ארכיון תאורה - נעים מאוד רונית כפיר https://www.ronitkfir.com/tag/תאורה/ הרצאות ותוכן על תקשורת עם לקוחות Tue, 06 Sep 2022 08:45:30 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.8.3 https://www.ronitkfir.com/wp-content/uploads/2020/02/cropped-mega-32x32.png ארכיון תאורה - נעים מאוד רונית כפיר https://www.ronitkfir.com/tag/תאורה/ 32 32 לא טוב אכול האדם לבדו: ארוחות משפחתיות – המלצות הורות IV https://www.ronitkfir.com/%d7%90%d7%a8%d7%95%d7%97%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%97%d7%aa%d7%99%d7%95%d7%aa/ https://www.ronitkfir.com/%d7%90%d7%a8%d7%95%d7%97%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%97%d7%aa%d7%99%d7%95%d7%aa/#comments Sun, 02 Jul 2017 10:20:31 +0000 https://www.ronitkfir.com/?p=5919 את מרבית הקשר הטוב עם הילדים שלי אני זוקפת לארוחות המשפחתיות שלנו. לא פעם בשבוע – כל יום מאז שנולדו. על החשיבות של יצירת הרגל ומרחב של הקשבה ושיתוף, וכמה עצות לגינוני שולחן משפחתיים. כשהייתי רווקה שטופת היבריס, הצהרתי על דברים שלעולם לא אעשה כשיהיו לי ילדים.סביר שמאז עשיתי את כולם (חוץ מלשחק בסוכר בבתי […]

הפוסט לא טוב אכול האדם לבדו: ארוחות משפחתיות – המלצות הורות IV הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

]]>

את מרבית הקשר הטוב עם הילדים שלי אני זוקפת לארוחות המשפחתיות שלנו. לא פעם בשבוע - כל יום מאז שנולדו. על החשיבות של יצירת הרגל ומרחב של הקשבה ושיתוף, וכמה עצות לגינוני שולחן משפחתיים.

כשהייתי רווקה שטופת היבריס, הצהרתי על דברים שלעולם לא אעשה כשיהיו לי ילדים.
סביר שמאז עשיתי את כולם (חוץ מלשחק בסוכר בבתי קפה. הילדים שלי מעולם לא שיחקו בשקיות סוכר בבתי קפה!) כמו כל מי שמצאה עצמה מאבדת עשתונות, צועקת או מאיימת איומי סרק..
מה כן ידעתי שאעשה? ארוחות משפחתיות כמו שהיו בבית הורי.
אפשר לומר שזו הגאווה ההורית הגדולה שלי. הארוחות המשפחתיות שלנו הן אבן יסוד בחיי המשפחה שלנו, במסורת המשפחתית שלנו, ועימן גם הרגלי האכילה והתזונה של הילדים שלי, טפו טפו.

בגלל שאנחנו שקועים בשיחה ואכילה, לצערי לא מצאתי צילומים של הארוחות שלנו, ולכן אני שמחה לשלב בפוסט הזה צילומים ששלחו לי חברותי הנדיבות והמוכשרות, שהשכילו לתעד.

ארוחות משפחתיות. טל סיון-צפורין בבלוג של רונית כפיר
טל סיון-צפורין מצלמת את הילדים אוכלים.

"יֶההלַדִיייים!" - ארוחות משפחתיות בבית הורי

בתחילת שנות השמונים שודרה בטלויזיה התכנית "ערב חדש". השעה היתה חמש. בדור של ההורים שלנו (שלנו=ילידי שנות השבעים עד שמונים?) אנשים עבדו פחות שעות, ואבאים עובדים חזרו הביתה בערב, כלומר בחמש וחצי-שש. כפמיניסטית פעילה אמא שלי עבדה גם היא במשרה מלאה ועוד המון פעילויות חברתיות ופוליטיות אחרות, ובכל זאת אכלנו יחד כמעט מדי יום ביומו שתי ארוחות סביב שולחן: ארוחת בוקר וארוחת ערב. אחי הגדול, אחי הקטן, אבא, אמא ואני. צהריים באמצע השבוע אכלנו תמיד לבד, הילדים.
יש לי הרגשה שארוחות בוקר משפחתיות סביב שולחן היו דבר נדיר כבר אז, בשנות השבעים. היום גם ארוחות בוקר אישיות בקושי קיימות, אלא אם אתם קוראים לקורנפלקס מהיר על הבר "ארוחה". אתייחס לפיצוח הזה של ארוחות הבוקר בהמשך.
היינו מתכנסים בוקר בוקר בשעה שבע סביב השולחן, למשמע קריאת ההזמנה לשולחן: "יה-לה-דיייים!" (=ילדים, עם יהה ארוך ו"דים" ארוך עוד יותר) ואוכלים בטח איזה חצי שעה.
התפריט היה די דומה למה שמכונה היום "ארוחת בוקר ישראלית": סלט ירקות קצוץ דק דק עם שמן ולימון, כמה פרוסות לחם, ביצים כלשהן (עדיין אוכלים היום ביצים רכות?), גבינות רכות וקשות, קצת מעדני חלב, לחם שחור וממרחים שונים (זיתים, משפופרת!). לא היו שם קורנפלקס, לפעמים היה וויטביקס, סוליות בריאות שאהבנו עוד מהשנה שבילינו באנגליה. כשגדלנו מעט, היו שולחים אותנו למכולת במעלה הרחוב לקנות חצי לחם שחור לארוחת הבוקר ולסנדוויצ'ים (נראה לי 'השחר', 12 שנה ברציפות, יום-יום).
שלא תבינו לא נכון, כמו בבתים רבים אחרים – בבית הורי לא הכל היה מושלם. אבל הארוחות המשפחתיות היו הבועה שלנו. שם נרקמה השפה הכפירית, הבדיחות המשפחתיות, הויכוחים על איך אומרים מה (מילון אבן שושן היה תמיד הספר הקרוב ביותר בשלוף. כן, אנחנו משפחה של חנונים גאים), ולדעתי גם משם קיבלתי הרגלי אכילה טובים ובריאים. בגלל כל הסיבות האלו היה לי כל כך חשוב להביא את המסורת הזו לביתי שלי.
היום חל פיחות במעמדה של ארוחת הבוקר המשפחתית. ממה שאני רואה סביבי, מעטים בכלל אוכלים משהו בבוקר, לא כל שכן ליד שולחן, ודאי לא עם שאר בני הבית. כמו טרנדים רבים, אני תוהה עד כמה הדלפקים, האיים והברים יצרו את התרבות הזו או משקפים אותה.
 
