מכירים את ז'אנר הסרטים בהם ילדים מקבלים לידיהם קלטת או ווקמן, ואמורים לנחש מה זה?
אז תהיתי כמה זמן יעבור עד שילדים לא יזהו עיפרון.
לפני שאתם אומרים "זה בחיים לא יקרה", ספרו לי מתי בפעם האחרונה יצא לכם להחזיק עיפרון? לא עט. עיפרון.
לשמחתי אני אוחזת באחד המקצועות הבודדים בו אוחזים עיפרון פה ושם. נראה לי שגם אחוז גדול מהקוראות והקוראים של הבלוג הזה אוחזים בחיבה דומה למכשירי כתיבה ומוצרי נייר שעוברים שדרוג ממוצר צריכה יום-יומי ל "פריט לייפסטייל יוקרתי".

מזה כמה שנים, שאני לא יכולה לכתוב, לא כל שכן לשרטט, בעט. רק בעיפרון. ולא סתם בכל עיפרון. רק בבלאקווינג שלי.

את הבלאקווינג הראשון פגשתי בחנות בצפון לונדון. נסעתי לכנס שהיה אז בחיתוליו, Meet the Blogger, שכמו אחרים שימש לי בעיקר תירוץ לארוז את עצמי ולנסוע ללונדון אחרי היעדרות בת כ-15 שנה (יותר מידי!). הכנס היה מאכזב ובעיקר מאד מקומי (למרות ששמרתי על קשר עם כמה בלוגריות שהפכו לעסקים פסיכיים מאז!) אבל ההשפעה של הסיור עם טינה ברנשטיין נותרה עד היום. כשביקרנו בחנות Pedlars בנוטינג היל , קיבלנו מן "עיפרון מעצבים מגניב כזה" במתנה. זה היה המפגש הראשון וההיסטורי שלי עם עיפרון ה Blackwing של חברת Palomino. שמרתי אותו עד שהיה בגודל של 2 ס"מ ולא ניתן לאחיזה..

מדובר בעפרון שאינו קשה כמו עפרונות ה HB הנוראיים שהורגלנו אליהם בילדותנו ולא רך כמו עפרון רישום. אולי הוא משהו כמו 2B, בעצם. אפשר ללחוץ עליו או לכתוב עליו ברכות, הוא נעים ונוח. אני מתה עליו, זה לא רציונלי.
ובעצם, אולי אני פשוט קורבן של מיתוג מוצלח, כי יש מאחוריו סיפור שלם וקהל מעריצים עצום. חגית אזולאי רוזנס כתבה בבלוג שלה שהוא ה"Moleskin של העפרונות". בול. אותו קהל יעד ואותם ערכי איכות-וסטייל/סטטוס של יודעי דבר פלצניים כמעט עם נטיה לחבב פריטים מעוצבים.

אבא שלך עץ?

אז בואו נכיר קצת:
עיפרון הבלאקווינג מיוצר על ידי חברת פאלומינו, ששייכים לחברת סידר קליפורניה, אבל כשהופיע לראשונה, לפני כמעט שבעים שנה, ייצר אותו אברהרט פאבר.
העיצוב שלו כמעט שלא השתנה מאז. למעשה, זה חלק מהקסם הוינטג'י שלו.
המכורים אליו יאמרו, שזה בזכות העופרת הרכה שלו – מספיק כדי לכתוב מהר אך לא רכה עד כדי להישחק מהר מידי.
שורת המכירה שלו כתובה על כל עפרון באותיות גדולות: "HALF THE PRESSURE, TWICE THE SPEED" – חצי מהלחץ, וקצב כפול.
אבל זו לא רק הנוחות. זה כל השפיל:
הוא יפהפה: יש לו גוון אפור מתכתי (הוא מגיע בעוד גוונים), מוחק ריבועי שחור, אותו ניתן לשלוף ולהחליף ומאחז מתכת מוזהב שאוחז במוחק.
לפני עידן המחשבים, העיפרון היה מכשיר הכתיבה והאיור העיקרי של יוצרים רבים, ולכן להשקיע בעיצוב שלו נשמע לא פחות הגיוני מלהשיק בדגם חדש של מק.
ובואו נודה: הוא גם סמל סטטוס. אם יש לכם בלאקווינג אתם משתייכים לקבוצת איכות (והפוך: אולי יש לכם כי זה מועדון שאתם רוצים להיות חברים בו): הסופר ג'ון סטיינבק כתב רק בו, צ'אק ג'ונס – מאייר, אנימטור מפיק ובמאי, ובעיקר אבא של באגס באני, דאפי דאק וחבריהם ללוני טונס השתמש רק בו, וכמותם גם סטיבן זונדהיים, ארנסט המינגווי ועמם זמרים, משוררים ואנשי רוח ועיפרון רבים ומוכרים.

** ושוב עידכון אחרי כמה שנים: בלקווינג לא מפסיקים להוציא מהדורות חדשות ומיוחדות של העפרונות שלהם. מאז שכתבתי את הפוסט הזה יצאו לשוק עוד דגמים ועוד צבעים. שווה לבדוק! **

במקום שאני אספר את הסיפור: חובה לצפות בסרטון המושלם הזה, שמספר אותו פלוס ציורים:

והנה הוא בידיו של פול קינזי ממד מן. יש כמה משוגעים לדבר, שמשימת חייהם היא לאתר את העפרונות הללו בסרטים ישנים, מודעות וסצינות. למעשה, יש בלוג שלם שמוקדש לזה! אם אתם משוגעים חובבי משוגעים – זה המקום שלכם.

עוד בלוג שמקושר אל פלומינו הוא Pencils.com ובו יש גם אמן עפרון שבועי, עם רישומים מעוררי תדהמה, לעיתים.

אז מה אני עושה בעיפרון בלקווינג?

• סקיצות – למרות הדימוי המגניב ולמרות רעי למקצוע, אני לא מתחזקת מחברת סקיצות בה אני משרבטת. אני כן משרטטת ומציירת בפגישות ייעוץ ללקוחות שלי רק בעפרון.
• פגישות ביומן אני מסמנת רק בעיפרון, כי הן זזות לפעמים. יש לי יומן מיוחד שאני מאוהבת בו, ויום אחד בקרוב אכתוב גם עליו בבלוג. ואפילו יש לי לקוחה, שלא רק משתמשת באותו היומן, אלא גם מטורפת על העפרון הזה. יחידת-הסגולה הזו קיבלה ממני במתנה קופסא שלמה של בלאקווינג שקניתי בצ'יינה טאון בסן פרנסיסקו (ואז מצאתי אותה יותר בזול בחנות המוזיאון לאמנות מודרנית)
• קוראת. אני קוראת עם עיפרון.
  התואר הראשון שלי, היחיד עד כה, הוא בספרות אנגלית. הגעתי למקצוע הזה כי זה מה שאהבתי בתיכון. אהבתי את זה בתיכון בזכות המורה שלי לספרות אנגלית – תמר אלפר, שבשיעור הראשון פרסה עלינו את תורתה החכמה " Always read with a pencil". מאז, כל הספרים שקראתי מסומנים בעיפרון, פסקאות ומשפטים חכמים שאני יכולה לחזור אליהם תמיד. בשנתיים האחרונות אני לא קוראת יותר אלא מאזינה לספרים, ומתכוונת לכתוב על זה בקרוב פוסט נוסף. אחד החסרונות בהאזנה לספר הוא, שלמרות שאפשר לסמן מיקום עם סימניות, זה לא אותו הדבר כמו לסמן משפט מחץ בקו, או לכתוב לידו הערות, ואחר כך לחזור אל המקום המדוייק, גם כעבור שנים, בזכות זיכרון חזותי של מיקום, למשל.

רוצה גם עיפרון בלאקווינג?

•  

  החדשות הטובות! Yoolettta, חנות הנייר ומכשירי הכתיבה המקסימה בכיכר מסריק, הם היבואנים הבלעדיים של העפרון הזה בארץ, ולכבוד הפוסט ארגנו הנחה מיוחדת לקוראי הבלוג! אני בטוחה שגיריתי את בלוטות העופרת שלכם, אז הנה קוד קופון שתוכלו להשתמש בו בחנות.
  הקוד BWPRONIT ייתן לכם 15% הנחה על כל מוצרי פלומינו (עפרונות שבמלאי ומחקים להחלפה).
  זה מאד משמח אותי כי זו פעם ראשונה שיוצא לי להעניק הטבה לקוראים שלי, ואני מאד אוהבת את החנות יולטה ואת כל מה שהיא מסמלת. אז תהנו!

