דרוך הוקמה בתחילת שנות התשעים על ידי שני "יזמי עיצוב", גיכס באקר (Gijs Baaker), שהחל את דרכו כמעצב תעשייתי,  וריני רמקרס (Renny Ramakers), הסטוריונית עיצוב, שבין השאר נבחרה על ידי ניוזוויק לאחת מ 150 הנשים ששינו את העולם. יחד הם הציגו עבודות של מעצבים צעירים, שמכניסות הומור "יבש" ושימוש בחומרים "נחותים" לעיצוב היומיומי.

שני פריטי עיצוב שכל אחד יכיר, אני חושבת, הם נברשת ה "85 מנורות" של רודי גראומנס (Rody Graumans)

או שידת המגירות המפורסמת של טכו רמי (Tejo Remy)

הפריטים האלו הפכו לכאלו קלאסיקות תוך זמן כל כך קצר, שהיה לי מוזר להיות במקום בו הם לא רק מוצגים, אלא גם מוצעים למכירה (שלושים אלף יורו וזה שלכם).

בקומה הראשונה של הבית, שנמצא ממש במרכז העתיק של העיר, נמצאת החנות ובה כל טוב. את השולחן והכסאות האלו מאד אהבתי:

העברתי יד מלטפת ולא קניתי את קופסת העיתונים הזו של Muuto (ירוק ביליארד אמרנו? עוד פריט שלא קניתי אמרנו?)

אגב מוטו ורגישות לעיצוב של ההולנדים – אני לא מאמינה שלא צילמתי את זה, אבל תאי השירותים בשדה התעופה סחיפול, ממש איך שנחתנו, הדהימו אותי. בכל תא על הקיר מתלי העץ האהובים של מוטו. דלתות בחיפוי פורניר אלון, כיורים מעוצבים, והכל כמובן לנוחות המשתמש ולא רק ליופי. תענוג.

מהחנות עליתי לקומה השניה, אל המסעדה. בשלב הזה קלטתי ששעת הסגירה כמעט הגיעה, ושאני כמעט לבד במקום. זוג אחרון עוד ישב לאחד השולחנות, ולי נותר חלל ריק – מושלם בשביל צילום.

חדר ענק ובו חלונות משני הצדדים, שטיחים שמשלבים מודרני וקלאסי על הרצפה, ובקצה החדר ארון ספרים, מסודר לפי צבע, איך לא.

כשעוברים מהמסעדה לחדרים הנוספים, מגיעים לאולם (שמדי פעם נערכות בו הופעות)

המגניב היה, כאמור, שהחדרים היו כולם ריקים, ממש כמו בצילום הזה (שלא אני צילמתי בניגוד לאחרים). משם המשכתי לספריה. הו הספריה.

החדר המושלם הזה, שחיכה לי ריק גם הוא, הוא קוביה מושלמת. כשלקוחות שלי נלחצים מטפט כהה על קיר, או רצפה כהה למשל, אני מזכירה להם תמיד, שחדר הוא קוביה עם שש פאות. מדובר בסך הכל בפאה אחת מתוך שש שתהיה כהה. בספריה של דרוך יש שלוש פאות כהות מאד-  קיר הכניסה והקיר לידו, שעליהם ציור קיר שהוא "ציטוט" מהרייקס הקלאסי עם אדפטציות מודרניות, רצפה שחורה, ולידם שלוש פאות לבנות: תקרה לבנה, קיר ובו חלונות ענק לבנים, והספריה מאחור.

לצד שולחן הישיבות הלבן שמונה כסאות שגם הם קלאסיקת עיצוב הולנדי, כסא revolt של פריזו קריימר. הם הכתם הצבעוני הבהיר היחיד בחדר. כאמור, הקיר מול הכניסה הוא כהה מאד, ומה רבה ההפתעה כשמסתובבים ורואים את הספריה. כולה לבן. כולה ספרים. ריקים.

