אז החלטנו לטוס לסופשבוע בברצלונה. אחרי החגים יש דילים זולים, ובזכות מנהלת המשרד החרוצה, שהודיעה על צאתה לחופשה קצרה, מצאנו כרטיסים זולים וטסנו. כאמור, הילדים בגיל בו אפשר להיעלם לסופשבוע בלי לחשוב כמעט על ה"סידור לילדים", וכרגיל – אני כותבת כאן מהחוויות שלי, עם כמעט אפס שיעורי בית הפעם, דברים שנהניתי מהם. מוזמנות ומוזמנים להוסיף.

הפעם הראשונה והאחרונה שלנו בברצלונה היתה לפני קצת יותר מ-15 שנה בירח הדבש. חטפתי אז דלקת אזניים מהגהינום (מעדיפה ללדת שוב בלי אפידורל רק לא לחוות את הכאב הזה שוב), ואז כייסו אותי בחנות, וזה לא ממש עזר לטיול. אבל ביקרנו ברוב ה"מאסטים": בית גאודי, מוזיאון פיקאסו ומירו, מונטז'ואיק, לה סגרדה פמיליה ועוד. אחרי זה נסענו קצת לאורך החוף של Costa Brava. כך שהפעם בעיקר רצינו לנפוש קצת באיזי, ושמרנו על הארנק והנייד. וסופשבוע בברצלונה זה אחלה איזי, שלושה לילות, מחמישי בצהרים עד ראשון בצהרים.

המרכז התיירותי של העיר אינו גדול, והטופוגרפיה שלה קלה להבנה בין ההרים למישור ולים. בינהן מקשרים קווי תחבורה נוחים של מטרו, אוטובוסים והמון מוניות (עם שלט ירוק כשפנוי ומספר הנוסעים כשתפוס. למה עוד לא הגיעו לזה בארץ?).

טסנו עם רויאל ג'ורדניאן, שהיו מהממים. טיסה נוחה, אחלה מושבים וארוחה צמחונית מצויינת. התרגשתי מהדגלים על דש בגדו של דייל קרקע.

ריגש אותי לבקר שוב בירדן, לשתף פעולה עם השכנים שלנו ולהתרגל קצת יותר לשמוע ערבית. היה תענוג גם לראות סוף סוף טיפוגרפיה ערבית יפה ומושקעת בלוגואים מסביב. אפילו הצלחתי לקרוא כמה מילים בשלטים.

הטכניקה האחרונה שלי להחלטות מהירות היא לחפש ב Booking.com מלונות עם ביטול בחינם. כך אני יכולה להחליט ברגע האחרון, אחרי שאני לומדת קצת על העיר ומה בא לי לעשות בה. מצאתי 3 מלונות במיקומים טובים (הזול בינהם עלה 1200 שקל לשלושה לילות) ובסוף בחרתי ביקר מתוכם, שהיה במיקום מצויין. כי כן, בסופשבוע כזה שווה להשקיע עוד 600 שקל בשביל משהו שווה יותר. כל סופהשבוע הזה הלכנו ברגל, למעט נסיעות רחוקות, אליהן לקחנו מונית (במחיר כמעט זהה לזה שבארץ).

כשמצאתי מלון אני בודקת את המיקום שלו, מחפשת תמונות של החדר ושל המלון, מוודאת היטב את מה שיש בחדר (מיטה זוגית או יחידות, WiFi חינם), מה גודלו (חדר ממש קטן זה מבאס, פחות מ -20 מ"ר) ותמיד קוראת ביקורות. אני בודקת מי כתב אותן, מאיזו מדינה הוא, ואולי מחפשת עוד דברים שכתב, לנסות לראות כמה אנחנו דומים. חפשו לפחות 2-3 ביקורות של אנשים לא מרוצים. לא כי הם אנשים רעים, אלא כי מהן אפשר ללמוד יותר מאשר תגובה של: הצוות היה קשוב ונפלא, המיקום מושלם!!

• חוכמה שלאחר מעשה 1: במלון הזה, למשל, קראתי ביקורת של מישהו שקיבל חדר עם חלון שאינו משקיף החוצה, אלא לפיר פנימי של המלון. כתבתי מייל למלון ושאלתי על זה, והם ענו לי מיד שאכן – זה חדר שפונה פנימה. בראשי ביטלתי את ההזמנה, אבל שכחתי ממנה אחרי יום יומיים, כשביטלתי את האחרים והזמנתי את זה. זה באמת היה החדר שקיבלנו. חדר נוראי, עם חלון שפונה לחלל פנימי נאה של המלון, אבל לא כזה שאת רוצה לראות מהחדר שלך, ובדיוק מול היציאה מהמעליות. קראו את האותיות הקטנות.

