5 טיפים של מייק מונטיירו שישדרגו פלאים את התקשורת האסרטיבית שלך עם לקוחות. מתוך סדנא עם מייק מונטיירו

בכל הרצאה שלי אני מראה את הווידאו 'Fuck You, Pay Me' של מייק מונטיירו. אני מכירה את הספר 'Design is a Job' שלו בעל פה ואפילו תרגמתי חלקים ממנו, אבל כשהשתתפתי בכיתת אמן שלו יחד עם שותפתו אריקה הול, עלו והתחדדו לי עוד כמה נקודות.

מונטיירו הוא בעלים של סטודיו לעיצוב גרפי, שפרסם מספר ספרים על מעצבים גרפיים, התנהלותם בעולם ועם לקוחות והוא מרבה להרצות בפני בעלי עסקים בנושאים האלה. הפוסט הזה, כמו החומרים שלו, מתאימים בעיני לכל בעלת ובעל עסק עצמאי בכל תחום, לא רק בתחום העיצוב.

הספר לא תורגם לעברית, ועד אז הנה 5 טיפים ותובנות מהסדנה שלו שהייתי בה ומהספר שלו:

כש"לא נעים לי" פוגש את Don't be nice

אחד הציטוטים החביבים עלי בספר של מונטיירו הוא "Be pleasant, don't be NICE.".
זו פסקה בה הוא מסביר שאנשים לא שוכרים את שירותיך בשביל להיות חברים שלך. הם צריכים אנשי מקצוע, לא חבר'ה, ואין צורך להתחנף ללקוחות או להגיד להם את מה שהם רוצים לשמוע. להיפך, הלקוחות שלך יעריכו את הכנות שלך. צריך להיות, כמובן, אדם שנעים לעבוד איתו, אבל ללא נחמדות-יתר. אצל נשים, לפעמים יש תחושה שאנחנו נמנעות מלהתנהג בצורה מסוימת או להוביל מהלכים רק כי אנחנו חוששות שיגידו עלינו שאנחנו "דעתניות", או גרוע מכך, "ביצ'יות". אז תהיו נעימות, ענייניות ובעיקר מקצועיות.

בכלל, יחסים מקצועיים עם הלקוחות הם הדדיים.

מונטיירו סיפר בכיתת האמן על תהליך ארוך בו הלקוחות אמרו "יופי" על כל מה שהוצג בפניהם בפגישה, אבל אחרי כמה ימים שלחו במייל רשימה של שינויים. וכך, פגישה אחר פגישה, הלקוחות יוצאים מהפרזנטציה מרוצים ואחרי כמה ימים מבקשים עוד ועוד שינויים. כשהמצב המשיך והעבודה לא התקדמה, התברר שהלקוחות לא ממש אהבו את מה שראו, אבל במקום לתת פידבק ענייני וממוקד, הם הרגישו *לא נעים* לבקש שינויים, ודאי לא בפגישות פנים אל פנים. במקרה הזה, דווקא הלקוחות היו אלה שחששו לא לצאת נחמדים, ולכן עידנו את המשוב שלהם בצורה שפשוט תקעה את התהליך.

בשורה התחתונה: לנחמדות-יתר שבאה על חשבון כנות וישירות יש מחיר כשהיא מופיעה בשני הצדדים של חיבור עסקי. חשוב לא לוותר על מקצועיות וענייניות (בטח שלא בשביל נחמדות וחברות) ולאפשר ללקוחות להעביר גם פידבק שלילי. אם להתייחס ל"משולש הע.מ.ל" שלי – חשוב לבסס תקשורת טובה בין הלקוחות לביני, כדי שהפידבק ינוע בנוחות.

להוביל, לא לשאול: פרנזטציה ללקוחות

השאלה הכי גרועה שאפשר להציג ללקוחות בפרזנטציה היא: "נו? אהבתם את זה?"
הצגת העבודה שלך בפני לקוחות היא מיומנות חשובה, וכאשר עושים פרזנטציות ללקוחות או שולחים את העבודה במייל, לעולם לא כדאי לשאול "Do you like it?".
מה כן אפשר לשאול? 'האם העבודה עונה על הדרישות שלך?' או 'האם הבנת את מה שעומד מאחורי מה שעשיתי?'.

בזמן הפרזנטציה לא כדאי להסביר ללקוחות "פה אנחנו רואים ככה והנה כאן יש לנו כזה". חשוב יותר להסביר להם את התמונה הגדולה ובאיזה אופן הרעיון או המוצר שלך עונה על הבעיות שהלקוח רצה לפתור.
זה הזמן לדבר על מטרות ולהראות ללקוח כיצד השגת אותן, ולא על דברים שהוא אינו מבין ולא ירצה להתערב בהם. דווקא דיבור כזה, שכאילו מסביר יותר מידי, ייצר לך לקוחות נודניקים. בעיצוב גרפי אלה יכולים להיות פרטים כמו הפונט שנבחר לאתר או הגוון המסוים של הירוק, אבל אני בטוחה שגם בתחום העיסוק שלך יש לא מעט דוגמאות לפרטים שהלקוח כלל לא מתייחס אליהם, אלא אם נסב את תשומת לבו.

