ארכיון הרגלים - נעים מאוד רונית כפיר

#רוניטיפ – על תבניות והרגלים

רונית כפיר — Sun, 08 Jun 2025 16:26:20 +0000

כשאני בונה תבנית לתוכן שלי, אני בונה הרגלים אצל הקהל שלי.
זה גם לבנות ציפיה וגם לייצר אמון. ביום שישי אני מחכה למייל של רוני ויינברגר, ובשבת בבוקר למייל של הקרציה. כמו שאת מחכה (או אתה, אני מקווה) למגזין שלי שנשלח באחד בכל חודש.

אני כבר מפנה לזה זמן בראש מראש. זה גם מחזק את האמינות שלהם – במיוחד בימים של אי וודאות – עקביות ויציבות היא תכונה שאנחנו זקוקים לה ונעריך אותה יותר.
לכן להחליט על מועד קבוע לפיבלוש הוא טוב קודם כל למיתוג ולקשר עם הקהל.
וכמובן שיום קבוע (ובתוכו מבנה קבוע) הוא מעולה גם ליצירת ההרגל שלך לפיבלוש – כתיבה או עבודה. התבנית גם מקלה על התהליך – לא צריך לחשוב על דברים מאפס, ובעיקר מקלה על ההתנעה, שדורשת קצת פחות אנרגיה. צריך רק להיכנס לחלק של "רוניטיפ" במגזין ולמלא אותו בתוכן. הנה, שוב הצלחתי! ועכשיו אני מעבירה אותו לאתר שלי

הפוסט #רוניטיפ – על תבניות והרגלים הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

הרגלי כתיבה. לא שגרת כתיבה

רונית כפיר — Mon, 25 May 2020 13:17:58 +0000

הרגלי כתיבה טובים יכולים להתקיים גם ללא שגרת כתיבה. חקרתי ומצאתי שיש לי הרגלי כתיבה, שעוזרים לי לכתוב ולפרסם. אולי הם יעזרו גם לך. ועכשיו גם גרסה מוקלטת!

עם קריסת השגרה והחיים כפי שהכרנו אותם בקורונה, כולם דיברו על החשיבות של שגרה. זה היה מתסכל, כי אני אדם שצריך מסגרות אבל פחות טוב בלבנות אותן לעצמי. למשל: אני אוהבת מאד לכתוב, אבל כל הניסיונות להגיע לקצב או תפוקה קבועים בבלוג שלי העלו חרס.

ואז, בשיחה על הרגלי כתיבה שעשתה נועה סטרלינג בקהילה שלי הבנתי, שאולי אין לי שגרת כתיבה מובנית, אבל יש לי הרגלי כתיבה אישיים והגיוניים, שמסודרים בתבניות וחוקים יפים.

כדרכי וכדרכה של כתיבה, הדרך הטובה ביותר להבין משהו היא להסביר אותו. אני שמחה לשתף את הרגלי הכתיבה שלי, ואולי הם יעזרו לך להבין אילו הרגלים יש לך ואילו חדשים כדאי לבדוק.

כמו כל דבר שאני רוצה לשנות – אני מתחילה בלשים לב. כל עוד הסתכלתי על מה שאין לי (שגרת כתיבה מסודרת) או הרגלים של אחרות – ראיתי מה אין. רק אם נתבונן בסקרנות על מה שיש, בלי שיפוטיות, נבחין בכללים, בתבניות שחוזרות על עצמן. בהרגלים.

הרגלי כתיבה - מקלדת, לא מחברת

אם יש הרגל חיים, שאני חושבת שחובה ללמד בכל בית ספר זו הקלדה עיוורת. כשלמדתי ספרות אנגלית, אי שם בסוף שנות התשעים, התקנאתי בחברי דאז, שלמד היסטוריה והיה אלוף הקלדה עיוורת אחרי שנים של עבודה בעיתונות כתובה. למדתי אונליין, כשהמילה "אונליין" רק נולדה, בימיה הראשונים של האינטרנט. אני אמנם לא משתמשת בעשר אצבעות אבל אני מקלידה יחסית מהר, ולאט לאט מגבירה.

וכך, כשיש לי רעיון לפוסט אני עולה למשרד, פותחת את הבלוג ומתחילה לכתוב בתוכו. אני מרגישה, שככל הטיוטות שלי יצטרכו לעבור פחות מחסומים, מסננים ופורמטים – כך גדל הסיכוי שהן יראו אור.

אפרופו פורמט – פעם ניסיתי את מה שחשבתי שהוא קיצור דרך – להקליט לעצמי הודעות קוליות עם הרעיונות לפוסטים. מאוחר יותר, אמרתי לעצמי, אעלה למשרד ואכתוב את זה.
זה מעולם לא עבד כי דברים שהתחילו בפורמט שונה רק חסמו את הדרך לפורמט הכתיבה. ולכן אישית איני ממליצה על הקלטות כהתחלה אלא על כתיבה כהתחלה. ותודה לליאת רסיין-פרי, שהזכירה לי את זה.

כמובן שיש לי המוני מחברות נאות, שנערמות במשרד. אני לרוב כותבת בהן בתקופות שבהן החלטתי להיות יעילה או מאורגנת או יצירתית, ואז ממשיכה למחברת אחרת. אבל כל מי שמכיר אותי יודע שאצלי שלב ההכנות הוא תוך כדי עשיה. ולכן אני ממליצה לקפוץ למים.

בשידור חי - יאללה!

