מה הקשר בין ספורט לבטחון עצמי, איך מילים ספורות שינו את ספורט הנשים בארצות הברית, ולמה כדאי לעודד את הבנות שלכן לעסוק בספורט קבוצתי בעיקר לקראת גיל ההתבגרות. על החשיבות של ספורט לנערות ככלי להעצמתן בעולם בכלל ובעסקים בפרט.

עברו שנתיים וחצי מאז כתבתי את הפוסט הזה, במרץ 2017, ואני מוסיפה לו הקלטה וגם קצת עדכונים. עברו עוד כמה שנים, הבת שלי עדיין משחקת כדורסל ברחובות, היא כבר נוסעת לשם בתחבורה ציבורית ומכירה כל רחוב בעיר, החברות לקבוצה הן חברות לחיים ובנות בית, ואינה המאמנת היא גורו לחיים.

מאז שהבת שלי התחילה לשחק כדורסל ראיתי שינוי לטובה בכל תחום בחייה. למרות שאיני אדם ספורטיבי במיוחד, כבר כמה חודשים אני קוראת על חשיבות ספורט לנערות, ושמחה מאד לשתף. ראיתי את החסמים שעמדו בפני הבת שלי בדרך לעיסוק בספורט: בבית הספר שלה אין נבחרת כדורסל לבנות (וזה לא ממש מעניין אף אחד), במועצה האזורית לא מצאנו חוג כדורסל לבנות, ולפני כמה חודשים התחלנו להסיע אותה לרחובות, שם היא משחקת עם קבוצת הנערות של מכבי רחובות, תחת המאמנת אינה בוטנקו. קדמו לכך כמה שנים של אימוני טאקוונדו, כולל תחרויות, עד שעזבה לטובת הכדורסל.
בתור התחלה, אני מזמינה אותך ללחוץ PLAY על הסרט הנהדר הזה של יוזמת This Girl Can בשיתוף מועצת הספורט האנגלית, במאמצים שלהם להביא יותר נשים לספורט, ואת הספורט ליותר נשים:

צפיתי בסרט הזה עשרות פעמים בלופ. "האשה הזאת יכולה" – כמה יכולת יש כאן! ככה צריך להראות נשים: עושות כל מה שאנחנו "לא אמורות" לעשות, נראות כמו שאנחנו "לא אמורות" להיראות:
חזקות, נחושות, מזיעות, צועקות, נאבקות, בועטות, מקללות, צוהלות. נשים קולניות, שתופסות מקום במרחב, נשים לבד במרחב הציבורי, לא מפחדות, מעזות, יוזמות, יוצאות החוצה. נשים צעירות וזקנות, שמנות ורזות, בטן רוטטת בחוץ, ציצים קופצים בלי חשבון. ממש כמו… בני אדם. (ככה, אגב, גם צריכים להיראות סרט שערוך ממש פצצה ואתר מעולה בעיני).
בעמוד הבית הפרויקט מתואר כך:

 

כמו כל העולם, אולי פרט לישראל, גם הבריטים גילו שמי שעוסקת בספורט בריאה יותר, מדוכאת פחות, יצרנית יותר, שמחה יותר, והודות לכך גם מרגישה בטוחה בעצמה יותר, יוזמת יותר, בולטת יותר ומרוויחה יותר. כן, יש קשר ישיר בין עיסוק בספורט לבין הצלחה בחיים ובעסקים. וכמו כל דבר, הכל מתחיל בחינוך, ובגיל צעיר. מכאן החשיבות של ספורט דווקא לנערות.
אבל מה, סביב גיל 14 חלה נשירה מענפי ספורט רבים, ונערות נושרות מספורט פי שישה יותר מנערים. זה קורה בין היתר בגלל לחץ חברתי, מבוכה פיסית, מרחק וכמובן – מחסור במודלים לחיקוי וחוסר היצע.
אפרופו מודלים לחיקוי – אחד הציטוטים האהובים עלי הוא של סימון ביילס, מדליסטית אולימפית שנשאלה מי המודל שלה לחיקוי. בתשובה שלה היא מדגימה איך דור חדש של נשים תופס את עצמו:

וכן, זה קשור לחינוך ולהבניה של התנהגות מגדרית, שכעבור שנים תפגוש אותנו בשוק העבודה יוזמות פחות, מעריכת את עצמנו פחות וכמובן, מרוויחות פחות.
כבר בגיל גן אנחנו שולחות את הבנים לשחק במשחק הישגי וקבוצתי – לרוב כדורגל, שם הם מתרגלים התנהגות מוחצנת, הישגית, קבוצתית. אנרגיה של התפרקות וכוח: הם מבקיעים, שועטים, שואגים, מתחרים ומנצחים. הבנות, לעומתם, הולכות לבלט – שם הן לומדות להשתמש בגוף באנרגיה של התכנסות ושליטה עצמית מרוסנת: לעמוד מול מראה, להכניס את הבטן ולחייך (לפני שאתן נכנסות בי, אני יודעת שמחול זו עבודה קשה, אבל זה לא ספורט, ולא משחק).

אני לא כותבת את הפוסט הזה כספורטאית. בתור ילדה ונערה גדלתי בבית הכי לא ספורטיבי שניתן לדמיין. אצלנו זה תמיד היה מוח, לא כוח. בתור נערה עם עקמת הלכתי לטיפולים בשיטת אלכסנדר ופלדנקרייז מיד עם פריחתם, ולמדתי הרבה על הקשר גוף-נפש (הספר המועדף עלי בגיל 12 היה "לגוף סיבות משלו" שממש שינה את חיי). אבל הפעם הראשונה בחיים ששיחקתי כדורסל היתה קצת לפני גיל 40. עד אז הייתי סתם גבוהה.
אבל כמה שאהבתי את זה! מעולם לא יצא לי לפגוש חבורה חדשה של נשים ולהכיר אותן כך: להתחרות, לרוץ, לצעוק, לדחוף, להתאמץ, ליהנות, לצחוק.
גיליתי שהחברה הכי טובה שלי מגיל חמש היא אחלה קלעית. גיליתי איך זה מרגיש להגיע לקצה גבול היכולת שלי, הלב מתפוצץ מרוב מאמץ, דופק היסטרי, בקושי נושמת: אבל בחיים. הכי בחיים שיש.
אז גם הבנתי, שגברים לא חדלים לשחק לעולם. מילדות ועד בגרות, כמעט כולם משחקים כשהם נפגשים. בין אם זה כדורסל או כדורגל, סנוקר או פוקר – יש משהו באינטראקציה של משחק שהוא נהדר, משחרר, מקרב, בריא. נשים מפסיקות מתישהו לשחק עם חברות, ומתחילות לדבר. כמה חבל.
כשעזבנו את תל אביב, הפסקתי עם הכדורסל, גם כי לא רציתי לשחק בלי החברות שלי (ועוד לא היו לי חברות כאן) וגם כי התחלתי ללמוד פסנתר, ופחדתי לשבור את האצבעות. אולי הפוסט הזה יחזיר אותי לשחק עם בנות היישוב שלי כדור-רשת.

 

באמריקה גילו את זה כבר לפני יותר מארבעים שנה. בשנת 1972 הועבר תיקון לחוק החינוך, שנקרא Title IX, (טייטל ניין) ו-36 מילים שהמחוקקים התעלמו מהן שינו את ספורט הנשים באמריקה:

בשורה התחתונה – כל מוסד שפותח מסלול ספורט לגברים חייב לתקצב באותו האופן מסלול דומה לנשים. מאז שנות השבעים מספר הנערות והנשים שעוסקות בספורט הכפיל את עצמו פי יותר מעשר: פחות מ-300 אלף נשים עסקו בספורט בתיכון בשנת 75, ובשנת 2012 מעל 3 מיליון.
ולפעמים עוד לפני תקצוב, זה רק עניין של מודעות. חברה סיפרה לי על חוג כדורגל לגילאי גן, שלפתע הופיעו בו בנות. כל מה שקרה היה שהזיזו את השעה, כך שלא תתנגש עם חוג הבלט. כן, אפילו שינוי כזה קטן.