אז פשוט התהלכנו לנו בעיר, בין בזיליקה לכנסיה, בין סמטאות הרובע העתיק לחוף הים התל אביבי/תאילנדי. מתאים לכם סיור זריז עם כמה תמונות? (לחיצה על חלק מהן תעביר אתכן לאתרים)

לשמחתנו יכולנו לשדרג את החדר בתשלום נוסף, וקיבלנו חדר פינתי מקסים. בהחלט נחמד יותר לראות שמיים כשפותחים את הוילון בבוקר. והיו לנו 4 ימי שמש נהדרים. יצא שהמלון עלה כמעט פי שניים מהאופציה הזולה הראשונה, אבל כמו עם החלטות נבונות אחרות – מי בכלל חושב על זה בהקשר הכללי. לחדר הזה היתה מקלחת כל כך מרגשת, שהיא שינתה את כל התפיסה שלי לגבי ברזים וחלקם בתקציב השיפוץ..

ברצלונה היא גן עדן לפודיז חובבי נשנושים. בגלל שחצי מאיתנו הוא צמחוני חובב כשרות, זה צמצם מאד את האפשרויות ליהנות מסוגי מזונות רבים, וגם טיולים בשווקים לא עשו לנו טוב (מה לעשות, כשמתחילים לחשוב על נתחי בשר כחלקי גופות, זה לא עושה שמח בלב). כהרגלי, סימנתי על המפה המון מסעדות מומלצות, אבל יש כל כך הרבה מהן בעיר, שפשוט עצרנו היכן שנראה טעים ולרוב היה… מאד טעים!
אז פשוט התהלכנו לנו בעיר, בין בזיליקה לכנסיה, בין סמטאות הרובע העתיק לחוף הים התל אביבי/תאילנדי. מתאים לכם סיור זריז עם כמה תמונות? (לחיצה על חלק מהן תעביר אתכן לאתרים)

שמעתי שחובה לבקר באולם הקונצרטים Palau de la Musica Catalana , ושצריך לקנות כרטיסים לסיור מראש (18€) וברגע של גאונות אמרתי – אם כבר לשלם על סיור – למה לא לחוות את האולם בקונצרט של ממש? בדיקה מהירה גילתה שיש בדיוק פסטיבל ג/אז בעיר! פספסנו את אבישי כהן ואפילו אסף אבידן (!) אבל קניתי כרטיסים ליום שישי בערב לקונצרט של גיטריסט הפלמנקו טומטיטו עם הפסנתרן מישל קמילו בהופעה מסורתית ממש, שנקראה Spain. כן, הם ניגנו את הקטע הזה של צ'יק קוריאה. הנה וידאו שלו מנגן את זה ממש שם באולם:

מחר, למשל, מנגנים שם דניאל ברנבוים ואנדריאס שיף. שווה מאד לבדוק!

• חוכמה לאחר מעשה 2: הזמנו מקומות זולים יחסית, כי לא ידעתי את מי אני עומדת לראות. טעות. לאולם יש יציע שהוא תוספת מודרנית, ובמקום לחוות את האקוסטיקה המטורפת (כך שמעתי) של האולם המהמם עצמו, ישבנו במקום רחוק, בו כל שיעול ונשימה של מי שיושב לידי הפריעה לי לשמוע את המוסיקה. יש מצב שרמקול אחד לא פעל, והיה לי מאד קשה להתרכז במוסיקה. הנה מפה של האולם. בבקשה אל תקנו ביציע, אלא אם זו הופעה שאתם ממש חייבים להיות בה.

לא הביישן מוצא מקומות מגניבים

הסתובבנו לא מעט, ולמקומות רבים שנראו מסקרנים פשוט נכנסנו. בפינה ליד המלון שלנו עצרתי להסתכל על אדם, שצובע את פיתוחי הברזל של מלון בשחור. הכל נראה כל כך מושלם ומקצועי, שהבנתי שמדובר במלון יוצא דופן. ביקשתי רשות להיכנס ולעשות סיבוב, והתקבלתי בחיוך.

הכניסה למלון היתה מעבר למאה אחרת. כמו תפאורה אבל לא. מעולם לא יצא לי להיות במקום כזה. נשימתי נעתקה. קחו סיבוב עם הסרט הזה במקום.

כשיצאתי, גיליתי שהמקום היה פעם מלון הריץ, עד שנת 1993, ועכשיו הוא נקרא "אל פאלאס הוטל ברצלונה". עדיין זול יותר מחדר קטן במלון בוטיק בתל אביב.

באותו הערב חיפשתי מלון יפה אף יותר, שעליו אני מקווה לכתוב פוסט שלם נפרד. יצאנו שם לקוקטיילים על הבר, והתמונות יצאו חומות מאד, כמו כל המלון..

עוד חוויה שאני ממליצה עליה בחום, שנקלענו אליה בספונטניות מפתיעה, הוא משחק של ברצלונה. חבר שאיחל לי יום הולדת שמח מאוחר גילה שאני בברצלונה וכאוהד בארסה מושבע, הפציר בי ללכת למשחק בשבת. זה היה בחמישי בערב. הפעם לא התקמצנו על כרטיסים (יום לפני משחק היו לא מעט פנויים באתר של הקבוצה במחירים שבין 70-120€).

