למרות הבלגאן הפראי ששרר באוטו הענק שלנו בטיול במערב ארצות הברית, תמיד זכרנו היכן שמנו את המפה.
התאים הנוחים שבצידי הדלתות, והתא החשוב שבין שני הכסאות הקדמיים הוקדשו כולם לניירת. בתוך חווית הטבע העצום והפראי, הניירות המסודרים שלנו היו לנו עזרה עצומה ותענוג גדול. החלטתי להקדיש להם פוסט משלהם.
*** קראו בסוף תוספת חדשה***
לאמריקאים זה ודאי מובן מאליו, ומי שעיצוב גרפי לא מדבר אליו אולי לא יבחין בזה כלל, אבל חלק גדול מהתענוג בטיול היה העלונים והמפות שקיבלנו בשמורות ובפרקים בהם ביקרנו.
מאמלקת למי שלא קרא את שלושת הפוסטים הקודמים שלי: הטיול שלנו, בן חמישה שבועות, כלל בעיקר מסלולי הליכה בטבע ולינה באוהלים לסירוגין עם לינה במלונות. בכניסה לכל פארק, לצד חיוך מסביר פנים, קיבלנו מהפקח או הפקחית את העלון המקומי.
בתחנת המידע, שמנוהלת גם היא על ידי פקחים, יכולנו לקבל מפות מפורטות יותר של השטח ושל מסלולי טיול. אפשר גם פשוט לבוא ולשאול: לגבי מזג האוויר, עומסים צפויים, תצפיות של חיות, מסלולים מתאימים ואפשרויות טיול. על הדרך אפשר גם לקנות מזכרות מהממות ושימושיות (אל תחסכו! אני מצטערת על מה שלא קניתי!) למלא מים ולמחזר פסולת.
כן, למרות שעברנו כמה מדינות, העלונים שקיבלנו בכל פארק היו זהים: מיתוג פשוט וקריא, ומתקפל בנוחות לגודל קטן.
מהר מאד הבנתי שיש כאן מראה אחיד, ושמרתי על כל המפות. בצד אחד מפה מפורטת של הפארק עם מקרא נהדר, ובצד השני מידע כללי על הפארק ומה שרלוונטי בו: היסטוריה, גאולוגיה, צמחיה ובעלי חיים נפוצים באזור. הכל מלווה ביותר צילומים ואיורים מאשר טקסט, והטקסטים כתובים היטב וערוכים לפסקאות קצרות ומעניינות.
הנה כך נראה העלון של ילוסטון: מצאנו את עצמנו פותחים אותו לא פעם כדי להחליט אם ראינו מוס או אלק. זה תמיד היה אלק, אגב. חננאלק, או נתנאלק. או אלקנה..
הטקסטים, שהיו תמיד באורך מצויין, היו מעניינים, רלוונטיים וכתובים היטב. בנסיעות בין נקודה לנקודה קראנו חלק גדול מהטקסטים, כשלא היינו צמודים למדריכים של נטע דגני.
כך נראה העלון הפתוח של ברייס:
זה קצת מוזר לי לשים כאן צילום של מפה, אבל גם קצת לא. אני לא זוכרת מתי קיבלתי מפה כל כך קריאה כשיצאתי לטיול בארץ, ובעצם למה? העלונים נותנים מידע שרלוונטי גם להדיוטות ומבקרים מזדמנים, וגם לטיילים מקצוענים. הן העיצוב שלהם והן המידע שבהם מצליחים להיות רלוונטיים לסוגים שונים של מבקרים, ותמיד מצאנו בהן מידע חדש.
המפה תמיד קריאה ונעימה. גם היא נראית מקצועית מאד אבל לא צריך לדעת לקרוא מפות שטח כדי להתמצא ולהבין. יש בהן ציונים ברורים של כל מה שצריך לדעת: כבישים, אתרי קמפינג, שירותים ציבוריים, נגישות לכסאות גלגלים ועוד.
תרשו לי עוד אחד. הנה זה של יוסמיטי. יש הבדלים גרפיים קטנים בין שמורה לשמורה, אבל כולם נאמנים לאותו המיתוג ואותו התמצות.
בתחנות המידע בתוך הפארקים עצמם מקבלים את העלונים הבאים, לעיתים עיתונים של ממש ובהם מידע מפורט על מסלולים. הנייר הוא כבר נייר עיתון, אבל הפירוט בו פשוט נהדר. כך נראה צד אחד של המפה של קניון ברייס, על שפע מסלולי ההליכה שבו:
הקסם האמיתי היה בפירוט של המסלולים. הלוואי שיום אחד השמורות בישראל (או מרכזי מידע למטיילים באזורים מסויימים) יחלקו עלונים כאלו למטיילים, שסומכים על יכולתו של המטייל לעבד את המידע, לדעת מה מתאים לו ולהחליט לבד.