ועוד טיפ לגבי הצגת עבודות: במקרים רבים, אומר מונטיירו, בכלל אין צורך להציג אופציות בפני הלקוחות, כי הם לא רוצים לבחור. הם הגיעו אל מומחה מכיוון שלאנשי מקצוע יש את התשובות עבורם, והדבר האחרון שהלקוחות רוצים זה לקבל עוד החלטות. בהרצאות שלי אני קוראת לזה: "אני כן מחליטה עליך" (וכמו עם ילדים, אין צורך לומר להם את זה. רק להחליט עליהם).

"לא להידבק בלחץ של הלקוחות"

יש לקוחות שנוטים להיכנס ללחץ מכל מיני סיבות: כשהם לא מקבלים דיווח שוטף, כשהם לא בטוחים בהחלטות שהם מקבלים ועוד. במקרים מסוימים, הם ירימו אליכם טלפון ויתחילו להלחיץ בהוראות סותרות או עודפות, בשאלות מיותרות או בנדנוד כללי. חשוב לא לתת לזה לדבוק בכם, מפני שאין דבר הרסני יותר מלחץ, שמייצר תחושה של היסטריה.
חשוב להיות מסוגלים להקשיב ללקוח ולהרגיע אותו (אולי לשלוח לו דיווחי התקדמות מדי פעם כדי שמלכתחילה לא יילחץ, אם זה מה שהוא צריך), ולזכור שביטחון מייצר ביטחון. אם לא נאבד את הביטחון העצמי שלנו כשהלקוחות מתחילים לאבד את שלהם – הסדר יחזור על כנו.

איך לדבר על כסף ואיך לגבות אותו

מונטיירו מדבר הרבה על כסף: איך לתמחר את עצמך, איך לדבר על כסף ואיך לגבות אותו. "אם אתם לא רוצים לגבות כסף עבור השירותים שלכם", הוא אומר, "אתם יכולים לעסוק בהם בתור תחביב".
ואחרי שהבנת שצריך לדבר על כסף, עכשיו גם צריך לדעת איך לבקש אותו. בלי "אהההה…." ובלי שום היסוס! כשלקוח מבקש ממך מחיר, לא לשאול אותו כמה העבודה שלך שווה. כמו בכל היבט של העבודה, ביטחון מייצר ביטחון, וזה נכון עוד יותר כשמדובר בכסף. "אף אחד לא רוצה לתת כסף למישהו שמתנהג כאילו זה לא מגיע לו, או שאין לו מושג מה לעשות איתו. ומעל לכל – אסור להגיד ללקוח "אני לא מרגישה בנוח לדבר על כסף"" אומר מונטיירו.

מהי המומחיות שלך?

ולסיום, עוד פסקה חשובה מהספר לגבי לקוחות שמנסים לעשות עבורך את העבודה:

"היזהרו מלקוחות שמתקשרים אליכם עם דרישות מדויקות מדי, שרק רוצים ש'תחברואת הנקודות'. אם הם לא פונים אליכם בשביל אסטרטגיה ופתרונות – הם פונים אליכם בשביל הפקה. ואם הסכמתם לקבל עבודת הפקה? ברכותי! אתם מפיקים, לא מעצבים*".

*במקום "מעצבים" שימו את המקצוע שלכם. המשפט הזה, כמו התורה שלו כולה, מתאים לכל תחום עיסוק.

אצל מעצבות פנים זה למשל החלק של שרטוט וניהול פרויקט. לא פעם אמרתי ללקוחות: "אני לא שרטטת" (ואני בטח לא מנהלת פרויקט). לרוב התשובה שלהם היתה "לא, לא רצינו לפגוע/לזלזל". אבל זה לא מגיע מאגו. זה מעיד עלחוסר הבנה של עבודת המעצבת.
ספרו לי מה הבעיה והשאירו לי למצוא עבורכם את הפתרון, בשביל זה באתם אלי. אם אתם יודעים מה הפתרון ורק צריכים מישהו שישרטט לכם אותו – חפשו שרטטת.

הטיפים האלו דיברו אליך ועדיין לא שמעת את הרצאת הדגל שלי "מלא נעים לי… לנעים מאוד! תקשורת אסרטיבית עם לקוחות"? בהחלט הייתי שוקלת לרכוש אותה. אני נותנת שם עוד מלא דוגמאות וחולקת המון תובנות, שישנו את ההתנהלות שלך עם לקוחות.

אם יש לך סיפורים ושיפורים שקשורים לפוסט הזה, אשמח לשמוע בתגובות מהנסיון שלך בעבודה עם לקוחות!

הפוסט 'היי נעימה, לא 'נחמדה <br> תקשורת אסרטיבית עם לקוחות הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

ג'סיקה היא נראית בכל פעם קצת אחרת, אבל תמיד מחייכת

זה קצת מזכיר לי אותי. הבנתי לאחרונה שאני פחות מתחברת לאנשים שלא מחייכים בתמונת הפרופיל שלהם, גם באתר שלהם. למה לא לחייך?

