשיש איזון טוב, אין צורך ב"אפליה מתקנת", ובהיותנו ארבעה, יש מספיק זמן לכל מי שרוצה לספר. מי שרוצה מדבר ומספר. תוכלו לקרוא על זה בפוסטים הקודמים שלי על הורות. אם אני רוצה שהילדים שלי ידברו אלי ויספרו לי – עלי לספר להם ולשתף אותם. כשאני מספרת לילדים שלי על משהו קשה שקרה לי ("היום כעסתי על מישהו שלא בצדק/ חברה פגעה בי/ משהו לא הצליח לי") הם מיד שיתפו במקרה דומה.

    ארוחות משפחתיות. בלוג רונית כפיר המלצות הורות

    ארוחה משפחתית בשנות השמונים אצל משפחת אורבך. צילום: שמואל הכהן

    ובימי שישי -קידוש
    לפני כמה שנים, לבקשתי, התחלנו לעשות קידוש בימי שישי. עם השנים מצאתי שבטקס הזה, שגם מחבר אותנו למסורת המשפחה הדתית שלנו וגם למסורת היהודית שלנו, משתקפים רוב הערכים של הארוחות שלנו.
    את הברכות השארנו כלשונן, ולא ניסחנו נוסח חדש, מודרני או אתאיסטי, מתוך כבוד למסורת ולעבר, או סתם מתוך עצלנות שלי. גם כאן מתחילים רק כשכולם סביב לשולחן. רואים את כל הנוכחים מגדול ועד קטן (והקטנים בסוף), ובעיקר עוצרים להודות על דברים שעשויים להיות מובנים מאליהם. יש כאן מחוות גופניות של עמידה וישיבה, של שקט ודיבור, הרבה גבולות שמייצרים מודעות לעצם הטקס עצמו.

הצעות הגשה – איך תארגנו ארוחות משפחתיות

  • להתחיל כמה שיותר מוקדם. להתחיל עכשיו.
    נראה לי שזה נכון לכל כלל שהייתם רוצים שיהיה תקף בבית שלכם. ילדים קולטים מגיל צעיר מאד, ומנהגים או טקסים טוב להתחיל מהרגע שהם נולדים. אם הילדים אוכלים ב"שולחן ילדים" לא תמיד יודעים מה הרגע הנכון לצרף אותם לשולחן של הגדולים, ולפעמים זה לא קורה. לפעמים החלוקה היא רוחבית – הילדים אוכלים קודם והגדולים אחר כך. אז גם יוצא שהם לא נחשפים ל"אוכל של גדולים" ואין להם בעצם אפשרות לנסות או לטעום או לראות מישהו אוכל את זה..
  • הם יכולים.
    שלבו את הילדים מגיל צעיר בכל משימה שהם יכולים לשאת בה, ולעולם לא בתור עונש. אם אתם רוצים שהילדים יעשו משהו, אל תמתגו אותו בתור עול, או משהו שמקבלים לעשות כעונש. בתור זכות להיות חלק מהקבוצה שנקראת משפחה – כולם מעורבים. גם פעוט בן שנתיים יכול להניח כוסות פלסטיק על השולחן. תנו להם להשתתף בהתאם לקצב שלהם וליכולת שלהם, והם ישמחו לקחת חלק. למעשה, הם יבקשו לקחת חלק כשהם יקבלו אתכם ואת תשומת לבכם למשך הארוחה כולה.
  • כל יום. לא רק ביום שישי.
    ארוחות שבת הן מסורת נחמדה, אבל היא לא מייצרת את האינטימיות שאני מדברת עליה. פעם בשבוע זה לא מספיק. מי אמר? אני.
    תפנו לזה זמן, גם בלי שחזרתם ממלחמה. אין דבר חשוב יותר מהקשר עם המשפחה שלכם, ואין זמן טוב יותר מעכשיו.
    אם פתרון ארוחות הבוקר המוקדמות לא נראה לכם – צאו הביתה מוקדם יותר לפחות פעמיים או שלוש בשבוע, בשעה שמתאימה לכם לשבת יחד ולהקשיב זה לזה. אני מתארת לעצמי שאם תפנו בקשה לבוסית שלכם לצאת מהמשרד בשעה "מוקדמת" כמו שש בערב פעמיים בשבוע בשביל לאכול עם הילדים, היא לא תסרב. גם הוא לא. אז אל תחכו שיהיה מאוחר מדי: החיים קורים עכשיו.
  • ארוחת בוקר – זמן שכולם בבית
    אל תהיו מפונקים ואל תשללו את זה לפני שבאמת שקלתם את הרעיון. כן, ברגע שהפכנו הורים איבדנו את הפריבילגיה המתבגרת של לישון עד מאוחר. אז קומו שעה קודם בלי לקטר, חתכו סלט והכינו חביתה. אבוקדו. טחינה. חומוס. בחורף שוקו חם. הילדים שלכם יקפצו מן המיטה בזכות הריחות (אין כמו ללחוש לילדה שמתעוררת "מחכה לך שוקו חם על השולחן!") כי הם כל כך יאהבו לשבת איתכם לשולחן ולראות אתכם מקשיבים להם. החליטו שלשולחן מתיישבים רק אחרי שמתלבשים ומצחצחים שיניים, והנה השגתם דרך מעולה לעקוף מלחמות בוקר מיותרות. אם תעשו זאת נכון אני מבטיחה שהילדים ירוצו לשולחן. השיחות בארוחת הבוקר יכולות להיות על היום שאני מתכננת שיהיה לי, ויציאה ליום אחרי שיחה טובה עם המשפחה יכולה באמת לשנות אותו לטובה. מעבר לזה, כל המחקרים מראים שזו הארוחה החשובה ביותר ביום, ועדיף לאכול כמו שצריך מאשר לחטוף מנת סוכר מרוכזת של השקר המכונה "דגני בוקר". ארוחה טובה גם תשפר את הריכוז של הילדים שלכם בבית הספר ואת התוצאות שלהם.
  • הפגינו אהבה.
    לזוגות – ארוחה משפחתית היא גם הזדמנות להפגין אהבה ולהרעיף תשומת לב על בני או בנות הזוג. אם אמרנו שילדים לומדים מדוגמא אישית – זה הזמן בו הילדים מביטים בכם ולומדים. לראות את אבא ואמא מדברים זה עם זו, מקשיבים בעניין, מפגינים חיבה פיסית, כבוד ואהבה זה לזו על בסיס יומי לא יכול להזיק לילדים.
ארוחה משפחתית בלוג רונית כפיר. המלצות הורות

אורית עריף מאיירת ארוחת צהרים אצל סבתא שלה.

ארוחה משפחתית מעוצבת

לסיום, בכל זאת מילה על עיצוב. הצד האסתטי של הארוחה תמיד היה חשוב לי.

אני רוצה לגדל את הילדים שלי בסביבה אסתטית ושואפת לחיות כזו בעצמי. לכן גם ביום יום אין הפרדה בין חגיגי לרגיל – והשולחן שלנו תמיד היה צבעוני ומזמין. צלחות צבעוניות וכוסות צבעוניות, פרחים על השולחן כשאפשר, מפיות צבעוניות תמיד. לפעמים מפה.

לא פשוט למצוא כסאות יפים לילדים או לפעוטות. לרוב הם מפלסטיק בצבעי יסוד, תופסים המון מקום ומכערים את הבית.
מגיל צעיר אנחנו השתמשנו בהגבהה לרגליים של כסא רגיל, שמתלבשת על כל כסא. זה איפשר לנו להישאר עם כסאות האוכל שלנו, ועם מראה יפה יותר של שולחן אוכל. זה גם הופך את הילדים לשותפים שווים לשאר המשפחה. הם מתים על זה. היו לנו שניים כאלו וכשהם מקופלים הם לא תופסים מקום ונוח להחזיק אחד נוסף לחברים שמתארחים.

לסיום, תראו איזה חמודים הילדים האלו, ומה הם באמת רוצים:

אשמח לשמוע על הארוחות המשפחתיות שלכם, או המסורות שלכם, והכי הכי אם ניסיתם משהו מהעצות שלי והצלחתם.
בקשה: אם הפוסט הזה עושה לכם רגשות אשם – זה אתם עושים. אל תבזבזו זמן על הלקאה עצמית, חפירה מיותרת בעבר לא רלוונטי ועתיד מדומיין. אם הפוסט הזה עורר בכם רצון לשבת עם הילדים שלכם לארוחה – תארגנו אותה. זה הרבה יותר פשוט ממה שזה נדמה.
ואם תרצו להמשיך לאמבטיה והשכבה אחרי ארוחת הערב, הנה פוסט שכתבתי על הקשר בין תאורה להרדמת ילדים.

תודה לחברותי היקרות ולמשפחות שלהן על הצילומים, מעוררי תיאבון וממלאי השראה כשלעצמם. טל סיון-צפורין, נעמה אורבך, גלית לוינסקי, סיון קונוולינה ואורית עריף.

בתיאבון!

עוד לא הספקנו ללמוד את "מחפשים את נמו" בעל פה, והילדים הגיעו לגיל מאתגר, בו הם עדיין לא צופים בכל סרטי הקולנוע למבוגרים, אבל כבר משעמם להם (וגם פאטתי לפעמים) לראות סרטי נוער, וסרטי ילדים הפסקנו מזמן. אז אילו סרטים בכל זאת אפשר להראות למתבגרים? ואיך יודעים מה מתאים ונכון?

סרטים למתבגרים. בלוג רונית כפיר, אני והחברה

המתבגרים שלי הם בן 14 וחצי ובת 12 וחצי (נכון לכתיבת הפוסט, אפריל 2017), והסרטים שאני אוהבת להראות להם משלבים קולנוע טוב עם נושא חשוב וטוב, שרלוונטי להם. אני מתרכזת בסרטים מומלצים לגילאים האלו – נגיד בין כיתות ו'-ז'-ח'. לא פירטתי את כל הסרטים שראינו לפני כן, כי היו המון..
עקרונית, הבכור זה שמכתיב את הקצב – אני לא בטוחה שהייתי מראה לצעירה הכל בתור צופה ראשונה. היא זוכה מהיותה ילדה שניה בתכנים מעט בוגרים עבורה. אתם מכירים את הילדים שלכם ובוחרים מה מתאים להם מבחינת חומרים להתעסק בהם. אני סומכת עליכם שתבחרו נכון.
בפוסט הזה אשמח לשתף כמה סרטים שהיו להיט אצלנו, אכיר לכם את "מדריך ההורים" לסרטים, ואסיים בהצעות הגשה קלות. לחיצה על רוב התמונות יובילו אתכם ללינק של הסרט באתר של IMDB, הלוא הוא התנ"ך: Internet Movie Data Base. (ותודה ליאיר מטיאש על התיקון! חשבתי שזה International!!). אם אתן לא מכירות, אני לא מאמינה שאתן בכלל חברות שלי. לכו מכאן.
סרטים מומלצים למתבגרים. פוניו. בלוג רונית כפיר

בשנים האחרונות (בערך בין גילאי 10-13 של הגדול) מיצינו את הז'אנרים המתבקשים של מתבגרים צעירים להורים ילידי שנות השבעים והשמונים. בין השאר:
– קלאסיקות אייטיז (אי טי, בחזרה לעתיד, מלחמת הכוכבים).
– סרטים מצויירים, הכוללים את השניים הכאילו פמיניסטיים של דיסני.
– כל סרטי מיאזאקי כמעט (פוניו, הטירה הנעה, טוטורו, הרוח העולה, המסע המופלא ועוד). חובה בתור חלופה לסרטי דיסני לילדים.
– סרטי פעולה, גיבורי על ואקשן מסדרת XMEN, מארבל ודומיו (יש כאלו כמויות לאחרונה, שאפילו להם קצת נמאס).
– קומדיות (יומנו של חנון לגמרי חמוד, לא רק בלונדינית, קלולס, ואפילו כמה מונטי פייטונים)
– מדע בדיוני (מלחמת הכוכבים לכל דרגיה, אי טי)
– וכמובן פנטזיה (הסיפור שאינו נגמר, הנסיכה הקסומה, שר הטבעות למיניו, הארי פוטר, המצפן הזהוב וסאטרדסט האהוב והמשובח).

סרטים מומלצים למתבגרים. stardust, בלוג רונית כפיר

החלטתי שהגיע הזמן לדרמות. הגיע הזמן ללמוד קצת על החיים ועל העולם, כפי שאני רוצה שילמדו עליו: לחשוף אותם לדילמות, לנושאים חשובים, בלי אכזריות מוגזמת, בלי דכאון קשה מדי, ובלי סקס, בעיקר כדי שלא יביך אותם לצפות בזה יחד איתנו. מבחינת הנושאים שרלוונטיים להם, אלו מבחינתי אלו בעיקר דילמות מוסריות, הסתכלות של יחיד על חברה (לרוב מבחוץ) מציאת המקום שלי בעולם מול קבוצה, מול ציפיות, מול ההורים, מציאת הקול שלי, האמונה שלי, ההשתייכות שלי. חיפשתי גם סרטים שהגיבורים שלהם הם בני נוער. אין המון כאלו, וכמובן שלא כל סרט שמספר על בני נוער, נועד להם. המשימה לא פשוטה, אבל יותר קלה ממה שחשבתי. אני מנסה לעשות קצת סדר ברשימת הסרטים, אבל כותבת בינתיים רק על אלו שראינו (כי יש לי עוד ברשימות שלי לעתיד) ומקווה לפרסם פוסט המשך, אחרי שנצפה בכל הרשימה.

סרטים ישראלים לנוער

לא מצאתי הרבה סרטים ישראלים מובהקים עבור בני נוער (בניגוד לסרטים אודות בני נוער), אבל יש לי חדשות טובות. באתר של קרן הקולנוע הישראלי יש גישה לעשרות ומאות סרטים ב-VOD. זה עולה 15 שקלים לצפיה, בהליך הרשמה מעט מיושן, אבל זו דרך לאפשר צפיה חוקית בסרטים רבים. זו גם דרך נהדרת להיחשף ולחשוף קולנוע מקומי, בינהם גם סרטים תיעודיים, ולהתחיל מנושאים מקומיים רלוונטיים.
באתר של בית הספר לקולנוע סם שפיגל יש גישה בחינם לסרטי הבוגרים שלהם, ובאתרים של הקרן החדשה לקולנוע והמכללה האקדמית ספיר יש גישה לטריילרים רבים של סרטי בוגרים וסרטים תיעודיים ועלילתיים. אני מחכה לתשובות מהם באשר לצפיה לקהל הרחב, אחרת רק תל אביבים שיש להם מנוי לאוזן השלישית יכולים, וזה חבל. מההיצע הגדול שיש שם אני מכירה מעט בלבד, ואלו הם:

סיפור חצי רוסי (2005) איתן ענר

סרטים למתבגרים. קולנוע ישראלי לנוער. סיפור חצי רוסי, בלוג רונית כפיר

אני מתה על הסרטים של איתן ענר. הם תמיד רגישים ותמיד מאמינים ברומנטיקה, ובטוב שבאדם. הסרט מספר, בין השאר, על התאהבותו של חן, נער אשדודי עדין בן 13, בנטלי, עולה מברית המועצות שרוקדת ריקודים סלוניים. ברקע הסיפור של הוריו, רמי, הצבר המחוספס ואמו העולה, לנה, המורה שלו יוליה ועוד. סיפור התבגרות והשתלבות (או לא) עדין ורומנטי. הלינק להזמנת הסרט כאן.

החיפוש אחר הז'אנר "ילדים" מעלה באתר כמה סרטים, כמו גיבורים קטנים של איתי לב, מבול של גיא נתיב, עד סוף הקיץ של נועה אהרוני ואיגור ומסע העגורים של יבגני רומן.

מהאתר של סם שפיגל צפינו (די מזמן) בסרט הגמר של ניר ברגמן, סוסי ים, ואני מאד אהבתי אותו. זה סרט עדין ואיטי יחסית, ולכן מתאים יותר רק אחרי שהילדים יורידו את הטורים מסרטי האקשן אליהם הם רגילים, ויתרגלו לדרמות.. אולי עדיף לצפות בזה אחרי כמה דרמות אמריקאיות זוכות אוסקר, בהמשך.

אני מזמינה אתכם לשתף אותי אם צפיתם ואתם מכירים (או יוצרים!) בסרטים ישראליים שמתאימים לנוער. ערך חשוב לתת לילדים שלנו הוא תמיכה בקולנוע מקומי (ובכלל באמנות מקומית, יצירה מקומית ותוצרת מקומית) וגם זו שיחה אפשרית וחשובה.

סרטי נוער על נוער

אני והחבר'ה – Stand by Me) 1986) רוב ריינר

סרטים למתבגרים. אני והחברה. בלוג רונית כפיר

אם לא ראיתם את הסרט הזה בצעירותכם, אתם כנראה ממש צעירים. אם לא, לכבוד הוא לי לערוך את ההיכרות.
רוב ריינר הגאון (ספיינל טאפ, הנסיכה הקסומה, הארי וסאלי, להמשיך?) ביים על פי סיפור של סטיבן קינג את מסעם של חבורה של 4 נערים, שיוצאים לחפש גופה של נער, ששמעו שנמצאה בסביבה. מסע התבגרות פר אקסלנס, עם נערים אמריקאים צעירים שמעשנים ומדברים לא מעט על מין, עם ערסים מקומיים מפחידים, עם התגברות על פחדים ועל תגיות ועם הופעת הבכורה של ריבר פניקס ז"ל, אז בן 16. למרות שזה אחלה סרט לבני נוער, בעיני, אחדים אולי יגדירו אותו לא "פוליטיקלי קורקט" (גם את הסרט הבא) . אישית אין לי עניין להראות נערות ונערים שמתנהגים כמו "ילדים טובים". ראו הוזהרתם.
בשתי מילים: רגישות ונחישות

מועדון ארוחת הבוקר (1985) The Breakfast Club, ג'ון יוז

ג'ון יוז ביים את סרט הקאלט של נעורינו, בצירוף הפסקול הנפלא של simple minds ושנה אחר כך את "שמתי ברז למורה", אחד התרגומים הבלתי נשכחים ל"היום החופשי של פריס ביולר". חמישה מתבגרים שמייצגים כל אחד סטריאוטיפ שונה מבלים ריתוק שבת יחד בתיכון שלהם, ומגלים דברים על עצמם. סרט התבגרות קלאסי, עם דיבור מפורש על מין וקצת עישון סמים, אבל הזדמנות מעולה לדון בדברים האלו ולא להתרגש מהם. כל מה שעולה שם נשאר רלוונטי לגמרי לעכשיו, ואפילו הלוק הסופר אייטיז של כולם נראה טוב היום. רק תצטרכו להסביר לילדים שלכם מי זה בארי מנילו.

בשתי מילים: הנוער לשלטון

סינג סטריט – (Sing Street (2016- ג'ון קארני

מסרטי שנות השמונים לסרטי התרפקות על שנות השמונים, ותודה לשלי גרוס על ההפניה (בעברית קראו לו "מועדון שנות השמונים". וואו). הבמאי ג'ון קארני ביים את ONCE המקסים בשנת 2007, ומאז חתום על עוד כמה סרטים שסובבים סביב יוצרי מוסיקה. בסרט הזה, שעל פי שנת הלידה שלו ומוצאו האירי של הבמאי, אני מנחשת שהוא קצת אוטוביוגרפי, הוא מספר על נער אירי שמקים להקה כדי להשיג בחורה, שמספרת לו שהיא דוגמנית. בגדול זה הסיפור, על הדרך יש קליפים קורעים שהם הומאז' לשלל להקות שנות השמונים, פרפורי לב ראשונים מקסימים ויופי של משחק וסיפור בעיני.

בשתי מילים: דוראן דוראן

אין, אני רואה את הטריילר הזה וחייבת לשבת לצפות בסרט הזה שוב. כנראה בגלל שאנחנו ילידי אותו הדור, הוא הכי מרגש אותי ומדבר אלי. הילדים התעלפו עליו.

לרכוב על הלוויתן (2002) Whale Rider, ניקי קארו

כאן אני קצת דוחפת את האג'נדה הפמיניסטית שלי בכוח. המציאות העגומה היא, שרק 5% מהסרטים בעולם מבויימים על ידי נשים.
ולמה זה חשוב? כי נשים יבחרו לביים סיפורים שונים מגברים, באופן שונה מגברים.
כי אנחנו חיות בעולם בו הדימויים הויזאוליים שולטים בעיצוב תפיסת העולם שלנו, ולא ייתכן שהדימויים של כולנו יוכתבו רק על ידי מחצית מאיתנו.
זמן טוב להציג בפניכם את "מבחן בכדל":

כן. זה מדכא.
הסבירות שסרט יציג נשים באופן שונה, אם הוא בויים על ידי אשה, היא מעט גדולה יותר בעיני.
ובכן, לשמחתי סרט שאהבתי בוים על ידי ניקי קארו ,במאית ניו-זילדנית ("אשתו של שומר גן החיות"), ועוסק בהתבגרות של נערה בחברה פטריארכלית. פאיקה היא נערה שגדלה אצל סבתא וסבא שלה, שמעביר את נערי הכפר המאורים סדרת הכשרה במטרה למצוא את "רוכב הלוייתן" – סוג של משיח מאורי שאמור להציל אותם מגורלם העגום באי. סיפור על מודרת – מורדת. הסרט קצת איטי, אבל בעיני עם הסבלנות הנכונה הוא מקסים מאד, ויש בו נגיעות סוראליסטיות, שעלי אהובות.
בשתי מילים: העצמה נשית

בורות (2003) Holes, אנדרו דייויס

holes

סרט דיסני מקסים, שמתאים גם לטיפה צעירים יותר. כאמור – צריך קילומטרז' מסויים של צפיה בסרטי דרמה אחרי ההתמכרות לאקשן בלי פוסק, אבל יש פה יופי של סיפור. כמה, למעשה. סיפורו של סטנלי (שיה לבף), שנשלח על לא עוול בכפו למחנה עבודה לנוער, בו הם חופרים בורות במדבר תחת פיקוחו של ג'ון ווייט וסיגורני וויבר, בחיפוש אחר ממצא מסתורי. במקביל לסיפור ההישרדות שלו שם אנחנו מתוודעים לסיפור אגדה על רומן בין-גזעי, כשהקשר בין העבר להווה הולך ומתברר. תענוג של סרט.

בשתי מילים: בלי חפירות

ללכת שבי אחריו (1989) Dead Poets Society, פיטר וויר

שייך לז'אנר סרטי המורים מלאי ההשראה. לו רק היו לנו יותר מדי כאלו בחיים.
עוד סרט מנעורינו.. רובין וויליאימס, נשמתו עדן, בתור דוקטור קיטינג, מורה לספרות בבית ספר אקסלוסיבי לנערים, שמלמד את הנערים לחיות ולחוות את החיים דרך ספרות ושירה גבוהה. מתאים יותר לנערים מעל גיל 14 או 15 בעיני. [[[[[[ספוילר]]]]]]]] לא רואים, אך יש בסרט התאבדות של נער, ואם לא מתאים לכם לדון בזה – אפשר לחכות. סרט מקסים שיכול לפתוח פתח לשיחות על יחסי תלמידים-מורים, על לחץ חברתי, לחץ מההורים (כאילו, אנחנו?) ושירה באופן כללי.
בלי מילים: הו קפטן

ללכת שבי אחריו. סרטים מומלצים למתבגרים, בלוג רונית כפיר
סרטים למבוגרים שמתאימים למתבגרים

בהמשך אסביר איך לבדוק דירוג של סרטים ואת מדריך ההורים של ה IMDB. אבל קלאסיקות אוסקר רבות הן למעשה "סרטים לכל המשפחה". כמו פורסט גאמפ (דורג PG13).

נאום המלך (2010) The King's Speech טום הופר

הסרט, שזכה ב-4 אוסקרים (סרט, בימוי, תסריט ושחקן ראשי), מספר את סיפורו של המלך ג'ורג' השישי, שהחליף את אחיו שפרש מהמלוכה, ונאלץ להתמודד עם גמגום קשה בדרך למלוכה. הסרט מלווה את התהליך שהוא עושה מול ליונול לוג, מומחה לדיבור, בדרך לנאום היסטורי שעליו לשאת. הזדמנות טובה ללמוד היסטוריה (ג'ורג' השישי מופיע גם בסדרה "אליזבת", בתו, ומעניין לראות דמיון בין הדמויות בשתי ההפקות) ולדבר על התגברות על מכשולים, בושה, אחריות ומנהיגות.
בשתי מילים: לכל המשפחה

סרטים מומלצים למתבגרים. בלוג רונית כפיר

מאחורי המספרים (2016) Hidden Figuers, תיאודור מלפי

סרט שהציג בקולנוע עד לאחרונה (והיה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר) על מאבקן של שלוש נשים שחורות בארצות הברית של ראשית שנות השישים לשוויון, כחלק מעבודתן בנאסא. הזדמנות מעולה ללמוד על מירוץ החלל, המלחמה הקרה, ובראש ובראשונה על אפליה, שוביניזם וגזענות. יופי של סרט, אחריו פורסט גאמפ ייראה קצת יותר מובן…(גם פורסט מתאים לכל המשפחה, אבל נדרשת שם מלאכת הסברה לא מעטה).
בשתי מילים: בכדל? עבר!
hiddenהז

העזרה (2011) The Help, טייט טיילור

עוד תוספת מאוחרת לפוסט הזה (25.8.18) – ובאותו נושא של ההפרדה הגזעית בארצות הברית. הסרט מוכרז PG13.
אמנם יש בסרט משהו קצת מתחסד בגישה שלו (והבמאי הוא גבר לבן, לא אשה שחורה) אבל הוא מלמד עוד פרק חשוב בשוויון זכויות – עיתונאית צעירה מג'קסון, מיסיסיפי, מתחילה לכתוב על מצב העוזרות והמטפלות השחורות בדרום, בעקבות הצעה של אחת התושבות הלבנות לחייב כל משפחה לבנות שירותים נפרדים לשחורים בחצר.
בשתי מילים: ג'ים קרואו.

ספוטלייט (2015) Spotlight, טום מקארת'י.

הוספתי את הסרט הזה היום לרשימה ( 17.1.2018) בעקבות חשיפת פרשה של הטרדות ותקיפות מיניות בבית הספר תלמה ילין שהתרחשה לפני כשלושים שנה. הנושא הזה עלה בבית וצפייה משותפת בסרט רלוונטי היא תמיד דרך טובה להעמיק את ההבנה, החוויה והדיון.
הסרט, שזכה בפרס האוסקר על הסרט הטוב ביותר, מבוסס על מבוסס על סיפורו של צוות עיתונאים ותחקירנים מה"בוסטון גלוב", שחשפו פרשת התעללות מינית בילדים על ידי כמרים מהכנסייה הקתולית במסצ'וסטס, ובעיקר את הטיוח הממסדי השיטתי שלה על ידי הכנסייה.

סרטים למתבגרים. הטרדה מינית. הבלוג של רונית כפיר
זה סרט עטור כוכבים, ולא פשוט לצפיה (למרות שאין בו "פלשבקים" יש בו תיאורים של ניצולים על תקיפות מיניות) אך הוא מעלה נושא חשוב של הטרדות מיניות, של הפעלת כוח ממסדית ושיטתית, וגם של חשיבותה של עיתונות חוקרת. העיתונאים זכו בפרס פוליצר לשירות הציבור על התחקיר שלהם.

אז איך יודעים מה ה"סכנות" הטמונות בסרט?

[תוספת חדשה!]

בזכות התגובות לפוסט הזה למדתי על האתר הנהדר Common Sense Media, בו יש מדריכים להורים בשלל נושאים לפי גילאים.
אתם יכולים גם להירשם באתר, להזין את גילאי הילדים שלכם ולקבל תכנים מתאימים לפי נושאים וגילאים: לא רק סרטים אלא מדיה, טלויזיה, אפליקציות ועוד. אחד מהתכנים הוא מדריך סרטים לפי גילאים ונושאים. כל סרט מקבל את הדירוג שלהם, ובנוסף דירוג וביקורות של הורים ושל ילדים! אפשר לדעת מה הגיל שהילדים חושבים שמתאים, ומה ההורים.

סרטים למתבגרים. הבלוג של רונית כפיר

כך נראית הרשימה של הסרטים לגילאי 13-17 לסרטים קלאסיים למתבגרים. יש כאן עוד קטוגוריות של דרמה, קומדיה, מדע ופנטזיה. ליד כל סרט תיאור, ובכל סרט עצמו – ביקורות (רהוטות בצורה מעוררת קנאה!). למשל הסרט "ספוטלייט" מקבל את הדירוג הבא:

סרטים למתבגרים. סרטים לנוער הבלוג של רונית כפיר

ביקורות של ילדים ושל הורים. קטגוריות מנומקות, שפה גרפית מעולה וברורה.