אוקיי, אז המשחק היה אכזבה. כשהוכרזו שמות השחקנים גילינו שמסי וסוארז אינם. ואז הגיעו 95 דקות של בונקר של מאלגה, כל מחצית בחצי שלהם בלבד, עם תוצאה של 0-0. יוסי, ששלח אותי למשחק, עדכן שלא היה כדבר הזה באצטדיון Camp Nou מזה 48 משחקים. הבאתי להם את הנאחס.

בכל מקרה נהננו מאד, למרות שכמות האוהדים השרופים, עליהם בניתי שיעשו שמייח, היתה קצת יותר קטנה ממשחקי הבית של הפועל ירושלים (והלחנים שלהם קצת פחות יצירתיים, האמת). עשה רושם שכמעט כל הקהל, כמעט 100 אלף איש, היו תיירים כמונו. רובם הבינו קצת יותר בכדורגל, אבל תיירים. והמון ישראלים.

חזרנו בהליכה עם עשרות אלפים וקצת שופינג ברחוב דיאגונל העצום. בין השיטוטים שלנו נכנסנו לחנות שנראתה כחנות צעצועים, ומצאנו עצמנו במחסן השכרת תלבושות ענק ומקסים:

כמות החנויות בעיר כמעט הפחידה אותי. בתור מי שגרה בכפר כבר יותר מארבע שנים, רחובות עמוסים מדי עלולים לגרום לי מחנק או מיאוס.
אפשר לומר שהיה שופינג מבוקר, בעיקר קניות בחנות COS המקומית והתפעלות מסניפים של זארה הום, שמציעים סטיילינג יפהפה ומגוון במחירים שפויים.
אני שוקלת לכתוב פוסט נפרד המוקדש למלתחת בגדי COS שלי, שהתקדמה בצורה יפה מאד בשנים האחרונות. מצאנו גם חנות תכשיטים שהביקור בה היה כמו במוזיאון – צורפות בחומרים מעניינים ומיוחדים.

בביקור הזה לא הספקנו לראות מוזיאונים, ולמעט ביקור קצר במכון אנטוני טאפייס, לא הספקנו אחרים. לפי ההתרשמות שלי המכון מציג תערוכות פוליטיות מעניינות, ושווה לבדוק מה מציג בו, בטח בתור עצירה תרבותית באמצע השופינג של Passeig de Gràcia.

את היום האחרון סיימנו בטיול בפארק גואל – מה שקורה כשנדל"ן טוב פוגש אמנות ותכנון מצוין. כרטיסים כדאי לקנות מראש באתר, והביקור הוא לפי שעות. אפשר לאחר עד 30 דקות ממועד הכניסה. קנינו לעשר בבוקר והפארק היה יחסית ריק ממשפחות (וישראלים). הגענו במונית, טיילנו וישבנו לנפוש ולאכול קצת.

בגלל שהפארק פונה דרום מזרחה, בבוקר יהיה קשה לצלם את הנופים המרהיבים של העיר והחוף. מצד שני, יש אחלה תאורה לסלפי על רקע המבנים, ורוב הטיול בפארק מסתכם בניסיונות לא להיכנס לאנשים בפריים…

טיול  מאתגר ונחמד מאד היה אחרי הפארק. יצאנו ממנו ביציאה הצפונית, ורצינו לתפוס מונית למלון, ומשם לשדה התעופה.

אבל בשכונה הזו של העיר אין מוניות, בטח לא ביום ראשון. מצאנו עצמנו בשכונה מקומית מאד, תלולה מאד, בלי מונית לרפואה ובקושי אנשים או מכוניות. צעדנו במרץ בליווי מפות גוגל עד לרחוב שנראה ראשי יותר, כעשרים דקות או יותר, ומצאנו מונית שהביאה אותנו לשדה 45 דקות לפני ההמראה.. לצערי לא צילמתי ברגעים האלו, למרות שאלו היו נופים מקסימים ושונים מאד מהחלק העתיק והמישורי של העיר.

עד כאן ההמלצות הקטנות שלי לביקור בברצלונה. לסיכום אני בעיקר ממליצה לבקר בה (בלי ילדים). אחלה סופשבוע רגוע, קאווה ונשנושים, אמנות ושופינג במחירים דומים לארץ (כולל עלות של מוניות ומופעים), אדריכלות משגעת ואווירה נינוחה וים תיכונית. adéu, עד לביקור הבא!

הפוסט סופשבוע בברצלונה – חופשת ביס הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

קודם כל – הכירו את האפליקציה החדשה שתלווה אתכם בטיולים: Citymapper. חובה. היא זמינה להורדה בחינם ומכסה כבר כ-32 ערים גדולות בעולם. היא נוחה לתפעול, מארגנת לכם הגעה לכל מקום בכל אמצעי תחבורה, ואפשר לשמור בה מסלולים גם אופליין. יש בה מפות ומידע על כל רשתות התחבורה, כולל רכבת תחתית, אוטובוסים, מוניות, אופניים, רגל וUber. היא נוחה וחכמה: כשנסענו בטיוב, למשל, היא אשכרה נתנה לי התראת רטט לפני התחנה בה הייתי צריכה לרדת.  תוכלו לדעת כמה זמן תיקח כל נסיעה, כמה תעלה ואפילו כמה קלוריות תשרפו, אם זה מעניין אתכם.