2. גם העבודות שלה מחייכות

היש היא מעצבת אותיות, מאיירת אותיות ומעצבת פונטים. היא כתבה ספר על עיצוב, יש לה שיעורים אונליין בסקילשייר וחיפוש יביא אתכם אל לא מעט סרטים שלה. יש לה עוד כמה פרויקטים אינטרטיים צדדיים (בהמשך הפוסט..). העיצובים שלה הרמוניים וזורמים, נעימים ולפעמים מלאי הומור, ממש כמוה.

3. היש מתגמלת סקרנות בנדיבות

שזו בעצם דרך לעודד סקרנות, שמולידה יצירתיות.
ההצלחה של היש החלה בעקבות פרסום פרויקט יומי שנקרא Daily Drop Cap בספטמבר 2009. "דרופ קאפ" היא האות הגדולה שמציבים לעיתים בתחילת פסקה או עמוד. היש העלתה בכל יום אות מעוצבת לאתר חינמי ואיפשרה לאנשים להוריד אותה ולהתקין. הפרויקט לווה בהסברים ברורים והפך פופולרי במהירות. משם הדרך להצלחה היתה קצרה, ופרויקטים משגעים החלו לזרום אליה. בחנות שלה אפשר לקנות פוסטרים עם ציטוטים. היא גם כותבת לאיזו מסגרת איקאה הפוסטר יכול להתאים..
אני בדרך כלל שונאת כאלו, אבל שניים תפסו את עיני. הראשון הוא זה שלמעלה:

"The right way to live life is to give no Fucks but lots of Damns".
בתחתית חתומה @hels.
לא הבנתי את משמעות המילה הזו, ובעצת חברה גיגלתי את הביטוי. הגעתי לחשבון הטוויטר של הלן רוזנר, מבקרת אוכל בניו יורקר (שאומרת על עצמה: "I'm from the Midwest but I'm not nice". אהבתי). חיפוש קצר גילה לי שמדובר בציוץ של רוזנר, שהיש התלהבה ממנו והפכה אותו לפוסטר!

 

מחצית מהכנסות הפוסטר הזה נתרמות ל- ACLU, האיגוד האמריקאי לזכויות אזרח. סקרנות ונדיבות הם שני כוחות חזקים, שיכולים להניע חיים שלמים וגם קריירות. היש מרבה לפרגן לעמיתים שלה, לתת קרדיט, להתנדב (רק כשהיא רוצה!) ולעודד סקרנות של אחרים. האתר שלה מלא בלינקים, שמציעים עולם ומלואו לחובבי עיצוב. היא מאפשרת גישה נוחה למידע למי שמתעניין בה, עונה על שאלות לפני ששואלים בצורה נעימה ואסרטיבית (עוד בסעיף 8). בקריירה שלה, נראה שהיא ממוקדת מאד מצד אחד, אבל מרשה לעצמה ללכת אחרי הסקרנות שלה, ולעסוק בפרויקטים צדדיים מגוונים ומעניינים. בכל פעם שנכנסתי לאתר שלה מצאתי בו עוד ועוד דברים.

4. היש אוהבת להכין שיעורי בית ולקרוא ספרים

אחד הפרויקטים המהממים שלה, בעקבות האותיות התחיליות, היה סדרת ספרים לפי ה-ABC להוצאת פינגווין. היא קראה את כל הספרים ועיצבה להם את העטיפות. לי יש תואר ראשון בספרות אנגלית. רק אומרת שקראתי את כולם:

5. והיא עיצבה את זה בצבעי הקשת

שייראה טוב יחד על המדף! שווה לראות את הסרט בו פנגווין מסבירים על תהליך העיצוב של כל הסדרה. יופי של דברים יש שם.

6. אנחנו משתמשות באותו העיפרון

כן, זה נהיה קצת קריפי מצידי אבל לא יכולתי שלא להבחין בו, בעפרון הבלקווינג של פלמינו. מי שמכיר אותי כבר יודע איזה ערך אני מייחסת לו. אפשר למצוא אותם בארץ בחנות יולטה.

בסרט הזה תוכלו להכיר אותה ואת העבודה שלה:

7. יש לה צילום של "אל קפיטן" על שומר המסך שלה!

טוב, אם אנחנו כבר בקריפיות. היש גרה ועובדת בסן פרנסיסקו, ואך הגיוני שנסעה למקום המושלם הזה. אילו אני גרתי בקליפורניה גם אני הייתי נוסעת ליוסמיטי כל סופשבוע כמעט ובוהה בסלע המושלם הזה. וזה לא קריפי. רואים את זה בבירור בסרטון.

8. אין לה "לא נעים לי..". והיא מתעסקת בגבולות עם לקוחות!