לגבי כל סרט שאינו בהכרח באתר הזה, אפשר בעוד דרך:
אפיון קטן וחשוב שנמצא ב IMDB הוא Parent's Guide: מדריך הורים.
כ
כה זה ייראה על המסך של המחשב שלכם. באפליקציה לנייד צריך לגלול למטה עד שאתם רואים Parents Guide

imdb_parents

את התיאורים כתבו משתמשי IMDB בעצמם, על פי הנחיות של תיאור פרטים ללא שיפוט מה טוב או רע. בהדרכה תקבלו סקירה אובייקטיבית, עד כמה שניתן, על נושאים כמו מין ועירום, אלימות וזוועה, ניבול פה, אלכוהול/סמים/עישון וסצינות מפחידות או "intense" – מורכבות רגשית. באופן כללי, עדיף להראות לילדים סרטים שכבר צפיתם בהם, אבל אתם גם מוזמנים לסמוך עלי (ואז להאשים אותי). הדירוג הפורמלי של הסרט (G לכל הקהלים, PG להדרכה הורית, PG-13 מעל גיל 13 ועוד) כתוב בעמוד הראשי של הסרט, מתחת לשמו:
סרטים מומלצים למתבגרים. סרטים לנוער. בלוג רונית כפיר

בפסקאות עצמן תוכלו למצוא תיאור של כל הפרמטרים ומה בדיוק יש בהם, כולל פירוט ממוספר של כל קללה וקללה שיש בסרט, לפעמים. לאור סרטי האקשן ומשחקי המחשב האלימים שהנוער מבלה בהם, זה נראה משעשע ביותר לראות "5 שיט, 6 פאק, ולעזזאל אחד". אין, אין על האמריקאים.

imdb_parents2

לסיום: אנחנו משתדלים (ומצליחים עד היום) לצפות יחד בסרטים האלו. אולי זה פשוט יותר אצלנו מפני שאין לנו טלויזיה (בכבלים או לוויין) וזה על חשבון הזמן של צפיה משותפת בטלויזיה. הצפיה המשותפת הזו יכולה להוביל לשיחות מקרבות ומעניינות. אפשר לשוחח למחרת על הסרט ולפתח שיחות שמתחילות ב: מה אהבתם ומדוע, וממשיכות לניתוח של הנושאים שעלו בסרט או השפה הקולנועית. כרגיל, אני מציעה לשאול כמה שיותר שאלות פתוחות, ולא שאלות של "כן/לא". ככל שהם יצפו ביותר סרטים, כך הם ילמדו את השפה הקולנועית, ויבחינו בסוגים שונים של בימוי, משחק, צילום, תסריט ועוד. אם אהבתם סרט, שווה לצפות בו יחד פעם שניה ויותר, ולשים לב לדברים חדשים. לפעמים תגלו שהילדים למדו (באופן משעמם/מטיפני זה או אחר) על נושאים קרובים בבית הספר (האחר הוא אני?) וזו הזדמנות להראות להם דוגמאות מוחשיות להתמודדות עם מצבים שונים.

זה נשמע מאד דידקטי, אבל זה לא. הכוונה לתת לכם נושאים לשיחות, בתקופה שבה לא תמיד השיחות זורמות. הסרטים המשותפים האלו יכולים לפתוח לנו צוהר לעולם של הילדים שלנו, שלא משנה כמה מבינים נהיה, הם עדיין יהיו מתבגרים שסבורים ש"ההורים שלי לא מבינים אותי". דרך הזדהות וחוויה משותפת, אפשר להצליח להראות להם שאנחנו לא כל כך לא מבינים.

אני מאד אשמח לשמוע מה חשבו אצלכם בבית על הסרטים האלו, ועוד יותר – לקבל הצעות לסרטים נוספים לראות!

צפיה נעימה!

עברו שנתיים וחצי מאז כתבתי את הפוסט הזה, במרץ 2017, ואני מוסיפה לו הקלטה וגם קצת עדכונים.

מאז שהבת שלי התחילה לשחק כדורסל ראיתי שינוי לטובה בכל תחום בחייה. למרות שאיני אדם ספורטיבי במיוחד, כבר כמה חודשים אני קוראת על חשיבות ספורט לנערות, ושמחה מאד לשתף. ראיתי את החסמים שעמדו בפני הבת שלי בדרך לעיסוק בספורט: בבית הספר שלה אין נבחרת כדורסל לבנות (וזה לא ממש מעניין אף אחד), במועצה האזורית לא מצאנו חוג כדורסל לבנות, ולפני כמה חודשים התחלנו להסיע אותה לרחובות, שם היא משחקת עם קבוצת הנערות של מכבי רחובות, תחת המאמנת אינה בוטנקו. קדמו לכך כמה שנים של אימוני טאקוונדו, כולל תחרויות, עד שעזבה לטובת הכדורסל.
בתור התחלה, אני מזמינה אותך ללחוץ PLAY על הסרט הנהדר הזה של יוזמת This Girl Can בשיתוף מועצת הספורט האנגלית, במאמצים שלהם להביא יותר נשים לספורט, ואת הספורט ליותר נשים:

צפיתי בסרט הזה עשרות פעמים בלופ. "האשה הזאת יכולה" – כמה יכולת יש כאן! ככה צריך להראות נשים: עושות כל מה שאנחנו "לא אמורות" לעשות, נראות כמו שאנחנו "לא אמורות" להיראות:
חזקות, נחושות, מזיעות, צועקות, נאבקות, בועטות, מקללות, צוהלות. נשים קולניות, שתופסות מקום במרחב, נשים לבד במרחב הציבורי, לא מפחדות, מעזות, יוזמות, יוצאות החוצה. נשים צעירות וזקנות, שמנות ורזות, בטן רוטטת בחוץ, ציצים קופצים בלי חשבון. ממש כמו… בני אדם. (ככה, אגב, גם צריכים להיראות סרט שערוך ממש פצצה ואתר מעולה בעיני).
בעמוד הבית הפרויקט מתואר כך:

על חשיבות ספורט לנערות. בלוג רונית כפיר

ובתרגום חופשי: "This Girl Can" הוא חגיגה של נשים פעילות, שעושות מה שבא להן בלי קשר לכמה טוב הן עושות אתת זה, איך הן נראות או כמה הפנים שלהן אדומות… אנחנו רוצים לעזור לנשים "לא לדפוק חשבון", מה שעוצר יותר מדי מהן מלהצטרף". (ממליצה לבקר באתר).

כמו כל העולם, אולי פרט לישראל, גם הבריטים גילו שמי שעוסקת בספורט בריאה יותר, מדוכאת פחות, יצרנית יותר, שמחה יותר, והודות לכך גם מרגישה בטוחה בעצמה יותר, יוזמת יותר, בולטת יותר ומרוויחה יותר. כן, יש קשר ישיר בין עיסוק בספורט לבין הצלחה בחיים ובעסקים. וכמו כל דבר, הכל מתחיל בחינוך, ובגיל צעיר. מכאן החשיבות של ספורט דווקא לנערות.
אבל מה, סביב גיל 14 חלה נשירה מענפי ספורט רבים, ונערות נושרות מספורט פי שישה יותר מנערים. זה קורה בין היתר בגלל לחץ חברתי, מבוכה פיסית, מרחק וכמובן – מחסור במודלים לחיקוי וחוסר היצע.
אפרופו מודלים לחיקוי – אחד הציטוטים האהובים עלי הוא של סימון ביילס, מדליסטית אולימפית שנשאלה מי המודל שלה לחיקוי. בתשובה שלה היא מדגימה איך דור חדש של נשים תופס את עצמו:

חשיבות ספורט לנערות. סימון ביילס. בלוג רונית כפיר

היא לא דומה לאף אחד אחר

וכן, זה קשור לחינוך ולהבניה של התנהגות מגדרית, שכעבור שנים תפגוש אותנו בשוק העבודה יוזמות פחות, מעריכת את עצמנו פחות וכמובן, מרוויחות פחות.
כבר בגיל גן אנחנו שולחות את הבנים לשחק במשחק הישגי וקבוצתי – לרוב כדורגל, שם הם מתרגלים התנהגות מוחצנת, הישגית, קבוצתית. אנרגיה של התפרקות וכוח: הם מבקיעים, שועטים, שואגים, מתחרים ומנצחים. הבנות, לעומתם, הולכות לבלט – שם הן לומדות להשתמש בגוף באנרגיה של התכנסות ושליטה עצמית מרוסנת: לעמוד מול מראה, להכניס את הבטן ולחייך (לפני שאתן נכנסות בי, אני יודעת שמחול זו עבודה קשה, אבל זה לא ספורט, ולא משחק).

חשיבות ספורט לנערות. הבלוג של רונית כפיר

עינב במשחקי המכביה ה-15 בבודפשט, יולי 2019

אני לא כותבת את הפוסט הזה כספורטאית. בתור ילדה ונערה גדלתי בבית הכי לא ספורטיבי שניתן לדמיין. אצלנו זה תמיד היה מוח, לא כוח. בתור נערה עם עקמת הלכתי לטיפולים בשיטת אלכסנדר ופלדנקרייז מיד עם פריחתם, ולמדתי הרבה על הקשר גוף-נפש (הספר המועדף עלי בגיל 12 היה "לגוף סיבות משלו" שממש שינה את חיי). אבל הפעם הראשונה בחיים ששיחקתי כדורסל היתה קצת לפני גיל 40. עד אז הייתי סתם גבוהה.
אבל כמה שאהבתי את זה! מעולם לא יצא לי לפגוש חבורה חדשה של נשים ולהכיר אותן כך: להתחרות, לרוץ, לצעוק, לדחוף, להתאמץ, ליהנות, לצחוק.
גיליתי שהחברה הכי טובה שלי מגיל חמש היא אחלה קלעית. גיליתי איך זה מרגיש להגיע לקצה גבול היכולת שלי, הלב מתפוצץ מרוב מאמץ, דופק היסטרי, בקושי נושמת: אבל בחיים. הכי בחיים שיש.
אז גם הבנתי, שגברים לא חדלים לשחק לעולם. מילדות ועד בגרות, כמעט כולם משחקים כשהם נפגשים. בין אם זה כדורסל או כדורגל, סנוקר או פוקר – יש משהו באינטראקציה של משחק שהוא נהדר, משחרר, מקרב, בריא. נשים מפסיקות מתישהו לשחק עם חברות, ומתחילות לדבר. כמה חבל.
כשעזבנו את תל אביב, הפסקתי עם הכדורסל, גם כי לא רציתי לשחק בלי החברות שלי (ועוד לא היו לי חברות כאן) וגם כי התחלתי ללמוד פסנתר, ופחדתי לשבור את האצבעות. אולי הפוסט הזה יחזיר אותי לשחק עם בנות היישוב שלי כדור-רשת.

על חשיבות ספורט לנערות. בלוג רונית כפיר

אני והחבר'ה בימי אוסישקין העליזים

באמריקה גילו את זה כבר לפני יותר מארבעים שנה. בשנת 1972 הועבר תיקון לחוק החינוך, שנקרא Title IX, ו-36 מילים שהמחוקקים התעלמו מהן שינו את ספורט הנשים באמריקה:

טייטל 9 על חשיבות ספורט לנערות. בלוג רונית כפיר

שלושים ושש מילים ששינו את חייהן של מיליוני נשים

בשורה התחתונה – כל מוסד שפותח מסלול ספורט לגברים חייב לתקצב באותו האופן מסלול דומה לנשים. מאז שנות השבעים מספר הנערות והנשים שעוסקות בספורט הכפיל את עצמו פי יותר מעשר: פחות מ-300 אלף נשים עסקו בספורט בתיכון בשנת 75, ובשנת 2012 מעל 3 מיליון.
ולפעמים עוד לפני תקצוב, זה רק עניין של מודעות. חברה סיפרה לי על חוג כדורגל לגילאי גן, שלפתע הופיעו בו בנות. כל מה שקרה היה שהזיזו את השעה, כך שלא תתנגש עם חוג הבלט. כן, אפילו שינוי כזה קטן.

נפש בריאה בגוף בריא. לא עוד סיסמא

אז הנה מה שקורה לנערות שמשתתפות בספורט:

  • רמות בטחון עצמי והערכה עצמית גבוהות יותר, פחות נטייה לדכאונות ולהשמנה.
  • דימוי גוף בריא יותר ועמידות פסיכולוגית גבוהה יותר במשברים, פחות התמכרויות.
  • בספורט לומדים על החשיבות של עבודת צוות, הצבת מטרות ושאיפה למצויינות – כישורי התקשורת הבינאישית משתפרים, ועוד כישורים נחוצים בעולם העבודה והעסקים. אין זה פלא, ש-80% מהנשים המנהלות בחברות הפורצ'ן 500 (כמה הן? פחות מ-5%?) מגדירות עצמן כ"טום בויז" ועסקו בספורט.
  • כמובן שזה טוב ללימודים: ציונים גבוהים יותר ואחוזי בגרות גבוהים יותר בקרב נערות שעוסקות בספורט.
  • וכן, זה גם בריא: נערות שעוסקות בספורט מורידות משמעותית את הסיכויים לחלות בסרטן השד, התקפי לב, ומחזקות את העצמות שלהן לקראת גילאים מבוגרים יותר. גם הסיכויים שלהן להיכנס להריון לא רצוי יורדים (כלומר, הן אחראיות יותר?).
    על חשיבות ספורט לנערות. בלוג רונית כפיר

    אינה ובנות מכבי רחובות

    ספורט = כישורי חיים (ומבוא לעסקים)

    המודל העסקי הנוכחי באמריקה מבוסס על מבנים ארגוניים ויחסי אנוש, שגברים למדו ותרגלו בספורט כבר מילדות. לנערות שמגיעות מספורט יש יתרון אדיר וסיכוי גדול יותר להשתלב בעולם הזה. (אם העולם העסקי לא מעניין אותך, את יכולה לדלג לפסקה הבאה)
    הנה עשרה כלים שנלמדים בספורט, שקשורים להצלחה בעולם העבודה והעסקים. כאן תוכלו להוריד את המאמר הזה של ארגון הספורט לנשים.
    1. כיצד לבנות קבוצה ולהיות חלק ממנה.
    2. ללמוד איך "לזייף יכולת": לא להראות חולשה או פחד.
    3. עמידות בפני טעויות ולמידה מהן.
    4. נאמנות לקבוצה.
    5. תחושת מסוגלות ויכולת למידה תוך כדי אתגר, במקום הימנעות מאתגרים.
    6. היכרות עם תהליכי קבלת החלטות היררכיים בתוך ארגון.
    7. יכולת לנתק הפסד/כישלון מתחושת ערך עצמי.
    8. לחץ, דדליין ותחרות הם כיף.
    9. אתיקת עבודה: בניית הישגים דרך חזרה ואימון.
    10. למידה משמעותית של עצמך ושל היריב.

    בניגוד לבת שלי, אני לא בונה על היותה שחקנית כדורסל מקצועית, אלא על ההשפעה של העיסוק הזה בכל תחומי החיים שלה, יהיו אשר יהיו. וזה לפני שבכלל דיברנו על מצב הספורט המקצועי לנשים בארץ ובעולם. כחלק מהשיחות שלה על הפועל ירושלים, היא יודעת על איזה חוזה חתום סטודמאייר (כמיליון וחצי דולר לעונה) והדיבור על כסף הוא חלק בלתי נפרד מעולם הספורט הגברי. היה בבית משבר לא קטן כשעינב גילתה, שגם אם תגיע לשחק ב WNBA היא תרוויח בערך אחת חלקי חמישים ממנו: מקום לא קל להתחיל לשוחח בו על פערי שכר מגדריים בין נשים לגברים לנערה שיודעת שהיא שווה בדיוק כמו נער. את הרווח שלה מהספורט כבר הרווחנו ואת היתרונות אי אפשר למחוק. אני מקווה שהיא תמשיך לשחק תמיד, ולהצמיח עוד בטחון עצמי, שקט נפשי, בריאות פיסית וקשרי חברות לחיים.

    ענבר משולם גפן. חשיבות ספורט לנערות. בלוג רונית כפיר

    מוקדש באהבה לזכרה של ענבר משולם גפן זכרונה לברכה, שהזיעה איתנו על המגרש ונלחמה כמו פנתרה.

בתור מתנת בת מצווה, עינב קיבלה מאבא שלה מנוי לעונה של הפועל ירושלים בכדורסל. לא ידענו לאן זה יוביל, המחשבה היתה על זמן איכות של אב עם בתו, אהבה לירושלים והזדמנות לחזור לאהוד את קבוצת הנעורים. זה היה לפני שנה, ומאז המנוי חודש, הילדה הפכה מעריצה שרופה שלא מפסידה אף משחק, מתאמנת כל יום שעות בסל שהתקנו בחצר, פעמיים בשבוע ביישוב ועוד פעמיים בקבוצה בליגה ברחובות. נראה שזה משפיע על כל תחומי החיים שלה: היא פוגשת יותר חברות, מרוכזת יותר בלימודים ומקפידה יותר על שיעורים, ובעיקר עפה על עצמה באופן קבוע.

אסרטיביות נשית, הבלוג של רונית כפיר

יאללה_הפועל!

תשמעו סיפור:

לפני כשבועיים עינב חזרה הביתה עם תעודה.
שאלתי אותה מה דעתה על התעודה שלה, והיא ענתה ש"הכל סבבה, אני רק לא מבינה למה סיגל נתנה לי 'כמעט טוב מאד' במתימטיקה".
תגובתי היתה: "למה שלא תשאלי אותה?"
עינב חשבה על זה, ושוחחה איתי שוב בערב. עודדתי אותה פשוט לשאול את המורה שלה, כדי להבין למה קיבלה את הציון הזה, וכדי שסיגל תדע, שהיא לא מרוצה. מה כבר יכול לקרות? או שהיא תקבל הסבר שיניח את דעתה, או שהמורה תשקול את העניין מחדש. חשוב לציין, שלעינב יש תקשורת כנה ופתוחה עם המחנכת שלה, ורבות בזכות המחנכת.

לבן שלי קרה מקרה דומה לפני כשנה, כשקיבל ציון לא מספק בעיניו על עבודה שטרח עליה רבות (עבודה על חרם,עליה דנו באריכות. לא הסכמתי שישנן את המנטרה "חרם זה רע" כפי שמצופה ממנו, ודיברנו על חרם כללי ליצירת שינוי, לטובה ולרעה. לא הייתי בטוחה איך מערכת החינוך תעכל את זה, האמת). שוב, בעידודי הוא ניגש בשיא הביטחון (והקסם האישי) למורה שלו, ותהה לפשר הציון. בעבודה נכתב שהוא "לא נקט עמדה", כשהעמדה דווקא היתה ברורה. הוא הסביר למורה בעל פה את העמדה שלו. המורה קראה שוב את העבודה, והעלתה לו את הציון. שחר המבסוט סיפר לנו על זה בארוחת הערב (על שיחות סביב שולחן האוכל שלנו כתבתי פוסט שלם) ועינב התרשמה.

בחזרה לתעודה של עינב. כעבור יומיים קיבלתי טלפון מסיגל, המורה. "תשמעי, הבת שלך…".
– "..ניגשה אלי בשיא הענייניות, ושאלה אותי 'סיגל, אפשר לדעת למה נתת לי רק כמעט-טוב-מאד במתמטיקה?'".
סיגל הסבירה שהציון בנוי על ממוצע של המבחנים. עינב שאלה איזה ציון צריך בשביל 'טוב מאד' וסיגל הסבירה שמעל 90.
עינב הזכירה לה כמה השתדלה השנה להצטיין במתמטיקה, שהיה לה מבחן אחד פחות טוב, שלדעתה לא משקף את היכולות שלה, ושהיא דאגה להשתפר אחריו.
סיגל חזרה הביתה, בדקה את הציון וראתה שרק נקודה מפרידה בין ה'כמעט' ל'טוב מאד'. היא תיקנה את הציון, כתבה מחדש את התעודה, ותעניק לה תעודה משוכתבת.
אני מתרגשת בטירוף מהסיפור הזה, והודיתי על כך גם לסיגל.

אסרטיביות נשית. רונית כפיר בלוג
– עינב למדה, שבשביל לקבל צריך לבקש. נשמע כמו משהו קטן, אבל לרוב אנחנו, הנשים והנערות, יושבות ומחכות. שיציעו לנו, שייגשו לנו, שימליצו עלינו, שיבחינו בנו.
לא תבקשי? לא תקבלי.
– בכך שהפניה שלה חוללה שינוי, סיגל מעודדת אותה ליזום עוד. "יגעת ומצאת? תאמיני".יש תמורה ליזמות. ויזמות זו מילה גדולה, אבל היא לא יכולה להתחיל בלי יוזמות קטנות. שווה לקחת יוזמה, להרים את היד בשיעור ו"להסתכן" בתשובה לא נכונה. לזרוק את הכדור לסל ולהסתכן בפספוס. שווה להגן על יכולותייך, שווה לומר את דעתך. בשביל שינוי והישגים נדרשת פעולה. (את זה נדמה לי שהיא למדה בכדורסל).
– אחרי הצלחה אצל מורה קשובה ומכבדת, הסיכוי גדל שעינב תיגש גם למורות אחרות, או למקומות שם שיתוף הפעולה פחות בטוח, אליהם לא היתה ניגשת קודם.
– כשאת יודעת את הערך שלך, מקשיבים לך. כשאנחנו באות לדרוש את המגיע לנו, אנחנו לא צריכות להתקרבן, או להאשים אחרים, או להשוות לאחרים. אנחנו רק צריכות לדעת מה אנחנו שוות ולהסביר את זה בצורה ברורה ובטוחה בעצמנו. זו אני, זה מה שאני יכולה, זה מה שאני חושבת שמגיע לי. עכשיו הכדור אצלך. הגישה הזו מעוררת כבוד ומעודדת תגובה. בדיוק על זה אני מדברת במשא ומתן מול לקוחות, בין היתר על תשלום.
– העניין כאן אינו הציון, אלא ביטוי הפער בין הציון שקיבלה לבין מה שהרגישה שמגיע לה, ולכן גישה של "מה רע ב'כמעט טוב מאד' לא רלווטנית.
– וכן בקשר לציון – לפעמים ההבדל בין הצטיינות (של טוב מאד) לבין כמעט – מייצר מוטיבציה עצומה. כשנערה יודעת שהיא מצוינת במתימטיקה – היא תמשיך לשאוף להצטיין בזה בעתיד.
איריס מיכאל הזכירה לי את הקטע הזה בסרט קלולס, בו אבא של שר מגלה שהיא "התמקחה את דרכה" להעלאת הציונים שלה, וגאה בה על כך יותר מאשר היו אלו הציוניים המקוריים:

מתברר שאני לא מאד שונה מאבא של שר, למרות שבמקרה הזה הציון הגיע לה. אני מרשה לעצמי לטפוח לעצמי על השכם, ולעשות זאת בפומבי לא כדי להשוויץ, אלא ממש כדי לעודד. אני אמא גאה. גם בעצמי וגם בילדה שגידלתי.
התגאו גם אתן בהצלחות שלכן, דעו מה אתן שוות (או כמה אתן שוות, אם זה בעסקים) – כי אין חשוב יותר מדוגמא אישית. אם אתן נוהגות לדבר אל עצמכן במשפטים כמו "אויש איזו גרועה אני" יהיה קשה אחרי זה לגרום לבת שלך להאמין ש"את הכי מעולה בעולם". עודדו את הבנות שלכן לקחת יוזמה ולדעת את הערך של עצמן. ושלחו אותן לשחק. אולי עם הטי שירט הזה:

אסרטיביות נשית

לסיום, הנה סרט של אגודת הספורט לנשים האמריקאית (Women's Sports Foundation) שיאמר את אותו הדבר. הם הקימו את SHE, שהם ראשי תיבות של Sports, Health, Education, עוצמה יכולה גם לייצר אסרטיביות נשית. כל זה לקראת הפוסט הבא שלי, על חשיבות של ספורט לנערות ככלי להצלחה בחיים:

  • כל המעורבות והמעורבים בפוסט הזה נתנו את הסכמתם לפרסומו, בשמחה :) ואני מודה להם על כך מאד.

כשהתחלתי ללמוד עיצוב פנים, שנים אחרי שעזבתי את לימודי העיצוב הגרפי, הרגשתי שאני עוברת ממקצוע שקובע מה אנשים ירכשו או יחשבו, למקצוע שקובע מה אנשים ירגישו ואיך יתנהגו. תפיסה קצת פשטנית של ההבדלים בין התחומים האלו, אבל באמת – עיצוב פנים אינו מסתכם בבתים שנראים טוב. עיצוב פנים נכון יכול להשפיע על ההתנהגות של אנשים בחלל מסוים, לעודד, ולייצר מצבים שמאפשרים פעילות מסויימת. כזה הוא הקשר בין עיצוב תאורה נכון לשגרת ההרדמה אצל ילדים. הנה, ככה זה נראה אצלנו אחרי עיבוד מחשב:

עיצוב תאורה השכבת ילדים, שנת ילדים בלוג רונית כפיר

עיצוב תאורה ושינוי תאורה לפני השינה

מטבע הדברים, הדירה שלנו בתל אביב היתה אחת הראשונות שעיצבתי. הייתי אז בהריון ראשון, ולא ידעתי איזו השפעה תהיה להחלטות התאורה שלי. התכנון והתקציב היו צנועים, לא פיזרתי נקודות חשמל בכל מקום ולא הוצאנו המון על גופי תאורה, אבל דאגתי לשים בחלל הציבורי שני מצבי תאורה עיקריים בכל פינה:

  • במטבח אור עבודה חזק במרכז התקרה, לעומת שני ספוטים מעל לאזור המכשירים.
  • בתקרת הסלון מנורת uplight חזקה וליד הספה מנורה עומדת, שמפיצה אור ירחי יפהפה.
  • מעל פינת האוכל מנורה שפירקתי מדירה ישנה שחברה קנתה, ובפינת העבודה הסמוכה -שתי מנורות תקרה נמוכות.

בספוטים שבמטבח ובפינת העבודה התקנתי דימרים (עמעמים לתאורה) ואת השלישי במרפסת, למתי שרוצים לשבת בחוץ ולהירגע בלי שכל הרחוב יראה אותך. כך אפשר היה להדליק אותם על מצב חלש ממש, שרק רומז היכן נמצאים הדברים שצריך, כשצריך. קומקום, מאפרה, עכבר.
המעבר הזה בין שני מצבי התאורה שימש אותנו בתור מעבר סמלי וחשוב מ"מצב יום" ל"מצב לילה".

מאז, ב"אזורים ציבוריים" (סלון, מטבח, פינת אוכל) אני תמיד מקפידה להציב שני מצבי תאורה לפחות: תאורה כללית חזקה, ותאורה ממוקדת, אינטימית יותר. היום, עם מערכות הבתים החכמים והחשמל החכם, אפשר לתכנן מצבי תאורה שונים בלחיצת כפתור. אבל אם עושים את זה נכון, גם מפסקים רגילים שמוצבים במקומות נוחים ונכונים יכולים לאפשר מעבר פשוט ונוח ממצב אחד למשנהו. במיוחד אם לא מגזימים (הכי מעצבן לעמוד שעה ליד חמישה מפסקים ולנחש מה מדליק את מה).

עיצוב תאורה הרדמת ילדים. בלוג רונית כפיר

שגרת הערב שלנו התגבשה באופן טבעי עד שהתקבעה על מודל די קבוע. מהר מאד הבנו ששגרה זה דבר חשוב לילדים, והיא נוצרה מעצמה כי פעלה כמו שעון:

אחרי שאכלנו כולנו מסביב לשולחן האוכל (הילדים ישבו זמן קצר בכסאות תינוק, ומהר עברו לרגליים שמגביהות את כסאות האוכל הרגילים), אחד מאיתנו היה נשאר לפנות את ארוחת הערב ולסדר את המטבח והבית, השני לוקח את הילדים לאמבטיה.

בזמן הזה היינו משנים את מצב התאורה של הבית ממצב ערב למצב לילה:

  • מכבים אור גדול במטבח ובמקומו מדליקים את הספוטים, שמאירים רק את המשטח.
  • מכבים את האור הגדול מעל פינת האוכל ובמקומו מדליקים ממש חלש את האורות מעל פינת העבודה.
  • מכבים את האור הגדול בסלון, ואם בכלל – משאירים את המנורה הירחית.
  • גם באמבטיה עצמה לא חייבים להדליק את כלללל האורות. כשמתנגבים אפשר לעמעם אור, או לכבות אחד (בחדרי רחצה אני תמיד מתקינה "אופציית לילה" כדי לאפשר לעשות פיפי בלילה בלי לחטוף מאה וואט לפנים באמצע השינה. כולה צריך לראות את האסלה..), כדי להתחיל להוריד את אנרגיות חדוות הרחצה.
  • עיצוב תאורה הרדמת ילדים. בלוג רונית כפיר

כשהילדים היו יוצאים מחדר הרחצה הם היו נכנסים לבית חשוך ושקט – זהו, הלילה ירד. משם היינו הולכים לחדר שלהם ומתחילים את "טקס השינה". במיוחד כשנולדים לנו ילדים אנחנו נזכרים בצד החייתי שלנו. לא יעזור – החושים שלנו מגיבים לסביבה שלנו, לאור, לרעש ולטמפרטורה. הרדמת הילדים כללה גם "הורדת טורים" כללית בשעה שעתיים שלפני השינה, שארוחת הערב היתה חלק ממנה (הפוסט על ארוחות הערב המשפחתיות בדרך!).