פגשתי עשרות נשים וגברים ש"רק מחכים" שהכל יהיה "מוכן", או "ברור" כדי "לקפוץ למים". הכאילו-פרפקציוניזם הזה הוא בעצם סוג של דחיינות, או הימנעות. אני מכירה דרך אחת לעשות והיא: יאללה! (אני שוקלת לקרוא כך לפגישות היעוץ שלי. הבנתי שהרבה אנשים מגיעים אלי בשביל הדחיפה הקטנה הזו, ה"בעיטה בתחת" ממחשבה לעשייה).

זה כנראה שילוב של הניסיון שלי ברדיו והאופי שלי: אני פועלת טוב יותר כשאני "באוויר". מייצרת לעצמי ריגושים כדי להמשיך להיות יצירתית.

בתקופה האחרונה רבות מאיתנו קיבלו הזדמנות לטעום שידור חי: הפעם קראו לו "לייב". אבל כל מי שניסה להתאמן "על יבש" ואז קפץ למים יודע שזו לא סתם עוד מטאפורה. גיליתי שכשאני רוצה לעשות דברים אני צריכה לעשות אותם בתנאים שהכי קרובים לתנאי אמת.

את הפוסט הזה אני כותבת כשהוא "באוויר" וכל הזמן לוחצת על כפתור "עדכן".

למה זה טוב? כי זו הנעה טובה יותר לפעולה. יותר קל לי להמשיך מטיוטה שנמצאת באתר שלי, מאשר ממילים במחברת. זה נותן לי יותר את התחושה שיצרתי משהו, שאני קרובה לעוד פוסט. ומצאתי אחלה דרך להתחיל באופן שיקל עלי להמשיך:

לא נקודות למחשבה - קו של סיפור

אחת התובנות החשובות שלי לגבי הרגלי כתיבה הגיעה על דרך הטעות.

פעם, כשעלו לי רעיונות לפוסט או משהו שהייתי רוצה לכתוב עליו, הייתי כותבת נקודות באחת המחברות או אפילו בתור טיוטה בבלוג שלי. ואז הייתי חוזרת לשם אחרי כמה ימים או שבועות – ובוהה במסך. לא היה לי מושג למה התכוונתי, המשפטים לא התחברו לכדי פוסט קוהרנטי ולרוב הפוסט ננטש. הלהט של הגילוי או הרעיון שרציתי לכתוב עליו פשוט נעלם. יש לי לא מעט התחלות של פוסטים שתקועים בטיוטות שלי ואין לי מושג למה התכוונתי.

הרי מה שמניע אותנו הוא תמיד רגש, ונקודות לא מייצרות רגש. מה כן? סיפור כן.
אם אכתוב בצורה של נקודות במסמך שלי, כשאגיע אליו מאוחר יותר עדיין אצטרך לעשות את מרבית העבודה, שהיא לספר את הסיפור.
אבל אם אתחיל לכתוב את קו המחשבה שהדליק אותי כפי שהוא – יהיה לי קל יותר להמשיך ולהרחיב, וגם להכניס את עצמי מאוחר יותר לסטייט אוף מיינד שהייתי בו כשהרעיון עלה.

אז אני פותחת את המחשב שלי וכותבת פסקה שלמה.
הפוסט הזה, למשל, יכול היה להישמר בתור:

הרגלי כתיבה ולא שגרת כתיבה
להתחיל ממשפטים שלמים ולא נקודות
סיפור משמר את הרגש ונקודות קוטעות אותו

אלו אולי אחלה נקודות עבור הקוראות שלי, אבל הן לא יעזרו לי להוליד פוסט. את הנקודות קל יותר להוציא מפוסט *אחרי* שכותבים אותו (כמו כאן).
לעומת זאת, אם מה שמצאתי כשחזרתי לכאן היא פסקה ראשונה שבה אני מתארת את הלייב עם נועה ואיך החלטתי לכתוב את הפוסט הזה – אצליח לעורר בי את הרגש של התובנה ההיא. כמובן שהסיפור הראשוני לא תמיד רלוונטי או מעניין ולא תמיד צריך להישאר בטיוטה האחרונה.

אז איפה להתחיל? מה זה משנה?!

על למה להתחיל ועל הקושי להתחיל כתבתי פוסט שאני מאד אוהבת: המגירה הפתוחה.
איפה להתחיל? איפה שיוצא.
אני אומרת זאת בכל הזדמנות: זה פשוט לא משנה. הניחו את הידיים (המיומנות!) על המקלדת ופשוט תתחילו לכתוב.

תתחילו מהאמצע. תתחילו מהסוף. אם יש התחלה? מה טוב! התחילו בה. אם היא תתברר כלא מתאימה – נשנה אותה אחר כך.
אני לא מתייחסת בפוסט הזה לשאלה על מה לכתוב, או איך להילחם בקולות שאומרים שאין לך מה לכתוב או שמה שיש לך לכתוב אינו מעניין או חכם או משעשע מספיק. אמליץ שוב על "למה כן לכתוב בלוג" שבו אני מתייחסת לנקודה הזו ונתעסק קצת יותר באיך ולא במה.

מה שחשוב הוא לא לזנוח רעיון אלא מיד להעלות אותו על הכתב. בעיקר חשוב לזכור שאין שום צורך להתחיל בהתחלה. שלא כמו החיים, שתמיד מתחילים בהתחלה ונגמרים בסוף – כתיבה אפשר להתחיל איפה שרוצים, וזה היופי שלה. הרי לעולם לא תחסר לי עורכת פנימית או מבקרת פנימית, שתעבור על הטקסט הזה עוד חמש פעמים. מה שחסרה לי כמעט תמיד היא הכותבת. אז לא להפריע לה עכשיו בבקשה עם מחשבות מיותרות של "אבל אי אפשר להתחיל ככה".

