לימדת אותי הכל?

פולחן האושר קשור בפולחן האני. או ה-אתה. בכל בוקר הפייסבוק שלי מוצף נאומים מרגשים של הורים שחוגגים ימי הולדת לילדיהם, שתבניתם, בקצרה:
תודה לך ילדי שנכנסת לעולמי, ולימדת אותי הכל. לא הייתי עושה זאת בלעדיך. 
הנאומים האלו מטרידים אותי מכמה סיבות.
ראשית, היפוך התפקידים הזה, בו הורה מודה לילד על בואו לעולם, הוא בעיניי חלק מהמגמה המטרידה של ההקטנה והביטול העצמיים מצד אחד, ושל האדרת ה"נסיכים והנסיכות" שלנו מצד שני. ושלא תבינו אותי לא נכון – ענווה היא דבר חשוב בעיני והכרת תודה עוד יותר. אבל יש הבדל עצום בין הוקרה של אדם, תכונותיו, פועלו ויכולותיו, לבין הודיה לו על דברים שהראה לנו בעצם קיומו. את זה נהוג יותר לעשות בפני אלוהים, למשל. ואדם צריך שיהיה לו אלוהים בשביל מידה של ענווה;  זה לא חייב להיות אל של ממש, אלא תחושה של כח אוניברסלי שאתה נשמע לו. אולי מוסר. לא סתם הביטוי "אין לו אלוהים" על אדם שחושב שהוא החוק. זו אמנם הגזמה (אני טובה בדרמות) אבל האדרה של הילדים עלולה להיות התחלה של זה.

שנית – אם למדנו – עשינו זאת בעצמנו. לכל לימוד יש טריגר – משהו או מישהו שגורם לנו להבין שעלינו ללמוד, להשתנות. הילד אינו זה שקרא ספרים, ניהל מאות שיחות ודיונים, הלך לייעוצים, טעה פעם אחר פעם, שינה הרגלים ותפיסות חיים. זו אני, זו את. בהחלט יכול להיות שהוא רצה שנשתנה. לא תמיד אנחנו קלטנו את המסר. פעמים רבות ההורות משנה את תפיסת העולם שלנו, אבל לנו מגיע הקרדיט על הלימוד. אגב, רבים לא לומדים כלום. כל מערכת זוגית יכולה להיות טריגר גדול לשינוי. זה עדיין לא אומר שכל מבוגר ששרוי בכזו (בין אם מערכת יחסים זוגית או הורות) ישתנה בהתאם לסימנים או לדרישות של בן הזוג. וכן, אפשר לדעתי לחולל שינוי אישי עצום גם לבד – בלי בן זוג ובלי ילדים.

שלישית – הצבת הילדים כפסגת הישגי החיים מזכירה לי את מעמדה ההולך והדועך של הזוגיות. אילו הזוגיות היתה זוכה למבט הזה, ולעשירית מהאנרגיות שנשים רבות משקיעות בילדים שלהם (כן, אלו לרוב נשים. ולעזאזל, עשירית מתקציב חדר הילדים לחדר השינה שלכם! בבקשה! נושא לעוד פוסט) אולי יותר זוגות היו מצליחים לקיים לאורך זמן משפחות שמחות ומאוחדות.

בדומה לאיילת ולדמן, אני סבורה שהעלאת האמהות למעמד ההגשמה העצמית האולטימטיבי פוגעת בפמיניזם, ולמרות שלא אומר בוודאות שאני אוהבת את בן זוגי יותר מאשר את ילדי (וגם איני מעזה לחשוב על זה במונחים של אובדן, כמוה) אוכל לומר, שאם יש מערכת יחסים שגרמה לשינוי וללימוד הגדול והמהותי בחיי – זו הזוגיות שלי, שהיתה הכנה להורות שלנו (וגם – בעלי יותר חתיך ממייקל שייבון). גם כאן, דני לא "לימד אותי" דבר. אנחנו משנים רק את עצמנו, לא את הזולת. וזה שינוי עצום ובדרך כלל מספיק. ממליצה בחום לקרוא את הראיון איתה, היא מביעה דעות לא שגרתיות באומץ גדול.