לא קראתי על זה מאמרים ומחקרים, אבל אני יודעת שהאנרגיה של הסביבה שלנו משפיעה על הגוף שלנו: קשה לחוש עייפות בסביבה רועשת ומוארת, כשמסביב המון גירויים. תאורה חזקה חושפת אותנו לכל מה שיש לחלל סביבנו להציע. תאורה ממוקדת תעזור לנו להתמקד במה שמולנו: אם המנורה מעל שולחן האוכל מאירה רק אותו, היא תעזור לנו להביט באנשים שסועדים איתנו ובאוכל שעל השולחן.

בפוסט קודם כתבתי על מה שהשבדים לימדו אותי על תאורה. למעשה, ידעתי את זה קודם, אבל הם באמת לוקחים את זה לקיצוניות: אנחנו צריכים הרבה פחות תאורה ממה שאנחנו חושבים. גם עניין התאורה הוא תרבותי, ומה שלנו אולי יראה כמו חושך, ייראה למישהו אחר כמו תאורה מספקת. צריך להתרגל לזה, וזה מאד נעים. כמובן שזה תלוי בסוג הפעילות שלנו.

כדי לקרוא ספר, הספר צריך להיות מואר. מדובר, בסופו של דבר, באזור קטן מאד, שאור קטן וממוקד יכול להספיק לו.

כשאנחנו מכינים אוכל צריך לראות את כל משטח העבודה, את הכיור והכיריים, ואין ספק שהמטבח צריך להיות מואר היטב, ללא צללים שיפריעו לנו.

אבל כשאנחנו יושבים לשיחה אחרי האוכל, ייתכן שאור חלש של נר יספיק לנו. תחשבו על המקומות האינטימיים שאתם מכירים: מסעדות וברים לעולם לא יהיו מוארים באור חזק ושוטף. המנורות יירדו נמוך מעל לסועדים, וייצרו מעין "בועות" שמאירות רק את מה שצריך. הנטיה כה קיצונית במסעדות מסוימות, שלעתים אני בקושי קוראת את התפריט.

עיצוב תאורה הרדמת ילדים. בלוג רונית כפיר

שינה וחושך

בשנים האחרונות גיליתי עובדה שאולי ידועה לרבים מכם: אנחנו ישנים טוב יותר בחושך. זה התחיל במקרה, כשסגרתי את התריסים בחדר השינה של הילדים, אולי נגד הקור. הם ישנו באותו בוקר עד תשע.

גם על עצמי גיליתי שאני ישנה טוב יותר בלי הסחות של אור, ומתעוררת מאוחר* יותר כשאור היום לא חודר אל חדר השינה (*בדיחות מרירות על שעות שינה של הורים יש להכניס כאן, ולהמתין בסבלנות לגיל ההתבגרות של הילדים שלך. זה יגיע מהר מהמצופה).

מחקרים מראים ששינה עם אור (אפילו אור לילה קטן) מזיקה לעיניים בטווח הארוך (אפילו עשרות שנים) מפני שהמוח מפסיק לשחרר מלטונין אם העיניים קולטות טיפת אור, וכך הן בעצם לא נחות בלילה. אז בהקשר הזה אני ממליצה על וילונות החשכה טובים, במקרה שהתריסים לא עושים את העבודה. וגם ממליצה לכבות אור לילה אחרי שהילדים נרדמים, או לא להרגיל אותם בכלל לאור קרוב, אלא במסדרון או בשירותים, ואז לסגור את הדלת.

תבדקו באיזה אופן זה משפיע לא רק על אורך השינה שלכם או של הילדים, אלא על האיכות שלה. אזהרה: זה קצת ממכר. אחרי שתתרגלו לישון בחשיכה מוחלטת, יהיה לכם קשה יותר להירדם בתנאי תאורה פחות טובים כמו תריסי פלסטיק מתפרקים…

IMG_8214 copy

גם אור המחשב הכחול מפריע לנו לייצר מלטונין. את האורות אנחנו אולי מכבים, אבל המסכים נשארים דולקים לנו בפרצוף שעות אל תוך הלילה. ממליצה להתקין את f.lux שמשנה את תאורת המסך משעת השקיעה. בהתחלה זה נראה נורררראאאאא כתום, אבל אחרי כמה ימים כבר לא תוכלו לשאת את האור הכחול הבוהק הרגיל של המסך שלכם. ויש מצב שזה יעזור לעיניים ולגוף שלכם להירדם טוב יותר.
אם יש לכם המון גופי תאורה בבית, ועד עכשיו חוויתם את כולם דולקים יחד, נסו הערב לכבות כמעט את כולם. ללמוד את האלומה שכל אחד עושה, את האור שהוא מפיץ, ולשאול את עצמכם – כמה אור אני באמת צריכה? איזה סוג אור הכי יתאים לפעילות שלי עכשיו? מה האור הזה גורם לי להרגיש? יאללה, כיבוי אורות.

לילה טוב!

livign

מנורה עומדת עם אור ירחי.

צילומים מקוריים: אסף פינצ'וק, גלית דויטש, טל סיון-צפורין, שי אפשטיין. עיבוד צילומים: סטודיו ניילון.

הכנתי לעצמי רשימת ציוד סקי לפעם הבאה שנצא לחופשת סקי, בידיעה שעד אז יש מצב שאשכח הכל, ובתקווה שזה יעלה את סבירות התרחשות האירוע. למה לשמור לעצמי רשימה, אם אני יכולה לשתף עם אחרים ועל הדרך להרוויח מהידע ומהנסיון שלכם?

ציוד סקי. הבלוג של רונית כפיר

ציוד בסיסי – רשימת ציוד סקי

את כל אלו אפשר לשכור. כל אתר סקי משכיר ציוד וגם ביגוד, ובפתח תקווה יש חנות שמשכירה בגדים יחסית בזול. בגדי סקי הם הכרחיים ויקרים מאד (במיוחד בארץ, מחכים לפתיחת סניף של דקטלון..), ולכן אל תרוצו לקנות אותם אם זו הפעם הראשונה שלכם, אלא חפשו חברים שיכולים להשאיל לכם. לשמחתי זכיתי בחברים ומשפחה גם מנוסים בסקי וגם רחבי לב, ויצאנו מכוסות, תרתי משמע.

ביגוד ואביזרי סקי

  • מגלשיים (או סנובורד)
  • נעלי סקי (או נעליים לסנובורד)
  • מקלות סקי
  • חולצות תרמיות
  • מכנסיים/ טייץ תרמיים
  • גרבי סקי תרמיים (ארוכים, שמגיעים עד מעל לנעל). יש שאוהבים לגרוב זוג גרביים דקים מתחת, בעיקר טוב לשלג עמוק של סנובורד.
  • תיק לכל אלה..
  • מכנסי סקי
  • מעיל סקי (עם רוכסן לסקי-פס ביד שמאל)
  • כפפות טובות
  • אם רוצים – שכבה פנימית של כפפות פליז. איכשהו תמיד הכי קשה לשמור על הידיים חמות וזה כואבבבבבב.
  • קסדה
  • גוגלז (משקפת)
  • פליס לצוואר – יש כאלו מיוחדים שגם עולים על האף והפה כשקר במיוחד.
  • כיסוי לאזניים או לפנים (מסיכת סקי) או כובע שיכול להיכנס מתחת לקסדה.
  • מסנן קרינה לפנים. הכל מכוסה פרט לפנים, וחוזרים עם שיזוף מביך או עם עור יבש בטירוף.
  • שפתון נגד יובש. אפשר להכניס לאחד הכיסים של המעיל.

רשימת ציוד סקי. הבלוג של רונית כפיר

תוספות מגניבות וחשובות לרשימת ציוד סקי

  • נגן מוסיקה ואזניות (ראו את הפוסט הקודם שלי, שילוב של סקי ומוסיקה נראה לי פצצה ויש מעילים עם כיס מיוחד לזה)
  • פלאסק או בקבוקים קטנים של שתיה חריפה (גם שילוב של סקי וקצת אלכוהול מעולה ומחמם במקרה הצורך)
  • נעליים נוחות לאחרי הסקי – הרגע המושלם בו חולצים את נעלי הסקי ועוברים לנעליים רגילות – למה להקשות עליו עם נעלי שרוכים או חס ושלום עקבים.
  • חגורה או שלייקס. אם השאלתם ציוד מחברות, כמו מכנסיים, חשוב לאללה שהם ישבו טוב, כדי לאפשר את הפיסוקים ההכרחיים בסקי (כדי להאט או לעצור, למשל..) ולכן חגורה פשוטה (נראה לי שעדיף מבד, כמו חגורה צבאית) תפתור את הבעיה הזו. לרוב מכנסי הסקי יש אפשרות להתאים לרוחב משתנה, אבל חגורה או שלייקס יעשו את העבודה טוב יותר. יש מכנסי סקי רבים שמחוברים להם שלייקס.
  • אם אתם מרכיבים משקפיים, כמוני, חשוב לקחת עדשות מגע! את היום האחרון, הסוער מכולם, ביליתי עם משקפיים ששכחתי להסיר, ובגלל שהגוגלז התמלאו אדים, לא יכולתי להגן על הפנים עם כלום. מינוס 20. זוועה. לעולם לא אשכח עדשות יותר.
  • קרם גוף, כמה שיותר שמן. אני מאד סובלת מעור יבש, במיוחד בחורף, והבאתי איתי שפופרת של א-דרמה. זה המינימום. קרם גוף של המלון לא יספיק.
  • שעון מעורר. אם אתם לא אוהבים להתעורר עם הנייד אפשר להביא אחד קטן, כי משכימים קום לסקי. לא באנו לישון.
  • למגדילים לעשות – אם אתם נוסעים למקום עם הדרכה, יהיה נחמד לארוז מעטפה או אפילו ברכת תודה, כי נהוג אחרי הסקי להעניק להם טיפ. בגלל שנסעתי עם בת המצווה שלי, שקיבלה ברכות (ממיסות) ארוזות במעטפות, חמסתי אחת חגיגית למענק של הקבוצה שלי למדריכה שלנו.

מצויידות היטב. רשימת ציוד סקי, בבלוג של רונית כפיר

אני מצרפת לכם כאן (ולי!) רשימת ציוד סקי להדפסה, ובה רשמתי גם קטגוריות אחרות כמו ביגוד וכלי רחצה. אשמח לכל רעיון או תוספת, ומקווה שזה ישמש אתכם בחופשות הסקי הבאות!

בגלל שזו חופשת הסקי הראשונה שלי (אני אוהבת את הסאונד של זה..) – אני בטוחה שיש לכם עוד רעיונות מעולים. אשמח שתספרו לי:

היתה פעם פרסומת, שאמרה "מתי בפעם האחרונה עשית משהו בפעם הראשונה?". לפעמים בשגרה של הבגרות, היציבות, הזוגיות אנחנו קצת מאבדים את ההתרגשות הזו, של לעשות דברים חדשים או לחוות דברים בפעם הראשונה.

והנה ניתנה לי ההזדמנות לקחת את הסיכון הזה, האתגר הזה, בחופשת סקי עם הבת שלי, לכבוד הבת מצווה שלה. אני כותבת קודם כל כדי לשמר את החוויות מהיומיים האינטנסיביים האלו, ובראשם חווית הלימוד, ובסוף אנסה לסכם כמה טיפים למתחילות חששניות כמוני, ותובנות ללימוד סקי לאנשים עם הפרעות קשב וריכוז.

רק לפני שנה כתבתי על חגיגות בר המצווה של שחר, בני. בהפרש של שנה בלבד עינב הגיעה לגיל מצוות. אני לא חובבת גדולה של "טיולי בר/בת מצווה". הם תמיד נראו לי כנשענים על ההנחה שעל יום הולדת 12 מוציאים המון כסף אז יאללה למה לא טיול. זה קצת חסר את הערכים הרגשיים, מסורתיים וקהילתיים שיש לגיל הזה ולטקס הזה. לחגיגה עצמה לא היו לנו ממש רעיונות עדיין, אבל כמו עם שחר, חשבנו על פעילות מגבשת שנוכל לעשות יחד עם עינב במשך תקופה לפני בת המצווה, ועלתה ההצעה של קורס צלילה: לימוד משותף, אינטימי, שבסופו חגיגה, אולי באילת. כשהצענו את זה לעינב התגובה שלה היתה: "נשמע מעולה, אבל למה לא סקי?".

אין לי מושג מאיפה היא קיבלה את הרעיון הזה, אבל זה התאים לי הרבה יותר מצלילה. גם לה. זה נתפס אצל שתינו כקצבי יותר, נועז יותר, ובגלל שהיא ילידת ינואר – גם מתאים למועד יותר. יש לי כמה בני דודים וחברים שנוסעים לחופשות ומתארים את הכיף, וזה תמיד נתפס אצלי כמו פספוס – חבל שלא עשיתי אף פעם סקי, דווקא מתאים לי האקסטרים הזה וההויי של החופשות. אבל ויתרתי, עד ההצעה של עינב. תוך ימים ספורים הזמנו חופשה בקלאב מד, שכוללת הדרכה ואת כל הסידורים שמאפשרים הקטנת ראש והתרכזות בלימוד (אין להם כל קשר לפוסט הזה. פרגון נטו). זה היה לפני יותר מחצי שנה.

בחצי השנה הזאת הספקתי לאגור פחדים ותסריטי אימה שגדלו מיום ליום. רק על זה חשבתי: מזה כמה חודשים שיש לי דלקת בכתף, שהתחילה בקטן וגדלה לכאבים עזים ומוגבלות תנועה עצומה. לראשונה בחיי הרגשתי מוגבלות פיסית מהי (חוץ מחודש תשיעי של הריון). זה הפך אותי חרדה מאד מפציעות נוספות. רק על זה חשבתי: קרסולים שבורים, ברכיים, רגליים, ידיים. רק לחזור שלמה. רק לחזור שלמה. כבר לא אכפת לי לוותר על הסקי, שעינב תהנה, רק לחזור שלמה. מנטרה שהלכה והתגברה. מה אעשה עם הכתף שלי? אני בכלל לא בכושר. אני זקנה מדי לזה. אני בכלל לא בכושר.

אם זה מוכר לכם – נכון, זה נשמע ממש כמו התירוצים ללמה לא לכתוב. כל מיני דברים ש"מוח הלטאה" שלנו אומר לנו ומכניס אותנו עמוק לקיבעון של פחדים משתקים. המחשבות גאו ועלו ממש עד ללילה הראשונה שלנו כאן, לפני היום הראשון של הסקי.

טוטאל קונסנטריישן

זוכרים את זה? מ"קראטה קיד"? ובכן, כמו בכל דבר שמערב פחד, העיקר לא לחשוב יותר מדי. ילדים ממש טובים בזה, ולכן הם עוקפים אותך בצרחות הנאה בכל מקום בו את בצרחות פאינקה. ולכי אל תחשבי יותר מדי כשיש סביבך ים הפרעות, מכשולים, הסחות דעת ואסונות פוטנציאליים: ילדים קטנים שגולשים בכל כיוון, מדריכים שמדברים בשלל שפות, כולל עברית שאת שומעת לפתע, בורות עצומים סביב עמודים, גדרות ומדרונים, מעלית סקי, חברי קבוצה שנופלים מסביב ומדריכים שמנסים לעשות סדר. ככה נראה המדרון הראשון, המתון, בו למדנו ביום הראשון.

כל יום מורכב משני סשנים של סקי: בבוקר מתשע עד 12, ואחר הצהרים משתיים וחצי עד חמש. מאחורי בסך הכל ארבעה שיעורים כאלו, וההתקדמות מאחד לשני היתה משמעותית, כשלאחר האחרון עלה בי הרצון לתעד ולשמר את התובנות.

עינב עזבה אותי בערך בדקה החמישית של הסשן הראשון. מתוך שלושת המדריכים, אחד אסף אליו את אלו שהכריזו שהם "אקסטרים" ורוצים ללמוד מהר ולגלוש מהר. עינב הלכה איתו, ובהיותה בת 12 יכלה לבחור אם היא עם הילדים או עם המבוגרים, כמה סמלי. היא בחרה במבוגרים עם טיפה מחשבות חרטה, אבל מהר מאד המשיכה משם למדרונות תלולים, מובילה בקבוצה שלה. סוג של ראש לשועלים.

אני נותרתי עם המבוגרים החששנים. קודם כל – היה לי טוב לראות שאני לא לבד. איתי בקבוצה כמה ברזילאים, שמעולם לא ראו שלג (או טמפרטורות מתחת לעשר מעלות), ישראלים צרפתים ורוסים. נחמד לדעת שאני לא לבד. למדנו בשיעור הראשון את הבסיס, ומשם המשכנו לנסות, לאט לאט, לתרגל. השיעור הראשון הוא הכי קשה, כי יורדים קצת אבל עולים ברגל, לאט לאט. מזיעים המון. קשה וחם.

בשיעור השני, אחר הצהרים של היום הראשון, תרגלתי בקצב שלי עצירות. התקדמתי שניה ועצרתי. שתי שניות ועצירה. ככה שעתיים וחצי. נפלתי לא מעט, היה לא קל. אבל הרגליים התחילו להתרגל לתחושה של הנעליים הכבדות, למגלשי הסקי ולנפילות.

ביום השני ניסיתי להמשיך לתרגל פניות. בלי פניות וסיבובים אי אפשר להאט במדרונות. אבל לא הצליח לי. בכל פעם שהאצתי נכנסתי ללחץ של "מה יקרה" ובמקום להצליח לפנות ימינה, הסטתי מבט לסכנה שמשמאל (הילדים, הגדר, השיפוע) והתרסקתי או נבלמתי על ידי חפץ, מדריך או גולש.

בבוקר של היום השני הדברים נראו טוב יותר, אבל עדיין שקלתי לוותר. הראש מבין והרגליים והגוף עדיין לא מבצעים. הפחד עדיין מכתיב את הדרך. לקראת סוף השיעור בו תרגלתי לאט לאט פניות, החלטתי לרדת במדרון מעט יותר תלול עם המדריכה המעולה והסבלנית, עמנואל. מאנו בקיצור. היא גלשה ברוורס, ואני מולה, מביטה בה ומחקה את המהלכים שלה.

אבל מה שהיה הכי מעניין הוא שדיברנו תוך כדי. בצרפתית. והראש שלי היה עסוק כל כך לפתע לזכור איך מדברים צרפתית, שהמחשבות על מה יכול לקרות פשוט זזו הצידה. גלשתי את המדרון ולקחתי את הסיבוב באלגנטיות. הבנתי שהסחות דעת הן טובות, ושעדיף להסתכל לאן שגולשים, ולא להסתכל לאן שנמצאת הסכנה, כי לשם הגוף ייקח. כמה מטפורי, הא?

מה שעוד תרם להצלחה היה, שאחרי שעתיים קבוצת הילדים הענקית חזרה למלון, ולראשונה המדרון נשאר מעט יותר פנוי וריק מהסחות. ממש בסוף החל לרדת שלג עדין, היה חמים ונעים והגוף היה חם ורציתי להמשיך עוד. לראשונה הרגשתי הנאה. לא פחדתי מזה – רציתי את זה. עם התחושה הזאת נשארתי בסוף.

שיעור סקי. הבלוג של רונית כפיר

עינב בחדר הסקי. פחות מבהיל ומסורבל אחרי יממה.

לסשן אחר הצהרים של היום חשבתי לא ללכת. חברה נתנה לי טיפ חשוב – לא לדחוף מעבר ליכולת: רוב הפציעות קורות אחר הצהרים, כשהגוף כבר עייף. אם מרגישים עייפים – אפשר לוותר על שיעור, לא חייבים להצטרף כל הזמן. אחרי מנוחת צהריים קצרה מדי היום, חשתי את העייפות הזו וחשבתי לוותר. בסוף ליויתי את עינב לחדר הציוד, והחלטתי לצאת החוצה, כשכבר ירד שלג, ולהחליט שם. לשמחתי החלטתי להצטרף.

במדרון החדש, בו גלשנו היום, הבנתי מדוע היה לי כל כך קשה להתקדם בשלושת השיעורים הקודמים. הגענו למדרון רחב, ריק, עם שדה בשני הצדדים, שגם כשהחלקתי אליו על התחת ממש בהתחלה, עשיתי את זה בלי פאניקה, כי הכל היה פתוח. בירידה עמנואל סידרה קונוסים, ואפשר היה להתרכז רק בהם כשאני מתכננת את המסלול שלי. ידעתי כבר כיצד לבלום ולהאט, ולמדתי איך לקחת את הסיבובים.

חופשת סקי, הבלוג של רונית כפיר

כסאות שלג בשמש?

מה שעוד עזר היו הגוגלז. משקפת שמיאנתי להרכיב בשלושת השיעורים הקודמים כי היא חסמה לי את שדה הראייה. דה. היום נאלצתי בגלל השלג שירד כל השיעור וגיליתי שזה עוזר: לא יכולתי לראות כמעט את כפות רגלי על השלג, ובמקום להוריד מבט היישרתי מבט רק אל המטרה אליה אני גולשת – הסימונים של הזיגזג במדרון. לא ראיתי הסחות מימין או משמאל – וזה עזר!

חזרתי על הירידה הזו היום כמה פעמים ועכשיו אני מרגישה שאני שולטת במהירות, בזווית ובעיצרה של הגלישה שלי: יש לי את הבסיס. מחר נמשיך למדרון תלול יותר ומפותל יותר, ואני פוגשת אותו עם הרבה יותר ציפיה ושמחה, והרבה פחות פחד. עדיין יכול להיות (טפו טפו בעזרת השם) שאחזור מכאן עם תקלה כלשהיא. אני מאד מקווה שזה לא יקרה כי זה יהרוס לעינב את הכיף, והיא בהחלט עפה על זה ועל עצמה.

עמנואל, המדריכה, צילמה אותי לוקחת את הסיבוב באלגאנס, ואת הסרט קצר תוכלו לראות באינסטגרם שלי.

לסיום, טיפים למתלבטות קשישות:

– כן, לכו על זה.

– קלאב בו מישהו מארגן את כל העניין של הציוד והסקי פסים והמסלולים, ובו יש לוח שיעורים והדרכה – הכי שווה.

– ביום הראשון אולי לא, אבל ביום השני בהחלט תקחו את הוודקה שמציעים לכם הצוות בבוקר -זה יעזור להרפות את המיינד. אני שוקלת לקחת פלאסק להבא.

– גוגלז זה טוב- צריך להסתכל על הדרך ולא על הרגליים. זה עוזר לצמצם את שדה הראייה. באותה הנימה אני משערת שמוסיקה זה גם מעולה, או לנסות לדבר אל מישהו תוך כדי, עדיף בשפה זרה, כל עוד שומעים את המתרחש מסביב.

– ילדים זה תירוץ מעולה. למדו אותם בגיל צעיר והם יגררו אותכם לחופשות שוות מאד. נראה לי שלתחושת המסוגלות של הילדים זה יכול לעשות פלאים.

– סקי זה וואחד חופשה כייפית, עם המון אנרגיות טובות, אבל זה יקר. נראה לי שזה בהחלט שווה את זה. אני מודה מקרב לב לחברים ולבני דודים שהשאילו לנו את הציוד המהמם והיקר שהלם, עד שנחליט אם אנחנו בעניין. (לרשימת ציוד מלאה גלשו לפוסט הזה!)

– כמו כל הקלישאות של להתרכז בחיובי: אל תקשיבו לנבואות זעם ("אחותי/בת דודה שלי/אני שברתי יד/רגל/ברך") ולא לקולות בראש שלכן שאומרים למה לא (ביום השני היו לי המון הסברים למה לא הצלחתי – יש לי ברכיים עקומות, אני גבוהה מדי, הרצפה עקומה. בעצם, אה.) תזכירו לעצמכן למה כן – זה כיףֿ. אם זה לא היה טיפה מפחיד זה לא היה כיף.

– כן, לכו על זה. תודה שגלשתן איתי.

"משמעות, כשם שהיא מבטיחה, היא משתקת, כי מה יהיה אם לא תצליח?…משמעות היא לעולם משהו שמחוץ לך… זה העקבות שלך בעולם. זו הדרך הסמויה להתגבר על המוות.. הביטוי הכי עמוק של משמעות הוא שיתוף, כי ככה העקבות שלי מהדהדים בעולם."

זה הפילוסוף שמעון אזולאי, מתוך ראיון איתו בגלובס. זה הזכיר לי דברים שכתבתי בפוסט שכתבתי על אדוות ועל החשיבות של שיתוף.
אז למה כן לכתוב בלוג? אחד המניעים העיקריים הוא הרצון לשתף. אולי זה מגיע מתוך הרצון להתחבר לאנשים, לא להיות לבד, אבל גם מתוך רצון לחלוק עם העולם גילויים קטנים, כלים מוצלחים, תובנות משמעותיות. בראיון שנתן סת' גודין למרי פורליאו, מאמנת-מהממת אמריקאית, הוא לא רק הגדיר את הסיבה לכתוב בלוג (יומי! במקרה שלו) אלא גם גרם לי לכתוב יותר, ושחרר פוסטים שהיו תקועים בטיוטות של הבלוג שלי זמן רב, כמו זה. גאה לדווח שבשלושת החודשים האחרונים פרסמתי 8 פוסטים. יחסית אלי – זה הישג. הנה:

"גם אילו איש לא היה קורא את זה, אני חושב שכולם צריכים לעשות את זה (לכתוב כל יום. ר.כ.). וזו הסיבה:
אם את יודעת שמחר תצטרכי לומר משהו על משהו שהבחנת בו,
משהו שעשוי לעזור למישהו אחר,
לכתוב על דיעה שיש לך, שאולי תעמוד במבחן הזמן –
את תגבשי את הדעות האלו, את תבחיני בדברים האלו, את תמציאי את הרעיון הזה.
ואם, יום אחר יום, שבוע אחרי שבוע את משאירה את השביל הזה מאחורייך – של בחינה מושכלת של העולם שלך, בעל כורחך את תשתפרי בכל מה שברצונך לעשות".

סת' גודין בשיחה עם מרי פורליאו. רונית כפיר- למה כן לכתוב בלוג

סת' גודין בשיחה עם מרי פורליאו. מתוך MarieTV

תודה לעטרה אופק על דיוק התרגום!

וכך זה נשמע במקור (אני כמובן ממליצה לצפות בשיחה כולה! הציטוט שלו מופיע בדקה 09:21. בכלל כדאי לעקוב אחרי מרי):

Even if no one read it I would blog everyday – I think everyone should do so, and here's the reason:

If you know that tomorrow you will have to say something about something you noticed, something that might help someone else, about an opinion you have that might stand the test of time – you will form those opinions, you will notice those things, you will invent that idea. and if day after day, week after week you leave this trail behind- of thoughtful examination of your world, you can't help but get better at whatever it is you seek to do.

ומאז שהאזנתי לזה, וכתבתי את זה וחשבתי על זה – אני שמה לב ליותר דברים. כל הליכה שלי ביער מותירה אותי עם נושאים למחשבה, כמעט כל שיחה עם חברות גורמת לי למצוא עוד נושאים לעוד פוסטים לבלוג, וכל נושא למחשבה יכול להיות נושא לכתיבה (כמו שסת' גודין אומר בראיון: לאף אחד אין "מחסום-דיבור", אז איך לכתובים יש "מחסום כתיבה"? אם הנושאים לדבר עליהם לא נגמרים לנו, תמיד יהיו לנו נושאים לחשוב עליהם ולכתוב עליהם). כי אני שמה לב יותר, וחושבת יותר, ומפחדת פחות. כי בסופו של דבר מה שעוצר אותנו הוא תמיד פחד.
אנחנו מחליטות עם עצמנו שנכתוב כל שבוע פוסט. לא, כל שבועיים. אנחנו נבחר יום קבוע בשבוע ונשב לכתוב. נכתוב פוסטים ממש קצרים, אפילו שלוש פסקאות יספיקו! אפילו אם אף אחד לא יקרא, שהתוכן יצטבר. ואז אנחנו מתחילות לתרץ:
– מי בכלל ירצה לקרוא את זה?
– אין לי מה להגיד על זה.
– יש לי מה להגיד, אבל אמרו את זה לפני, טוב יותר.
– אני לא יודעת על זה מספיק.
– הזווית שלי לא מספיק מיוחדת/מעניינת/עמוקה.
– אני בטח אצא מזה טפשה/שטחית/לא מודעת לעצמי בכלל.
וכך, פחות או יותר, נשמעים כל התירוצים. אלו הם הפחדים שלנו: להיות לא מובנת, לא מיוחדת, להיות נלעגת או משעממת, להיחשד במטרות לא טהורות, להיבלע בהמון, לצאת פאתטית. לא להיות קולית.