נפש בריאה בגוף בריא: לא עוד סיסמה

אז הנה מה שקורה לנערות שמשתתפות בספורט:

• רמות בטחון עצמי והערכה עצמית גבוהות יותר, פחות נטייה לדכאונות ולהשמנה.
• דימוי גוף בריא יותר ועמידות פסיכולוגית גבוהה יותר במשברים, פחות התמכרויות.
• בספורט לומדים על החשיבות של עבודת צוות, הצבת מטרות ושאיפה למצויינות
• כישורי התקשורת הבינאישית משתפרים, ועוד כישורים נחוצים בעולם העבודה והעסקים. אין זה פלא, ש-80% מהנשים המנהלות בחברות הפורצ'ן 500 (כמה הן? פחות מ-5%?) מגדירות עצמן כ"טום בויז" ועסקו בספורט.
• כמובן שזה טוב ללימודים: ציונים גבוהים יותר ואחוזי בגרות גבוהים יותר בקרב נערות שעוסקות בספורט.
• וכן, זה גם בריא: נערות שעוסקות בספורט מורידות משמעותית את הסיכויים לחלות בסרטן השד, התקפי לב, ומחזקות את העצמות שלהן לקראת גילאים מבוגרים יותר. גם הסיכויים שלהן להיכנס להריון לא רצוי יורדים (כלומר, הן אחראיות יותר?).

ספורט = כישורי חיים (ומבוא לעסקים)

המודל העסקי הנוכחי באמריקה מבוסס על מבנים ארגוניים ויחסי אנוש, שגברים למדו ותרגלו בספורט כבר מילדות. לנערות שמגיעות מספורט יש יתרון אדיר וסיכוי גדול יותר להשתלב בעולם הזה. (אם העולם העסקי לא מעניין אותך, את יכולה לדלג לפסקה הבאה)
הנה עשרה כלים שנלמדים בספורט, שקשורים להצלחה בעולם העבודה והעסקים. כאן תוכלו להוריד את המאמר הזה של ארגון הספורט לנשים.

• 1. כיצד לבנות קבוצה ולהיות חלק ממנה.
• 2. ללמוד איך "לזייף יכולת": לא להראות חולשה או פחד.
• 3. עמידות בפני טעויות ולמידה מהן.
• 4. נאמנות לקבוצה.
• 5. תחושת מסוגלות ויכולת למידה תוך כדי אתגר, במקום הימנעות מאתגרים.
• 6. היכרות עם תהליכי קבלת החלטות היררכיים בתוך ארגון.
• 7. יכולת לנתק הפסד/כישלון מתחושת ערך עצמי.
• 8. הבנה שלחץ, דדליין ותחרות הם חלק מהכיף.
• 9. אתיקת עבודה: בניית הישגים דרך חזרה ואימון.
• 10. למידה משמעותית של עצמך ושל היריב.

בניגוד לבת שלי, אני לא בונה על היותה שחקנית כדורסל מקצועית, אלא על ההשפעה של העיסוק הזה בכל תחומי החיים שלה, יהיו אשר יהיו. וזה לפני שבכלל דיברנו על מצב הספורט המקצועי לנשים בארץ ובעולם.

כחלק מהשיחות שלה על הפועל ירושלים, היא יודעת על איזה חוזה חתום סטודמאייר (כמיליון וחצי דולר לעונה) והדיבור על כסף הוא חלק בלתי נפרד מעולם הספורט הגברי. היה בבית משבר לא קטן כשעינב גילתה, שגם אם תגיע לשחק ב WNBA היא תרוויח בערך אחת חלקי חמישים ממנו: מקום לא קל להתחיל לשוחח בו על פערי שכר מגדריים בין נשים לגברים לנערה שיודעת שהיא שווה בדיוק כמו נער. את הרווח שלה מהספורט כבר הרווחנו ואת היתרונות אי אפשר למחוק. אני מקווה שהיא תמשיך לשחק תמיד, ולהצמיח עוד בטחון עצמי, שקט נפשי, בריאות פיסית וקשרי חברות לחיים.

מוקדש באהבה לזכרה של ענבר משולם גפן זכרונה לברכה, שהזיעה איתנו על המגרש ונלחמה כמו פנתרה.

הפוסט גבוהה יותר, מהירה יותר, חזקה יותר. על חשיבות ספורט לנערות הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

יכולתי למלא עוד כמה פסקאות בתירוצים שעולים לי כשאני רוצה לכתוב. אבל אלו תירוצים, תמיד. כי לכתוב זה לחשוב, להתאמץ, להתעמת עם רעיונות שלי, להתמודד עם הפחד שלי ממה יגידו הקוראים והקוראות, מי אני בכלל שדיעותי או מחשבותי צריכות להיכתב? לכתוב זה לדייק את ראיית העולם שלי באופן שעלול לחייב אותי לחיות על פיה.

ואני רוצה לכתוב, כי עוד מעט נגמרת שנה ומתחילה חדשה, וזה מלווה בהמון מחשבות והבטחות, שהכתיבה תעזור לקיים.

אז תודה שהגעתם, למרות שבשלב הזה אני עדיין כותבת לעצמי.

אני מתחילה את השנה הזו ממקום של עצירה והתבוננות. הקשבה ולימוד. החלטתי שאני רוצה עוד. אני רוצה לבדוק לאן היכולות שלי והכישורים שלי יכולים להביא אותי, ובשביל זה צריך לעצור ולהבין מהם, מה אני רוצה, ומה עוצר אותי. ועצרתי ביג טיים. עיצוב? דברו איתי בנובמבר. הרצאות? רק אחרי החגים אקבע מתי ואיפה עוד. עכשיו אני לומדת, מתכוננת לזינוק.

במקביל לבחינה עצמית של האמונות שלי, בדיקה ומתיחה של היכולות שלי, אני גם מקשיבה לגוף. דלקת קטנה בכתף שמאל שלי הפכה לנכות של ממש, כאבים כמותם לא ידעתי מעולם, ובעקבותיהם לימוד, בדיקה וטיפול שמביאים איתם הקשבה גם לכאבים של הגוף – אותם מקומות בהם האנרגיה נעצרת ומתגבשת למתח, לכאב. תהליך שחרור המקומות האלו בגוף ובנפש לא מאד שונה , ולשם אני שואפת.

התוודעתי ממש לאחרונה לשיטת שבעת הצעדים למטרה של זיג זיגלר (1926-2012) אחד מגדולי הקואצ'רים האמריקאיים, ושיתפתי אותה בוידאו הזה שהקלטתי. אני מזמינה אותך להכיר אותה.

מקווה שאצליח להניע אתכן לפעולה!
והנה קליפ קצר של זיג זיגלר, שלא רק שיש לו שם הורס, חכו שתשמעו את המבטא שלו. לקח לי זמן להאמין שזה לא טום הנקס מחקה מבטא דרומי:

אם תחפשו את שבעת הצעדים, במקומות רבים הם יופיעו כך:

1. זהי את המטרה: בלי מטרה ספציפית, קל יותר לפספס אותה. כמה שיותר מדויק (לא – להפסיק לעבוד עד מאוחר, אלא – לא לעבוד אחרי שבע בערב)
2. קבעי תאריך יעד: שוב, כמה שיותר ספציפי. אפשר לחזור ולשנות את זה בסוף.
3. מה היתרונות של השגת המטרה? מה יוצא לי מזה? בלי יתרונות אין מוטיבציה. אם אין מוטיבציה, אולי זו אינה באמת המטרה שלכם (אלא של מישהו אחר?)
4. מהם המכשולים שיש להתגבר עליהם? רשמי כל מה שעולה בראשך, שיכול למנוע ממך להשיג את המטרה. (אם אין מכשולים – אולי זו מטלה ולא מטרה..)
5. מהם הידע והכישורים שנדרשים להשגת המטרה – כדי לעשות צריך לדעת איך. מה עלי ללמוד או לדעת כדי להשיג את המטרה שלי?
6. באילו אנשים או קבוצות אוכל להיעזר? – לי תמיד קל יותר לעשות דברים יחד עם אחרים.
7. תכנית פעולה – חשבי על הפרטים וספרי את הסיפור של איך תגיעי למטרה. אפשר גם לנסות לספר את זה בזמן עבר – כאילו את כבר שם.

נראה פשוט? פחחחחח.

אבל זו לא סיבה לא להכין רשימה. שמחה להפנות לרשימה הנהדרת הזו של רותו בבלוג של חברתי כנרת, על רשימות.
בין היעדים שלי: להיות מסוגלת לרוץ חמש דקות ברצף עד ינואר (כדי לא לשבור את כל הגוף בפעם הראשונה שאני עושה סקי!), להעביר שיעור אנגלית בחטיבה של הבן שלי (הכל מתוכנן אצלי בראש שנים, ומשהו עוצר אותי מלעשות זאת), ועוד כל מיני תכניות סודיות, שייחשפו, אולי, בעתיד.

גמר רשימה טובה! ושנה נהדרת.

