ארכיון כתיבה - נעים מאוד רונית כפיר

המגירה הפתוחה

רונית כפיר — Sun, 26 Jul 2020 14:31:33 +0000

ליצור תוכן זה כמו לכתוב למגירה. לפרסם אותו זה כמו לכתוב למגירה פתוחה: הגישה אליה מותרת לכל מי שרוצה. איך להתגבר על הפחד ולמלא את המגירה הפתוחה שלך. ויש גם גרסה מוקלטת

"משמעות, כשם שהיא מבטיחה, היא משתקת, כי מה יהיה אם לא תצליח? משמעות היא לעולם משהו שמחוץ לך… זה העקבות שלך בעולם. זו הדרך הסמויה להתגבר על המוות. הביטוי הכי עמוק של משמעות הוא שיתוף, כי ככה העקבות שלי מהדהדים בעולם."

שמעון אזולאי

יש לי יחסי שנאה-תיעוב עם המילה הטרנדית ״תוכן״, אבל לצורך הפוסט הזה היא המתאימה לי מכל.

כי כל תוכן שאנחנו יוצרות הוא העקבות שלנו בעולם. בין אם זה לכתוב בבלוג, להעלות צילום באינסטגרם או וידאו בפייסבוק. למה אנחנו עושות את זה? כמו שאומר אזולאי – אולי כי ככה אנחנו מתגברות על המוות.

השיתוף – הפומביות של היצירה שלי היא שמשאירה הד לעקבות שלי בעולם. עץ נופל ביער וכל זה.
בראיון שנתן סת' גודין למרי פורליאו, מאמנת אמריקאית, הוא לא רק הגדיר את הסיבה לכתוב בלוג (יומי! במקרה שלו) אלא גם גרם לי לכתוב הרבה יותר.

גם אילו איש לא היה קורא את זה, אני חושב שכולם צריכים (לכתוב כל יום). וזו הסיבה: אם את יודעת שמחר תצטרכי לומר משהו על משהו שהבחנת בו, משהו שעשוי לעזור למישהו אחר, לכתוב על דיעה שיש לך, שאולי תעמוד במבחן הזמן – את תגבשי את הדעות האלו, את תבחיני בדברים האלו, את תמציאי את הרעיון הזה. ואם, יום אחר יום, שבוע אחרי שבוע את משאירה את השביל הזה מאחורייך – של בחינה מושכלת של העולם שלך, בעל כורחך את תשתפרי בכל מה שברצונך לעשות"

סת׳ גודין

תודה לעטרה אופק על דיוק התרגום!

וכך זה נשמע במקור (אני כמובן ממליצה לצפות בשיחה כולה! הציטוט שלו מופיע בדקה 09:21. בכלל כדאי לעקוב אחרי מרי):

Even if no one read it I would blog everyday – I think everyone should do so, and here's the reason:

If you know that tomorrow you will have to say something about something you noticed, something that might help someone else, about an opinion you have that might stand the test of time – you will form those opinions, you will notice those things, you will invent that idea. and if day after day, week after week you leave this trail behind- of thoughtful examination of your world, you can't help but get better at whatever it is you seek to do.

ומאז אני שמה לב ליותר דברים.

כל הליכה שלי ביער מותירה אותי עם נושאים למחשבה, כמעט כל שיחה עם חברות גורמת לי למצוא עוד נושאים לעוד פוסטים לבלוג, וכל נושא למחשבה יכול להיות נושא לכתיבה.

סת' גודין אומר בראיון: "לאף אחד אין "מחסום-דיבור", אז איך לכתובים יש "מחסום כתיבה"? אם הנושאים לדבר עליהם לא נגמרים לנו, תמיד יהיו לנו נושאים לחשוב עליהם ולכתוב עליהם".

הרי מה בסופו של דבר מה שעוצר אותנו הוא תמיד פחד.

לפתוח את המגירה

כי מיד כשהרעיונות עולים – הקולות עולים גם כן:
– מי בכלל ירצה לקרוא את זה?
– אין לי מה להגיד על זה.
– יש לי מה להגיד, אבל אמרו את זה לפני, טוב יותר.
– אני לא יודעת על זה מספיק.
– הזווית שלי לא מספיק מיוחדת/מעניינת/עמוקה.
– אני בטח אצא מזה טפשה/שטחית/לא מודעת לעצמי בכלל.

וכך, פחות או יותר, נשמעים כל התירוצים. אלו הם הפחדים שלנו: להיות לא מובנת, לא מיוחדת, להיות נלעגת או משעממת, להיחשד במטרות לא טהורות, להיבלע בהמון, לצאת פאתטית. לא להיות קולית.

פעם גם היה לי פחד שמעין היצירתיות שלי ייבש. שלא יהיו לי יותר רעיונות לכתוב עליהם, או דברים חכמים להגיד. פחדתי שתיגמר לי התשוקה. שאשתעמם. מעצמי, ממה שאני עושה, ממה שיש לי להגיד. אחרי תהליך אימון ארוך ומתגמל השתחררתי מהפחד הזה: זו לא היתה מטרת האימון, אבל זו היתה אחת מ״תופעות הלוואי״ הנהדרות שלו.

וכמו שקורה לעיתים – המרתי פחד בפחד:
היום יש לי פחד שלא אספיק לכתוב את כל הרעיונות שלי, ליישם את כל התשוקות שלי, לנסח את כל מה שאני רוצה להגיד.

לפעמים עולה בי פחד שיפסיקו לקרוא. אבל רוב הזמן אני לא תלויה בקהל. אני אשקר אם אומר שאני לא מתאכזבת לפעמים כשאני מעלה פוסט שבעיני הוא נהדר ואין ממנו התלהבות. אבל זה לא עוצר אותי מלהמשיך. ההישגים הגדולים שלי הם לרוב ביני לבין עצמי, לא מול העולם.

אין טעויות. ואין מושלם.