כותבת במשרד. ווטסאפים. צילום: טל סיון-צפורין

כותבת במשרד. ווטסאפים. צילום: טל סיון-צפורין

ככל שאני חושבת על זה יותר, לא – ככל שאני כותבת על זה יותר, אני מבינה עד כמה אימון, קואצ'ינג, הוא חלק גדול מהעבודה שלי.
כמו במקצועות אחרים, העבודה שלי כמעצבת פנים מפגישה אותי עם אנשים שצריכים לקבל המון החלטות. החלטות לא קלות – שיכולות להעיר פחדים גדולים – מה אם אבחר לא נכון? איך אדע מה יתאים לעתיד שלי? מה אם אגלה שהפנטזיה שלי בכלל לא מתאימה לי? האם ההחלטה הזו תעשה אותי מאושרת? מה אני רוצה בעצם? איך ייראו החיים שלי?.
ההחלטות שאנחנו מקבלים במהלך שיפוץ ועיצוב משליכות גם על דברים פחות פילוסופיים: האם יספיק לי הכסף? האם זה יהיה לי נוח? כמה מהר זה יתלכלך? ועוד.
ואני למדתי להיות הקול שמשתיק את הפחדים שלהם. עוזר להם להתקדם. כתבתי פוסט שלם על זה ב-XNET.
כי גם כאן, הדרך להתגבר על פחד היא להבין שאין תשובה אחת נכונה, ולכן אי אפשר לטעות. לא בבחירת ספה ולא בבחירת נושא לפוסט.
הדרך שלי לחזק לקוחות בבחירות שלהם לרוב נשענת על חיזוק תחושת הבטן הראשונה שלהם. כשאני רואה ניצוץ נדלק בעיניים שלהם, כשהתגובה הראשונית נלהבת – זו האמת. אפילו אם היא רגעית – זו האמת. אני מנסה להשאיר אותם ברגע הזה, או להחזיר אותם אל הרגע הזה. הרגע של ההתלהבות שלפני הפחד. כל התירוצים שיבואו אחריו הם בסך הכל פחדים, נוסח: "ומה אם זה יימאס עלי?". זה לא כל כך שונה מהפחד של "מה יגידו".
כי בדומה לבחירת ספה או גוון למטבח, (כל עוד זה עובר את השאלות הפונקציונליות, שלמענן אני שם) גם כתיבת בלוג אמורה בסופו של דבר לעשות לנו טוב. המטרה, אם בכלל, היא זיקוק הכוונות שלנו, הבנה עמוקה יותר של הרעיונות שלנו, הדעות שלנו. גיבוש קול ייחודי. בין אם זה תוך כדי כתיבה, או בחשיבה שלאחר הכתיבה, בחזרה ובוויכוח עם הרעיונות הישנים שלנו, או הדיון שלאחר הפרסום של הכתיבה – ככל שנכתוב יותר – כך יתגבש הקול הזה.
וייתכן שלקוראים מבחוץ הוא יישמע מגובש יותר משנדמה לנו. כפי שלקוחות, שרואים את תיק העבודות שלי בעיצוב פנים יכולים להיטיב להגדיר את הסגנון שלי ממני.
הסופרת אליזבת גילברט, שמדברת רבות על יצירתיות והשראה, דיברה על פחד בשיחה שלה עם מרי פורליאו (והיא כל כך קולית):

elizabeth-gilbert-marie-forleo רונית כפיר בלוג. אליזבת גילברט

אליזבת גילברט על פחד. מתוך שיחה עם מרי פורליאו, MarieTV

"הסיבה האמיתית בעטיה אנחנו לא נעות קדימה ביצירתיות היא אך ורק פחד". וכן, היו לה לא מעט סיבות לפחד, אחרי ההצלחה האדירה של הספר שלה. יש לה שתי שיחות TED, מומלצות ביותר, בדיוק על הנושא הזה. וגם ספר נהדר ברובו ומעיק לעיתים בשם Big Magic (האזנתי לגרסת האודיו שלו, אותה היא מקריאה בקולה החלוש והסדוק. וזה היה נהדר).

לאחר שהתגברתי על פחדים של לדבר (בפני המון אנשים ברדיו ובטלויזיה) גיליתי את הפחד של הכתיבה: מילותי לא יינשאו על גלי האתר, אלא כתובות שחור על גבי לבן, או על גבי מסך! לדיראון עולם!! ובכן, כן. אבל זה שכתבתי משהו עכשיו לא אומר שאני חייבת לעמוד מאחוריו בעוד עשר שנים, או אפילו בעוד עשר דקות. כולנו משתנים כל הזמן, ואם כבר – המילים שלי היום יכולות לשמש תזכורת טובה בעתיד למחשבות שהיו לי עכשיו. או לפני עשר דקות. כך שגם לפחד הזה אפשר למצוא מטרה: תיעוד ההתפתחות שלי.

הציטוט הראשון ששבה את ליבי, עד כדי שהסכמתי לתלות אותו לתקופה קצרה במשרד שלי, היה זה (של המאמן האמריקאי ג'ק קנפילד):
fear

ואמנם איני ברסלבית, אבל החכם שאמר את זה מזמן הוא רבי נחמן: "האדם צריך לעבור על גשר צר מאד מאד! והכלל והעקר שלא יפחד כלל"
זו באמת כל התורה. כי הפחד תמיד יהיה שם. קשה לי להאמין שאפשר לחיות בלי פחדים, או דאגות או חששות במינון מסוים. השאלה היא עד כמה ניתן להם להשתלט עלינו. ככל שנלמד לזהות את הפחדים שלנו (למשל בתוך התירוצים ש"מסבירים" מה "מונע ממני" לעשות משהו) נוכל להמשיך לצעוד. או שנגיע בקלות אל המטרה שלנו, ואם לא – לפחות נמשיך להתקדם אליה ונזכה ליהנות מהדרך.
בידיעה שרבות מהקוראות שלי הן בלוגריות בעצמן – רציתי לסיים בשאלה: כמה נושאים לפוסטים יש לך ברגע זה בטיוטות שלך? או בראש שלך? מה מונע ממך לפרסם אותם?

זוכרים את מעפילים? סיפרתי לכם עליהם כשעיצבתי את חדר הרחצה של אח שלי. היתה להם השבוע תערוכה מקסימה בשם "סינסתטיקה": משחק על המילים 'סינסתזיה': עירוב בין שני חושים ו'אסתטיקה'. התערוכה חוקרת את המפגש בין החושים: ראיה, טעם וריח דרך פורטרטים של אנשי אוכל, כשלצידם תערובות ריח שרקחו בתהליך שתועד ומוצג בתערוכה (הסיפורים מאחורי החיפוש אחר הריח).

סינסתטיקה, מעפילים. בלוג רונית כפיר

ארז קומורובסקי רוקח ריח. צילום: חיים יוסף

סינסתטיקה. מעפילים, בלוג רונית כפיר

סינסתטיקה. צילום: צופית ברבי

יונתן קרן, הבעלים של מעפילים הוא הנכד של בן דוד של אמא שלי.
זה נשמע נורא מסובך, אז על הדרך אני אגלה לכם טריק מעולה לפשט יחסי קרבה משפחתיים מורכבים: תמיד לכו קדימה, לא אחורה. טפסו בעץ המשפחתי עד שתגיעו לקשר הראשוני ומשם תתחילו לרדת.
למשל: פעם היו שני אחים, חיים-יונה ואחיו הקטן יצחק (פער של 16 שנה!). הנין של חיים-יונה הוא יונתן, והנכדה של יצחק היא אני. נכון שזה יותר פשוט ככה?
וכן, המשפוחה של אמא שלי שומרת על קשר, אבל הקשר המחודש נוצר כשאח-שלי-הקטן-שי גילה שיונתן עובד איתו ב WIX.

מעפילים, חדר רחצה ירוק רונית כפיר. צילום: חגית גרוסמן

צילום מסדרת "פרחים זה גברי" של מעפילים בחדר הרחצה של אח שלי. צילום: חגית גרוסמן

והנה עוד סיפור על צירוף מקרים: לפני כחודש לנתי בחיפה במסגרת המפגש הראשון של תכנית 120 של מכון שחרית. המראות והריחות של חיפה תמיד קשורים למשפחה של אמא שלי, שגדלה בקריית חיים. משפחת שיף ושלוחותיה – משפחת שפי. אחרי עשרים שנה או יותר שלא ביקרתי בעיר, קיבלתי מיונתן הודעה "סבתא שושנה נפטרה". שושנה היתה בת הדודה האהובה של אמא שלי. רק לאחרונה הבנתי שהיא בכלל היתה אשתו של הבן-דוד, יעקב. לאמא שלי היו המוני בני דודים ועם כולם היא שמרה על קשר, לא שאנחנו ממש זכרנו מי הוא מי. אבל את שושנה היה קשה לפספס. עיניים יפות שמישירות מבט עם זיק שובב וחכם, וחיוך תמידי על הפנים של אחת שמצד אחד יודעת ממה החיים מורכבים, ומצד שני לא מתרגשת מזה יותר מדי. ברור היה למה אמא שלי אהבה אותה כל כך. לא היה בה ניחוח הסבל הפולני. היא היתה "החיים יפים" לעומת "החיים קשים" של סבתא וסבא שלי.

shoshanna

שושנה שפי ז"ל. שמחת חיים

זכורה לי שיחה על המרפסת של סבא שלי בקרית חיים, בה אמא שלי סיפרה לי, נערה מתבגרת, שגם שושנה תופרת. הפילוסופיה שלה לתפירה היתה בערך זו: הכי מפחיד זה אחרי שאני בוחרת את הבד היפהפה וכבר יש לי רעיון בראש מה אני רוצה לעשות איתו, לגשת ולגזור אותו. אז מבחינתי בשניה שאני קונה את הבד? הוא כבר אבוד! אני אומרת לעצמי "הלך עליו, כמה חבל, היה כזה בד יפה" וגוזרת. אם מכאן זה לא נהרס – הרווחתי. השיחה הזו בהחלט עזרה לי לגשת ביתר קלות לכמה בדים יפים ולגזור אותם.

גם בהלוויה שלה כך ספדו לה נכדיה וילדיה. אשה מלאת שמחת חיים, הומור ואומץ. יזמית ממש. וכזה יצא יונתן. בגיל צעיר פתח והפעיל את קסטה מהבית, שיווק אונליין למוסיקאים. לפני שנה עזב את העבודה הטובה שלו בתור מנהל שיווק בחברת הייטק מבוקשת ופנה להגשים חלום. מה שנראה כצעד אמיץ וקיצוני לרבים מאיתנו, קרה אצל יונתן בקוליות ששמורה כנראה רק לגברים עם זקן עצום, שהם הנכדים של שושנה. הוא הקים מותג טיפוח ולייפסטייל לגברים, שפרח עם טרנד הזקנים.

כמו שלימדה אותו סבתא שושנה, נמאס לו מהעומס והטירוף סביב כסף והוא רצה לייצר דברים איכותיים של slow living – דברים שעושים לו טוב, נותנים חיבור לדברים עמוקים יותר. כמוני, גם יונתן מאמין שאם אתה עושה משהו שאתה אוהב ומרתק אותך – אנשים יימשכו לזה. דורון, בן זוגו לחיים, אחראי על העיצוב, ואחותו מור הצטרפה כמנהלת לוגיסטית. הוא הצליח ליצור שיתופי פעולה מקסימים ומרתקים עם אנשים ששמחו להסתקרן יחד וללמוד. בעצם הרעיון של "סינסתטיקה" יש כל כך הרבה שאפתנות ויצירתיות ושמחת חיים, אבל זה פשוט עלה ממשהו שהתחשק לו: לשבת עם בשלנים ואנשי טעם ולהרכיב איתם ריח, לראות מה יקרה במפגש הזה. וכולם אמרו כן, כי אי אפשר להגיד לו לא – ההתלהבות שלו באמת סוחפת. יונתן מתאר את זה כתהליך של למידה לשני הצדדים ומפגש מאד מעניין. יונתן הוא כזה להיט, כזה ממתק נדיר וממלא השראה, שגם ליאור פרנקל עלה על זה וראיין אותו אצלו ממש השבוע!

סינסתטיקה בלוג רונית כפיר, מעפילים. עמית אהרונסון

עמית אהרונסון ופרח פיטנה. צילום חיים יוסף

וכך הוא יצר שיתוף פעולה עם הצלם חיים יוסף, יערית אליהו צור שעשתה את הארט, ושיפון על השמנים האתריים.
כמו בתערוכה הקודמת שלהם, "פרחים זה גברי", הם התארחו במוסד חיי הלילה כולי עלמא, ששותף לתפיסת העולם, שאולי היא טרנד שיווקי ואולי יותר מזה, שמשלבת אהבה למוסיקה ולאמנות עם סקרנות ואופקים רחבים.

סינסטתיקה, בלוג רונית כפיר

צילום: צופית ברבי

כך נראתה התערוכה: צילומי המשתתפים על הקיר, מוקפים באלמנט מתוך הריח שרקחו. מתחת לכל צילום הופיעו מרכיבי הריח, איורים של המרכיבים הדומיננטיים והסיפור על איך הגיעו לניחוח הזה דווקא. על מדף מתחת לצילום ניצב פעמון הרחה מזכוכית, "קְלוֹש", בו ניתן להריח ובקבוקים ממוספרים (15 מכל אחד בלבד) שאפשר לקנות ולהשתמש בתור שמן למבער או למאייד.

_mg_4432

צילום: צופית ברבי

_mg_4452

ומוצרי הטיפוח למכירה. צילום: צופית ברבי

_mg_4498

צילום: צופית ברבי

_mg_4534

צילום: צופית ברבי

צילום: צופית ברבי

גם הילה אלפרט היתה שם, עם נענע. צילום: צופית ברבי

_mg_4597

צילום: צופית ברבי

סינסתטיקה בלוג רונית כפיר, מעפילים. ישראל אהרוני

ישראל אהרוני בניחוח הדרים. צילום: חיים יוסף

כל מי שמיהרה בדיוטי פרי יודעת שלא פשוט להריח כל כך הרבה תמציות בזו אחר זו. ברבות מהן ההדרים השתלטו ולמרות שאני מחזיקה מעצמי בעלת חוש ריח היסטרי, היה לי קשה להבחין בכל המרכיבים או בין ריח אחד לשני. שני ריחות קסמו לאפי יותר מכל: ריח המעמולים של שי שבח, שממש תפסה את הריח השילוב העדין של קנמון וציפורן; עם שמנים של נרולי (פריחת תפוז) וניל והל. עם השאיפה הפה ממש חיכה לביס.

מעפילים - סינסטתיקה. בלוג רונית כפיר

הושט היד וגע בם. טל לפני הקלוש.

והנה חלק מהתיאור של יובל-ג'וב הרגיל על בחירת הריח שלו:
"בכלל, אני מאוד אוהב לאחרונה ריחות שרפיים של גזעים ואפילו שורשים; של דברים חומים ופחות ירוקים.
הייתי מתאר את הדבר הזה כריח מאוד עתיק. ריח מאוד חורפי מסתורי של תקופות קדומות. הייתי יכול ממש לדמיין אדם לפני 5000 שנה נמשך לריח כזה במערה. יש בו משהו קמאי, משהו נורא ארצי, עתיק, שמשדר תשוקה אנושית נורא קדומה ועל זמנית. זה עבד לפני 5000 שנה וזה עובד היום".
עלי זה עבד. ריח שהחזיר אותו לארונות הספרים הישנים של הסבתא הרוסיה שלו, פסנתר ישן וסמובר. הריח שהכי נעם לאפי. בשתי הבחירות היתה התאמה מושלמת בין הדימוי הויזואלי, לסיפור ולריח עצמו. חוויה כלל-חושית נפלאה.
%d7%92%d7%b3%d7%95%d7%91

סינסתטיקה בלוג רונית כפיר, מעפילים

סינסתטיקה בלוג רונית כפיר, מעפילים. צילום: חיים יוסף

דווקא לא נראה מאד OCD. רז רהב. צילום: חיים יוסף

סינסתטיקה בלוג רונית כפיר, מעפילים. שי שבח

שי שבח מסוכרת עם שרשרת מעמולים. צילום: חיים יוסף

אולי אציע ליונתן לפתוח שירות כזה ללקוחות. התערוכה עשתה גם לי חשק לנבור במוח הקדום שלי ולרקוח את הניחוח שלי, שישלב ריחות ילדות. ללא ספק יהיה ביניהם גם ריח אורנים, שמחזיר אותי ישר לחופש הגדול בחצר של סבא וסבתא שלי, בקרית חיים.

ברוכים הבאים לרובע איישמפלה בברצלונה של ראשית המאה. נגיד שהשנה היא.. 1910?
המלצה: קראו במסך גדול. בואו אחרי בבקשה:

_e3h6900-reception-lounge-1

רונית כפיר בלוג cotton house hotel barcelona

_e3h6208-spiral-staircase-2
יפה. חשבו למשל, דאונטון אבבי, עונה ראשונה.
המדרגות האלו ייקחו אתכם לקומת המסעדה והבר, Batuar, שם תוכלו גם לשוטט בספריה ובחדר המדידות, בו מוצגות דוגמאות כותנה. הזמינו לכם קוקטייל (18€, לגמו לאט). ברוכים הבאים למלון Cotton House Hotel בברצלונה. כל הצילומים של Meritxell Arjalaguer (ואתם מוזמנים לעזור לי לשעתק את שמה/ו לעברית..). לפני שממש ניכנס לפנינה העיצובית הזו, ברשותכם – קצת על השכונה ועל העיר. אחד הייחודים של ברצלונה הוא התכנון העירוני שלה.

barcelona תכנון עירוני בברצלונה. בלוג רונית כפיר

מתוך מפות גוגל. גריד ברור של שתי וערב. ברצלונה

ברצלונה תכנון עירוני. בלוג רונית כפיר

מתוך מפות גוגל. רואים בבירור גם מהמטוס

כבר מהמטוס ניכרת התבנית המודרנית, מעשה ידיו של אידלפונס סרדה (Ildefons Cerdà), שזכה בתחרות לתכנון העיר בשנת 1859. סרדה היה מהנדס אזרחי, אדריכל ומומחה בריאות, שפתח את העיר לרחובות שתי וערב ארוכים ורחבים, שמאפשרים מקום רב להולכי רגל ותחבורה ציבורית, ומשאירים חצרות פנימיות גדולות בין הבתים. למרות המגבלות האלו והתנגדות ראשונה של המודרניסטים, חזיתות המבנים מגוונות וייחודיות, כפי שאפשר לראות בטיול ברובע אישמפלה (Eixample – "הרחבה" בקטלאנית. הוגים את זה אֵי-שַם-PLA). הבלוקים הריבועיים (אורכו של כל בלוק הוא 133.3 מטר) נפגשים בצמתים עם פינות קטומות, לנוחות התנועה של התחבורה הציבורית. היום הם יוצרים יופי של חלונות ראווה וכניסות לרשתות הגדולות. שגשוג השופינג בעיר לא היה קורה אלמלא האפשרות להליכה נוחה ברחובות רחבים (כמו אוקספורד וריג'נט בלונדון, למשל). סרדה, שנושל מירושת משפחתו ומת עני (מבלי שקיבל תשלום על פרויקט חייו!) אחראי לכך שהליכה ברחובות (ולאחרונה גם נסיעה באופניים) היא נעימה גם בלי שקיות בידיים. בהכירו גם את תחום הבריאות, הוא תכנן עיר מאווררת יותר, שתאפשר חיים בריאים יותר מאשר בסמטאות הטחובות (והיום רומנטיות) של העיר העתיקה בתוך החומות. בבלוג של איל צאום תוכלו לקרוא עוד, ועל תכנון ערים בכלל.

ensanche_-_eixample_-_barcelona

התפר בין העיר העתיקה והצפופה לבין החלק המודרני של העיר בולט גם הוא לעין כבר מהמטוס. כשמבינים את המבנה, ההתמצאות קלה מאד.
בפינת הרחובות שוכן מלון הריץ, ממנו התעלפתי בפוסט הקודם על ברצלונה. במקור הבית המפואר הזה, כמו רבים בשכונה, היה שייך למשפחת תעשיינים בורגנית, ובאמצע המאה העשרים נקנה על ידי גילדת יצרני הכותנה, שהפכה אותו ל"בית התעשיינים" שלה.
בשנת 2015 הסתיים שיפוץ מאסיבי, בו נשמרו כל האלמנטים ההיסטוריים וכל מערכות הבית הישנות חודשו והותאמו לאלו של בית מלון. המעצב הטוטאלי לאזארו רוסה-ויאולן נבחר למלאכה. הוא בחר אלמנטים רבים שקשורים לכותנה, בעיקר גופי התאורה הלבנים והעגולים, הוסיף נגיעות של אדום וכחול אבל בעיקר שימר את הגוונים החומים הכהים של המקום והעניק לו מראה מעוצב וסופר-טרנדי.

למרות שהצילומים נפלאים, וממש לא חסכתי בהם, שווה לעשות סיור היכרות עם המלון דרך הסרט הזה, שגם הוא, כמו שאר המיתוג והעיצוב של המלון, מעולה:

אני מאד נהנית לקחת אתכם איתי לגיחות, בטיולי הקצרים בעולם. זו דרך מצויינת ללמוד עוד על המקומות בהם ביקרתי, כי לאחרונה אני טובה יותר בתחקיר לאחר מעשה מאשר הכנה בטרם טיול. המלון הזה, אליו הגעתי בספונטניות על פי המלצת פייסבוק של חברתי ליאת זנד, נמצא בלוק אחד מהמלון שלי, וחלפתי על פניו פעמיים בלי לשים לב.

ההמלצה היתה להגיע לכאן לשתות קוקטייל בבר של המלון. אחרי שיומיים קודם צעדתי בגאון אל הלובי של הריץ הסמוך (ביקשתי רשות!) לבשתי את מיטב מחלצותי החדשות ויצאנו בערב האחרון שלנו לשתות עם האצולה. או לפחות עם אלו, שלא כמונו, השקיעו קצת מעל 1000 שקל ללילה (לא רע בהשוואה למלונות בוטיק בתל אביב). שאר השירותים של המלון פונים ל"אורחים סקרנים" כלומר, עם סקרנות היסטורית וקורטוב נובורישיות, ומציעים כניסה למועדונים פרטיים והסעה מיוחדת ברכב אספנים. האמת, נשמע כיף. עלינו לקומת הבר בגרם מדרגות, שמספק מראת סלפי מושלמת (בפודסט אשכרה מחכה לכם כסא!).
20161120_002633

בקומת המסעדה אפשר לשבת על הבר, במרפסת בחוץ (היה קר מדי והיה שם אירוע) או באחד החדרים שמסביב. הסטיילינג העמוס גרם לי מיד לחשוב על אלמנטו (למי שלא מכיר -ביקור חובה בחנות ביפו) ורציתי לשבת לשתות שם משקה בכל חדר. בחרנו במקום טוב ליד האח. הפסקה הראשונה של תפריט המשקאות הזמינה אותנו "לעצום עיניים. להריח את ריח הכותנה". קשה לא לחשוב על אדוני העיר החדשים לפני מאה שנה. עצמו עיניים והריחו את ריח העבדות. בעיקר עם זה מתקשרת לי כותנה, מה לעשות. במקום מסמא מעושר קולוניאליסטי של אז ושל היום, פערי המעמד וההכנסה מחייבים הדחקה, וטעימה קטנה.

photo by Meritxell Arjalaguer בלוג רונית כפיר ברצלונה cotton house hotel

_e3h6247-batuar-7

cotton house hotel barcelona רונית כפיר בלוג

הבר מהצד עם החלון אל מרפסת הגג.

cotton house hotel barcelona ronit kfir

_e3h6345-batuar-14

וגם צילום אחד שלי, למרות שבערב, אחרי קוקטייל קטלני ועם טלפון נייד זה קצת מאתגר:

20161120_012230

בסרט אולי שמתם לב לדלתות ההזזה הגדולות מהעץ. הן נפתחות כמעט לכל חדר כאן, בגובה של מעל שלושה מטרים. גם היום, הן זזות בעדינות ודממה. כן, נגעתי בדלתות. אני לא יכולה בלי להרגיש קצת פרזולים , גם בביקור אצל לקוחות אני תמיד פותחת להם מגירות. זה לא הסקרנות לראות מה יש בפנים, זה בשביל להרגיש את המסילות!.
אני יודעת שאין לי אלא להתפעל מהדקור הזה מעיניים של ישראלית. אני מתארת לעצמי שלאירופאים יוצא לשבת במקומות מלפני 150 שנה על בסיס יותר סדיר, אבל לא יכולתי שלא להתרגש מרצפת העץ המקורית, ובמיוחד מהפינות השבורות שלה פה ושם.

רונית כפיר ברצלונה בלוג
גופי התאורה המודרניים והעגולים בולטים בניגוד לתקרות המצויירות והכהות. נקע. נקע בצוואר:
_e3h6046-original-ceiling-1

_e3h6037_01-library_01-focus

זהו גוף התאורה שניצב במרכז הספריה המרשימה. על הקירות ציורים של וזרלי ויצירות מתחילת המאה העשרים. גם הרהיטים החדשים משתלבים בעיצוב הכללי, וליד כל כורסא נוחה תמצאו שולחן צד קטן, להניח את המשקה.

גופי התאורה שליד הבר

גופי התאורה שליד הבר

cotton house hotel barcelona ronit kfir blog

גוף התאורה במדרגות

שלושה חדרים יפהפיים ליד הבר הם הספריה, חדר הכניסה וחדר תצוגה של כותנה, שנראה גם כמו חדר מדידות. המחשבה על תאורה מרשימה ביום ובלילה ניכרת. הארונות ודוגמאות הבדים שבתוכם מוארים מבפנים.

ברצלונה רונית כפיר בלוג cotton house hotel

dsc_1836-atelier-p

חדר מדידות. בפינה יש רהיט ובו דוגמאות של צווארונים וחפתים.

20161120_002829

הספריה

גרם המדרגות, שנבנה בשנת 1957, תלוי מהקומה העליונה ולא נאחז בקירות, והוא מסתובב כפי שטווים כותנה, בשבעה מעגלים יפהפיים. אמנם הבטתי בו מלמעלה ומלמטה, אבל לא הרהבתי עוז לרדת בו ולשוטט ברחבי המלון. אולי בפעם הבאה (או כשאהיה אורחת, בעוד 15 שנה?)

cotton house hotel barcelona ronit kfir

cotton house hotel barcelona ronit kfir blog

רונית כפיר בלוג ברצלונה cotton house hotel ronit kfir

וכך אני צילמתי את גרם המדרגות מקומת הכניסה

שתינו קוקטייל עם המון צבע מאכל כחול (כך הם וודאי מסמנים את יושבי הבר שאינם אורחי המלון, שיזהרו בחושך!) והתפעלנו גם מהלוגו היפהפה של המקום. כל המיתוג שלהם (כפי שתראו באתר) מוצלח מאד בעיני.

20161120_012917

לצערי לא ישנתי בחדרים, אבל שווה להציץ גם אליהם. אני תוהה אם ענפי כותנה מקשטים רק את הסטיילינג של הצילומים, או גם ביום יום..

_e3h6370-madras-room-1

cotton house hotel barcelona ronit kfir blog

גם כאן, התקרה והרצפה משומרת לחלוטין, והנגיעה המודרנית היחידה היא גוף התאורה במרכז.
אמנם זה לא ערב שתיה טיפוסי על הבר – צוות המלון מתהלך בנמרצות של.. צוות מלון ולא בנינוחות רגועה של מלצריות בבר, משהו שקצת נותן לכם הרגשה שרוצים שתלכו והם יוכלו להתכונן לארוחת הבוקר של מחר, אבל אם לא יוצא לכם להזמין כאן לילה, לפחות סורו למשקה וקחו את הזמן שלכם לשוטט בין כל החדרים ללא בושה. בסך הכל נולדנו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. כל השאר שטויות.
למען הסר ספק, את הפוסט כתבתי ללא שום תמורה או בקשה מהמלון, כי איך אפשר לא לשתף אתכם?? אפילו השארנו טיפ.

אז החלטנו לטוס לסופשבוע בברצלונה. אחרי החגים יש דילים זולים, ובזכות מנהלת המשרד החרוצה, שהודיעה על צאתה לחופשה קצרה, מצאנו כרטיסים זולים וטסנו. כאמור, הילדים בגיל בו אפשר להיעלם לסופשבוע בלי לחשוב כמעט על ה"סידור לילדים", וכרגיל – אני כותבת כאן מהחוויות שלי, עם כמעט אפס שיעורי בית הפעם, דברים שנהניתי מהם. מוזמנות ומוזמנים להוסיף.

סושפבוע זוגי בברצלונה, בלוג רונית כפיר

סופשבוע זוגי בברצלונה, 15 שנה אחרי.