ארוחות משפחתיות - המלצות הורות רונית כפיר
גלית לוינסקי מתעדת ארוחה משפחתית בבית משפחת משאל-לוינסקי.

לפני כמה ימים, כשאבא שלי אכל איתנו ארוחת ערב (הוא מחזיר את נכדתו מדי פעם מאימון הכדורסל שלה, ומצטרף אלינו לארוחת ערב באמצע השבוע) שאלתי אותו לפשר ארוחות הבוקר בבית: מאיפה קיבל את הרעיון. התשובה שקיבלתי הפתיעה אותי.

הוא אמר שהמנהג הזה החל, בהתעקשות שלו, אחרי שחזר ממלחמת יום הכיפורים. "היה לי חשוב לבלות עם המשפחה שלי יותר זמן".
אבא שלי הוא איש נהדר.
המשאלה הפשוטה הזו, אולי הפשוטה מכל, הזכירה לי למה רציתי להפנות בפוסט הזה למאמר המפורסם של Bronnie Ware, אחות הוספיס לפני שהפכה סלב, שכתבה על "חמשת החרטות של הנוטים למות". בטיפולה במאות אנשים על סף המוות שלהם, היא שמה לב שכולם חלקו חמש חרטות מרכזיות. ואלו הן (מה שנקרא: שלא תאמלקו אותי)

  1.  אילו רק היה לי האומץ לחיות חיים נאמנים לעצמי, לא את החיים שציפו ממני אחרים.
  2. אילו רק לא עבדתי כל כך קשה.
  3. אילו היה לי האומץ להביע את הרגשות שלי.
  4. חבל שלא שמרתי על קשר עם החברים שלי.
  5. אילו רק נתתי לעצמי להיות מאושרת יותר.

כן. כמה קצר ככה בוקס בבטן. וכן, זה רלוונטי בכל יום ובכל נושא, אבל בעיקר בהחלטות שקשורות באופן בו אנחנו מנהלים את חיי המשפחה שלנו. כל החרטות קשורות ליחסים. אז בואו נחזור לסעיף 2. הוא מתייחס לעבודה על חשבון זמן עם המשפחה – יותר זמן עם הילדים ועם בת הזוג. הוא נשמע בעיקר מגברים (כי בעולם שלנו, הם לרוב משלמים את המחיר של היות המפרנס העיקרי). ולמה זה קשור? כי החיים קורים עכשיו, ממש כל יום, גם סתם בימי חול.

הזוגות שמקיפים אותי היום נראים לרוב כך: אבא שעובד עד הערב המאוחר מחוץ לבית, ואמא עצמאית שנמצאת בשעות גמישות יותר. או בחצי משרה. כולנו עובדים עד מאוחר ולא מספיקים לאכול יחד עם המשפחה באמצע השבוע, ונפגשים אולי רק בארוחת ערב שבת. ארוחה אחת בשבוע, מתוך 21 ארוחות. 4.7% מהארוחות בלבד.

אז ההורים שלי מצאו לזה פתרון.

מה עושים הורים שחוזרים מאוחר מהעבודה? כמאמר הגשש החיוור: קמים שעה קודם.
תחשבו איזה פיצוח: לקום בשש בבוקר, להכין ארוחת בוקר, להעיר את הילדים שלכם (שלי תמיד מתעוררים רעבים) ולהזמין אותם למפגש. זמן איכות אמיתי. והנה יש לכם פעם ביום את הביחד הזה, שגם מקל על כל התארגנות הבוקר. אני קולטת שעדיין לא השתכנעתם, אז אני אחזור לזה בסוף.

ארוחת בוקר איטלקית, בחופשה שלנו בצפון איטליה.
ארוחת בוקר איטלקית, בחופשה שלנו בצפון איטליה.

אצלנו: מסורת של ארוחות משפחתיות

הארוחות שלנו הן חלק מהמסורת המשפחתית שלנו. כן – אני בחורה מסורתית.
אני מאד אוהבת מסגרות וגבולות. הם מאפשרים הרבה בטחון, חופש ויצירתיות. והרי מסורות הן מסגרות: מבנה בעל אופי חזרתי, שאפשר לצקת לתוכו תכנים שונים ומשתנים. אפשר גם לשנות את המבנה שלו ולהשאיר את התוכן וזו עדיין תהיה מסורת. על הקשר הזה בין חינוך, מסורת ומסגרת דיברתי בפודקסט של "הורימובדים", אותו תוכלו לשמוע כאן.
אני לא זוכרת איך אכלנו יחד לפני שהיו לנו ילדים. אני זוכרת ארוחות חברים גדולות, אבל שנינו? לפעמים אני תוהה אם בכלל אכלנו.
לעומת זאת, מהרגע שהפכנו הורים, היינו יושבים לאכול ארוחות ערב יחד, מסביב לשולחן האוכל. עם השנים הפכנו משלושה לארבעה, והרבה חברים היו מצטרפים אלינו – חברים של הילדים וההורים שלהם, כשבאו לאסוף אותם.
 