ככל שאני חושבת על זה יותר, לא – ככל שאני כותבת על זה יותר, אני מבינה עד כמה אימון, קואצ'ינג, הוא חלק גדול מהעבודה שלי.
גם העבודה שלי כמעצבת פנים אבל גם העבודה שלי כמרצה ויועצת לעצמאיות קשורה בשחרור הפחד. הפסקת החפירות. כמו שכינו את זה נשים רבות אחרי הפגישה איתי: בעיטה בתחת.

יאללה!

כי הדרך להתגבר על פחד היא להבין שאין תשובה אחת נכונה, ולכן אין טעויות. וגם להבין שאי אפשר שלא לטעות. אין מושלם. לא בבחירת ספה ולא בבחירת נושא לפוסט.
כי בדומה לבחירת ספה או גוון למטבח, גם כתיבת בלוג אמורה בסופו של דבר לעשות לנו טוב. המטרה, אם בכלל, היא זיקוק הכוונות שלנו, הבנה עמוקה יותר של הרעיונות שלנו, הדעות שלנו. גיבוש קול ייחודי.

והדרך היחידה לגבש קול כזה היא לא להפסיק ליצור. להזיז הצידה את שאלות הלגיטימיות, את פקפוקי ה"מי ירצה לקרוא את זה", ופשוט להמשיך. מתישהו את תצרי משהו שתרצי לשתף. ואז את תפתחי את המגירה.

שגרה עוזרת אבל גם מי שגרועה בלייצר שגרה (כמוני) יכולה לייצר לעצמה הרגלים שיעזרו לא לעצור בכל פעם שעולה פחד. כתבתי על הרגלי הכתיבה שלי כאן.

המגירה הפתוחה הפרטית שלי

כן, זה נשמע כמו תהליך מאד אגוצנטרי.

זה באמת תהליך מאד אגוצנטרי. יש שחרור גדול בהבנה שאני כותבת בשבילי. כי בא לי. כי כיף לי להבין את עצמי יותר לעומק.

אז אני קודם כל כותבת. ואחר כך אוכל לחשוב אם לפתוח את המגירה הזו ולמי. אבל מה שיקרה בינתיים זה שהמעיין רק יתגבר. והקול שלי יהפוך אט אט ליותר ויותר מובחן וייחודי. עד שלא אתן לאחרים לפתוח את המגירה יהיה לי קשה יותר להבחין בזה – הם יבחינו ביתר קלות.

הסופרת אליזבת גילברט, שמדברת רבות על יצירתיות והשראה, דיברה על פחד בשיחה שלה עם מרי פורליאו:

הסיבה האמיתית בעטיה אנחנו לא נעות קדימה ביצירתיות היא אך ורק פחד". וכן, היו לה לא מעט סיבות לפחד, אחרי ההצלחה האדירה של הספר שלה. יש לה שתי שיחות TED, מומלצות ביותר, בדיוק על הנושא הזה. וגם ספר נהדר ברובו ומעיק לעיתים בשם Big Magic (האזנתי לגרסת האודיו שלו, אותה היא מקריאה בקולה החלוש והסדוק. וזה היה נהדר).

לאחר שהתגברתי על פחדים של לדבר (בפני המון אנשים ברדיו ובטלויזיה) גיליתי את הפחד של הכתיבה: מילותי לא יינשאו על גלי האתר, אלא כתובות שחור על גבי לבן, או על גבי מסך! לדיראון עולם!!

ובכן, כן. אבל זה שכתבתי משהו עכשיו לא אומר שאני חייבת לעמוד מאחוריו בעוד עשר שנים, או אפילו בעוד עשר דקות. כולנו משתנים כל הזמן, ואם כבר – המילים שלי היום יכולות לשמש תזכורת טובה בעתיד למחשבות שהיו לי עכשיו. או לפני עשר דקות. כך שגם לפחד הזה אפשר למצוא מטרה: תיעוד ההתפתחות שלי.

את הפוסט הזה, למשל, כתבתי בשנת 2016. הקלטתי אותו בשנת 2019 וכתבתי אותו מחדש עכשיו, יולי 2020.

היום מדברות איתי לפעמים על ספר. זו למשל מחשבה שמעוררת בי המון פחדים. כי זה באמת מרגיש לי חקוק בסלע, ובאמת שקטונתי. אבל מי יודעת, אולי גם כלפי זה ארגיש אחרת בעתיד.

והעיקר לא לפחד כלל

אמנם איני ברסלבית, אבל החכם שאמר את זה מזמן הוא רבי נחמן: "האדם צריך לעבור על גשר צר מאד מאד! והכלל והעקר שלא יפחד כלל"
זו באמת כל התורה. כי הפחד תמיד יהיה שם. זו משימת חיים לא לתת לפחד לשלוט בנו, אלא לחיות לצידנו. "לשבת במושב האחורי בלי לגעת בהגה", כמו שאומרת כמו ליז גילברט.

ככל שנלמד לזהות את הפחדים שלנו נוכל להמשיך לצעוד. או שנגיע בקלות אל המטרה שלנו, ואם לא – לפחות נמשיך להתקדם אליה ונזכה ליהנות מהדרך. בפוסט שכתבתי על טיולים והליכה הגעתי למסקנה: זה לא ״יגעת ומצאת – תאמין״.
זה הפוך: יגעת והאמנת? תמצא.

ההתמדה, ההתחייבות ליצירה בלתי פוסקת, מתוך אמונה היא שתביא אותנו למצוא. למצוא דברים לכתוב עליהם, להבין מה מעניין אותנו, להבין מה רצינו להגיד.

העולם אולי מלא בעשרות אלפי מגירות סגורות ובהם דברים נהדרים. זה לא שינה את החיים שלנו. אולי גם לא מספיק את אלו של מי שמילאו את המגירות האלו.
האומץ אינו לכתוב, האומץ הוא להגיד: אני כותבת בשביל עצמי. ואז משאירה כאן, במגירה הפתוחה שלי.
מי יגיע?
למה שיפתח ויקרא?
אין לי מושג.

אבל אני מוכנה לצאת להרפתקה הזו.