להכניס מיד תמונות

מכשול מוכר למי שמנסה לכתוב "החלק הטכני", או "אין לי תמונות". זה יכול להיות כתיבת קידום SEO או כל דבר שאת לא אוהבת לעשות. הניסיון שלי הראה לי, שאם אני משאירה את החלק הזה לסוף – הפוסט בחיים לא יעלה.

הנה, סיימתי את החלק הכייפי והיצירתי, עכשיו נשאר "רק" להוסיף כמה תמונות ולערוך. במיוחד אם הפוסט אינו עוסק במשהו פוטוגני כמו עיצוב פנים, אלא למשל – בהרגלי כתיבה. לכן, אם התחלתי לכתוב כמה פסקאות – אפילו אם הנושא עדיין לא לגמרי ברור לי ואין לזה צורה של ממש – אני לא אעזוב לפני שאעלה כמה תמונות שמתאימות. אולי לא ה-תמונות הכי מתאימות, אבל לפחות שתיים שיכולות להספיק. אחרת באמת לא יהיה לי מאין לגייס את הכוחות להמשיך את החלק הזה.

להניח בצד להתקרר. להחליף לוקיישן

[נכתב במקור] אני יושבת כבר דקות ארוכות וכותבת את הפוסט הזה, שתכננתי רק להתחיל. אבל עכשיו אפשר לשמור ולעזוב. לרוב פרידה של יומיים שלושה תיתן לנו נקודת מבט בהירה יותר על הטקסט גם אם לא לגמרי הבנתי מה בכלל רציתי לומר.

[נכתב שבועיים אחרי, עריכה רביעית בערך] חזרתי אליו אחרי כשבועיים ואני מוחקת ועורכת, מנקה ומזקקת. המבט שלי עכשיו סקרני יותר, פחות שיפוטי. אני פחות מאוהבת ברעיון הראשוני וקוראת את מה שכתבתי בצורה דומה יותר לקוראות שלי.

אפילו פיסית: פרסמתי את הפוסט ואני יושבת וקוראת אותו בנייד, על הספה בבית, או במיטה -בדיוק כפי שהייתי קוראת פוסטים של אחרות. שמתי לב, שיותר קל לי ליהפך לקוראת כשאני לא ליד המחשב. הקריאה ממקום שונה מזה בו כתבתי תייצר לי חוויה שונה. העריכות הנוספות ברורות יותר מכאן.

לפעמים, אני גם לא אהיה העורכת האחרונה שלו.

עורך לרגע רואה כל פגע

לעולם לא אשכח את הפוסט הראשון שכתבתי ל-XNET, שפורסם ב-2011. הזעתי עליו ימים ולא הייתי מרוצה. לא ידעתי מה בכל כתבתי ולמה, ומי בכלל ירצה לקרוא את זה. לא היתה לו צורה או פואנטה. ואז העורך שלי, איתי כ"ץ, החזיר לי את הטקסט הערוך.

זה היה מעשה כשפים: הפוסט היה מעולה!
קיבלתי סיפור מאורגן, מסודר, שהתחיל בהתחלה ונגמר בסוף, שעלה ממנו מהלך ברור. המדהים ביותר היה, שהקול האחיד שנשמע ממש נשמע ממש כמוני – לא כמו מישהו אחר. איתי שינה סדר של פסקאות, מחק חלקים שלמים, חיבר בין משפטים והיה לי ביד טקסט, שעד היום הוא אחד האהובים שלי. וזה היה לגמרי בזכות העורך שלי. למדתי מאז המון מאיתי. מידי כמה חודשים אני מודה לו ועפה עליו. אני מאחלת לכל כותבת עורך כמוהו, ומודה גם לכנרת רוזנבלום, ששידכה ביננו. תודה יקירי.

לא תמיד קל למצוא, אבל שווה לחפש חבר או חברה, שיכולים לקרוא את מה שכתבת ולתת לך על זה תובנות – מה לא מעניין, מה ארוך מידי ודורש קיצור, ואפילו דברים גדולים יותר כמו – מה אני בעצם אומרת בקטע הזה? לא מצאת? שלמי לכותבת תוכן או עורכת טקסט. חד משמעית.

לסיכום: 10 טיפים פרקטיים ליצירת הרגלי כתיבה קולחת

למדו הקלדה עיוורת! אל תישברו באמצע, למרות שגם 4 אצבעות עדיפות על 2
כשעולה לכן רעיון לפוסט עצרו הכל, כתבו את הסיפור שהביא את הרעיון.
כתבו קווי מחשבה, לא נקודות. קל יותר להמשיך משפטים מאשר להפוך נקודות לסיפור
אל תחסכו במילים: המטרה עכשיו היא למלא את הדף. כתבו כל מה שיוצא, בלי שיפוטית ובלי להביט לאחור.
עשו חלק מהעבודה "הטכנית" בהתחלה: תמונות, SEO וכאלה
הניחו לטקסט להצטנן לכמה ימים
כשאתן חוזרות אליו, קראו אותו במקום שונה מזה שבו כתבתן, כמו שאתן קוראות בבלוג אחר.
מבט מבחוץ: עורך לרגע רואה כל פגע. ומבין מבנה, עיקר וטפל
שפכת הכל? עכשיו תקצרי. כל מה שאפשר למחוק - תמחקי. זה יחזק את הטקסט שלך
עדיין חוששת לצאת "נחרצת מידי"? חפשי באינסטגרם שלי #לדעתי

עכשיו, משפירקתי ופירטתי את ההרגלים שלי, אני סקרנית לראות אם יחול שינוי גם בשגרת הכתיבה שלי. עוד אני יכולה לומר, שאימצתי רבים מההרגלים האלו ליצירת סרטוני הוידאו שלי, שהיא אכן שגרה הודות למסגרת שבועית שהתחייבתי עליה. אולי זה יהיה הפוסט הבא?