הספר היחיד שאינו ריק בספריה הוא הספר של דרוך עצמם, שמוסיף עוד נגיעה של צהוב לפריים הזה. מעל לשולחן נברשת זכוכית. לא נגעתי בדבר. החדר כאילו היה מוכן לצילום, אחרי סטיילינג מושלם.

והגן. אי אפשר לקרוא לזה חצר כי זה גן. וככל שאמעט להשתמש במילה הזו – אם יש גן שראוי לתואר "קסום" זהו הגן. הוא היה כל כך ריק, והשילוט, כמו כל שילוט הולנדי, כה מאופק, שלא היינו בטוחים שבכלל מותר לנו לדרוך בו. הגן משלב אלמנטים טבעיים עם אלמנטים מלאכותיים, פרי חלומותיה של ריני רמקרס, שתמיד רצתה גן כזה, ופרי עבודתם של המעצבים הצרפתיים קלוד פסקה  (Claude Pasquer) וקורין דהטרויה (Corinne Détroyat). כל האלמנטים בגן נועדו לשימוש – השקיה לציפורים, משיכת פרפרים וחרקים, הצללה ועוד.

כמו בגנים אירופאים מושלמים אחרים (לצערי יצא לנו לטייל רק דקות ספורות, בגשם שוטף, בפונדלפארק המשגע), הגן נותן תחושה של טבע פראי עם נגיעת יד אמן. ההליכה בו משרה שלווה ופליאה.

אז קודם כל צילמתי ביראת קודש:

ונכנסתי חזרה מדלת אחרת בקצה השביל. טיילתי בין חדרי הבית וקומותיו והרגשתי כמו ילדה בסיפור הרפתקאות. כל חדר וכל חלל מזמן הפתעה שלקוחה מסט של טים ברטון.

זו השמשיה שיש בחצר ובחנות (כריס קבל, Chris Kabel)

שמשיית Shadylace, שנראית גם היא כמשחק של אור וצל, עלים ושמיים, טבע ועיצוב.

זה היה הטיול שלי במלון דרוך, תודה שהצטרפתם, ואל תפספסו אותו כשאתם שם! מקווה לקחת אתכם לטיולים מעניינים נוספים בעולם בעתיד. וגם להיות שם בעצמי שוב.

הפוסט Droog queen הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

לכבוד עשור לנישואינו קפצנו יחד, לבד, לרומא. 4 שנים אחר כך החלטנו לשלב נסיעת עיצוב עם נסיעת תענוג.

הפעם האחרונה בה הייתי בעיר היתה בערך כשנוער שוליים הוציאו את השיר שלהם. קצת אחרי. אני לא בטוחה שהעיר השתנתה המון בעשרים ומשהו שנה, אבל אני בהחלט במקום אחר מאז. את הטיול הכנתי כמו שאני מכינה טיולים קצרים בערים גדולות עם בנזוגי, שטעמו שונה משלי כמרחק אמסטרדם מתל אביב  בערך: מינון קטן מאד של מתוכנן מראש (מסעדה אחת לערב אחד מתוך שלושה, כרטיסים למוזיאון אחד מתוך אינסוף), והמון המון כוכבים על המפה של גוגל, עם המלצות אותן הצלבתי היטב מול שלל אתרים, של מקומות שלא חייבים להגיע אליהם במיוחד, אבל אם אני בסביבה יהיה שווה לעצור. ולפני כל אלו- המלצות של אמנית מקומית מהממת אחת, אותה לא הספקתי לפגוש, אבל אל עולמה התקרבתי קצת בשלושה הימים האלו.

גודלה הקומפקטי של אמסטרדם, מרכז העיר לפחות, מאפשר שיטוט ברגל, התמצאות קלה מאד, וכך בשלושה ימים גשומים מאד עד מאד מאד, הצלחנו לחרוש כל תעלה ורחוב כמעט.