המסלולים שמפורטים ב"מדריך הטיולים" מסומנים לפי רמת קושי בירוק, צהוב וכחול – קל, בינוני וקשה. בכל אחד מהם מידע מפורט וברור אודות שם המסלול ונקודת ההתחלה שלו, אורך המסלול (במיילים ובקילומטרים, יען כי יש הרבה תיירים) ומשך הזמן הממוצע שיש להקדיש לו, הבדלי הגובה בתוכו (עליה או ירידה של כמה מטרים) ותיאור כללי שלו. בתמונה הבאה פוקוס על פירוט כזה:
וכאן מקרוב. פירוט לרמת המטרים, כולל הערות והמלצות באדום ("הטיול הכי פופולרי שלנו!") ואפילו מסלול נגיש לכסאות גלגלים וכלבים. הודות לשירות האמריקאי הנפלא, בפארקים מסויימים (כמו ברייס וזאיון) נוסעים שאטלים במסלול קבוע, כדי לצמצם נפח תנועה בתוך השמורה ולעזור למטיילים להתחיל טיול בנקודה X ולסיים בנקודה Y בלי לעשות "הקפצת רכבים", מנהג שנראה לי, אפעס, פחות מקובל אצל האמריקאים.
זו קצת שאלת ביצה ותרנגולת – האם המפות והנגישות הזו מייצרות את הכבוד של המטיילים לטבע ולפקחים, או שמא ההתנהלות המכובדת והמנומסת של האמריקאים מאפשרת את קיומם של העלונים והפקחים. אני מאמינה שכשאדם נתקל בשירות טוב שמכבד את עצמו, כמו למשל בשירותים ציבוריים שמתוחזקים תדיר ונקיים, הוא מחזיר יחס כזה ומשאיר אותם נקיים.
אולי אני תמימה. בכל מקרה גם המדים של הריינג'רס (איך, איך אין לנו צילום עם אחד? יותר מתוקים מאלק) היו חלק מהחוויה של השירות, המקצועיות, הנועם המזמין לטייל.
מה שמדהים היה, שלמרות המידע המפורט בעלונים, עושה רושם שהאמריקאים לא מבינים כלום בטיולים רגליים, ויוצאים לטיול של שישה קילומטרים בשמש מדברית קופחת בצהרי היום בלי כובע (גם לילדים) ועם בקבוק של חצי ליטר מים ביד. למשפחה שלמה.
לגבי השילוט – במסלולים הפופולריים בפארקים הגדולים השילוט מאד ברור, ולעיתים על השלט הנושא את שם המסלול כתוב גם אורכו. מצד שני, לאורך שבילים פחות מתויירים (למשל כל מה שצעדנו בילוסטון) כמעט שלא היה שילוט, בטח שלא אבנים מסומנות בצבעים שונים.
היכולת של האמריקאים להעביר מסרים ברורים על ידי ניסוח מדויק בשלטים ובעלונים משתלבת היטב עם הנימוס שלהם והשמירה על הכללים. הנה שלט במלתחות באתר הקמפינג המקסים קודכרום:
וכך נאמר בשלט: "עזרו לנו להימנע מתיקוני אינטסטלציה יקרים. אנא הניחו כאן נעלי טיול וסנדלים, לפני כניסתכם למקלחת".
בהיותי טירונית מלתחות וטיולים, לא היה עולה על דעתי להימנע משובל בוץ, אלמלא הרהיט הזה והשלט המסביר את ייעודו. כמה פשוט ככה יעיל: להסביר מראש את רצונכם. וכמובן שהמקלחות היו נקיות יותר מאלו אצלי בבית.
אותה חוויה חיכתה לנו בליל הקמפינג הראשון שלנו בילוסטון, בה הפקח המקסים בירך אותי לשלום, שאל אותי אם זה הלילה הראשון שלנו בקמפינג, ולא הסתפק במתן עלון ההוראות והתקנות של המקום, אלא גם סימן לי במרקר זוהר את הסעיפים החשובים (אסור להדליק אש מחוץ לעיגול, אסור להשאיר אוכל בחוץ בכל עת כי יש דובים) ולא הסתפק רק בזה, אלא קרא איתי את שלושת הסעיפים החשובים שהוא סימן.
ולסיום, מילה על האובססיה של האמריקאים עם "בטיחות" או "בטחון". כמעט בכל מקום בו היינו בירכו אותי לשלום עם "Be Safe". בין אם זו פקחית בתחנת מידע, זבנית בתחנת דלק או מטיילים אחרים שבאו מולי בשביל. מרוב איחולי בטיחות התחלתי להילחץ. "מה כל כך מסוכן כאן?" חשבתי לעצמי. ראיתי איך זה קורה לי, מה שהם עושים לעצמם: הכל שקט פה (יחסית) אז למה שלא נלחיץ את עצמנו בסכנות אפשריות?