  אני מזהירה אתכם – זה ממכר. ספרו לי על זה!

נ.ב. – הנטייה הטבעית שלי היא לכתיב חסר. אני תמיד כותבת "עפרון" בלי יוד (כמו "אִמא". או "נעים מאד" במקום "מאוד"). אבל גוגל הראה לי שיש רוב מוחץ לעיפרון עם יוד, ולכן בלעתי את גאוותי הריקה והוספתי. עם הקוראים הרגישים הסליחה.

הפוסט איך התאהבתי בעיפרון הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

יונתן קרן, הבעלים של מעפילים הוא הנכד של בן דוד של אמא שלי.
זה נשמע נורא מסובך, אז על הדרך אני אגלה לכם טריק מעולה לפשט יחסי קרבה משפחתיים מורכבים: תמיד לכו קדימה, לא אחורה. טפסו בעץ המשפחתי עד שתגיעו לקשר הראשוני ומשם תתחילו לרדת.
למשל: פעם היו שני אחים, חיים-יונה ואחיו הקטן יצחק (פער של 16 שנה!). הנין של חיים-יונה הוא יונתן, והנכדה של יצחק היא אני. נכון שזה יותר פשוט ככה?
וכן, המשפוחה של אמא שלי שומרת על קשר, אבל הקשר המחודש נוצר כשאח-שלי-הקטן-שי גילה שיונתן עובד איתו ב WIX.

והנה עוד סיפור על צירוף מקרים: לפני כחודש לנתי בחיפה במסגרת המפגש הראשון של תכנית 120 של מכון שחרית. המראות והריחות של חיפה תמיד קשורים למשפחה של אמא שלי, שגדלה בקריית חיים. משפחת שיף ושלוחותיה – משפחת שפי. אחרי עשרים שנה או יותר שלא ביקרתי בעיר, קיבלתי מיונתן הודעה "סבתא שושנה נפטרה". שושנה היתה בת הדודה האהובה של אמא שלי. רק לאחרונה הבנתי שהיא בכלל היתה אשתו של הבן-דוד, יעקב. לאמא שלי היו המוני בני דודים ועם כולם היא שמרה על קשר, לא שאנחנו ממש זכרנו מי הוא מי. אבל את שושנה היה קשה לפספס. עיניים יפות שמישירות מבט עם זיק שובב וחכם, וחיוך תמידי על הפנים של אחת שמצד אחד יודעת ממה החיים מורכבים, ומצד שני לא מתרגשת מזה יותר מדי. ברור היה למה אמא שלי אהבה אותה כל כך. לא היה בה ניחוח הסבל הפולני. היא היתה "החיים יפים" לעומת "החיים קשים" של סבתא וסבא שלי.

זכורה לי שיחה על המרפסת של סבא שלי בקרית חיים, בה אמא שלי סיפרה לי, נערה מתבגרת, שגם שושנה תופרת. הפילוסופיה שלה לתפירה היתה בערך זו: הכי מפחיד זה אחרי שאני בוחרת את הבד היפהפה וכבר יש לי רעיון בראש מה אני רוצה לעשות איתו, לגשת ולגזור אותו. אז מבחינתי בשניה שאני קונה את הבד? הוא כבר אבוד! אני אומרת לעצמי "הלך עליו, כמה חבל, היה כזה בד יפה" וגוזרת. אם מכאן זה לא נהרס – הרווחתי. השיחה הזו בהחלט עזרה לי לגשת ביתר קלות לכמה בדים יפים ולגזור אותם.

גם בהלוויה שלה כך ספדו לה נכדיה וילדיה. אשה מלאת שמחת חיים, הומור ואומץ. יזמית ממש. וכזה יצא יונתן. בגיל צעיר פתח והפעיל את קסטה מהבית, שיווק אונליין למוסיקאים. לפני שנה עזב את העבודה הטובה שלו בתור מנהל שיווק בחברת הייטק מבוקשת ופנה להגשים חלום. מה שנראה כצעד אמיץ וקיצוני לרבים מאיתנו, קרה אצל יונתן בקוליות ששמורה כנראה רק לגברים עם זקן עצום, שהם הנכדים של שושנה. הוא הקים מותג טיפוח ולייפסטייל לגברים, שפרח עם טרנד הזקנים.

כמו שלימדה אותו סבתא שושנה, נמאס לו מהעומס והטירוף סביב כסף והוא רצה לייצר דברים איכותיים של slow living – דברים שעושים לו טוב, נותנים חיבור לדברים עמוקים יותר. כמוני, גם יונתן מאמין שאם אתה עושה משהו שאתה אוהב ומרתק אותך – אנשים יימשכו לזה. דורון, בן זוגו לחיים, אחראי על העיצוב, ואחותו מור הצטרפה כמנהלת לוגיסטית. הוא הצליח ליצור שיתופי פעולה מקסימים ומרתקים עם אנשים ששמחו להסתקרן יחד וללמוד. בעצם הרעיון של "סינסתטיקה" יש כל כך הרבה שאפתנות ויצירתיות ושמחת חיים, אבל זה פשוט עלה ממשהו שהתחשק לו: לשבת עם בשלנים ואנשי טעם ולהרכיב איתם ריח, לראות מה יקרה במפגש הזה. וכולם אמרו כן, כי אי אפשר להגיד לו לא – ההתלהבות שלו באמת סוחפת. יונתן מתאר את זה כתהליך של למידה לשני הצדדים ומפגש מאד מעניין. יונתן הוא כזה להיט, כזה ממתק נדיר וממלא השראה, שגם ליאור פרנקל עלה על זה וראיין אותו אצלו ממש השבוע!

וכך הוא יצר שיתוף פעולה עם הצלם חיים יוסף, יערית אליהו צור שעשתה את הארט, ושיפון על השמנים האתריים.
כמו בתערוכה הקודמת שלהם, "פרחים זה גברי", הם התארחו במוסד חיי הלילה כולי עלמא, ששותף לתפיסת העולם, שאולי היא טרנד שיווקי ואולי יותר מזה, שמשלבת אהבה למוסיקה ולאמנות עם סקרנות ואופקים רחבים.

כך נראתה התערוכה: צילומי המשתתפים על הקיר, מוקפים באלמנט מתוך הריח שרקחו. מתחת לכל צילום הופיעו מרכיבי הריח, איורים של המרכיבים הדומיננטיים והסיפור על איך הגיעו לניחוח הזה דווקא. על מדף מתחת לצילום ניצב פעמון הרחה מזכוכית, "קְלוֹש", בו ניתן להריח ובקבוקים ממוספרים (15 מכל אחד בלבד) שאפשר לקנות ולהשתמש בתור שמן למבער או למאייד.

כל מי שמיהרה בדיוטי פרי יודעת שלא פשוט להריח כל כך הרבה תמציות בזו אחר זו. ברבות מהן ההדרים השתלטו ולמרות שאני מחזיקה מעצמי בעלת חוש ריח היסטרי, היה לי קשה להבחין בכל המרכיבים או בין ריח אחד לשני. שני ריחות קסמו לאפי יותר מכל: ריח המעמולים של שי שבח, שממש תפסה את הריח השילוב העדין של קנמון וציפורן; עם שמנים של נרולי (פריחת תפוז) וניל והל. עם השאיפה הפה ממש חיכה לביס.

והנה חלק מהתיאור של יובל-ג'וב הרגיל על בחירת הריח שלו:
"בכלל, אני מאוד אוהב לאחרונה ריחות שרפיים של גזעים ואפילו שורשים; של דברים חומים ופחות ירוקים.
הייתי מתאר את הדבר הזה כריח מאוד עתיק. ריח מאוד חורפי מסתורי של תקופות קדומות. הייתי יכול ממש לדמיין אדם לפני 5000 שנה נמשך לריח כזה במערה. יש בו משהו קמאי, משהו נורא ארצי, עתיק, שמשדר תשוקה אנושית נורא קדומה ועל זמנית. זה עבד לפני 5000 שנה וזה עובד היום".
עלי זה עבד. ריח שהחזיר אותו לארונות הספרים הישנים של הסבתא הרוסיה שלו, פסנתר ישן וסמובר. הריח שהכי נעם לאפי. בשתי הבחירות היתה התאמה מושלמת בין הדימוי הויזואלי, לסיפור ולריח עצמו. חוויה כלל-חושית נפלאה.