דיסקליימר פריבילגיה:
אני מודעת לזה ששנינו ברי מזל מבחינת העבודות שהיו לנו, אבל כמו בהרצאות שלי, אני מאמינה שדברים רבים יותר נמצאים בשליטתנו מאשר נדמה או נוח לנו להודות, לפחות בקרב קוראי הבלוג הזה. עם הפיכתו לאבא, דני ירד ל 80% משרה, ובילה יום בשבוע עם הילדים. בשאר הערבים היה מגיע הביתה כמעט תמיד בשעה שאיפשרה לנו לשבת יחד, כולנו.
ברגע שאבות יתחילו להציף את העניין הזה ולהתעקש עליו, השינוי החשוב כל כך הזה יתחיל להתרחש בעולם העבודה.
נכון, זה לא קל לקחת יוזמה ולעשות שינוי, אבל זה בהחלט משתלם.
מאז שעברנו לכרמי יוסף, לפני חמש שנים (בעוד חודש!) אני עובדת מהבית ולאחרונה גם דני. כן, שנינו יכולים לעצור את העבודה ולרדת למטה לאכול צהריים עם הילדים. אני אסירת תודה על כך שזה מתאפשר לנו. אחרי כמעט 14 שנה שזה קורה, אני מנסה לנסח את החוקים הלא כתובים של המסורת הזו, לראות את הגבולות הנעלמים של ארוחות הערב שלנו. הם בנו את עצמם ויושמו כמעט תמיד:
  • חזרתיות
    ילדים קטנים (וגם גדולות יותר) אוהבים סדר, חזרתיות וטקסים: ארוחת הערב מתרחשת כל ערב באותה השעה (פחות או יותר. לפחות שעה לפני שהם מתעייפים. אצל קטנים זה שש) באותו המקום, עם אותם האנשים. גם אם זה לא כל יום וגם אם היום זה רק אבא ומחר רק אמא (או כל הרכב הורי אחר שתרצו), שמירה על שאר המסורות תעזור לבסס את ההרגל. אצלנו יש גם מקומות ישיבה קבועים שנוצרו, ולפעמים אנחנו משנים אותם וזה מייצר מפגשים אחרים ומעניינים. לרוב לא, אגב.
  • כולם שותפים
     הילדים היו שותפים לעריכת השולחן ופינויו מגיל צעיר. זה מעולם לא נכפה עליהם, אלא הובן תמיד כלקיחת חלק ב"טקס" משפחתי יומי. נראה לי שהתחלנו עם דוגמא אישית והצענו לילדים להצטרף (לא "לעזור"- להיות חלק מהתרחשות). אנחנו אוכלים בצלחות ובכוסות פלסטיק צבעוניות, שמעולם לא היה פחד שיישברו ולכן קל היה לילדים לערוך ולפנות ולנו קל לשחרר. כשהילדים יבינו שהם מרוויחים 100% מההורים שלהם בזמן הזה, הם ישמחו לעזור בשאר המשימות שמגיעות אחר כך.
  • לחכות
    הרגעים הכי כייפיים בארוחות הם בסוף (חברתי דפנה לוי קוראת לזה "לשבת ליד שולחן אכוּל"). כדאי ללמוד לדחות את הנטיה להתרוצץ ולסדר את המטבח או את הבית, או להתכונן לשעה שהם הולכים לישון, ופשוט לשבת. גם עבורכם זו תהיה מנוחה מבורכת, 20 דקות של עצירה, נשימה, הקשבה, התבוננות. 
  • לא טוב היות הסועד לבדו
     לא אוכלים אצלנו לבד. כשכולם בבית כולם יושבים לשולחן. לא מתחילים לפני שכולם יושבים, ולא קמים לפני שכולם מסיימים. היום, כשהילדים חוזרים מאוחר מאד מבית הספר, במקרה שאנחנו לא מחכים להם, מישהו תמיד יישב עם האחרון שמגיע, כשהוא או היא אוכלים. אני מתארת לעצמי שהשנים הבאות יכרסמו עוד קצת בביחד הזה שלנו, ונצטרך לחשוב על דרכים חדשות להיפגש באופן יום-יומי. אולי כשהילדים יחזרו מאוחר בערב נזוז לבוקר. מוזר שאף אחד לא חשב על זה שבשבע בבוקר כולם בבית. או בשש וחצי.
ארוחות משפחתיות - המלצות הורות הבלוג של רונית כפיר
סיון קונוולינה מצלמת את המשפחה אוכלת יחד. לינק בלחיצה
  • כשיושבים לשולחן – המפגש הוא ההתרחשות
    100% להיות שם. לא בשום מקום או פעילות אחרת. לא עונים לטלפונים (אלא כדי לומר שאנחנו אוכלים ונחזור אחר כך), הניידים בצד, הטלוויזיה תמיד כבויה. זה קרה תמיד בטבעיות מפני שכולם מאד נהנים מהזמן הזה יחד, ולא רוצים לעשות משהו אחר או להיות במקום אחר.
  • האוכל אינו העיקר
    העיקר הוא הביחד. מעולם לא "נכנסנו לצלחת" של הילדים שלנו – מי אוכל מה, מי אוכל כמה, מי לא אוכל ולמה. דווקא כשמסבים את תשומת הלב מהאכילה עצמה, קל יותר לאכול עד ששבעים. כשלא שואלים יותר מדי שאלות קיטבג ("מה בא לך לאכול?" "טעים לך?""כדאי לך לנסות את זה, זה בכלל לא מגעיל") הילדים אוכלים הכל. עד היום ילדים רבים אוכלים אצל שולחננו בפעם הראשונה דברים "מוזרים" שלא אכלו בבית (כמו במיה או כוסמת) פשוט מפני שמעולם לא עשינו מזה עניין. בלי תחנונים ובלי איומים. מה שעל השולחן זה מה שיש (ותמיד יש מבחר מספיק), ואנחנו לא יוצאים מגדרנו בשביל לספק גחמות של אף אחד. לא רוצה? זה מה יש. האוכל הוא לחלוטין "נון-אישו". יש לי כל כך הרבה מה להגיד על זה, שאולי זה יהיה פוסט נפרד.
  • את הכי חשוב השארתי לסוף: שיחה. הקשבה. שיתוף. אינטימיות.
    אלו הדברים שקורים מסביב לשולחן. אפשר ללכת על מבנה של "כל אחד יספר משהו טוב ו/או רע שקרה לו היום", אני פחות אוהבת את זה מפני שלא תמיד לכל אחד מתחשק לספר, ואני לא אוהבת למסגר אירועים בתור רעים או טובים.
    כשיש איזון טוב, אין צורך ב"אפליה מתקנת", ובהיותנו ארבעה, יש מספיק זמן לכל מי שרוצה לספר. מי שרוצה מדבר ומספר. תוכלו לקרוא על זה בפוסטים הקודמים שלי על הורות. כשאני רוצה שהילדים שלי יספרו לי וישתפו אותי – עלי לספר להם ולשתף אותם. כשאני מספרת לילדים שלי על משהו קשה שקרה לי ("היום כעסתי על מישהו שלא בצדק/ נפגעתי ממשהו שחברה אמרה לי/ משהו לא הצליח לי היום") הם מיד שיתפו במקרה דומה.
ארוחות משפחתיות - המלצות הורות הבלוג של רונית כפיר
ארוחה משפחתית בשנות השמונים אצל משפחת אורבך. צילום: שמואל הכהן