הנה שני שלטים שחיכו לנו בתחילתו של מסלול. לא דאגנו בכלל, מה פתאום:
תוספת לאחר הפרסום - על עיצוב מפות
שמחתי לקבל מייל מחבר ילדות, אילן רייזינגר, בו הוא מפנה אותי למעצב של העלונים של הפארקים הלאומיים.
מתברר שלא סתם אהבתי אותם. מי שאחראי עליהם הוא מעצב העל מאסימו ויניילי, שמת בשנת 2014. ויניילי (או וינלי, Massimo Vignelli) היה מעין "מעצב על" שידוע באמירתו: "אם אתה יכול לעצב דבר אחד, אתה יכול לעצב כל דבר".
וינלי גדל באיטליה, שם למד אדריכלות במילאנו וונציה, ובשנת 1966 היגר לארצות הברית. הוא הקים שם משרד עיצוב עם אשתו, ללה. וינלי גדל על המודרניזם והגדיר את עצמו כ״אדריכל של מידע״. ציטוטיו על עיצוב מוכרים למעצבים רבים.
מפות הוא ידע לעצב. הוא אחראי למפה של הרכבת התחתית בניו יורק, וגם לשילוט שקיים בתחנות עד היום.
כשיצאתי לפוסט הזה, ידעתי שאיני יודעת מספיק על ההיסטוריה של העיצוב הגרפי כדי להתחיל לנתח אותה או את העלונים, אבל מתברר שעשיתי תחקיר מחורבן. מתברר שצריך לדעת לחפש היטב בגוגל. עכשיו מתברר גם שאני לא היחידה שאוספת את המפות האלו…
וציטוט מפורסם של מאסימו וינלי ממחיש את העניין:
לפוסט הזה יש 10 תגובות
בתקופת אובמה החלו בתכנית מקסימה לילדי ארה״ב שכל משפחה לילד בכיתה ד׳ (שגר ולומד בארה״ב) מקבלת מנוי שנתי לפארקים. מקסים והשנה נהנה מזה כשאנו פה ברילו. מה שכן, הם לא מלמדים את הילדים איך להתלבש ולסחוב מים בטיולי בית ספר, וככה זה נראה גם כשהם סטודנטים והורים, מנסיוני שנים כחובשת בטיולים בארץ עם סטודנטים מארה״ב…והיום כאמא פה.
זו יוזמה מקסימה. בטיול שלנו פגשנו יחסית מעט אמריקאים. בטח יחסית להיותם שם.. רבים התפעלו מזה שבאנו ואיך אנחנו חורשים את הפארקים. אחרים אמרו שזו הפעם הראשונה שהם מבקרים ביוסמיטי/ ילסוטון – תושבים שגרים ממש ליד, חמש שעות נסיעה. אין ספק שצריך לעודד את האמריקאים לטייל בטבע המדהים שלהם (מבחינתי, הדבר היחיד המדהים שלהם). לגבי החינוך – ראינו את זה. נדמה לי אפילו שכתבתי על זה, איך בעליה התלולה והחמה מאד ל"איינג'לס לנדינג" בפארק זאיון עלו אנשים עם גופיות ועם בקבוק מים קטן של שליש ליטר, בשעה שאנחנו כבר סיימנו את הירידה והם רק מתחילים לעלות. יולי, שיא החום אמצע היום והם בלי מים. זו התייבשות מובטחת. בפארק ארצ'ס נתתי את הבקבוק שלי (ליטר וחצי) לאשה שכמעט התעלפה שם בהלוך, כשאני בחזור (וזה מסלול יחסית קצר, אבל בלי צל). אין ספק – יש להם עוד מה ללמוד. 🙂 מה שכן – את הקטע ההסברתי הם יודעים לעשות מעולה.
נהניתי מכל סדרת הפוסטים על הטיול שלכם. את ירח הדבש שלנו עשינו בטיול קמפינג בארהב וקנדה במשך כשלושה חודשים. עשית לי חשק גדול לחזור ולעשות את זה עם הילדים. אני זוכרת שהדהימו אותי הניקיון והסדר גם באתרי הקמפינג הנידחים ביותר. היו מקומות שהיינו בהם לגמרי לבד, לא פגשנו נפש חיה ואת התשלום השארנו בבוקר שלמחרת באיזו תיבה המיועדת לכך.
הולכת לקרוא ולחפש עבודות של הגרפיקאי הנהדר.
הי ענבל, איזה כיף שעשיתי לך חשק לחזור! זה באמת נהדר, והסדר והארגון שם באמת לא דומים לשום דבר שהכרנו.
אולי בעתיד נעשה קצת קמפינג באירופה. אני בטוחה שגם שם זו חוויה.