אולי אציע ליונתן לפתוח שירות כזה ללקוחות. התערוכה עשתה גם לי חשק לנבור במוח הקדום שלי ולרקוח את הניחוח שלי, שישלב ריחות ילדות. ללא ספק יהיה ביניהם גם ריח אורנים, שמחזיר אותי ישר לחופש הגדול בחצר של סבא וסבתא שלי, בקרית חיים.

הפוסט על טעם, ריח וסבתא שושנה הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

יפה. חשבו למשל, דאונטון אבבי, עונה ראשונה.
המדרגות האלו ייקחו אתכם לקומת המסעדה והבר, Batuar, שם תוכלו גם לשוטט בספריה ובחדר המדידות, בו מוצגות דוגמאות כותנה. הזמינו לכם קוקטייל (18€, לגמו לאט). ברוכים הבאים למלון Cotton House Hotel בברצלונה. כל הצילומים של Meritxell Arjalaguer (ואתם מוזמנים לעזור לי לשעתק את שמה/ו לעברית..). לפני שממש ניכנס לפנינה העיצובית הזו, ברשותכם – קצת על השכונה ועל העיר. אחד הייחודים של ברצלונה הוא התכנון העירוני שלה.

כבר מהמטוס ניכרת התבנית המודרנית, מעשה ידיו של אידלפונס סרדה (Ildefons Cerdà), שזכה בתחרות לתכנון העיר בשנת 1859. סרדה היה מהנדס אזרחי, אדריכל ומומחה בריאות, שפתח את העיר לרחובות שתי וערב ארוכים ורחבים, שמאפשרים מקום רב להולכי רגל ותחבורה ציבורית, ומשאירים חצרות פנימיות גדולות בין הבתים. למרות המגבלות האלו והתנגדות ראשונה של המודרניסטים, חזיתות המבנים מגוונות וייחודיות, כפי שאפשר לראות בטיול ברובע אישמפלה (Eixample – "הרחבה" בקטלאנית. הוגים את זה אֵי-שַם-PLA). הבלוקים הריבועיים (אורכו של כל בלוק הוא 133.3 מטר) נפגשים בצמתים עם פינות קטומות, לנוחות התנועה של התחבורה הציבורית. היום הם יוצרים יופי של חלונות ראווה וכניסות לרשתות הגדולות. שגשוג השופינג בעיר לא היה קורה אלמלא האפשרות להליכה נוחה ברחובות רחבים (כמו אוקספורד וריג'נט בלונדון, למשל). סרדה, שנושל מירושת משפחתו ומת עני (מבלי שקיבל תשלום על פרויקט חייו!) אחראי לכך שהליכה ברחובות (ולאחרונה גם נסיעה באופניים) היא נעימה גם בלי שקיות בידיים. בהכירו גם את תחום הבריאות, הוא תכנן עיר מאווררת יותר, שתאפשר חיים בריאים יותר מאשר בסמטאות הטחובות (והיום רומנטיות) של העיר העתיקה בתוך החומות. בבלוג של איל צאום תוכלו לקרוא עוד, ועל תכנון ערים בכלל.

התפר בין העיר העתיקה והצפופה לבין החלק המודרני של העיר בולט גם הוא לעין כבר מהמטוס. כשמבינים את המבנה, ההתמצאות קלה מאד.
בפינת הרחובות שוכן מלון הריץ, ממנו התעלפתי בפוסט הקודם על ברצלונה. במקור הבית המפואר הזה, כמו רבים בשכונה, היה שייך למשפחת תעשיינים בורגנית, ובאמצע המאה העשרים נקנה על ידי גילדת יצרני הכותנה, שהפכה אותו ל"בית התעשיינים" שלה.
בשנת 2015 הסתיים שיפוץ מאסיבי, בו נשמרו כל האלמנטים ההיסטוריים וכל מערכות הבית הישנות חודשו והותאמו לאלו של בית מלון. המעצב הטוטאלי לאזארו רוסה-ויאולן נבחר למלאכה. הוא בחר אלמנטים רבים שקשורים לכותנה, בעיקר גופי התאורה הלבנים והעגולים, הוסיף נגיעות של אדום וכחול אבל בעיקר שימר את הגוונים החומים הכהים של המקום והעניק לו מראה מעוצב וסופר-טרנדי.

למרות שהצילומים נפלאים, וממש לא חסכתי בהם, שווה לעשות סיור היכרות עם המלון דרך הסרט הזה, שגם הוא, כמו שאר המיתוג והעיצוב של המלון, מעולה:

אני מאד נהנית לקחת אתכם איתי לגיחות, בטיולי הקצרים בעולם. זו דרך מצויינת ללמוד עוד על המקומות בהם ביקרתי, כי לאחרונה אני טובה יותר בתחקיר לאחר מעשה מאשר הכנה בטרם טיול. המלון הזה, אליו הגעתי בספונטניות על פי המלצת פייסבוק של חברתי ליאת זנד, נמצא בלוק אחד מהמלון שלי, וחלפתי על פניו פעמיים בלי לשים לב.

ההמלצה היתה להגיע לכאן לשתות קוקטייל בבר של המלון. אחרי שיומיים קודם צעדתי בגאון אל הלובי של הריץ הסמוך (ביקשתי רשות!) לבשתי את מיטב מחלצותי החדשות ויצאנו בערב האחרון שלנו לשתות עם האצולה. או לפחות עם אלו, שלא כמונו, השקיעו קצת מעל 1000 שקל ללילה (לא רע בהשוואה למלונות בוטיק בתל אביב). שאר השירותים של המלון פונים ל"אורחים סקרנים" כלומר, עם סקרנות היסטורית וקורטוב נובורישיות, ומציעים כניסה למועדונים פרטיים והסעה מיוחדת ברכב אספנים. האמת, נשמע כיף. עלינו לקומת הבר בגרם מדרגות, שמספק מראת סלפי מושלמת (בפודסט אשכרה מחכה לכם כסא!).

בקומת המסעדה אפשר לשבת על הבר, במרפסת בחוץ (היה קר מדי והיה שם אירוע) או באחד החדרים שמסביב. הסטיילינג העמוס גרם לי מיד לחשוב על אלמנטו (למי שלא מכיר -ביקור חובה בחנות ביפו) ורציתי לשבת לשתות שם משקה בכל חדר. בחרנו במקום טוב ליד האח. הפסקה הראשונה של תפריט המשקאות הזמינה אותנו "לעצום עיניים. להריח את ריח הכותנה". קשה לא לחשוב על אדוני העיר החדשים לפני מאה שנה. עצמו עיניים והריחו את ריח העבדות. בעיקר עם זה מתקשרת לי כותנה, מה לעשות. במקום מסמא מעושר קולוניאליסטי של אז ושל היום, פערי המעמד וההכנסה מחייבים הדחקה, וטעימה קטנה.

וגם צילום אחד שלי, למרות שבערב, אחרי קוקטייל קטלני ועם טלפון נייד זה קצת מאתגר:

בסרט אולי שמתם לב לדלתות ההזזה הגדולות מהעץ. הן נפתחות כמעט לכל חדר כאן, בגובה של מעל שלושה מטרים. גם היום, הן זזות בעדינות ודממה. כן, נגעתי בדלתות. אני לא יכולה בלי להרגיש קצת פרזולים , גם בביקור אצל לקוחות אני תמיד פותחת להם מגירות. זה לא הסקרנות לראות מה יש בפנים, זה בשביל להרגיש את המסילות!.
אני יודעת שאין לי אלא להתפעל מהדקור הזה מעיניים של ישראלית. אני מתארת לעצמי שלאירופאים יוצא לשבת במקומות מלפני 150 שנה על בסיס יותר סדיר, אבל לא יכולתי שלא להתרגש מרצפת העץ המקורית, ובמיוחד מהפינות השבורות שלה פה ושם.