הפעם הראשונה והאחרונה שלנו בברצלונה היתה לפני קצת יותר מ-15 שנה בירח הדבש. חטפתי אז דלקת אזניים מהגהינום (מעדיפה ללדת שוב בלי אפידורל רק לא לחוות את הכאב הזה שוב), ואז כייסו אותי בחנות, וזה לא ממש עזר לטיול. אבל ביקרנו ברוב ה"מאסטים": בית גאודי, מוזיאון פיקאסו ומירו, מונטז'ואיק, לה סגרדה פמיליה ועוד. אחרי זה נסענו קצת לאורך החוף של Costa Brava. כך שהפעם בעיקר רצינו לנפוש קצת באיזי, ושמרנו על הארנק והנייד. וסופשבוע בברצלונה זה אחלה איזי, שלושה לילות, מחמישי בצהרים עד ראשון בצהרים.

המרכז התיירותי של העיר אינו גדול, והטופוגרפיה שלה קלה להבנה בין ההרים למישור ולים. בינהן מקשרים קווי תחבורה נוחים של מטרו, אוטובוסים והמון מוניות (עם שלט ירוק כשפנוי ומספר הנוסעים כשתפוס. למה עוד לא הגיעו לזה בארץ?).

טסנו עם רויאל ג'ורדניאן, שהיו מהממים. טיסה נוחה, אחלה מושבים וארוחה צמחונית מצויינת. התרגשתי מהדגלים על דש בגדו של דייל קרקע.

רונית כפיר ברצלונה

שכנות טובה. Royal Jordanian

ריגש אותי לבקר שוב בירדן, לשתף פעולה עם השכנים שלנו ולהתרגל קצת יותר לשמוע ערבית. היה תענוג גם לראות סוף סוף טיפוגרפיה ערבית יפה ומושקעת בלוגואים מסביב. אפילו הצלחתי לקרוא כמה מילים בשלטים.

סופשבוע בברצלונה, רונית כפיר

ברוכים הבאים לעמאן, אנא המשיכו לטיסת ההמשך

הטכניקה האחרונה שלי להחלטות מהירות היא לחפש ב Booking.com מלונות עם ביטול בחינם. כך אני יכולה להחליט ברגע האחרון, אחרי שאני לומדת קצת על העיר ומה בא לי לעשות בה. מצאתי 3 מלונות במיקומים טובים (הזול בינהם עלה 1200 שקל לשלושה לילות) ובסוף בחרתי ביקר מתוכם, שהיה במיקום מצויין. כי כן, בסופשבוע כזה שווה להשקיע עוד 600 שקל בשביל משהו שווה יותר. כל סופהשבוע הזה הלכנו ברגל, למעט נסיעות רחוקות, אליהן לקחנו מונית (במחיר כמעט זהה לזה שבארץ).

כשמצאתי מלון אני בודקת את המיקום שלו, מחפשת תמונות של החדר ושל המלון, מוודאת היטב את מה שיש בחדר (מיטה זוגית או יחידות, WiFi חינם), מה גודלו (חדר ממש קטן זה מבאס, פחות מ -20 מ"ר) ותמיד קוראת ביקורות. אני בודקת מי כתב אותן, מאיזו מדינה הוא, ואולי מחפשת עוד דברים שכתב, לנסות לראות כמה אנחנו דומים. חפשו לפחות 2-3 ביקורות של אנשים לא מרוצים. לא כי הם אנשים רעים, אלא כי מהן אפשר ללמוד יותר מאשר תגובה של: הצוות היה קשוב ונפלא, המיקום מושלם!!

  • חוכמה שלאחר מעשה 1: במלון הזה, למשל, קראתי ביקורת של מישהו שקיבל חדר עם חלון שאינו משקיף החוצה, אלא לפיר פנימי של המלון. כתבתי מייל למלון ושאלתי על זה, והם ענו לי מיד שאכן – זה חדר שפונה פנימה. בראשי ביטלתי את ההזמנה, אבל שכחתי ממנה אחרי יום יומיים, כשביטלתי את האחרים והזמנתי את זה. זה באמת היה החדר שקיבלנו. חדר נוראי, עם חלון שפונה לחלל פנימי נאה של המלון, אבל לא כזה שאת רוצה לראות מהחדר שלך, ובדיוק מול היציאה מהמעליות. קראו את האותיות הקטנות.
רונית כפיר סופשבוע בברצלונה

החלל הפנימי של המלון, מבט למעלה

סופשבוע בברצלונה רונית כפיר

לא לוותר על כניסה בתשלום לקתדרלה של ברצלונה. 7 יורו ששוים את זה.

סופשבוע בברצלונה רונית כפיר

לקתדרלה יש גם חצר מקסימה. תעשו סיבוב!

סופשבוע בברצלונה רונית כפיר

ובצד יש מעלית קטנה שעולה לגג. עוד חובה! ואין שם תור כי כולם קמצנים. אל תהיו.

שמעתי שחובה לבקר באולם הקונצרטים Palau de la Musica Catalana , ושצריך לקנות כרטיסים לסיור מראש (18€) וברגע של גאונות אמרתי – אם כבר לשלם על סיור – למה לא לחוות את האולם בקונצרט של ממש? בדיקה מהירה גילתה שיש בדיוק פסטיבל ג/אז בעיר! פספסנו את אבישי כהן ואפילו אסף אבידן (!) אבל קניתי כרטיסים ליום שישי בערב לקונצרט של גיטריסט הפלמנקו טומטיטו עם הפסנתרן מישל קמילו בהופעה מסורתית ממש, שנקראה Spain. כן, הם ניגנו את הקטע הזה של צ'יק קוריאה. הנה וידאו שלו מנגן את זה ממש שם באולם:

מחר, למשל, מנגנים שם דניאל ברנבוים ואנדריאס שיף. שווה מאד לבדוק!

  • חוכמה לאחר מעשה 2: הזמנו מקומות זולים יחסית, כי לא ידעתי את מי אני עומדת לראות. טעות. לאולם יש יציע שהוא תוספת מודרנית, ובמקום לחוות את האקוסטיקה המטורפת (כך שמעתי) של האולם המהמם עצמו, ישבנו במקום רחוק, בו כל שיעול ונשימה של מי שיושב לידי הפריעה לי לשמוע את המוסיקה. יש מצב שרמקול אחד לא פעל, והיה לי מאד קשה להתרכז במוסיקה. הנה מפה של האולם. בבקשה אל תקנו ביציע, אלא אם זו הופעה שאתם ממש חייבים להיות בה.
סופשבוע בברצלונה רונית כפיר

שילוב של אדריכלות, יופי ואקוסטיקה עם מוסיקה מעולה

סופשבוע בברצלונה רונית כפיר

מבנה האולם. בחלק העליון היציע. אולי שורות ראשונות זה בסדר..

סופשבוע בברצלונה, רונית כפיר.

עוד מבט על האולם

לא הביישן מוצא מקומות מגניבים

הסתובבנו לא מעט, ולמקומות רבים שנראו מסקרנים פשוט נכנסנו. בפינה ליד המלון שלנו עצרתי להסתכל על אדם, שצובע את פיתוחי הברזל של מלון בשחור. הכל נראה כל כך מושלם ומקצועי, שהבנתי שמדובר במלון יוצא דופן. ביקשתי רשות להיכנס ולעשות סיבוב, והתקבלתי בחיוך.

סופשבוע בברצלונה רונית כפיר

אסור שהשחור יהיה דהוי או מאובק! מחדשים את הצבע

הכניסה למלון היתה מעבר למאה אחרת. כמו תפאורה אבל לא. מעולם לא יצא לי להיות במקום כזה. נשימתי נעתקה. קחו סיבוב עם הסרט הזה במקום.

20161118_110447

סופשבוע בברצלונה, רונית כפיר מלון ריץ

הלובי. ספות קטיפה ירוקות, בהקשר הטבעי ביותר שלהן. גדילי הוילונות שקלו יותר מהמזוודה שלי.

20161118_110627

כשיצאתי, גיליתי שהמקום היה פעם מלון הריץ, עד שנת 1993, ועכשיו הוא נקרא "אל פאלאס הוטל ברצלונה". עדיין זול יותר מחדר קטן במלון בוטיק בתל אביב.

סופשבוע בברצלונה רונית כפיר, מלון הריץ

לא, אין להשיג את הסניקרס המושלמות האלו יותר. בברצלונה לא היה בכלל.

באותו הערב חיפשתי מלון יפה אף יותר, שעליו אני מקווה לכתוב פוסט שלם נפרד. יצאנו שם לקוקטיילים על הבר, והתמונות יצאו חומות מאד, כמו כל המלון..

עוד חוויה שאני ממליצה עליה בחום, שנקלענו אליה בספונטניות מפתיעה, הוא משחק של ברצלונה. חבר שאיחל לי יום הולדת שמח מאוחר גילה שאני בברצלונה וכאוהד בארסה מושבע, הפציר בי ללכת למשחק בשבת. זה היה בחמישי בערב. הפעם לא התקמצנו על כרטיסים (יום לפני משחק היו לא מעט פנויים באתר של הקבוצה במחירים שבין 70-120€).

סופשבוע בברצלונה בלוג רונית כפיר. משחק של בארסה Camp Nou

מקומות מעולים בקאמפ נואו. 95% מהקהל תיירים.

סופשבוע בברצלונה בלוג רונית כפיר, קאמפ נואו

המשחק התחיל קצת אחרי ארבע, והשמש שקעה.

אוקיי, אז המשחק היה אכזבה. כשהוכרזו שמות השחקנים גילינו שמסי וסוארז אינם. ואז הגיעו 95 דקות של בונקר של מאלגה, כל מחצית בחצי שלהם בלבד, עם תוצאה של 0-0. יוסי, ששלח אותי למשחק, עדכן שלא היה כדבר הזה באצטדיון Camp Nou מזה 48 משחקים. הבאתי להם את הנאחס.

בכל מקרה נהננו מאד, למרות שכמות האוהדים השרופים, עליהם בניתי שיעשו שמייח, היתה קצת יותר קטנה ממשחקי הבית של הפועל ירושלים (והלחנים שלהם קצת פחות יצירתיים, האמת). עשה רושם שכמעט כל הקהל, כמעט 100 אלף איש, היו תיירים כמונו. רובם הבינו קצת יותר בכדורגל, אבל תיירים. והמון ישראלים.

סופשבוע בברצלונה בלוג רונית כפיר, מחסן תלבושות

Menkes Bacelona מחסן תלבושות לפי נושאים. שווה.

סופשבוע בברצלונה רונית כפיר בלוג

תלבושות לפי תקופות, ולפי נושאים.

חזרנו בהליכה עם עשרות אלפים וקצת שופינג ברחוב דיאגונל העצום. בין השיטוטים שלנו נכנסנו לחנות שנראתה כחנות צעצועים, ומצאנו עצמנו במחסן השכרת תלבושות ענק ומקסים:
20161118_111800

סופשבוע בברצלונה רונית כפיר מסעדות

צבעים עזים בקירות ומנורות צבעוניות מעל. מסעדת Bun Bo

20161119_013851

צבעוניות משמחת במסעדה ויאטנמית חמודה. Bun Bo

רונית כפיר סופשבוע בברצלונה חוף הים

ואסור לפספס את הים. ואם מציעים לכם – תגידו כן למסאז'! אתם בחופשה!

כמות החנויות בעיר כמעט הפחידה אותי. בתור מי שגרה בכפר כבר יותר מארבע שנים, רחובות עמוסים מדי עלולים לגרום לי מחנק או מיאוס.
אפשר לומר שהיה שופינג מבוקר, בעיקר קניות בחנות COS המקומית והתפעלות מסניפים של זארה הום, שמציעים סטיילינג יפהפה ומגוון במחירים שפויים.
אני שוקלת לכתוב פוסט נפרד המוקדש למלתחת בגדי COS שלי, שהתקדמה בצורה יפה מאד בשנים האחרונות. מצאנו גם חנות תכשיטים שהביקור בה היה כמו במוזיאון – צורפות בחומרים מעניינים ומיוחדים.

ברצלונה בלוג רונית כפיר

חנות בדים מאורגנת מאד. המחירים לבדי כותנה מודפסים כמו בארץ.

בביקור הזה לא הספקנו לראות מוזיאונים, ולמעט ביקור קצר במכון אנטוני טאפייס, לא הספקנו אחרים. לפי ההתרשמות שלי המכון מציג תערוכות פוליטיות מעניינות, ושווה לבדוק מה מציג בו, בטח בתור עצירה תרבותית באמצע השופינג של Passeig de Gràcia.

סופשבוע בברצלונה. מכון אנטוני טאפייס. בלוג רונית כפיר

מכון אנטוני טאפייס Fundación Antoni Tàpies הקומה העליונה

את היום האחרון סיימנו בטיול בפארק גואל – מה שקורה כשנדל"ן טוב פוגש אמנות ותכנון מצוין. כרטיסים כדאי לקנות מראש באתר, והביקור הוא לפי שעות. אפשר לאחר עד 30 דקות ממועד הכניסה. קנינו לעשר בבוקר והפארק היה יחסית ריק ממשפחות (וישראלים). הגענו במונית, טיילנו וישבנו לנפוש ולאכול קצת.

סופשבוע זוגי בברצלונה, בלוג רונית כפיר. פארק גואל

פיקניק רגוע בפארק גואל

בגלל שהפארק פונה דרום מזרחה, בבוקר יהיה קשה לצלם את הנופים המרהיבים של העיר והחוף. מצד שני, יש אחלה תאורה לסלפי על רקע המבנים, ורוב הטיול בפארק מסתכם בניסיונות לא להיכנס לאנשים בפריים…

סופשבוע זוגי בברצלונה, בלוג רונית כפיר. פארק גואל

אחלה תאורה לסלפי, כשאתם פונים מזרחה.

סופשבוע זוגי בברצלונה, בלוג רונית כפיר. פארק גואל

מומלץ לקנות כרטיסים לביקור מוקדם בבוקר, כשהפארק ריק יותר.

טיול מאתגר ונחמד מאד היה אחרי הפארק. יצאנו ממנו ביציאה הצפונית, ורצינו לתפוס מונית למלון, ומשם לשדה התעופה.

אבל בשכונה הזו של העיר אין מוניות, בטח לא ביום ראשון. מצאנו עצמנו בשכונה מקומית מאד, תלולה מאד, בלי מונית לרפואה ובקושי אנשים או מכוניות. צעדנו במרץ בליווי מפות גוגל עד לרחוב שנראה ראשי יותר, כעשרים דקות או יותר, ומצאנו מונית שהביאה אותנו לשדה 45 דקות לפני ההמראה.. לצערי לא צילמתי ברגעים האלו, למרות שאלו היו נופים מקסימים ושונים מאד מהחלק העתיק והמישורי של העיר.

סופשבוע זוגי בברצלונה. בלוג רונית כפיר

בדרך אל שדה התעופה. להתראות ברצלונה

עד כאן ההמלצות הקטנות שלי לביקור בברצלונה. לסיכום אני בעיקר ממליצה לבקר בה (בלי ילדים). אחלה סופשבוע רגוע, קאווה ונשנושים, אמנות ושופינג במחירים דומים לארץ (כולל עלות של מוניות ומופעים), אדריכלות משגעת ואווירה נינוחה וים תיכונית. adéu, עד לביקור הבא!

פוסט הורות שלישי, ויש לי עוד אחד שמתחיל להיכתב ועוד כמה רעיונות שעולים בכל אחד. מתברר שהניסוי הזה של הכתיבה מוכיח את עצמו (וזה נושא לעוד אחד!).

לימדת אותי הכל?

פולחן האושר קשור בפולחן האני. או ה-אתה. בכל בוקר הפייסבוק שלי מוצף נאומים מרגשים של הורים שחוגגים ימי הולדת לילדיהם, שתבניתם, בקצרה:
תודה לך ילדי שנכנסת לעולמי, ולימדת אותי הכל. לא הייתי עושה זאת בלעדיך.
הנאומים האלו מטרידים אותי מכמה סיבות.
ראשית, היפוך התפקידים הזה, בו הורה מודה לילד על בואו לעולם, הוא בעיניי חלק מהמגמה המטרידה של ההקטנה והביטול העצמיים מצד אחד, ושל האדרת ה"נסיכים והנסיכות" שלנו מצד שני. ושלא תבינו אותי לא נכון – ענווה היא דבר חשוב בעיני והכרת תודה עוד יותר. אבל יש הבדל עצום בין הוקרה של אדם, תכונותיו, פועלו ויכולותיו, לבין הודיה לו על דברים שהראה לנו בעצם קיומו. את זה נהוג יותר לעשות בפני אלוהים, למשל. ואדם צריך שיהיה לו אלוהים בשביל מידה של ענווה; זה לא חייב להיות אל של ממש, אלא תחושה של כח אוניברסלי שאתה נשמע לו. אולי מוסר. לא סתם הביטוי "אין לו אלוהים" על אדם שחושב שהוא החוק. זו אמנם הגזמה (אני טובה בדרמות) אבל האדרה של הילדים עלולה להיות התחלה של זה.

שנית – אם למדנו – עשינו זאת בעצמנו. לכל לימוד יש טריגר – משהו או מישהו שגורם לנו להבין שעלינו ללמוד, להשתנות. הילד אינו זה שקרא ספרים, ניהל מאות שיחות ודיונים, הלך לייעוצים, טעה פעם אחר פעם, שינה הרגלים ותפיסות חיים. זו אני, זו את. בהחלט יכול להיות שהוא רצה שנשתנה. לא תמיד אנחנו קלטנו את המסר. פעמים רבות ההורות משנה את תפיסת העולם שלנו, אבל לנו מגיע הקרדיט על הלימוד. אגב, רבים לא לומדים כלום. כל מערכת זוגית יכולה להיות טריגר גדול לשינוי. זה עדיין לא אומר שכל מבוגר ששרוי בכזו (בין אם מערכת יחסים זוגית או הורות) ישתנה בהתאם לסימנים או לדרישות של בן הזוג. וכן, אפשר לדעתי לחולל שינוי אישי עצום גם לבד – בלי בן זוג ובלי ילדים.

שלישית – הצבת הילדים כפסגת הישגי החיים מזכירה לי את מעמדה ההולך והדועך של הזוגיות. אילו הזוגיות היתה זוכה למבט הזה, ולעשירית מהאנרגיות שנשים רבות משקיעות בילדים שלהם (כן, אלו לרוב נשים. ולעזאזל, עשירית מתקציב חדר הילדים לחדר השינה שלכם! בבקשה! נושא לעוד פוסט) אולי יותר זוגות היו מצליחים לקיים לאורך זמן משפחות שמחות ומאוחדות.

ronit kfir רונית כפיר פוסט הורות 3 - אני והזולת

בדומה לאיילת ולדמן, אני סבורה שהעלאת האמהות למעמד ההגשמה העצמית האולטימטיבי פוגעת בפמיניזם, ולמרות שלא אומר בוודאות שאני אוהבת את בן זוגי יותר מאשר את ילדי (וגם איני מעזה לחשוב על זה במונחים של אובדן, כמוה) אוכל לומר, שאם יש מערכת יחסים שגרמה לשינוי וללימוד הגדול והמהותי בחיי – זו הזוגיות שלי, שהיתה הכנה להורות שלנו (וגם – בעלי יותר חתיך ממייקל שייבון). גם כאן, דני לא "לימד אותי" דבר. אנחנו משנים רק את עצמנו, לא את הזולת. וזה שינוי עצום ובדרך כלל מספיק. ממליצה בחום לקרוא את הראיון איתה, היא מביעה דעות לא שגרתיות באומץ גדול.

רביעית – כן, הפומביות. ברכות כאלו הן בעיני דבר פרטי. לחברי וחברותי הטובים אני מרימה טלפון, כותבת ברכה, שולחת הודעה. למרות שאני מבינה את החשיבות של מילים פומביות (כמו טקס חתונה, למשל) זה לא משנה אם אלו ילדים בני 4 או ילדים בני 14. הילדים שלנו הם אנשים. לכבד אנשים זה לכבד את הפרטיות שלהם. לפני כמה ימים שוחחתי עם הילדים שלי וסיפרתי להם על סדרת הפוסטים הזו. התחלתי לכתוב אותה בלי לדבר איתם והרגשתי לא נוח עם זה. הייתי מפרסמת בכל מקרה, אבל אילו שאלו או ביקשו לצנזר חלקים – זו זכותם המלאה. השיחה נעשתה, ההסכמה התקבלה והכל טוב.
ייתכן שזה תלוי בטיב החברויות בפייסבוק, והמשמעות של הקיר אצל כל אחד, אבל הנאומים הספציפיים של ימי ההולדת מביכים אותי. למה לא לומר אותם בארבע עיניים? ואם הפומביות כן חשובה – מדוע לא לכתוב על הילד שלך ישירות עבור הקהל שלך? לאחרונה ראיתי פוסטים כאלו, בהם אמא מספרת בהמשכים על בתה, לקראת בת המצווה שלה. זה היה תענוג! זו היתה הזדמנות עבורה לכתוב על הבת שלה, לספר עליה לעולם בלי לעשות כאילו הקהל נמצא שם "רק במקרה". דיבור בגוף שני אל נעדר בפני עדים? את זה אני מכירה רק מהלוויות (וגם על רבים מההספדים של אלו יש לי ביקורת..). וכן, זה מביך אותי עוד יותר כשמדובר בבני זוג. כאילו – אין לכם בית?

כולנו אומרים תודה בבקשה סליחה?

ילדים שגדלים במעמד של אלים לא רואים את זולתם. זכורה לי עד היום סיטואציה בבית המרקחת השכונתי שלנו בבזל:

נכנסה אמא עם פעוט על בימבה. הרוקחת, צרפתיה מנומסת, אמרה לאמא שלום וגם לילד, ובאדיבות שאלה לשמו.
הילד הביט בה, והפנה לה את הגב בדממה רועמת. הרוקחת ניסתה שוב לשאול את הילד, להתייחס אליו. הילד עשה פרצוף. ניכר היה שהוא כועס, לא על הרוקחת. תוך שניות האמא ענתה: "עילי מעדיף שלא לענות" או שמא היה זה משהו מהסוג של "עילי לא במצב-רוח חברותי כל כך היום".

מצחיק שדווקא הדיאלוג הזה נחרט בראשי שנים. האמא כנראה ניסתה להתכוונן לרגשות של הילד שלה ולהגן עליו מהעולם, אבל הרוקחת ואני החלפנו מבטים שתינו ראינו בזה גסות רוח. משהו בטון שלה גם רמז שהרוקחת "חדרה לו לפרטיות". בעולם בו הזולת הוא קודם כל סכנה פוטנציאלית, אפשר לפרש את השאלה הזו גם כך. ואני חשבתי שזה נקרא נועם הליכות.
מעבר לכך, במצב כזה, בו האמא ממהרת להתערב ומפריעה לילד שלה לפגוש אדם אחר, היא מונעת ממנו לימוד חשוב. הורים רבים נוטים לענות במקום הילדים שלהם בשיחות (גם עם ילדים אחרים אבל לרוב עם מבוגרים) וכל שנדרשת לעיתים היא שתיקה של שתי שניות. דוגמאות מצוינות לכך בקטע הזה מתוך "דיאלוג עם ילדים" של עדנה כצנלסון.

פוסט הורות 3, רונית כפיר. צילום: נימי גטר

מתחבאות בשיחים. צילום: נימי גטר

פוסט הורות 3, רונית כפיר. צילום: נימי גטר

פוסט הורות 3, רונית כפיר. צילום: נימי גטר

נימוס הוא הצהרה על הגבולות שביני לבין הזולת, הכרה בכך שאני לא לבד בעולם. אלו מחוות גופניות או מילוליות שמציינות אינטראקציה בין בני אדם, הכרה בקיומו, נתינת מקום לזולת. אין נימוסים על אי בודד. קראתי על זה (ממש מעט) ומתברר שיש מחקר שמראה שכללי אטיקט מסויימים נועדו לרסן ולהפחית את מידת האלימות בחברה. עכשיו אני עוד יותר מאמינה בנחיצותם של נימוסים. בגיל 46 אני נמצאת בדיוק באותו המרחק מהאמהות הצעירות וחסרות הניסיון לקשישות המעירות ברחוב. מנטלית אני קרובה יותר לאחרונות.
מבחינתי המשוואה היא: אתה הילד שלי וזו אשה מבוגרת ממך. אין כאן אופציה לא לומר שלום. זה חוסר נימוס. תפקידי כאמא שלך אינו לגונן עליך מאנשים, אלא ללמד אותך להתנהל מול אנשים בחברה. תגובה לזולת היא מחווה של ראיית הזולת, ואני אלמד אותך את זה. כי זה חשוב.
מוכרים לי גם תירוצי ה"מתבגרים הביישנים" שלא אומרים שלום כשהם נכנסים לבית של מישהו. לאמירת שלום או תודה אין שום קשר לביישנות.
זו אולי פרשנות מעט קיצונית, אבל הגיוני מאד בעיני שמצוות כיבוד אב ואם קודמת בעשרת הדברות ל "לא תרצח". מחסור באחד בהחלט עלול להוביל לאחר.

בעקבות כתיבת הפוסטים האלו אני מבינה שהכל זה יחסים. אני רוצה לתת לילדים שלי כלים ליחסים טובים עם אחרים. עם משפחה, חברים, בני ובנות זוג לעתיד. עם הילדים שלהם. לא הגשמה עצמית ולא "מיצוי פוטנציאל" (נושא לעוד פוסט, רושמת לעצמי) אלא יחסים. כשיש אפשרות לרקום קשר טוב, להקשיב, לראות, לתקשר עם זולתך, האושר, המשמעות והייעוד יגיעו. לא יודעת, אולי גם זה ישתנה.

אם אנחנו רוצים ילדים שרואים את הזולת, אנחנו צריכים ללמד אותם מחוות של נימוס.
לומר בוקר טוב, תודה, סליחה. לפנות את הכלים שלהם מהשולחן. לא להיכנס למעלית לפני שכולם יוצאים ממנה. להיות אדיבים במפגש עם אנשים.

שחר, הבן שלי, למד לענות ב"לא תודה" על דברים שלא רצה (למשל לאכול). הוא אימץ את התשובה המנומסת בדבקות כזו, שכאשר הייתי אומרת לו "שחר, תוריד בבקשה את הזבל" היה עונה לי: "לא, תודה". הסברתי לו את ההבדל.

אני אוהבת גם את התגובות למשפטים כמו תודה/ על לא דבר או אין בעד מה.
הדיאלוג המקסים של ברכה מול תשובה – "בוקר טוב" ותשובתו "בוקר אור" קיים עדיין בערבית ונעלם כמעט לחלוטין מעברית. זו גם דרך להראות לזולת שאתה שם לב אליו, וזה כל כך יפה, חילופי הדברים במפגש הקטן הזה.
אם זה היה תלוי בי, תלמידים בכל שיעור בכל בית ספר היו נעמדים כשהמורה נכנסת. כי זה אקט של גבולות ושל כבוד: אני רואה אותך, אני חדלה ממעשי ומראה לך שראיתי אותך, אני מגיבה אליך, אני מציינת בעזרת הגוף שלי את הרגע בו מתחיל השיעור (כשאני מתיישבת). וכן, בבית ספר, כמו גם בבית ובחברה בכלל, הייתי שמחה שיהיה כבוד בין אדם לזולתו, גם בלי קשר להיררכיה.
אפשר לראות במנהג הזה אקט של כח. בעיני זו אינה צייתנות עיוורת או "אילוף" של הילדים. זה "והדרת פני זקן". זה להיות בשקט כשמישהו אחר מדבר. כמו אהבה עצמית – הכרת הזולת נלמדת דרך הגוף והעיניים יותר משהיא תילמד משינון בעל פה של משפטים חסרי משמעות כמו "האחר הוא אני". כי לאלף את הילדים שלנו לטקסים קטנים שמזכים אותם בתשואות אנחנו יודעות בלי סוף. למחוא כפיים, לומר משפטים חמודים. אז למה לא ללמד אותם להגיב לזולת? לסביבה?

פוסט הורות 3 רונית כפיר. אני והזולת. צילום: נימי גטר

עם חברותיה התאומות. צילום: נימי גטר

מה יכלה האמא בבית המרקחת לעשות?
להראות לילד שלה, בנועם, שהיא מצפה ממנו לענות, למרות שהוא כועס עליה: "אני מבינה שאתה כועס עלי. תראה את הרוקחת, היא נראית לך כועסת?" או "זה לא מנומס לא לענות" או אפילו לענות בשמו אחרי כמה זמן "זה עילי", כדי להראות לו שיש להציג את עצמך כשאנשים מציגים את עצמם.

חברתי כנרת סיפרה לי על מפגש שהיה לה עם זוג הורים ובתם התינוקת, חברים של חברים. האבא הציג בפניה את עצמו, את אשתו ואז את הבת שלו, בת שנתיים וקצת. הוא הציג את הנוכחים גם בפני הפעוטה. זה היה כל כך יוצא דופן, אך עם זאת הגיוני: אנחנו רגילים לא לראות את הילדים שלנו במצבים כאלו, או להתייחס אליהם כאל חפץ שעשוע ובידור. אקט הנימוס הזה שינה את האופן בו כולם התייחסו אליה, וגם מן הסתם, את האופן בו היא חווה את עצמה ואת העולם.