ובימי שישי -קידוש
לפני כמה שנים, לבקשתי, התחלנו לעשות קידוש בימי שישי. עם השנים מצאתי שבטקס הזה, שגם מחבר אותנו למסורת המשפחה הדתית שלנו וגם למסורת היהודית שלנו, משתקפים רוב הערכים של הארוחות שלנו.
את הברכות השארנו כלשונן, ולא ניסחנו נוסח חדש, מודרני או אתאיסטי, מתוך כבוד למסורת ולעבר, או סתם מתוך עצלנות שלי. גם כאן מתחילים רק כשכולם סביב לשולחן. רואים את כל הנוכחים מגדול ועד קטן (והקטנים בסוף), ובעיקר עוצרים להודות על דברים שעשויים להיות מובנים מאליהם. יש כאן מחוות גופניות של עמידה וישיבה, של שקט ודיבור, הרבה גבולות שמייצרים מודעות לעצם הטקס עצמו.

הצעות הגשה - איך תארגנו ארוחות משפחתיות

  • להתחיל כמה שיותר מוקדם. להתחיל עכשיו
    זה נכון לכל כלל שהייתם רוצים שיהיה תקף בבית שלכם. ילדים קולטים מגיל צעיר מאד, ומנהגים או טקסים טוב להתחיל מהרגע שהם נולדים.
    אם הילדים אוכלים ב"שולחן ילדים" לא תמיד יודעים מה הרגע הנכון לצרף אותם לשולחן של הגדולים, ולפעמים זה לא קורה. לפעמים החלוקה היא רוחבית – הילדים אוכלים קודם והגדולים אחר כך. אז גם יוצא שהם לא נחשפים ל"אוכל של גדולים" ואין להם בעצם אפשרות לנסות או לטעום או לראות מישהו אוכל את זה..
  • הם יכולים.
    שלבו את הילדים מגיל צעיר בכל משימה שהם יכולים לשאת בה, ולעולם לא בתור עונש. אם אתם רוצים שהילדים יעשו משהו, אל תמתגו אותו בתור עול, או משהו שמקבלים לעשות כעונש. בתור זכות להיות חלק מהקבוצה שנקראת משפחה – כולם מעורבים. גם פעוט בן שנתיים יכול להניח כוסות פלסטיק על השולחן. תנו להם להשתתף בהתאם לקצב שלהם וליכולת שלהם, והם ישמחו לקחת חלק. למעשה, הם יבקשו לקחת חלק כשהם יקבלו אתכם ואת תשומת לבכם למשך הארוחה כולה.
  • כל יום. לא רק ביום שישי
    ארוחות שבת הן מסורת נחמדה, אבל היא לא מייצרת את האינטימיות שאני מדברת עליה. פעם בשבוע זה לא מספיק. מי אמר? אני.
    תפנו לזה זמן, גם בלי שחזרתם ממלחמה. אין דבר חשוב יותר מהקשר עם המשפחה שלכם, ואין זמן טוב יותר מעכשיו.
    אם פתרון ארוחות הבוקר המוקדמות לא נראה לכם
  • צאו הביתה מוקדם יותר לפחות פעמיים או שלוש בשבוע, בשעה שמתאימה לכם לשבת יחד ולהקשיב זה לזה. אני מתארת לעצמי שאם תפנו בקשה לבוסית שלכם לצאת מהמשרד בשעה "מוקדמת" כמו שש בערב פעמיים בשבוע בשביל לאכול עם הילדים, היא לא תסרב. גם הוא לא. אז אל תחכו שיהיה מאוחר מדי: החיים קורים עכשיו.
  • ארוחת בוקר – זמן שכולם בבית
    אל תהיו מפונקים ואל תשללו את זה לפני שבאמת שקלתם את הרעיון. כן, ברגע שהפכנו הורים איבדנו את הפריבילגיה המתבגרת של לישון עד מאוחר. אז קומו שעה קודם בלי לקטר, חתכו סלט והכינו חביתה. אבוקדו. טחינה. חומוס. בחורף שוקו חם או דייסת שיבולת שועל (אני מוסיפה פנימה אגוזי פקאן, בננות, שוקולד או קוקוס או הכל ביחד!). הילדים שלכם יקפצו מן המיטה בזכות הריחות (אין כמו ללחוש לילדה שמתעוררת "מחכה לך שוקו חם על השולחן!") כי הם כל כך יאהבו לשבת איתכם לשולחן ולראות אתכם מקשיבים להם. החליטו שלשולחן מתיישבים רק אחרי שמתלבשים ומצחצחים שיניים, והנה השגתם דרך מעולה לעקוף מלחמות בוקר מיותרות. אם תעשו זאת נכון אני מבטיחה שהילדים ירוצו לשולחן. השיחות בארוחת הבוקר יכולות להיות על היום שאני מתכננת שיהיה לי, ויציאה ליום אחרי שיחה טובה עם המשפחה יכולה באמת לשנות אותו לטובה. מעבר לזה, כל המחקרים מראים שזו הארוחה החשובה ביותר ביום, ועדיף לאכול כמו שצריך מאשר לחטוף מנת סוכר מרוכזת של השקר המכונה "דגני בוקר". ארוחה טובה גם תשפר את הריכוז של הילדים שלכם בבית הספר ואת התוצאות שלהם.
  • הפגינו אהבה הורית
    לזוגות – ארוחה משפחתית היא גם הזדמנות להפגין אהבה ולהרעיף תשומת לב על בני או בנות הזוג. אם אמרנו שילדים לומדים מדוגמא אישית – זה הזמן בו הילדים מביטים בכם ולומדים. לראות את אבא ואמא מדברים זה עם זו, מקשיבים בעניין, מפגינים חיבה פיסית, כבוד ואהבה זה לזו על בסיס יומי לא יכול להזיק לילדים.
אחר כך נכנסנו הביתה, שם חיכתה לנו סבתא וארוחת הצהריים שבישלה. בכלל, האוכל הטעים, הביתי המבושל באהבה היה חלק משמעותי מהביקורים האלו.
אורית עריף מאיירת ארוחת צהרים אצל סבתא שלה.