גופי התאורה המודרניים והעגולים בולטים בניגוד לתקרות המצויירות והכהות. נקע. נקע בצוואר:

זהו גוף התאורה שניצב במרכז הספריה המרשימה. על הקירות ציורים של וזרלי ויצירות מתחילת המאה העשרים. גם הרהיטים החדשים משתלבים בעיצוב הכללי, וליד כל כורסא נוחה תמצאו שולחן צד קטן, להניח את המשקה.

שלושה חדרים יפהפיים ליד הבר הם הספריה, חדר הכניסה וחדר תצוגה של כותנה, שנראה גם כמו חדר מדידות. המחשבה על תאורה מרשימה ביום ובלילה ניכרת. הארונות ודוגמאות הבדים שבתוכם מוארים מבפנים.

גרם המדרגות, שנבנה בשנת 1957, תלוי מהקומה העליונה ולא נאחז בקירות, והוא מסתובב כפי שטווים כותנה, בשבעה מעגלים יפהפיים. אמנם הבטתי בו מלמעלה ומלמטה, אבל לא הרהבתי עוז לרדת בו ולשוטט ברחבי המלון. אולי בפעם הבאה (או כשאהיה אורחת, בעוד 15 שנה?)

שתינו קוקטייל עם המון צבע מאכל כחול (כך הם וודאי מסמנים את יושבי הבר שאינם אורחי המלון, שיזהרו בחושך!) והתפעלנו גם מהלוגו היפהפה של המקום. כל המיתוג שלהם (כפי שתראו באתר) מוצלח מאד בעיני.

לצערי לא ישנתי בחדרים, אבל שווה להציץ גם אליהם. אני תוהה אם ענפי כותנה מקשטים רק את הסטיילינג של הצילומים, או גם ביום יום..

גם כאן, התקרה והרצפה משומרת לחלוטין, והנגיעה המודרנית היחידה היא גוף התאורה במרכז.
אמנם זה לא ערב שתיה טיפוסי על הבר – צוות המלון מתהלך בנמרצות של.. צוות מלון ולא בנינוחות רגועה של מלצריות בבר, משהו שקצת נותן לכם הרגשה שרוצים שתלכו והם יוכלו להתכונן לארוחת הבוקר של מחר, אבל אם לא יוצא לכם להזמין כאן לילה, לפחות סורו למשקה וקחו את הזמן שלכם לשוטט בין כל החדרים ללא בושה. בסך הכל נולדנו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. כל השאר שטויות.
למען הסר ספק, את הפוסט כתבתי ללא שום תמורה או בקשה מהמלון, כי איך אפשר לא לשתף אתכם?? אפילו השארנו טיפ.

הפוסט Cotton House- קפיצה היסטורית אל מועדון הכותנה הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

קודם כל – הכירו את האפליקציה החדשה שתלווה אתכם בטיולים: Citymapper. חובה. היא זמינה להורדה בחינם ומכסה כבר כ-32 ערים גדולות בעולם. היא נוחה לתפעול, מארגנת לכם הגעה לכל מקום בכל אמצעי תחבורה, ואפשר לשמור בה מסלולים גם אופליין. יש בה מפות ומידע על כל רשתות התחבורה, כולל רכבת תחתית, אוטובוסים, מוניות, אופניים, רגל וUber. היא נוחה וחכמה: כשנסענו בטיוב, למשל, היא אשכרה נתנה לי התראת רטט לפני התחנה בה הייתי צריכה לרדת.  תוכלו לדעת כמה זמן תיקח כל נסיעה, כמה תעלה ואפילו כמה קלוריות תשרפו, אם זה מעניין אתכם.

תכנון טיול קצר

בשנים האחרונות אני משתפרת בתכנון טיולים קצרים לערים גדולות באופן שמתאים לי: יעדים מוגדרים מראש בשילוב של שיטוט מקרי והרפתקני, עם מינימום נפילות קולינריות. שיטוט ברחובות והכרת שכונות חדשות תמיד תהיה מרתקת, אבל לא מתחשק לי ליפול על מסעדות תיירים גרועות כשאני בחו"ל, אז בזה אני משקיעה במיוחד. אני אוספת המלצות מחברים ומהרשת, מסמנת לי מראש במפות גוגל (בעיקר מסעדות), וקצת לפני שאני נהיית ממוטטת מרעב אני בודקת מה נמצא בקרבת מקום. את רוב המקומות שרציתי לבקר בהם שמרתי ב-Citymapper וזה מאד הקל על ההתמצאות שלי.

בשלוש השנים האחרונות יצא לי להיות פעמיים בלונדון, אחרי היעדרות של 16 שנה. הטעימה הראשונה היתה מתסכלת בעיקר – חורף, ביקור קצר מדי ועיר עצומה מדי (ועדיין, הספקתי לראות המון חנויות מעוצבות). חזרתי בתחושת רעב עצומה. בנסיעה השניה היה קיץ והספקתי לא מעט אחרי העבודה עם טמבור, עם תחושת התמצאות ברורה קצת יותר. חזרתי בתחושת שובע קלה, כזו של מנה ראשונה, שיכולה כבר להמתין למנה העיקרית. הפעם ממש ידעתי לאן אני נוסעת ומה אני רוצה לעשות, מפני שבעיקר תפרתי ביקור לבעלי, שלא היה בלונדון עשרים שנה, עם מטרות ברורות מאד: כמה שיותר מוזיאונים, מחזמר אחד, מסעדה אחת שווה ועוד כמה נחמדות. הספקנו 5 תצוגות בארבעה ימים, ונהננו מאד משעות האור, שאיפשרו לנו לשוטט עד שמונה תשע לפחות (ואז לחזור למלון, להתאושש ולצאת). חזרנו שבעים, ומחכים לעוד.

הזמנתי מראש כרטיסים למחזמר Book of Mormon וכל כך נהננו, שמעכשיו לא תהיה נסיעה ללונדון בלי מחזמר או הצגה. אגב, עד אוגוסט רצה הפקה של רומיאו ויוליה בכיכובם של לילי טיילור (ליידי רוז מאחוזת דאונטון, נטאשה במלחמה ושלום) וריצ'ארד מאדן (רוב סטארק ממשחקי הכס) בתיאטרון של קנת' בראנה. תאמינו לי, שקלתי לטוס במיוחד.

מוזיאונים בלונדון

בביקור הזה שילבנו את הקלאסיקות – הגלריה הלאומית, המוזיאון הבריטי וגלריית הפורטרטים הלאומית עם קלאסיקה מודרנית – הטייט מודרן בגדה הדרומית וביקור בגלריה סאצ'י, שכמעט תמיד מוצגים בה דברים מעניינים. בלונדון תוכלו למצוא הכל לכולם. מאוהבי מנגה לאוהבי ספרים, מחובבי סטנד אפ לחובבי בלט קלאסי. אל תנסו לנגוס בהכל: אין לכם סיכוי. אם אתם מבקרים בה בפעם הראשונה, צאו מנקודת הנחה שזו טעימה ראשונה, שחייבות יהיו להגיע עוד ממנה, ונסו לחשוב במה באמת הייתם רוצים להתמקד. אל תתפזרו יותר מדי. ממליצה מאד לקנות לפחות כרטיס אחד שווה לערב אחד של משהו שאתם אוהבים, כדי לטעום קצת מהשפע התרבותי הפסיכי של העיר.

גם במוזיאונים אי אפשר להספיק את הכל: הרגל חכם שאימצתי מבעלי הוא לשכור מדריכי שמע במוזיאונים הגדולים. כך תפרנו את המוזיאון הבריטי העצום מחלל לחלל, מספיקים להציץ באבן הרוזטה, מומיות מצריות מלפני אלפי שנים,פסלים הודים, תחריטים אשוריים, כדים סיניים ומה לא, לומדים ושומעים עליהם, ופוזלים ימינה ושמאלה לתצוגות הענק מסביב.

מתוך שתי הארוחות המוזמנות מראש, הצלחנו למצוא מועד לארוחת בוקר בוּוזלי, The Wolseley, שאת הספר שלה קיבלתי במתנה מלקוחה אנגליה שהשביעה אותי לבקר שם. מסעדה ותיקה עם עיצוב בסגנון גרנד-הוטל, שירות חלומי ואוכל מוקפד תמצאו שם, וגם תוכלו אחרי זה להציץ בחלונות הראווה של המיוחסים והעשירים על רחוב פיקדילי. משם אפשר להמשיך ל National Gallery (על פי Citymapper – 15 דקות ברגל, 59 קלוריות…). לא לפספס את חלונות הראווה של הכלבו פורטנם ומייסון (טיפים לפיקניק בתנאי שמיים אפורים כאן).