גם לך יש הרגלי כתיבה דומים? יש להם השפעה על שגרת הכתיבה שלך? ממש אשמח לשמוע שהיית פה. כתבי לי, כאן בתגובות.

אהבת את הפוסט?

תבניות דומות לאלו של הכתיבה משמשות אותנו בסטוריטלינג.
"והלקוח הזה הוא אני" היא הרצאה בת 30 דקות על סטוריטלינג בתקשורת עם לקוחות.

אני מדגימה בה את המודל שחוזר בסיפורי הרפתקאות, ואיך שימוש נכון בתבניות, דימויים ומטפורות יכול לייעל שיחות מכירה, לייצר אמון בין הלקוחות לביננו ולעזור לנו לתאר את השירות שלנו והיתרונות שלנו.

הפוסט הרגלי כתיבה. לא שגרת כתיבה הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

נפש שקטה בגוף שקט – ניקוי רעלים עם אומינה

רונית כפיר — Fri, 15 May 2020 15:11:21 +0000

עשיתי את ניקוי הרעלים של אומינה ולמדתי המון על הגוף ועל הנפש שלי. פוסט שיעשה לך ניקוי עם הפתעה של אומינה בסוף

בהחלטה של רגע, בסוף אפריל, הצטרפתי לבעלי לניקוי הרעלים של אומינה. הוא עשה את הניקוי הראשון לפני חצי שנה והרגיש מעולה, ועד הרגע האחרון לא ידעתי אם אני מצטרפת לזה.

רק השם הזה, "ניקוי רעלים", הוציא ממני אנטי.

"רעלים? אני לא אוכלת רעל! אני לא מלוכלכת והגוף שלי לא צריך ניקוי" אמרתי לו.

וגם אומינה, אפילו הסאונד של השם שלה, וכל השאנטי-פאצ'ה-מאמא-פרדס-חנה הזה – מה לי ולזה (חוץ מזה שאני נשואה לאחד כזה, כן?).

וכתמיד, הסקרנות ניצחה את הספקנות.
אחרי שגיליתי שגם חברה מהיישוב ובעלה מצטרפים לניסיון הזה, שתיתי את המיץ הראשון של הבוקר הראשון.
אני כותבת על מה שקרה מאז כדי לשמר תובנות ולעשות לעצמי סדר בראש, וגם כדי לחלוק אותם עם מי שסקרנית לגבי זה או אם עברת את זה בעצמך.

כבר בהתחלה אני כותבת שאני לא מומחית בתזונה אבל מומחית לגוף שלי. כל מה ששיתפתי כאן קרה לי וייראה וירגיש אחרת אצל אחרות ואחרים. אני ממליצה על זה כאדם פרטי ולא כמקור מוסמך, שיהיה ברור.

לגוף סיבות משלו

הספר הזה, שיצא בשנת 1979, היה אחד הטקסטים המכוננים בחיי. מצאתי אותו בספרייתה של אמי, זכרונה לברכה.

כנראה סקרנות מינית של תחילת גיל ההתבגרות הביאה אותי לקרוא אותו סביב גיל 12. אחרי ההקדשות המסקרנות בפתיחה לא יכולתי שלא להמשיך.
בשנים האלו גילו שיש לי סקוליוזיס (עקמת), ואמא שלי שלחה אותי למטפלות בשיטת אלכסנדר ופלדנקרייז, שהיו טריות ומהפכניות בתחילת שנות השמונים. אני לא בטוחה שידעתי את זה אז – פשוט הלכתי לאן שאמרו לי. אבל בזכות הספר אני מודעת מגיל צעיר לחיבור הברור מאליו בין גוף לנפש.

בעמוד הפתיחה של הספר יש הקדשה מבריקה, שמתחילה לספר את מסעות השינוי של גיבוריו, ומדגימה שתרז ברתרה יודעת לזהות ולספר סיפור טוב:

"לגברת א', עורכת דין ידועה, שאינה מבחינה בין תדמיתה העצמית לבין תדמיתה המקוצעית וחוששת פן תאבד לה סמכותה אם תאבד את הנוקשות בעורפה ואת הבעת התוקפנות שעל פניה.

לקצין ב', אשר בגיל הפרישה הרגיש כי הוא מתנוון – למד לנשום, לשאת את ראשו (ולא את סנטרו) ברמה – וגבה בשלושה סנטימטרים.

לה', בתולה וקדושה מעונה; במשך ארבעים שנה טענה שרצונה להיפטר מכריסה הבולטת כאילו היתה בחודש השמיני. בחיוך תמידי על שפתיה ובשיתוף-פעולה למראית-עין, היא מסרבת לעשות את התנועות שיולידו בה את המודעות העצמית"

כמה חכמה, כנות ואמפתיה יש באבחנות האלו!
האם אפשר לא להמשיך לקרוא ספר שמתחיל כך?
כן, כדי לספר סיפור מעולה את צריכה לדעת לזהות אותו אצל אחרים. הספר בנוי ממקרים של מטופלים שלה, התובנות שלה והשינויים שחלו באנשים האלו בעקבות מה שהיא מכנה "אנטי התעמלות". אני זוכרת רבים מהקייס סטאדיז שלה גם היום, כמעט ארבעים שנה אחרי.

