התכנון, בגלל צורתו המגבילה של החדר וגודלו הקטן יחסית, היה ברור ומובן מאליו כמעט, ואת בחירת החומרים וההשראה השארנו לדברים שנמצא בדרך. בתהליך בחירת החומרים עם לקוחות אני לא מתכננת יותר מדי: מכירה, מקשיבה, רואה ואז מצטרפת אליהם ובוחרים. במקרה הזה הכרתי מראש, אז פשוט יצאנו יחד לחפש. ואכן, מצאנו מיד: אהבנו מאד את הרצפה המצוירת בשחור-לבן שמצאנו בחזי בנק, התאמנו לה בריקים לבנים קלאסיים לקירות (לבן עם פאזה, גודל 7.5X15), שמענו בעצתו של יוסי לגבי הפרט המגניב בדופן האמבטיה וכדי לשבור את הלבן שעל הקירות, הוספתי פס אחד של בריקים שחורים לפני הקצה, אותו סיימנו עם אריח דקור, קרניז כזה (שימו לב, המחיר שלהם לפי יחידה, לא לפי מטר רבוע. כן, זה שווה את זה).

באותם ימים כתבתי את הפוסט הירוק שלי והייתי מוקפת בירוק ביליארד-בקבוק-גלנפידיך הזה. כשגיסתי שאלה באיזה צבע יהיה הרהיט – הראיתי לה את הירוק הזה, וכמה יפה הוא עם שחור לבן. היא הסכימה מיד. היה צורך ברהיט כיור גדול, ומקום למכונת כביסה ומייבש. הכנסנו את הכל לאורך קיר אחד. במצב כזה צריך רהיט עם שני עומקים: עומק 50ס"מ רגיל לחלק של הכיור, ועומק 70ס"מ לחלק של המכונה, כדי להשאיר מקום לצנרת שמאחורי המכונה (מים, ניקוז וחשמל) וגם לדלתות ולצירים של הרהיט, שייסגרו ויסתירו אותה. למרות שאני לא מתה על הקפיצה הזו ברהיט, בדקתי ומצאתי וראיתי שזה לא סוף העולם. אפשר גם על הדופן להתקין מתלה מגבות אם רוצים. פתרנו אותה באלגנטיות ברגליים שתוחמות את הרהיט משני צדדיו, ונותנות לו מראה של שתי יחידות.

את האופן בו אריחי הבריקים הונחו על דופן האמבטיה ציינתי גם בפריסה, עליה הקפדתי לעבור עם הרצף. פרט שהופך את כל דוגמת הלבנים על הקיר למגניבה יותר היא כמובן הרובה – החומר המחבר בין האריחים. עם רובה לבנה החדר היה נראה אחרת לגמרי, החלטנו ללכת על האופציה ה"נועזת" (כאלו אנחנו) של רובה אפורה. השתלם. (בשלב הזה רוב הקבלנים ישאלו אותך: "את בטוחה שאת רוצה ללכת על רובה אפורה? כולם עושים לבן? את בטוחה שלא לבן??" ובכן – כן. את בטוחה). שימו לב, שאם אתן בוחרות לרצף חדר באריחים קטנים (למשל יותר מגודל 30X30) זה מייקר את מחיר העבודה, כי הרצפים עובדים שעות רבות להרכיב כל אריח.

על הקיר שממשיך את האמבטיה, מאחורי הדלת ובהמשך לה, ייעדנו למתלי מגבות. בבהלת האחסון, כשמתכננים רהיט כיור ארוך מקיר אל קיר, לפעמים כל הקירות נתפסים ולא נשאר מקום למתלי מגבות. זה חשוב, אז לא לשכוח.

לכבוד המיני-שיפוץ הוחלפו גם החלונות בחדר הרחצה ובחדר השירותים הסמוך. אין מה להכניס צבעים נוספים לסקלת צבעים ברורה כמו שחור-לבן-ועוד צבע דומיננטי.. לכן לחלונות נבחר שחור. ויתרנו על תריסים והלכנו על רשת: באמת שאין צורך בחושך בחדר רחצה. כדי שהמסגרת של החלון תשב יפה על הקיר (מה שנקרא "הלבשה"), המשכנו את חיפוי הבריקים עד לתקרה.