כל עוד זה טרי רציתי להביא לכם קצת מהטעמים הויזואליים של העיר, למרות שבעיני היא לא ממש עיר, ומוזר להזכיר אותה באותה נשימה עם אופציות נסיעה נחשקות אחרות: רומא, לונדון, ניו יורק, ברצלונה ואפילו תל אביב. אמסטרדם היא אינטימית, קאמרית, שקטה להפתיע בזכות היעדר המכוניות שבה – מצומצמת ומדויקת מאד. המשעשע הוא, שכאשר שוחחתי עם חברים, שביקרו בעיר באוגוסט, האמסטרדם שלהם היתה שונה לגמרי: מפוצצת אנשים, שחותכים אותך בטיסה, שוקקת, רועשת, הומה. אחרי כמה דקות הבנתי שהם היו שם באוגוסט, עם אוטו. שני דברים, שכנראה לא מומלץ לעשות. אז בלי מחקר מקיף אצא מהנחה שאני ממליצה על אמסטרדם בלי אוטו, בלי ילדים ובלי תיירים.

מה ששבה את ליבי הוא המינימליזם. לא זה של קירות לבנים וריקים, אלא זה של הדיוק והצמצום. כמו בערים אחרות באירופה, העירוניים פה רגילים לחיות בצמצום. הבתים קטנים, כלי התחבורה הוא אופניים, מזג האוויר לא צפוי – משמע – מסתפקים במועט. מעט אבל טוב, מעט אבל יפה לעין ואיכותי. ואני יודעת שיצא להם שם של קמצנים. אבל להרגשתי זה בכלל לא זה. הם היו אדיבים ופתוחים ונעימים, למשל בכל פעם ששאלתי אם מותר לצלם. בעוד בפריז גירשו אותי ואמרו "רק את החלון!" כאן כמעט לא הבינו מדוע אני שואלת.

כמו שהם מצמצמים את הארוחות שלהם לשתיים ביום ועוד קצת מסביב, כמו שהם נושאים עליהם תיק קטן בלבד ומעיל גשם, כמו שממלאים מקרר קטן שיש בדירה – כך האסתטיקה שלהם עדינה, עצורה כמעט. לא הכל חייב להיות גדול, גדוש ומרשים. קל יותר לשים לב ליופי כשאין לו מתחרים. הרושם הוא בכך שבכל מקום יש כלי אחד או שניים עם פרח. ליד כל דלת ברחוב יש גינה, שמורכבת מחמישה עציצים, שבכל אחד מהם פורח לפעמים פרח אחד בלבד.

בזכות היעדרן הכמעט מוחלט של מכוניות העיר פשוט שקטה. אפשר לשמוע את השחפים מעל לתעלות ואת עלי העצים מרשרשים ברוח. לכן קשה לי לקרוא לזה עיר.

טיפ פשוט, שלא ברור לי מדוע לא כולם מיישמים: קנו כרטיסים באינטרנט. התורים העצומים בכניסה למוזיאון ואן גוך היו ידועים ולכן ויתרנו מראש על ביקור בו. למוזיאון הרייקס הקלסאי קנינו כרטיסים מראש, וכך חסכנו שעות של עמידה בתור, למרות שכדי להפקיד את המעילים עדיין עמדנו 40 דקות. לא ברור אם תודעת השירות של ההולנדים מזעזעת, או שמא הם פשוט אוהבים לעמוד בתורים. בואו רק נגיד שהיו לי 40 דקות לתהות מדוע עובדות במלתחה רק שתי נשים ביום גשם, ולא, למשל, שש.