הפוסט לחלום, לחשוב, לכתוב, לבצע. תשע"ז-שנת תעוזה הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

זו הפעם הראשונה שאני מדפיסה אלבום תמונות דרך אפליקציה באינטרנט. ערכתי בירור קצר וממש לא מקיף בין חברי הפייסבוק שלי, בחרתי אפליקציה, העליתי תמונות, סידרתי, הזמנתי, שילמתי לא מעט כסף ועוד טונה מכס והאלבום הגיע אלי תוך שבוע.

נשמע פשוט, נכון? ובכן, זה באמת היה פשוט. ואם את במקרה תוהה למה זה טוב – אז הנה

לדפדף זה כיף – יתרונות של אלבום תמונות מודפס

אף אחד לא באמת מסתכל בתמונות בתיקיות במחשב, אלא אם שולפים משם תמונה לאירוע זה או אחר.

כשהאלבום הגמור מונח על השולחן בסלון, ממש כיף לחלוק את החוויות ולשתף עם חברים, שכנים או משפחה.

סוף סוף אנחנו יכולים לקחת את האלבום ולהראות לסבא וסבתא, או לדודים שומרי השבת שלנו שתמיד מפספסים את האלבומים בפייסבוק.

וזה באמת סוג אחר של חויה, להחזיק עותק ממשי של משהו ביד ולדפדף.

אני רוצה לחלוק כמה תובנות קטנות, שאולי יעזרו גם לכן ליישם את זה באירועים הבאים.

JUST DO IT

זן המנטרה, שאני מתאמצת ליישם כבר כמה חודשים:

כל מי שאני מכירה, כמעט, מגדירה עצמה כ"פרפקציוניסטית". המצחיק הוא שהתרגום למילה הזו הוא "מושלם". אם יש משהו שמפריע לנו להשלים פרויקטים – זו השאיפה שלנו ל"שלמות". אם אשב ואחפור לעצמי אילו תמונות אני רוצה שייכנסו לאלבום, מה הזווית המתאימה ביותר בה הן ישבו זו לצד זו, במה לבחור, על מה לוותר, כיצד אשווה בין כל האפליקציות הקיימות בשוק, מה ייצא לי הכי משתלם, כמה זמן זה ייקח? זה פשוט לא יקרה, לא אצלי לפחות.

במהלך הדיון שפתחתי בפייסבוק לא מעט חברות שלי התוודו שהן מנסות כבר שנים להשלים אלבומים, החל בבת מצווה וכלה באלבום חתונה, שלבסוף (בעידוד הפוסט שלי!) היה מוכן ליום הנישואין ה-14.

כך שמראש – אנא, וותרו על השלמות. אם החלטת שאת רוצה לקבץ את זכרונות החופשה (או כל אירוע אחר) באלבום מודפס – פשוט עשי את זה.

איך בוחרים?

לפני שאתייחס לבחירת התמונות, שהיא המכשול הגדול ביותר עבור רוב המתלבטות, עוד חלק קשה הוא בחירת הממשק. זו אינה כתבה שיווקית, לא עשיתי סקר מקיף או עקיף, פשוט שאלתי את חברות וחברי הפייסבוק שלי להמלצותיהם, ומיד טבעתי. בארץ יש המון אתרים שמאפשרים להרכיב אלבום תמונות מודפס אונליין או על ידי התקנת תוכנה. החל מלופה, איבוק, זומה, פיקאבוק, מיי אלבום ועוד המון, כולם הוזכרו. כמעצבת, שמבינה את החשיבות של עיצוב ליצירת חווית משתמש טובה ונוחה, ולא רק ליצירת סביבת עבודה אסטית, ממש קשה לי לעבוד עם ממשקים מכוערים, עמוסים, או לא עדכניים. לצערי רוב אלו שדגמתי היו כאלו, ופשוט הרתיעו אותי.

הדבר האחרון שהתחשק לי הוא לצפות בסרטוני הדרכה (של 8 דקות?!) או ללמוד תוכנה חדשה, או אפילו לעשות שימוש בתוכנה שנראה שצריך ללמוד אותה, גם אם לא. בגלל זה היה לי כזה כיף לבנות אתר תוך שלוש שעות עם WIX – הם מבינים את השפה הויזואלית האינטואיטיבית של היום, ולא נראים כמו משהו שנבנה על דוס.

יש אתרים כה מכוערים ועמוסים, שאפילו צילום מסך מהם לא התחשק לי להכניס לבלוג שלי. הממשק של פיקאבוק נראה טוב ונוח יחסית, התמונות נטענו מהר, אבל הגריד המקורי שהם מציעים (אני אוהבת שמחליטים בשבילי, זה עושה את החיים קלים יותר! את ההחלטות מהירות יותר!) משתנה כשמזיזים בו תמונות.

וככה נראה הממשק של Montage בהם בחרתי (בהמלצתה של אסתי רותם ידידיה). הכי מעט כפתורים, הכי פשוט ונוח.

כמה דברים שכדאי לשים אליהם לב, אולי: מחיר – שימו לב אם יש מחיר התחלתי וכמה עולה עוד עמוד. ברוב האתרים יש מבצעים. אם אתם נוהגים להדפיס הרבה אלבומים – חשוב. אם מדובר באלבום מאירוע יחיד או חשוב – זה שווה סכום גדול יותר בעיני. האלבום, בכריכה קשה ומרשימה עלה לי 100 דולר עבור 66 עמודים, לא כולל משלוח. שימו לב לאיכות הנייר, סוג סידור העמודים (האלבום שלי שטוח, יש רבים שמציעים זאת) סוג הכריכה. בחוויית העריכה – כיצד מעלים תמונות וגם, האם ניתן לשתף עוד אנשים בתהליך העריכה או במוצר המוגמר.

גבולות עוזרים ליצירתיות

זוכרות את הפוסט שכתבתי על הסדנא על חשיבה יצירתית, עם המסקנה הנהדרת של ניצן ויסברג? אז גם כאן זה עובד: מבחינתי, ככל שיהיו לי פחות כלים ויותר טמפלייטים מוכנים מראש – כך האלבום יבוצע מהר יותר.

באתר של Montage, מעלים כמות של תמונות מסוימות לכפולת עמודים, והם מציעים לך כמה אפשרויות סידור, אפילו בלי להראות לך אותן קודם – בכפתור change layout (בתוך כל אחת אפשר להזיז את התמונה אנכית או אופקית). הנה למשל העמוד של ורונה, בו 4 תמונות וטקסט:

אפשר לחזור אחורה, ולהזיז את התמונות בין המסגרות השונות בעמוד (בלי שהגריד זז או משתנה). ערכתי כל עמוד תוך דקה גג.

מחקי את המיותר!

אבל ההברקה, שהכי עזרה לי ליישם ולסיים את כל זה בזמן היתה אחת: עריכת התמונות בזמן אמת. חזרתי לארץ מטיול של 7 ימים פוטוגניים, כשבנייד שלי כ-200 תמונות. וזהו.

צילמתי מעט בכל יום: כמה קליקים בכל מקום חדש או פעילות חדשה. כן, הכל יפהפה, אבל אני מעדיפה לטייל ולהיות מאשר לצלם בלי סוף. בסוף כל יום בחרתי 5-6 תמונות והעליתי לאלבום בפייסבוק, ובכך בחרתי את היפות ביותר והטובות ביותר. בחרתי כמובן גם את אלו, שתהיה להן עבורינו משמעות מאותו היום (המכונית בה נסענו והחדר שלנו בכפר הנופש לא היו יפים במיוחד אבל תועדו לשם החוויה). את היתר מחקתי. ככה, מיד, בלי חרטות. ביקשתם מעובר אורח לצלם את כולכם צילום משפחתי? יצאו 4 תמונות של כולם, אבל אחת ממש טובה? השאירו רק אחת. במצלמות רבות אפשר לסמן בכוכב את המועדפים ולשמור באלבום נפרד. כדאי.

בטיסה חזרה לארץ, מחקתי עוד קצת מהתמונות המיותרות, וכשהגעתי לשלב העלאת התמונות לאלבום המקוון, קיבלתי כמעט 100% מתוך מה שרציתי שבאמת יהיה בו. כך יצא שהחלק הקשה ביותר של הבאת אלבום לדפוס – העריכה, הפך פשוט למדי. מתוקף עבודתי כממעצבת פנים, אני מלווה אנשים רבים בבחירות של פריטים רבים. היכולת לבחור או להחליט מהר היא שילוב של הבנה שאין אמת אחת (כך שבעצם אין טעויות) וההבנה שבכל בחירה תמיד יהיה ויתור על דברים אחרים, וזה לא נורא. בסופו של דבר יצא, שתמונה אחת שממש רציתי נשכחה בחוץ. אם ארצה מאד מזכרת מודפסת ממנה, אדפיס אותה בנפרד.