כרגיל, פוסט מקסים שעושה חשק לחזור ולטייל בפארקים המדהימים של ארהב.
אני זוכרת איך תמיד השתוממתי לעצמי כמה יפות המפות שהם מחלקים בפארקים ואיזה ויזואליות נהדרת יש להם. אבל תמיד גם עניין אותי מי לעזאזל קורא את כל המלל הדחוס הזה? לי לצערי לא היה כוח לקרוא את הכל ואם כבר ניסיתי להקריא לילדים על תנאי הגיאולוגיה של הילוסטון, הם היו זורקים עלי עגבניות ישנות מהמטבח של ה RV..
בכל מקרה ככה זה כשיש תקציבים והפקחים בפארק לבושים כאילו עכשיו יצאו מסרט ואפשר להעסיק מעצב גרפי תותח על שיגרום לנו לרצות למסגר את המפות, וכמובן שהפארקים תמיד נקיים למשעי ומצוידים בכל התשתיות שצריך. הלואי עלינו.
וגם – מקווה שיום יבוא והחברה להגנת הטבע תבין שיש פה ביקוש לטיולי קארוואנים ויקימו פארקים מותאמים לכך. כי כרגע אין למיטב ידיעתי אפילו אחד כזה בארץ אבל בהחלט ניתן להשכיר RV
תודה מיכל! אני תוהה אם הארץ גדולה מספיק לפארקים לקאראוונים. בארצות הברית ובאירופה, כשיש לך כבישים לכסות זה הגיוני. כאן נראה לי שבתור התחלה צריך מעט יותר אתרי קמפינג מסודרים (גם מזג האוויר מתאים יותר).
שתדעי לך שעשית לי חשק לטייל בארה"ב.
וזאת לא תחושה שהרגשתי קודם, בכל 45 שנותי.
זאת אומרת: כן, מתישהו, כשאהיה גדולה..
את הפנטזיות של הטיולים לכשיהיה לי כסף ויכולת לקחת חופשה שמתאימה לטיול גדול תמיד ייחדתי לארצות מזרח רחוקיות או דרום אמריקאיות. שיהיה שונה, ממש שונה.
אבל סדרת הרשומות (ככה קוראים בעברית לפוסט?) הזאת ממש עשתה לי חשק!
אני גם את המפות והחוברות של רשות הטבע והגנים מאד אוהבת (אבל יש לי גם מפות סימון שבילים, שאני אוהבת נורא).
מה שכן, בארץ השמורות קטנות בהרבה והמסלולים קצרים.
אם רוצים לטייל באמת במסלולים ארוכים ויפים, צריך ללכת עם מפת סימון שבילים.
שלא לדבר על איכות אתרי הקמפינג..
אבל זה כבר לספר אחר.
שמחה שעשיתי חשק! כן, פוסט בעברית זו רשומה. 🙂
וצודקת לגמרי לגבי גודל האתרים בארץ, ועדיין ההסברים היו מזמינים ומאירי פנים יותר מכפי שאנחנו רגילים כאן.
את ההחלטה לצאת לטיול בחוף המערבי המבוסס על טבע לקחנו כבר מזמן, אבל בעקבות הפוסטים שלך כבר התחלנו לטפל בויזות:-)
הברושורים נראים נהדר! מחכה כבר למשש אותם.
ובינתיים- גם בארצנו הקטנטונת ניתן למצוא עלונים מפורטים ומעניינים (ורובם אפילו מעוצבים תחת המיתוג החדש יחסית של רשות הטבע והגנים), הנה למשל אפולוניה https://www.parks.org.il/ParksAndReserves/apollonia/Documents/brochure.pdf
את כל העלונים ניתן למצוא באתר הרשות על מפה מסודרת. ממש אמריקה..
תשמעי, מצד אחד זה מרשים ומשמח!
מצד שני – שימי לב לשני דברים חשובים:
כמות המלל עצומה. לי זה מוריד את החשק להתחיל לקרוא, אני מיד מרגישה בבית ספר.
[אלא אם צילמת לי צד אחד של הברושור ובצד השני מופיעה מפה מפורטת של המסלולים: ]
והאם את יכולה לומר לי, ממבט – מה אורך המסלול הארוך? מה אורך המסלול הקצר?
כמה זמן היית צריכה לחפש בעלון עד שגילית שיש שני מסלולים, ארוך וקצר? מה ההבדל בינהם? כמה זמן לוקח כל אחד מהם?
הרי בסופו של דבר, זה המידע הכי חשוב שאנשים מחפשים כשהם בוחרים מסלול, ולא רק שחסרה אינפורמציה בסיסית לגביהם, אלא גם שאם היא קיימת – אי אפשר למצוא אותה.
בקיצור – הרצון הטוב קיים, אבל הדרך לגהינום….