רביעית – כן, הפומביות. ברכות כאלו הן בעיני דבר פרטי. לחברי וחברותי הטובים אני מרימה טלפון, כותבת ברכה, שולחת הודעה. למרות שאני מבינה את החשיבות של מילים פומביות (כמו טקס חתונה, למשל) זה לא משנה אם אלו ילדים בני 4 או ילדים בני 14. הילדים שלנו הם אנשים. לכבד אנשים זה לכבד את הפרטיות שלהם. לפני כמה ימים שוחחתי עם הילדים שלי וסיפרתי להם על סדרת הפוסטים הזו. התחלתי לכתוב אותה בלי לדבר איתם והרגשתי לא נוח עם זה. הייתי מפרסמת בכל מקרה, אבל אילו שאלו או ביקשו לצנזר חלקים – זו זכותם המלאה. השיחה נעשתה, ההסכמה התקבלה והכל טוב.
ייתכן שזה תלוי בטיב החברויות בפייסבוק, והמשמעות של הקיר אצל כל אחד, אבל הנאומים הספציפיים של ימי ההולדת מביכים אותי. למה לא לומר אותם בארבע עיניים? ואם הפומביות כן חשובה – מדוע לא לכתוב על הילד שלך ישירות עבור הקהל שלך? לאחרונה ראיתי פוסטים כאלו, בהם אמא מספרת בהמשכים על בתה, לקראת בת המצווה שלה. זה היה תענוג! זו היתה הזדמנות עבורה לכתוב על הבת שלה, לספר עליה לעולם בלי לעשות כאילו הקהל נמצא שם "רק במקרה". דיבור בגוף שני אל נעדר בפני עדים? את זה אני מכירה רק מהלוויות (וגם על רבים מההספדים של אלו יש לי ביקורת..). וכן, זה מביך אותי עוד יותר כשמדובר בבני זוג. כאילו – אין לכם בית?

כולנו אומרים תודה בבקשה סליחה?

ילדים שגדלים במעמד של אלים לא רואים את זולתם. זכורה לי עד היום סיטואציה בבית המרקחת השכונתי שלנו בבזל:

נכנסה אמא עם פעוט על בימבה. הרוקחת, צרפתיה מנומסת, אמרה לאמא שלום וגם לילד, ובאדיבות שאלה לשמו.
הילד הביט בה, והפנה לה את הגב בדממה רועמת. הרוקחת ניסתה שוב לשאול את הילד, להתייחס אליו. הילד עשה פרצוף. ניכר היה שהוא כועס, לא על הרוקחת. תוך שניות האמא ענתה: "עילי מעדיף שלא לענות" או שמא היה זה משהו מהסוג של "עילי לא במצב-רוח חברותי כל כך היום".

מצחיק שדווקא הדיאלוג הזה נחרט בראשי שנים. האמא כנראה ניסתה להתכוונן לרגשות של הילד שלה ולהגן עליו מהעולם, אבל הרוקחת ואני החלפנו מבטים שתינו ראינו בזה גסות רוח. משהו בטון שלה גם רמז שהרוקחת "חדרה לו לפרטיות". בעולם בו הזולת הוא קודם כל סכנה פוטנציאלית, אפשר לפרש את השאלה הזו גם כך. ואני חשבתי שזה נקרא נועם הליכות.
מעבר לכך, במצב כזה, בו האמא ממהרת להתערב ומפריעה לילד שלה לפגוש אדם אחר, היא מונעת ממנו לימוד חשוב. הורים רבים נוטים לענות במקום הילדים שלהם בשיחות (גם עם ילדים אחרים אבל לרוב עם מבוגרים) וכל שנדרשת לעיתים היא שתיקה של שתי שניות. דוגמאות מצוינות לכך בקטע הזה מתוך "דיאלוג עם ילדים" של עדנה כצנלסון.

נימוס הוא הצהרה על הגבולות שביני לבין הזולת, הכרה בכך שאני לא לבד בעולם. אלו מחוות גופניות או מילוליות שמציינות אינטראקציה בין בני אדם, הכרה בקיומו, נתינת מקום לזולת. אין נימוסים על אי בודד. קראתי על זה (ממש מעט) ומתברר שיש מחקר שמראה שכללי אטיקט מסויימים נועדו לרסן ולהפחית את מידת האלימות בחברה. עכשיו אני עוד יותר מאמינה בנחיצותם של נימוסים. בגיל 46 אני נמצאת בדיוק באותו המרחק מהאמהות הצעירות וחסרות הניסיון לקשישות המעירות ברחוב. מנטלית אני קרובה יותר לאחרונות.
מבחינתי המשוואה היא: אתה הילד שלי וזו אשה מבוגרת ממך. אין כאן אופציה לא לומר שלום. זה חוסר נימוס. תפקידי כאמא שלך אינו לגונן עליך מאנשים, אלא ללמד אותך להתנהל מול אנשים בחברה. תגובה לזולת היא מחווה של ראיית הזולת, ואני אלמד אותך את זה. כי זה חשוב.
מוכרים לי גם תירוצי ה"מתבגרים הביישנים" שלא אומרים שלום כשהם נכנסים לבית של מישהו. לאמירת שלום או תודה אין שום קשר לביישנות.
זו אולי פרשנות מעט קיצונית, אבל הגיוני מאד בעיני שמצוות כיבוד אב ואם קודמת בעשרת הדברות ל "לא תרצח". מחסור באחד בהחלט עלול להוביל לאחר.