אחרי סקלת הצבעים הפשוטה של שחור ולבן עם רהיט ירוק דומיננטי, חסרו לנו רק כמה נגיעות של זהב להשלמת המראה. כדי ללכת עם זה עד הסוף החלטנו לקחת גם ברז כיור מוזהב במראה קלאסי. את הברזים של האמבטיה, אגב, השארנו בכרום רגיל, משיקולי תקציב: ברזים מוזהבים ומיוחדים אכן יקרים יותר. ברזי האמבטיה אינם בולטים בחדר מפני שהם בתוך הנישה, והברז הבולט ביותר לעין הוא זה של הכיור בכל מקרה.

אבל ה-שיחוק של החדר הוא המראה המושלמת שגיסתי מצאה בטורקיז האוס. היה לנו ברור שאנחנו רוצות מראה מיוחדת עם מסגרת זהב. זו שנמצאה, התאימה בול לדוגמא של הרצפה!

באופן טבעי, גם הידיות של הרהיט נבחרו בגוון עמום של זהב/נחושת. יש המון תתי גוונים ולא תמיד פשוט למצוא משהו זהה. בגלל שהארון מסתיר את מכונת הכביסה והמייבש, והדלתות נפתחות הרבה, חשוב שהידיות תהיינה לא רק יפות אלא גם נוחות.

את המגש היפהפה הזה, שעומד על המשטח דמוי האבן, עיצבה אמה של גיסתי (שבעת כתיבת שורות אלו חגגה יום הולדת בסטייל בסורנטו עם בנות המשפחה, אחחח צריך לדעת למי להיוולד). היאעבדה כמעצבת בקום-איל-פו, והכינה אותו בהוספה של צבע וגובלן למגש קיים שקנתה. היא עדיין לא יודעת את זה, אבל בקרוב גם אני אקבל אחד, לפי הזמנה.

כדי לחסוך כאב ראש, בחרנו באותם חומרים קלאסיים גם לחדר השירותים הצמוד. אותה רצפה, אותם קירות עם ההיקף של האריחים השחורים שורה אחת לפני הסוף. במיוחד כאשר רואים את שני החדרים באותו המבט, זה הגיוני.

בעולם מושלם, בו יש לנו טיפה יותר  סבלנות וזמן למדידות והתקנות, היינו מתקינות מדף אבן שחורה בחדר השירותים. אבל בעולם בו את גולה מהבית שלך ורוצה שהשיפוץ יסתיים, הלכנו על מדף עץ..

ועוד זווית משפחתית: שתי התמונות של המזוקנים (עם קקטוס בחדר הרחצה ופרחים בשירותים) הן חלק מהפקה של החנות מעפילים, מותג לייפסטייל לגברים מזוקנים ששייך ליונתן קרן, בן-דוד שלנו מדרגה שלישית (למעשה, אבא של סבא שלו וסבא שלי היו אחים!) ובן זוגו דורון בדוח, הראשון מנהל שיווק והשני מעצב גרפי, מוכשרים ויזמים חסרי מנוח! לא היתה שאלה לגבי מסגרות הזהב, וגברברי הבית יכולים להתנחם בזקנים הניבטים אליהם מהקירות, במקום אלו שחסרים במראה..

כאן תוכלו לראות את כל צילומי הפרויקט המקסים הזה (לירון אראל צילם) במלוא הדרם- הרבה גברים עם שיער פנים ופרחים. אם תרצו לרכוש את הצילומים תוכלו לשלוח ליונתן מייל (הכתובת בתחתית האתר), ובינתיים פנקו את הזקן שלכם במשהו מכאן. תגידו שאני שלחתי: רונית, הבתשלזיוההבתשליצחקאחשליונהאבאשליעקבאבאשלאמנוןאבא של יונתן.

זה היה סיור משפחתי קצר, ועכשיו אני צריכה לסגור את הדלת, ברשותכם. אם תרצו לקרוא מדריך דומה על עיצוב ארון בגדים, כולל תהליך תכנון ותכניות מפורטות, אתן מוזמנות לפוסט הזה. תודה על הליווי!

הפוסט שחור, לבן, ירוק, זהב – עיצוב חדר רחצה הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

החברות נתנו לי שלושה חודשים: או שאתאבד או שאתגרש. תל אביבית כמוני עוברת ליישוב קטן ומרוחק (בשביל תל אביבים..).

שלשום נסעתי לדרום תל אביב לקנות ציוד לתחפושות. פורים, כזכור, החג האהוב עלי, ודרום תל אביב לפני פורים היה הסיבוב האהוב עלי.

אבל אני כבר לא תל אביבית, מתברר.