ארוחה משפחתית מעוצבת

לסיום, בכל זאת מילה על עיצוב. הצד האסתטי של הארוחה תמיד היה חשוב לי.

אני רוצה לגדל את הילדים שלי בסביבה אסתטית ושואפת לחיות כזו בעצמי. לכן גם ביום יום אין הפרדה בין חגיגי לרגיל – והשולחן שלנו תמיד היה צבעוני ומזמין. צלחות צבעוניות וכוסות צבעוניות, פרחים על השולחן כשאפשר, מפיות צבעוניות תמיד. לפעמים מפה.

לא פשוט למצוא כסאות יפים לילדים או לפעוטות. לרוב הם מפלסטיק בצבעי יסוד, תופסים המון מקום ומכערים את הבית.
מגיל צעיר אנחנו השתמשנו בהגבהה לרגליים של כסא רגיל, שמתלבשת על כל כסא. זה איפשר לנו להישאר עם כסאות האוכל שלנו, ועם מראה יפה יותר של שולחן אוכל. זה גם הופך את הילדים לשותפים שווים לשאר המשפחה. הם מתים על זה. היו לנו שניים כאלו וכשהם מקופלים הם לא תופסים מקום ונוח להחזיק אחד נוסף לחברים שמתארחים.

לסיום, תראו מה הילדים שלכם באמת רוצים:

 

אשמח לשמוע על הארוחות המשפחתיות שלכם, או המסורות שלכם, והכי הכי אם ניסיתם משהו מהעצות שלי והצלחתם.
בקשה: אם הפוסט הזה עושה לכם רגשות אשם – זה אתם עושים. אל תבזבזו זמן על הלקאה עצמית, חפירה מיותרת בעבר לא רלוונטי ועתיד מדומיין. אם הפוסט הזה עורר בכם רצון לשבת עם הילדים שלכם לארוחה – תארגנו אותה. זה הרבה יותר פשוט ממה שזה נדמה.
ואם תרצו להמשיך לאמבטיה והשכבה אחרי ארוחת הערב, הנה פוסט שכתבתי על הקשר בין תאורה להרדמת ילדים.

תודה לחברותי היקרות ולמשפחות שלהן על הצילומים, מעוררי תיאבון וממלאי השראה כשלעצמם. טל סיון-צפורין, נעמה אורבך, גלית לוינסקי, סיון קונוולינה ואורית עריף.

בתיאבון!

הפוסט לא טוב אכול האדם לבדו: ארוחות משפחתיות – המלצות הורות IV הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

]]>
https://www.ronitkfir.com/%d7%90%d7%a8%d7%95%d7%97%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%97%d7%aa%d7%99%d7%95%d7%aa/feed/ 25
כיבוי אורות – הרדמת ילדים ועיצוב תאורה https://www.ronitkfir.com/sleep_and_light/ https://www.ronitkfir.com/sleep_and_light/#comments Sat, 21 Jan 2017 13:37:41 +0000 https://www.ronitkfir.com/?p=6374 הילדים עירניים בצורה מטריפה כשהגיעה השעה לישון? אל ייאוש! שימוש נכון בתאורה יכול לשנות את האוירה בבית. אם נשים לב אילו אורות דולקים, היכן ומתי – נוכל לעבור ממצב ערות לשינה עם פחות דרמות. איך נוכל להשתמש בתאורה בצורה נכונה כדי לייצר אוירה נעימה לפני שעת השינה? פוסט של המלצות הורות והמלצות עיצוב "זו השעה […]

הפוסט כיבוי אורות – הרדמת ילדים ועיצוב תאורה הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

]]>

הילדים עירניים בצורה מטריפה כשהגיעה השעה לישון? אל ייאוש! שימוש נכון בתאורה יכול לשנות את האוירה בבית. אם נשים לב אילו אורות דולקים, היכן ומתי - נוכל לעבור ממצב ערות לשינה עם פחות דרמות. איך נוכל להשתמש בתאורה בצורה נכונה כדי לייצר אוירה נעימה לפני שעת השינה? פוסט של המלצות הורות והמלצות עיצוב

"זו השעה המרגיעה / בה נרדמים הילדים" שר אריק סיני בקולו העמוק, ואני נקרעתי מצחוק.
מרגיע? זו השעה הכי לחוצה והיסטרית בבית, כשמנסים להשכיב את הילדים התכוונת.
הדירה הראשונה שעיצבתי באמת, הבית שלנו, הגיעה יחד עם ההריון הראשון שלי. עשיתי דברים מאינטואיציה (וחוסר תקציב) אבל עם השנים למדנו לשלב בין תפיסות ההורות שלנו לאורח החיים שלנו בבית.

כשהתחלתי ללמוד עיצוב פנים, שנים אחרי שעזבתי את לימודי העיצוב הגרפי, הרגשתי שאני עוברת ממקצוע שקובע מה אנשים ירכשו או יחשבו, למקצוע שקובע מה אנשים ירגישו ואיך יתנהגו. תפיסה קצת פשטנית של ההבדלים בין התחומים האלו, אבל עיצוב פנים באמת אינו מסתכם בבתים שנראים טוב. עיצוב טוב משפיע על התנהגות של אנשים. כזה הוא הקשר בין עיצוב תאורה נכון לשגרת ההרדמה אצל ילדים. 