כמה עצות לארגון אלבום

באתר של Artifact Uprising יש כמה טיפים פשוטים ונחמדים לארגון אלבום (ובבלוג שלהם יש מדי פעם עצות לצילום!)

מעט זה הרבה. בחיי. אל תעמיסו. את הצילומים הכי יפים שמרו לעמוד גדול או לכפולה מרשימה. אל תעמיסו יותר מדי צילומים בעמוד (לטעמי גג 6 בעמוד, חברותי הצלמות בטח יגידו 2..). השאירו כמה עמודים של תמונה אחת או שתיים. אם חשוב לכם לשמור על סדר כרונולוגי (של טיול או של אירוע) סדרו את האלבום לפי זמנים, אבל אפשר גם נושאים, מרקמים או צבעים. הערך של האלבום אינו רק קיבוץ תמונות והדפסה שלהן – הוא יהיה יפה יותר ונעים לעין אם יעבור גם מבחן אסתטי.

אם התמונות גדולות מספיק, אפשר לעשות בעמוד אחד קלוז-אפ על פרט מתמונה, לצד התמונה המלאה.

בצילומים של אנשים –  וודאו שאין פדיחות בדמות "ניצבים" ברקע, שבפורמט מודפס עלולים למשוך את תשומת הלב, מבלי שהבחנתם בכך קודם. בתוכנות עריכה רבות אפשר לטשטש רקע במקרים כאלו, אם ממש חייבים.

אל תחששו לחתוך פריימים (והשתדלו ליישר קווי אופק) – כולל לעשות זום רציני לחלק מהתמונות.

אני תמיד מעדיפה רקע נקי – שחור או לבן. אלבומים רבים מציעים להשתמש בצילום בתור רקע לשאר הצילומים, אבל זה אפקט מיושן משנות השמונים. אפשר לוותר.

כיתוב – אם את רוצה לתעד שמות ורגעים, אלבומים רבים מציעים תוספת טקסט (בממשקים רבים אפשר גם להשתמש בפונטים החינמיים של גוגל בעברית, למרות שאישית לא הצלחתי..). עוד אפשרות היא להוסיף כיתוב בכתב יד על גבי התמונות. אישית זה נשמע לי מפחיד – ומה אם ייצא לא מוצלח ויהרוס אלבום מושלם? אבל לאלבומי ילדות ולא ספרי מופת – זו הצעה נחמדה.

בארץ או בחו"ל?

טוב אלבום יקר ביד משמונה בחינם, בראש. בגלל שזה האלבום המודפס הראשון שעיצבתי, העדפתי לשלם הרבה על נוחות, שהתבטאה במהירות עריכה. לא רק הממשק של Montage, אלא גם האתר שלהם ואפילו המיילים שלהם היו מעוצבים ויפהפיים. כשהאלבום הגיע (תוך שבוע!) הוא גם היה ארוז בשלמות, והמכתב המצורף היה מעוצב אף הוא לכדי שלמות. התעלפתי גם מהאתר של Artifact Uprising היקר יותר (המלצתה של שלי גרוס), והזמנתי מהם לוח שנה מקסים, אבל חייבת לומר שהחבילה היתה פחות מרגשת.

הפער בעיצוב האתרים וחווית המשתמש בארץ ובחו"ל קצת עצוב בעיני. בעיקר כשזה עסק אינטרנטי שעושה רושם שהולך לא רע. תראו למשל כמה פשוט עיצבו כאן את הדגמת הגדלים השונים של האלבומים (כי מי באמת יודע להעריך כמה זה 25X25 ס"מ? אפילו אני לא)

וכך נראה המייל שבישר לי שהחבילה בדרך

מכס בשיטת "מצליח"

אם אתם מדפיסים בחו"ל, קחו בחשבון שחבילה שעלותה מעל 75$ (כולל משלוח!) תחוייב במכס, ואתם עלולים למצוא עצמכם, כמוני, משלמים 290 שקלים דמי שחרור מהמכס, בדיקות שקר-כלשהו לחברות השילוח, שמחליטות על תעריפים וגובות מה שבא להן.

טיפ אישי: אם לא מדובר בתרופות מצילות חיים, אל תחששו לסרב לקבל את החבילה. יש מצב שכמה ימים אחר כך היא תנחת על סף דלתכם בחינם. ידידתי אסתי סירבה לקבל את החבילה בשל המכס הגבוה, כתבה למונטאג', הם הדפיסו לה את האלבום מחדש ללא חיוב, ושלחו לחבר באמריקה, ששלח לה לארץ בשליש מחיר. אז אם מדובר בחבילה יקרה, אולי עדיף למצוא דרכים זולות יותר לשלוח אותה לארץ. ואולי פשוט חברות בארץ ישפרו את הממשקים שלהן ואת איכות ההדפסה.

ועוד הפתעה נעימה לסיום: בהזדמנות הזו למדתי גם מה זה 'פורזץ' – "נייר הבִּטנה המצויר ומודבק לכפולה הפותחת הראשונה (וכמוה גם לאחרונה) של ספר עם כריכה קשה" (לקוח מהאתר של בצלאל) – באלבום כריכה פנימית שמורכבת מכל התמונות שבו, באפור.

אם אנחנו כבר בהמלצות אישיות, אז את צילומי המסך בפוסט הזה עשיתי בעזרת התוכנה המעולה Greenshot , שממש הקלה על חיי, אותה הכיר לי ידידי היקר דן. לנצח אסירת תודה!!

מקווה לדגום בקרוב את צילומי בר המצווה של הבן שלי (עלי להספיק לפני בת המצווה של הבת שלי!) ולדווח איך ייצא! אשמח לשמוע את ההצעות שלכם לעריכה מוצלחת של אלבומים, ולשמוע על ממשקים שווים וחוויות טובות!

הפוסט גמור אך לא מושלם! עריכה מהירה של אלבום תמונות מודפס הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

התכנון, בגלל צורתו המגבילה של החדר וגודלו הקטן יחסית, היה ברור ומובן מאליו כמעט, ואת בחירת החומרים וההשראה השארנו לדברים שנמצא בדרך. בתהליך בחירת החומרים עם לקוחות אני לא מתכננת יותר מדי: מכירה, מקשיבה, רואה ואז מצטרפת אליהם ובוחרים. במקרה הזה הכרתי מראש, אז פשוט יצאנו יחד לחפש. ואכן, מצאנו מיד: אהבנו מאד את הרצפה המצוירת בשחור-לבן שמצאנו בחזי בנק, התאמנו לה בריקים לבנים קלאסיים לקירות (לבן עם פאזה, גודל 7.5X15), שמענו בעצתו של יוסי לגבי הפרט המגניב בדופן האמבטיה וכדי לשבור את הלבן שעל הקירות, הוספתי פס אחד של בריקים שחורים לפני הקצה, אותו סיימנו עם אריח דקור, קרניז כזה (שימו לב, המחיר שלהם לפי יחידה, לא לפי מטר רבוע. כן, זה שווה את זה).

באותם ימים כתבתי את הפוסט הירוק שלי והייתי מוקפת בירוק ביליארד-בקבוק-גלנפידיך הזה. כשגיסתי שאלה באיזה צבע יהיה הרהיט – הראיתי לה את הירוק הזה, וכמה יפה הוא עם שחור לבן. היא הסכימה מיד. היה צורך ברהיט כיור גדול, ומקום למכונת כביסה ומייבש. הכנסנו את הכל לאורך קיר אחד. במצב כזה צריך רהיט עם שני עומקים: עומק 50ס"מ רגיל לחלק של הכיור, ועומק 70ס"מ לחלק של המכונה, כדי להשאיר מקום לצנרת שמאחורי המכונה (מים, ניקוז וחשמל) וגם לדלתות ולצירים של הרהיט, שייסגרו ויסתירו אותה. למרות שאני לא מתה על הקפיצה הזו ברהיט, בדקתי ומצאתי וראיתי שזה לא סוף העולם. אפשר גם על הדופן להתקין מתלה מגבות אם רוצים. פתרנו אותה באלגנטיות ברגליים שתוחמות את הרהיט משני צדדיו, ונותנות לו מראה של שתי יחידות.