ישבתי כלואה באוטו בסיבוב שבין כפר גלעדי-מטלון-וולפסון-הרצל, ברחובות בהם פניה אחת לא נכונה ואת עומדת עשרים דקות במקום. ועמדתי. והתעצבנתי. וקיללתי. ולא הבנתי "איך אנשים נוהגים בעיר הזאת?" ותהיתי "איך אנשים יכולים לחיות במקום הזה??". וגם "למה נכנסתי לפה עם האוטו???".  נשמעתי בדיוק כמו ההם מחוץ לעיר, שתמיד צחקתי עליהם.

והיה לי רועש, ומסריח, וצפוף.

אחרי שעה, בה זחלתי במעגלים ונתקעתי אחרי משאיות ומכוניות, ברחתי משם בלי לקנות כלום. המשכתי לנחלת בנימין, שם ידעתי שיש לי חניון שמחכה לי. הסתובבתי, פגשתי חברה לצהרים טעים וספונטני, שילמתי 50 שקלים על חניה וחזרתי הביתה.

את הריח הרגשתי מיד אחרי כמה חודשים. חזרתי לשכונה וריח שתן החתולים ופיח המכוניות היכה בי. אבל עכשיו יש ימים שממש קשה לי לנשום.

החורף הזה נעץ את המסמר האחרון, למרבה ההפתעה. גם בחורף הקר הזה, כמעט כמו חורף ירושלמי, סבלתי מקור. אבל כבר למדתי שהחורף מביא איתו את ההתחדשות של כל הירוק והיופי שמסביב. וכשאני חווה את זה בפעם השלישית זה עוד יותר מרגש.

כל החנויות ובתי הקפה שבעיר לא יוכלו ליצור את היופי של ההתחדשות הזאת.

לאנשים שגדלו באיזור (כמו דניה, שצילמה את התמונה), זה נראה טבעי ומובן. אני עדיין מתרגשת מההתרגשות שלי מהטבע שמסביב. שזה הנוף שנשקף אלי כשאני קופצת לסופר:

או מביטה מחוץ לחלון המשרד שלי, או כשאני יוצאת לרוץ.

או לטייל עם גריזלי

או סתם לצאת לדשא, שמלא בחמציצים

והכוכבים שמאירים לי בחצר בלילה, והצל המטורף של ליל ירח מלא ודברים אחרים שאין לי יכולת לצלם. אני אשכרה מקשיבה לרוח. שומעת את הפירות האחרונים של העץ מרשרשים בחצר. עוד מעט ייפלו על הדשא והעץ יישאר בעירומו. את ההתרגשות שבלראות ניצנים זערוריים נובטים בקצות הענפים של התאנה.

והפריחה, שאני כבר יודעת בדיוק באילו מקומות לחפש אותה, ומתי תגיע. ויושבת בחצר ומדברת עם האיש שהביא אותי לפה על איך הפריחה השנה עדיין קצת חלשה בגלל החורף שעבר, שהיה כל כך יבש.

עוד בשיחות ההזויות, שהיו לנו על המרפסת בתל אביב (זו שחשבנו שהיא מרווחת, עם נוף), אמרתי לו שאם כבר, אז אפס שמונה. פה עדיין יש מרחבים, שדות, שקט. אפס תשע זה בעיקר עוד ועוד בניה. מאז גם פה בונים בטירוף, אבל עדיין – אנחנו בקצה היער. והשדות.

לא מעט דברים גם חסרים לי פה. חסר לי הכל במרחק הליכה – קרואסון טוב, סרט טוב, חנויות חדשות ומעניינות. החברות שלי, ובעיקר האקראיות שהיא חלק מהחיים כשאת גרה בעיר גדולה ודברים יכולים לקרות פתאום, בלי תכנון.

חסרים לי בתי ספר מגוונים לילדים שלי, שמגיעים לגיל בו לבתי ספר יש משמעות. חסר פה מגוון. של כל דבר שהוא אנושי, לפחות. מבחינתו של הטבע ומזג האוויר יש פה מפגשים מפתיעים וחדשים ומגוון אינסופי של הכל.

ואני יודעת שכתבתי והגנתי בחירוף על חברי התל אביביים, שגרים בדירות קטנות והחיים שלהם זולים יותר. אני בהחלט מאמינה בזה. אבל מהתגובות שקיבלתי הבנתי שלא הייתי מובנת. כי עכשיו אני בוחרת בזה ברצון מלא.

ולמרות שאני עדיין לא יודעת איפה אהיה בעוד כמה שנים, אני יודעת שעכשיו ממש טוב לי כאן. כשאני מסתובבת בתל אביב, אליה התחלתי להגיע ברכבת בשבועיים האחרונים, אני רוצה הביתה.

הפוסט ירוקה הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.