אגב, "האחות הגדולה" של אותם הבעלים היא מסעדת The Delaunay, בסגנון גרנד הוטל הונגרי. כדאי.

אחרי ארוחת הבוקר המשכנו אל ה-National Gallery עוצרת הנשימה בכיכר טרפלגר, בה מוצגות מאות יצירות אמנות קלאסיות (רפאל, קרוואג'יו, טיציאן, רמברנדט דרך טרנר מונה, ואן גוך ועוד) בחללים יפהפיים צבועים בצבעים כהים, מרוצפים באבנים מלאכת מחשבת תחת חלונות עליונים עצומים ויפהפיים. ראבאק, מצאתי את עצמי בוהה בגרילים ברצפה. גם שם שכרנו מדריך אודיו ועברנו כמעט על כל המוצגים. המשכנו משם לגלריה סאצ'י, לראות את התערוכה המהממת Exhebitionism של ה Rolling Stones, שם אפשר לראות, לשמוע, לגעת, ובסוף גם לרקוד.

הביקור השני (ראשון מבחינה כרונולוגית) במסעדה היה ב-Yauatcha.  מבט חטוף בבלוג/מגזין של המסעדה יסביר לכם למה כדאי להגיע אליה. במקרה שלי, מלבד האוכל המהמם, מה שהשאיר עלי רושם הם שלושה דברים: עיצוב התפריט, עיצוב כלי האוכל והמים בשירותים.

התפריט היה דוגמא מושלמת של עיצוב מינימליסטי ומצוין. אמנם מסעדות רבות עושות זאת, אבל כאן, ברגע שהעין נחתה על סימון ה- V הקטן של המנות הצמחוניות, קריאת התפריט פשוט זרמה. הפרופורציות והמיקום של הסימן הזה היו מושלמים:

כן, אני לא מגלה את אמריקה, אבל משהו בדיוק של המיקום והגודל אמרו לי שמדובר במקצוענים. זה התברר כמדויק כשנכנסתי לשירותים. הברז נראה כמו ברז קרים שיש בשירותי אורחים: אפשר לפתוח אותו רק לכיוון אחד. אבל המים שיצאו ממנו היו הפתעה: מים חמימים, בטמפרטורה מדוייקת ונעימה. זו בעיני דוגמא לחשיבה עיצובית מוצלחת: מדוע להוציא מים קרים מברז, כשברור לכולם שאנשים אוהבים יותר מגע של מים חמימים. רעיון פשוט שהוא פיצוח עיצובי מבריק. נדמה לי שנתקלתי בזה בעוד מקום אחר כך.

מלבד האוכל הנפלא, הכלים במסעדה שבו את הלב. זהו פרי עבודתו של המעצב התעשייתי הגרמני בודו שפרליין (Bodo Sperlein), שאל החנות שלו אסור בפעם הבאה שלי בלונדון (עוד 3 חודשים בדיוק, כן כן) ואתפלל שהפאונד יישאר חלש.. כמו שיתופי פעולה רבים שלו עם שפים (הוא אוהב את היצירתיות שלהם), גם הקולקציה הזות Blossom, נוצרה במיוחד עבור המסעדה, וכולה גוונים עדינים של ורוד, תכלת וכחול באפקט של גרדיינט (עליו אכתוב בקרוב ל-XNET) שיחד עם התאורה הממוקדת והעמומה במסעדה יוצר אפקט מהפנט ועדין.

אבל את הרושם הכביר ביותר מלונדון הותירה בנו התערוכה של מונה חאטום שראינו ב Tate Modern. חאטום היא אמנית לבנונית ממוצא פלסטיני, שעזבה ללונדון אחרי מלחמת האזרחים שם. התערוכה שלה מצליחה להיות אישית ופוליטית, מכמירת לב ומפחידה ממש בעת ובעונה אחת ובעיקר תקשורתית מאד. פעוט שצעד בתערוכה לפני עם אביו הגיב אל היצירות באותו האופן שלנו- בין אם זה היה פחד, סקרנות או חמלה. קשה לי לחשוב על מישהו שיישאר אדיש לתערוכה הזו. רקמה עדינה של שערות ראש על כרית, מול מיטת ברזל מנוכרת, מרחבים פרטיים מול מסעות עולמיים, עדינות מול קשיחות, יצירה מול הרס. תצוגה שגרמה לי לעמוד ולדמוע באמצע היום, באמצע החיים, עם המחשבות הקיומיות העמוקות והפשוטות ביותר שיש.

אילו הייתי צריכה למחוק את כל הנסיעה הזו ולהשאיר חוויה אחת שהפכה אותה לבעלת משמעות – הייתי בוחרת בשעה וחצי האלו בתערוכה הזו. התערוכה נמשכת עד 21.8.  ממליצה בחום לראות את הסרט בלינק של הטייט. והנה עוד עבודה פשוטה ועוצמתית. מראה קטנה על הקיר, עליה חרוטות המילים:

YOU ARE STILL HERE

כשבועיים אחרי שחזרנו, נפתח האגף החדש במוזיאון היפהפה הזה, שנבנה בתוך תחנת כח ישנה בלונדון. האגף עוצב על ידי הרצוג ודה מרון, ומאפשר קיום של תערוכות גדולות ושונות מאלו של החלל הראשי. זה לבטח מצריך עכשיו לא חצי יום, אלא יום שלם של ביקור לאוהבי אמנות ואדריכלות. אפשר לעשות הפסקת צהרים בשוק האוכל הגדול (והקצת מסחרי, מה לעשות) Borough Market, שהן 12 דקות הליכה ברגל ו-46 קלוריות, על פי CityMapper.

ואני עדיין כאן. ולכן, גם אם מונה חאטום כבר לא תהיה, בעוד שלושה חודשים אני חוזרת ללונדון, לשבוע העיצוב. זה מה שעושה לי הכי טוב, ולכן עכשיו הוא הזמן לחזור לשם שוב. רציתי לקנות כרטיסים לעוד מחזמר, אבל חברתי לנסיעה פחות בעניין. אז אולי הצגה, או בלט, או קונצרט. או הופעת רוק. נמצא משהו.
והנה המפה שלי, עם המון סימונים לא ממש מאורגנים עדיין, לרווחת ציבור הקוראים!

אשמח לשמוע מכן תגובות והמלצות לקראת הביקור הבא, ואם טרם נרשמתן לעדכונים בבלוג, אפשר למלא פרטים במשבצת כאן למעלה בפינה ולהיות יותר בקשר!

הפוסט סופשבוע בלונדון. לא מחכה לאף אחד הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

התכנון, בגלל צורתו המגבילה של החדר וגודלו הקטן יחסית, היה ברור ומובן מאליו כמעט, ואת בחירת החומרים וההשראה השארנו לדברים שנמצא בדרך. בתהליך בחירת החומרים עם לקוחות אני לא מתכננת יותר מדי: מכירה, מקשיבה, רואה ואז מצטרפת אליהם ובוחרים. במקרה הזה הכרתי מראש, אז פשוט יצאנו יחד לחפש. ואכן, מצאנו מיד: אהבנו מאד את הרצפה המצוירת בשחור-לבן שמצאנו בחזי בנק, התאמנו לה בריקים לבנים קלאסיים לקירות (לבן עם פאזה, גודל 7.5X15), שמענו בעצתו של יוסי לגבי הפרט המגניב בדופן האמבטיה וכדי לשבור את הלבן שעל הקירות, הוספתי פס אחד של בריקים שחורים לפני הקצה, אותו סיימנו עם אריח דקור, קרניז כזה (שימו לב, המחיר שלהם לפי יחידה, לא לפי מטר רבוע. כן, זה שווה את זה).