נתקלתי לראשונה בהיש בתרשים הזרימה הנהדר "האם כדאי לי לעבוד בחינם?", (תרגמתי אותו והוא מופיע פה בעברית!) שהוא אחד מהפרויקטים הצדדים שהיא עושה למען מעצבים גרפיים ומעצבי אותיות. רבקה נרקיס, צלמת, שנתקלה בתרשים הזה וגם לה נמאס לקבל "הצעות" לעבודה בחינם יצרה איתה קשר, קיבלה רשות לתרגם והעלתה את זה לפייסבוק. גם היא אשה כלבבי. יוזמת! רבקה נענתה לבקשה שלי לשנות את התרגום המקורי כך שיהיה יותר נייטרלי מבחינת מגדר (קצת פחות "אתה") כי עבודה בחינם היא בעיקר בעיה של נשים.. בנתיים הנה הגרסה הראשונה, וכשתהיה השניה מוכנה אעלה אותה גם לעמוד הפייסבוק שלי, נעים מאוד.

אבל התרשים הזה הוא כלום! באתר שלה יש לה מחולל תשובות ללקוחות, שעונה חד וחלק, בקלות, אלגנטיות ואסרטיביות על בקשות של לקוחות על פי סינון: האם זה חבר? (בשמחה, אם אתה נותן לי חופש אמנותי מלא. וחשוב שיהיה ביננו חוזה!) זה מלכ"ר? זה עסק? יש להם תקציב דחוק? אז לא. יש תקציב יפה? שלום, בואו נדבר עסקים.

אם את עצמאית או אתה עצמאי, ממליצה לשנן את התרחישים כאן ולהתאמן עליהם. כן, זה כל כך פשוט. יש לה מאמרים נוספים שעוסקים בתמחור עבודת עיצוב ועבודה עם לקוחות.

9. היא מעולה עם טקסטים

הניסוחים שלה במכתבים האלו מדויקים, ובאותה הנדיבות היא גם מציעה באתר שלה 4 גרסאות שונות לביוגרפיה שלה (תחת "מידע לעיתונות") החל משורה אחת ועד עמוד שלם. הפוסטר הזה הוא ציטוט של עצה שהיא נתנה למעצבים צעירים בראיון: "מה שאתם עושים כשאתם דוחים את העבודה שלכם הוא מה שאתם צריכים לעסוק בו כל חייכם". חברה שלי שאלה אותי אם קיפול כביסה נחשב.

את עצמה היא מגדירה Procrastiworker, שזה שילוב של "דחיינות" (procrastination) עם עבודה. זה מזכיר לי את הפרק בספרה הנהדר של אליזבת גילברט, "Big Magic" שעוסק בסקרנות (ראו סעיף 3): גילברט ממליצה שנרד קצת מעניין ה"תשוקה", שלמענה אנשים עושים מעשים דרמטיים, ונסתפק בסקרנות. סקרנות שואלת שאלה פשוטה: מה מעניין אתכם? וזה לא חייב להיות משהו גדול מהחיים. מה מעניין אתכם ממש ברגע זה? הלינק הזה? יאללה תלחצו עליו. היא גורסת שאם לא נעצור את הסקרנות שלנו, נגיע למקומות שיחזיקו את היצירתיות שלנו בוערת. ונראה שהיש חיה ויוצרת בדיוק כך. גם הציטוט הזה לגבי עיסוק ועבודה, מתחבר לזה.

10. היא מוכשרת לאללה

וזה צירוף של עבודה מדויקת, מבוקרת ומאורגנת ( 10.א. שולחן העבודה שלה מסודר כל כך!) עם כשרון וקלילות. הנה למשל השיפורים שהיא עשתה בלוגו של מיילצ'ימפ, שדרכו קיבלתם את ההזמנה להגיע לבלוג שלי (מה, לא? אז תירשמו למעלה לעדכונים!) ועוד אחרים בעמוד הלוגואים באתר שלה.

גם כאן ניכרת הנדיבות שלה, וההבנה שהדרך הטובה ביותר ללמוד היא ללמד. הנה פוסט שלם בו היא מסבירה כיצד ומדוע הגיעה מהגרסה הישנה לחדשה.

11. והיא נותנת גם לי להרגיש ככה

אחד הפרויקטים המעולים שעשתה, הוא אתר "אלפים מתחת ל-90" שהוא תשובה דמוקרטית ומגניבה לפרויקטים כמו "שלושים מתחת ל-30", של מגזין פורבס אליו נבחרה (פעמיים!), ורבים אחרים בעולם.

אתם רק צריכים להיכנס לאתר הזה, להכניס את השם שלכם ועיסוק לבחירתכם, ותוכלו לקבל תעודה! כדי לשמור אותה עושים צילום מסך, ואם אתם לא יודעים איך לעשות צילום מסך, ג'סיקה תסביר לכם בלינק בתחתית.

12. התחפושת המשפחתית שלה להאלווין

13. ווס אנדרסון הוא לקוח שלה

ויחד איתו טיפניס, ספרי פיגווין, אמריקן אקספרס, רשת טארגט והרשימה רק הולכת ומתרחבת. כמו שהבנתם, שווה לעקוב אחריה, כולה בת 34, להיכנס לאתר שלה וללכת לאיבוד – כי אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים!

ואחרי פרסום הפוסט מצאתי עוד משהו מעולה!