ראו את פסקת הפתיחה של הקדמת הספר: "גופך, הבית שאינך גר בו". אני מרשה לעצמי לשנות את הגוף מזכר לנקבה, כי איני יכולה כבר לראות טקסטים שלא פונים אלי וחשוב לי לפנות בעיקר לנשים שקוראות כאן (ותסלח לי המתרגמת הנפלאה וחברתי עטרה אופק):

"בדיוק במקום שאת נמצאת בו, ברגע זה ממש, יש בית הנושא את שמך.
את היא בעליו היחידי. אולם לפני זמן רב מאד איבדת את המפתחות; על כך נשארת מחוצה לו.
את מכירה רק את מראהו החיצוני. אינך מתגוררת בתוכו.
בית זה, מקום המחבוא של זכרונותיך העמוקים, המודחקים ביותר, הוא גופך".

לא היינו משפחה פיסית מאד וכלל לא ספורטיבית. ועדיין, תמיד אכלנו ארוחות בריאות ומסודרות, שהנושא שלהן מעולם לא היה האוכל כי אם הישיבה המשותפת. ההתעסקות בגוף, אם היתה כזו, לא נסבה על מראה חיצוני.

גם במסגרת העבודה שלי בתקשורת בין אנשים אני מסוקרנת משפת גוף של אנשים, ומהיחס שלהם לגופם שלהם. והנה בניקוי הזה למדתי כמה דברים חדשים על הנפש ועל הגוף שלי.

אז מה זה הניקוי הזה שעשיתי?

עם ההבנה שהגוף הוא הבית, ראוי שנתייחס יותר לדלק שאנחנו מכניסות אליו. אני אוכלת בריא במובן של יחסית מסודר ולא המון ג'אנק או דברים לא בריאים, אבל הייתי סקרנית לראות את הגוף מתפקד עם הדלק האיכותי ביותר.
מדובר בעשרה ימים של אכילה בריאה, שמחולקים לשלושה חלקים:

3 ימים של הכנה לכניסה לניקוי העמוק
5 ימים של ניקוי עמוק
2 ימים של יציאה מניקוי עמוק

מה זה אומר?

שביומיים הראשונים התחלנו גמילה חדה מכל מה שאנחנו מכורים אליו: בעיקר קפאין וסוכר. התפריט טבעוני, ומורכב בעיקר מירקות, קצת פירות ואגוזים ואפס פחמימות ריקות. ביום אחד זונחים את כל ההתמכרויות. כן, זה קשה. בקבוצה של אומינה רבים שיתפו בכאבים שלהם בימים האלו. לי היה כאב ראש פסיכי שלווה בבחילה קשה. למזלי זה עבר לי אחרי יום וחצי.

דווקא כאב הראש הזה הבהיר לי עד כמה עמוקה ההתמכרות שלי, וגרם לי לרצות להתמיד יותר. שתיתי לפני כן בערך 3 כוסות נסקפה ביום וכוס אחת של אספרסו. הייתי ממליצה להתחיל להוריד כמויות לפני.

בחמשת ימי הניקוי העמוק לא לועסים. שותים שייק ירוק (וטעים!) בבוקר, מרק ירוק (ועצוב) בצהריים והמון תה בערב. בין לבין שותים המון. בתחילת הניקוי רכשנו ערכה מאומינה שהיה בה תה ותוספים לשייקים ובקבוק תה מהמם.

ביומיים של היציאה חוזרים פחות או יותר לתפריט הכניסה. אבל מה שמעניין הוא מה שקרה בין לבין.

דממה בחדר הכי רועש בבית

בבוקר היום השלישי קמתי עם דממה בבטן. הדימוי שחשבתי עליו היה של חדר אחד, שעד עכשיו בקע ממנו כזה רעש, שאי אפשר היה לשמוע שום דבר שנאמר בחדרים האחרים בבית. אולי בגלל עיצוב הפנים ואולי בגלל הדימוי של ברתרה.

ולפתע, העובדה שהבטן היתה שקטה לגמרי איפשרה לי לשמוע צלילים אחרים משאר חדרי הבית. זה התחיל בגרון ועבר לריאות ולסרעפת: האויר מחליק בגרון, הסרעפת נעה בקלות בלי המשקל המיותר של הבטן שמושך אותה למטה. הנשימה מרגישה אחרת.

כשהעיסוק התמידי באוכל ובבטן נפסק, לתודעה יש זמן להתמקד בדברים אחרים, כמו הנשימה. כמו מחשבות.

אבל זה לא המון התעסקות? השקט המנטאלי שבמסגרת מוכנה מראש

עוד גילוי, שידעתי עליו מבחינה שכלית ורגשית, אבל נחווה אחרת לגמרי כשאשכרה חייתי על פיו, הוא השלווה שהמסגרת מאפשרת.

עם תחילת הניקוי קיבלנו חוברת מתכונים מאומינה: ידענו בכל יום בדיוק מה נאכל ובאילו שעות.

זו הפעם הראשונה בחיים שלי שאני עושה דיאטה: מלבד ההימנעות שלי ממאכלי חלב וצום בימי כיפור, מעולם לא אכלתי על פי תכנית מסודרת.
חששתי, שהאיסורים וה"התעסקות" יהיו החלק הכי קשה אבל זה התברר לא רק כחלק הכי פשוט, אלא גם כחלק שאני משתדלת לאמץ לחיי עכשיו ומקווה מאד שאצליח: מסגרת מסודרת וידועה מראש של שעות ושל תכנים.

הידיעה, שאני אוכלת בעשר, אחת, ארבע ושבע (ובין לבין שותה המון ורק דברים מסוימים) הרגישה כאילו פינו לי שלושים אחוז מהמוח. אותו חלק ששואל: וואי, כבר שתיים! מה נאכל היום? מה יש בבית? מה נכין?

