המאמר השני שאני רוצה להמליץ עליו נקרא "בגנות השבח" והוא קצת יותר קשה לעיכול. הוא עומד, כביכול, בניגוד לאינסטינקט ההורי הבסיסי שחונכנו עליו – לתת חיזוקים חיוביים לילדים שלנו.
עבורי הוא מאמר פוקח עיניים ממש. הוא פשוט נהדר בעיני ואני מסכימה עם כל מילה שלו.
תגובת השבח היא כה אינסטינקטיבית אצלנו, שרבים מגיבים למאמר בהלם של ממש, ומייחסים לכותב טון שאני כלל לא מוצאת בו: טון סגפני, נוקשה או "רציונלי מדי". קל לפתור אותו בתור "אויש באמת, איזה פלצן" פשוט משום שהוא מציע שינוי מהותי לתגובה כמעט אוטומטית שלנו, והשינוי אכן אינו פשוט ליישום.
לכן חשוב לי לבקש מכם לבוא בטוב: קראו אותו בטון אוהב, מכיל, חכם. לא מדובר בהצעה להיות הורים קשים וקשוחים, המקמצים במחמאות. להיפך- מדובר בהצעה להיות הורים קשובים, שלא חומסים את ההנאה ואת ההנעה האמיתית מהילדים שלהם. מצאתי את המאמר הזה לפני המון שנים באתר של הגיל הרך, ושיתפתי אותו מאז בפייסבוק שלי. עכשיו חזרתי אליו ותרגמתי אותו מחדש, לאחר שלצערי לא קיבלתי תשובה מכותב המאמר או מבעלות האתר, כדי לדעת מי תרגם אותו במקור. בכל אופן הריהו לפניכם, בצורת קובץ PDF.

לטעמי, העצה הקלה ביותר ליישום היא תגובה לילד שמראה לי משהו שיצר או שקורא לי להביט במשהו שהיא או הוא עושים. במקום "איזה יופי!" נסו להגיב לגופו של עניין.
לרוב התגובה הראשונה היא הלם (טיפ: זה קל יותר עם ילדים של אחרים). מהרגע שתאמרו לילד "וואו, כמה קווים דקים וישרים ציירת! הם ממש נוגעים בקצה של הנייר" או "איך נחתת בדיוק על שתי הרגליים בלי ליפול!" במקום "איזה יופי" האוטומטי- ליבו שלכם. הוא לא ירצה לעזוב, ורק יביט עמוק יותר לתוך עינכם וירצה לשוחח איתכם עוד. ראו הוזהרתם.
ושוב – את החכמה שבספרים האלו הצלחתי ליישם אולי 5% מהזמן. לקח לי שנים להפנים רעיונות ועקרונות שעכשיו, אילו היה לי עוד ילד, היה לי ללא ספק קל יותר ליישם. בשביל מה יש נכדים? או בלוג?

המצחיק הוא, שבסוף זה כן קשור לתקשורת עם לקוחות, גם בעיצוב.

בהרצאות שלי אני מעודדת תגובות ענייניות ללקוחות על פני תגובות שמגיעות מאוטומטים רגשיים כמו עלבון או כעס. כשנצליח ליישם דיאלוג כזה עם הלקוחות שלנו (שלוקח על עצמו את האחריות, מגלה אמפתיה לצד השני ומגיב בצורה עניינית לצרכים שלו) נגלה שקל לנו יותר ליישם אותו עם הילדים שלנו. למרות שסגנון הכתיבה שלה כל כך מפותל שלפעמים קשה להבין מה היא אומרת, מאד הסכמתי עם הזווית של עינת נתן במאמר הזה שלה, על למה אין לנו הפריבילגיה להיעלב מהילדים שלנו (או לכעוס עליהם כשהם "לא מנומסים" אלינו). אם בא לכם – הנה עוד המלצת קריאה. בקרוב אפרסם פוסט שני (ואולי שלישי) עם כמה סיפורי הורות שלקח קטן בצידם. גם בהם כמה צילומים של עינב, פרי מבטו הבוחן, האוהב והלא שיפוטי של נימי גטר.

אשמח מאד לשמוע כיצד התרשמתם מהמאמר ומהספר, ואילו שיחות מטורפות צמחו בעקבותיהם!