מצבי תאורה שונים - מואר יותר ופחות

מטבע הדברים, הדירה שלנו בתל אביב היתה אחת הראשונות שעיצבתי. הייתי אז בהריון ראשון, ולא ידעתי איזו השפעה תהיה להחלטות התאורה שלי. התכנון והתקציב היו צנועים, לא פיזרתי נקודות חשמל בכל מקום ולא הוצאנו המון על גופי תאורה, אבל דאגתי לשים בחלל הציבורי שני מצבי תאורה עיקריים בכל פינה:

  • במטבח אור עבודה חזק במרכז התקרה, לעומת שני ספוטים מעל לאזור המכשירים.
  • בתקרת הסלון מנורת uplight חזקה וליד הספה מנורה עומדת, שמפיצה אור ירחי יפהפה.
  • מעל פינת האוכל מנורה שפירקתי מדירה ישנה שחברה קנתה, ובפינת העבודה הסמוכה -שתי מנורות תקרה נמוכות.
  • בספוטים שבמטבח ובפינת העבודה התקנתי דימרים (עמעמים לתאורה) ואת השלישי במרפסת, למתי שרוצים לשבת בחוץ ולהירגע בלי שכל הרחוב יראה אותך. כך אפשר היה להדליק אותם על מצב חלש ממש, שרק רומז היכן נמצאים הדברים שצריך, כשצריך. קומקום, מאפרה, עכבר.
עיצוב תאורה והרדמת ילדים רונית כפיר
פינת האוכל בבית שלנו בתל אביב. צילום: אסף פינצ'וק
  • המעבר הזה בין שני מצבי התאורה שימש אותנו בתור מעבר סמלי וחשוב מ"מצב יום" ל"מצב לילה".

מאז, ב"אזורים ציבוריים" (סלון, מטבח, פינת אוכל) דאגתי להתקין שני מצבי תאורה לפחות: תאורה כללית חזקה, ותאורה ממוקדת, אינטימית יותר. היום, עם מערכות הבתים החכמים והחשמל החכם, אפשר לתכנן מצבי תאורה שונים בלחיצת כפתור. אם עושים את זה נכון, גם מפסקים רגילים שמוצבים במקומות נוחים ונכונים יכולים לאפשר מעבר פשוט ונוח ממצב אחד למשנהו. במיוחד אם לא מגזימים (אין דבר מעצבן יותר מאשר לעמוד שעה ליד חמישה מפסקים ולנחש מה מדליק את מה). שימו לב לא לתכנן מצבי תאורה מתוחכמים מדי. בסוף משתמשים רק במצב אחד, גג שניים.

שגרת מעבר מתאורת יום לתאורת לילה

מהר מאד הבנו ששגרה זה דבר חשוב לילדים, והיא נוצרה מעצמה כי פעלה כמו שעון:

אחרי שאכלנו כולנו מסביב לשולחן האוכל (הילדים ישבו זמן קצר בכסאות תינוק, ומהר עברו לרגליים שמגביהות את כסאות האוכל הרגילים. קראו על ארוחות ערב משפחתיות בפוסט אחר שלי), אחד מאיתנו היה נשאר לפנות את ארוחת הערב ולסדר את המטבח והבית, השני לוקח את הילדים לאמבטיה.

בזמן הזה היינו משנים את מצב התאורה של הבית ממצב ערב למצב לילה:

  • מכבים אור גדול במטבח ובמקומו מדליקים את הספוטים, שמאירים רק את המשטח.
  • מכבים את האור הגדול מעל פינת האוכל ובמקומו מדליקים ממש חלש את האורות מעל פינת העבודה.
  • מכבים את האור הגדול בסלון, ואם בכלל – משאירים את המנורה הירחית.
  • גם באמבטיה עצמה לא חייבים להדליק את כלללל האורות. אחרי שהתקלחנו, למשל כשמתנגבים אפשר כבר לעמעם אור, או לכבות אחד. גם בחדרי רחצה חשוב להתקין "אופציית לילה": כך אפשר לעשות פיפי בלילה בלי לחטוף מאה וואט לפנים באמצע השינה. בסך הכל צריך לראות את האסלה..). והנה התחלנו להוריד את האנרגיות לקראת השינה. 
תאורה והרדמת ילדים רונית כפיר
פינת אוכל בבית פרטי ברחובות.

כשהילדים היו יוצאים מחדר הרחצה הם היו נכנסים לבית חשוך ושקט – זהו, הלילה ירד. משם היינו הולכים לחדר שלהם ומתחילים את "טקס השינה". במיוחד כשנולדים לנו ילדים אנחנו נזכרים בצד החייתי שלנו. לא יעזור – החושים שלנו מגיבים לסביבה שלנו, לאור, לרעש ולטמפרטורה. הרדמת הילדים כללה גם "הורדת טורים" כללית בשעה שעתיים שלפני השינה, שארוחת הערב היתה חלק ממנה (קראו גם את הפוסט על ארוחות הערב המשפחתיות).

האנרגיה של הסביבה שלנו משפיעה על הגוף שלנו: ילד קטן יתקשה לשים לב לעייפות כשסביבו הכל רועש, מואר ומציע המון גירויים. תאורה חזקה חושפת אותנו לכל מה שיש לחלל סביבנו להציע. תאורה ממוקדת תעזור לנו להתמקד במה שמולנו: אם המנורה מעל שולחן האוכל מאירה רק אותו, היא תעזור לנו להביט באנשים שסועדים איתנו ובאוכל שעל השולחן.