10 מחשבות שיעזרו לך ליצור למגירה הפתוחה

אין לך רעיונות? אפשר לשים סטופר. הנה סרטון שיסביר לך איך לעשות את זה (לינק)
אין טעויות כי אין אמת אחת בכל מקרה
אבל האמת? אף אחד לא מחכה לתוכן שלך
כן, יצירה היא בעיקר חקירה עצמית
כמעט כל דבר אונליין אפשר לערוך גם בדיעבד
לא אהבת? אפשר גם למחוק
כיף למצוא את המגירה שהכי מתאימה לך. ואז פשוט לספר עליה לעולם
כשיתחילו התגובות, עם הפחד תבוא ההתרגשות והרצון ליצור עוד
לא כולם יאהבו את מה שכתבת או יסכימו איתך. אבל רוב האנשים שיגיעו יהיו אדישים או אדיבים
לעיתים רחוקות יגיע קורא יותר ביקורתי ממך...

הפוסט המגירה הפתוחה הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

בחייאת, תנו קרדיט: על שיתוף וזכויות יוצרים

רונית כפיר — Fri, 29 May 2020 04:48:48 +0000

אם תמונות, רעיונות וטקסטים גם ככה נמצאים באינטרנט, מה הבעיה להמשיך ולשתף הלאה מבלי לברר מה המקור ולתת לו קרדיט? למה חשוב וכדאי להביא דברים בשם אומרם ולתת קרדיט.

לפני שנים רבות, כששידרתי בגלי צה"ל, אבא שלי החמוד לימד אותי ש"המביא דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם". רבי חנינא אמר את זה קודם בתלמוד הבבלי (הגמרא), ואני אומרת: בחייאת, תנו קרדיט.

בעידן שיתוף המידע אפשר למצוא ה-כ-ו-ל באינטרנט, ולפעמים יש לנו תחושה שהרשת היא קומונה שמחה וגדולה בה כולם חולקים הכול, ושרק חננותחייבים תמיד לבדוק או לברר מקורות. ההנחה התמימה היא שהמידע גם ככה נמצא "שם בחוץ" ואפשר להמשיך לשתף הלאה.
אז זהו, שלא.

תנו קרדיט - קבלו גאולה!

אז איך דווקא קרדיט יביא גאולה לעולם?

נאה דרשתי, נאה אקיים: רבי אלעזר בן פדת, אמוראי שלמד אצל רבי חנינא, מביא בשמו את הציטוט:

"אמר רבי חנינא: כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם".

זה נאמר בתלמוד הבבלי (הגמרא) במסכת מגילה על אסתר המלכה, שגילתה לאחשוורוש את מזימת בגתן ותרש, ונתנה את הקרדיט למרדכי. כך היא הביאה גאולה לעם היהודי.

כן, באקט הקטן הזה יש ענווה ואהבת חינם. הרי לפעמים גניבת רעיון אפילו לא מרגישה כמו גניבה. צריך מידה של מודעות ושל רגישות להבין שאני בעצם לוקחת למישהו זכות, גונבת משהו שאינו מוחשי או גשמי אבל בעל ערך. ואז זה נשמע הגיוני: כאשר כולנו ננהג ככה זה בזה נזכה לגאולה – בין במובן הדתי אמוני שלה, או במובן הרוחני -פסיכולוגי שלה.

השראה היא לא הרשאה

בעלי עסקים (ואנשים בכלל) רגילים לשוטט באינטרנט כדי למצוא השראה, בעיקר בפינטרסט ואינסטגרם, אבל מה שהם לא מבינים זה שפינטרסט הוא בסך הכול מאגר מידע. לתת קרדיט לפינטרסט זה כמו לצטט מתוך ספר ולתת קרדיט לספריה העירונית, או להעלות צילום לבלוג ולתת קרדיט לגוגל.

יש עמודים שעושים שימוש שיווקי או מסחרי חסר בושה בחומרים שאינם שלהם, וחלקם אף מגדילים לעשות ופשוט מעתיקים ממתחרים אחד לאחד ומפרסמים תמונות שאינן שלהם. אני לא רוצה להתמקד בחוקיות של המקרים האלה, אלא קודם כל בכך שזה לא אתי ולא מקצועי. מי שעושה שימוש ללא רשות בחומרים של עסק אחר – לא מכבד את עצמו ולא את הלקוחות שלו.

גם עסקים שלא טוענים שהתמונה שייכת להם, במקרים רבים כלל לא טורחים לברר מהיכן היא הגיעה ולמי מגיע הקרדיט. מאחורי כל צילום עומד לרוב מאמץ עצום של צוות שלם, והם זכאים לכל פירגון. על פי חוק הם חייבים לתת קרדיט, אבל מי שעושה שימוש בתמונות מניח, וככל הנראה גם צודק, שידו הארוכה של החוק לא תגיע אליו, ולכן אין בעיה לגנוב את התמונה.

בלוגים ואתרים רבים בעולם נותנים הרשאה גורפת לאחרים להשתמש ולשתף את החומרים שלהם, בתנאי שייתנו קרדיט ולינק. חשוב לדעת שאם מישהו שיתף יצירה שלך או צילום של עבודתך ללא הסכמתך – ועוד לא נתן לך קרדיט או לינק – החוק לצידך, ואפשר לפנות אליו ולדרוש להסיר את התמונה. אבל נראה שגם מי שנתן הרשאה גורפת תמורת קרדיט ולינק הרים ידיים מלנסות לאכוף את זכויות היוצרים שלהם בעולם שמלא ב"משאילים".

טיפים שימושיים לנתינת קרדיט

רוצה להשתמש בתמונה אבל לא ידוע לך מה המקור שלה? אפשר להריץ עליה חיפוש בגוגל תמונות, שבדרך כלל יוביל אותך למקור.

– אם הגעת למקור וברצונך להיות מכוסה משפטית, כדאי למצוא את שם הצלם/ת ולשלוח אליהם פנייה במייל עם בקשת רשות להשתמש בתמונה. עשיתי זאת במשך שנים כשכתבתי ב- XNET. לעיתים רחוקות קיבלתי סירוב.