את האופן בו אריחי הבריקים הונחו על דופן האמבטיה ציינתי גם בפריסה, עליה הקפדתי לעבור עם הרצף. פרט שהופך את כל דוגמת הלבנים על הקיר למגניבה יותר היא כמובן הרובה – החומר המחבר בין האריחים. עם רובה לבנה החדר היה נראה אחרת לגמרי, החלטנו ללכת על האופציה ה"נועזת" (כאלו אנחנו) של רובה אפורה. השתלם. (בשלב הזה רוב הקבלנים ישאלו אותך: "את בטוחה שאת רוצה ללכת על רובה אפורה? כולם עושים לבן? את בטוחה שלא לבן??" ובכן – כן. את בטוחה). שימו לב, שאם אתן בוחרות לרצף חדר באריחים קטנים (למשל יותר מגודל 30X30) זה מייקר את מחיר העבודה, כי הרצפים עובדים שעות רבות להרכיב כל אריח.

על הקיר שממשיך את האמבטיה, מאחורי הדלת ובהמשך לה, ייעדנו למתלי מגבות. בבהלת האחסון, כשמתכננים רהיט כיור ארוך מקיר אל קיר, לפעמים כל הקירות נתפסים ולא נשאר מקום למתלי מגבות. זה חשוב, אז לא לשכוח.

לכבוד המיני-שיפוץ הוחלפו גם החלונות בחדר הרחצה ובחדר השירותים הסמוך. אין מה להכניס צבעים נוספים לסקלת צבעים ברורה כמו שחור-לבן-ועוד צבע דומיננטי.. לכן לחלונות נבחר שחור. ויתרנו על תריסים והלכנו על רשת: באמת שאין צורך בחושך בחדר רחצה. כדי שהמסגרת של החלון תשב יפה על הקיר (מה שנקרא "הלבשה"), המשכנו את חיפוי הבריקים עד לתקרה.

אחרי סקלת הצבעים הפשוטה של שחור ולבן עם רהיט ירוק דומיננטי, חסרו לנו רק כמה נגיעות של זהב להשלמת המראה. כדי ללכת עם זה עד הסוף החלטנו לקחת גם ברז כיור מוזהב במראה קלאסי. את הברזים של האמבטיה, אגב, השארנו בכרום רגיל, משיקולי תקציב: ברזים מוזהבים ומיוחדים אכן יקרים יותר. ברזי האמבטיה אינם בולטים בחדר מפני שהם בתוך הנישה, והברז הבולט ביותר לעין הוא זה של הכיור בכל מקרה.

אבל ה-שיחוק של החדר הוא המראה המושלמת שגיסתי מצאה בטורקיז האוס. היה לנו ברור שאנחנו רוצות מראה מיוחדת עם מסגרת זהב. זו שנמצאה, התאימה בול לדוגמא של הרצפה!

באופן טבעי, גם הידיות של הרהיט נבחרו בגוון עמום של זהב/נחושת. יש המון תתי גוונים ולא תמיד פשוט למצוא משהו זהה. בגלל שהארון מסתיר את מכונת הכביסה והמייבש, והדלתות נפתחות הרבה, חשוב שהידיות תהיינה לא רק יפות אלא גם נוחות.

את המגש היפהפה הזה, שעומד על המשטח דמוי האבן, עיצבה אמה של גיסתי (שבעת כתיבת שורות אלו חגגה יום הולדת בסטייל בסורנטו עם בנות המשפחה, אחחח צריך לדעת למי להיוולד). היאעבדה כמעצבת בקום-איל-פו, והכינה אותו בהוספה של צבע וגובלן למגש קיים שקנתה. היא עדיין לא יודעת את זה, אבל בקרוב גם אני אקבל אחד, לפי הזמנה.

כדי לחסוך כאב ראש, בחרנו באותם חומרים קלאסיים גם לחדר השירותים הצמוד. אותה רצפה, אותם קירות עם ההיקף של האריחים השחורים שורה אחת לפני הסוף. במיוחד כאשר רואים את שני החדרים באותו המבט, זה הגיוני.

בעולם מושלם, בו יש לנו טיפה יותר  סבלנות וזמן למדידות והתקנות, היינו מתקינות מדף אבן שחורה בחדר השירותים. אבל בעולם בו את גולה מהבית שלך ורוצה שהשיפוץ יסתיים, הלכנו על מדף עץ..

ועוד זווית משפחתית: שתי התמונות של המזוקנים (עם קקטוס בחדר הרחצה ופרחים בשירותים) הן חלק מהפקה של החנות מעפילים, מותג לייפסטייל לגברים מזוקנים ששייך ליונתן קרן, בן-דוד שלנו מדרגה שלישית (למעשה, אבא של סבא שלו וסבא שלי היו אחים!) ובן זוגו דורון בדוח, הראשון מנהל שיווק והשני מעצב גרפי, מוכשרים ויזמים חסרי מנוח! לא היתה שאלה לגבי מסגרות הזהב, וגברברי הבית יכולים להתנחם בזקנים הניבטים אליהם מהקירות, במקום אלו שחסרים במראה..

כאן תוכלו לראות את כל צילומי הפרויקט המקסים הזה (לירון אראל צילם) במלוא הדרם- הרבה גברים עם שיער פנים ופרחים. אם תרצו לרכוש את הצילומים תוכלו לשלוח ליונתן מייל (הכתובת בתחתית האתר), ובינתיים פנקו את הזקן שלכם במשהו מכאן. תגידו שאני שלחתי: רונית, הבתשלזיוההבתשליצחקאחשליונהאבאשליעקבאבאשלאמנוןאבא של יונתן.

זה היה סיור משפחתי קצר, ועכשיו אני צריכה לסגור את הדלת, ברשותכם. אם תרצו לקרוא מדריך דומה על עיצוב ארון בגדים, כולל תהליך תכנון ותכניות מפורטות, אתן מוזמנות לפוסט הזה. תודה על הליווי!

הפוסט שחור, לבן, ירוק, זהב – עיצוב חדר רחצה הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

הפוסט באנו חושך לגרש – דברים שלמדתי מהשבדים על תאורה הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

למרות שבחללים מסחריים זה תפס יפה, בבתים פרטיים מעטים האנשים שמוכנים להכניס גוונים כהים הביתה. כשאני בוחרת צבעים עם לקוחות, אפילו אחרי שהתגברנו על מכשול הצבע, לרוב הם מושכים לבהיר ואני – לכהה.

אתמול מצאתי דירה יפהפיה בשבדיה, שכל קירותיה צבועים אפור. כהה. החלל הזה כל כך עשיר, שהחלטתי להגיש לכם כאן את כל הצילומים שלו, בליווי עוד כמה חללים כהים ויפהפהיים.

כמובן שהחלל משופע בחלונות, אבל אין לי ספק שגם לנו יש אור לא פחות מאשר לשוודים.. ועדיין

במטבח יש ניצול מקסים של שלוש פאות הדלפק, כולל זו הפונה למעבר, עבור מקרר יינות.

יש קסם גדול, אותו נראה יותר ויותר, בצביעת קירות וארונות או רהיטים אחרים באותו הגוון (הכהה!)

כמו שראינו לאחרונה, בישראל שחורים סובלים מאפליה. נכון, הצבע השחור הוא מאד טרנדי עכשיו, ואנחנו רואים אותו יותר ויותר במשטחים, מטבחים, פריטי ריהוט פה ושם, אבל כשזה מגיע לגוון לקיר אנשים נרתעים.

זה קודר! זה חשוך! זה מורבידי!
ואני אומרת:

זה חם, זה ההיפך מריק, זה אינטימי, זה מקרב. וכמובן גם: זה דרמטי, זאת אמירה, זה נועז. גם ב apartment therapy כתבו על הטרנד הזה בין ארבעת הטרנדים הלוהטים לסלון: העורכת ג'אנל לבן (קלאסי הא?) קראה לזה Moody Modren ואת הטרנד ייחסה למעצבת הלונדונית המהממת אביגייל אהרן, עליה כתבתי לא פעם.

זה הסטדיו של שרה שרמן מsmitten בלוג וסטודיו לעיצוב. הקיר שלה הוא קיר לוח, טרנד עליו כתבתי מזמן– אחד הדברים היחידים שמקל על אנשים לבחור שחור או ירוק מאד כהה לקיר – כי זה לא רק צבע, זה גם לוח! דרך נאה לעבור מחסום פסיכולוגי.

והנה דבר שאיני צופה שיתפוס בארץ, בעיקר עקב היחס המגונן שלנו לילדים ואמונות טפלות למינהן, אבל תראו כמה יפה יכול להיות שחור, או אפור כהה בחדרי ילדים.