לאהוב את עצמי – לאהוב את הזולת

לסיום, הרשו לי קצת לחפור. אהבה עצמית (עליה כתבתי בפוסט השני) וענווה מול אחרים, או ראיית הזולת, נשמעו לי פעם כמו עקרונות סותרים. איך יכול אדם לעוף על עצמו ולא לצאת אגוצנטרי, או מתנשא, או מנוכר לזולת? לשמחתי גיליתי שלא רק שאינם סותרים – ככל שאני נינוחה יותר עם עצמי (מעדיפה "נינוחה" על "שלמה" – פן יעיד על שלמות) אני מרגישה שאני מפנה יותר מקום לזולת. כשאני פחות עסוקה במציאת הטעויות של עצמי, אני פנויה יותר לראות ולשמוע אחרים באמת. זו עבודה לא פשוטה עבורי, אבל אני מודעת אליה ומשקיעה בה תשומת לב, זמן וחמלה.

כי שוב – דוגמא אישית – כדי להגיע למקום של חמלה כלפי הזולת צריך קודם לגלות חמלה עצמית. לסלוח לעצמנו על חוסר השלמות, לקבל את המאמצים שלנו, לראות את ההצלחות שלנו, להפנים שאף אחת אינה קדושה.
וזה לא אומר להיכנע לקולות המלטפים מבחוץ, שאומרים לנו לעוף על עצמנו: "תעשי רק מה שאת אוהבת, רק מה שאת חושבת שיהיה לך טוב". על כל "אוי אני איומה" העולם שסביבנו מרפד אותנו ב"את מהממת". קבוצות תמיכה יעניקו לנו תחושת שווא של חסינות מטעויות או מצורך בביקורת עצמית. תמורת כל סטטוס שמראה טיפת חרטה או מודעות נקבל פטור מספק עצמי. אבל לא כל חרטה או מודעות היא תהליך. הלקאה עצמית אינה לימוד או התפתחות. היא בעיקר תוקעת אתכם במקום סטטי ופסיבי ומעיקה על הסובבים אתכם (פוסט קשור בבלוג של כנרת אחרת!). כדי להשתפר ולהשתנות אנחנו חייבות ביקורת עצמית, אבל זו חייבת להכיל מידה של חמלה, והחלטה לשינוי. טעיתי? קורה. לא אבזבז זמן או אנרגיה בהלקאה עצמית, פרטית או פומבית. בפעם הבאה אלמד לנהוג אחרת. וגם – השאירי תמיד מקום לספק. באותה מידה שאני נחרצת בדעותי, אני מוכנה להגמיש אותן ולהטיל בהן ספק. רק איתו באה הקשבה ולמידה.
גם בהורות שלנו – ממדורי עצות ועד בלוגים, אמהות שומעות את המשפט "את יודעת הכי טוב מה הילד שלך צריך". אבל אם זה היה נכון, כל האמהות היו נפלאות, כל הילדים היו מאושרים ומסופקים ולא היו טעויות כלל. במציאות קורה שאחרים, לפעמים זרים מוחלטים יודעים טוב מאיתנו מה הילדים שלנו צריכים ויכולים להראות לנו דרך אחרת לראות את המצב. כדאי לעשות דברים מתוך בחירה מודעת, ובאמונה. אבל תמיד צריך להשאיר מקום לשינוי, מקום לספק, ומקום לזולת.

הנה פוסט ההורות הראשון עם חומר קריאה משובח, ופוסט ההורות השני על אהבה עצמית ודיבור נכון. אני בדרך לכתוב על ארוחות הערב המשפחתיות שלנו. מקווה להיפגש כאן שוב תוך שבוע!
תודה גדולה לחברותי נעמה וכנרת על הקריאה, התגובות והדיונים.

שמחתי לגלות שפוסט ההורות שלי נגע בכל כך הרבה אנשים, ועוד יותר מכך – שרבים קראו את המאמר ולא הכירו את הספר. זה מחזק את הרצון לשתף דברים ולכתוב עוד. אני שמחה לחלוק את החלק השני של פוסט ההורות שלי. כרגע יש שלישי, ואולי רביעי בדרך. למעשה, הכתיבה משמשת לי כלי להבהיר אמונות וערכים שיש לי, ולבחון אותם שוב. אני תמיד נחרצת, אבל גם תמיד מטילה ספק. הדברים שאני כותבת נכונים לעכשיו, ומי יודע מה יביא מחר.

והגדת לבנך – והראית לבנך.

ג'סטין טרודו מצהיר כמה חשוב ללמד את הבנים שלנו איך להתייחס לנשים, כדי שיגדלו להיות פמיניסטים גאים. אין לי ספק שהבנים של טרודו יגדלו להיות כמו אבא (שגדל להיות כמו אבא שלו), אבל לא כי הוא אמר את זה – אלא כי הוא חי את זה. דוגמא אישית. אנחנו מודל החיקוי הראשון של הילדים שלנו, והמעשים שלנו משפיעים עליהם יותר מהמילים שלנו. לעתים, רק עם הפיכתנו להורים אנחנו מתחילים לזהות את הפער או למדוד את המרחק בין האמונות המוצהרות שלנו לבין אורח החיים שלנו וההתנהגות (ואפילו הדיבור) שלנו בפועל.

פעמים רבות אני מזהה פער בין הרצון שלנו כהורים שהילדים שלנו יאהבו את עצמם, לעומת ההלקאה העצמית שאנחנו מפגינים, ובעיקר מפגינות. אחרי "שתהיה מאושר" האיחול הרווח של הורים לילדיהם הוא "שתאהב את עצמך/ שתהיה שלם עם עצמך".

רונית כפיר הורות. צילום: נימי גטר

גם ילדים לא כל הזמן מאושרים. צילום: נימי גטר

המצחיק (ואולי העצוב) הוא שמעט מאד אנשים מצהירים על עצמם כמאושרים, או ממש "שלמים עם עצמם". הראיון עם הפילוסוף ד"ר שמעון אזולאי ביטא היטב את הנהיה אחר האושר לעומת ההזנחה של המשמעות.

ומנגד, אותם מבוגרים בטוחים שאם רק יאהבו את ילדיהם מספיק, הם יגדלו לאהוב את עצמם. כאילו עד כדי כך זה קל.

אבל מה שמכשיל אותנו הוא הפער בין המילים למעשים. גם אם אומר לבת שלי עשר פעמים ביום "כמה שאת נהדרת/יפה/ כמה אני אוהבת אותך", איזו משמעות תהיה למילותי אם היא תראה אותי אומרת לעצמי "יו, איזו סתומה אני" או "איך אני נראית זוועה". כי "והגדת לבנך" זה יפה. אבל והיית לבנך זה מה שעובד בסוף.
למעשה, אם תחשבו איך הילדים (ובעיקר הילדות) שלנו שומעות אותנו מדברות אל עצמינו אין זה פלא שהן יגדלו לתעב את עצמן.

כך אני נשמעת כשאני מדברת אל האמא של הילדה שלי:

  • יו איך את נראית זוועה
  • אני לא מאמינה איזה מפגרת את
  • איזה גרועה את
  • את נראית מזעזע
  • איזו סתומה היית שהסכמת ל..
  • וואי, אני לא מאמינה שעשית את זה!

אנחנו מדברות כך לעצמנו כל הזמן, כבר בלי לשים לב. כשנשרף לנו אורז, או כשאנחנו מפספסות פניה, במצבים קטנים וטיפשיים כמו במצבים קריטיים וחשובים. איזו אמינות יש למשפט "תאהבי את עצמך כמו שאת" אחרי כזו ערימה של עלבונות, תלונות, קללות, זלזול, האשמה, הלקאה וחרטה? לאחרים אנחנו לא מדברות ככה, ואילו שמענו את הילדים שלנו מדברים כך אל מישהו, היינו נוזפים בהם. אם יש לכם חיית מחמד – נסו להקשיב פעם איך הילדה או הילד שלכם מדברים אליה. לרוב זה יהיה שיקוף אחד לאחד של איך שאתם מדברים אליהם, או אל עצמכם.

כן, אין מנוס מלחזור לקלישאה: אם את רוצה לגדל ילדים שאוהבים את עצמם – אהבי את עצמך. כמו שאמרו חז"ילנו לפני: אם אין אני לי – מי לי. ועם ילדים זה מיידי. שמתי לב לזה, כשבאופן לא אופייני התחלתי להתלונן במשך כמה ימים על הבטן שלי, שהשמינה (גם לרזות זה קורה). תוך ימים ספורים שמעתי את הבת שלי מתלוננת על הבטן שלה. וכן, היא רזה כמוני. זה היה די מדהים. חדלתי וזה הפסיק מיד.

ברור ש"לאהוב את עצמך" אינה מצווה פשוטה. זה יותר מורכב מלומר לעצמך דברים נחמדים מול המראה. זה דורש עבודה, לרוב עם עזרה מבחוץ. אבל מה יותר חשוב מזה? למעשה, איך אפשר לחיות עם עצמנו חיים שלמים בלי לאהוב את עצמנו, אבל ממש?

iloveme

לא מזמן הילדה שלי חזרה מיום קניות עם חולצה שכתוב עליה:

I Love Me – you should too.

כל כך שמחתי לראות אותה, עוד מעט בת 12 ולובשת חולצה שכתוב עליה שהיא אוהבת את עצמה. היה לי ברור שזה לא הגיע ממקום ציני. את ההמשך אפשר לפרש בשתי דרכים: גם אתם צריכים לאהוב אותי/ גם אתם צריכים לאהוב את עצמכם. שתיהן מקובלות עלי..

קצת בודהיזם? דיבור נכון

כל זה תקף גם לגבי הדיבור שלנו אל אחרים. כמו כל התנהגות, דיבור רע הוא מידבק. אם הבן שלך ישמע אותך מתלוננת על אמא שלך, או מלכלכת על אבא של ילד מהכיתה, על המורה או על החמות – ככה הוא ילמד לדבר אל אנשים ועליהם. אולי גם אלייך.
הוא גם ילמד שזה בסדר להגיד משהו אחד מאחורי הגב ומשהו אחר בפניו של אדם. עד לשערוריית השיימינג הבאה בווטסאפ או פייסבוק, שהיא בסך הכל טשטוש של הגבולות האלו. אם נימנע מדיבור כזה מראש, הוא לא יגיע גם לשם.

אמנם הרגע אמרתי שמעשים הם שחשובים, ואותם הילדים שלנו לומדים לחקות, אבל ראיית העולם שלנו, כפי שמשתקפת במילים שלנו, גם היא מידבקת. אם נתלונן כל היום על העולם – ההוא אמר לי ככה וההיא עשתה לי ככה ואיזה מעצבן ואיזה חצוף, זה משקף תפיסת עולם בה אנחנו תמיד צודקים והעולם תמיד נגדנו, למשל. אם השיחות שאת מנהלת סביב שולחן ארוחת הערב הן תלונות על כמה המורה סתומה, אל תתפלאי אחר כך אם הילדים שלך לא יכבדו אותה, או יאשימו את חוסר המחויבות שלהם בכך שיש להם מורה סתומה.

המאמץ לשמור על דיבור נכון ונקי הוא גדול, אבל משתלם. עקרונות הדיבור הנכון, כפי שמוגדרים בבודהיזם (אותו אני מפנימה אט אט מבן זוגי) הם:

פוסט הורות רונית כפיר: דיבור נכון

האם דברי אמת? האם הכוונה טובה (האם חשבתי בכלל על הסיבה לאמירתם?) האם הדיבור מועיל? האם זה הזמן הנכון?

כל מה שאינו נופל בקטגוריות האלו – עדיף להימנע ממנו.
דברי שקר, לשון הרע, דיבור פזיז, רכילות.
נכון, זו נשמעת בקשה שאפשר לדרוש מנזיר בודהיסטי בלבד. כאילו – איך אפשר? כמו הניסיון להימנע מדברי שבח אוטומטיים וריקים – גם זה הרגל שלא פשוט לאמץ. אני חיה לצד אדם שמצליח. והוא היה מעיר לי, בעדינות, שלעיתים הוציאה אותי מדעתי במשך שנים, על דברים שאני אומרת. לפעמים, בשיחה עם חברות – אם היינו מדברות על אדם אחר, הוא פשוט היה קם והולך. לא בהפגנתיות, אלא מתוך בחירה לא לקחת חלק בשיחה בה אין כוונה טובה או לא נאמרים דברים טובים על אדם שאינו נמצא. לאט לאט שמתי לב. היום אני מוצאת את עצמי נבוכה בשיחות רכילות, וממעיטה בהן מאד.
אותו הדבר לגבי שאלת האמת – הרי דברים תמיד נראים אמיתיים מהצד שלנו. אבל אפילו כשהילדים שלי יספרו לי על מקרה שאירע עם צד שלישי, אשתדל להציע לראות את הדברים מהצד שלו. להביא קצת יותר אמפתיה לשיחה, או לשלוח את הילדים שלי לברר בעצמם פרטים שחסרים.
בויכוחים ובמריבות ביניהם, נושא ששווה פוסט בפני עצמו, מעולם לא התערבנו. אם צד אחד היה בא אלינו "לדווח" על מעשי צד אחר, היינו מיד מוציאים עצמנו מהמשוואה, ושולחים אותם לשוחח זה עם זו. עודדנו אותם לתאר כיצד הם מרגישים במקום להאשים את הצד השני. דיבור טוב.
גם כאן, אפשר לכוון ואפשר לתת דוגמא אישית. כמו בכל שינוי הרגל – המודעות לכך היא השלב הראשון. ברגע שאני מתבוננת מקרוב בנושאי השיחה שלי ושואלת עצמי האם אני מועילה, או באה בכוונה טובה – זה מסנן די הרבה דברים. אני בן אדם, לא נזיר בודהיסטי, ומזמן ויתרתי על להצליח כל הזמן, אבל בשיחות סביב שולחן האוכל שלנו עם הילדים (מקווה לכתוב יום אחד גם על זה, מפעל חיי, למעשה) הדיבור כמעט תמיד עונה לארבע השאלות האלו.

אגב, המקום בו אני נכשלת בגדול הוא ליד ההגה. כשאני נוהגת אולי עדיף לעודד את הילדים שלי להתחבר לאזניות. אחרת צריך לשטוף לי את הפה בסבון. בנאדם צריך מקום לפרוק עצבים.

צמצום והכפלה, פקודות לעומת שאלות

לסיום, מחשבה על הקבלה בין ניהול ומנהיגות לבין הורות. לפעמים ספרי הניהול והמנהיגות המוצלחים הם ספרי ההורות הטובים ביותר. אז קבלו המלצה לסרט וידאו. ההרצאה מבוססת על ספר (שהגיע אלי היום) שנקרא Multipliers, ובו מדברת ליז וייזמן על שני סוגים של מנהיגים/מנהלים – Multipliers ("מכפילים") לעומת Diminishers (נקרא להם באותה הרוח-"מצמצמים").

"מכפיל"הוא מנהיג/ה שמשתמש באינטליגנציה וביכולות שלו להכפיל את אלו של כל מי שסביבו. היא מזהה כישורים בארגון שלה, מזהה את הפוטנציאל של האנשים, סומכת על האינטליגנציה והיכולות שלהם, ומבקשת מהם עוד. ה"מצמצם" הוא מנהל שלא סומך, שנותן פקודות ומטיל מטלות, וגורם לאנשים סביבו לנצל פחות ממחצית מהיכולות ומהאינטליגנציה שלהם (כך על פי המחקרים של וייזמן).
כהורים המכפיל יהיה הורה ששואל יותר שאלות, מניח שהילדים שלו יכולים ומאפשר להם לעשות דברים בדרכם, להיכשל לפעמים ולהגיע לתחושת מסוגלות וגילוי. המצמצם יהיה הורה שנותן פקודות, מבקש לעשות כדבריו ולא פותח נושאים לדיון, או מתווה דרך פעולה ומצפה לציות. זה כמובן יכול להגיע לכדי הורה תוקפני, או משפיל, לועג, מזלזל. לצערי יש גם כאלה. אגב, אצל זוגות רבים הייתי מזהה אמא "מצמצמת", שמצפה שבן זוגה ינהג רק על פי המודל שהיא בנתה. הו, כמה שאני הייתי כזו בשנים הראשונות להורות שלנו. בלתי נסבלת. "אתה לא עושה את זה נכון" כזה. כאילו יש רק דרך אחת נכונה לעשות דברים – הדרך שלי. עם השנים למדתי לשחרר ולאפשר, ודינמיקות כאלו בין זוגות אחרים זעקו אלי מרחוק וציערו אותי מאד. אבל הטיפוסים המעניינים נמצאים דווקא בין שני הקצוות האלו:

המעניין בתפיסה של וייזמן אינם הטיפוסים המובהקים עצמם, אלא מה שהיא מכנה "המצמצם המקרי" -"the accidental diminisher": אנשים שחושבים שהם מנהלים (או הורים) מעולים, שפועלים מתוך מודעות מלאה ורצון טוב, אבל משיגים את התוצאה ההפוכה מהמכפיל: צוות מתוסכל, שעובד קשה מדי, ומרגיש שלא מזהים ומנצלים את היכולות והאינטליגנציה שלו – שלא מאתגרים אותו (בדיוק המשמעות שאזולאי דיבר עליה). כששמעתי אותה מתארת את סוג המנהל הזה, מיד חשבתי על שנות ההורות הראשונות שלי. אני קוראת לזה אמא בתפקיד מש"קית תרבות ובידור, וזה בדרך כלל נשמע כמו שטף דיבור והתלהבות שאי אפשר להשחיל בו מילה. אצלי זה נמשך כחמש שנים.

חטאתי בכל אחד מהחטאים שהיא מתארת: התלהבתי מדי (ולא הותרתי מקום להתלהבות שלהם) הובלתי מהר מדי (ולא השארתי להם זמן להגיב), העליתי יותר מדי רעיונות נלהבים (ולכן למה להם לטרוח לחשוב על רעיונות), הפגנתי אופטימיות ואנרגיה טובה כל הזמן (ולכן פספסתי או לא נתתי מקום לקושי או לתסכול). צפו בהרצאה, אני בטוחה שתדעו על מה אני מדברת. מתברר, שדווקא בזירת הניהול הפרטית שלי, בבית, אני משתפרת יפה ומהר יחסית. בזירות אחרות עוד נותר לי להפנים ולתרגל את זה.

בהקשר של הורות, החלק החביב עלי בהרצאה הוא הסיפור על הילדים שלה. אם אין לכם זמן אנא דלגו לדקה ה- 14. במקום פקודות – שאלות. הילדים שלכם יודעים הכל, סמכו עליהם ותראו איזה קסם מתרחש.

כמו בהרצאות שלי לעצמאיות – יש דברים שקל לראות רק אחרי שפגשת אותם מאות פעמים. אין לי שום דרך לדעת אם החוכמה שבדיעבד היתה עובדת אז, אילו שמעתי את האנשים הנכונים או קראתי את המקורות הנכונים. ייתכן שיש דרכים שאי אפשר לקצר ובורות שצריך ליפול בהם כדי ללמוד ולהשתפר. הלוואי שהיו לי ילדים קטנים שיכולתי לנסות עליהם את ניסוי השאלות הזה בשעות של טירוף מוחלט. אני מתרגלת עם ילדים של חברים. הם מתים עלי, בדוק. אז אם אתם מנסים את זה על הילדים שלכן ושלכם – ספרו לי איך זה הלך. אני הולכת לקרוא את הספר.

בשבוע הבא על פולחן האני, ראיית הזולת ונימוס..

כמו בתחומים אחרים, אחרי לא מעט זמן הגעתי למקום בו אני יכולה לומר: אני אחלה אמא.

אין זה אומר שאני אמא מושלמת (פעם מישהי כמעט טרפה אותי למשמע המשפט הזה). אם חשבת שלהגיד "טוב לי" בלי להתנצל זה מאתגר – נסי להגיד למישהו שאת אחלה אמא! כמו כל דבר בחיים – אין כזה דבר מושלם. עצם הנסיון להגיע לשם מייגע ומיותר.

זה אומר: אני לא מלקה את עצמי על מה שאינני, אם אני מפשלת אני לא מקטרת ומשתדלת להשתפר ולהשתנות, והאידאל שאני מציבה לעצמי הוא ריאלי. אני עושה כמיטב יכולתי – וכן – זה מספיק.
עם תחילת גיל ההתבגרות הילדים שלי מתגבשים כבני אדם, ואני מביטה בהם ומרגישה שעשינו אחלה עבודה. אני רואה את היחס שלהם לעצמם, אלינו, זה אל זו ואל הזולת ואומרת אותו הדבר. ואני מוצאת שככל שאני מרבה לנתח יחסים עם הזולת בהקשר המקצועי, ומבססת את תחושת הערך שלי באותו הקשר, היחסים שלי עם הילדים שלי משתפרים גם כן.

הפוסט הזה נכתב לפני חודשים והלך ותפח עוד ועוד. בסוף החלטתי לשחרר אותו בדמות כמה פוסטים נפרדים. {ועכשיו, אוגוסט 2019 – הפוסט גם זמין להאזנה בפודקסט שלי, והמאמר שאני מקשרת אליו זמין בתור פוסט נפרד אותו אני מקריינת (למה להפסיק להגיד לילדים כל הכבוד)}.

פילו אחת וספר אחד

כשהייתי אמא צעירה לא היה לי המון זמן לקרוא. אבל היו שלושה ארבעה מאמרים וספרים שקראתי בשנים הראשונות, ששינו את ההורות שלי, אם לא ממש בן לילה או בפועל, הרי שבטווח ארוך ובתוך ראשי.

מעבר לספרים ולמאמרים – בשנות חייהם הראשונות של ילדי זכיתי להכיר את פילו, הגננת שלהם והמקימה של גן השלום (קראו על הגן כאן), מי שלימדה אותי את כל מה שהייתי רוצה ליישם בהורות בפרט ובהיותי אדם בכלל.

הגן פועל על פי ערכי החינוך של יאנוש קורצ’אק ושל לוריס מלגוצי, בגישה החינוכית שפותחה בעיר רג’יו אמיליה שבאיטליה. שני ילדנו היו בגן השלום, שלוש שנים כל אחד, כך שהיו לנו שש שנים ללמוד.
תקצר היריעה מלפרט ולספר על פילו (קיצור של שמה, רונית פילוסוף), אבל בגדול היא למדה אותי לראות את הילדים (שלי) כנפרדים ממני, לכבד אותם, להקשיב להם ולהבין מתוך עולמם את מה שהם עושים ואומרים. זה נשמע משפט קטן ופשוט, אבל מדובר בתורה מורכבת וקשה מאד ליישום. בהדרכתה של פילו למדתי, בין השאר, לא לשים מילים בפי ילדי, לא לצחוק מדברים שהם עושים (אם הם טועים במילים של שיר, זה אולי "חמוד" בשבילי, אבל לא נעים להם אם צוחקים עליהם) להקשיב להם ולייצר איתם דיאלוג.
הכיף הגדול שבלהיות בגן (עם שני ילדים, סך הכל חמש שנים עם שנה חפיפה) היה לראות את פילו באינטראקציות שלה עם הילדים (והוריהם) יום יום, שנה אחרי שנה. ככה לומדים – מדוגמא אישית. ככה גם אני למדתי.

המלצות הורות 1 רונית כפיר. צילום: נימי גטר

לתת אישור לא להיות מאושרת כל הזמן. צילום: נימי גטר

הספר "איך לדבר כך שילדים יקישבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו" של אדל פייבר ואליין מייזליש מציע פתרונות נלמדים לדיאלוג החשוב הזה. למעשה, זהו כלי מעולה לכל מי שרוצה ללמוד לנהל שיחות טובות יותר.

בקריאה ראשונה הוא נראה דבילי (בעיקר לאור האיורים המיושנים) וההצעות מביכות ומטופשות, אבל אם מנסים לתרגל מגלים עד כמה קשה לנו: להגיב בלי שיפוט ובלי ביקורת, לא להגיב כלל, להנהן או ללמוד לשקף דברים שהילד מרגיש, בין השאר.

עד כדי כך קשה ליישם, שאני זוכרת עד היום את השיחות המעטות בהן לא רק ניסיתי לעשות כדברי הספר (או פילו) אלא הצלחתי. הדיאלוגים שנרקמו ביני לבין ילדי זכורים לי גם עשר שנים אחרי. למשל כששחר סיפר לי בנסיעה לגן, איך הוא שבר חלון בגן. במקום להגיב בהאשמה, בכעס או בהצעה לפתרון ה"משבר", פשוט הגבתי משהו כמו "או". והוא המשיך. סיפר איך זרק לוח משחק והוא פגע בחלון והחלון נשבר. הרי זו הפעם הראשונה שהוא רואה מה קורה לחלון זכוכית כשפוגע בו חפץ כזה. הוא המשיך לתאר תיאור מדויק של האירוע, כולל כיצד טיפלו בחלון השבור בגן, ומה צריך לעשות כדי לתקן אותו.

המלצות הורות 1 רונית כפיר. המלצות הורות רונית כפיר

כן. זה היה הלוח ששחר זרק ופגע בחלון. הצילומים האלו שמורים אצלי באחת ממאות תיקיות הצילומים שתיעדו את הנעשה בגן. לא על פי מועדים חיצוניים שרירותיים, אלא על פי הדרמות החשובות ותהליכי הלימוד שקרו שם.

תהליך תיקון החלון היה חקירה נוספת שהצוות ביצע עם הילדים. וכן, צריך סבלנות בשביל זה, אבל זה שווה את זה. את השיחה ניהלו באופן בו התנהלו כל השיחות בגן פילו – הצוות רק ניווט את השיחה, לא נתן פתרונות והעלה שאלות פתוחות, של סקרנות ולא של שיפוט. מה קרה בגן? איך קרה? מה קורה לזכוכית כשפוגע בה חפץ קשה? אפשר להיות עם חלון בלי זכוכית? מה עושים עם חלון בלי זכוכית? האם זה מפריע? איך פותרים? כולל חיפוש בספר הטלפונים אחרי האיש שמתקן זכוכיות, מה שם המקצוע שלו, כולל בירור בטלפון כמה עולה ומתי ואיך.. תהליך לימודי שלם ומרתק, בלי אשמה, מתוך הפיכת כל מה שקורה בחיים להזדמנות ללימוד משותף וצמיחה.
גם חברתי לא תשכח את היום בו פנתה אל בנה הכועס בהצעה ה"הזויה" (שלקוחה מהספר): "למה שלא תצייר לי איך אתה מרגיש?", והוא הלך, צייר לה ציור שפתח את הרגשות שהוא לא יכול היה להביע. ציור שבעקבותיו באה שיחה קשובה, ופתרון מרגש לסיטואציה הקשה.

למה להפסיק להגיד לילדים "כל הכבוד!"

המאמר השני שאני רוצה להמליץ עליו נקרא "בגנות השבח" והוא קצת יותר קשה לעיכול. הוא עומד, כביכול, בניגוד לאינסטינקט ההורי הבסיסי שחונכנו עליו – לתת חיזוקים חיוביים לילדים שלנו.
עבורי הוא מאמר פוקח עיניים ממש. הוא פשוט נהדר בעיני ואני מסכימה עם כל מילה שלו.
תגובת השבח היא כה אינסטינקטיבית אצלנו, שרבים מגיבים למאמר בהלם של ממש, ומייחסים לכותב טון שאני כלל לא מוצאת בו: טון סגפני, נוקשה או "רציונלי מדי". קל לפתור אותו בתור "אויש באמת, איזה פלצן" פשוט משום שהוא מציע שינוי מהותי לתגובה כמעט אוטומטית שלנו, והשינוי אכן אינו פשוט ליישום.
לכן חשוב לי לבקש מכם לבוא בטוב: קראו אותו בטון אוהב, מכיל, חכם. לא מדובר בהצעה להיות הורים קשים וקשוחים, המקמצים במחמאות. להיפך- מדובר בהצעה להיות הורים קשובים, שלא חומסים את ההנאה ואת ההנעה האמיתית מהילדים שלהם. מצאתי את המאמר הזה לפני המון שנים באתר של הגיל הרך, ושיתפתי אותו מאז בפייסבוק שלי. עכשיו חזרתי אליו ותרגמתי אותו מחדש, לאחר שלצערי לא קיבלתי תשובה מכותב המאמר או מבעלות האתר, כדי לדעת מי תרגם אותו במקור. בכל אופן הריהו לפניכם, בצורת קובץ PDF.
לטעמי, העצה הקלה ביותר ליישום היא תגובה לילד שמראה לי משהו שיצר או שקורא לי להביט במשהו שהיא או הוא עושים. במקום "איזה יופי!" נסו להגיב לגופו של עניין.
לרוב התגובה הראשונה היא הלם (טיפ: זה קל יותר עם ילדים של אחרים). מהרגע שתאמרו לילד "וואו, כמה קווים דקים וישרים ציירת! הם ממש נוגעים בקצה של הנייר" או "איך נחתת בדיוק על שתי הרגליים בלי ליפול!" במקום "איזה יופי" האוטומטי- ליבו שלכם. הוא לא ירצה לעזוב, ורק יביט עמוק יותר לתוך עינכם וירצה לשוחח איתכם עוד. ראו הוזהרתם.
ושוב – את החכמה שבספרים האלו הצלחתי ליישם אולי 5% מהזמן. לקח לי שנים להפנים רעיונות ועקרונות שעכשיו, אילו היה לי עוד ילד, היה לי ללא ספק קל יותר ליישם. בשביל מה יש נכדים? או בלוג?