14. כשאתם גולשים באתר שלה, שימו לב לכתובת ה-URL!

תודו שהיא שווה, היא שווה היש שווה!
תהיה: איך ייתכן שבארץ לא צמחו טיפוגרפים שעוסקים באיור כזה של אותיות? במיוחד נוכח הדרישה לציטוטים שאינם תמונות בבתים של דתיים? או שמא ציטוטים קלישאתיים של חוכמת חיים עובדים רק באנגלית? ("פריז זה תמיד רעיון טוב" באמת לא ממש נשמע משהו).
היכן אתן, מעצבות גרפיות דוסיות מחוננות? הייתכן שפספסתי אתכן? אשמח להכיר.

לסיום קבלו עוד סרטון שלה:

הפוסט 13 סיבות שבגללן אני רוצה להיות חברה של ג'סיקה היש הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

למרות הבלגאן הפראי ששרר באוטו הענק שלנו בטיול במערב ארצות הברית, תמיד זכרנו היכן שמנו את המפה.
התאים הנוחים שבצידי הדלתות, והתא החשוב שבין שני הכסאות הקדמיים הוקדשו כולם לניירת. בתוך חווית הטבע העצום והפראי, הניירות המסודרים שלנו היו לנו עזרה עצומה ותענוג גדול. החלטתי להקדיש להם פוסט משלהם.

*** קראו בסוף תוספת חדשה***

לאמריקאים זה ודאי מובן מאליו, ומי שעיצוב גרפי לא מדבר אליו אולי לא יבחין בזה כלל, אבל חלק גדול מהתענוג בטיול היה העלונים והמפות שקיבלנו בשמורות ובפרקים בהם ביקרנו.

מאמלקת למי שלא קרא את שלושת הפוסטים הקודמים שלי: הטיול שלנו, בן חמישה שבועות, כלל בעיקר מסלולי הליכה בטבע ולינה באוהלים לסירוגין עם לינה במלונות. בכניסה לכל פארק, לצד חיוך מסביר פנים, קיבלנו מהפקח או הפקחית את העלון המקומי.
בתחנת המידע, שמנוהלת גם היא על ידי פקחים, יכולנו לקבל מפות מפורטות יותר של השטח ושל מסלולי טיול. אפשר גם פשוט לבוא ולשאול: לגבי מזג האוויר, עומסים צפויים, תצפיות של חיות, מסלולים מתאימים ואפשרויות טיול. על הדרך אפשר גם לקנות מזכרות מהממות ושימושיות (אל תחסכו! אני מצטערת על מה שלא קניתי!) למלא מים ולמחזר פסולת.

כן, למרות שעברנו כמה מדינות, העלונים שקיבלנו בכל פארק היו זהים: מיתוג פשוט וקריא, ומתקפל בנוחות לגודל קטן.
מהר מאד הבנתי שיש כאן מראה אחיד, ושמרתי על כל המפות. בצד אחד מפה מפורטת של הפארק עם מקרא נהדר, ובצד השני מידע כללי על הפארק ומה שרלוונטי בו: היסטוריה, גאולוגיה, צמחיה ובעלי חיים נפוצים באזור. הכל מלווה ביותר צילומים ואיורים מאשר טקסט, והטקסטים כתובים היטב וערוכים לפסקאות קצרות ומעניינות.

הנה כך נראה העלון של ילוסטון: מצאנו את עצמנו פותחים אותו לא פעם כדי להחליט אם ראינו מוס או אלק. זה תמיד היה אלק, אגב. חננאלק, או נתנאלק. או אלקנה..

הטקסטים, שהיו תמיד באורך מצויין, היו מעניינים, רלוונטיים וכתובים היטב. בנסיעות בין נקודה לנקודה קראנו חלק גדול מהטקסטים, כשלא היינו צמודים למדריכים של נטע דגני.
כך נראה העלון הפתוח של ברייס:

זה קצת מוזר לי לשים כאן צילום של מפה, אבל גם קצת לא. אני לא זוכרת מתי קיבלתי מפה כל כך קריאה כשיצאתי לטיול בארץ, ובעצם למה? העלונים נותנים מידע שרלוונטי גם להדיוטות ומבקרים מזדמנים, וגם לטיילים מקצוענים. הן העיצוב שלהם והן המידע שבהם מצליחים להיות רלוונטיים לסוגים שונים של מבקרים, ותמיד מצאנו בהן מידע חדש.
המפה תמיד קריאה ונעימה. גם היא נראית מקצועית מאד אבל לא צריך לדעת לקרוא מפות שטח כדי להתמצא ולהבין. יש בהן ציונים ברורים של כל מה שצריך לדעת: כבישים, אתרי קמפינג, שירותים ציבוריים, נגישות לכסאות גלגלים ועוד.

תרשו לי עוד אחד. הנה זה של יוסמיטי. יש הבדלים גרפיים קטנים בין שמורה לשמורה, אבל כולם נאמנים לאותו המיתוג ואותו התמצות.