בעקבות כתיבת הפוסטים האלו אני מבינה שהכל זה יחסים. אני רוצה לתת לילדים שלי כלים ליחסים טובים עם אחרים. עם משפחה, חברים, בני ובנות זוג לעתיד. עם הילדים שלהם. לא הגשמה עצמית ולא "מיצוי פוטנציאל" (נושא לעוד פוסט, רושמת לעצמי) אלא יחסים. כשיש אפשרות לרקום קשר טוב, להקשיב, לראות, לתקשר עם זולתך, האושר, המשמעות והייעוד יגיעו. לא יודעת, אולי גם זה ישתנה.

אם אנחנו רוצים ילדים שרואים את הזולת, אנחנו צריכים ללמד אותם מחוות של נימוס.
לומר בוקר טוב, תודה, סליחה. לפנות את הכלים שלהם מהשולחן. לא להיכנס למעלית לפני שכולם יוצאים ממנה. להיות אדיבים במפגש עם אנשים.

שחר, הבן שלי, למד לענות ב"לא תודה" על דברים שלא רצה (למשל לאכול). הוא אימץ את התשובה המנומסת בדבקות כזו, שכאשר הייתי אומרת לו "שחר, תוריד בבקשה את הזבל" היה עונה לי: "לא, תודה". הסברתי לו את ההבדל.

אני אוהבת גם את התגובות למשפטים כמו תודה/ על לא דבר או אין בעד מה.
הדיאלוג המקסים של ברכה מול תשובה – "בוקר טוב" ותשובתו "בוקר אור" קיים עדיין בערבית ונעלם כמעט לחלוטין מעברית. זו גם דרך להראות לזולת שאתה שם לב אליו, וזה כל כך יפה, חילופי הדברים במפגש הקטן הזה.
אם זה היה תלוי בי, תלמידים בכל שיעור בכל בית ספר היו נעמדים כשהמורה נכנסת. כי זה אקט של גבולות ושל כבוד: אני רואה אותך, אני חדלה ממעשי ומראה לך שראיתי אותך, אני מגיבה אליך, אני מציינת בעזרת הגוף שלי את הרגע בו מתחיל השיעור (כשאני מתיישבת). וכן, בבית ספר, כמו גם בבית ובחברה בכלל, הייתי שמחה שיהיה כבוד בין אדם לזולתו, גם בלי קשר להיררכיה.
אפשר לראות במנהג הזה אקט של כח. בעיני זו אינה צייתנות עיוורת או "אילוף" של הילדים. זה "והדרת פני זקן". זה להיות בשקט כשמישהו אחר מדבר. כמו אהבה עצמית – הכרת הזולת נלמדת דרך הגוף והעיניים יותר משהיא תילמד משינון בעל פה של משפטים חסרי משמעות כמו "האחר הוא אני". כי לאלף את הילדים שלנו לטקסים קטנים שמזכים אותם בתשואות אנחנו יודעות בלי סוף. למחוא כפיים, לומר משפטים חמודים. אז למה לא ללמד אותם להגיב לזולת? לסביבה?

מה יכלה האמא בבית המרקחת לעשות?
להראות לילד שלה, בנועם, שהיא מצפה ממנו לענות, למרות שהוא כועס עליה: "אני מבינה שאתה כועס עלי. תראה את הרוקחת, היא נראית לך כועסת?" או "זה לא מנומס לא לענות" או אפילו לענות בשמו אחרי כמה זמן  "זה עילי", כדי להראות לו שיש להציג את עצמך כשאנשים מציגים את עצמם.