המצחיק הוא, שבסוף זה כן קשור לעבודה מול לקוחות, גם בעיצוב.

בהרצאות שלי אני מעודדת תגובות ענייניות ללקוחות על פני תגובות שמגיעות מאוטומטים רגשיים כמו עלבון או כעס. כשנצליח ליישם דיאלוג כזה עם הלקוחות שלנו (שלוקח על עצמו את האחריות, מגלה אמפתיה לצד השני ומגיב בצורה עניינית לצרכים שלו) נגלה שקל לנו יותר ליישם אותו עם הילדים שלנו. למרות שסגנון הכתיבה שלה כל כך מפותל שלפעמים קשה להבין מה היא אומרת, מאד הסכמתי עם הזווית של עינת נתן במאמר הזה שלה, על למה אין לנו הפריבילגיה להיעלב מהילדים שלנו (או לכעוס עליהם כשהם "לא מנומסים" אלינו). אם בא לכם – הנה עוד המלצת קריאה. בקרוב אפרסם פוסט שני (ואולי שלישי) עם כמה סיפורי הורות שלקח קטן בצידם. גם בהם כמה צילומים של עינב, פרי מבטו הבוחן, האוהב והלא שיפוטי של נימי גטר.

אשמח מאד לשמוע כיצד התרשמתם מהמאמר ומהספר, ואילו שיחות מטורפות צמחו בעקבותיהם!

good_job

בחג סוכות יצאנו לקמפינג עם חברים, שלושה ימים בצפון. ביום השני טיילנו אל מפל היהודייה.
בשביל שעולה חזרה, פנתה אלי אשה צעירה, שעצרה בצל עם המשפחה.

"סליחה, את רונית כפיר, נכון?"

פעם הייתי קצת נבוכה מהשאלה הזו. ההמשך בדרך כלל היה משהו כמו "איך אהבתי לשמוע אותך ברדיו". אחר כך זה הפך ל"אני קוראת את הבלוג שלך".

yehudia1

לאחרונה, הפניה הזו משמחת אותי יותר ויותר. כי אני סקרנית לשמוע מה יהיה ההמשך. הפעם הופתעתי יותר מאי פעם.
– "כן" עניתי בציפיה.

-"קראתי ראיון איתך ב"לאשה" ובזכות מה שאמרת שם הגשתי בקשה לקבל עבודה שחשבתי שאני לא מספיק טובה בשבילה. התקבלתי"*.
*(אני לא זוכרת את הנוסח המדוייק).

שמחה גואה. התגובה המיידית שלי היתה "היי פייב" ענק לאוויר, "כיף" של הצלחה וכוח.

וואו. לגלות את הכוח שיש למילים או לרעיונות שלי, כשהן אפילו לא נאמרות ישירות אלא נכתבות בירחון (שמבטיח חיי נצח, עכשיו אני מבינה..). בעזרת ציטוט של מחקר כל כך פשוט, להצליח לשנות את האופן בו אשה אחת תופסת את עצמה, לשנות לה משהו מהותי בחיים.

אז כמה מסקנות מהמפגש הזה – לעצמי ולכן:

  • כמה כח יש בהכרת תודה. אם מישהו תרם לכם משהו, גרם לשינוי, ריגש, נגע, הזיז – ספרו לה. ספרו לו. (ספרו לי!) זה ממלא מצברים, דוחף קדימה, מרגש וחשוב. זה אולי נראה שאנחנו יודעות ויודעים את זה, אבל זה כח שאין לזלזל בו. המשוב הזה הוא נתינה בפני עצמה. הכרת תודה אינה גילוי חולשה אלא עוצמה גדולה.
  • אדווה קטנה יכולה ליהפך לגל גדול – גם אם נראה לך שהרעיון שלך קטן, או שכולם בטח יודעים אותו, אין לך מושג לאן הוא יכול להגיע ואיזה שינוי הוא יכול לחולל. כשאת משתפת גילוי שלך, הבנה שגרמה לך לשינוי קטן, את מייצרת אדוות קטנות. אין לדעת לאן אלו יגיעו ובמי ייגעו. כמו למשל ההחלטה לפרסם את הפוסט הזה, הקטן. מכסימום – לא יתחולל כל שינוי פרט לעצם הניסוח שלך לעצמך.
  • גם לחזרה יש חשיבות – גם אם קראת מיליון פעם את הסטטיסטיקה שנשים לוקות בביקורתיות יתר כלפי עצמן, שאנחנו ניגשות למשרה רק אם אנחנו מתאימות ל -100% מהדרישות, שמספיק להזכיר לנו שאנחנו נשים כדי להחליש אותנו במצבים מסוימים – תמיד טוב להזכיר את זה מדי פעם – לעצמך ולאחרות. לא כל דבר שאת אומרת, מפרסמת או כותבת צריך להיות מקורי. למעשה, מרבית מה שאנחנו כותבות אינו מקורי, אלא חזרה כזו או אחרת על רעיונות של אחרים, או עריכה שלהם.
  • עכשיו הוא תמיד הרגע – אל תפספסי הזדמנויות. כשאת רוצה לעשות משהו שמרגיש לך נכון (כמו להציע עצמך למשרה מסוימת) חשוב ללמוד להשתיק את הקולות בראש (אני לא מספיק טובה, אין לי סיכוי, אני לא באמת יודעת איך..) ולעשות. חלק מהקולות האלו הם הבניה והתניה תרבותית ומגדרית. חלק מהקולות הם תירוצים (אין לי זמן, אין לי כסף, זה לא יצליח) ורובם הגדול הם הפחד שלנו שמדבר. זה בדיוק הסימן שיש כאן משהו ששווה ללכת עליו. עכשיו. (בקרוב פוסט על כמה תובנות שלי לגבי הפחדים שלנו).

    המפגש הזה שימח אותי כל כך, שהחלטתי לכתוב עליו. מי יודעת, אולי האדוות יתרחבו. ביקשתי מהאשה ביהודייה שתשלח לי את זה בכתב, אולי כדי להוכיח לעצמי שזה באמת קרה. בינתיים לא קיבלתי מסר, אבל אולי הוא יגיע בעקבות הפוסט הזה, ואולי מספיק לכתוב אותו כאן כדי להזכיר לעצמי כמה חשוב להמשיך לשתף את התובנות הקטנות שלי, האדוות שלי, וכמה ממלאת התחושה של השינוי הרך, ההדרגתי שהן מחוללות.

yehudia2

אין לי זמן. אין לי תמונות. אנשים לא יקראו לפני החג.

יכולתי למלא עוד כמה פסקאות בתירוצים שעולים לי כשאני רוצה לכתוב. אבל אלו תירוצים, תמיד. כי לכתוב זה לחשוב, להתאמץ, להתעמת עם רעיונות שלי, להתמודד עם הפחד שלי ממה יגידו הקוראים והקוראות, מי אני בכלל שדיעותי או מחשבותי צריכות להיכתב? לכתוב זה לדייק את ראיית העולם שלי באופן שעלול לחייב אותי לחיות על פיה.

clouds

ואני רוצה לכתוב, כי עוד מעט נגמרת שנה ומתחילה חדשה, וזה מלווה בהמון מחשבות והבטחות, שהכתיבה תעזור לקיים.

אז תודה שהגעתם, למרות שבשלב הזה אני עדיין כותבת לעצמי.

אני מתחילה את השנה הזו ממקום של עצירה והתבוננות. הקשבה ולימוד. החלטתי שאני רוצה עוד. אני רוצה לבדוק לאן היכולות שלי והכישורים שלי יכולים להביא אותי, ובשביל זה צריך לעצור ולהבין מהם, מה אני רוצה, ומה עוצר אותי. ועצרתי ביג טיים. עיצוב? דברו איתי בנובמבר. הרצאות? רק אחרי החגים אקבע מתי ואיפה עוד. עכשיו אני לומדת, מתכוננת לזינוק.

במקביל לבחינה עצמית של האמונות שלי, בדיקה ומתיחה של היכולות שלי, אני גם מקשיבה לגוף. דלקת קטנה בכתף שמאל שלי הפכה לנכות של ממש, כאבים כמותם לא ידעתי מעולם, ובעקבותיהם לימוד, בדיקה וטיפול שמביאים איתם הקשבה גם לכאבים של הגוף – אותם מקומות בהם האנרגיה נעצרת ומתגבשת למתח, לכאב. תהליך שחרור המקומות האלו בגוף ובנפש לא מאד שונה , ולשם אני שואפת.

התוודעתי ממש לאחרונה לשיטת שבעת הצעדים למטרה של זיג זיגלר (1926-2012) אחד מגדולי הקואצ'רים האמריקאיים, ושיתפתי אותה בוידאו הזה שהקלטתי. אני מזמינה אותך להכיר אותה.

מקווה שאצליח להניע אתכן לפעולה!
והנה קליפ קצר של זיג זיגלר, שלא רק שיש לו שם הורס, חכו שתשמעו את המבטא שלו. לקח לי זמן להאמין שזה לא טום הנקס מחקה מבטא דרומי:

אם תחפשו את שבעת הצעדים, במקומות רבים הם יופיעו כך:

  1. זהי את המטרה: בלי מטרה ספציפית, קל יותר לפספס אותה. כמה שיותר מדויק (לא – להפסיק לעבוד עד מאוחר, אלא – לא לעבוד אחרי שבע בערב)
  2. קבעי תאריך יעד: שוב, כמה שיותר ספציפי. אפשר לחזור ולשנות את זה בסוף.
  3. מה היתרונות של השגת המטרה? מה יוצא לי מזה? בלי יתרונות אין מוטיבציה. אם אין מוטיבציה, אולי זו אינה באמת המטרה שלכם (אלא של מישהו אחר?)
  4. מהם המכשולים שיש להתגבר עליהם? רשמי כל מה שעולה בראשך, שיכול למנוע ממך להשיג את המטרה. (אם אין מכשולים – אולי זו מטלה ולא מטרה..)
  5. מהם הידע והכישורים שנדרשים להשגת המטרה – כדי לעשות צריך לדעת איך. מה עלי ללמוד או לדעת כדי להשיג את המטרה שלי?
  6. באילו אנשים או קבוצות אוכל להיעזר? – לי תמיד קל יותר לעשות דברים יחד עם אחרים.
  7. תכנית פעולה – חשבי על הפרטים וספרי את הסיפור של איך תגיעי למטרה. אפשר גם לנסות לספר את זה בזמן עבר – כאילו את כבר שם.

נראה פשוט? פחחחחח.

אבל זו לא סיבה לא להכין רשימה. שמחה להפנות לרשימה הנהדרת הזו של רותו בבלוג של חברתי כנרת, על רשימות.
בין היעדים שלי: להיות מסוגלת לרוץ חמש דקות ברצף עד ינואר (כדי לא לשבור את כל הגוף בפעם הראשונה שאני עושה סקי!), להעביר שיעור אנגלית בחטיבה של הבן שלי (הכל מתוכנן אצלי בראש שנים, ומשהו עוצר אותי מלעשות זאת), ועוד כל מיני תכניות סודיות, שייחשפו, אולי, בעתיד.

גמר רשימה טובה! ושנה נהדרת.

פחות מעשרה ימים אחרי שחזרנו מהחופשה המושלמת שלנו באיטליה נחת בביתנו אלבום תמונות מודפס ויפהפה!

אלבום תמונות מודפס

הספר הכי נקרא בבית.

ronit1

זו הפעם הראשונה שאני מדפיסה אלבום תמונות דרך אפליקציה באינטרנט. ערכתי בירור קצר וממש לא מקיף בין חברי הפייסבוק שלי, בחרתי אפליקציה, העליתי תמונות, סידרתי, הזמנתי, שילמתי לא מעט כסף ועוד טונה מכס והאלבום הגיע אלי תוך שבוע.

נשמע פשוט, נכון? ובכן, זה באמת היה פשוט. ואם את במקרה תוהה למה זה טוב – אז הנה

לדפדף זה כיף – יתרונות של אלבום תמונות מודפס

אף אחד לא באמת מסתכל בתמונות בתיקיות במחשב, אלא אם שולפים משם תמונה לאירוע זה או אחר.

אלבום תמונות מודפס

מודפס. וכן, אני בלי לק

כשהאלבום הגמור מונח על השולחן בסלון, ממש כיף לחלוק את החוויות ולשתף עם חברים, שכנים או משפחה.

סוף סוף אנחנו יכולים לקחת את האלבום ולהראות לסבא וסבתא, או לדודים שומרי השבת שלנו שתמיד מפספסים את האלבומים בפייסבוק.

וזה באמת סוג אחר של חויה, להחזיק עותק ממשי של משהו ביד ולדפדף.

אני רוצה לחלוק כמה תובנות קטנות, שאולי יעזרו גם לכן ליישם את זה באירועים הבאים.

JUST DO IT

זן המנטרה, שאני מתאמצת ליישם כבר כמה חודשים:

done

כל מי שאני מכירה, כמעט, מגדירה עצמה כ"פרפקציוניסטית". המצחיק הוא שהתרגום למילה הזו הוא "מושלם". אם יש משהו שמפריע לנו להשלים פרויקטים – זו השאיפה שלנו ל"שלמות". אם אשב ואחפור לעצמי אילו תמונות אני רוצה שייכנסו לאלבום, מה הזווית המתאימה ביותר בה הן ישבו זו לצד זו, במה לבחור, על מה לוותר, כיצד אשווה בין כל האפליקציות הקיימות בשוק, מה ייצא לי הכי משתלם, כמה זמן זה ייקח? זה פשוט לא יקרה, לא אצלי לפחות.

במהלך הדיון שפתחתי בפייסבוק לא מעט חברות שלי התוודו שהן מנסות כבר שנים להשלים אלבומים, החל בבת מצווה וכלה באלבום חתונה, שלבסוף (בעידוד הפוסט שלי!) היה מוכן ליום הנישואין ה-14.

כך שמראש – אנא, וותרו על השלמות. אם החלטת שאת רוצה לקבץ את זכרונות החופשה (או כל אירוע אחר) באלבום מודפס – פשוט עשי את זה.

איך בוחרים?

לפני שאתייחס לבחירת התמונות, שהיא המכשול הגדול ביותר עבור רוב המתלבטות, עוד חלק קשה הוא בחירת הממשק. זו אינה כתבה שיווקית, לא עשיתי סקר מקיף או עקיף, פשוט שאלתי את חברות וחברי הפייסבוק שלי להמלצותיהם, ומיד טבעתי. בארץ יש המון אתרים שמאפשרים להרכיב אלבום תמונות מודפס אונליין או על ידי התקנת תוכנה. החל מלופה, איבוק, זומה, פיקאבוק, מיי אלבום ועוד המון, כולם הוזכרו. כמעצבת, שמבינה את החשיבות של עיצוב ליצירת חווית משתמש טובה ונוחה, ולא רק ליצירת סביבת עבודה אסטית, ממש קשה לי לעבוד עם ממשקים מכוערים, עמוסים, או לא עדכניים. לצערי רוב אלו שדגמתי היו כאלו, ופשוט הרתיעו אותי.

ככה זה

ככה זה נראה בתוכנה של לופה. עכשיו ללמוד עוד תוכנה?

הדבר האחרון שהתחשק לי הוא לצפות בסרטוני הדרכה (של 8 דקות?!) או ללמוד תוכנה חדשה, או אפילו לעשות שימוש בתוכנה שנראה שצריך ללמוד אותה, גם אם לא. בגלל זה היה לי כזה כיף לבנות אתר תוך שלוש שעות עם WIX – הם מבינים את השפה הויזואלית האינטואיטיבית של היום, ולא נראים כמו משהו שנבנה על דוס.

יש אתרים כה מכוערים ועמוסים, שאפילו צילום מסך מהם לא התחשק לי להכניס לבלוג שלי. הממשק של פיקאבוק נראה טוב ונוח יחסית, התמונות נטענו מהר, אבל הגריד המקורי שהם מציעים (אני אוהבת שמחליטים בשבילי, זה עושה את החיים קלים יותר! את ההחלטות מהירות יותר!) משתנה כשמזיזים בו תמונות.

picabook

הממשק של picabook. מציע גרידים מוכנים מראש, ואז הורס אותם

וככה נראה הממשק של Montage בהם בחרתי (בהמלצתה של אסתי רותם ידידיה). הכי מעט כפתורים, הכי פשוט ונוח.

montage

מעלים תמונות, מוסיפים אותן לעמוד. זהו. Montage

כמה דברים שכדאי לשים אליהם לב, אולי: מחיר – שימו לב אם יש מחיר התחלתי וכמה עולה עוד עמוד. ברוב האתרים יש מבצעים. אם אתם נוהגים להדפיס הרבה אלבומים – חשוב. אם מדובר באלבום מאירוע יחיד או חשוב – זה שווה סכום גדול יותר בעיני. האלבום, בכריכה קשה ומרשימה עלה לי 100 דולר עבור 66 עמודים, לא כולל משלוח. שימו לב לאיכות הנייר, סוג סידור העמודים (האלבום שלי שטוח, יש רבים שמציעים זאת) סוג הכריכה. בחוויית העריכה – כיצד מעלים תמונות וגם, האם ניתן לשתף עוד אנשים בתהליך העריכה או במוצר המוגמר.

גבולות עוזרים ליצירתיות

זוכרות את הפוסט שכתבתי על הסדנא על חשיבה יצירתית, עם המסקנה הנהדרת של ניצן ויסברג? אז גם כאן זה עובד: מבחינתי, ככל שיהיו לי פחות כלים ויותר טמפלייטים מוכנים מראש – כך האלבום יבוצע מהר יותר.

באתר של Montage, מעלים כמות של תמונות מסוימות לכפולת עמודים, והם מציעים לך כמה אפשרויות סידור, אפילו בלי להראות לך אותן קודם – בכפתור change layout (בתוך כל אחת אפשר להזיז את התמונה אנכית או אופקית). הנה למשל העמוד של ורונה, בו 4 תמונות וטקסט:

הכנת אלבום מודפס -‪Montage - Book Creator

עמוד ורונה – הסידור הסופי שלי

2016-08-08 17_56_06-‪Montage - Book Creator

עוד אפשרות סידור יפה.

אלבום תמונות מודפס ‪Montage - Book Creator

אפשרות שלישית לסידור התמונות בעמוד.

אפשר לחזור אחורה, ולהזיז את התמונות בין המסגרות השונות בעמוד (בלי שהגריד זז או משתנה). ערכתי כל עמוד תוך דקה גג.

מחקי את המיותר!

אבל ההברקה, שהכי עזרה לי ליישם ולסיים את כל זה בזמן היתה אחת: עריכת התמונות בזמן אמת. חזרתי לארץ מטיול של 7 ימים פוטוגניים, כשבנייד שלי כ-200 תמונות. וזהו.

צילמתי מעט בכל יום: כמה קליקים בכל מקום חדש או פעילות חדשה. כן, הכל יפהפה, אבל אני מעדיפה לטייל ולהיות מאשר לצלם בלי סוף. בסוף כל יום בחרתי 5-6 תמונות והעליתי לאלבום בפייסבוק, ובכך בחרתי את היפות ביותר והטובות ביותר. בחרתי כמובן גם את אלו, שתהיה להן עבורינו משמעות מאותו היום (המכונית בה נסענו והחדר שלנו בכפר הנופש לא היו יפים במיוחד אבל תועדו לשם החוויה). את היתר מחקתי. ככה, מיד, בלי חרטות. ביקשתם מעובר אורח לצלם את כולכם צילום משפחתי? יצאו 4 תמונות של כולם, אבל אחת ממש טובה? השאירו רק אחת. במצלמות רבות אפשר לסמן בכוכב את המועדפים ולשמור באלבום נפרד. כדאי.

בטיסה חזרה לארץ, מחקתי עוד קצת מהתמונות המיותרות, וכשהגעתי לשלב העלאת התמונות לאלבום המקוון, קיבלתי כמעט 100% מתוך מה שרציתי שבאמת יהיה בו. כך יצא שהחלק הקשה ביותר של הבאת אלבום לדפוס – העריכה, הפך פשוט למדי. מתוקף עבודתי כממעצבת פנים, אני מלווה אנשים רבים בבחירות של פריטים רבים. היכולת לבחור או להחליט מהר היא שילוב של הבנה שאין אמת אחת (כך שבעצם אין טעויות) וההבנה שבכל בחירה תמיד יהיה ויתור על דברים אחרים, וזה לא נורא. בסופו של דבר יצא, שתמונה אחת שממש רציתי נשכחה בחוץ. אם ארצה מאד מזכרת מודפסת ממנה, אדפיס אותה בנפרד.

tovel_ronit

טובלות באגם טובל.

כמה עצות לארגון אלבום

באתר של Artifact Uprising יש כמה טיפים פשוטים ונחמדים לארגון אלבום (ובבלוג שלהם יש מדי פעם עצות לצילום!)

מעט זה הרבה. בחיי. אל תעמיסו. את הצילומים הכי יפים שמרו לעמוד גדול או לכפולה מרשימה. אל תעמיסו יותר מדי צילומים בעמוד (לטעמי גג 6 בעמוד, חברותי הצלמות בטח יגידו 2..). השאירו כמה עמודים של תמונה אחת או שתיים. אם חשוב לכם לשמור על סדר כרונולוגי (של טיול או של אירוע) סדרו את האלבום לפי זמנים, אבל אפשר גם נושאים, מרקמים או צבעים. הערך של האלבום אינו רק קיבוץ תמונות והדפסה שלהן – הוא יהיה יפה יותר ונעים לעין אם יעבור גם מבחן אסתטי.

אם התמונות גדולות מספיק, אפשר לעשות בעמוד אחד קלוז-אפ על פרט מתמונה, לצד התמונה המלאה.

2016-08-08 18_49_04-‪Montage - Book Creator

לא כל התמונה חייבת להיכנס. זר לה פורח.

הדפסת אלבום תמונות

והעמוד הסופי

בצילומים של אנשים – וודאו שאין פדיחות בדמות "ניצבים" ברקע, שבפורמט מודפס עלולים למשוך את תשומת הלב, מבלי שהבחנתם בכך קודם. בתוכנות עריכה רבות אפשר לטשטש רקע במקרים כאלו, אם ממש חייבים.

אל תחששו לחתוך פריימים (והשתדלו ליישר קווי אופק) – כולל לעשות זום רציני לחלק מהתמונות.

אני תמיד מעדיפה רקע נקי – שחור או לבן. אלבומים רבים מציעים להשתמש בצילום בתור רקע לשאר הצילומים, אבל זה אפקט מיושן משנות השמונים. אפשר לוותר.

כיתוב – אם את רוצה לתעד שמות ורגעים, אלבומים רבים מציעים תוספת טקסט (בממשקים רבים אפשר גם להשתמש בפונטים החינמיים של גוגל בעברית, למרות שאישית לא הצלחתי..). עוד אפשרות היא להוסיף כיתוב בכתב יד על גבי התמונות. אישית זה נשמע לי מפחיד – ומה אם ייצא לא מוצלח ויהרוס אלבום מושלם? אבל לאלבומי ילדות ולא ספרי מופת – זו הצעה נחמדה.

בארץ או בחו"ל?

טוב אלבום יקר ביד משמונה בחינם, בראש. בגלל שזה האלבום המודפס הראשון שעיצבתי, העדפתי לשלם הרבה על נוחות, שהתבטאה במהירות עריכה. לא רק הממשק של Montage, אלא גם האתר שלהם ואפילו המיילים שלהם היו מעוצבים ויפהפיים. כשהאלבום הגיע (תוך שבוע!) הוא גם היה ארוז בשלמות, והמכתב המצורף היה מעוצב אף הוא לכדי שלמות. התעלפתי גם מהאתר של Artifact Uprising היקר יותר (המלצתה של שלי גרוס), והזמנתי מהם לוח שנה מקסים, אבל חייבת לומר שהחבילה היתה פחות מרגשת.

הפער בעיצוב האתרים וחווית המשתמש בארץ ובחו"ל קצת עצוב בעיני. בעיקר כשזה עסק אינטרנטי שעושה רושם שהולך לא רע. תראו למשל כמה פשוט עיצבו כאן את הדגמת הגדלים השונים של האלבומים (כי מי באמת יודע להעריך כמה זה 25X25 ס"מ? אפילו אני לא)

aup

כמה פשוט להמחיש גודל! עיצוב יפה של אתר נוח, Articraft Uprising

וכך נראה המייל שבישר לי שהחבילה בדרך

mail

מיתוג ועיצוב נכון, מהאתר ועד המיילים. תענוג.

מכס בשיטת "מצליח"

אם אתם מדפיסים בחו"ל, קחו בחשבון שחבילה שעלותה מעל 75$ (כולל משלוח!) תחוייב במכס, ואתם עלולים למצוא עצמכם, כמוני, משלמים 290 שקלים דמי שחרור מהמכס, בדיקות שקר-כלשהו לחברות השילוח, שמחליטות על תעריפים וגובות מה שבא להן.

טיפ אישי: אם לא מדובר בתרופות מצילות חיים, אל תחששו לסרב לקבל את החבילה. יש מצב שכמה ימים אחר כך היא תנחת על סף דלתכם בחינם. ידידתי אסתי סירבה לקבל את החבילה בשל המכס הגבוה, כתבה למונטאג', הם הדפיסו לה את האלבום מחדש ללא חיוב, ושלחו לחבר באמריקה, ששלח לה לארץ בשליש מחיר. אז אם מדובר בחבילה יקרה, אולי עדיף למצוא דרכים זולות יותר לשלוח אותה לארץ. ואולי פשוט חברות בארץ ישפרו את הממשקים שלהן ואת איכות ההדפסה.

ועוד הפתעה נעימה לסיום: בהזדמנות הזו למדתי גם מה זה 'פורזץ' – "נייר הבִּטנה המצויר ומודבק לכפולה הפותחת הראשונה (וכמוה גם לאחרונה) של ספר עם כריכה קשה" (לקוח מהאתר של בצלאל) – באלבום כריכה פנימית שמורכבת מכל התמונות שבו, באפור.

forzats

פורזאץ אישי! Montage

אם אנחנו כבר בהמלצות אישיות, אז את צילומי המסך בפוסט הזה עשיתי בעזרת התוכנה המעולה Greenshot , שממש הקלה על חיי, אותה הכיר לי ידידי היקר דן. לנצח אסירת תודה!!

מקווה לדגום בקרוב את צילומי בר המצווה של הבן שלי (עלי להספיק לפני בת המצווה של הבת שלי!) ולדווח איך ייצא! אשמח לשמוע את ההצעות שלכם לעריכה מוצלחת של אלבומים, ולשמוע על ממשקים שווים וחוויות טובות!

לפני שבוע וקצת חזרנו מחופשה משפחתית בצפון איטליה. למעט חופשה אחת בפריז לפני 6 שנים, הטיולים שלנו עם הילדים היו תמיד בסגנון שבוע רביצה משותפת, בעדיפות ליד חוף. בפריז היינו בעיקר מתוסכלים: חששנו שהילדים ישחיתו את הדירה שגרנו בה, דאגנו שיפדחו אותנו במטרו או ברחוב עם המחסור שלהם בנימוס אירופאי, ראינו את כל הדברים שרצינו לעשות ולא יכולנו עם ילדים (מסעדות, שופינג, תערוכות מסוימות) וכן, הם נהנו, אבל באותה המידה בה היו נהנים על החוף בסיני. בעצם, אולי טיפה פחות. את הנסיעות האירופאיות שלנו שמרנו להרכב יחיד או זוגי, עם חברות או עם בן-הזוג, ואני מודה שעד היום אני מתבוננת במשפחות שנוסעות לאירופה עם ילדים קטנים בתערובת של הערצה ורחמים.

חופשה משפחתית בצפון איטליה. הבלוג של רונית כפיר

על פסגת מונטה באלדו

אבל עכשיו הם גדלו, ונסענו לשבוע בצפון איטליה, טיול כוכב שהבסיס שלו באגם גארדה, למה שיצא החופשה המשפחתית הטובה ביותר שלנו. יותר משמעניין אותי לכתוב טיפים לטיול בצפון איטליה עם ילדים מתבגרים (על הסף), מעניין אותי להבין מה הפך את הטיול הזה למוצלח כל כך.