בתחנות המידע בתוך הפארקים עצמם מקבלים את העלונים הבאים, לעיתים עיתונים של ממש ובהם מידע מפורט על מסלולים. הנייר הוא כבר נייר עיתון, אבל הפירוט בו פשוט נהדר. כך נראה צד אחד של המפה של קניון ברייס, על שפע מסלולי ההליכה שבו:

הקסם האמיתי היה בפירוט של המסלולים. הלוואי שיום אחד השמורות בישראל (או מרכזי מידע למטיילים באזורים מסויימים) יחלקו עלונים כאלו למטיילים, שסומכים על יכולתו של המטייל לעבד את המידע, לדעת מה מתאים לו ולהחליט לבד.

המסלולים שמפורטים ב"מדריך הטיולים" מסומנים לפי רמת קושי בירוק, צהוב וכחול – קל, בינוני וקשה. בכל אחד מהם מידע מפורט וברור אודות שם המסלול ונקודת ההתחלה שלו, אורך המסלול (במיילים ובקילומטרים, יען כי יש הרבה תיירים) ומשך הזמן הממוצע שיש להקדיש לו, הבדלי הגובה בתוכו (עליה או ירידה של כמה מטרים) ותיאור כללי שלו. בתמונה הבאה פוקוס על פירוט כזה:

וכאן מקרוב. פירוט לרמת המטרים, כולל הערות והמלצות באדום ("הטיול הכי פופולרי שלנו!") ואפילו מסלול נגיש לכסאות גלגלים וכלבים. הודות לשירות האמריקאי הנפלא, בפארקים מסויימים (כמו ברייס וזאיון) נוסעים שאטלים במסלול קבוע, כדי לצמצם נפח תנועה בתוך השמורה ולעזור למטיילים להתחיל טיול בנקודה X ולסיים בנקודה Y בלי לעשות "הקפצת רכבים", מנהג שנראה לי, אפעס, פחות מקובל אצל האמריקאים.

זו קצת שאלת ביצה ותרנגולת – האם המפות והנגישות הזו מייצרות את הכבוד של המטיילים לטבע ולפקחים, או שמא ההתנהלות המכובדת והמנומסת של האמריקאים מאפשרת את קיומם של העלונים והפקחים. אני מאמינה שכשאדם נתקל בשירות טוב שמכבד את עצמו, כמו למשל בשירותים ציבוריים שמתוחזקים תדיר ונקיים, הוא מחזיר יחס כזה ומשאיר אותם נקיים.

אולי אני תמימה. בכל מקרה גם המדים של הריינג'רס (איך, איך אין לנו צילום עם אחד? יותר מתוקים מאלק) היו חלק מהחוויה של השירות, המקצועיות, הנועם המזמין לטייל.

מה שמדהים היה, שלמרות המידע המפורט בעלונים, עושה רושם שהאמריקאים לא מבינים כלום בטיולים רגליים, ויוצאים לטיול של שישה קילומטרים בשמש מדברית קופחת בצהרי היום בלי כובע (גם לילדים) ועם בקבוק של חצי ליטר מים ביד. למשפחה שלמה.
לגבי השילוט – במסלולים הפופולריים בפארקים הגדולים השילוט מאד ברור, ולעיתים על השלט הנושא את שם המסלול כתוב גם אורכו. מצד שני, לאורך שבילים פחות מתויירים (למשל כל מה שצעדנו בילוסטון) כמעט שלא היה שילוט, בטח שלא אבנים מסומנות בצבעים שונים.
היכולת של האמריקאים להעביר מסרים ברורים על ידי ניסוח מדויק בשלטים ובעלונים משתלבת היטב עם הנימוס שלהם והשמירה על הכללים. הנה שלט במלתחות באתר הקמפינג המקסים קודכרום:

וכך נאמר בשלט: "עזרו לנו להימנע מתיקוני אינטסטלציה יקרים. אנא הניחו כאן נעלי טיול וסנדלים, לפני כניסתכם למקלחת".
בהיותי טירונית מלתחות וטיולים, לא היה עולה על דעתי להימנע משובל בוץ, אלמלא הרהיט הזה והשלט המסביר את ייעודו. כמה פשוט ככה יעיל: להסביר מראש את רצונכם. וכמובן שהמקלחות היו נקיות יותר מאלו אצלי בבית.
אותה חוויה חיכתה לנו בליל הקמפינג הראשון שלנו בילוסטון, בה הפקח המקסים בירך אותי לשלום, שאל אותי אם זה הלילה הראשון שלנו בקמפינג, ולא הסתפק במתן עלון ההוראות והתקנות של המקום, אלא גם סימן לי במרקר זוהר את הסעיפים החשובים (אסור להדליק אש מחוץ לעיגול, אסור להשאיר אוכל בחוץ בכל עת כי יש דובים) ולא הסתפק רק בזה, אלא קרא איתי את שלושת הסעיפים החשובים שהוא סימן.