תכנון טיול קצר

בשנים האחרונות אני משתפרת בתכנון טיולים קצרים לערים גדולות באופן שמתאים לי: יעדים מוגדרים מראש בשילוב של שיטוט מקרי והרפתקני, עם מינימום נפילות קולינריות. שיטוט ברחובות והכרת שכונות חדשות תמיד תהיה מרתקת, אבל לא מתחשק לי ליפול על מסעדות תיירים גרועות כשאני בחו"ל, אז בזה אני משקיעה במיוחד. אני אוספת המלצות מחברים ומהרשת, מסמנת לי מראש במפות גוגל (בעיקר מסעדות), וקצת לפני שאני נהיית ממוטטת מרעב אני בודקת מה נמצא בקרבת מקום. את רוב המקומות שרציתי לבקר בהם שמרתי ב-Citymapper וזה מאד הקל על ההתמצאות שלי.

בשלוש השנים האחרונות יצא לי להיות פעמיים בלונדון, אחרי היעדרות של 16 שנה. הטעימה הראשונה היתה מתסכלת בעיקר – חורף, ביקור קצר מדי ועיר עצומה מדי (ועדיין, הספקתי לראות המון חנויות מעוצבות). חזרתי בתחושת רעב עצומה. בנסיעה השניה היה קיץ והספקתי לא מעט אחרי העבודה עם טמבור, עם תחושת התמצאות ברורה קצת יותר. חזרתי בתחושת שובע קלה, כזו של מנה ראשונה, שיכולה כבר להמתין למנה העיקרית. הפעם ממש ידעתי לאן אני נוסעת ומה אני רוצה לעשות, מפני שבעיקר תפרתי ביקור לבעלי, שלא היה בלונדון עשרים שנה, עם מטרות ברורות מאד: כמה שיותר מוזיאונים, מחזמר אחד, מסעדה אחת שווה ועוד כמה נחמדות. הספקנו 5 תצוגות בארבעה ימים, ונהננו מאד משעות האור, שאיפשרו לנו לשוטט עד שמונה תשע לפחות (ואז לחזור למלון, להתאושש ולצאת). חזרנו שבעים, ומחכים לעוד.

הזמנתי מראש כרטיסים למחזמר Book of Mormon וכל כך נהננו, שמעכשיו לא תהיה נסיעה ללונדון בלי מחזמר או הצגה. אגב, עד אוגוסט רצה הפקה של רומיאו ויוליה בכיכובם של לילי טיילור (ליידי רוז מאחוזת דאונטון, נטאשה במלחמה ושלום) וריצ'ארד מאדן (רוב סטארק ממשחקי הכס) בתיאטרון של קנת' בראנה. תאמינו לי, שקלתי לטוס במיוחד.

מוזיאונים בלונדון

בביקור הזה שילבנו את הקלאסיקות – הגלריה הלאומית, המוזיאון הבריטי וגלריית הפורטרטים הלאומית עם קלאסיקה מודרנית – הטייט מודרן בגדה הדרומית וביקור בגלריה סאצ'י, שכמעט תמיד מוצגים בה דברים מעניינים. בלונדון תוכלו למצוא הכל לכולם. מאוהבי מנגה לאוהבי ספרים, מחובבי סטנד אפ לחובבי בלט קלאסי. אל תנסו לנגוס בהכל: אין לכם סיכוי. אם אתם מבקרים בה בפעם הראשונה, צאו מנקודת הנחה שזו טעימה ראשונה, שחייבות יהיו להגיע עוד ממנה, ונסו לחשוב במה באמת הייתם רוצים להתמקד. אל תתפזרו יותר מדי. ממליצה מאד לקנות לפחות כרטיס אחד שווה לערב אחד של משהו שאתם אוהבים, כדי לטעום קצת מהשפע התרבותי הפסיכי של העיר.

גם במוזיאונים אי אפשר להספיק את הכל: הרגל חכם שאימצתי מבעלי הוא לשכור מדריכי שמע במוזיאונים הגדולים. כך תפרנו את המוזיאון הבריטי העצום מחלל לחלל, מספיקים להציץ באבן הרוזטה, מומיות מצריות מלפני אלפי שנים,פסלים הודים, תחריטים אשוריים, כדים סיניים ומה לא, לומדים ושומעים עליהם, ופוזלים ימינה ושמאלה לתצוגות הענק מסביב.

מתוך שתי הארוחות המוזמנות מראש, הצלחנו למצוא מועד לארוחת בוקר בוּוזלי, The Wolseley, שאת הספר שלה קיבלתי במתנה מלקוחה אנגליה שהשביעה אותי לבקר שם. מסעדה ותיקה עם עיצוב בסגנון גרנד-הוטל, שירות חלומי ואוכל מוקפד תמצאו שם, וגם תוכלו אחרי זה להציץ בחלונות הראווה של המיוחסים והעשירים על רחוב פיקדילי. משם אפשר להמשיך ל National Gallery (על פי Citymapper – 15 דקות ברגל, 59 קלוריות…). לא לפספס את חלונות הראווה של הכלבו פורטנם ומייסון (טיפים לפיקניק בתנאי שמיים אפורים כאן).