לא מעט חברות שאלו אותי על "ההתעסקות". אבל מה שהבנתי הוא, עד כמה באוכל הרגיל שלנו אנחנו מתעסקות כל הזמן: אנחנו פשוט רגילות לזה: קונות-מבשלות-אוכלות.
עומדות בסופר ותוהות מה נבשל היום.

אני כל כך רגילה להוביל: גם את העסק וגם בבית – להחליט, ליזום, לעשות – שעשרת הימים האלו, בהם פשוט עשיתי מה שכתוב לי לעשות היו פשוט תענוג.

הצטיידנו מראש ברוב המצרכים, ידענו מה אנחנו אוכלים בכל יום ובכל שעה, וכל התעסקות בזה פשוט נעלמה.

אני יודעת ש"גיליתי את אמריקה" – כדי להימנע מאכילה רגשית או אוטומטית צריך הרגלים טובים. אבל וואלה – ההרגשה היתה כל כך טובה, שאפילו לא הזיז לי מה הילדים אוכלים אחרי כמה ימים, או מה אני לא אוכלת.

ואיך זה מרגיש בגוף?

בלינק הזה תוכלו לראות את אומינה מסבירה על היתרונות של הניקוי הזה. מלבד השקט של הבטן, הנה עוד כמה דברים נפלאים שקרו או שהרגשתי. אני לא יודעת אם כולם קשורים לשינוי בתזונה, אבל אין לי סיבה להאמין שלא:

שנת לילה רציפה ועמוקה
יקיצה טבעית בשעה מוקדמת, בלי עייפות במשך כל היום
הבחנה במתיקות עדינה יותר, אחרי שנגמלים ממתוק
קלילות וצלילות מחשבתית וגופנית
מודעות להרגלים אוטומטיים
ותקשיבו - נעלמו לי גלי החום!

בהתחלה לא ידעתי אם גלי החום שלי, שהתחילו כחודשיים לפני ניקוי הרעלים (כשבוע לפני תחילת הסגר של הקורונה), נעלמו בגלל השינוי התזונתי. אבל בשבועות שאחרי, הרגשתי איך הם חוזרים לי טיפה כשאכלתי דברים שונים – בעיקר פחמימות ריקות. אני ממשיכה לבדוק ולבחון את הדבר הזה, וברור לי שזה משפיע אחרת על כל אישה.

אומינה - מלכת שנטי ומלכה עסקית

תוך כדי התהליך, התוודעתי טיפה לאומינה. אחד הדברים שאני הכי מעריכה אצלה הוא דווקא מקום שרבות מאיתנו חוות כהתנגשות – בין ה"שליחות" לבין הרווחיות.

גם אני מוצאת את עצמי חושבת על זה וגם בקהילה שלי זה נושא שעולה לא מעט – כאילו יש דיסוננס בין העובדה שאני פועלת מתוך תחושת שליחות לבין זה שאני גובה על זה כסף.

ובכן, כשאני מביטה בזה מבחוץ אצל אומינה זה נראה לי לגמרי הגיוני. ונראה שגם אצלה זה חי ביחד בשלום גמור, מכאן היחס שלי אליה: היא לגמרי נושאת דגל של שליחות של חיים בריאים ומיטיבים. ועדיין היא מרוויחה מזה ובנתה לעצמה משהו שלפחות מבחוץ נראה כמו מערך עסקי ושיווקי מרתק.

את הערכה שלה רכשנו מראש, ואפילו בקורונה היא הגיעה בזמן עם בקבוק תה מקסים ושלוש צנצנות של חליטה ותוספים שלה. אחרי התכנית היא מציעה לנו לרכוש ממנה חוברות מתכונים, ספרים או מוצרים רבים אחרים. יש לה חנות שופעת כל טוב ושלל מוצרים, ואפשר לעשות אצלה ניקוי רעלים בכל מיני מתכונות, כולל ייעוץ אישי.

הצום הזה, שהיא עושה פעם בחצי שנה בחינם לכל מי שרוצה להצטרף, הוא שיווק מעולה. אלפים הצטרפו אליו הפעם.

ניקוי רעלים יותר קל ביחד

מה שאומינה כנראה הבינה הוא, שקל יותר לעשות את השינוי הזה כשאת לא לבד. לא רק שדני ואני עברו את התהליך הזה ביחד, ועוד חברים מהיישוב. כמה אלפי אנשים הצטרפו לניקוי הזה של אומינה, שמתרחש פעם בחצי שנה. החל מהשגרה הזוגית ודרך הידיעה שכולנו בזה ביחד מחזקת מאד.

השאלה שחזרה כמה פעמים בקבוצה ושעשעה אותי היתה "ככה מרגיש רעב?". מדהים, שאנחנו כל הזמן מפטמים את עצמינו, ולא מכירים בכלל את התחושה הכל כך הגיונית הזו של רעב. דמיינו מצב בו אתם לא עייפים, אבל כל הזמן ישנים. לא טוב.