– אם הגעת למקור ומספק אותך להיות בסדר מבחינה אתית, חשוב לא לשכוח לתת קרדיט לאחראים על מה שמופיע בתמונה ועל הצילום עצמו, ולהוסיף לינק למקור. אם יש חשש שהגולשים יצאו מהדף שלך בעקבות הלחיצה על הלינק, אפשר פשוט לתת לינק שייפתח בחלון חדש.

– כשמעלים תמונות לפינטרסט, כדאי להשתדל שהן יעלו ישירות מהאתר המקורי שלהן, ושיהיה להן כיתוב עם קרדיט רלוונטי.

– אם יש לך בלוג עם תמונות שלך, חשוב למלא את הכיתוב גם ב"תיאור" וגם ב"טקסט חלופי" (בוורדפרס) ולשמור שם מידע חשוב כמו השם שלך או של העסק ושם הצלם/ת. כך, אם מישהו ישתף או ישמור את התמונה מהבלוג שלך לפינטרסט, היא תישמר עם הפרטים שהזנת. אנשים לרוב לא מוחקים או משנים את הכיתוב המקורי הזה. זה גם טוב מאד ל- SEO עם מילות מפתח.

– אם יש לך צילומים של העסק שנשלחים לפרסום במקומות אחרים, כדאי לשמור את שם הצלמ/ת בשם התמונה. כך יהיה קל למי שמפרסם לדעת למי לתת קרדיט. חלק מהתמונות שלי שמורות בתור ronitkfir_photoby_Maayan_Diskin ואז אני לא צריכה לזכור מי צילמה או לכתוב למי שאליו אני שולחת אותה. זה ברור.

(עוד) סיבות למה כדאי לתת קרדיט

כי להביא דברים בשם אומרם זה לפרגן, לכבד ולהפיץ "אהבת חינם", וככה אני מגדילה את מעגל הזכויות שלי.
כי זה אקט של נדיבות. אנחנו זוכרים לטובה את מי שהכיר לנו מקור חדש ומרגש של השראה או הפנה אותנו לעסק מוצלח. כשאני נותנת קרדיט אני מאפשרת לעוקבים שלי להכיר מקורות חדשים ומספקת להם חוויה רחבה ועמוקה יותר.
שיתוף מקור המידע שלנו מוסיף לנו אמינות ורצינות. זה מראה שהתעמקנו, טרחנו וביררנו, ולא בחרנו בדרך הקצרה.
חיפוש מקור המידע מזין את הסקרנות, אחד התהליכים ההכרחיים ליצירתיות. אני עוקבת כמו בלשית אחרי מקור ועל הדרך מגיעה למקומות חדשים. זה יכול להפוך מחיפוש לגילוי. אני משתדלת לתת כמה שיותר לינקים, כדי לאפשר לקוראים שלי לנדוד ולהרחיב את הידע שלהם אם הם ירצו.
שיתוף וקרדיט היא עמדה של ענווה וכבוד בפני הידע והכישרון של אחרים.
זו הפגנה של בטחון עצמי. למרות שאני נותנת לכם לינקים או שמות של אנשים אחרים - אני בטוחה שאני מספיק מעניינת או טובה כדי שתישארו.
זו הפגנה של בטחון עצמי. למרות שאני נותנת לכם לינקים או שמות של אנשים אחרים - אני בטוחה שאני מספיק מעניינת או טובה כדי שתישארו.

ולפני סיום, קרדיט ותודה לעו"ד עדי ברקן-לב על היעוץ המשפטי לפוסט הזה, שמציינת שהזכות לקרדיט היא זכות משפטית הקרויה בלשון המשפט "זכות מוסרית".

זכרו שזכות יוצרים היא זכות גדולה.
המושג הזה כל כך שגור בפינו שאנחנו כבר לא חושבים עליו, אבל כשאני יוצרת משהו, זכות היצירה ניתנה לי, וכמוה גם הזכות לעשות שימוש ביצירה שלי לצרכים עליהם אני מחליטה והזכות להחליט למי אני מעבירה את רשות השימוש בה.

הפוסט בחייאת, תנו קרדיט: על שיתוף וזכויות יוצרים הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

הרגלי כתיבה. לא שגרת כתיבה

רונית כפיר — Mon, 25 May 2020 13:17:58 +0000

הרגלי כתיבה טובים יכולים להתקיים גם ללא שגרת כתיבה. חקרתי ומצאתי שיש לי הרגלי כתיבה, שעוזרים לי לכתוב ולפרסם. אולי הם יעזרו גם לך. ועכשיו גם גרסה מוקלטת!

עם קריסת השגרה והחיים כפי שהכרנו אותם בקורונה, כולם דיברו על החשיבות של שגרה. זה היה מתסכל, כי אני אדם שצריך מסגרות אבל פחות טוב בלבנות אותן לעצמי. למשל: אני אוהבת מאד לכתוב, אבל כל הניסיונות להגיע לקצב או תפוקה קבועים בבלוג שלי העלו חרס.

ואז, בשיחה על הרגלי כתיבה שעשתה נועה סטרלינג בקהילה שלי הבנתי, שאולי אין לי שגרת כתיבה מובנית, אבל יש לי הרגלי כתיבה אישיים והגיוניים, שמסודרים בתבניות וחוקים יפים.

כדרכי וכדרכה של כתיבה, הדרך הטובה ביותר להבין משהו היא להסביר אותו. אני שמחה לשתף את הרגלי הכתיבה שלי, ואולי הם יעזרו לך להבין אילו הרגלים יש לך ואילו חדשים כדאי לבדוק.

כמו כל דבר שאני רוצה לשנות – אני מתחילה בלשים לב. כל עוד הסתכלתי על מה שאין לי (שגרת כתיבה מסודרת) או הרגלים של אחרות – ראיתי מה אין. רק אם נתבונן בסקרנות על מה שיש, בלי שיפוטיות, נבחין בכללים, בתבניות שחוזרות על עצמן. בהרגלים.