אם אתם שוקלים את זה, זכרו שקיר שיש עליו חלון יהיה כהה יותר מזה שמול החלון. דווקא כשמדובר בצבעים כהים – ואנחנו רוצים שהם ייראו כהים – אולי שווה להשאיר את הקיר מול החלון בגוון בהיר, כך שיאיר את החדר.

בחדר הזה משולבים אלמנטים רבים של שחור-לבן, קצת צהוב וקצת אדום. מושלם.

אצלי במשרד צבעתי את הקיר מולי באפור כהה, שגם מדגיש את החיבור של הקירות עם התקרה ואת צורת התקרה, וגם מספק רקע נייטרלי ודרמטי לגלויות הצבעים שלי.

כך לא תפחדו מהחושך:

– עצה שאני חוזרת עליה באוזני לקוחותי: לפני שאתם מתעסקים עם צבע, הזמינו דוגמאות. החברות הגדולות מספקות כאלו בחינם לכל דורש. חבל לפשל על קיר שלם – עדיף להסתובב עם דוגמא ולדגום אותה בכל קירות החדר.

– אם אתם מחפשים צבע כהה, לכו ללא חשש על כהה – בדרך כלל הגוון הכהה ביותר במניפה. עד היום כל הלקוחות שלי ש"השתפנו" הבינו שהם טעו כשראו את הדוגמא, שתמיד נראתה להם בהירה יותר ממה שציפו.

– בניגוד למה שאולי תחשבו, דווקא על קירות כהים רואים יותר כתמים: כתמי שומן פחות יבלטו על קיר לבן או בהיר, ואילו על קיר כהה ייראו ככתם כהה יותר. עדיף לצבוע בגוון רחיץ (כמו צבע שמן על בסיס מים), ותמיד אפשר "להעביר וויש" של עוד שכבה.

– שימו לב שעל קירות כהים גם רואים יותר כל מכה ודפיקה, בדמות הקיר הלבן שמתחת. לומדים לחיות עם זה.

– הכי חשובים הם החיבורים: שימו לב למפגש עם קירות אחרים ועם תקרה. פרקו מפסקים ושקעים (זה כולה לפתוח בורג)

– את התקרה עדיף תמיד להשאיר לבנה. אלא אם אתם באמת רוצים מראה דרמטי, חשוך וקטן יותר.

– אני לא מאמינה ששחור מרזה, ולכן לא סבורה ששחור מקטין. או לפחות לא חוששת מחללים עם תחושה קטנה. אם אפשר לנוע בחופשיות במרחב, המתוכנן היטב כמובן – ובא לכם על זה – לכו על זה.

– על מדפים כהים רואים אבק. מאד.

– הצבע בתמונה הוא 1532D של טמבור, שנקרא Revealing Mystery, ולקח לי שעתיים לצבוע אותו כולל הכל.
אחר כך צבעתי כזה גם במשרד של בעלי, שנמצא מאחורי הדלת ההיא.

שיהיה לכם יום שחור!

הפוסט אל תקרא לי שחור הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

יש לי כמה סיבות די מוצדקות: קודם כל לא ברור מאיפה הגיע המנהג הזה, אבל הוא קצת חיקוי של הגויים. למה לסבך? מי קונה למי? מתי? כמה? למה?. שנית, יש משהו אנטי פמיניסטי בלקנות מתנה רק למארחת, כאילו היא היחידה שטורחת, וזה בדרך כלל מה שקורה. שלישית, לעומת מתנות יום הולדת שמקבלים מחברות קרובות, מתנות של משפחה יכולות בקלות להתפספס. רביעית, חבל על הכסף, בעיקר אם אתם אלו שמביאים את כל האוכל וטורחים. והרי זה מה שסיכמנו. אז עזבו.

ועכשיו, משהסברתי למה אני נגד, אני ממש אשמח להציג בפניכם כמה פריטים מרגשים במיוחד, תחת התירוץ של מתנה לחג. כולם עיצוב ישראלי מקומי ומקורי. מבחינתי אתם יכולים פשוט לקנות את זה לעצמכם. או לי.

אז עם צלחת סדר אני מסודרת, תודה, ואפילו סט של 24 כלי פסח יש לי (נבהלתי מהמספר וקניתי זולים יחסית. טעות שלא תחזור). צלחת הסדר של סהר בצרי עדינה, יפה, מגניבה וחכמה. יש בה שילוב של זכוכית מסורתית ועדינה עם סיליקון גמיש ומודרני. התאהבתי בה מהשניה הראשונה, וגם הוא מהמם, אז קניתי.

פריטים מרגשים אחרים שיוצאים לקראת הפסח הם פרי שיתוף הפעולה של רותו מודן, מהמאיירות האהובות עלי בעיקר בזכות לוח השנה שמעטר את קירות ביתנו שנים ארוכות, ובתיה קולטון, שאיוריהן מזכירים זו את זו, ושתיהן היו חברות ב"אקטוס".

יחד הן חברו ל Ruuf&Tuff

שתי המאיירות מוכרות עכשיו במהדורה מוגבלת שלל פריטים, שחלקם מתאימים בול לשולחן הסדר, כמו המפיות הרקומות המקסימות האלו, בהומור המוכר/מוזר של השתיים.

וגם להן יש צלחת סדר!

עוד תירוצים לקנות לחג הן תגיות מקום – פתקי הושבה – ארבעה איורים שונים, שנמכרים בחבילות של 8 פתקים על נייר איכותי.

ועוד המון פריטים  ( מפריטי שולחן כמו מלח-פלפל, קיסמים, תחתיות לכוסות דרך שעונים וקלמרים) שיימכרו בין יום רביעי 25.3 ליום שבת 28.3 במתחם מקסים ברוטשילד 69 בתל אביב.

ותודה, מפיות בד זה מהמם, אבל עם 24 אנשים בשולחן אני אסתפק הפעם בנייר.

על ההברקות של נעמה אורבך ("מגשימת מתנות") כתבתי לא פעם, ואני שמחה לעקוב אחר הכשרון שלה (ולהרוויח ממנו – היא כל הזמן שולחת לי לינקים לתגליות מעלפות!). בין אם מתחשק לכם להזמין חותמת אישית או לקנות כמתנת יום-נישואין את ה-א-ב של האהבה, אצלה לא רק תמצאו מתנות שאין לאיש, אלא גם תוכלו להמציא משלכם.

את נעמה הכרתי דרך הספר "איך עושה ילדה", שהיה פרויקט הגמר המהמם שלה בבצלאל. המתנה שלפניכם היא פרי עבודה מול לקוחה, שרצתה לקנות מתנה מיוחדת לבעלה חובב הספר.

היא פנתה לנעמה, וביחד הן המציאו את הערכה המושלמת לשמירה, סימון, מעקב, איסוף ומחשבות על ספרים.

הערכה נארזה בקופסת עץ ויש בה חותמת עץ מותאמת אישית, שתי מחברות, שני עפרונות, סימניות וכרטיס ברכה, והכל מעוצב עם שמו של מקבל המתנה, שהפך ללוגו משגע, שמי יודע אילו שימושים עוד ייעשו בו..

אם בא לכם כזה ממש כמו שלו, תוכלו רק להחליף לוגו, אבל הקטע המגניב הוא, שעם נעמה אפשר באמת להגשים כל רעיון למתנה (במיוחד כאלו עם ניחוח ישן), בבטחון מלא שהוא ייצא יפהפה.

אם אתם מוזמנים לחובבי עיצוב, תמיד תוכלו לקפוץ לסוהו ולפרגן לעיצוב ישראלי עם מגוון מכשירי מטבח וכלי בית מקסימים. כשאתם קונים גאדג'ט למטבח חשבו טוב אם באמת ייעשה בו שימוש, או שמדובר בקטע שיעלה חיוך על פני המאחרת ואז יידחף אחר כבוד למגירה של השמונצעס.

מזכירה לכם שעל כל אלו ועוד כמה כתבתי בפירוט בפוסט אחר.