אגב, "האחות הגדולה" של אותם הבעלים היא מסעדת The Delaunay, בסגנון גרנד הוטל הונגרי. כדאי.

אחרי ארוחת הבוקר המשכנו אל ה-National Gallery עוצרת הנשימה בכיכר טרפלגר, בה מוצגות מאות יצירות אמנות קלאסיות (רפאל, קרוואג'יו, טיציאן, רמברנדט דרך טרנר מונה, ואן גוך ועוד) בחללים יפהפיים צבועים בצבעים כהים, מרוצפים באבנים מלאכת מחשבת תחת חלונות עליונים עצומים ויפהפיים. ראבאק, מצאתי את עצמי בוהה בגרילים ברצפה. גם שם שכרנו מדריך אודיו ועברנו כמעט על כל המוצגים. המשכנו משם לגלריה סאצ'י, לראות את התערוכה המהממת Exhebitionism של ה Rolling Stones, שם אפשר לראות, לשמוע, לגעת, ובסוף גם לרקוד.

הביקור השני (ראשון מבחינה כרונולוגית) במסעדה היה ב-Yauatcha.  מבט חטוף בבלוג/מגזין של המסעדה יסביר לכם למה כדאי להגיע אליה. במקרה שלי, מלבד האוכל המהמם, מה שהשאיר עלי רושם הם שלושה דברים: עיצוב התפריט, עיצוב כלי האוכל והמים בשירותים.

התפריט היה דוגמא מושלמת של עיצוב מינימליסטי ומצוין. אמנם מסעדות רבות עושות זאת, אבל כאן, ברגע שהעין נחתה על סימון ה- V הקטן של המנות הצמחוניות, קריאת התפריט פשוט זרמה. הפרופורציות והמיקום של הסימן הזה היו מושלמים:

כן, אני לא מגלה את אמריקה, אבל משהו בדיוק של המיקום והגודל אמרו לי שמדובר במקצוענים. זה התברר כמדויק כשנכנסתי לשירותים. הברז נראה כמו ברז קרים שיש בשירותי אורחים: אפשר לפתוח אותו רק לכיוון אחד. אבל המים שיצאו ממנו היו הפתעה: מים חמימים, בטמפרטורה מדוייקת ונעימה. זו בעיני דוגמא לחשיבה עיצובית מוצלחת: מדוע להוציא מים קרים מברז, כשברור לכולם שאנשים אוהבים יותר מגע של מים חמימים. רעיון פשוט שהוא פיצוח עיצובי מבריק. נדמה לי שנתקלתי בזה בעוד מקום אחר כך.

מלבד האוכל הנפלא, הכלים במסעדה שבו את הלב. זהו פרי עבודתו של המעצב התעשייתי הגרמני בודו שפרליין (Bodo Sperlein), שאל החנות שלו אסור בפעם הבאה שלי בלונדון (עוד 3 חודשים בדיוק, כן כן) ואתפלל שהפאונד יישאר חלש.. כמו שיתופי פעולה רבים שלו עם שפים (הוא אוהב את היצירתיות שלהם), גם הקולקציה הזות Blossom, נוצרה במיוחד עבור המסעדה, וכולה גוונים עדינים של ורוד, תכלת וכחול באפקט של גרדיינט (עליו אכתוב בקרוב ל-XNET) שיחד עם התאורה הממוקדת והעמומה במסעדה יוצר אפקט מהפנט ועדין.

אבל את הרושם הכביר ביותר מלונדון הותירה בנו התערוכה של מונה חאטום שראינו ב Tate Modern. חאטום היא אמנית לבנונית ממוצא פלסטיני, שעזבה ללונדון אחרי מלחמת האזרחים שם. התערוכה שלה מצליחה להיות אישית ופוליטית, מכמירת לב ומפחידה ממש בעת ובעונה אחת ובעיקר תקשורתית מאד. פעוט שצעד בתערוכה לפני עם אביו הגיב אל היצירות באותו האופן שלנו- בין אם זה היה פחד, סקרנות או חמלה. קשה לי לחשוב על מישהו שיישאר אדיש לתערוכה הזו. רקמה עדינה של שערות ראש על כרית, מול מיטת ברזל מנוכרת, מרחבים פרטיים מול מסעות עולמיים, עדינות מול קשיחות, יצירה מול הרס. תצוגה שגרמה לי לעמוד ולדמוע באמצע היום, באמצע החיים, עם המחשבות הקיומיות העמוקות והפשוטות ביותר שיש.