הרגלי כתיבה - מקלדת, לא מחברת

אם יש הרגל חיים, שאני חושבת שחובה ללמד בכל בית ספר זו הקלדה עיוורת. כשלמדתי ספרות אנגלית, אי שם בסוף שנות התשעים, התקנאתי בחברי דאז, שלמד היסטוריה והיה אלוף הקלדה עיוורת אחרי שנים של עבודה בעיתונות כתובה. למדתי אונליין, כשהמילה "אונליין" רק נולדה, בימיה הראשונים של האינטרנט. אני אמנם לא משתמשת בעשר אצבעות אבל אני מקלידה יחסית מהר, ולאט לאט מגבירה.

וכך, כשיש לי רעיון לפוסט אני עולה למשרד, פותחת את הבלוג ומתחילה לכתוב בתוכו. אני מרגישה, שככל הטיוטות שלי יצטרכו לעבור פחות מחסומים, מסננים ופורמטים – כך גדל הסיכוי שהן יראו אור.

אפרופו פורמט – פעם ניסיתי את מה שחשבתי שהוא קיצור דרך – להקליט לעצמי הודעות קוליות עם הרעיונות לפוסטים. מאוחר יותר, אמרתי לעצמי, אעלה למשרד ואכתוב את זה.
זה מעולם לא עבד כי דברים שהתחילו בפורמט שונה רק חסמו את הדרך לפורמט הכתיבה. ולכן אישית איני ממליצה על הקלטות כהתחלה אלא על כתיבה כהתחלה. ותודה לליאת רסיין-פרי, שהזכירה לי את זה.

כמובן שיש לי המוני מחברות נאות, שנערמות במשרד. אני לרוב כותבת בהן בתקופות שבהן החלטתי להיות יעילה או מאורגנת או יצירתית, ואז ממשיכה למחברת אחרת. אבל כל מי שמכיר אותי יודע שאצלי שלב ההכנות הוא תוך כדי עשיה. ולכן אני ממליצה לקפוץ למים.

בשידור חי - יאללה!

פגשתי עשרות נשים וגברים ש"רק מחכים" שהכל יהיה "מוכן", או "ברור" כדי "לקפוץ למים". הכאילו-פרפקציוניזם הזה הוא בעצם סוג של דחיינות, או הימנעות. אני מכירה דרך אחת לעשות והיא: יאללה! (אני שוקלת לקרוא כך לפגישות היעוץ שלי. הבנתי שהרבה אנשים מגיעים אלי בשביל הדחיפה הקטנה הזו, ה"בעיטה בתחת" ממחשבה לעשייה).

זה כנראה שילוב של הניסיון שלי ברדיו והאופי שלי: אני פועלת טוב יותר כשאני "באוויר". מייצרת לעצמי ריגושים כדי להמשיך להיות יצירתית.

בתקופה האחרונה רבות מאיתנו קיבלו הזדמנות לטעום שידור חי: הפעם קראו לו "לייב". אבל כל מי שניסה להתאמן "על יבש" ואז קפץ למים יודע שזו לא סתם עוד מטאפורה. גיליתי שכשאני רוצה לעשות דברים אני צריכה לעשות אותם בתנאים שהכי קרובים לתנאי אמת.

את הפוסט הזה אני כותבת כשהוא "באוויר" וכל הזמן לוחצת על כפתור "עדכן".

למה זה טוב? כי זו הנעה טובה יותר לפעולה. יותר קל לי להמשיך מטיוטה שנמצאת באתר שלי, מאשר ממילים במחברת. זה נותן לי יותר את התחושה שיצרתי משהו, שאני קרובה לעוד פוסט. ומצאתי אחלה דרך להתחיל באופן שיקל עלי להמשיך:

לא נקודות למחשבה - קו של סיפור

אחת התובנות החשובות שלי לגבי הרגלי כתיבה הגיעה על דרך הטעות.

פעם, כשעלו לי רעיונות לפוסט או משהו שהייתי רוצה לכתוב עליו, הייתי כותבת נקודות באחת המחברות או אפילו בתור טיוטה בבלוג שלי. ואז הייתי חוזרת לשם אחרי כמה ימים או שבועות – ובוהה במסך. לא היה לי מושג למה התכוונתי, המשפטים לא התחברו לכדי פוסט קוהרנטי ולרוב הפוסט ננטש. הלהט של הגילוי או הרעיון שרציתי לכתוב עליו פשוט נעלם. יש לי לא מעט התחלות של פוסטים שתקועים בטיוטות שלי ואין לי מושג למה התכוונתי.

הרי מה שמניע אותנו הוא תמיד רגש, ונקודות לא מייצרות רגש. מה כן? סיפור כן.
אם אכתוב בצורה של נקודות במסמך שלי, כשאגיע אליו מאוחר יותר עדיין אצטרך לעשות את מרבית העבודה, שהיא לספר את הסיפור.
אבל אם אתחיל לכתוב את קו המחשבה שהדליק אותי כפי שהוא – יהיה לי קל יותר להמשיך ולהרחיב, וגם להכניס את עצמי מאוחר יותר לסטייט אוף מיינד שהייתי בו כשהרעיון עלה.

אז אני פותחת את המחשב שלי וכותבת פסקה שלמה.
הפוסט הזה, למשל, יכול היה להישמר בתור:

הרגלי כתיבה ולא שגרת כתיבה
להתחיל ממשפטים שלמים ולא נקודות
סיפור משמר את הרגש ונקודות קוטעות אותו

אלו אולי אחלה נקודות עבור הקוראות שלי, אבל הן לא יעזרו לי להוליד פוסט. את הנקודות קל יותר להוציא מפוסט *אחרי* שכותבים אותו (כמו כאן).
לעומת זאת, אם מה שמצאתי כשחזרתי לכאן היא פסקה ראשונה שבה אני מתארת את הלייב עם נועה ואיך החלטתי לכתוב את הפוסט הזה – אצליח לעורר בי את הרגש של התובנה ההיא. כמובן שהסיפור הראשוני לא תמיד רלוונטי או מעניין ולא תמיד צריך להישאר בטיוטה האחרונה.