אלו ההרגלים שאני רוצה (וחושבת שאני יכולה) לשמר:

להכין תפריט מראש, מצרכים שיהיו זמינים בבית
להמשיך לאכול בשעות קבועות
לשתות המון. מים וחליטות (עכשיו חזק אצלי תה קר)
לאכול מנות קטנות: לא להביא סירים לשולחן אלא צלחת עם כמות מוגדרת.
לאכול לאט מספיק כדי לשים לב מתי אני שבעה. מדהים כמה מעט אוכל יכול להשביע
לאכול ארוחות קבועות רק ליד השולחן
להכין קנקן תה שיהיה מוכן וזמין תמיד, כשמתחשק משהו באוטומט
להחליף את הקפה של הבוקר במשקה חם אחר, באותו הספל
להוריד כמויות של פחמימות ריקות, קפאין, אלכוהול

הרגלים, הרגלי אכילה ומתנה מאומינה

הנסיון הזה היה עבורי פוקח עיניים ממש. האפשרות להתנסות בהרגלים חדשים הבהיר לי עד כמה זה אפשרי, ונתן לי תקווה לנסות לעשות זאת גם בתחומים אחרים בחיים שלי, בהם ברור לי שמסגרת תעזור לי להתקדם ולהגיע למטרות.
כמעט שלושה שבועות אחרי אני עדיין באותו המשקל (דיאטה ממש לא היתה מטרת הניקוי הזה, אבל ירדתי כ- 4 קילו, את כל הבטן שצברתי ברביצה בכפר), אוכלת בריא יותר, מסודר יותר ומודעת הרבה יותר לאי-הנעימות בבטן כשאני אוכלת דברים פחות בריאים (מטוגן, אלכוהול).

את הפוסט הזה כתבתי מתוך רצון לשתף וגם לפרגן לאומינה, ואז שלחתי לה אותו. היא שמחה בו מאד, ושמחה להציע לקהל הקוראות והקוראים שלי 15% הנחה על ערכת הניקוי שלה. בחרתי את הקוד "רונינה" שזה רונית עם אומינה, ושם חיבה פרטי ואהוב שלי. כתבו אותו באנגלית: RONINA

אפרופו הבית שלי

הבלוג הזה הוא הבית החדש למחשבות שלי, לפחות לכל מה שקשור ל #נעיםמאוד.

כבר עלו לכאן כמה פוסטים שקשורים לתקשורת עם לקוחות וגם להרגלים. הרגלי כתיבה.

תודה שבאתן ובאתם לבקר אותי פה, אתם מוזמנים לכתוב על הקירות

הפוסט נפש שקטה בגוף שקט –
ניקוי רעלים עם אומינה הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

איך התאהבתי בעיפרון

רונית כפיר — Thu, 16 Aug 2018 15:32:54 +0000

מכירים את ז'אנר הסרטים בהם ילדים מקבלים לידיהם קלטת או ווקמן, ואמורים לנחש מה זה?
אז תהיתי כמה זמן יעבור עד שילדים לא יזהו עיפרון.
לפני שאתם אומרים "זה בחיים לא יקרה", ספרו לי מתי בפעם האחרונה יצא לכם להחזיק עיפרון? לא עט. עיפרון.
לשמחתי אני אוחזת באחד המקצועות הבודדים בו אוחזים עיפרון פה ושם. נראה לי שגם אחוז גדול מהקוראות והקוראים של הבלוג הזה אוחזים בחיבה דומה למכשירי כתיבה ומוצרי נייר שעוברים שדרוג ממוצר צריכה יום-יומי ל "פריט לייפסטייל יוקרתי".

מזה כמה שנים, שאני לא יכולה לכתוב, לא כל שכן לשרטט, בעט. רק בעיפרון. ולא סתם בכל עיפרון. רק בבלאקווינג שלי.

את הבלאקווינג הראשון פגשתי בחנות בצפון לונדון. נסעתי לכנס שהיה אז בחיתוליו, Meet the Blogger, שכמו אחרים שימש לי בעיקר תירוץ לארוז את עצמי ולנסוע ללונדון אחרי היעדרות בת כ-15 שנה (יותר מידי!). הכנס היה מאכזב ובעיקר מאד מקומי (למרות ששמרתי על קשר עם כמה בלוגריות שהפכו לעסקים פסיכיים מאז!) אבל ההשפעה של הסיור עם טינה ברנשטיין נותרה עד היום. כשביקרנו בחנות Pedlars בנוטינג היל , קיבלנו מן "עיפרון מעצבים מגניב כזה" במתנה. זה היה המפגש הראשון וההיסטורי שלי עם עיפרון ה Blackwing של חברת Palomino. שמרתי אותו עד שהיה בגודל של 2 ס"מ ולא ניתן לאחיזה..

מדובר בעפרון שאינו קשה כמו עפרונות ה HB הנוראיים שהורגלנו אליהם בילדותנו ולא רך כמו עפרון רישום. אולי הוא משהו כמו 2B, בעצם. אפשר ללחוץ עליו או לכתוב עליו ברכות, הוא נעים ונוח. אני מתה עליו, זה לא רציונלי.
ובעצם, אולי אני פשוט קורבן של מיתוג מוצלח, כי יש מאחוריו סיפור שלם וקהל מעריצים עצום. חגית אזולאי רוזנס כתבה בבלוג שלה שהוא ה"Moleskin של העפרונות". בול. אותו קהל יעד ואותם ערכי איכות-וסטייל/סטטוס של יודעי דבר פלצניים כמעט עם נטיה לחבב פריטים מעוצבים.

אבא שלך עץ?