אילו הייתי צריכה למחוק את כל הנסיעה הזו ולהשאיר חוויה אחת שהפכה אותה לבעלת משמעות – הייתי בוחרת בשעה וחצי האלו בתערוכה הזו. התערוכה נמשכת עד 21.8.  ממליצה בחום לראות את הסרט בלינק של הטייט. והנה עוד עבודה פשוטה ועוצמתית. מראה קטנה על הקיר, עליה חרוטות המילים:

YOU ARE STILL HERE

כשבועיים אחרי שחזרנו, נפתח האגף החדש במוזיאון היפהפה הזה, שנבנה בתוך תחנת כח ישנה בלונדון. האגף עוצב על ידי הרצוג ודה מרון, ומאפשר קיום של תערוכות גדולות ושונות מאלו של החלל הראשי. זה לבטח מצריך עכשיו לא חצי יום, אלא יום שלם של ביקור לאוהבי אמנות ואדריכלות. אפשר לעשות הפסקת צהרים בשוק האוכל הגדול (והקצת מסחרי, מה לעשות) Borough Market, שהן 12 דקות הליכה ברגל ו-46 קלוריות, על פי CityMapper.

ואני עדיין כאן. ולכן, גם אם מונה חאטום כבר לא תהיה, בעוד שלושה חודשים אני חוזרת ללונדון, לשבוע העיצוב. זה מה שעושה לי הכי טוב, ולכן עכשיו הוא הזמן לחזור לשם שוב. רציתי לקנות כרטיסים לעוד מחזמר, אבל חברתי לנסיעה פחות בעניין. אז אולי הצגה, או בלט, או קונצרט. או הופעת רוק. נמצא משהו.
והנה המפה שלי, עם המון סימונים לא ממש מאורגנים עדיין, לרווחת ציבור הקוראים!

אשמח לשמוע מכן תגובות והמלצות לקראת הביקור הבא, ואם טרם נרשמתן לעדכונים בבלוג, אפשר למלא פרטים במשבצת כאן למעלה בפינה ולהיות יותר בקשר!

הפוסט סופשבוע בלונדון. לא מחכה לאף אחד הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

לכבוד עשור לנישואינו קפצנו יחד, לבד, לרומא. 4 שנים אחר כך החלטנו לשלב נסיעת עיצוב עם נסיעת תענוג.

הפעם האחרונה בה הייתי בעיר היתה בערך כשנוער שוליים הוציאו את השיר שלהם. קצת אחרי. אני לא בטוחה שהעיר השתנתה המון בעשרים ומשהו שנה, אבל אני בהחלט במקום אחר מאז. את הטיול הכנתי כמו שאני מכינה טיולים קצרים בערים גדולות עם בנזוגי, שטעמו שונה משלי כמרחק אמסטרדם מתל אביב  בערך: מינון קטן מאד של מתוכנן מראש (מסעדה אחת לערב אחד מתוך שלושה, כרטיסים למוזיאון אחד מתוך אינסוף), והמון המון כוכבים על המפה של גוגל, עם המלצות אותן הצלבתי היטב מול שלל אתרים, של מקומות שלא חייבים להגיע אליהם במיוחד, אבל אם אני בסביבה יהיה שווה לעצור. ולפני כל אלו- המלצות של אמנית מקומית מהממת אחת, אותה לא הספקתי לפגוש, אבל אל עולמה התקרבתי קצת בשלושה הימים האלו.

גודלה הקומפקטי של אמסטרדם, מרכז העיר לפחות, מאפשר שיטוט ברגל, התמצאות קלה מאד, וכך בשלושה ימים גשומים מאד עד מאד מאד, הצלחנו לחרוש כל תעלה ורחוב כמעט.

כל עוד זה טרי רציתי להביא לכם קצת מהטעמים הויזואליים של העיר, למרות שבעיני היא לא ממש עיר, ומוזר להזכיר אותה באותה נשימה עם אופציות נסיעה נחשקות אחרות: רומא, לונדון, ניו יורק, ברצלונה ואפילו תל אביב. אמסטרדם היא אינטימית, קאמרית, שקטה להפתיע בזכות היעדר המכוניות שבה – מצומצמת ומדויקת מאד. המשעשע הוא, שכאשר שוחחתי עם חברים, שביקרו בעיר באוגוסט, האמסטרדם שלהם היתה שונה לגמרי: מפוצצת אנשים, שחותכים אותך בטיסה, שוקקת, רועשת, הומה. אחרי כמה דקות הבנתי שהם היו שם באוגוסט, עם אוטו. שני דברים, שכנראה לא מומלץ לעשות. אז בלי מחקר מקיף אצא מהנחה שאני ממליצה על אמסטרדם בלי אוטו, בלי ילדים ובלי תיירים.

מה ששבה את ליבי הוא המינימליזם. לא זה של קירות לבנים וריקים, אלא זה של הדיוק והצמצום. כמו בערים אחרות באירופה, העירוניים פה רגילים לחיות בצמצום. הבתים קטנים, כלי התחבורה הוא אופניים, מזג האוויר לא צפוי – משמע – מסתפקים במועט. מעט אבל טוב, מעט אבל יפה לעין ואיכותי. ואני יודעת שיצא להם שם של קמצנים. אבל להרגשתי זה בכלל לא זה. הם היו אדיבים ופתוחים ונעימים, למשל בכל פעם ששאלתי אם מותר לצלם. בעוד בפריז גירשו אותי ואמרו "רק את החלון!" כאן כמעט לא הבינו מדוע אני שואלת.