באותם ימים כתבתי את הפוסט הירוק שלי והייתי מוקפת בירוק ביליארד-בקבוק-גלנפידיך הזה. כשגיסתי שאלה באיזה צבע יהיה הרהיט – הראיתי לה את הירוק הזה, וכמה יפה הוא עם שחור לבן. היא הסכימה מיד. היה צורך ברהיט כיור גדול, ומקום למכונת כביסה ומייבש. הכנסנו את הכל לאורך קיר אחד. במצב כזה צריך רהיט עם שני עומקים: עומק 50ס"מ רגיל לחלק של הכיור, ועומק 70ס"מ לחלק של המכונה, כדי להשאיר מקום לצנרת שמאחורי המכונה (מים, ניקוז וחשמל) וגם לדלתות ולצירים של הרהיט, שייסגרו ויסתירו אותה. למרות שאני לא מתה על הקפיצה הזו ברהיט, בדקתי ומצאתי וראיתי שזה לא סוף העולם. אפשר גם על הדופן להתקין מתלה מגבות אם רוצים. פתרנו אותה באלגנטיות ברגליים שתוחמות את הרהיט משני צדדיו, ונותנות לו מראה של שתי יחידות.

את האופן בו אריחי הבריקים הונחו על דופן האמבטיה ציינתי גם בפריסה, עליה הקפדתי לעבור עם הרצף. פרט שהופך את כל דוגמת הלבנים על הקיר למגניבה יותר היא כמובן הרובה – החומר המחבר בין האריחים. עם רובה לבנה החדר היה נראה אחרת לגמרי, החלטנו ללכת על האופציה ה"נועזת" (כאלו אנחנו) של רובה אפורה. השתלם. (בשלב הזה רוב הקבלנים ישאלו אותך: "את בטוחה שאת רוצה ללכת על רובה אפורה? כולם עושים לבן? את בטוחה שלא לבן??" ובכן – כן. את בטוחה). שימו לב, שאם אתן בוחרות לרצף חדר באריחים קטנים (למשל יותר מגודל 30X30) זה מייקר את מחיר העבודה, כי הרצפים עובדים שעות רבות להרכיב כל אריח.

על הקיר שממשיך את האמבטיה, מאחורי הדלת ובהמשך לה, ייעדנו למתלי מגבות. בבהלת האחסון, כשמתכננים רהיט כיור ארוך מקיר אל קיר, לפעמים כל הקירות נתפסים ולא נשאר מקום למתלי מגבות. זה חשוב, אז לא לשכוח.

לכבוד המיני-שיפוץ הוחלפו גם החלונות בחדר הרחצה ובחדר השירותים הסמוך. אין מה להכניס צבעים נוספים לסקלת צבעים ברורה כמו שחור-לבן-ועוד צבע דומיננטי.. לכן לחלונות נבחר שחור. ויתרנו על תריסים והלכנו על רשת: באמת שאין צורך בחושך בחדר רחצה. כדי שהמסגרת של החלון תשב יפה על הקיר (מה שנקרא "הלבשה"), המשכנו את חיפוי הבריקים עד לתקרה.

אחרי סקלת הצבעים הפשוטה של שחור ולבן עם רהיט ירוק דומיננטי, חסרו לנו רק כמה נגיעות של זהב להשלמת המראה. כדי ללכת עם זה עד הסוף החלטנו לקחת גם ברז כיור מוזהב במראה קלאסי. את הברזים של האמבטיה, אגב, השארנו בכרום רגיל, משיקולי תקציב: ברזים מוזהבים ומיוחדים אכן יקרים יותר. ברזי האמבטיה אינם בולטים בחדר מפני שהם בתוך הנישה, והברז הבולט ביותר לעין הוא זה של הכיור בכל מקרה.

אבל ה-שיחוק של החדר הוא המראה המושלמת שגיסתי מצאה בטורקיז האוס. היה לנו ברור שאנחנו רוצות מראה מיוחדת עם מסגרת זהב. זו שנמצאה, התאימה בול לדוגמא של הרצפה!

באופן טבעי, גם הידיות של הרהיט נבחרו בגוון עמום של זהב/נחושת. יש המון תתי גוונים ולא תמיד פשוט למצוא משהו זהה. בגלל שהארון מסתיר את מכונת הכביסה והמייבש, והדלתות נפתחות הרבה, חשוב שהידיות תהיינה לא רק יפות אלא גם נוחות.

את המגש היפהפה הזה, שעומד על המשטח דמוי האבן, עיצבה אמה של גיסתי (שבעת כתיבת שורות אלו חגגה יום הולדת בסטייל בסורנטו עם בנות המשפחה, אחחח צריך לדעת למי להיוולד). היאעבדה כמעצבת בקום-איל-פו, והכינה אותו בהוספה של צבע וגובלן למגש קיים שקנתה. היא עדיין לא יודעת את זה, אבל בקרוב גם אני אקבל אחד, לפי הזמנה.

כדי לחסוך כאב ראש, בחרנו באותם חומרים קלאסיים גם לחדר השירותים הצמוד. אותה רצפה, אותם קירות עם ההיקף של האריחים השחורים שורה אחת לפני הסוף. במיוחד כאשר רואים את שני החדרים באותו המבט, זה הגיוני.

בעולם מושלם, בו יש לנו טיפה יותר  סבלנות וזמן למדידות והתקנות, היינו מתקינות מדף אבן שחורה בחדר השירותים. אבל בעולם בו את גולה מהבית שלך ורוצה שהשיפוץ יסתיים, הלכנו על מדף עץ..

ועוד זווית משפחתית: שתי התמונות של המזוקנים (עם קקטוס בחדר הרחצה ופרחים בשירותים) הן חלק מהפקה של החנות מעפילים, מותג לייפסטייל לגברים מזוקנים ששייך ליונתן קרן, בן-דוד שלנו מדרגה שלישית (למעשה, אבא של סבא שלו וסבא שלי היו אחים!) ובן זוגו דורון בדוח, הראשון מנהל שיווק והשני מעצב גרפי, מוכשרים ויזמים חסרי מנוח! לא היתה שאלה לגבי מסגרות הזהב, וגברברי הבית יכולים להתנחם בזקנים הניבטים אליהם מהקירות, במקום אלו שחסרים במראה..

כאן תוכלו לראות את כל צילומי הפרויקט המקסים הזה (לירון אראל צילם) במלוא הדרם- הרבה גברים עם שיער פנים ופרחים. אם תרצו לרכוש את הצילומים תוכלו לשלוח ליונתן מייל (הכתובת בתחתית האתר), ובינתיים פנקו את הזקן שלכם במשהו מכאן. תגידו שאני שלחתי: רונית, הבתשלזיוההבתשליצחקאחשליונהאבאשליעקבאבאשלאמנוןאבא של יונתן.

זה היה סיור משפחתי קצר, ועכשיו אני צריכה לסגור את הדלת, ברשותכם. אם תרצו לקרוא מדריך דומה על עיצוב ארון בגדים, כולל תהליך תכנון ותכניות מפורטות, אתן מוזמנות לפוסט הזה. תודה על הליווי!

הפוסט שחור, לבן, ירוק, זהב – עיצוב חדר רחצה הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

אז אורית גידלי, מציאת רשת שהתלהבתי ממנה בשניה שעלתה בחכתי, שהיא בלי לדעת בכלל היתה לי אחות תאומה, להתלהבות כמובן, הוציאה עוד ספר מקסים "נונה ומחק האויר". ספר על נונה שמוחקת את ההתלהבות שלה ומגלה שזה אולי עושה קצת פחות צרות עם אנשים (אנשים כבויים, אנשים שמכבים, פויה!) אבל עושה גם הרבה פחות כיף. ובהתלהבות שלה, רתמה אורית כמה חברות בלוגריות מתלהבות שמצאה היא ברחבי הרשת לכתוב על ההתלהבות שלהן.

ואחרי דיונים עם עוד מציאה שהתלהבתי ממנה ממזמן, מצאנו את המקום הכי פחות צפוי והכי מדויק מבחינתי: הפסנתר שלי.

כשאני מתלהבת אני מדברת. המון. בקולי קולות. תופסת המון מקום במרחב ומנופפת ידיים, בהמון אנרגיה. כל מי שפגש אותי יודע שאני מדברת המון. אבל התלהבות ארוכת שנים, שמלווה אותי מילדותי, היא שונה. זו שאין לה מילים. מוסיקה.