אז בואו נכיר קצת:
עיפרון הבלאקווינג מיוצר על ידי חברת פאלומינו, ששייכים לחברת סידר קליפורניה, אבל כשהופיע לראשונה, לפני כמעט שבעים שנה, ייצר אותו אברהרט פאבר.
העיצוב שלו כמעט שלא השתנה מאז. למעשה, זה חלק מהקסם הוינטג'י שלו.
המכורים אליו יאמרו, שזה בזכות העופרת הרכה שלו – מספיק כדי לכתוב מהר אך לא רכה עד כדי להישחק מהר מידי.
שורת המכירה שלו כתובה על כל עפרון באותיות גדולות: "HALF THE PRESSURE, TWICE THE SPEED" – חצי מהלחץ, וקצב כפול.
אבל זו לא רק הנוחות. זה כל השפיל:
הוא יפהפה: יש לו גוון אפור מתכתי (הוא מגיע בעוד גוונים), מוחק ריבועי שחור, אותו ניתן לשלוף ולהחליף ומאחז מתכת מוזהב שאוחז במוחק.
לפני עידן המחשבים, העיפרון היה מכשיר הכתיבה והאיור העיקרי של יוצרים רבים, ולכן להשקיע בעיצוב שלו נשמע לא פחות הגיוני מלהשיק בדגם חדש של מק.
ובואו נודה: הוא גם סמל סטטוס. אם יש לכם בלאקווינג אתם משתייכים לקבוצת איכות (והפוך: אולי יש לכם כי זה מועדון שאתם רוצים להיות חברים בו): הסופר ג'ון סטיינבק כתב רק בו, צ'אק ג'ונס – מאייר, אנימטור מפיק ובמאי, ובעיקר אבא של באגס באני, דאפי דאק וחבריהם ללוני טונס השתמש רק בו, וכמותם גם סטיבן זונדהיים, ארנסט המינגווי ועמם זמרים, משוררים ואנשי רוח ועיפרון רבים ומוכרים.

** ושוב עידכון אחרי כמה שנים: בלקווינג לא מפסיקים להוציא מהדורות חדשות ומיוחדות של העפרונות שלהם. מאז שכתבתי את הפוסט הזה יצאו לשוק עוד דגמים ועוד צבעים. שווה לבדוק! **

במקום שאני אספר את הסיפור: חובה לצפות בסרטון המושלם הזה, שמספר אותו פלוס ציורים:

והנה הוא בידיו של פול קינזי ממד מן. יש כמה משוגעים לדבר, שמשימת חייהם היא לאתר את העפרונות הללו בסרטים ישנים, מודעות וסצינות. למעשה, יש בלוג שלם שמוקדש לזה! אם אתם משוגעים חובבי משוגעים – זה המקום שלכם.

עוד בלוג שמקושר אל פלומינו הוא Pencils.com ובו יש גם אמן עפרון שבועי, עם רישומים מעוררי תדהמה, לעיתים.

אז מה אני עושה בעיפרון בלקווינג?

סקיצות – למרות הדימוי המגניב ולמרות רעי למקצוע, אני לא מתחזקת מחברת סקיצות בה אני משרבטת. אני כן משרטטת ומציירת בפגישות ייעוץ ללקוחות שלי רק בעפרון.
פגישות ביומן אני מסמנת רק בעיפרון, כי הן זזות לפעמים. יש לי יומן מיוחד שאני מאוהבת בו, ויום אחד בקרוב אכתוב גם עליו בבלוג. ואפילו יש לי לקוחה, שלא רק משתמשת באותו היומן, אלא גם מטורפת על העפרון הזה. יחידת-הסגולה הזו קיבלה ממני במתנה קופסא שלמה של בלאקווינג שקניתי בצ'יינה טאון בסן פרנסיסקו (ואז מצאתי אותה יותר בזול בחנות המוזיאון לאמנות מודרנית)
קוראת. אני קוראת עם עיפרון.
התואר הראשון שלי, היחיד עד כה, הוא בספרות אנגלית. הגעתי למקצוע הזה כי זה מה שאהבתי בתיכון. אהבתי את זה בתיכון בזכות המורה שלי לספרות אנגלית – תמר אלפר, שבשיעור הראשון פרסה עלינו את תורתה החכמה " Always read with a pencil". מאז, כל הספרים שקראתי מסומנים בעיפרון, פסקאות ומשפטים חכמים שאני יכולה לחזור אליהם תמיד. בשנתיים האחרונות אני לא קוראת יותר אלא מאזינה לספרים, ומתכוונת לכתוב על זה בקרוב פוסט נוסף. אחד החסרונות בהאזנה לספר הוא, שלמרות שאפשר לסמן מיקום עם סימניות, זה לא אותו הדבר כמו לסמן משפט מחץ בקו, או לכתוב לידו הערות, ואחר כך לחזור אל המקום המדוייק, גם כעבור שנים, בזכות זיכרון חזותי של מיקום, למשל.

רוצה גם עיפרון בלאקווינג?

החדשות הטובות! Yoolettta, חנות הנייר ומכשירי הכתיבה המקסימה בכיכר מסריק, הם היבואנים הבלעדיים של העפרון הזה בארץ, ולכבוד הפוסט ארגנו הנחה מיוחדת לקוראי הבלוג! אני בטוחה שגיריתי את בלוטות העופרת שלכם, אז הנה קוד קופון שתוכלו להשתמש בו בחנות.
הקוד BWPRONIT ייתן לכם 15% הנחה על כל מוצרי פלומינו (עפרונות שבמלאי ומחקים להחלפה).
זה מאד משמח אותי כי זו פעם ראשונה שיוצא לי להעניק הטבה לקוראים שלי, ואני מאד אוהבת את החנות יולטה ואת כל מה שהיא מסמלת. אז תהנו!
אני מזהירה אתכם – זה ממכר. ספרו לי על זה!

נ.ב. – הנטייה הטבעית שלי היא לכתיב חסר. אני תמיד כותבת "עפרון" בלי יוד (כמו "אִמא". או "נעים מאד" במקום "מאוד"). אבל גוגל הראה לי שיש רוב מוחץ לעיפרון עם יוד, ולכן בלעתי את גאוותי הריקה והוספתי. עם הקוראים הרגישים הסליחה.

הפוסט איך התאהבתי בעיפרון הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.