הרייקס כל כך גדול, שבביקור של שלושה ימים לא חשבנו לחרוש את כולו. לקחנו סיור אודיו וידאו חביב, שהוביל אותנו בין יצירות המופת במוזיאון. כשמצאתי עצמי דומעת מול ורמיר (כמו שדמעתי מול ואן גוך בלונדון), גם עכשיו לא ידעתי אם אני בוכה כי הציור פשוט כל כך מושלם, ממש אור שבוקע מתוכו, או שמא אני בוכה על הנערות והנערים שיושבים למרגלותיו, ולומדים ישירות מהמקור את האמנות הגדולה הזו, בעוד אני הסתפקתי בשקופית דהויה משך שנות התיכון שלי.

לפני כמה חודשים קנה המוזיאון יצירה של סטודיו דריפט, עליהם כתבתי במפגש הראשון שלי איתם במילאנו. את גוף התאורה המהמם שלהם, Flylight התקין עכשיו פיצו קדם בביתו של לקוח בר מזל. והנה העמדת התאורה הזו נקראת ShyLight, ומרקדים בה חמישה גופי תאורה כמו יצורי ים קטנים, או כמו חצאיות של בלרינות. לצערי, כשאנחנו חזינו בו, אחד היה מקולקל…

עוד תצוגה מפתיעה בקומה התחתונה של המוזיאון היתה של דיק ברונה, אביה הרוחני של מיפי, שהיא הלו קיטי של פעם, בעיקר למי שגדל בארצות אחרות.

ביקרנו גם במוזיאון לאמנות מודרנית סטדלייק. כל כך התרגלנו להצטרף לתור העצום בכניסה, שרק אחרי הקפה שלמה של הבניין הבנו היכן הכניסה, שהיתה ריקה.

חנות עיצוב שסומנה על המפה והיתה קרובה ביותר למלון שלנו, היא The  Frozen Fountain , שכבר בשם שלה משלבת שני אלמנטים נחשקים שאין לנו בארץ.. בחנות נמכרים ומוצגים מוצרי עיצוב של אמנים רבים, על פני שתי קומות מופלאות. אתם תרצו לעבור לגור שם, או למות, או לקנות הכל. תיזהרו, זה כואב.

כלי הפורצלן העדינים של scholten & baijings, צמד מעצבים הולנדים שאת שמם איני מעזה להגות בעברית, עבור החברה היפנית Arita מוצג שם בכניסה.

ועל אותם מדפים, כלי זכוכית גאוניים של סטודיו Kalff של המעצבת ההולנדית רוס קאלף, שמחברת כלי זכוכית ישנים לכדי יצירות חדשות ומקסימות. כל מבקר שעבר בחנות היה חייב לגעת בכוסות ובצלחות המוצגות, כדי לוודא שהן דבוקות יחד.

אני מתהלכת בחלל המקסים של החנות ומדמיינת מעצבות מקומיות יושבות כאן לבחור טקסטיל לבית עם הלקוחות שלהן, בוחרות ממגוון השטיחים המשגעים. ואז שוב נושמת.

לא רחוק משם,

בהמשך תעלת Prinsengracht, במספר 397 נתקלתי בחנות 360Volt, שאמנם מוכרת גופי תאורה תעשייתיים, אותם אנחנו רואים בכל טרנד ובכל מקום, אבל אלו שנמכרים פה הם מקוריים. לא מבחינת ייחודיים – ממש אורגינל. לראות את המנורות האלו לא במראה כאילו-ישן ולא כאילו-כבד אלא אשכרה חלוד וכבד ביותר היה שינוי מרענן ומרגש. ואת הירוק הזה, שקראתי לו "ירוק וויסקי" עד ששמעתי את "ירוק ביליארד" המדויק יותר, מצאתי בכל חנות בגדים (קניתי סוודר אחד! ושמלה! ולא קניתי מעיל!) וכשתגיע הספה הירוקה ללקוחה שלי, אכתוב עליו פוסט שלם. באמסטרדם חזיתות של בתים רבים צבועות בירוק הכהה הזה.