את השפה הזו למדתי לדבר בגיל צעיר מאד, וכמו כולם עברתי את ההתחלה הצפויה של חלילית בכתה א' וב', אחריה כינור ("עם אצבעות כאלו ארוכות, איך לא?") במשך שלוש שנים של סבל יחסי. לימודי הכינור שלי נפסקו בתחילת גיל ההתבגרות בגלל שני אירועים: מורה רומניה מבוגרת הוחלפה בחתיך צעיר שאי אפשר להיות איתו באותו החדר ולדבר על "ויבראטו" כשאת בת 11, ותקיפה מינית בדרך לשיעור הכינור – נער קרא לי מבין השיחים. דיבר איתי, ראה את הכינור, לקח אותו, והסכים להחזיר לי אותו רק תמורת נשיקה. מאז, בהדרגה, הפסקתי ללכת שוב לקונסרבטוריון ברחוב הל"ה בגבעתיים, למרות אהבתי הגדולה גם לשיעורי ההאזנה, בהם האזנו ליצירות גדולות וניתחנו אותן.

בתיכון למדתי בתלמה ילין לצד מוזיקאים מוכשרים מדי, ואני במגמת ציור בכלל, וכמו כולם קצת לקחתי גיטרה ליד. אמא שלי, בשנות הארבעים שלה, וכמעט עם פרוץ המחלה שלה, הגשימה חלום ישן והתחילה ללמוד פסנתר אצל נורית השכנה. היה לה כשרון גדול לזה. אני ניסיתי קצת, ולא הצלחתי להתמיד, כי כשרון זה לא מספיק.

בבית שלנו תמיד שמעו מוסיקה. רק מוסיקה קלאסית. באחת ממגירות השידה השחורה בסלון היו מסודרות בשורות ארוכות מאות קסטות, ממוספרות ומוקלטות – מי מהרדיו ומי מתקליט. מעל לשידה עמדה קופסה עם כרטיסיות, ובכל אחת מפורטת היצירה שבקלטת. לא גדלתי עם ידע עמוק במוסיקה קלאסית כמו עמיתי לבית הספר, אבל יחסית לנערה צעירה ידעתי לזמזם כמה עשרות יצירות, ואהבתי מאד את הפסנתר.

בצבא ואחריו המוסיקה המשיכה ללוות אותי מכל הכיוונים, באולפן. מ"בוקר טוב צה"ל" הפרוע בחמש בבוקר, דרך "לילה טוב" עם תמר מרום בלילה, הרבה לפני שהרדיו ידע לשדר שירים שקטים ברצף, ועד שעות של להיטי גלגלצ. שנים ישבתי ואילתרתי קול ב' לכל שיר אפשרי, פיתחתי מיומנות לריקוד אולפן פרוע רק בפלג הגוף העליון, יצאתי לרקוד. המוסיקה היתה שם כל הזמן, כמאזינה ומשדרת. קצת לפני גיל 40 הגשמתי עוד חלום והצטרפתי למקהלה מקסימה ותל אביבית, גם ממנה הועפתי בגלל הפה הגדול שלי.

לקראת גיל ארבעים הבנתי, כמו שאומר טונה "על מה אפשר לוותר? כמה נשאר להגשים?", שאין יותר חלומות. יש בולשיט שאנחנו מספרות לעצמנו, ויש משימות שצריך לעשות וזהו. חברה טובה עם חשקים דומים הכניסה פסנתר לביתה. נסיון נגינה וקריאת תווים קלוקל הבהיר לי שאני מזדקנת. איטס נאו אור נבר. התחלתי לברר איך אני מכניסה פסנתר לדירה הקטנה שלנו בתל אביב. ראיתי שתקוע, חשבתי לוותר.

אבל אז, ימים ספורים לפני שעברנו לכרמי יוסף, הזמינו אותנו חברינו מירי ונירי, שעמדו לעבור לסן פרנסיסקו לכמה שנים, ל"מסירת חיסול" של הבית שלהם. לא נרדמתי חצי לילה. "יש להם פסנתר?… יש להם פסנת!… שרק אף אחד לא ייקח את הפסנתר!". בבוקר התברר שמירי כלל לא חשבה מי לוקח את הפסנתר, ותוך יומיים הוא נחת אצלנו בסלון, יפהפה, ישן מספיק, מעולה מספיק, חתיך וצ'כי. הפטרוף שלי. טוב, שלה, אבל שלי לשנים הקרובות.

מיד טלפון לשטקלר, עוד בוגר תלמה שהפך לגלצניק, ידיד ולקוח, כדי שימצא לי מורה לפסנתר ברחובות (אז, חשבתי שרחובות זה ממש קרוב. זה לא). תוך שניה הוא שולח אלי את המלאכית שלי – סתיו. כי אני אמנם בחורה מתלהבת, אבל אם לא מצמידים אלי את המורה הנכון – זה נמחק. רק תראו את הבחורה הזאת. אז היא היתה צעירה בת 21. היום קשישה בת 24 כמעט. שבוע אחרי שהגיע הפסנתר התחלתי ללמוד, פעם בשבועיים.

החיבור לסתיו והחזרה למוסיקה, אחרי שנים שלא ניגנתי, היו מיידיים. נפגשנו תמיד בהתלהבות – מעיצוב, מתסרוקות או בגדים, והתלהבות ממוסיקה, מהמבנים של באך, מניתוחים של שירי פופ, מאקורדים. מצאתי עצמי יושבת ליד הפסנתר כל בוקר, אחרי שהילדים עולים להסעה, ומנגנת ארבעים דקות. לראשונה בחיים שלי ישבתי בשקט על התחת ותרגלתי משהו כמו שצריך. לראשונה בחיים שלי ראיתי איך practice makes perfect, איך אני מצליחה תוך כמה שבועות לזכור איך קוראים תווים, להבין איך מניחים את הידיים, ללמוד אקורדים, ללוות את עצמי בשירה, להגשים חלום. זו התלהבות ששותפים לה מעט מאד אנשים – כמה חברות, כמו עדי עם הפסנתר שהשקיעה בספר אינבנציות וסימפוניות מעולה של באך שאני מחסלת עוד מעט את כולו (אוקיי, חוץ מהסימפוניות..). מלבדה עוד חברים ספורים ויקרים, בעיקר בני המשפחה שלי, שמלווים אותי מתרגלת וכובשת עוד יצירה (באך) ועוד יצירה (באך), קצת השכנים (קצת שופן), הרבה המורה שלי, ובעיקר אני.

אני עדיין לא שומעת פה מוסיקה כמו ההורים שלי, ולצערי הילדים שלי לא מנגנים (למרות האשליה שאם יש פסנתר בבית הילדים ינגנו. מכסימום ישירו קצת עם אמא שלהם), ולאחרונה מנגנת גם קצת פחות, אבל מוסיקה מלווה אותי פה יותר מאשר בחיי בתל אביב – אנחנו יוצאים להופעות קטנות וגדולות כל הזמן, על חלק כתבתי פה בבלוג, נהנים מהמוסיקה.

והנה הערב, כמה דקות אחרי שסיכמתי עם אורית את הפרטים של הפוסט הזה, התקשרה מירי (הם חזרו לארץ בקיץ ומצאו לאחרונה בית). הזמינה אותנו לבוא לארוחה, תשמח להתייעץ על העיצוב קצת, ואה, הפסנתר.

" מירי, זה ממש לירי" אמרתי לה.

שלוש שנים הן זמן מספיק להבין שהאהבה הזו פה להישאר. בעוד שאז חששתי לשבור קירות ולהשקיע אלפי שקלים בתחביב שאין לי מושג אם אחבב, היום אני יודעת שהפסנתר הבא שייכנס לבית הזה יהיה כולו שלי. אמנם הוא לא ילווה את הדו מי סול הראשונים שלי, אבל הוא ייקח אותי מהמזורקה הראשונה שלי של עד לוואלסים של שופן, ואז אולי אשמע שוב את אמא שלי מנגנת, מאצבעותי.

ועכשיו, כמה שעות אחרי, אני מתחילה להתגבר על עצב הפרידה ולהתחיל להתרגש. פסנתר משלי. הפסנתר שלי.

אני מסיימת באחד הוולאסים שאמא שלי ניגנה, שופן אופוס 64 מספר 2, שתמיד הופך אותי סנטימנטלית במיוחד, בטח היום.

לחיים יש טיימינג פצצה. אל תוותרו על חלומות.

תודה למציאת הרשת הכמעט אחרונה שלי, דניה , על הצילומים וההתגייסות.

עוד חוטים ורודים זרחניים ועוד על התלהבות מסוגים שונים תוכלו למצוא היום אצל:

כנרת רוזנבלום, הפריזאית הפרטית שלי.