אז איפה להתחיל? מה זה משנה?!

על למה להתחיל ועל הקושי להתחיל כתבתי פוסט שאני מאד אוהבת: המגירה הפתוחה.
איפה להתחיל? איפה שיוצא.
אני אומרת זאת בכל הזדמנות: זה פשוט לא משנה. הניחו את הידיים (המיומנות!) על המקלדת ופשוט תתחילו לכתוב.

תתחילו מהאמצע. תתחילו מהסוף. אם יש התחלה? מה טוב! התחילו בה. אם היא תתברר כלא מתאימה – נשנה אותה אחר כך.
אני לא מתייחסת בפוסט הזה לשאלה על מה לכתוב, או איך להילחם בקולות שאומרים שאין לך מה לכתוב או שמה שיש לך לכתוב אינו מעניין או חכם או משעשע מספיק. אמליץ שוב על "למה כן לכתוב בלוג" שבו אני מתייחסת לנקודה הזו ונתעסק קצת יותר באיך ולא במה.

מה שחשוב הוא לא לזנוח רעיון אלא מיד להעלות אותו על הכתב. בעיקר חשוב לזכור שאין שום צורך להתחיל בהתחלה. שלא כמו החיים, שתמיד מתחילים בהתחלה ונגמרים בסוף – כתיבה אפשר להתחיל איפה שרוצים, וזה היופי שלה. הרי לעולם לא תחסר לי עורכת פנימית או מבקרת פנימית, שתעבור על הטקסט הזה עוד חמש פעמים. מה שחסרה לי כמעט תמיד היא הכותבת. אז לא להפריע לה עכשיו בבקשה עם מחשבות מיותרות של "אבל אי אפשר להתחיל ככה".

להכניס מיד תמונות

מכשול מוכר למי שמנסה לכתוב "החלק הטכני", או "אין לי תמונות". זה יכול להיות כתיבת קידום SEO או כל דבר שאת לא אוהבת לעשות. הניסיון שלי הראה לי, שאם אני משאירה את החלק הזה לסוף – הפוסט בחיים לא יעלה.

הנה, סיימתי את החלק הכייפי והיצירתי, עכשיו נשאר "רק" להוסיף כמה תמונות ולערוך. במיוחד אם הפוסט אינו עוסק במשהו פוטוגני כמו עיצוב פנים, אלא למשל – בהרגלי כתיבה. לכן, אם התחלתי לכתוב כמה פסקאות – אפילו אם הנושא עדיין לא לגמרי ברור לי ואין לזה צורה של ממש – אני לא אעזוב לפני שאעלה כמה תמונות שמתאימות. אולי לא ה-תמונות הכי מתאימות, אבל לפחות שתיים שיכולות להספיק. אחרת באמת לא יהיה לי מאין לגייס את הכוחות להמשיך את החלק הזה.

להניח בצד להתקרר. להחליף לוקיישן

[נכתב במקור] אני יושבת כבר דקות ארוכות וכותבת את הפוסט הזה, שתכננתי רק להתחיל. אבל עכשיו אפשר לשמור ולעזוב. לרוב פרידה של יומיים שלושה תיתן לנו נקודת מבט בהירה יותר על הטקסט גם אם לא לגמרי הבנתי מה בכלל רציתי לומר.

[נכתב שבועיים אחרי, עריכה רביעית בערך] חזרתי אליו אחרי כשבועיים ואני מוחקת ועורכת, מנקה ומזקקת. המבט שלי עכשיו סקרני יותר, פחות שיפוטי. אני פחות מאוהבת ברעיון הראשוני וקוראת את מה שכתבתי בצורה דומה יותר לקוראות שלי.

אפילו פיסית: פרסמתי את הפוסט ואני יושבת וקוראת אותו בנייד, על הספה בבית, או במיטה -בדיוק כפי שהייתי קוראת פוסטים של אחרות. שמתי לב, שיותר קל לי ליהפך לקוראת כשאני לא ליד המחשב. הקריאה ממקום שונה מזה בו כתבתי תייצר לי חוויה שונה. העריכות הנוספות ברורות יותר מכאן.

לפעמים, אני גם לא אהיה העורכת האחרונה שלו.

עורך לרגע רואה כל פגע

לעולם לא אשכח את הפוסט הראשון שכתבתי ל-XNET, שפורסם ב-2011. הזעתי עליו ימים ולא הייתי מרוצה. לא ידעתי מה בכל כתבתי ולמה, ומי בכלל ירצה לקרוא את זה. לא היתה לו צורה או פואנטה. ואז העורך שלי, איתי כ"ץ, החזיר לי את הטקסט הערוך.

זה היה מעשה כשפים: הפוסט היה מעולה!
קיבלתי סיפור מאורגן, מסודר, שהתחיל בהתחלה ונגמר בסוף, שעלה ממנו מהלך ברור. המדהים ביותר היה, שהקול האחיד שנשמע ממש נשמע ממש כמוני – לא כמו מישהו אחר. איתי שינה סדר של פסקאות, מחק חלקים שלמים, חיבר בין משפטים והיה לי ביד טקסט, שעד היום הוא אחד האהובים שלי. וזה היה לגמרי בזכות העורך שלי. למדתי מאז המון מאיתי. מידי כמה חודשים אני מודה לו ועפה עליו. אני מאחלת לכל כותבת עורך כמוהו, ומודה גם לכנרת רוזנבלום, ששידכה ביננו. תודה יקירי.

לא תמיד קל למצוא, אבל שווה לחפש חבר או חברה, שיכולים לקרוא את מה שכתבת ולתת לך על זה תובנות – מה לא מעניין, מה ארוך מידי ודורש קיצור, ואפילו דברים גדולים יותר כמו – מה אני בעצם אומרת בקטע הזה? לא מצאת? שלמי לכותבת תוכן או עורכת טקסט. חד משמעית.