כמו שהם מצמצמים את הארוחות שלהם לשתיים ביום ועוד קצת מסביב, כמו שהם נושאים עליהם תיק קטן בלבד ומעיל גשם, כמו שממלאים מקרר קטן שיש בדירה – כך האסתטיקה שלהם עדינה, עצורה כמעט. לא הכל חייב להיות גדול, גדוש ומרשים. קל יותר לשים לב ליופי כשאין לו מתחרים. הרושם הוא בכך שבכל מקום יש כלי אחד או שניים עם פרח. ליד כל דלת ברחוב יש גינה, שמורכבת מחמישה עציצים, שבכל אחד מהם פורח לפעמים פרח אחד בלבד.

בזכות היעדרן הכמעט מוחלט של מכוניות העיר פשוט שקטה. אפשר לשמוע את השחפים מעל לתעלות ואת עלי העצים מרשרשים ברוח. לכן קשה לי לקרוא לזה עיר.

טיפ פשוט, שלא ברור לי מדוע לא כולם מיישמים: קנו כרטיסים באינטרנט. התורים העצומים בכניסה למוזיאון ואן גוך היו ידועים ולכן ויתרנו מראש על ביקור בו. למוזיאון הרייקס הקלסאי קנינו כרטיסים מראש, וכך חסכנו שעות של עמידה בתור, למרות שכדי להפקיד את המעילים עדיין עמדנו 40 דקות. לא ברור אם תודעת השירות של ההולנדים מזעזעת, או שמא הם פשוט אוהבים לעמוד בתורים. בואו רק נגיד שהיו לי 40 דקות לתהות מדוע עובדות במלתחה רק שתי נשים ביום גשם, ולא, למשל, שש.

הרייקס כל כך גדול, שבביקור של שלושה ימים לא חשבנו לחרוש את כולו. לקחנו סיור אודיו וידאו חביב, שהוביל אותנו בין יצירות המופת במוזיאון. כשמצאתי עצמי דומעת מול ורמיר (כמו שדמעתי מול ואן גוך בלונדון), גם עכשיו לא ידעתי אם אני בוכה כי הציור פשוט כל כך מושלם, ממש אור שבוקע מתוכו, או שמא אני בוכה על הנערות והנערים שיושבים למרגלותיו, ולומדים ישירות מהמקור את האמנות הגדולה הזו, בעוד אני הסתפקתי בשקופית דהויה משך שנות התיכון שלי.

לפני כמה חודשים קנה המוזיאון יצירה של סטודיו דריפט, עליהם כתבתי במפגש הראשון שלי איתם במילאנו. את גוף התאורה המהמם שלהם, Flylight התקין עכשיו פיצו קדם בביתו של לקוח בר מזל. והנה העמדת התאורה הזו נקראת ShyLight, ומרקדים בה חמישה גופי תאורה כמו יצורי ים קטנים, או כמו חצאיות של בלרינות. לצערי, כשאנחנו חזינו בו, אחד היה מקולקל…

עוד תצוגה מפתיעה בקומה התחתונה של המוזיאון היתה של דיק ברונה, אביה הרוחני של מיפי, שהיא הלו קיטי של פעם, בעיקר למי שגדל בארצות אחרות.

ביקרנו גם במוזיאון לאמנות מודרנית סטדלייק. כל כך התרגלנו להצטרף לתור העצום בכניסה, שרק אחרי הקפה שלמה של הבניין הבנו היכן הכניסה, שהיתה ריקה.

חנות עיצוב שסומנה על המפה והיתה קרובה ביותר למלון שלנו, היא The  Frozen Fountain , שכבר בשם שלה משלבת שני אלמנטים נחשקים שאין לנו בארץ.. בחנות נמכרים ומוצגים מוצרי עיצוב של אמנים רבים, על פני שתי קומות מופלאות. אתם תרצו לעבור לגור שם, או למות, או לקנות הכל. תיזהרו, זה כואב.

כלי הפורצלן העדינים של scholten & baijings, צמד מעצבים הולנדים שאת שמם איני מעזה להגות בעברית, עבור החברה היפנית Arita מוצג שם בכניסה.

ועל אותם מדפים, כלי זכוכית גאוניים של סטודיו Kalff של המעצבת ההולנדית רוס קאלף, שמחברת כלי זכוכית ישנים לכדי יצירות חדשות ומקסימות. כל מבקר שעבר בחנות היה חייב לגעת בכוסות ובצלחות המוצגות, כדי לוודא שהן דבוקות יחד.

אני מתהלכת בחלל המקסים של החנות ומדמיינת מעצבות מקומיות יושבות כאן לבחור טקסטיל לבית עם הלקוחות שלהן, בוחרות ממגוון השטיחים המשגעים. ואז שוב נושמת.