עוד חנות שהגעתי אליה במקרה היא חנות מוצרי הנייר Vlieger, שאם אני מבינה נכון זה בהולנדית "עפיפון". עפתי עליהם. בקרוב בהפקת הפמוטים שלי תראו כמה ניירות משם. בנתיים, שוטטו באתר של 1973 המקסימים, שניירותיהם נמכרים שם, בתעלת אמסטל.

והיו עוד המון מציאות מקסימות, אבל יש מספיק לכולם ואין מספיק מקום וזמן..

ביום השלישי הגעתי לעת כניסה אל החנות והמלון של דרוך דיזיין Droog Design , אבל על זה כתבתי פוסט נפרד, כדי לא להעמיס עליכם וכדי לתת להם את הכבוד המגיע להם.

לסיום – אם אתם מתכננים נסיעה הנה כמה טיפים ממני, שלצערי ממש איני שועלת טיסות (אבל עובדת על זה):

– המלון בו היינו לא היה זול אך נהדר, עם אחלה מיקום ויופי של חדרים. אמנם זו רשת,  אבל שווה. ואחלה מוצרי אמבט.

-אם בא לכם משהו יותר יוקרתי ומיוחד, מצאתי בדרך מלון בוטיק יפהפה, קטיפתי ועשיר

– אני מתה על בוקינג.קום. האפליקציה מעולה, והכי כיף שהפעם שמתי לב, שבסיום ההזמנה הם מציעים לי מדריך לעיר בחינם. היה לו עמוד כותרת מקסים שנתפר "במיוחד" עבורי, ודרך ההמלצות שלהם למסעדות (מהקרובות ביותר למלון ועד רחוקות יותר) מצאתי כמה מקומות נהדרים. נותנים לכם? קחו.

אמסטרדם – טיפים תכלס

– הזמינו כרטיסים מראש למוזיאונים, אם אתם יודעים שתלכו. המחיר אינו יקר והם תקפים ל 12 חודשים. אפשר גם להזמין בבוקר עצמו, ולבקש מהמלון שידפיסו לכם.

– לא  בכל המקומות יש WiFi אבל אם אתם מסמנים כוכבים על מפה, וטוענים אותה בבוקר כשיש רשת, אפשר לשחק איתה כל היום על פי ה GPS. קצת לפני שאתם רעבים חפשו מקום נחמד בקרבת מקום וסורו אליו. ניסיתי להפוך את המפה שלי לציבורית, אולי תצליחו להכנס אליה בלינק הזה.

– יופי של מדריך לחנויות עיצוב באמסטרדם של אביטל ברוידא ב XNET, לצערי לא הספקתי לבקר בכולן. כתבה על אדריכלות בעיר, ולינק לעוד מקומות סטייליסטיים כאן. ותודה לרונית שטרן המקסימה (שפגשתי בטיסה!) ששלחה לי אותו..

– לקחנו שיט תעלות בלי לבדוק. הוא היה מזעזע. בעיקר מפוספס ומשעמם טילים. ממליצה לחפש אחד מומלץ ולהשקיע שעה וחצי בשיט מוצלח, כי זה מקסים.

– השירות באמסטרדם איטי. אם אתם קוראים ביקורות על מסעדות או בתי קפה, שימו לב שבעיקר האמריקאים מתעצבנים על השירות האיטי. מבחינתי זה לא פרמטר, אם מגיעים מוכנים לזה מראש (כלומר נינוחים ולא רעבים מדי).

– אם אתם נוסעים בחורף קחו מעיל גשם עם כובע. רק התיירים מסתובבים עם מטריות, וזה מפריע בצמתים.

– ובעיקר – סעו! אם יש ילדים תמצאו מישהו שיטפל בהם וחלס עם התירוצים.

הנה המפה שלי, עם לינקים לכל המקומות וגם כמה שלא הספקנו להיות בהם. אשמח לטיפים שלכם והצעות לכל מקום מעניין ומקסים וכייפי בתגובות!

הפוסט הוי אמסטרדם הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.