לסיכום: 10 טיפים פרקטיים ליצירת הרגלי כתיבה קולחת

למדו הקלדה עיוורת! אל תישברו באמצע, למרות שגם 4 אצבעות עדיפות על 2
כשעולה לכן רעיון לפוסט עצרו הכל, כתבו את הסיפור שהביא את הרעיון.
כתבו קווי מחשבה, לא נקודות. קל יותר להמשיך משפטים מאשר להפוך נקודות לסיפור
אל תחסכו במילים: המטרה עכשיו היא למלא את הדף. כתבו כל מה שיוצא, בלי שיפוטית ובלי להביט לאחור.
עשו חלק מהעבודה "הטכנית" בהתחלה: תמונות, SEO וכאלה
הניחו לטקסט להצטנן לכמה ימים
כשאתן חוזרות אליו, קראו אותו במקום שונה מזה שבו כתבתן, כמו שאתן קוראות בבלוג אחר.
מבט מבחוץ: עורך לרגע רואה כל פגע. ומבין מבנה, עיקר וטפל
שפכת הכל? עכשיו תקצרי. כל מה שאפשר למחוק - תמחקי. זה יחזק את הטקסט שלך
עדיין חוששת לצאת "נחרצת מידי"? חפשי באינסטגרם שלי #לדעתי

עכשיו, משפירקתי ופירטתי את ההרגלים שלי, אני סקרנית לראות אם יחול שינוי גם בשגרת הכתיבה שלי. עוד אני יכולה לומר, שאימצתי רבים מההרגלים האלו ליצירת סרטוני הוידאו שלי, שהיא אכן שגרה הודות למסגרת שבועית שהתחייבתי עליה. אולי זה יהיה הפוסט הבא?

גם לך יש הרגלי כתיבה דומים? יש להם השפעה על שגרת הכתיבה שלך? ממש אשמח לשמוע שהיית פה. כתבי לי, כאן בתגובות.

אהבת את הפוסט?

תבניות דומות לאלו של הכתיבה משמשות אותנו בסטוריטלינג.
"והלקוח הזה הוא אני" היא הרצאה בת 30 דקות על סטוריטלינג בתקשורת עם לקוחות.

אני מדגימה בה את המודל שחוזר בסיפורי הרפתקאות, ואיך שימוש נכון בתבניות, דימויים ומטפורות יכול לייעל שיחות מכירה, לייצר אמון בין הלקוחות לביננו ולעזור לנו לתאר את השירות שלנו והיתרונות שלנו.

הפוסט הרגלי כתיבה. לא שגרת כתיבה הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

איך התאהבתי בעיפרון

רונית כפיר — Thu, 16 Aug 2018 15:32:54 +0000

מכירים את ז'אנר הסרטים בהם ילדים מקבלים לידיהם קלטת או ווקמן, ואמורים לנחש מה זה?
אז תהיתי כמה זמן יעבור עד שילדים לא יזהו עיפרון.
לפני שאתם אומרים "זה בחיים לא יקרה", ספרו לי מתי בפעם האחרונה יצא לכם להחזיק עיפרון? לא עט. עיפרון.
לשמחתי אני אוחזת באחד המקצועות הבודדים בו אוחזים עיפרון פה ושם. נראה לי שגם אחוז גדול מהקוראות והקוראים של הבלוג הזה אוחזים בחיבה דומה למכשירי כתיבה ומוצרי נייר שעוברים שדרוג ממוצר צריכה יום-יומי ל "פריט לייפסטייל יוקרתי".

מזה כמה שנים, שאני לא יכולה לכתוב, לא כל שכן לשרטט, בעט. רק בעיפרון. ולא סתם בכל עיפרון. רק בבלאקווינג שלי.

את הבלאקווינג הראשון פגשתי בחנות בצפון לונדון. נסעתי לכנס שהיה אז בחיתוליו, Meet the Blogger, שכמו אחרים שימש לי בעיקר תירוץ לארוז את עצמי ולנסוע ללונדון אחרי היעדרות בת כ-15 שנה (יותר מידי!). הכנס היה מאכזב ובעיקר מאד מקומי (למרות ששמרתי על קשר עם כמה בלוגריות שהפכו לעסקים פסיכיים מאז!) אבל ההשפעה של הסיור עם טינה ברנשטיין נותרה עד היום. כשביקרנו בחנות Pedlars בנוטינג היל , קיבלנו מן "עיפרון מעצבים מגניב כזה" במתנה. זה היה המפגש הראשון וההיסטורי שלי עם עיפרון ה Blackwing של חברת Palomino. שמרתי אותו עד שהיה בגודל של 2 ס"מ ולא ניתן לאחיזה..

מדובר בעפרון שאינו קשה כמו עפרונות ה HB הנוראיים שהורגלנו אליהם בילדותנו ולא רך כמו עפרון רישום. אולי הוא משהו כמו 2B, בעצם. אפשר ללחוץ עליו או לכתוב עליו ברכות, הוא נעים ונוח. אני מתה עליו, זה לא רציונלי.
ובעצם, אולי אני פשוט קורבן של מיתוג מוצלח, כי יש מאחוריו סיפור שלם וקהל מעריצים עצום. חגית אזולאי רוזנס כתבה בבלוג שלה שהוא ה"Moleskin של העפרונות". בול. אותו קהל יעד ואותם ערכי איכות-וסטייל/סטטוס של יודעי דבר פלצניים כמעט עם נטיה לחבב פריטים מעוצבים.

אבא שלך עץ?