ולסיום, גיליתי לאחרונה שיש לי חולשה לפמוטים. מכירות את הדברים האלו שאנחנו לא קונות בחופשות בחו"ל, ואז מצטערות על זה כל החיים? אז לי יש את זה עם פמוטים קלאסיים, מתברר, שלא קניתי (במחיר ממש טוב, מתברר) ברובע המעצבים של איסטנבול

את הפמוטים האלו עיצב בראשית המאה שעברה המעצב השבדי Ivar Ålenius Björk , עבור חברת "יסטד מטאל" שאינה קיימת עוד. עכשיו הם מיוצרים שוב על ידי סקולטונה. בקיצור, לא קניתי, ואני מחכה. (במילא זה לא עיצוב ישראלי אז לפוסט אחר…)

אבל מאז אני אוספת אחרים, כולל פמוטים ישנים מאיקאה, או פמוטים ישנים מבית הורי, ואולי יום אחד אצלם את כולם לפוסט אחר. בינתיים הגחמה הבאה שלי הם אלו:

אני מתה על זוגות שעושים עסקים יחד, ובעיקר עסקי עיצוב. רועי יהלומי, בוגר HIT, ובת זוגו טל הדר, בוגרת בצלאל, הם צוות העיצוב "יהלומיס". עבודת הגמר של יהלומי היתה כלי הקשה עשויים בזלת מותכת, ומאז הוא עובד עם החומר הזה, שהפך עכשיו לפמוטים המושלמים האלו.

הבסיס של הפמוטים הופך פמוטים קטנים בפני עצמם, בצבעים שמתאימים עכשיו לכל דבר (אני לא מאמינה שעוד לא בחרתי את הצבעים לעריכת השולחן!). בתחושת החומר יש משהו מחוספס וחזק, שונה מאד ממתכת, והגזרה שלהם פשוט מושלמת. אפשר למצוא אותם בטולמנ'ס וגם בחנות ה Etsy של Yahalomis.

השנה החג יוצא בערב שבת, כך שגם נרות אפשר להדליק. תירוץ טוב, הא? ואחרי שהדלקנו נרות, לסיום: ההגדה של אסופה: אוסף מאיירים ומעצבים ישראלים, כל אחד מופקד על כפולת עמודים.

אם אינכם מכירים את החנות "אסופה" עדיין, בהחלט כדאי לכם לבקר. מלבד קידום ומכירה של מעצבים ישראלים, הם מארגנים פרויקטים מגניבים סביב כל חג, שכוללים בדרך כלל אירועי תרבות ומינגלינג. שווה לעקוב.

ועכשיו, ברשותכם, אני חוזרת למטה להמשיך לנקות לקראת החג. בבית חלו כמה שינויים דרמטיים ביותר בימים האחרונים, מקווה להספיק לדווח על כולם בשבוע הבא!

חג שמח, משפחתי ומעוצב לכולם!

הפוסט באמת לא הייתם צריכים הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

אני לא יודעת בדיוק מתי התחלתי לאהוב ורוד. בתור ילדה אהבתי דווקא סגול. לא ורוד ברבי, לא ורוד עתיק: בשבילי ורוד זה רק פוקסיה, לגווניו השונים. בתחילת שנות התשעים צבעתי חדר רחצה של אחות של חבר שלי בנחלאות בורוד עמוק מאד של טמבור. קראו לו Fascination. מאז פה ושם היו לי פריטים ורודים בארון, אבל בשנים האחרונות זה הגיע למיינסטרים, ואימצתי את הורוד בתור אקססורי חובה עד כדי הפיכתו נייטרלי עבורי : הליפסטיק שלי.

זוכרות איך בשנות השמונים התחילה האופנה (מאמריקה לדעתי) של התאמת צבעים לגוון העור וכאלה? אז בגלל שאני צהבהבה, מתאימים לי גוונים סגלגלים, ולא חס וחלילה כתומים. ככל שהאדום נוטה יותר לכחול – טוב יותר. כמעט מאז שאני מתאפרת אני בוחרת בגוונים ורודים – לסומק ולשפתון. לפני כמה שנים התחילה אופנה של שפתונים ורודים עזים, שראיתי בכל מקום. לא יודעת איך מצאתי אותו, אבל הראשון היה של קרליין, עם השם המדויק Extreme Pink. שפתון נעים עם פיגמנט כל כך חזק, שהוא נשאר שעות. בזכות מחירו הזול קניתי אותו בכמויות והנחתי בכל מקום: באוטו, על המדף בכניסה לבית, במגירת האיפור שלי, בתיק האיפור שלי. התמכרתי אליו בשניה. פעם אחת, אאזור עוז ואספר, אפילו עצרתי בחנות בדרך לחופשה בצפון, כשגיליתי ששכחתי את הליפסטיק הקבוע.

מבחינת האופנה הזרע נטמן, כמו פעמים רבות אחרות, בפוסט של שלי גרוס. בדיוק כשהתמכרתי לבלוג שלה היא כתבה על מכנסיים ורודים. ידעתי שזה מה שאני צריכה. כמה שבועות אחר כך קניתי את ה-זוג שלי, עוד מעט מחזיר נשמתו לבורא, בחנות Max and Co שהיתה בול מול הבית בו גרתי במילאנו. הגוון שלהם היה מדויק: אדום עם טיפה ורוד, לא לכיוון הלבן הדהוי, אלא לכיוון המג'נטה הסגלגל. בצילום הם נראים אדומים, אבל הם לא!

גוון שמאד דומה למכנסיים הוא הלק האהוב עלי של Essie  – אבטיח. תהרגו אותי, עם כל חיבתי לאבטיחים ולגוון של הלק הזה (ואפילו לצליל של המילה Watermellon) אני לא בטוחה שמי שהחליט על השם נגס אי פעם באבטיח אמיתי. לא כזה כמו שלנו בכל מקרה.

כמה שנים אחרי המכנסיים הגיע המעיל. זה היה ברומא, והוא חיכה לי בחלון ראווה של.. מקס אנד קו. הוא עלה לא מעט, ועם זאת, מעיל הלבד הוורוד בעל גזרת ה-A והצווארון העומד הוא אחת הרכישות הטובות של החיים שלי.

אחרי כמה שנים יחד גם הוא הפך נייטרלי מבחינתי, ופשוט מתאים לכל דבר.

היתרון הגדול ביותר במעיל ורוד, מתברר, הוא שתמיד קל למצוא אותך בקהל. אפשר למות משעמום בין כל המעילים השחורים האלה. בשבת גשומה אחת לא מזמן, במוזיאון תל אביב, גיליתי שבעצם אני בכלל לא לבד – סביבי היו לפחות שמונה מעילים וורודים בגוונים שונים. הם פשוט היו על בנות מתחת לגיל שבע. עכשיו, משגם לקייט יש אחד כזה, זה בטח יהפוך ללהיט.

אחרי כשנתיים של ורוד עז, גוונתי קצת עם משהו רגוע יותר (אחלה גוון טבעי ועמוק בשם Captive) ועם בוא החורף, פינה זה את מקומו לאח מעט כהה יותר בורוד סגלגל – Rebbel של MAC.  בגלל שיש לי שפתיים מאד בהירות הכל נראה עלי די בהיר, וגם השפתון הזה לא מש משפתי כמה חודשים טובים.

אבל לקראת האביב, וכנראה גם בגלל האופנה שמסביב הבנתי שאני יכולה להקצין אפילו קצת יותר, ולדייק יותר את הוורוד הזה. פתאום הבנתי מה אני צריכה. נכנסתי לחנות של MAC, תפסתי מוכרת חמודה ואמרתי לה: רואה את הלק הזה? אז אני רוצה בדיוק כזה ליפסטיק.

תוך שניה היא שלפה לי אותו:

צבע מט לגמרי, גוון בדיוק, אבל בדיוק כמו הלק האהוב עלי – מושלם. All Fired Up תפס את מקומו של הליפסטיק הקודם (שכמעט נגמר מרוב שחרשתי עליו בוקר, ערב וריצה ביער). ממש כמו המכנסיים – הוא על קו התפר בין אדום לורוד – מעין אדום בהיר. הוא שייך לקולקציית ה"רטרו מט" של MAC, ופריט חובה לחובבות רטרו שיק.

בצילום הזה הוא די נאמן למקור שלו. כמובן שבהיותי פולניה בעלת שפתיים דקות עד לא קיימות קניתי גם עפרון תוחם תואם (Trust in Red( ומאז לא ניתן להפריד ביננו.

הנה עוד כמה דוגמאות לקירות וורודים שיצא לי לעצב: את הראשון בחדר השינה שלנו בתל אביב, בחר דווקא האיש:

הקיר השני היה התוספת האחרונה לדירה הזו שעיצבתי, כשהלקוחה, שהסתייגה כל השיפוץ מנועזות, החליטה שבכל זאת חסר לה קצת צבע. מיד הצעתי קיר וורוד. מאז זה "הבית עם הקיר הוורוד"..

ולסיום עוד טפט בחדר כניסה לחלל חוגים לנשים ואמהות, שמאז נסגר:

לא סתם אומרים על אנשים אופטימיים שהם רואים את העולם דרך משקפיים וורודים. יש בצבע הזה, בגרסא העזה שלו בכל אופן, משהו שמח, ממריץ ונועז.