לא רחוק משם,

בהמשך תעלת Prinsengracht, במספר 397 נתקלתי בחנות 360Volt, שאמנם מוכרת גופי תאורה תעשייתיים, אותם אנחנו רואים בכל טרנד ובכל מקום, אבל אלו שנמכרים פה הם מקוריים. לא מבחינת ייחודיים – ממש אורגינל. לראות את המנורות האלו לא במראה כאילו-ישן ולא כאילו-כבד אלא אשכרה חלוד וכבד ביותר היה שינוי מרענן ומרגש. ואת הירוק הזה, שקראתי לו "ירוק וויסקי" עד ששמעתי את "ירוק ביליארד" המדויק יותר, מצאתי בכל חנות בגדים (קניתי סוודר אחד! ושמלה! ולא קניתי מעיל!) וכשתגיע הספה הירוקה ללקוחה שלי, אכתוב עליו פוסט שלם. באמסטרדם חזיתות של בתים רבים צבועות בירוק הכהה הזה.

עוד חנות שהגעתי אליה במקרה היא חנות מוצרי הנייר Vlieger, שאם אני מבינה נכון זה בהולנדית "עפיפון". עפתי עליהם. בקרוב בהפקת הפמוטים שלי תראו כמה ניירות משם. בנתיים, שוטטו באתר של 1973 המקסימים, שניירותיהם נמכרים שם, בתעלת אמסטל.

והיו עוד המון מציאות מקסימות, אבל יש מספיק לכולם ואין מספיק מקום וזמן..

ביום השלישי הגעתי לעת כניסה אל החנות והמלון של דרוך דיזיין Droog Design , אבל על זה כתבתי פוסט נפרד, כדי לא להעמיס עליכם וכדי לתת להם את הכבוד המגיע להם.

לסיום – אם אתם מתכננים נסיעה הנה כמה טיפים ממני, שלצערי ממש איני שועלת טיסות (אבל עובדת על זה):

– המלון בו היינו לא היה זול אך נהדר, עם אחלה מיקום ויופי של חדרים. אמנם זו רשת,  אבל שווה. ואחלה מוצרי אמבט.

-אם בא לכם משהו יותר יוקרתי ומיוחד, מצאתי בדרך מלון בוטיק יפהפה, קטיפתי ועשיר

– אני מתה על בוקינג.קום. האפליקציה מעולה, והכי כיף שהפעם שמתי לב, שבסיום ההזמנה הם מציעים לי מדריך לעיר בחינם. היה לו עמוד כותרת מקסים שנתפר "במיוחד" עבורי, ודרך ההמלצות שלהם למסעדות (מהקרובות ביותר למלון ועד רחוקות יותר) מצאתי כמה מקומות נהדרים. נותנים לכם? קחו.

אמסטרדם – טיפים תכלס

– הזמינו כרטיסים מראש למוזיאונים, אם אתם יודעים שתלכו. המחיר אינו יקר והם תקפים ל 12 חודשים. אפשר גם להזמין בבוקר עצמו, ולבקש מהמלון שידפיסו לכם.

– לא  בכל המקומות יש WiFi אבל אם אתם מסמנים כוכבים על מפה, וטוענים אותה בבוקר כשיש רשת, אפשר לשחק איתה כל היום על פי ה GPS. קצת לפני שאתם רעבים חפשו מקום נחמד בקרבת מקום וסורו אליו. ניסיתי להפוך את המפה שלי לציבורית, אולי תצליחו להכנס אליה בלינק הזה.

– יופי של מדריך לחנויות עיצוב באמסטרדם של אביטל ברוידא ב XNET, לצערי לא הספקתי לבקר בכולן. כתבה על אדריכלות בעיר, ולינק לעוד מקומות סטייליסטיים כאן. ותודה לרונית שטרן המקסימה (שפגשתי בטיסה!) ששלחה לי אותו..

– לקחנו שיט תעלות בלי לבדוק. הוא היה מזעזע. בעיקר מפוספס ומשעמם טילים. ממליצה לחפש אחד מומלץ ולהשקיע שעה וחצי בשיט מוצלח, כי זה מקסים.

– השירות באמסטרדם איטי. אם אתם קוראים ביקורות על מסעדות או בתי קפה, שימו לב שבעיקר האמריקאים מתעצבנים על השירות האיטי. מבחינתי זה לא פרמטר, אם מגיעים מוכנים לזה מראש (כלומר נינוחים ולא רעבים מדי).

– אם אתם נוסעים בחורף קחו מעיל גשם עם כובע. רק התיירים מסתובבים עם מטריות, וזה מפריע בצמתים.

– ובעיקר – סעו! אם יש ילדים תמצאו מישהו שיטפל בהם וחלס עם התירוצים.

הנה המפה שלי, עם לינקים לכל המקומות וגם כמה שלא הספקנו להיות בהם. אשמח לטיפים שלכם והצעות לכל מקום מעניין ומקסים וכייפי בתגובות!

הפוסט הוי אמסטרדם הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.