אז בואו נכיר קצת:
עיפרון הבלאקווינג מיוצר על ידי חברת פאלומינו, ששייכים לחברת סידר קליפורניה, אבל כשהופיע לראשונה, לפני כמעט שבעים שנה, ייצר אותו אברהרט פאבר.
העיצוב שלו כמעט שלא השתנה מאז. למעשה, זה חלק מהקסם הוינטג'י שלו.
המכורים אליו יאמרו, שזה בזכות העופרת הרכה שלו – מספיק כדי לכתוב מהר אך לא רכה עד כדי להישחק מהר מידי.
שורת המכירה שלו כתובה על כל עפרון באותיות גדולות: "HALF THE PRESSURE, TWICE THE SPEED" – חצי מהלחץ, וקצב כפול.
אבל זו לא רק הנוחות. זה כל השפיל:
הוא יפהפה: יש לו גוון אפור מתכתי (הוא מגיע בעוד גוונים), מוחק ריבועי שחור, אותו ניתן לשלוף ולהחליף ומאחז מתכת מוזהב שאוחז במוחק.
לפני עידן המחשבים, העיפרון היה מכשיר הכתיבה והאיור העיקרי של יוצרים רבים, ולכן להשקיע בעיצוב שלו נשמע לא פחות הגיוני מלהשיק בדגם חדש של מק.
ובואו נודה: הוא גם סמל סטטוס. אם יש לכם בלאקווינג אתם משתייכים לקבוצת איכות (והפוך: אולי יש לכם כי זה מועדון שאתם רוצים להיות חברים בו): הסופר ג'ון סטיינבק כתב רק בו, צ'אק ג'ונס – מאייר, אנימטור מפיק ובמאי, ובעיקר אבא של באגס באני, דאפי דאק וחבריהם ללוני טונס השתמש רק בו, וכמותם גם סטיבן זונדהיים, ארנסט המינגווי ועמם זמרים, משוררים ואנשי רוח ועיפרון רבים ומוכרים.

** ושוב עידכון אחרי כמה שנים: בלקווינג לא מפסיקים להוציא מהדורות חדשות ומיוחדות של העפרונות שלהם. מאז שכתבתי את הפוסט הזה יצאו לשוק עוד דגמים ועוד צבעים. שווה לבדוק! **

במקום שאני אספר את הסיפור: חובה לצפות בסרטון המושלם הזה, שמספר אותו פלוס ציורים:

והנה הוא בידיו של פול קינזי ממד מן. יש כמה משוגעים לדבר, שמשימת חייהם היא לאתר את העפרונות הללו בסרטים ישנים, מודעות וסצינות. למעשה, יש בלוג שלם שמוקדש לזה! אם אתם משוגעים חובבי משוגעים – זה המקום שלכם.

עוד בלוג שמקושר אל פלומינו הוא Pencils.com ובו יש גם אמן עפרון שבועי, עם רישומים מעוררי תדהמה, לעיתים.

אז מה אני עושה בעיפרון בלקווינג?

סקיצות – למרות הדימוי המגניב ולמרות רעי למקצוע, אני לא מתחזקת מחברת סקיצות בה אני משרבטת. אני כן משרטטת ומציירת בפגישות ייעוץ ללקוחות שלי רק בעפרון.
פגישות ביומן אני מסמנת רק בעיפרון, כי הן זזות לפעמים. יש לי יומן מיוחד שאני מאוהבת בו, ויום אחד בקרוב אכתוב גם עליו בבלוג. ואפילו יש לי לקוחה, שלא רק משתמשת באותו היומן, אלא גם מטורפת על העפרון הזה. יחידת-הסגולה הזו קיבלה ממני במתנה קופסא שלמה של בלאקווינג שקניתי בצ'יינה טאון בסן פרנסיסקו (ואז מצאתי אותה יותר בזול בחנות המוזיאון לאמנות מודרנית)
קוראת. אני קוראת עם עיפרון.
התואר הראשון שלי, היחיד עד כה, הוא בספרות אנגלית. הגעתי למקצוע הזה כי זה מה שאהבתי בתיכון. אהבתי את זה בתיכון בזכות המורה שלי לספרות אנגלית – תמר אלפר, שבשיעור הראשון פרסה עלינו את תורתה החכמה " Always read with a pencil". מאז, כל הספרים שקראתי מסומנים בעיפרון, פסקאות ומשפטים חכמים שאני יכולה לחזור אליהם תמיד. בשנתיים האחרונות אני לא קוראת יותר אלא מאזינה לספרים, ומתכוונת לכתוב על זה בקרוב פוסט נוסף. אחד החסרונות בהאזנה לספר הוא, שלמרות שאפשר לסמן מיקום עם סימניות, זה לא אותו הדבר כמו לסמן משפט מחץ בקו, או לכתוב לידו הערות, ואחר כך לחזור אל המקום המדוייק, גם כעבור שנים, בזכות זיכרון חזותי של מיקום, למשל.

רוצה גם עיפרון בלאקווינג?

החדשות הטובות! Yoolettta, חנות הנייר ומכשירי הכתיבה המקסימה בכיכר מסריק, הם היבואנים הבלעדיים של העפרון הזה בארץ, ולכבוד הפוסט ארגנו הנחה מיוחדת לקוראי הבלוג! אני בטוחה שגיריתי את בלוטות העופרת שלכם, אז הנה קוד קופון שתוכלו להשתמש בו בחנות.
הקוד BWPRONIT ייתן לכם 15% הנחה על כל מוצרי פלומינו (עפרונות שבמלאי ומחקים להחלפה).
זה מאד משמח אותי כי זו פעם ראשונה שיוצא לי להעניק הטבה לקוראים שלי, ואני מאד אוהבת את החנות יולטה ואת כל מה שהיא מסמלת. אז תהנו!
אני מזהירה אתכם – זה ממכר. ספרו לי על זה!

נ.ב. – הנטייה הטבעית שלי היא לכתיב חסר. אני תמיד כותבת "עפרון" בלי יוד (כמו "אִמא". או "נעים מאד" במקום "מאוד"). אבל גוגל הראה לי שיש רוב מוחץ לעיפרון עם יוד, ולכן בלעתי את גאוותי הריקה והוספתי. עם הקוראים הרגישים הסליחה.

הפוסט איך התאהבתי בעיפרון הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.