תתחילו משפתון, תראו לאן זה ייקח אתכן.

הפוסט Think Pink הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

לא שנושאי השיחות עם השכנים משעממים, אבל לקח לי לא מעט זמן למצוא פה מישהו שאוהב אמנות ומתעניין בה באופן פעיל. יצא שדרך איור משגע של DailyDoodleGram, הלא היא גפן רפאלי המוכשרת, מצאתי את דניה, שאין להגדירה אלא כאשת אשכולות וחובבת אמנות.

פשפוש בתמונות של דניה הוביל אותי למסקנה שהיא גרה בכרמי יוסף ומצלמת פצצה, וגם מבקרת כל הזמן בתערוכות, גלריות ומוזיאונים. נדבקתי אליה.  אתמול בלילה היא לקחה אותי ליריד ספרי האמנות במתחם ארטפורט.

נסענו בגשם לדרום תל אביב, נעזרנו בהוראות הגעה מחברה (ממש אל תבנו על שילוט אבל יש פניה למתחם) ובסוף מצאנו מתחם שהזכיר לי מיד את ונטורה למברטה במילאנו: מתחם תעשייתי שהוסב לגלריות:

את הרצפה כיסתה האוצרת, ורדית גרוס, בשטיחים פרסיים שעזרו גם לתחושת החום והביתיות, וגם לאקוסטיקה, שלמרות החלל הגדול היתה נעימה מאד. במיוחד שימחו את לבי מתלי המעילים והדלי למטריות בכניסה: כך תדעי שנכנסת למקום של בני תרבות.

בצד השני של הרחבה חיכה סיידר חם ונהדר, עם בירות קרות למי שרוצה, וכמות האנשים שפגשתי בדקה הראשונה הצדיקה את טרחתי לצאת מהבית..

ויצאנו לעבודה, והיתה הרבה. עשרות ספרי אמנות של אמני הגלריה ועוד רבים וטובים, פרוסים על שולחנות לעלעול, עיון ורכישה. הספרים נקנים במזומן, ולמי שלא היה – הוצב בפינה כספומט נייד, ולידו הכתובת "נגמרו התירוצים!".

המתחם נפתח בספטמבר 2012 על ידי קרן אריסון בדרום תל אביב, לא רחוק מאבו כביר,  כרזידנסי המספק חללי עבודה ומלגת קיום לאמנים נבחרים (שישה אמנים מישראל ואמנים מתחלפים מחו"ל) .

בנוסף, מארח המתחם אירועי תרבות הפתוחים לקהל הרחב – ביניהם תערוכות, הרצאות, מפגשי אמן וסדנאות. 

ושוב אני במנטרה שלי ללקוחות וחברים: אין דבר עגום יותר מקירות עירומים בבית. גם האירוע הזה הוא הזדמנות שלכם לקנות אמנות, כרוכה בתוך ספר. במחירים של 40, 90, 100 שקלים ויותר (גם יצירות בודדות באלפי שקלים) אתם קונים לכם אמנות מקומית, מרגשת, מעניינת, אישית, שתוכלו להציג בבית שלכם ולראות כל הזמן. זה הזמן לקפוץ לשם עם 400 שקל בארנק, ולהשקיע באמנות לקירות שלכם, גרסת הקמצנים / הפרקטיים.

יצאתי אחרי כמה שעות ושתי כוסות יין חם, עם שלושה ספרים בתיקי, אחד של הילה פלשקס, פרי עבודת הבובנאות שלה

ספר צילומים של עליזה אורבך והאטלס של רוני לוית בכריכה רכה ומחיר מציאה. וגם גפן רפאלי מוכרת שם ספר וגלויות מהספר שלה" המדריך לבריאות הילד"

וכך סגרתי מעגל..

היריד פתוח היום ומחר מ- 10:00 בבוקר עד 16:00 אחר הצהרים, וכולל הרצאות, סדנאות ופעילויות לילדים . עוד מידע תוכלו למצוא בעמוד הפייסבוק.

מבטיחה לספק הצצה לקירות שיקושטו בפלאים האלו, מצטערת שכבר נגמר.

הפוסט יריד ספרי אמנות בארטפורט הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

הכיף הזה הוא סדנת בישול גלילי של ארז קומורובסקי, שמתחילה שוק בעכו ומסתיימת בבית שלו במתת. אלו שני מקומות שאני מכירה ואוהבת, ובצירוף חברה שאני אוהבת עליתי אתמול על הרכבת ברמלה ביום הכמעט הכי סוער בשנה, ונסעתי לעכו.

שלשום, כמה שעות לפני השלג שכיסה היום הכל, 6 מעלות בחוץ ורוח של "מרגיש כמו מינוס חמש", ואנחנו מסיירים בקור ובגשם בסמטאות של השוק הקטן והמקסים של עכו.

ארז הסביר לנו אילו ירקות טובים יש בעונה עכשיו (שומר, זעתר, כרובים שמתחילים), איך בוחרים דגים טריים ויצאנו עמוסי שלל למתת

לא לפני שקנינו כמה דברים טעימים שמוצאים בשווקים..

אחרי חמישים דקות נסיעה בכביש הצפון, כפי שלא יצא לי לראותו עד היום (גשם ועננים כבדים), הגענו למתת.

הבית של ארז הוא כל מה שאפשר לצפות מהבית של ארז במתת: הרבה חומרים טבעיים, רצפת אבן, חלונות בלגיים צופים לנוף הגליל ההררי, ספות נוחות ורכות, שולחנות עץ כבדים, והמון פרחים וירקות ואמנות ונעים וביתי וחמים.

כמובן, גם אח עצים מבוערת.

ועד שהגענו היה המון אוכל על השולחן בסלון. למעשה, ארוחה שאחריה יכולנו לנוח כמה שעות, שבעים ומרוצים. החלק היחיד שהיה טיפה פחות ממושלם הוא, שארז מזג לנו קאווה צוננת לכוסות גבוהות, משל היה אמצע הקיץ, במקום יין חם לכוסות שמנמנות, לחימום החיך והידיים הקפואות. אבל סלחנו על זה מהר. ואז התברר שפה רק התחלנו..

בין הסלטים שחיכו על השולחן היו קרפצ'ו סלק ורימונים (מתכון שלו בלינק הזה!), קרפצ'ו קולורבי, סלט טבולה נהדר וסלט קיסר מרגש ממש. מי היה מאמין שמכולם אצמד דווקא לחסה.

שתי פוקאצ'ות ענקיות, אחת עם זיתים, וכמה גבינות שלא הספקתי לקלוט את שמן, אבל לטעום – בלי עין הרע.

ארז רדף אחרי כולנו כאמא פולניה, בדק שכל אחד אכל, גער במי שלא טעם או לא גמר את המנה שלו, והקפיד למזוג לנו המון קאווה. למעשה, ההערה היחידה שהיתה לי על היום הזה היא שהייתי מעדיפה סיידר או יין חם מאשר קאווה צוננת במזג אוויר של טירוף חורפי שכזה.

אחרי כל הטוב הזה ירדנו למטבח למטה, שיוצא אל גינת הירק, התיישבנו אצל שולחן נגרים ארוך והמשכנו להזיל ריר, בעוד ארז מתאר את מעשיו, ואנחנו מנסים לכתוב תחת השפעת האלכוהול.

לא אצליח לשחזר את כל מה שהיה שם, בגלל התמונה שמעל, אבל התחלנו בסביצ'ה של פלמידה לבנה עם מעין שמן בצל ירוק, שנכתש במכתש ועלי עם לימונים כבושים והיה נהדר ממש. אחת המנות הטעימות שאכלנו היום.

בין שאר המנות היה מרק ארטישוקים, שכלל ארטישוק ירושלמי וארטישוק אמיתי, על בסיס של ציר עוף עם עוד המון דברים טעימים:

חציל רך על הגריל ומעליו קבבים נאים של טלה עם עניינים שונים, וסיניה מוסר-ים נהדרת.

כמו שאתם רואים, גם זה היה יום אסתטי בצורה בלתי רגילה. בעוד המוסר היה בתנור יצאנו החוצה לראות את היופי, אבל בעיקר קפאנו, התחבקנו, הצטלמנו וטסנו חזרה פנימה..

הסערה חיכתה לנו בנימוס ממש עד שהגענו לנהריה,ומשם חזרה הביתה ברכבת החמימה והנעימה. היה תענוג, סתם ככה באמצע השבוע.

לילה טוב

הפוסט סתם בשבילי – סדנת בישול גלילי הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.