תמונה של מנורה שנותנת תאורה מעל פינת אוכל

בפוסט קודם כתבתי על מה שהשבדים לימדו אותי על תאורה. למעשה, ידעתי את זה קודם, אבל הם באמת לוקחים את זה לקיצוניות: אנחנו זקוקים להרבה פחות תאורה ממה שאנחנו חושבים. גם עניין התאורה הוא תרבותי, ומה שלנו אולי יראה כמו חושך, ייראה למישהו אחר כמו תאורה מספקת. צריך להתרגל לזה, וזה מאד נעים. כמובן שזה תלוי בסוג הפעילות שלנו.

כדי לקרוא ספר, הספר צריך להיות מואר. מדובר, בסופו של דבר, באזור קטן מאד, שאור קטן וממוקד יכול להספיק לו.

כשאנחנו מכינים אוכל צריך לראות את כל משטח העבודה, את הכיור והכיריים, ואין ספק שהמטבח צריך להיות מואר היטב, ללא צללים שיפריעו לנו.

אבל כשאנחנו יושבים לשיחה אחרי האוכל, ייתכן שאור חלש של נר יספיק לנו. תחשבו על המקומות האינטימיים שאתם מכירים: מסעדות וברים לעולם לא יהיו מוארים באור חזק ושוטף. המנורות יירדו נמוך מעל לסועדים, וייצרו מעין "בועות" שמאירות רק את מה שצריך. הנטיה כה קיצונית במסעדות מסוימות, שלעתים אני בקושי קוראת את התפריט.

עיצוב תאורה והרדמת ילדים רונית כפיר

שינה וחושך

בשנים האחרונות גיליתי עובדה שאולי ידועה לרבים מכם: אנחנו ישנים טוב יותר בחושך. זה התחיל במקרה, כשסגרתי את התריסים בחדר השינה של הילדים, אולי נגד הקור. הם ישנו באותו בוקר עד תשע.

גם על עצמי גיליתי שאני ישנה טוב יותר בלי הסחות של אור, ומתעוררת מאוחר* יותר כשאור היום לא חודר אל חדר השינה (*בדיחות מרירות על שעות שינה של הורים יש להכניס כאן, ולהמתין בסבלנות לגיל ההתבגרות של הילדים שלך. זה יגיע מהר מהמצופה).

מחקרים מראים ששינה עם אור (אפילו אור לילה קטן) מזיקה לעיניים בטווח הארוך (אפילו עשרות שנים). אם המוח קולט אפילו טיפת אור הוא מפסיק לשחרר מלטונין, וכך העיניים לא באמת נחות בלילה. אם התריסים לא עושים את העבודה אני ממליצה על וילונות החשכה טובים. אני גם ממליצה לכבות את אור הלילה אחרי שהילדים נרדמים, או לא להרגיל אותם בכלל לאור קרוב, אלא במסדרון או בשירותים, ואז לסגור את הדלת.

תבדקו באיזה אופן זה משפיע לא רק על משך השינה שלכם או של הילדים, אלא על האיכות שלה. אזהרה: זה קצת ממכר. אחרי שתתרגלו לישון בחשיכה מוחלטת, יהיה לכם קשה יותר להירדם בתנאי תאורה פחות טובים כמו תריסי פלסטיק מתפרקים…

עיצוב תאורה והרדמת ילדים רונית כפיר

גם אור המחשב הכחול מפריע לנו לייצר מלטונין. את האורות אנחנו אולי מכבים, אבל המסכים נשארים דולקים לנו בפרצוף שעות אל תוך הלילה. ממליצה להתקין את f.lux שמשנה את תאורת המסך משעת השקיעה. בהתחלה זה נראה נורררראאאאא כתום, אבל אחרי כמה ימים כבר לא תוכלו לשאת את האור הכחול הבוהק הרגיל של המסך שלכם. ויש מצב שזה יעזור לעיניים ולגוף שלכם להירדם טוב יותר. שיהיה ברור: אני בעד לצאת מהמשרד כשיורד החושך. זה בעיקר נחמד בחורף!

אם יש לכם המון גופי תאורה בבית, ועד עכשיו חוויתם את כולם דולקים יחד, נסו הערב לכבות כמעט את כולם. ללמוד את האלומה שכל אחד עושה, את האור שהוא מפיץ, ולשאול את עצמכם – כמה אור אני באמת צריכה? איזה סוג אור הכי יתאים לפעילות שלי עכשיו? מה האור הזה גורם לי להרגיש? יאללה, כיבוי אורות.

לילה טוב!

צילומים מקוריים: אסף פינצ'וק, גלית דויטש, טל סיון-צפורין, שי אפשטיין. עיבוד צילומים: שירלי פלדה, סטודיו ניילון.

תאורה שינה של ילדים רונית כפיר
תאורה ממוקדת בפינת עבודה ומעל שולחן אוכל בדירה בתל אביב. צילום: גלית דויטש

הפוסט כיבוי אורות – הרדמת ילדים ועיצוב תאורה הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

]]>
https://www.ronitkfir.com/sleep_and_light/feed/ 19
באנו חושך לגרש – דברים שלמדתי מהשבדים על תאורה https://www.ronitkfir.com/%d7%aa%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%94/ https://www.ronitkfir.com/%d7%aa%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%94/#comments Fri, 12 Feb 2016 17:56:17 +0000 https://www.ronitkfir.com/?p=5354 כבר כמה שנים אני דוחה את הרעיון להגיע לשבוע העיצוב בסטוקהולם, למרות אהבתי לעיצוב סקנדינבי, בגלל אימת הקור. מה לעשות, הם בחרו להציג דווקא בשיא החורף – תחילת פברואר, ואני אדם שמאד סובל מקור. נפל דבר והצטרפתי לחברה שהציעה, ושכנעתי את עצמי שמינוס 4 וחושך אחרי חמש בערב – מזג האוויר האופייני לעונה זו של […]

הפוסט באנו חושך לגרש – דברים שלמדתי מהשבדים על תאורה הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

]]>

כבר כמה שנים אני דוחה את הרעיון להגיע לשבוע העיצוב בסטוקהולם, למרות אהבתי לעיצוב סקנדינבי, בגלל אימת הקור. מה לעשות, הם בחרו להציג דווקא בשיא החורף – תחילת פברואר, ואני אדם שמאד סובל מקור.