לוקיישן לוקיישן לוקיישן

אין מה לומר, ואני לא לבד בכך: איטליה, והצפון שלה בפרט, פשוט מהממת. אנחנו התאכסנו בכפר נופש בדרום מזרח האגם, שתי דקות מהאוטוסטראדה, ומשם אפשר לצאת למקומות שונים מאד: ערים עתיקות וגדולות (ורונה וונציה) שחיה באגם, שמציע סוגים רבים של ספורט מים, עיירות ציוריות עם סמטאות וטירות (הכל), וטבע עוצר נשימה (בעיקר בצפון ובאגמים מסביב). אין על האיטלקים, הם טובים בהכל: אוכל, אמנות, אופרה, מכוניות, אופנה, אדריכלות, מה לא. טעים שם ונעים שם וכולם נחמדים והשפה, הו השפה שלהם. כך שנתוני הפתיחה מעולים.

sirmione, טיול בצפון איטליה עם ילדים

סירמיונה Sirmoine משיט באגם. מים נהדרים וקרים.

Lago di Tovel, חופשה משפחתית בצפון איטליה. הבלוג של רונית כפיר

על קו החוף ישחקו הילדים. Lago di Tovel, אגם טובל בדרום הדולומיטים

לעשות מעט, להספיק הרבה.

הצטיידנו בספר של "המשפחה המטיילת" לצפון איטליה, שקריאה בו הסבה לי בעיקר עונג רב על שאין לי, ולא יהיו לי פעוטות בעגלה, ילדים רעבים ובוכים, תינוקות ששונאים לנסוע באוטו. לא בנינו ימי טיול לפי המלצות הספר- ימים אחדים מכילים את מה שאני הייתי מספיקה בשבוע. עם זאת, הספר מכסה בצורה מקיפה ונוחה המון מקומות שכדאי להיות בהם באזור. למדתי ממנו על האזור של אגם גארדה ואספתי מידע מהאזורים הסמוכים אליהם רצינו להגיע. גם בעידן בו רוב הטיול מתוכנן על המחשב אני מוצאת שהכי מרגיע זה לטייל עם ספר ביד, עדיף בעברית.

כאמור, בחרנו יעד אחד לכל יום, ומראש הגדרנו אותו כ"טעימה". אנחנו בחופשה, והמילה "צריך" או "חייבים!" לא נכנסת ללקסיקון (בכלל, מילה שמקפיצה אותי בכל הקשר, ואני משתדלת לבדוק את נחיצותה תמיד). החופשה היתה שילוב של לעשות ושל לא לעשות: למרות האיומים שלי שנקום בשש בבוקר כדי להקדים את (התור לרכבל, הפקקים לונציה) קמנו בתשע וחצי, זזנו לאט והספקנו המון. לא התבאסנו על מה שלא הספקנו, אלא שמחנו בכל מה שכן ראינו: כי לראות את הכל אף אחד לא יכול אף פעם.

טיול משפחתי לצפון איטליה. הבלוג של רונית כפיר. חופשה משפחתית בצפון איטליה

ביציאה מתחנת הרכבת של ונציה. טעימה נהדרת של העיר.

tovel. חופשה משפחתית בצפון איטליה. הבלוג של רונית כפיר

חייבת את התמונה הזו של האגם. כל התמונות צולמו בנייד שלי, LG

הרצון שלי, הרצון של כולם. דיוק והקשבה

המדריך המליץ, בצדק, שהילדים יקחו חלק בתכנון הטיול. לא השליתי את עצמי שזה יקרה (מה שחסר לילדים שלי זה בעיקר האמא הזו, שתחנך אותם כך), אבל הם עברו בחטף ממש על ההמלצות, והובטח לכל אחד שיקבל את מה שהוא רוצה: הבת שלי בחרה את גרדהלנד, והבן שלי את ונציה (עליה לא התכוונתי לוותר בכל מקרה). אחרי היום הראשון בורונה, בה נחתנו, גילינו שמתקיים בעיר פסטיבל אופרה, ודני רצה ללכת לראות אופרה באמפיתיאטרון המרשים, השלישי בגודלו בעולם (25 אלף איש נכנסים בו!). אני הכי רציתי להגיע לאגם טובל, בדולומיטים, אותו מצאתי בתמונות של גוגל, וידעתי שאני רוצה לישון שם לילה, כי לא מתאים לי נסיעה של יותר משעתיים לכל כיוון (כלומר יום עם 4 שעות נסיעה לפחות. נראה לי לא כיף בכלל). אז יצאנו לטיול של 7 ימים עם 4 יעדים ברורים והמלצות מסביב. כל אחד ידע שהוא יקבל את מבוקשו, ושהאחרים גם. לא היו התעקשויות או מלחמות וכולם היו ברורים מאד ומרוצים מאד.

verona, טיול בצפון איטליה, אופרה בארנה של ורונה

אופרה בארנה של ורונה. כרטיס ב24 יורו.

Lago di Tovel, חופשה משפחתית בצפון איטליה. הבלוג של רונית כפיר

Lago di Tovel, הבחירה שלי

פקקים של קיץ – שמש של אחר הצהרים

היה לנו יותר מזל משכל, אבל במקום להיתקע בפקקים של הבוקר, ולמרות האיומים שלי ש"מחר קמים בשש! יוצאים בשש וחצי!!", יצא שקמנו מאוחר, אכלנו לאט, ויצאנו אל הדרך לפחות פעמיים סביב 12 בצהרים. נכון, המחיר היה להפסיד את הארוחות השוות במסעדות (כי באיטליה אוכלים עד שתיים וחצי גג והולכים לישון. כמו שצריך), אבל זה איפשר לנו לדלג על הפקקים, על שעות עומס החום והתיירים של יולי, ולטייל בעיקר בשעות אחר הצהרים ועד הלילה. חזרנו כמעט כל לילה בחצות.

כמה דוגמאות ללמה זה מוצלח:

בגרדהלנד המחיר יורד בשעה 18:00 מ-31€ לילד ו-€36 למבוגר (!!) ל-19€ לכולם, ופתוח שם עד 23:30. פחות תורים, פחות חם.

בונציה אין צל. השמש קופחת, והרכבות (נוסעים עד Mestre וממשיכים משם ברכבת בעלות של 1.50€) פועלות עד 22:30 בערך. מגרשי החניה בונציה יקרים מאד (35€ ליום) ולכן זול יותר לחנות במסטרה הסמוכה ולקחת רכבת. מוזיאונים, בנייני ציבור וחנויות נסגרים לקראת שבע בערב, אבל תוכלו להתחיל בזה ולסיים בשיטוט בסמטאות, כשכבר יש בחלק מהן צל.

טיול עם מתבגרים לצפון איטליה. ונציה

שקיעה בונציה. לטייל בקיץ באיטליה כשפחות חם.

ביום השני של הטיול נסענו לצפון האגם. כאן לא היה לנו מזל או שכל, כי זה היה יום ראשון, כלומר יום החופשה של האיטלקים. זחלנו בפקקים מייאשים עד שהחלטנו פשוט לעצור איפה שאנחנו, כי גם הדרך מספיק מהממת, והגענו לאחד המקומות היפים ביותר בטיול:

חופשה משפחתית בצפון איטליה. הבלוג של רונית כפיר.

על ספסל מול האגם. הנוף מצפון אגם גארדה, NAGO

ומשם המשכנו לנסוע דרומה, בתקווה לעצור לאכול צהרים. כמו שקורה ביום ראשון – חניה לא מצאנו, ועברנו עיר אחרי עיר, עד שמצאנו עצמינו במקום אליו תכננתי להגיע למחרת: מאלצ'סינה. הסתובבנו בעיר (סמטאות ציוריות, מבצר על גדת האגם, כרגיל) ופתאום הבנתי שזה בדיוק הזמן להגיע לרכבל שעולה להר, מונטה באלדו, עליו קראתי סיוטי תורים ארוכים מדי. הגענו לשם בערך בחמש, עלינו, וירדנו בקרון האחרון שיוצא מההר בשעה 18:45. למטה לא היה תור בכלל, למעלה היה תור קצת ארוך, אבל למי אכפת, עם נוף כזה ובשעה בה כבר קריר!

אגם גרדה מונטה באלדו. חופשה משפחתית בצפון איטליה. הבלוג של רונית כפיר

שמש של אחר הצהרים במונטה באלדו. מכאן קופצים המצנחים! Monte Baldo

גם ביום הראשון שלנו טיילנו עד הלילה, בסירמיונה, בדרום האגם, בשעה שנעים יותר להיות בחוף, בסירה או במסעדה.

דרום אגם גארדה, טיול עם ילדים לצפון איטליה

שמש של ערב בסירמיונה. Sirmione, דרום אגם גארדה

נראה לי, שגם העובדה שלא היינו בשום עיר גדולה עם פיתויי ה"תקני לי" הקלה עלינו- ופגשנו חנויות מפתות רק במדרחוב של ורונה. השאר היו חנויות מזכרות קטנות, שהסכמנו להן מראש כמעט בלי הגבלה. המועקה של "לא" בהחלט שווה 3 יורו לכמה מגנטים לחברים. הטיולים הכי יפים שלנו היו בטבע, בהליכה היפהפיה מסביב לאגם טובל, בטיול בהרים בעיירת הסקי מדונה די קמפיליו, ועוד.

חופשה משפחתית בצפון איטליה, רונית כפיר

פרחי קיץ משגעים על הפסגות. מדונה די קמפיליו

זמן זוגי

בחופשה משפחתית? כן, גם אותנו זה הפתיע. סטאראט אפ! משאירים את הילדים לבד במלון, ויוצאים בערב לבד. הספקנו קצת שופינג, כוס יין ונשנוש קל במסעדה, לפני אופרה מהממת בארנה של ורונה. לילה אחרון של הטיול – שנינו לבד. שני לילות לפני כן קיבלנו בהפתעה שני חדרים במלון בדולומיטים במקום חדר לארבעה, וזכינו לעוד לילה מפנק. מומלץ בחום! אם אתם יוצאים לחופשה משפחתית עם ילדים קטנים או גדולים בעיר – ממליצה להזמין מראש בייביסיטר לערב אחד או שניים (מקווה עבור חברתי בלונדון שהצליח לה) וכך אפשר גם לעשות דברים של גדולים, או סתם דברים לבד. זה כיף.

כן, יש לו עיניים מהממות.

כן, יש לו עיניים מהממות.

כמה טיפים לסיום:

כסף קטן – על כל דבר משלמים: נסיעה בכביש המהיר, מדחנים, חניונים, שירותים, מזכרות, כרטיס רכבת, טיפ. אם יש לכם מטבעות של יורו מהבית – תביאו.

גלידה – כל יום, בכל מקום. אפשר להחליט מראש שהילדים מחליטים מתי ואיפה אוכלים גלידה. שווה להקשיב להם.

קרם הגנה וכובעים – השמש קטלנית (ואתם לא שבדים חסרי אחריות) ולא בכל חוף (רצועת אבנים ברוחב של יותר מ-50 ס"מ) יש צל. למעשה, ברובם אין.

גרדהלנד היא הגיהינום: אם אינכם חובבים מושבעים של פארקי שעשועים, באמת שאין לכם מה. מתקנים נחמדים, כשלכל אחד דבוקה חנות נושא בגודל של 300 מ"ר ומסעדה בגודל של 500 מ"ר. בין המתקנים פזורים עוד המון מתקנים קטנים, שישאבו מכם עוד -5€ בכל פעם. אם חייבים – אז בערב. שמעתי דיווחי זוועות על החום והצפיפות במהלך היום בקיץ. בהיותי לא חובבת פארקים ואטרקציות משום סוג, לא בדקנו אף פארק אחר באיזור (פארק מים, סעודות אבירים ושלל דברים שלא דיברו אלינו).

מים – שימו לב שאתם קונים בקבוקים שאינם מוגזים – זו ברירת המחדל של האיטלקים. קנו Naturale ולא Frizzante. במסעדות, למרות חוסר האקולוגיות שבדבר, תמיד שותים מים מבקבוק זכוכית. יש יפים מאד ששווה לקחת הביתה.

HERE – אפליקציית הניווט שהשתמשנו בה. טענו את היעד לפני היציאה וניוונטו אופליין רוב הזמן, מאד נוח, למרות שבערים גדולות השילוט מספיק. שימו לב בנקודות התשלום של האוטוסטראדה לא להיכנס לנתיב של המנויים. בלי לחץ, זה עולה בין יורו וחצי לעשרה, ולמרות שזה (כמו רוב הדברים באיטליה) מדבר איטלקית, לוקחים כרטיס כשנכנסים ומשלמים בנוחות ביציאה. הנה המסלול שלנו, מתוכנן לאחר מעשה (שתי לחיצות יגדילו לכם את המפה):

טיול משפחתי בצפון איטליה. הבלוג של רונית כפיר. מפה גרדה

7 ימים בצפון איטליה, בלי מרחקים גדולים

אסיים בתמונה של תריס ונציאני בונציה, ווילון רומאי לידו. שתהיה קצת תרומה לעיצוב פנים:

חופשה משפחתית בצפון איטליה. הבלוג של רונית כפיר

וילון רומאי! בונציה!

חופשה משפחתית בצפון איטליה. הבלוג של רונית כפיר

תריס ונציאני! בונציה!

זכינו במזג אוויר קייצי נפלא במשך שבעה ימים, אך שמעתי שאירופה החמקמקה עשויה להפתיע בגשם ביולי אוגוסט, ושבהרים למעלה קר ממש. אז קחו מעיל דק, כזה שלישראלים אין.

בסימן הצלחת הטיול הספקתי לחזור ותוך יומיים להכין אלבום יפהפה עם הצילומים, אבל על כך, אני מקווה, בפוסט הבא!

אולי ראיתן בפייסבוק שלי או שמעתן ממני – לפני עשרה ימים התפרסם ראיון שערכה איתי אפרת אהרוני במדור "חדר משלך" בשבועון "לאשה".

מאושרת. לא מושלמת. למשל הלק..

מאושרת. לא מושלמת. למשל הלק..

הראיון שימח אותי מאד, הביא את קולי ומחשבותי באופן המדויק ביותר שיצא לי לקרוא בראיונות המעטים שערכתי עם השנים. אני חושבת שזו תוצאה של מראיינת טובה, קשובה ואוהדת, שישבה לפני הראיון בהרצאה השניה שלי בבית טמבור, ושל הדיוק אליו אני מצליחה להביא לאחרונה את המחשבות שלי ואת המטרות שלי.

אני שמחה להביא בפניכן את גרסת הPDF של הראיון, שתוכלו גם אתן לקרוא אותו.

כמה הערות ועדכונים קטנים על הכתבה:
הכותרת – את הכותרת בוחרת העורכת, והרבה אנשים, שלא קראו את הכתבה עצמה, הגיבו רק אליה. לדעתי זו אחלה כותרת, אגב. לקחת קטע של שיחה (מסרטון יוטיוב שלי, למעשה) ולהפוך אותו למשהו מסקרן.

בקשה להתקבל – התקבלתי לתכנית עליה אני מספרת בראיון, ואני מקווה מאד לספר לכם עוד על זה בשנה הקרובה! הנה לינק למסמך שאני גאה שכתבתי, על תהליך כתיבת הבקשה להתקבל. הוא האיר לי התנהגות נשית שמספיק לשים לב אליה כדי להתחיל לשנות אותה. הוא נכתב עבור פרויקט של ליאור פרנקל על "הרגלים משני חיים", ואני שמחה שהוא עזר לי לתמצת את החוויה.

קורות חיים – אחרי שהשעו אותי מגלי צה"ל לשלושה חודשים, לא עזבתי. לא הציעו לי לחזור לשדר, אלא לעבוד במחלקת האינטרנט של התחנה, תחת אחד, גידי אורשר. לכן "עזבתי". מצחיק ועצוב איך הגלגל מסתובב לו, עכשיו גידי מגלה מה זה לעבוד במקום שלא מגבה אותך מול כוחות מאיימים. מוסיפה, למקרה שאתם לא יודעים, שהבלוגים שאני מתחזקת הם כאן וב XNET.

tur

אם הראיון הזה יצר אצלך סקרנות ורצון לשינוי – אשמח לראות אותך באחד המועדים החדשים של ההרצאות שלי לעצמאיות. בתאריך 27.7 אני מגיעה לחנות קסטיאל AS IS בראשון לציון, ואחרי זה עוד שני מועדים בתחילת ספטמבר, עד אחרי החגים.

שיהיה סוף שבוע נהדר!

מזל שעל פוסטים של נסיעות לחו"ל יש התיישנות- עבר חודש מאז שחזרתי מסופשבוע בלונדון, ואם לא אכתוב עכשיו- מי יודע אילו עוד שינויים דרמטיים יחולו בעיר, שלא מחכה לי, ובעצם לא מחכה לאף אחד. אז הנה אני מסכמת ביקור של ארבעה לילות וארבעה ימים שלמים בפוסט, גם כמדריך נסיעות קצר וחובבני וגם מתוך רצון לתעד כמה חוויות ותובנות קטנות וגדולות מהביקור הזה.

gallery_dan

הגלריה הלאומית, לונדון. לא רק יצירות מופת, אלא גם השראה לעיצוב פנים.

קודם כל – הכירו את האפליקציה החדשה שתלווה אתכם בטיולים: Citymapper. חובה. היא זמינה להורדה בחינם ומכסה כבר כ-32 ערים גדולות בעולם. היא נוחה לתפעול, מארגנת לכם הגעה לכל מקום בכל אמצעי תחבורה, ואפשר לשמור בה מסלולים גם אופליין. יש בה מפות ומידע על כל רשתות התחבורה, כולל רכבת תחתית, אוטובוסים, מוניות, אופניים, רגל וUber. היא נוחה וחכמה: כשנסענו בטיוב, למשל, היא אשכרה נתנה לי התראת רטט לפני התחנה בה הייתי צריכה לרדת. תוכלו לדעת כמה זמן תיקח כל נסיעה, כמה תעלה ואפילו כמה קלוריות תשרפו, אם זה מעניין אתכם.

איך להגיע מהמלון למסעדה מומלצת, כל הדרכים. citymapper

איך להגיע מהמלון למסעדה מומלצת, כל הדרכים. citymapper

תכנון טיול קצר

בשנים האחרונות אני משתפרת בתכנון טיולים קצרים לערים גדולות באופן שמתאים לי: יעדים מוגדרים מראש בשילוב של שיטוט מקרי והרפתקני, עם מינימום נפילות קולינריות. שיטוט ברחובות והכרת שכונות חדשות תמיד תהיה מרתקת, אבל לא מתחשק לי ליפול על מסעדות תיירים גרועות כשאני בחו"ל, אז בזה אני משקיעה במיוחד. אני אוספת המלצות מחברים ומהרשת, מסמנת לי מראש במפות גוגל (בעיקר מסעדות), וקצת לפני שאני נהיית ממוטטת מרעב אני בודקת מה נמצא בקרבת מקום. את רוב המקומות שרציתי לבקר בהם שמרתי ב-Citymapper וזה מאד הקל על ההתמצאות שלי.

בשלוש השנים האחרונות יצא לי להיות פעמיים בלונדון, אחרי היעדרות של 16 שנה. הטעימה הראשונה היתה מתסכלת בעיקר – חורף, ביקור קצר מדי ועיר עצומה מדי (ועדיין, הספקתי לראות המון חנויות מעוצבות). חזרתי בתחושת רעב עצומה. בנסיעה השניה היה קיץ והספקתי לא מעט אחרי העבודה עם טמבור, עם תחושת התמצאות ברורה קצת יותר. חזרתי בתחושת שובע קלה, כזו של מנה ראשונה, שיכולה כבר להמתין למנה העיקרית. הפעם ממש ידעתי לאן אני נוסעת ומה אני רוצה לעשות, מפני שבעיקר תפרתי ביקור לבעלי, שלא היה בלונדון עשרים שנה, עם מטרות ברורות מאד: כמה שיותר מוזיאונים, מחזמר אחד, מסעדה אחת שווה ועוד כמה נחמדות. הספקנו 5 תצוגות בארבעה ימים, ונהננו מאד משעות האור, שאיפשרו לנו לשוטט עד שמונה תשע לפחות (ואז לחזור למלון, להתאושש ולצאת). חזרנו שבעים, ומחכים לעוד.

הזמנתי מראש כרטיסים למחזמר Book of Mormon וכל כך נהננו, שמעכשיו לא תהיה נסיעה ללונדון בלי מחזמר או הצגה. אגב, עד אוגוסט רצה הפקה של רומיאו ויוליה בכיכובם של לילי טיילור (ליידי רוז מאחוזת דאונטון, נטאשה במלחמה ושלום) וריצ'ארד מאדן (רוב סטארק ממשחקי הכס) בתיאטרון של קנת' בראנה. תאמינו לי, שקלתי לטוס במיוחד.

מקום מפחיד ביציע, The Book of Mormon מחזמר

מקום מפחיד ביציע תלול, The Book of Mormon מחזמר

מוזיאונים בלונדון

בביקור הזה שילבנו את הקלאסיקות – הגלריה הלאומית, המוזיאון הבריטי וגלריית הפורטרטים הלאומית עם קלאסיקה מודרנית – הטייט מודרן בגדה הדרומית וביקור בגלריה סאצ'י, שכמעט תמיד מוצגים בה דברים מעניינים. בלונדון תוכלו למצוא הכל לכולם. מאוהבי מנגה לאוהבי ספרים, מחובבי סטנד אפ לחובבי בלט קלאסי. אל תנסו לנגוס בהכל: אין לכם סיכוי. אם אתם מבקרים בה בפעם הראשונה, צאו מנקודת הנחה שזו טעימה ראשונה, שחייבות יהיו להגיע עוד ממנה, ונסו לחשוב במה באמת הייתם רוצים להתמקד. אל תתפזרו יותר מדי. ממליצה מאד לקנות לפחות כרטיס אחד שווה לערב אחד של משהו שאתם אוהבים, כדי לטעום קצת מהשפע התרבותי הפסיכי של העיר.

גם במוזיאונים אי אפשר להספיק את הכל: הרגל חכם שאימצתי מבעלי הוא לשכור מדריכי שמע במוזיאונים הגדולים. כך תפרנו את המוזיאון הבריטי העצום מחלל לחלל, מספיקים להציץ באבן הרוזטה, מומיות מצריות מלפני אלפי שנים,פסלים הודים, תחריטים אשוריים, כדים סיניים ומה לא, לומדים ושומעים עליהם, ופוזלים ימינה ושמאלה לתצוגות הענק מסביב.

גם במוזיאון הבינו שלסדר לפי צבע על רקע שחור זה הכי שווה.

גם במוזיאון הבינו שלסדר לפי צבע על רקע שחור זה הכי שווה. חרסינות סיניות עתיקות בשלל צבעים.

מתוך שתי הארוחות המוזמנות מראש, הצלחנו למצוא מועד לארוחת בוקר בוּוזלי, The Wolseley, שאת הספר שלה קיבלתי במתנה מלקוחה אנגליה שהשביעה אותי לבקר שם. מסעדה ותיקה עם עיצוב בסגנון גרנד-הוטל, שירות חלומי ואוכל מוקפד תמצאו שם, וגם תוכלו אחרי זה להציץ בחלונות הראווה של המיוחסים והעשירים על רחוב פיקדילי. משם אפשר להמשיך ל National Gallery (על פי Citymapper – 15 דקות ברגל, 59 קלוריות…). לא לפספס את חלונות הראווה של הכלבו פורטנם ומייסון (טיפים לפיקניק בתנאי שמיים אפורים כאן).

The Wolseley- פאר הממלכה

The Wolseley- פאר הממלכה, מבט מבחוץ. צילום: Nick Ingram.

גרנד קפה עם גרנד מחיר. טוב שהפאונד חלש. The Wolseley מבט מבפנים.

אגב, "האחות הגדולה" של אותם הבעלים היא מסעדת The Delaunay, בסגנון גרנד הוטל הונגרי. כדאי.

החתיך שלי בווזלי. הוא חושב "אני לא מאמין ששילמנו כל כך הרבה, זה אפילו לא היה לי טעים". אבל אני נהניתי.

החתיך שלי at the Wolseley. אפשר להסתכל גם על העיצוב.

אחרי ארוחת הבוקר המשכנו אל ה-National Gallery עוצרת הנשימה בכיכר טרפלגר, בה מוצגות מאות יצירות אמנות קלאסיות (רפאל, קרוואג'יו, טיציאן, רמברנדט דרך טרנר מונה, ואן גוך ועוד) בחללים יפהפיים צבועים בצבעים כהים, מרוצפים באבנים מלאכת מחשבת תחת חלונות עליונים עצומים ויפהפיים. ראבאק, מצאתי את עצמי בוהה בגרילים ברצפה. גם שם שכרנו מדריך אודיו ועברנו כמעט על כל המוצגים. המשכנו משם לגלריה סאצ'י, לראות את התערוכה המהממת Exhebitionism של ה Rolling Stones, שם אפשר לראות, לשמוע, לגעת, ובסוף גם לרקוד.

national_gallery

ארוחת ערב באמאוס, 1601, קרוואג'יו. בגלריה הלאומית בלונדון

rolling

קיר הסלפי לפני היציאה מהתערוכה. תתכוננו לשופינג

הביקור השני (ראשון מבחינה כרונולוגית) במסעדה היה ב-Yauatcha. מבט חטוף בבלוג/מגזין של המסעדה יסביר לכם למה כדאי להגיע אליה. במקרה שלי, מלבד האוכל המהמם, מה שהשאיר עלי רושם הם שלושה דברים: עיצוב התפריט, עיצוב כלי האוכל והמים בשירותים.

התפריט היה דוגמא מושלמת של עיצוב מינימליסטי ומצוין. אמנם מסעדות רבות עושות זאת, אבל כאן, ברגע שהעין נחתה על סימון ה- V הקטן של המנות הצמחוניות, קריאת התפריט פשוט זרמה. הפרופורציות והמיקום של הסימן הזה היו מושלמים:

כמה קטן ככה יעיל. סימון צמחוני בתפריט.

כמה קטן ככה יעיל. סימון צמחוני בתפריט.

כן, אני לא מגלה את אמריקה, אבל משהו בדיוק של המיקום והגודל אמרו לי שמדובר במקצוענים. זה התברר כמדויק כשנכנסתי לשירותים. הברז נראה כמו ברז קרים שיש בשירותי אורחים: אפשר לפתוח אותו רק לכיוון אחד. אבל המים שיצאו ממנו היו הפתעה: מים חמימים, בטמפרטורה מדוייקת ונעימה. זו בעיני דוגמא לחשיבה עיצובית מוצלחת: מדוע להוציא מים קרים מברז, כשברור לכולם שאנשים אוהבים יותר מגע של מים חמימים. רעיון פשוט שהוא פיצוח עיצובי מבריק. נדמה לי שנתקלתי בזה בעוד מקום אחר כך.

מלבד האוכל הנפלא, הכלים במסעדה שבו את הלב. זהו פרי עבודתו של המעצב התעשייתי הגרמני בודו שפרליין (Bodo Sperlein), שאל החנות שלו אסור בפעם הבאה שלי בלונדון (עוד 3 חודשים בדיוק, כן כן) ואתפלל שהפאונד יישאר חלש.. כמו שיתופי פעולה רבים שלו עם שפים (הוא אוהב את היצירתיות שלהם), גם הקולקציה הזות Blossom, נוצרה במיוחד עבור המסעדה, וכולה גוונים עדינים של ורוד, תכלת וכחול באפקט של גרדיינט (עליו אכתוב בקרוב ל-XNET) שיחד עם התאורה הממוקדת והעמומה במסעדה יוצר אפקט מהפנט ועדין.

עוד מקולקציית Blossom של המעצב בודו שפרליין.

עוד מקולקציית Blossom של המעצב בודו שפרליין. photo by Graeme Duddridge

Bodo Sperlein- Blossom Collection for Yauatcha

Bodo Sperlein- Blossom Collection for Yauatcha/ photo by Graeme Duddridge

וככה זה נראה במציאות, לפני האוכל. מהפנט.

וככה זה נראה במציאות, לפני האוכל. מהפנט.

אבל את הרושם הכביר ביותר מלונדון הותירה בנו התערוכה של מונה חאטום שראינו ב Tate Modern. חאטום היא אמנית לבנונית ממוצא פלסטיני, שעזבה ללונדון אחרי מלחמת האזרחים שם. התערוכה שלה מצליחה להיות אישית ופוליטית, מכמירת לב ומפחידה ממש בעת ובעונה אחת ובעיקר תקשורתית מאד. פעוט שצעד בתערוכה לפני עם אביו הגיב אל היצירות באותו האופן שלנו- בין אם זה היה פחד, סקרנות או חמלה. קשה לי לחשוב על מישהו שיישאר אדיש לתערוכה הזו. רקמה עדינה של שערות ראש על כרית, מול מיטת ברזל מנוכרת, מרחבים פרטיים מול מסעות עולמיים, עדינות מול קשיחות, יצירה מול הרס. תצוגה שגרמה לי לעמוד ולדמוע באמצע היום, באמצע החיים, עם המחשבות הקיומיות העמוקות והפשוטות ביותר שיש.

Objekt-2-Hatoum