אפרת בקפה ויפה

נתנאלה במוזה ויצירה

קרן בפרפרים

הפוסט פוסט פסנתר הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

קצת מתביישת להודות, אבל לא הכרתי אותה קודם. שמעתי את השם, ושיר אחד או שניים היו מוכרים לי לשמיעה, אבל יותר מזה כלום. בעיקר הלכתי כי דניה המליצה, וכי היא אירחה את דניאלה ספקטור, שאני מאד אוהבת.

ההופעה נקראה "על הרצפה", וחששותי שנשב על רצפת הלבונטין התבדו. במקום זה, פסנתר כנף, שתהינו איך הוכנס למרתף של הלבונטין, ישב באמצע הרצפה, וסביבו ועל הבמה אנחנו – הקהל.

היא נכנסה לאולם, לובשת את רעמת השיער שלה כזנב של טווס, בלי פחד, תופסת את כל הנפח שהיא יכולה בעולם. ואיך שהיא פתחה את הפה התחלתי לבכות:

גם הבוקר לא התעוררתי
משוררת גדולה
אני כועסת על עצמי
אבל לא מולה
מחר בטיפול נגלה
שגם זה בגללה

גם הבוקר לא התעוררתי
אישה יפה
אני כועסת על עצמי
ועל כל מילה
מחר בטיפול נגלה
שגם זה בגללה

גם הבוקר לא התעוררתי
בת טובה
אני כועסת על עצמי
זה לא מגיע לה
מחר בטיפול נגלה
שגם זה בגללה

איך אני יכולה לכעוס עליך?
הרי, אימא שלי, אני בצעדייך
לא משוררת גדולה
לא אישה יפה
לא בת טובה

מחר בטיפול נגלה
אני אוהבת אותך
בדיוק על זה

השיר הזה נקרא "בגללה", ולמרות שמרבית השירים של עינב (אני מרשה לי לקרוא לה עינב, כמו בתי), מדברים על תקופה רחוקה בחיים שלי – חיבוטים ומציאות של בני כמעט שלושים (היא בת 33) – לשמוע מפיה את השיר הזה, בנקודת הזמן בו אני נמצאת – חושבת את זה אחורה על אמי, קדימה על בתי, פשוט ריגש אותי בצורה בלתי רגילה.
מאותו הרגע לבי היה פתוח ורך, וההופעה היתה פשוט מופלאה. הצטרפה אליה עידית מינצר על קרן יער וחצוצרה, הוציאה מפיה צלילים צלולים ורכים, הוסיפה עומק מיוחד לעיבודים, ודניאל שהם על גיטרה, מנדולינה, סינטי ויוקללי. ואז הצטרפה אליהם גם דניאלה ספקטור.

הביצוע של שתיהן ל"נשקי אותי" של סיוון שביט היה מושלם. משהו בגיטרות הזכיר לי את קריס אייזק, ואת הסרט לב פראי. את הלחן לשיר הזה כתב אמיר צורף, שלגיטרות שלו יש לי חולשה, ועשו להן הרבה כבוד בביצוע הזה.

דווקא כשהן שרו יחד, אוניסונו, לא ממש אהבתי את החיבור של הקולות שלהן – של עינב צלול ומעט גבוה מהמנגינה, של דניאלה צרוד ויותר נמוך. אבל הדיוק והעדינות של שתיהן, ההנאה והאהבה בהופעה ניכרה היטב והשתלבה נהדר.

אל תנסו, כמוני, להאזין לה פעם ראשונה תוך כדי עבודה או במכונית עם מישהו. צריך לשמוע אותה כשיש זמן, לבד, בשקט, בסאונד טוב. עדיף לטעמי – בהופעה. גם אם זו לא מוסיקה לטעמכם אני מבטיחה לכם שתהנו.

את "עץ נופל ביער" אפשר לשמוע דרך Rdio  או באתר שלה. יש לה גם ערוץ יוטיוב.

אחרי ההופעה קינחנו בקוקטייל הסלק באבו-שדיד השכנים (אוכל מעולה, שירות גרוע), שהיה קצת כמוה – עדין, צלול, עם טעם של אדמה.

הפוסט עץ נפל ביער הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

הלן גרין ציירה פורטרטים של דייויד בואי, על שלל תסרוקותיו משנת 1964 עד היום.

גרין מציירת אמנים רבים (ליידי גאגא במיוחד!) ואפשר לקנות את הפוסטר עם שלל התסרוקות באתר שלה, בשחור לבן או בצבע, באתר הפוסטרים השימושי Soceity6. כתבתי עליו לא פעם בפייסבוק שלי וגם בבלוג ב XNET – יופי של מקום לשוטט ולמצוא אמנות לקירות הבית.

התרומה הקטנה שלי למר בואי, עד מאה ועשרים (תסרוקות).

אם, כמוני, אתם הורים לילדים טרום-מתבגרים, 10-12, גיל עם מצוקת סרטים קשה, ממליצה להראות להם את Labyrinth:

סרט פנרטזיה נפלא, בביומיו של ג'ים הנסון מנוחתו עדן, עם ג'ניפר קונלי בת ה-16 טרום אנורקסיה, והמון יופי וסטייל. אם יצליח לי, מצאתי גם פוסטר לתלות בחדר שלהם..

תודה שבאתם, גיבורים שלי.

https://www.youtube.com/watch?v=Tgcc5V9Hu3g

הפוסט Bowie שניה הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.

Inaluxe

על עצמם הם מספרים ששניהם ילדי שנות השבעים. זה ניכר באיורים שלהם, שעשירים בצבעוניות חמה, חרדלית משהו של אותה תקופה, ומזכירים גם לי את האמנות שהיתה להורים שלי בבית.

אפתח בחדשות הרעות  הטובות!: על פי האתר שלהם, הם לא שולחים לישראל. אוקיי, האתר היה חדש ולכן לא הספיקו לעדכן את כל המדינות! הם שולחים לארץ וישמחו לשלוח לכם גם!! יוהו! זה בדרך אלי נראה לי. אם יש לכם חברים באוסטרליה, אמריקה או אירופה, אולי יהיו מוכנים לעשות לכם משלוחה…

כשהיינו צעירים האמנו שאמנות טובה מגיעה מייסורים. עכשיו כשאני גדולה וחכמה אני יודעת לזהות אמנות טובה שמגיעה משמחה. אם תרצו לדעת כמה מגניב הזוג הזה, הם גרים במקום קסום עם הכלב שלהם, קיבי, ועם הארנב שלהם, דניס הופר. הם חובבי וינטג', איסוף ושיפוץ פריטים, מוסיקה וגינון. בקיצור, נראה לי שהיינו מסתדרים לא רע.

הם עובדים עם חברות רבות, בינהן איקאה, עבורם עיצבו הדפסים (למי שתהה את מי אתם תולים בסלון)

חוץ מאיקאה תוכלו למצוא עוד חברות מגניבות ברזומה שלהם, כמו קייט ספייד, אורבן אאוטפיטרז ו Land of Nod.

אפילו צורת המסגור שלהם מזכירה את שנות השבעים, עם רקע הטקסטיל ומסגרות העץ הבהיר:

וסקלות הצבעים שלהם הן השראה נהדרת לכל פרויקט:

בין החברות שעיצבו עבורן גם חברת השטיחים הבריטית (הו, מתי מתי יהיו גם בארץ שטיחים שווים כאלו?) Think Rugs :

ההשראה שלהם מגוונת, ומלבד אמנים אקספרסיוניסטים של ראשית המאה העשרים כמו ראושנברג, וגם רותקו, אלא מה. הם שואבים השראה מהטבע שהם מוקפים בו, ציפורים, צמחים וחיות. לדוגמא, ההדפסים של ציפורי אוסטרליה:

ההדפסים שובי הלב של הם מוכיחים עד כמה נגיעה של צבע יכולה לשנות חלל, להוסיף אופי ושמחה. ממליצה בחום, ומבטיחה לתלות ממש בקרוב לפחות ציור אחד שלהם על קירות ביתי. (עד פרסום הפוסט לא קיבלתי מענה לגבי משלוח לארץ מהם, ולא התאפקתי..)

הפוסט מופע שנות השבעים הופיע לראשונה ב-נעים מאוד רונית כפיר.