חברתי כנרת סיפרה לי על מפגש שהיה לה עם זוג הורים ובתם התינוקת, חברים של חברים. האבא הציג בפניה את עצמו, את אשתו ואז את הבת שלו, בת שנתיים וקצת. הוא הציג את הנוכחים גם בפני הפעוטה. זה היה כל כך יוצא דופן, אך עם זאת הגיוני: אנחנו רגילים לא לראות את הילדים שלנו במצבים כאלו, או להתייחס אליהם כאל חפץ שעשוע ובידור. אקט הנימוס הזה שינה את האופן בו כולם התייחסו אליה, וגם מן הסתם, את האופן בו היא חווה את עצמה ואת העולם.

לאהוב את עצמי – לאהוב את הזולת

לסיום, הרשו לי קצת לחפור. אהבה עצמית (עליה כתבתי בפוסט השני) וענווה מול אחרים, או ראיית הזולת, נשמעו לי פעם כמו עקרונות סותרים. איך יכול אדם לעוף על עצמו ולא לצאת אגוצנטרי, או מתנשא, או מנוכר לזולת? לשמחתי גיליתי שלא רק שאינם סותרים – ככל שאני נינוחה יותר עם עצמי (מעדיפה "נינוחה" על "שלמה" – פן יעיד על שלמות) אני מרגישה שאני מפנה יותר מקום לזולת. כשאני פחות עסוקה במציאת הטעויות של עצמי, אני פנויה יותר לראות ולשמוע אחרים באמת. זו עבודה לא פשוטה עבורי, אבל אני מודעת אליה ומשקיעה בה תשומת לב, זמן וחמלה.

כי שוב – דוגמא אישית – כדי להגיע למקום של חמלה כלפי הזולת צריך קודם לגלות חמלה עצמית. לסלוח לעצמנו על חוסר השלמות, לקבל את המאמצים שלנו, לראות את ההצלחות שלנו, להפנים שאף אחת אינה קדושה.
וזה לא אומר להיכנע לקולות המלטפים מבחוץ, שאומרים לנו לעוף על עצמנו: "תעשי רק מה שאת אוהבת, רק מה שאת חושבת שיהיה לך טוב". על כל "אוי אני איומה" העולם שסביבנו מרפד אותנו ב"את מהממת". קבוצות תמיכה יעניקו לנו תחושת שווא של חסינות מטעויות או מצורך בביקורת עצמית. תמורת כל סטטוס שמראה טיפת חרטה או מודעות נקבל פטור מספק עצמי. אבל לא כל חרטה או מודעות היא תהליך. הלקאה עצמית אינה לימוד או התפתחות. היא בעיקר תוקעת אתכם במקום סטטי ופסיבי ומעיקה על הסובבים אתכם (פוסט קשור בבלוג של כנרת אחרת!). כדי להשתפר ולהשתנות אנחנו חייבות ביקורת עצמית, אבל זו חייבת להכיל מידה של חמלה, והחלטה לשינוי. טעיתי? קורה. לא אבזבז זמן או אנרגיה בהלקאה עצמית, פרטית או פומבית. בפעם הבאה אלמד לנהוג אחרת. וגם – השאירי תמיד מקום לספק. באותה מידה שאני נחרצת בדעותי, אני מוכנה להגמיש אותן ולהטיל בהן ספק. רק איתו באה הקשבה ולמידה.
גם בהורות שלנו – ממדורי עצות ועד בלוגים, אמהות שומעות את המשפט "את יודעת הכי טוב מה הילד שלך צריך". אבל אם זה היה נכון, כל האמהות היו נפלאות, כל הילדים היו מאושרים ומסופקים ולא היו טעויות כלל. במציאות קורה שאחרים, לפעמים זרים מוחלטים יודעים טוב מאיתנו מה הילדים שלנו צריכים ויכולים להראות לנו דרך אחרת לראות את המצב. כדאי לעשות דברים מתוך בחירה מודעת, ובאמונה. אבל תמיד צריך להשאיר מקום לשינוי, מקום לספק, ומקום לזולת.

הנה פוסט ההורות הראשון עם חומר קריאה משובח, ופוסט ההורות השני על אהבה עצמית ודיבור נכון. אני בדרך לכתוב על ארוחות הערב המשפחתיות שלנו. מקווה להיפגש כאן שוב תוך שבוע!
תודה גדולה לחברותי נעמה וכנרת על הקריאה, התגובות והדיונים.

הפוסט המלצות הורות III – אני והזולת הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.