נפל דבר והצטרפתי לחברה שהציעה, ושכנעתי את עצמי שמינוס 4 וחושך אחרי חמש בערב – מזג האוויר האופייני לעונה זו של השנה, אינם נוראים כל כך. כמובן שצדקתי. החורף הישראלי, שאינו מחומם כלל, הרבה יותר נורא. למעשה, כמו שאמרו חברותי החכמות והמנוסות – כל מה שצריך הוא מעיל חם ונעליים טובות – מתחת אפשר ללבוש טי-שירט. כך עושים כאן כולם.

גרנו בדירה ברובע המאגניב של העיר – סודרמאלם (sofo בלשון ההיפסטרים, המזוקנים והמטופחים המציפים אותו) שאתי מצאה ב air bnb. דירה שהיא מופת עיצוב סקנדינבי, של אשה עם טעם מעולה ואדריכל/ית לא פחות מעולה.

בעוד אתי היא מומחית אמיתית (לֹכל נושא, למען האמת) לי זו הפעם הראשונה שאני שוכרת כך דירה. יצא לי להחליף דירות עם פריז לפני כמה שנים, ונהניתי מכל רגע (ממליצה לקרוא את הכתבה של כנרת רוזנבלום חברתי, דרכה גם מצאתי אז את הדירה בפריז, על היתרונות שבחילופי דירות). אפשר ללמוד כך הרבה יותר על אורח החיים המקומי, גם אם זה מניחושים והכללות בלבד, ממגורים במלון.

מסקנה בולטת אחת לגבי השבדים, אם נסיק מבעלת הבית שלנו- הם יודעים לעשות שימוש נכון בתאורה ומאד אוהבים נרות. איך אני יודעת? אם במזווה של המטבח (איקאה) יש שלוש חבילות של נרות, על אדני החלון עומדים כשלושה זוגות פמוטים (של מעצבים שבדים מובילים כמובן), ובמגירת הסכו"ם יש 4 מציתים ארוכים (והכיריים חשמליים) – הדלקת נרות היא פעולה שגרתית בבית הזה. מעבר לזה- לכולם יש כאן נרות בחלונות, ומנורות עומדות גם.

בגלל המחסור באור -בחורף השמש זורחת סביב שמונה בבוקר ושוקעת בארבע אחר הצהרים בערך – יש פה צורך בתאורה מלאכותית שעות רבות מהיום (בקיץ זה הפוך..). אבל מה שיפה הוא, ואולי גם זה בגלל התאורה הטבעית הרכה אליה רגילים הסקנדינבים, שהם משתמשים בה בעדינות רבה. אילו הדלקנו את כל גופי התאורה בבית, כמות האור לא היתה מגיעה לזו של גוף תאורה ממוצע במטבח ישראלי.

ביום החמישי והאחרון שלנו כאן אפילו זכינו לקום לרחובות מושלגים ולראות את התאורה השבדית במיטבה – אור לבן ורך ששוטף את הכל.

"אור הוא אובר-רייטד"

ישראלים אוהבים אור. הרבה אור. רובם מדגישים את זה כשמגיעים לתכנון התאורה. ללקוחות שלי אני לרוב מסבירה (בשיחה די מקבילה על גודל, אגב) שהחשיבות של "הרבה אור" מופרזת. כמו שכולם רוצים דירה גדולה אבל בעצם אוהבים מקומות קטנים, אנחנו די אוהבים מקומות חשוכים – הם מייצרים חום ואינטימיות. אנחנו לא באמת זקוקים להרבה אור כל הזמן – אנחנו צריכים אור טוב כשאנחנו קוראים – ולזה תספיק מנורה טובה שמאירה את הספר שלנו – וצריכים אור כשאנחנו עובדים – ולזה תספיק תאורה על משטח העבודה שלנו.

לשאר הדברים בהחלט ייתכן שדווקא מעט אור יתאים יותר – לסעודה, לשיחה עם חברה או לאירוח של כמה חברים, לצפיה בטלויזיה או להאזנה למוסיקה. בדירה שגרנו בה היו כמעט לכל מנורה דימרים, וגם אילו הדלקנו את כולן יחד, הדירה היתה מוארת במוקדים מדויקים מאד. שילוב של מנורות תלויות, מנורות עומדות, ספוטים ונרות יצרו אווירה אינטימית ומקסימה. מנורות מעוצבות ומוקדי אור קטנים יחסית נשקפו אלינו מכל החלונות של השכנים.

מעולם לא נראו נורות פחם רבות כל כך במקום אחד כמו בסטוקהולם. בכל בית קפה, בכל מסעדה ובכל חנות יורדות מנורות הפחם האופנתיות מהתקרה, משתלשלות בחוטים ארוכים ומפיצות אור אינטימי ונעים. זו בהחלט אינה הדרך היחידה להאיר, וזו גם דרך די יקרה ובזבזנית בחשמל, אבל האפקט הוא אור עדין, גוף קישוטי ויפה, והרבה חום בפנים כשבחוץ קרררר.

כך שגם אם השקעתם המון מחשבה בתכנון תאורה, והמון כסף בקניית גופי תאורה מקסימים – זה לא יהיה שווה כלום אם לא תלמדו לכבות את האור, ולהדליק רק את מה שצריך. אם אינכם רגילים לכך זה אולי ייראה מוזר וחשוך בהתחלה, אבל אם תתנו לעצמכם קצת זמן להתרגל, תגלו שנוצרת בבית אווירה שונה לגמרי אם אתם מדליקים ממש את המינימום הנדרש לכם. אם תרצו להתחיל להשתמש בנרות, הטיפ הכי חשוב שלי הוא להחזיק ליד הפמוטים, בקופסא יפה למשל, גפרורים. לי יש פמוט (איקאה! זהב!) על הפסנתר, ולידו נרות וגפרורים. זה בהחלט עובד. ממש מעט אור יספיק.

הפוסט באנו חושך לגרש – דברים שלמדתי מהשבדים על תאורה הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

]]>
https://www.ronitkfir.com/%d7%aa%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%94/feed/ 21