ולסיום, מילה על האובססיה של האמריקאים עם "בטיחות" או "בטחון". כמעט בכל מקום בו היינו בירכו אותי לשלום עם "Be Safe". בין אם זו פקחית בתחנת מידע, זבנית בתחנת דלק או מטיילים אחרים שבאו מולי בשביל. מרוב איחולי בטיחות התחלתי להילחץ. "מה כל כך מסוכן כאן?" חשבתי לעצמי. ראיתי איך זה קורה לי, מה שהם עושים לעצמם: הכל שקט פה (יחסית) אז למה שלא נלחיץ את עצמנו בסכנות אפשריות?
הנה שני שלטים שחיכו לנו בתחילתו של מסלול. לא דאגנו בכלל, מה פתאום:

תוספת לאחר הפרסום - על עיצוב מפות

שמחתי לקבל מייל מחבר ילדות, אילן רייזינגר, בו הוא מפנה אותי למעצב של העלונים של הפארקים הלאומיים.

מתברר שלא סתם אהבתי אותם. מי שאחראי עליהם הוא מעצב העל מאסימו ויניילי, שמת בשנת 2014. ויניילי (או וינלי, Massimo Vignelli) היה מעין "מעצב על" שידוע באמירתו: "אם אתה יכול לעצב דבר אחד, אתה יכול לעצב כל דבר".
וינלי גדל באיטליה, שם למד אדריכלות במילאנו וונציה, ובשנת 1966 היגר לארצות הברית. הוא הקים שם משרד עיצוב עם אשתו, ללה. וינלי גדל על המודרניזם והגדיר את עצמו כ״אדריכל של מידע״. ציטוטיו על עיצוב מוכרים למעצבים רבים.
מפות הוא ידע לעצב. הוא אחראי למפה של הרכבת התחתית בניו יורק, וגם לשילוט שקיים בתחנות עד היום.

כשיצאתי לפוסט הזה, ידעתי שאיני יודעת מספיק על ההיסטוריה של העיצוב הגרפי כדי להתחיל לנתח אותה או את העלונים, אבל מתברר שעשיתי תחקיר מחורבן. מתברר שצריך לדעת לחפש היטב בגוגל.  עכשיו מתברר גם שאני לא היחידה שאוספת את המפות האלו…

וציטוט מפורסם של מאסימו וינלי ממחיש את העניין:

הפוסט עיצוב מפות טיולים בפארקים הלאומיים בארצות הברית – קמפינג 4 הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

יש לי כמה סיבות די מוצדקות: קודם כל לא ברור מאיפה הגיע המנהג הזה, אבל הוא קצת חיקוי של הגויים. למה לסבך? מי קונה למי? מתי? כמה? למה?. שנית, יש משהו אנטי פמיניסטי בלקנות מתנה רק למארחת, כאילו היא היחידה שטורחת, וזה בדרך כלל מה שקורה. שלישית, לעומת מתנות יום הולדת שמקבלים מחברות קרובות, מתנות של משפחה יכולות בקלות להתפספס. רביעית, חבל על הכסף, בעיקר אם אתם אלו שמביאים את כל האוכל וטורחים. והרי זה מה שסיכמנו. אז עזבו.

ועכשיו, משהסברתי למה אני נגד, אני ממש אשמח להציג בפניכם כמה פריטים מרגשים במיוחד, תחת התירוץ של מתנה לחג. כולם עיצוב ישראלי מקומי ומקורי. מבחינתי אתם יכולים פשוט לקנות את זה לעצמכם. או לי.

אז עם צלחת סדר אני מסודרת, תודה, ואפילו סט של 24 כלי פסח יש לי (נבהלתי מהמספר וקניתי זולים יחסית. טעות שלא תחזור). צלחת הסדר של סהר בצרי עדינה, יפה, מגניבה וחכמה. יש בה שילוב של זכוכית מסורתית ועדינה עם סיליקון גמיש ומודרני. התאהבתי בה מהשניה הראשונה, וגם הוא מהמם, אז קניתי.

פריטים מרגשים אחרים שיוצאים לקראת הפסח הם פרי שיתוף הפעולה של רותו מודן, מהמאיירות האהובות עלי בעיקר בזכות לוח השנה שמעטר את קירות ביתנו שנים ארוכות, ובתיה קולטון, שאיוריהן מזכירים זו את זו, ושתיהן היו חברות ב"אקטוס".

יחד הן חברו ל Ruuf&Tuff

שתי המאיירות מוכרות עכשיו במהדורה מוגבלת שלל פריטים, שחלקם מתאימים בול לשולחן הסדר, כמו המפיות הרקומות המקסימות האלו, בהומור המוכר/מוזר של השתיים.

וגם להן יש צלחת סדר!

עוד תירוצים לקנות לחג הן תגיות מקום – פתקי הושבה – ארבעה איורים שונים, שנמכרים בחבילות של 8 פתקים על נייר איכותי.

ועוד המון פריטים  ( מפריטי שולחן כמו מלח-פלפל, קיסמים, תחתיות לכוסות דרך שעונים וקלמרים) שיימכרו בין יום רביעי 25.3 ליום שבת 28.3 במתחם מקסים ברוטשילד 69 בתל אביב.

ותודה, מפיות בד זה מהמם, אבל עם 24 אנשים בשולחן אני אסתפק הפעם בנייר.

על ההברקות של נעמה אורבך ("מגשימת מתנות") כתבתי לא פעם, ואני שמחה לעקוב אחר הכשרון שלה (ולהרוויח ממנו – היא כל הזמן שולחת לי לינקים לתגליות מעלפות!). בין אם מתחשק לכם להזמין חותמת אישית או לקנות כמתנת יום-נישואין את ה-א-ב של האהבה, אצלה לא רק תמצאו מתנות שאין לאיש, אלא גם תוכלו להמציא משלכם.

את נעמה הכרתי דרך הספר "איך עושה ילדה", שהיה פרויקט הגמר המהמם שלה בבצלאל. המתנה שלפניכם היא פרי עבודה מול לקוחה, שרצתה לקנות מתנה מיוחדת לבעלה חובב הספר.

היא פנתה לנעמה, וביחד הן המציאו את הערכה המושלמת לשמירה, סימון, מעקב, איסוף ומחשבות על ספרים.

הערכה נארזה בקופסת עץ ויש בה חותמת עץ מותאמת אישית, שתי מחברות, שני עפרונות, סימניות וכרטיס ברכה, והכל מעוצב עם שמו של מקבל המתנה, שהפך ללוגו משגע, שמי יודע אילו שימושים עוד ייעשו בו..

אם בא לכם כזה ממש כמו שלו, תוכלו רק להחליף לוגו, אבל הקטע המגניב הוא, שעם נעמה אפשר באמת להגשים כל רעיון למתנה (במיוחד כאלו עם ניחוח ישן), בבטחון מלא שהוא ייצא יפהפה.

אם אתם מוזמנים לחובבי עיצוב, תמיד תוכלו לקפוץ לסוהו ולפרגן לעיצוב ישראלי עם מגוון מכשירי מטבח וכלי בית מקסימים. כשאתם קונים גאדג'ט למטבח חשבו טוב אם באמת ייעשה בו שימוש, או שמדובר בקטע שיעלה חיוך על פני המאחרת ואז יידחף אחר כבוד למגירה של השמונצעס.

מזכירה לכם שעל כל אלו ועוד כמה כתבתי בפירוט בפוסט אחר.

ולסיום, גיליתי לאחרונה שיש לי חולשה לפמוטים. מכירות את הדברים האלו שאנחנו לא קונות בחופשות בחו"ל, ואז מצטערות על זה כל החיים? אז לי יש את זה עם פמוטים קלאסיים, מתברר, שלא קניתי (במחיר ממש טוב, מתברר) ברובע המעצבים של איסטנבול

את הפמוטים האלו עיצב בראשית המאה שעברה המעצב השבדי Ivar Ålenius Björk , עבור חברת "יסטד מטאל" שאינה קיימת עוד. עכשיו הם מיוצרים שוב על ידי סקולטונה. בקיצור, לא קניתי, ואני מחכה. (במילא זה לא עיצוב ישראלי אז לפוסט אחר…)

אבל מאז אני אוספת אחרים, כולל פמוטים ישנים מאיקאה, או פמוטים ישנים מבית הורי, ואולי יום אחד אצלם את כולם לפוסט אחר. בינתיים הגחמה הבאה שלי הם אלו:

אני מתה על זוגות שעושים עסקים יחד, ובעיקר עסקי עיצוב. רועי יהלומי, בוגר HIT, ובת זוגו טל הדר, בוגרת בצלאל, הם צוות העיצוב "יהלומיס". עבודת הגמר של יהלומי היתה כלי הקשה עשויים בזלת מותכת, ומאז הוא עובד עם החומר הזה, שהפך עכשיו לפמוטים המושלמים האלו.

הבסיס של הפמוטים הופך פמוטים קטנים בפני עצמם, בצבעים שמתאימים עכשיו לכל דבר (אני לא מאמינה שעוד לא בחרתי את הצבעים לעריכת השולחן!). בתחושת החומר יש משהו מחוספס וחזק, שונה מאד ממתכת, והגזרה שלהם פשוט מושלמת. אפשר למצוא אותם בטולמנ'ס וגם בחנות ה Etsy של Yahalomis.

השנה החג יוצא בערב שבת, כך שגם נרות אפשר להדליק. תירוץ טוב, הא? ואחרי שהדלקנו נרות, לסיום: ההגדה של אסופה: אוסף מאיירים ומעצבים ישראלים, כל אחד מופקד על כפולת עמודים.

אם אינכם מכירים את החנות "אסופה" עדיין, בהחלט כדאי לכם לבקר. מלבד קידום ומכירה של מעצבים ישראלים, הם מארגנים פרויקטים מגניבים סביב כל חג, שכוללים בדרך כלל אירועי תרבות ומינגלינג. שווה לעקוב.

ועכשיו, ברשותכם, אני חוזרת למטה להמשיך לנקות לקראת החג. בבית חלו כמה שינויים דרמטיים ביותר בימים האחרונים, מקווה להספיק לדווח על כולם בשבוע הבא!

חג שמח, משפחתי ומעוצב לכולם!

הפוסט באמת לא הייתם צריכים הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.